הסגן מאלמגור

יאיר ישי, המא"ז של אלמגור, הצטרף למלחמה ומצא את עצמו בכוח סולוביץ' מגדוד 12 בכיבוש בורג' בביל ותל פאחר * הוא מתאר את האירועים בפרוטרוט, משרטט את תרשים הלחימה ומספר על מאחורי הקלעים בקרב על מורשת הקרב, שהחל בביקור בית מפתיע של מ"פ הסיירת רובקה ונמשך בתחקירים שאינם ובעדויות שנעלמו מהארכיונים

יאיר ישי בתל פאחר 2019

מרגע שהחלה תקופת ההמתנה במאי 1967, כשמתיחות וחרדה חדרו לכל בית בישראל הקטנה, יאיר ישי ידע שהוא במלחמה הזו ישתתף, ויהי מה.

באותם ימים היה יאיר ישי בן 29 בתפקיד המא"ז של אלמגור. זו היתה היאחזות קטנה בת חמש שנים על הגבול החם עם סוריה, תחת מתח מתמיד של ירי, חדירות ומיקוש, אבל ישי החליט לחפש מלחמה במקום אחר. מפקד חבל ישובי הגמ"ר בכינרת שידע על כוונותיו, איים שיגיש נגדו תלונה על עריקה, ואף עשה זאת, אבל ליאיר לא היה אכפת.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים מיהר לנסוע ללוד, שם המתינה חטיבה 55 בכוננות לצנוח באל עריש. כשהגיע, הצנחנים כבר לא היו. ישי חזר הביתה, אבל לא ויתר. אחרי ארבעה ימים מצא את המלחמה לא הרחק מאלמגור, לאחר שדאג לצרף את עצמו לגדוד 12 של גולני שהלך להילחם בתל פאחר.

המג"ד מוסא קליין שלח אותו לפלוגה ב', שם היה בכוח הסמ"פ סולוביץ' בכיבוש בורג' בביל ולאחר מכן בתל פאחר.

אחרי שחזר הביתה למחרת, אשתו רוני שרפה את המדים שאיתם נלחם, אבל את הריחות של תל פאחר אי אפשר היה למחוק. הקרב הזה לא עזב אותו, כמו שלא עזב את כל מי שהיה שם.

בסוף שנות ה-80 התבקש ישי להכין חוברת הדרכה על הקרב. הוא נדהם לגלות שבארכיון צה"ל ובמחלקת היסטוריה אין תחקירים, וכמעט לא עדויות שעליהן יוכל להתבסס. עכשיו הוא היה זה שרדף אחרי הקרב – לאן נעלם כל החומר ולמי היה אינטרס?

שר ההיסטוריה היפנה כתף קרה לקרב תל פאחר. עלילות גבורה סופרו מפה ועד להודעה חדשה, אבל תחקיר אמיתי, מסודר ונהיר, לא היה. סיפור תל פאחר הפך לבליל של עדויות – חלקן סותרות, חלקן מבולבלות. אבל הגורל סידר לקרב הזה טרמפיסט אאוטסיידר, שקפץ על העגלה ברגע האחרון וליווה מקרוב את אותן 3.5 שעות – מתחת לתל, מסביב לתל ועל התל.

הוא היה חלק ממספר אירועים משמעותיים ושרד כדי לספר על הקרב כפי שהיה, בלי לעשות חשבון – לא למח"ט, לא למג"ד ולא למ"פ. הוא השקיף על האירועים מבעד לעיניו של סגן במיל' בגיל סמג"ד, מבוגר בכעשר שנים מרוב הלוחמים והמפקדים, עם הבנה של תהליכים ונוהלי קרב. הוא בבחינת אורח לרגע שראה כל פגע, וגם כל דבר טוב, ידע להבחין בניואנסים ולתאר את ההתרחשויות במבט מעמיק.

סיפורו של ישי התפרסם כאן בעבר לסירוגין ובחלקים. תחילתו באותו סיור מפקדים לתל פאחר באוקטובר 2013. כאן עכשיו, יולי 2019, זהו יאיר ישי נטו בסיפור הקרב שלו ובמעורבותו כאיש מורשת קרב בכתיבת חוברת, כולל לוח זמנים של הקרב.

יאיר ישי [במרכז] בעת גיוסו לצה"ל

ישי נולד ב-1937 בבלפוריה להוריו תושבי המושב בית שערים. הוא התגייס באוגוסט 1956 בהיותו בן 19. הוא רצה להתנדב לצנחנים, אבל כשהגיע לקלט התברר שהמכסה התמלאה. הוא התארגן עם כמה חבר'ה מעמק יזרעאל, חברי השומר הצעיר, ממרחביה, שריד, הזורע, משמר העמק ושער העמקים, עם רעיון ללכת לגולני כפלוגה מיוחדת שתהיה ברמה של הצנחנים. בגולני קיבלו את ההצעה, והחבורה הפכה לפלוגה מיוחדת בגדוד 13.

במבצע קדש פוזרו חיילי העמק בין פלוגות גדוד 13. יאיר ישי צורף לפלוגה ב' בכיבוש מוצבי רפיח. מ"פ א' בגדוד 13 היה מוסא קליין, מי שלימים יהיה מג"ד 12 בששת הימים. על הצטיינותו בכיבוש מוצב 25 ברפיח קיבל קליין את צל"ש הרמטכ"ל [הומר בהמשך לעיטור העוז].

כשאלוף הפיקוד רבין היה תחת פיקוד של המ"מ יאיר ישי

בהמשך שירותו עבר ישי קורס קצינים וחזר לגדוד 13 כמ"מ. במסגרת זו יש לישי סיפור מיוחד שכדאי להתעכב עליו.

יאיר ישי מספר: "יום אחד ב-1958 קיבלנו פקודה לסמן את הגבול ממזרח לגשר הפקק ונהר הירדן לכיוון מוצב ג'לבינה. השטח בין ג'לבינה לבין הירדן ברובו היה בינלאומי שלנו, אבל אף אחד לא מימש את זה. המקום היה שטח הפקר והסורים היו מכניסים עדרים. אנחנו היינו משתלטים לאט לאט על שטחים, כמו שהיה במלחמת השחרור, ומממשים את הבעלות של מדינת ישראל.

אלוף רבין, 1958 [ארכיון צה"ל]

"רבין היה אז אלוף הפיקוד והתנהל בחוכמה רבה. הוא החליט שבמקום להכניס טרקטורים לעבד את האדמה ולהיכנס לתקריות, לבוא בלילה ולסמן את הגבול עם שישה עמודים כל 100 מטר. את המשימה לתקוע את העמודים עשתה הפלוגה שלנו.

"קיבלתי מ"כים כתגבורת, והיינו שישה צוותים. המ"כים עם העוזים מאבטחים, וכל צוות – ארבעה חיילים עם העמודים וכלי חפירה. לפנינו היתה יחידה של פיקוד צפון, שמדדו ושמו סרטים לבנים בתוך [צמחי] הסוף ואנחנו נכנסנו אחריהם. הגענו לשם בלילה במסע רגלי מיסוד המעלה [כ-2.5 ק"מ] עם כל הציוד על הגב. את גשר הפקק כיסו עם יריעות ושקים, כדי שהסורים לא ישמעו שאנחנו עוברים עליו.

"הגענו בחצות תשושים, חיכינו עד שהודיעו שאפשר לעבור. הייתי סג"מ והובלתי את הכוח. איתנו היה עוד קצין בדרגת סגן. לפני שיצאנו המ"פ שלי הזהיר אותי שאם אעשה ביזיון אכנס ל-35 יום. נתתי פקודת יציאה. הלכנו בלי קסדות, עם כובע מצחייה. כשיצאנו בא אליי מישהו ואומר לי – אני אלוף הפיקוד, אני מצטרף אליך. זה היה רבין. הוא הלך על ידי לכל אורך הדרך.

"חצינו את הירדן, את כל הקו הזה, והיו בעיות באמצע. היו חיילים שבמהלך המסע זרקו את דליי הבטון. הקצין המאסף היה מגיע אליי מדי פעם ואומר – מה אני עושה? החיילים לא רוצים לסחוב, או איזה חייל לא רוצה ללכת. ורבין שהלך לידי כל הדרך לא התערב לי אפילו פעם אחת. שעה וחצי הוא לא הוציא מילה ולא התערב.

חלקת ה-120 דונם ליד גשר הפקק – האיזור שסומן בעמודי גבול. צילום מכיוון ג'לבינה

"הגענו, חיכו לנו כמה קצינים, היינו צריכים להציב שישה עמודים, עשינו את זה וכשסיימתי את העמוד האחרון, שאני אישית תקעתי, הוא לחץ לי את היד ואמר – עשית עבודה טובה, או משהו כזה. אני אז לא ידעתי שיום אחד הוא יהיה משהו, אז האירוע הזה בשעתו לא כל כך נחרט בי.

"לפנות בוקר חזרנו לטירה למקום שבו היה הגדוד, רק נרדמתי הגיע המ"פ שלי, העיר אותי ואמר – תעלה על מדי א' ותגיע למשפט אצל המח"ט, תביא איתך קיטבג כי אחרי זה אתה הולך למעצר. וכל זה למה? כי התצפיות דיווחו שעמודים 5 ו-6 אינם. המ"פ צעק עליי – מה אתה חושב, שאתה תזרוק את העמודים ואנחנו לא נדע?

"בהתחלה לא הבנתי מה הוא מדבר, כי אני בעצמי שמתי את העמוד השישי. ואז אני אומר לו – רגע אחד, אני לא רוצה להישפט אצל המח"ט, אני רוצה להגיע לבית דין ואני רוצה את אלוף הפיקוד כעד שהיה לידי וראה ששמתי את העמוד. המ"פ נדהם. הוא לא ידע שרבין היה איתי. הוא צילצל בטלפון שדה למח"ט אלעד פלד לספר לו. אחרי חצי שעה הסתבר באמת שהסורים הגיעו למקום אחרי שעזבנו, הורידו שני עמודים וסחבו אותם לג'לבינה. התצפיות ראו את העמודים בשער של ג'לבינה".

ימי אלמגור ותחילת מלחמת ששת הימים

אחרי השחרור הוצב יאיר ישי בחטיבה 9 כקצין במילואים. סמוך ל-1962 החליטו יאיר ואשתו רוני לעבור להיאחזות אלמגור, שהיתה בראשית דרכה. קסם להם להיות במושב חדש בקו האש.

בתחילת דרכו ביישוב עסק יאיר בעבודות חקלאיות. רוני לימדה בקיבוץ איילת השחר. בהמשך, בזכות היותו קצין במיל', הוא מונה למא"ז של המקום. באותה תקופה לא נרשמו באלמגור תקריות רבות. כיתת צנחנים בסדיר שמרה על היישוב וקיימה תצפיות ביום ומארבים בלילה.

מספר ישי: "היתה לנו גדר, אבל לא גדולה, אפשר היה לעבור אותה. יום אחד הודיעו לי שמגיעים תורמים מקנדה ומארה"ב, והצבא הכין אותי שהם רוצים לתרום לאלמגור כסף לבניית גדר רצינית, אבל שאני לא אסכים. המדיניות של הצבא היתה שלא להתמגן, שהסורים הם אלה שצריכים לשמור את הגבול שלא יעברו אלינו, אחרת תהיה פעולת תגמול שתכאיב להם. אני אמרתי לתורמים שלא צריך כסף לגדר, ונשארנו עם גדר שמי שרוצה לחצות אותה לא היתה לו בעיה. כל בוקר היה צריך לבדוק שלא מיקשו, ולפעמים הייתי הולך בעצמי עם דקר".

אלמגור 1965, משלחת חיל הים של פרו בביקור ביישוב החדש [צילום: משה פרידן, לע"מ. לחצו על התמונה להגדלה]

תקופת טרום המלחמה. "ב-15 במאי 1967", מספר יאיר ישי, "היה ברור שהולכים לקראת מלחמה, אז מה – תהיה מלחמה ואני אהיה באלמגור? גדליה גל מתנועת המושבים היה סמג"ד בחטיבה 55, גר באלמגור, הכרתי אותו והתיידדנו. ביקשתי ממנו שיטפל בהעברה שלי לאחד הגדודים. הגדוד שלו היה אמור לצנוח באל עריש, ואני חיכיתי. ואז במקום לצנוח, הם החלו להתאמן. אמרתי – יש לי מספיק עבודה באלמגור, אז שאלך עכשיו לאימונים? נחכה.

"ואז פרצה המלחמה. דהרתי מהר ללוד איפה שהם היו, ואין שם נפש חיה. הבנתי שהם כנראה כבר עלו על המטוסים, אז דהרתי עם האופל קאדט שלי חזרה לאלמגור. חשבתי שעכשיו הסורים יתקפו. מפקד חבל כינרת, שנשאר אותו מפקד חבל ממלחמת השחרור, חשב שהוא מפקד על אלמגור ועל עמיעד ועל אליפלט ועל חוקוק. מדובר במפקד חבל שאין לו רכב, אין לו מכשיר קשר, אין לו חיילים, ואני צריך לדווח לו. אז אמרתי – אל תבלבל לי את המוח. הוא ידע שאני הולך לגדוד והודיע לי שאם אני עוזב הוא יגיש נגדי תלונה על עריקה, והוא עשה את זה".

תכלס, אנחנו אומרים ליאיר ישי, הוא צודק. פורצת מלחמה, והמפקד הצבאי של היישוב עוזב והולך לחפש הרפתקאות.

ישי: "זה לא בדיוק ככה. איך שהחלה הכוננות גייסו את גדוד 92 [צנחנים במיל']. ארבע פלוגות היו פזורות מסביב לאלמגור, פלוגת מיפקדה התמקמה באלמגור עצמה. בכל היישוב נשארתי עם עוד שישה חברים שלא גויסו וכמה נשים וכמה ילדים, שחלק מהם דאגתי לפנות לקיבוץ עמיעד. היה אצלנו גדוד שלם ואנחנו באלמגור היינו כלום. בימי הכוננות עד המלחמה מילאנו תפקיד של מיקוש בלילה באיזור חירבת קרעה. ממני ביקשו שאוביל כיתת חבלה וסיירים, אז הובלתי אותם ועשיתי כל  מיני תפקידים קטנים".

תכלס, מבקש ישי לומר, שלתפקיד המא"ז של אלמגור לא היתה שום חשיבות בטחונית.

ומה עם התלונה על עריקות? חודשיים אחרי המלחמה התייצב יאיר ישי למשפט אצל מח"ט 3, מנו שקד. "מפקד חבל כינרת אמר שאני הולך להיכנס ל-35 יום בכלא. באתי לראש פינה למנו להישפט. נכנסתי אליו, הוא ישב על כסא עם רגליים על השולחן ודיבר עם מישהי. ישבתי, הוא הפסיק רגע לדבר, כיסה את האפרכסת ביד שלו ואמר לי – אני יודע מה הבעיה שלך, תבחר לך איזה עונש שאתה רוצה. ותוך כדי גם אמר לי – אם הייתי במקומך, הייתי עושה אותו דבר. חיפשתי מה העונש הכי קל לאשמה כזו, ומצאתי שהכי זול זה מעצר על תנאי למשך שנה. סימנתי לו את העונש, וככה היה. בנוסף שללו ממני את אות מלחמת ששת הימים".

בבוקר ה-6 ביוני, היום השני למלחמת ששת הימים, הופגזה אלמגור כמו יתר יישובי הקו. להערכתו של יאיר ישי אש המרגמות נורתה מבקעת הבטיחה, כשני ק"מ דרומית-מזרחית לאלמגור. ההפגזה תפסה אותו כשהוא בבונקר הפיקוד המאולתר של מג"ד 92. רוני לא נסעה באותו בוקר לעבודה. לדבריו, אלמגור חטפה פגיעות, בית אחד נהרס וגם הבית שלו ניזוק מעט.

ביום רביעי ה-7.6.67 ניסה יאיר את מזלו בקיבוץ עמיעד, שם ישב גדוד 13. ליאיר הצטרף קצין הצנחנים סגן במיל' אהוד [אוד] אשכנזי מיסוד המעלה וביחד הם ניסו לצרף את עצמם לכוח צבאי במקרה שתפרוץ מלחמה. יאיר הכיר את יריב חן מנהלל, שהיה מ"פ ב' בגדוד 13, הגיע אליו וביקש שיצרף אותם. יריב חן אמר לו – אין לנו זחל"מים, גדוד 12 קיבל אותם, אז כנראה הם יהיו אלה שיגיעו לבניאס ואף לקונייטרה, כדאי שתסעו אליהם.

יאיר ישי בשנות ה-60

למחרת, יום חמישי, הם נסעו לצומת כ"ח, מקום הכינוס של גדוד 12. אוד אשכנזי הכיר את מוסא קליין. הוא היה בזמנו קצין שלו בצנחנים.

יאיר: "מוסא שמח לראות את אוד ואמר לו – אתה תהיה איתי. נראה לי שמוסא העריך אותו. אני לא הכרתי עד אז את מוסא. הצגתי את עצמי בפניו כמי שהיה מטירוני גדוד 13 במבצע קדש, ומוסא אמר לי תצטרף לפלוגה ב'. כשאנחנו פגשנו את מוסא בשעות אחר הצהריים, הוא עמד ליד ארגז חול שהיה בו שרטוט של תל פאחר והסביר את המשימה ואת תנאי השטח לדן שילון, שהיה כתב קול ישראל במדים ועם מכשיר הקלטה. הכרתי את השם של שילון מהרדיו.

"אני זוכר שבדיוק עברו שני קצינים שהתווכחו ביניהם בקולניות. אלה היו יוסי פרידמן הקמב"צ ושלמה סגל מ"פ ב'. מוסא הסביר לדן שילון ולי, שהם בריב מפני שכמה ימים קודם לכן הם עשו הצרחה בתפקידים ביניהם וכל אחד כועס על השני. מוסא הסביר לי שפלוגה ב' היא הפלוגה החלשה, היא צריכה לכבוש את בורג' בביל, מוצב היקפי עם תעלה מסביב, ואמר לי שאצטרף למחלקה הפורצת ושכיבוש בורג' בביל הוא באחריות שלי".

אנחנו שואלים אם המג"ד עידכן את המ"פ סגל והסמ"פ סולוביץ' בהצטרפותו, ועוד כמפקד כוח, ויאיר עונה: "כשאני הייתי שם הוא לא עידכן אף אחד. הוא רק אמר לי – תשמור על עצמך, כי אם תיהרג יעיפו אותי מהצבא".

אז תפסת טרמפ על גדוד 12.

יאיר: "כן. מוסא נתן הסבר לדן שילון וגם אני שומע וראיתי מה התוכנית. מוסא אמר שזה כנראה יקרה מחר. היו לי רק מדי א', והם הלכו עם חאקי מנומר, אז איכשהו מוסא שלח מישהו והביאו לי מכנסיים מנומרים, חולצה לא מצאו, וחגור עם רימונים. עוזי היה לי מאלמגור עם מחסנית, וקיבלתי מהם מחסניות נוספות וקסדה. בינתיים הגיע לפנות ערב, אמרתי אני הולך ומחר בבוקר אבוא מוקדם.

"נסעתי לרוני באיילת השחר, אמרתי לה שמחר אני מצטרף לגולני ולכן לא ניסע לאלמגור ונישאר בקיבוץ. בשלוש לפנות בוקר, הרדיו היה פתוח על ידי, אני שומע שהסורים מבקשים הפסקת אש. אז אמרתי – זהו, נגמרה המלחמה. אם הם מבקשים הפסקת אש, אז בטח לא נתקוף אותם. גם ככה לא רוצים לתקוף אותם, אז אין יותר מה למהר.

"בבוקר בסביבות תשע יצאנו לצומת כ"ח, רציתי להחזיר את המכנסיים והציוד, מגיעים לצומת ורואים טור של זחל"מים יוצא צפונה. יצאתי מהמכונית, לקחתי את הציוד, הספקתי להגיע לזחל"ם השני שהיה של פלוגה ב' [מבין ארבעה], קפצתי עליו, לא היה מקום ישיבה, אז התיישבתי על מיכל הדלק. לא הכרתי אף אחד, לא יודע מי מפקד הזחל, ואנחנו נוסעים. אני חושב שהשעה היתה תשע בערך. בקרית שמונה היו תושבים שעמדו בחוץ ונפנפו לנו. נסענו לאט לאט, הגענו להגושרים, לחורשת טל, משתהים שם".

ראית את ההפגזות על איזור גבעת האם?

"אנחנו מתקדמים לעבר כפר סאלד, אני רואה את הטרקטורים מפלסים דרך תחת הפגזות. עברנו את הזחל"ם שכולם זוכרים אותו. שלושה חיילים מתים שהיו מפוחמים. זה עשה לכולם משהו, גם לי. ואז בדיוק ירד ג'יפ ובו היה בירו [מג"ד 129] חבוש. זו היתה תמונה מיותרת נוספת. אתה אומר – רגע, עוד לא הגענו לקרב וזה מה שאנחנו רואים?".

תוך כדי השהות על הזחל"ם דיברת עם החיילים?

"לא זוכר. אני זוכר שהיו שם כמה עיתוני 'במחנה', שבשער היו תמונות של דיין ורבין. זה העלה את המוראל לראות את שר הביטחון והרמטכ"ל. אני רואה טנקים וזחל"מים עוברים בין הטרקטורים, לפנינו טנקים, השיירה ארוכה ואני ממש כמעט בסוף, בזנב. מאחוריי אולי עוד שני זחל"מים".

איך הגעתם לתוואי ההטיה?

"עלינו מגבעת האם מזרחה, היתה דרך שחצתה את דרך הפטרולים הסורית ועלתה למוצב גור אל עסקר, שהיה בדיוק על הצומת של תוואי ההטיה עם דרך המוצבים. זה היה מוצב עם תעלות קשר, בלי עמדות בטון, שאחרי המלחמה מחקו אותו לגמרי. אין היום שריד ממנו. עמדו שם כמה זחל"מים של חטיבה 8. שם פנינו שמאלה לתוואי ההטיה. אני ידעתי ממוסא שהסביר לשילון, שיש דרך אורך שנגיע אליה מתוואי ההטיה וממנה נעלה לדרך הנפט.

דרך ההטיה לכיוון תל פאחר, מדרום לצפון

"בתוואי ההטיה יש טור ארוך. פנינו לכיוון צפון במקום גבוה, שממנו אתה יורד לכיוון תל פאחר. אני רואה טור של כמה מאות מטרים. כשאני הגעתי יכולתי לראות שראש השיירה היה בעין א-דייסה. אני רואה את תל פאחר, יודע שצריך לעלות לדרך הנפט ורואה שהשיירה תקועה, כולם עומדים. ידעתי ממוסא שתל פאחר מחולק לשניים. הדרומי הוא המוצב הרציני יותר, ולכן פלוגה א' הגדולה כובשת אותו. פלוגה ג' היותר קטנה כובשת את המוצב הצפוני, פלוגה ב' היא עתודה שאחר כך צריכה לכבוש את בורג' בביל, וצריך לעשות הכל מהר כי מוסא רוצה להגיע ראשון לבניאס ואחר-כך להיות ראשונים בקונייטרה. זה היה החלום".

להערכתך, המהירות מי יגיע ראשון לבניאס היתה אחד השיקולים של מוסא לתקוף חזיתית?

"אנחנו מסתכלים בדיעבד. מוסא ידע מה שידע באותו רגע, הוא לא ידע איפה השריון של חטיבה 8. מוסא יודע שהוא צריך להגיע לתל פאחר מהעורף, כי עין פית מנוטרלת. הוא לא ייקח גדוד רגלי שהזחל"מים נשארים ויילך איתם בין תל פאחר לעין פית, שעדיין מוחזקים על-ידי הסורים. הוא לא ידע באותו זמן אם כבשו או לא כבשו את עין פית, ואז עוד לא כבשו. עובדה שרובקה [מ"פ הסיור] שבא אחר כך, חטף מכת אש מעין פית".

מה קורה בשלב הזה שאתה רואה מסוף הטור?

"אין דרך שעולה לדרך הנפט, הטנקים מנסים ואומרים לא יכולים לטפס, ושרמנים וזחל"מים זו עבירות דומה. המח"ט יונה היה בגבעת האם, היה צריך לצפות, לראות שתקועים. אתה יכול כמח"ט לברר עם הפיקוד מה עם השריון [חטיבה 8], המח"ט בטוח ידע שמוסא נתקע, הוא היה צריך להגיד למוסא תסתובב, תחזור אחורה, תיסע בדרך של חטיבה 8, ייקח עוד 20 דקות, ומשם תעלה לדרך הנפט.

"יש למהלך כזה חיסרון ענק, כי יש כבר זחל"מים פגועים מנ"ט. גם אצלי בזחל"ם קיבלנו פגיעה. יכול היה יונה להגיד למוסא – תשאיר מחלקת טנקים שיאבטחו את הזחל"מים הפגועים, וכל היתר להסתובב ולהגיע לדרך הנפט בתנועה של חטיבה 8. ולמה לא עשו את זה? כי מוסא לא יכול לעשות את זה על דעת עצמו, גם המח"ט לא יכול לעשות את זה בלי לבקש אישור של הפיקוד. למה המג"ד לא ביקש ולמה המח"ט לא הינחה אותו? אין לי מושג, אבל מבחינה טכנית, מה שאני יודע היום – חטיבה 8, כבר פינתה את הציר הזה [מנעמוש לדרך הנפט], ואפשר היה לעלות, אבל לא מוסא ידע וכנראה גם לא יונה, ואתה תיארת את יונה מצוין כשנכנסת לראש שלו מבחינה פסיכולוגית. הראש שלו לא עבד.

"יש אפשרות שנייה: לא לנסוע אחורה כי זו בעיה, אלא לנסוע קדימה, לעבור את זה ולעשות מה שאנחנו עשינו באיגוף מצפון, אבל יש לך את תל עזזיאת וחירבת סודה [ממערב], אתה לא יכול לעבור. אתה צריך לתקוף את תל פאחר חזיתית.

"תוסיף לכל זה לחץ של זמן, ותחת כל הלחץ הזה מוסא מחליט שהוא תוקף חזיתית. באותו זמן, תל פאחר קיבלה אש סיוע של מרגמות 334. אני לא רוצה להגיד שראיתי את האש הזו, כי אני לא זוכר היום. לא התייחסתי לזה מספיק בזמנו כדי לצרוב את זה בזיכרון, מה עוד שהייתי טרוד לעצמי. מוסא יודע שעוד מעט אש הסיוע תיפסק ותיפתח עליו אש משני הכיוונים. הוא קורא לפלוגה א', הוא לא מכנס קבוצת פקודות כי זה קרב היתקלות. הוא שולח שדר לפלוגה א' – תתקפו את המוצב שלכם, פלוגה ג' תתקפו את שלכם, ובאשר לפלוגה ב' היה זה יוסי פרידמן, שבקצה הבליטה [גבעת הטרשים שמתחת לתל] עמד עם יד פצועה ונפנף לנו וצעק – תסעו מהר לכבוש את בורג' בביל.

"אנחנו על דרך ההטיה מתקדמים, נעצרים, וכל פעם קצת מתקדמים. אני ראיתי לכיוון עין א-דייסה היה שם מעיין וכמה מבנים של צאן, מים, שיחים, שם היו תקועים זחל"מים. יש פתאום זחל"ם שנפגע עם פיצוצים ואתה רואה אנשים קופצים. היינו תחת אש, אמרתי לחיילים לקפוץ החוצה, וכמו שאנחנו שוכבים על האדמה, ננעץ פגז ח"ש מתחת לשרשרת הרחוקה. שמעתי את החבטה, זה לא התפוצץ. ברגע שהחלה תזוזה, עלינו חזרה.

"הפקק השתחרר לבסוף, הטור החל לנסוע קדימה ואנחנו בסוף. עברנו על פני זחל"מים פגועים, ראיתי אנשים נפגעים, ראיתי חיילים שהולכים ברגל או יושבים לצד הדרך, וזה כבר לא טור כמו שצריך להיות ואני מבין שאנחנו בצרה, כי אני יודע שהיינו צריכים להיות למעלה. אנחנו עוברים טנקים קרוב לבליטה [גבעת הטרשים], פתאום טנק אחד מסתובב אחורה ויורה מדוכת עשן, ואני מסתכל שלא ייפול עלינו ורואה את המפקד בחוץ, מבוהל, וזו הרגשה איומה.

"ראיתי את פלוגה א', בדיעבד ידעתי שזה הם, עולה על הדרומי ועל הצפוני, לא האמנתי שחיילים עולים ככה מול העמדות האלה. חיילים מתקדמים, נשכבים וקמים, ואמרתי לעצמי איזה אומץ יוצא מן הכלל. הייתי באיזור הבליטה, ראיתי לפניי את תל פאחר ואת בורג' בביל משמאל. ואז ראיתי את יוסי פרידמן מסמן לנו וצועק שנלך לבורג' בביל.

"המשכנו על הדרך עד לצומת, שם ראיתי שהחלו לאסוף פצועים. ראיתי אחד בלי יד, זו היתה הרגשה קשה מאוד, ראיתי שהכל פה משובש. התחלנו לנוע לעבר בורג' בביל, ואז באמצע הדרך ראיתי בירידה מצד ימין חיילים סורים מאחורי גל אבנים. לי יש עוזי, אני לא יכול לירות. תפסתי את החיילים שהיו לידי עם האף.אן ואמרתי להם לירות בסורים, והם ירו. הסורים לקחו בחשבון ששריון יתקוף, ואז שמו קבוצות כאלה בחוץ עם נשק נ"ט, לא לחכות שיגיעו למוצב.

"אנחנו מתקרבים לבורג' בביל, אני מגיע ורואה את הזחל"ם של סולוביץ' לפניי. הם קופצים מהזחל"ם ונשארים לעמוד על ידו. אני קופץ החוצה, ופה בא לביטוי האימון שעברתי כל השנים בגולני ובחטיבה 9. השער למוצב היה מעץ עם תיל, כמו שער של בקר. זה היה שער להולכי רגל על הדרך שהולכת לתל עזזיאת. נתתי לו בעיטה, ועם העוזי ורימון עם נצרה אמרתי 'אחריי' כמו שצועקים, נכנסתי ואחריי רצו איזה ארבעה-חמישה מפקדים. אני יורה בעוזי לתוך הפילבוקס צרורות קטנים, זרקתי רימון לתוך החלון והמשכתי לתעלה וכל אלו אחריי. ושקט – אף אחד לא ירה עלינו, ומבחינתי אני כבר יודע שאין כאן סורים.

תל פאחר-בורג' בביל. על הדרך הזו הגיע כוח סולוביץ' לכיבוש המוצב הקטן שנמצא כקילומטר ממערב לתל פאחר וחזר ממנה לכיוון תל פאחר

"סולוביץ' מקביל לי ממש, נכנס כמה שניות אחריי ופנה שמאלה. זו היתה תעלה היקפית ונפגשנו בקצה התעלה. שם סולוביץ' אמר שצריך מהר לחזור לתל פאחר. וכשהלכנו משם ראיתי עמדה עם משטח ומקלע ושרשרת עם המון תרמילים. זאת אומרת שהם ירו משם.

"חזרתי לזחל"ם, הסתובבנו ועלינו לכיוון תל פאחר, שם פנינו צפונה ונעמדנו. סולוביץ' אמר לרדת מהזחל"מים, יכול להיות שזה מה שאמרו לו. ירדנו ונשכבנו. ראינו את העמדה העליונה בתל פאחר הצפוני, היו שריקות של כדורים, וסולוביץ' שהיה חמישה מטר ממני נתן פקודה להשיב אש. אני רואה 40-30 מטר לפניי חיילים מסתתרים מתל פאחר. אמרתי לסולוביץ' לא לירות כי חיילים שלנו פה. הוא באמת נתן פקודה להפסיק את האש. גם לא היה סיכוי לפגוע עם העוזי ממרחק כזה.

"מי שהיה לפנינו אלה היו חיילים מפלוגה ג'. הם היו צריכים לעלות על החלק הצפוני, אבל עלו מאוחר מאוד. אני חושב שזה קרה רק כשאנחנו התחלנו לחזור מבורג' בביל. מה עיכב אותם? הם יכלו לעלות לחלק הצפוני כמו שעשתה פלוגה א' וכמו שעשה אלכס, שהגיע עד למעלה. וכשראיתי אותם אני מניח שזה היה אחרי ניסיון ההסתערות של תשבי [המ"פ] שנהרג.

"בקיצור, לקחו לנו את הזחל"מים, לא ראיתי לאן, ואנחנו נשארנו בלי זחל"מים. אחרי כמה זמן פתאום הגיע זחל"ם. סולו העמיד אותו לפנינו, קצת יותר צפונה [על דרך ההטיה] וקרא – אני רוצה עשרה מפקדים שיבואו. לפני שעליתי ראיתי את הנהג פותח את הדלת ומסתלק. אז אמרתי לסולו – אני נוהג מכונית, אז אני אסתדר.

"נכנסתי מאחורי ההגה, התחלתי לחפש את הידיות וההילוכים, זו משאית, לא פרייבט, ואז אחד המש"קים [שלמה דוד-זאדה ז"ל] מתחיל לתת לי הוראות איך לנהוג. אמרתי לו – אתה יודע לנהוג בזה? הוא אמר – כן, אבל אין לי רישיון. אז אמרתי לו – תיכנס ותנהג. וזה היה המזל שלכם היום, כשאתם מחפשים מאיפה עשינו את האיגוף. כי כשאני עובר אחורה, הכל כבר תפוס ואני שוב מתיישב על הטנק דלק ויכול לראות הכל.

"המש"ק הזה נהג מצוין. מבין החיילים, צבי אייזנברג, בגלל שהיה בהיר ובלונדיני, הוא היחיד ששמתי לב אליו. הוא היה צמוד אליי רוב הזמן. אנחנו נוסעים ואני רואה לאן נוסעים. סולו לדעתי ראה איך הזחל"מים שלפניו [כוח הסמ"פים] נסעו קודם, על דרך ההטיה לכיוון צפון, ואי אפשר לטעות. אתה נוסע לכיוון הבניאס עד שאתה מוצא תוואי לחתוך לדרך הנפט, והם עשו את זה. עזרא [סלע, מ"מ המיוחדת] בוודאי, וגם שמיל, שמתעקש שנסע בדרך הצמודה.

"על כל פנים, זה מה שעשינו בסביבות השעה 17:00. כשנסענו ועלינו על דרך הנפט והתקרבנו לתל פאחר, אז התחיל ירי נק"ל עלינו מכיוון המוצב. אני נצמדתי כמה שיכולתי לטנק דלק, וממש שמעת את הכדורים כמו גשם.

"הגענו עד לכניסה ושם עצרו אותנו הסיירת. אם הם לא היו עוצרים אותנו, היינו ממשיכים כי לא ראינו את הכניסה. היה שם אחד מהסיירת ששכב עם בזוקה, ולדעתי הוא כמעט ירה בנו. הוא ראה אותנו מתקרבים, בהתחלה את החלק העליון של הזחל"ם ואולי גם אותי, ואנחנו מתקרבים. זה כלי שריון שמגיע מהבניאס, זה יכול להיות סורי, והוא לא ירה.

"היות שיורים עלינו מכיוון מזרח, אנחנו קופצים החוצה. היה שם מכתש בכניסה לצד המוצב, קופצים למכתש ורובקה [מ"פ הסיור] עמד ליד ג'יפ, גלוי לגמרי, כשהסיירת כולה מסתתרת בין השיחים, ואנחנו קופצים למכתש ואף אחד מהסורים בתל פאחר לא צופה ולא רואה. כי כבר לא ירו עלינו מתל פאחר".

יש לך מושג עם הגיעך מה קורה בקרב הזה?

"אין לי מושג כל כך מה קורה, אבל היה לי בתודעה שכבשנו את הדרומי, קודם כל כי היו שם זחל"מים שרופים, אז ידעתי שחבר'ה שלנו שם".

ובשלב הזה איפה רס"ן גולדה? [סגן מפקד הבא"ח שהגיע עצמאית לתל פאחר מדרום].

רובקה אליעז, מפקד הסיירת

ישי: "גולדה בשלב הזה עוד איננו. ואז רובקה אמר לזחל"ם שלנו לפנות לעין פית כי משם יורים. לא היה על הזחל"ם הזה 0.5, אבל בטח היה לו 0.3 ליד הנהג. רובקה ביקש שהוא יאבטח לכיוון עין פית. ואני שומע את רובקה אומר בקשר – 'תל פאחר בידי' – שלוש פעמים! אז אני אומר לו – תל פאחר לא בידינו, הסורים עוד פה. הוא עומד ארבעה-חמישה מטר ממני. ומזה יצא דיווח של פיקוד צפון שתל פאחר בידינו, ואולי דדו כבר הוציא שמפניה.

"אני שומע שיורים עלינו. שומע חבטות של ח"ש. אנחנו במכתש ומוגנים מהצד האחורי שלו, אבל מצד צפון-מערב יש חבטות על סוללת האדמה. אז אמרתי לרובקה, שאז עוד לא ידעתי מיהו – יש טנק שלנו שיורה עלינו. אז הוא הודיע בקשר – טנקים שלנו, הפסק אש על תל פאחר" [ייתכן שאפשר לייחס זאת לדיווח ברשת הקשר החטיבתית בשעה 17:36 – נחשול לתחנות נחשול: 'הפסק אש על פאחר, 21 בדוק אם יורה איזה תותח על סוריה'].

אתה ראית טנק שלנו יורה לכיוונכם?

ישי: "שנה אחרי המלחמה, אני עשיתי סקר מטאורולוגי על הגולן בקיץ, הסתובבתי בכל מיני תחנות, ואני חוצה על דרך הנפט, נוסע ורואה בתל פאחר מכונית צבאית ועוד אחת, כמה מכוניות. עצרתי לראות מה זה, ואני רואה את יונה אפרת עם כתב קול ישראל וכמה קצינים, יושבים ליד תעלה במוצב. הכרנו, אומר לי – בוא תצטרף, אני שואל מה אתם עושים פה? הם מקליטים תקליט לששת הימים. אז אני אומר – גם אני רוצה להשתתף. אני שומע את אחיק [שפירא, היה בכיבוש תל פאחר מ"מ בפלוגה ג'], אומר שהם עזרו לכיבוש התל, שיונה שלח אותו עם טנק לעזור בפיצוח. ויונה אומר שם – אני הזהרתי אותו שיירה רק על סורים. שאלתי את אחיק – תגיד, זה היה בסביבות חמש, אז הוא אומר כן".

הטנק הזה הגיע מאיפה?

"הוא נע על דרך ההטיה צפון, וזה כנראה הטנק שירה עלינו. זה לפי דעתי מה שהרג את גולדה. כי צלף עושה חור, לא משאיר רק צוואר. זה יכול להיות רק 0.5, אבל לא כדור רובה. וגולדה לא הלך לצפות על תל פאחר, הוא הלך לראות מי הטנק שיורה".

מה היה?

"גולדה הגיע, בחור די גדול, בא לרובקה ומדברים, ורובקה אומר לו שטנק שלנו יורה עלינו. אז גולדה הולך לראות מי זה, הוא עובר לידי, אני אומר לו – אל תלך. הוא המשיך ללכת על דרך הנפט עוד עשרה צעדים לכיוון הבניאס, לכיוון צפון, ואז בום – לא שמעתי ירייה ולא כלום. הוא נופל, מזרקת דם, ורובקה לקח שמיכה מתוך הג'יפ והלך וכיסה את החלק העליון שלו, וזו ההערכה שלי לרובקה על הכבוד שנתן. אחר כך כל אחד סיפר שהוא טיפל בגולדה, אם זה צביקה אייזנברג ועוד שניים.

"רובקה ידע שפלוגה א' בדרומי ושלח שלושה מהסיירת ליצור קשר עם הדרומי, לא כדי לרתק את תל פאחר, כמו שאתם כתבתם. מי יכול לרתק את תל פאחר? שלושה ששוכבים עם הפנים לחלק הצפוני יכולים לרתק את תל פאחר? הם עלו לדופן של הסככה בדרומי וצעקו שם 'מוסא', כדי שיידעו אלה שבדרומי לא להסתער ולא לירות על הסיירת. זה כל מה שהיה תפקידם. אחרי שעשו את זה, רובקה נתן פקודה לסולו – תיכנס, מוסא נלחם שם, יש לו קושי, תעזרו לו מהצד הזה ותצעקו 'מוסא' כדי שלא יהיה אש דו"צ.

יאיר ישי [חולצה כחולה] בתל פאחר 2014 עם חיים יפרח [מימין], הבנות של רס"ן גולדה ז"ל ובן הדוד של סולוביץ' [עומד לצידו]

"אנחנו הולכים על הדרך פנימה. סולו ראשון, אני שני ועוד חמישה או שישה, מש"קים כולם. וכל פעם מישהו צועק 'מוסא'. לא מתקדמים הרבה. תעלה נפתחת ימינה. כיום יש שם הגבעה של הזחל"ם. משרד התיירות עשה את זה. יש שם תעלות ועמדות בטון וכיסו את כל זה. אני רואה תעלה. צבי [אייזנברג, המ"כ] הולך אחריי. אמרתי – אני נכנס לראות מה יש פה, ואת צבי אני משאיר בקצה שלא יבוא מישהו אחריי.

אברהם סולוביץ' ז"ל

"אני נכנס לתעלה שנעשית עמוקה בבת אחת, מעין שבר, מתקדם ארבעה-חמישה מטר, אני רואה חייל סורי עם הגב אליי בפתח של עמדת בטון, עם מדים כמו שלי, רק יותר בהירים, וקסדה בלי רשת. אני קורא לו ואז רואה אותו מסתובב באימה עם קלצ'ניקוב, ויריתי. הוא היה עם הגב אליי. זרקתי רימון, חזרתי לצבי, לקחתי אותו והשגנו את היתר. הם בינתיים התקדמו לאט לאט. הכל היה לאט, לא התרחקו יותר מדי, ועדיין צועקים 'מוסא'. אני אומר לסולו, לא זוכר אם כבר ידעתי את שמו, שעברנו עכשיו עמדה עם סורים. המשכנו להגיד 'מוסא', ואז צעקו לנו הסורים מבפנים 'מוסא'. אז עברנו לצעוק 'גדוד 12'.

"ואז היה שם סורי שכוב עם קלצ'ניקוב. סולו עבר מעליו, אבל צריך לוודא הריגה, כי אם הוא חי הוא יכול לירות בנו. אז אמרתי לצבי שהלך אחריי – תירה בו, ושמעתי את צבי אומר את זה לזה שהלך אחריו – תירה בו. כי יש בעיה.

"פתאום מגיע חייל סורי מהצד, טופח לי על הכתף. הוא מחרחר בפחד, עם הידיים למעלה. לא יכולתי לירות בו. ואז סולו מסתובב אליי ואלה שמאחורה מגיעים, ומה עושים איתו? אף אחד לא מסוגל לירות בו ואני שם המבוגר האחראי. אז אמרתי לו – צא החוצה מהתעלה, אירפה אידק [ידיים למעלה], וכל פעם ראינו ראש של סורי מציץ מכיוון המבנה ואנחנו תקועים עם הסורי הזה. פתאום מגיע זחל"ם עם תותח, זה היה וייסהוט [מהסיירת], אמרנו לסורי תעלה על הזחל"ם, הוא עלה והזחל"ם הסתלק.

"המשכנו והגענו עד לעיקול ויורים בנו כל פעם. וסולו אמר שהוא לוקח ארבעה ועושה איגוף כי התעלה שם נגמרת, ואמר לי ולצבי שאנחנו נחפה עליהם. היה צלף אחרי המבנה, וסולו אמר – נחסל אותו ואני אקרא לכם. וסולו לא חזר. אל תשאל אותי כמה זמן חיכינו, ואין סולו. ואני כדרכי לא רץ קדימה ולא הולך אחורה.

[סולוביץ' וארבעה מהחיילים שהיו איתו – יגאל כהנא, יוסי לייבו, שלמה דוד-זאדה וששון קרקוקלי, נהרגו בהיתקלות עם חייל סורי שירה בגבם. בהמשך נהרג מכוח זה משה נחמיאס ואפי עמדי נפצע קשה]

"בינתיים מגיע רובקה עם הסיירת. הוא בראש ואחריו איזה 15 חיילים, מסודרים כמו שצריך. האחרון שהלך היה הסמח"ט. הוא רואה אותי עם דרגות סגן מברזל, עוצר ואומר – תגיד לי מה קורה. ואני אומר לו מה שאני יודע, שבאנו מסביב, שהמוצב לא כבוש ושבכל החלק ההוא אני לא רואה את מוסא.

"אני הולך איתו, נכנסים לתעלה ולא רואים את רובקה. הולכים, הולכים, ואז כמה מטר מאיתנו שומעים – 'הסמח"ט הסמח"ט'. זה היה רובקה. יצאנו מהתעלה שלנו וקפצנו לתעלה שלהם. זה היה במקביל, באיזור הגשרון כיום [ממערב למבנה האבן], ושם הסתבר היה הקרב שלו [פנים מול פנים] עם הסורי ויצאה לו היד. הוא לא עשה עליי רושם של פצוע. ולידו היה דוד כהן, שאותו הכרתי לפני המלחמה, כי היה לו חבר מגולני מבית שערים. ואז רובקה עוזב, ופתאום אני רואה שהחיילים הולכים אחריו והם נעלמים, ומי שנשאר זה שלושה מהסיירת [יאיר זוכר שהיו אלה סג"מ יוני לוי, מוקי פלג ושוקי קובץ], חיים יפרח, צבי אייזנברג, אני והסמח"ט. ופה, אני לא מתבייש – אני נשברתי. אמרתי לעצמי שאני לא ממשיך. לא בורח, אבל לא ממשיך. יש איזה גבול".

מה גרם לך להישבר?

"זה לא רק שהסיירת הסתלקו. אתה רואה את כל המוצב, אתה יודע שאתה בלב המוצב, ועוזבים אותך, והפחד פה תפס אותי. פעם ראשונה שאני הרגשתי פחד. עד אז שלטתי בכל מה שעשיתי, ידעתי לתת עצות, אבל פה זה היה זהו. ואז חיים יפרח [מפקד בי"ס למ"כים שהגיע עם הסמח"ט] אמר לסיירת – אתם חוליה ראשונה, תפס אותי ואומר לי אתה מפקד החוליה השנייה עם צבי אייזנברג והסמח"ט, ויפרח הוא בעיניי הגיבור של האירוע הזה, זה מפקד!.

הגל האחרון של כיבוש תל פאחר הצפוני. חיים יפרח [מימין] ויאיר ישי

"התעלה הראשונה המחופה עם פח, שהיום זה מבטון, אני נכנס אליה ומתקדם איזה עשרה מטרים ורואה מישהו שוכב מת. זה היה אלכס [קרינסקי], בחור ג'ינג'י, הכרתי אותו מבית הספר בקרית טבעון. למדתי בקריית עמל מכיתה י' עד י"ב. אלכס היה צעיר ממני בשנתיים לפחות ובלט כי היה ג'ינג'י ממש. זכרתי אותו, אבל לא ידעתי שהוא משתתף בקרב. הוא שכב על הצד. בהתחלה עוד פחדתי שאני יריתי בו. לא ראיתי עליו פגיעות. הוא היה היחיד מגדוד 12 שהכרתי. הוא שכב והקסדה שלו על הצד. רואה את הפנים שלו. נגעתי בו לראות שהוא הרוג, זרקתי רימון ל-'טי' ליתר ביטחון, הפיצוץ גרם לקליעים לעוף, אני מסתכל אחורה ורואה שאין אחריי אף אחד.

"חזרתי אחורה, ראיתי את צבי ואמרתי לסמח"ט – בוא נצא. נתנו אחד לשני יד ועזרנו לעלות. יוצא החוצה, אני רואה ליד האקליפטוס, שהיה אז עץ קטן, את המג"ד שוכב על הצד. שמענו את הקולות של החוליה של הסיירת עם חיים יפרח, הם הלכו במקביל רחוק יותר ויצאו למעלה, אלה היו שתי תעלות במקביל שהלכו מערבה, וביניהם באמצע פחות או יותר, זה מקום נפילתו. היו עליו מפות ומ"ק 6. הטריד אותי שהמפות שהיו עליו זה סודי, הוצאתי את המפות ורציתי לקחת אותן איתי, ואז אמרתי – רגע, הסורים כבר לא פה, כי נגמר הקרב, והחזרתי לו אותן.

2014, צבי אייזנברג (מימין) ויאיר ישי נפגשים לראשונה בתל פאחר מאז הקרב ב-1967 [צילום: אלונה]

"צבי על ידי, אנחנו הולכים קצת מסביב, היתה לי הרגשה שאין יותר סורים. ואז אני רואה אחרי עמדת בטון בולטת אחרי תלולית עפר שני פצועים שלנו, חבושים ולא מדברים. אחד פצוע ברגל, והשני לא יודע איפה, קצת מעולף, חסר הכרה. ואז שמעתי את הסמח"ט מדווח – 'תל פאחר בידי'.

"צבי היה על ידי, אמרתי לו – בוא ניקח את הפצועים לשער. הלכתי לכיוון הכניסה לקחת אלונקה לסחוב את השניים. אמרתי לצבי – אני הולך להביא אלונקה. ראיתי זחל"ם ועוד זחל"ם, לקחתי מאחד מהם אלונקה. דוד כהן ישב על זחל"ם כזה עם רגל חבושה. חזרתי לצבי, לקחנו פצוע אחד ואז חזרנו ולקחנו את השני. היינו תשושים וגמורים, בקושי הלכנו. צבי אמר לי אחר כך שהוא הקיא וחטף הלם קרב".

שני הנפגעים שיאיר ישי וצבי אייזנברג היו מוטי שקרוקה שנפצע קשה בבטן ויוסי גינצבורג שנפצע ברגל. שניהם היו בכוח של אלכס. מי שחבש אותם היה המ"כ איזי חמאווי, שירד מהתל אחרי שהמג"ד קליין נהרג לידו.

ומה עם סולו? הוא נכנס לאחת התעלות, השאיר אותך ברתק, לא חיפשת בסיום הקרב איפה הוא?

"כשהייתי בתנועה עם הסמח"ט היה מישהו שחזר מהתעלה שסולו נכנס אליה, כולו נרעש – איך מתקדמים בלי לבדוק את העמדות בצד? הוא אמר שיש הרוגים שלנו באחת התעלות. אני הערכתי שאחד מהם זה סולו. לא יודע להגיד למה לא הלכתי לבדוק. גם לא כל-כך הכרתי אותו".

תרשים מאת יאיר ישי: תנועת כוחות סולו, סיירת וסמח"ט

המסלול שעשה יאיר ישי בתל פאחר בכוח סולוביץ', עם תנועת הסיירת והסמח"ט

לפי גרסתו של יאיר ישי, סולוביץ' ואנשיו נהרגו מצפון למבנה האבן. הוא אומנם לא יודע בדיוק היכן נע סולוביץ' וגם אחרי הקרב הוא לא ראה את חמש גופות ההרוגים, אבל לדבריו הוא מסתמך על אחד השחזורים שנעשו אחרי המלחמה. וגם על אותו חייל גולני – "שהגיע נרעש. הוא ניגש לצבי, נראה היה שהם מכירים, ובשל כך אני מניח שגם הוא היה מפלוגה ב'. הוא שאל את צביקה – איך הם [כוח סולו] הלכו בלי לבדוק מה קורה בצדדים והרגו אותם. ומזה היה ברור לי שהם נהרגו. החייל הזה הגיע מהתעלה שסולו היה בה – מצפון למבנה. כך שייתכן מאוד שהיה חייל נוסף מפלוגה ב' ששרד את הקרב הזה".

על מה שקרה לאחר סיום הקרב הוא מספר: "אני זוכר את שמיל מסתובב בלי חולצה עם תחבושת על הכתף, עוזר לפנות פצועים ונותן הוראות. לא ידעתי מיהו, רק בדיעבד. אמרתי לו – מה אתה מסתובב? תשכב. ואז ראיתי את אוד אשכנזי. הוא לא הצליח להגיע ללחימה בתל, הוא הגיע למעלה עם החיילים שהמח"ט אסף. הוא ראה אותי והתעלם ממני. או שהיה מבולבל, או שהיה נבוך מזה שבקרב הוא לא השתתף. סיפרו לי אחר כך ביסוד המעלה, שהוא לא דיבר על הקרב.

אנחנו שואלים מתי הגיע המח"ט יונה אפרת. יאיר עונה: "להערכתי הוא הגיע לפחות חצי שעה אחרי סיום הקרב. בוא נגיד שעד שפינינו את שני הפצועים זה בטח לקח 20 דקות, וזה היה לפני שהמח"ט הגיע. הוא הגיע ברגל בדרך הצמודה למוצב ואחריו קבוצה גדולה של חיילים. זה עוד היה באור והוא נפגש עם הסמח"ט. זה השלב שאוספים את כל ההרוגים, הפצועים והשבויים הסורים.

תרשים – אירועי יאיר ישי בכוח סולו, צילום מרחפן

"בשלב מסוים נתקלתי ביונה, הוא הסתכל עליי, לא הבין מי אני. אמרתי לו שאני מאלמגור והצטרפתי, ושאני צריך לחזור. בינתיים ירד החושך והגיע הליקופטר לחלץ פצועים. הוא ריחף עם פרוז'קטור למטה ואז התרומם והסתלק. אולי הם לא ידעו ליצור קשר עם הטייס [הערה: ההליקופטר היה מיועד לפינוי פצועי חטיבה 8 בזעורה, ונראה שהטייסים הבינו שהגיעו לא למקום הנכון והמשיכו לדרכם].

"בינתיים ירד החושך, אני התמקמתי באיזה מקום, ואז יונה בא אליי ואמר לי – טנדר של הסיירת יורד לחורשת טל. הצטרפתי אליהם, נסענו על דרך הנפט, הם עברו את נחל פרע, במקום שממנו הגענו באיגוף אל תל פאחר, אמרתי לנהג – תחזור, והוא חזר, ובעצם חזרתי כמו שבאתי".

מסלול כוח סולוביץ' בכיבוש תל פאחר. 1) תנועה על דרך ההטיה צפונה לכיוון תל פאחר. 2) פקודה מהקמב"צ לנוע לכיבוש מוצב בורג' בביל. 3) כיבוש בורג' בביל. 4) חזרה לכיוון תל פאחר, ירידה מהזחל"מים מתחת לתל, ובהמשך תחילת תנועה צפונה על דרך ההטיה במטרה להגיע לתל פאחר. 5) מעבר ואדי פרע ועלייה על דרך הנפט. 6) הכוח תופס עמדה תחת אש ליד הכניסה. 7) תנועה בתעלות החלק הצפוני עד ללב המוצב עם סיום הקרב.

מה היה איתך לאחר מכן?

"חזרתי עם הטנדר הזה לחורשת טל, שם היתה ערוכה חטיבה 45 [לקראת עלייה לרמה לכיוון תל חמרה]. ראיתי גם את בריל צולע עם מקל. הם כבר ידעו על תל פאחר ובאו לשמוע ממני מה קרה. לא סיפרתי להם בדיוק מה קרה, כי הם לוחמים שהולכים להילחם. אמרתי שאני צריך להגיע דרומה, אמרו לי אף כלי רכב לא יכול לנסוע עכשיו לקרית שמונה בפקודה. הציעו שאלך עד הסוף [לקרית שמונה] ושם אחפש רכב.

"אז הלכתי את כל הדרך, הגעתי לקרית שמונה, עברתי את כל העיר ולא ראיתי נפש חיה, לא שוטר, שום דבר, עיר רפאים. עברתי את כל קרית שמונה, הולך על הכביש דרומה, כביש צר, אקליפטוסים משני הצדדים, אני הולך ואז נכנס בי הפחד על כל רשרוש עלים. היה איזה קטע שכולי הייתי פחדים, כנראה תגובה לקרב. אבל זה עבר לי מהר. הלכתי על הכביש, עברתי את צומת כ"ח, הגעתי לפנייה להחולה [לכיוון יסוד המעלה], כבר כמעט בוקר, הלכתי 20 ק"מ כמעט. ואז רכב עם אורות שירד מנבי יושע ראה אותי, לקח אותי והכניס אותי לאיילת השחר, כי הרי היו יכולים לירות בי. לא יכולתי לשתות ולאכול כלום, חוץ ממים. כנראה בגלל המראה של המפוחמים ההם בזחל"ם, והפחד הכי גדול שהיה לי בקטע האחרון של תל פאחר".

10 ביוני 1967 – ההצטרפות לחציית הירדן עם גדוד 92

בבוקר יום שבת 10 ביוני נכנסו יאיר ורוני למכונית ה"אופל" וחזרו לאלמגור. "באים הביתה, אני מתרחץ, יוצא, אין לי מדים ואין כלום. היא שרפה את הכל. ריח אבק השריפה וריח הדם, לא הדם שלי, של הפצועים. היא לא יכלה לראות את זה ושרפה. ואז בדיוק באו ההורים שלה לבקר אותה. אנחנו צועקים להם – מה אתם עושים פה? כי עדיין מלחמה.

"ואז נתנו לסטמפלים מהצנחנים [הכוונה לגדוד 92] לכבוש את מוצבי שפך הירדן. הצנחנים רצו ממני אינפורמציה, אמרתי להם – אתם לא צריכים ממני כלום, אני עסוק. הם התעקשו שאני בא איתם כי אני מכיר את המקום, ואז שוב חזר לי הפחד. אמרתי – אני לא הולך. ואז הגיע הסמג"ד, בחור מיגור [רס"ן אהרון סט], ואמר לי – אין לנו חבל, אין לנו כלום, איך נעבור את הירדן? אמרתי – יש חבל בעמדה צפונית, אבל הם התעקשו – אתה בא איתנו. אמרתי – אין לי מדים, אמרו – אתה תקבל מדים.

"אמרתי לרוני – אתם נוסעים מפה. היתה לי הרגשה שמזה כבר לא אחזור. לא מצאנו את החבל. אז נתנו יד ליד אחד לשני, הייתי אולי שמיני, ועברנו שם עד הבטן. זה מקום שיש שם אבנים, הזרם חזק ואתה מחליק, ולאט לאט נוצרה בטן ואז זה שהיה באמצע ניתק ונסחף עם המים. היה שם קצין מהסיירת, בחור חזק מעין חרוד, עזב אותנו והמשיך עם הזרם, דהר במים ותפס את ההוא, ושלף אותו, ואנחנו המשכנו על החצי הזה.

"הגענו לגדה השנייה, התחלנו לטפס למעלה בין השיחים לעבר מה שהיום פארק הירדן, לעבר מוצב בית הקברות. ואז נשמעו יריות, לידי נשכבו כל האנשים, רק אני המשכתי לעמוד. אבל לא היה שם כלום, הסורים כבר ברחו. אני חושב שהאקט הזה הוא מה שהוציא אותי מההלם".

תל פאחר: הקרב על מורשת הקרב

"יונה אחרי המלחמה ניסה לשפץ לעצמו מורשת", פותח יאיר ישי את החלק השני של סיפור מלחמת ששת הימים שלו.

הכתבה של המאירי בידיעות אחרונות

"זה התחיל מזה שרובקה [מ"פ הסיור] צולם אחרי המלחמה ליד הג'יפ ותואר כמנצח של תל פאחר. רובקה הרגיש עם זה לא טוב, או שהוא חשש מהתגובה. יום אחד הוא הגיע אליי לאלמגור, זמן קצר אחרי המלחמה, הוא ידע שאני השתתפתי בקרב והייתי עם סולוביץ'. השם שלי אפילו הופיע בכתבה שעשה העיתונאי יחזקאל המאירי ב'ידיעות אחרונות' [המאירי כתב על כוח סולוביץ': "… ביניהם היה יאיר בן ישי, חבר מושב אלמגור, שמאס בישיבה באפס מעשה והתנדב לקרב"]. רובקה סיפר לי שהודיעו להורים של סולוביץ' על נפילתו בצורה לא הכי מכובדת. הוא הרגיש אולי לא טוב עם זה שהוא שלח את סולוביץ' פנימה".

הנה כמה ציטוטים מהכתבה של המאירי: "כניעתו [של המוצב] לא איחרה לבוא. עתה עלה עליו כוח המחץ האחרון שהכריעו, היה זה כוחה הכל-יכול של סיירת גולני. סרן רובקה הוביל את הסיירת. נלווה אליו עמיתו, סרן דוד. רובקה העשוי ללא חת שלט במצב ללא מיצרים… רובקה פרץ בסערה לכל בונקר ולכל תעלה".

למה רובקה הגיע אליך בכלל?

"אני חושב שהמצפון הציק לו. הוא בא על דעת עצמו ואמר לי – לא אני יזמתי את הכתבה שאני גיבור, זה המח"ט עשה את זה. הפריע לרובקה שזו כתבה שאולי פוגעת בסולוביץ' שנהרג, שהרי הוא נתן לסולוביץ' את הפקודה להיכנס בעוד שהוא נשאר מאחור".

מה אמרת לו?

"אמרתי לו שזה יפה מאוד שהוא בא".

כמי שהיה שם כשזה קרה, מה דעתך על זה שרובקה שלח את סולוביץ' ואותכם לתוך המוצב ולא הצטרף אליכם?

"ברור שזה לא היה בסדר. רובקה כשהגיע ידע שמוסא נלחם בתל פאחר, ואולי מה שבא לו בראש זה שפלוגה ב' מכירים את מוסא – אז נשלח אותם. אני לא מצדיק אותו שלא נכנס, ככה לא מתנהג מ"פ בכיר בשטח. לא שולחים 8-7 אנשים פנימה בלי להצטרף. היום שופטים אותו, ובצדק. הוא היה צריך להצטרף, היתה לו אחריות יותר גדולה מכל אלה שהיו שם".

כמי שמצוי בנבכי הקרב, יש לישי טענות כלפי המח"ט בהתנהלותו בעת ששלח את הסיירת להגיע אל התל כתגבורת: "בשעה 16:30 יונה ידע שחמאווי ירד למטה עם משה הראל והם דיווחו שמוסא נהרג, בקשר דרך הטנק. יונה ידע שאין מוסא, והוא שלח את רובקה לתל פאחר ואמר לו – תעזור למוסא. הוא כבר ידע שמוסא איננו והיה צריך להגיד לרובקה – עכשיו אתה הקצין הבכיר שם, תארגן את הכוחות שיש ותסיים את הקרב. רובקה לא ידע שמוסא איננו, המח"ט לא עידכן אותו, ואני אומר את זה בביטחון גדול. ואז כשהגיע לתל פאחר רובקה אמר בקשר – 'תל פאחר בידי', כי ידע שמוסא נמצא בצפוני".

אוקטובר 2013, יאיר ישי [מימין] בתל פאחר עם אהרון ורדי, דני ביזר ושמואל מוראד [לחצו להגדלה]

ישי סיפר לרובקה על השתתפותו בסריקת התעלות האחרונה על התל ביחד הסמח"ט, ואמר לו כי אם לא היה מזדרז לעזוב את התל, כפי שעשה אחרי המאבק בידיים עם הסורי, ייתכן שהוא היה יוצא כמי שהכריע את הקרב מכיוון שלאחר מכן כבר לא היו יריות. "רובקה לא ידע שהסמח"ט היה איתנו. הוא אמר לי שהסמח"ט משה גת סיפר שהוא עוד ניהל קרב קשה, וכשהוא שמע ממני שהסמח"ט היה איתי ולא היה יותר שום קרב, הוא נראה מרוצה".

הגיוני שיהיה שמח, כי אחרי הקרב היו לסמח"ט טענות קשות כלפי רובקה.

"הבנתי מרובקה שמשה גת הציג את עצמו שהרג פה והרג שם, וגם יונה סיפר שהוא הגיע וגמר את הקרב, ואז משה גת קפץ ואמר לו – אתה הגעת חצי שעה אחרי שהקרב נגמר. וכשיונה שמע מרובקה את מה שאמרתי, הוא היה מבסוט. אני לא ידעתי שמשתמשים בי למשחקי הכבוד ביניהם – למי מגיע יותר. לא הגיע לא לזה ולא לזה. רובקה עצמו לא התפאר, אבל יונה הציג אותו ככובש תל פאחר וכמי שהכריע את הקרב.

"בזמן שצילמו את שיחזור הקרב, עמדו שם כל המפקדים ויונה ניהל את האירוע. כשעשינו את הקטע מאיפה שרובקה הפסיק ויצא מהתעלה ועזב, משה גת אמר – יריתי פה, ואני סיפרתי שעברתי את כל הקטע ולא ראיתי אף סורי".

באותה תקופה הופתע ישי לגלות כי שמו של סולוביץ' לא נמצא ברשימת המועמדים לצל"ש – "זה היה אבסורד שאין כדוגמתו". הוא יצר קשר עם יחזקאל המאירי, שכאמור היה מקורב לאלוף הפיקוד דוד אלעזר, וכך לדבריו נכנס הסמ"פ שנהרג לרשימת מצטייני הקרב.

כוח סולוביץ' בתל פאחר 2014. מימין: רוני ישי מניפה את השלט, יאיר ישי בחולצה כחולה

העדות בפני אנשי מדור היסטוריה בפיקוד צפון

מספר חודשים אחרי המלחמה יצא ליאיר ישי לנסוע ברכב מקרית שמונה לאלמגור עם רס"ן מיכה אדר, שבמלחמה שימש כנראה כסגן קמ"ן חטיבה 2 ולאחריה היה עוזרו של סא"ל אפרים ריינר, סמח"ט 3, שהתמנה לראש מדור היסטוריה של פיקוד צפון והוטל עליו לכתוב את מורשת הקרב בחזית הסורית במלחמה זו.

ישי: "מיכה גר בבית שערים, היה הבן המאומץ של הסופר יגאל מוסינזון, היה מבוגר ממני בשנה, ושנינו נסענו במכונית ושם נודע לו שהשתתפתי בקרב תל פאחר. הוא אמר שאני מוכרח לבוא לספר. היתה לו ביקורת על העדויות שהתקבלו עד אז. הוא וריינר לא הסתדרו עם מה שיש ולא הבינו מה היה. יונה דאג כל הזמן שיתחקרו כל מיני אנשים, אבל לא קצינים שהשתתפו בקרב. הם הזמינו אותי לפיקוד צפון בנצרת, והייתי אצלם בתחקיר בסביבות חמש שעות. הם שאלו והכל היה מוקלט ומחלקת היסטוריה קיבלו את העדות הזו".

באמצע שנות ה-70 נסע יום אחד יאיר לטיול עם חברים מהעמק. ההיסטוריון אריה יצחקי היה המדריך. ישי: "הוא יושב באוטובוס מקדימה ואני מאחור. הוא מספר על קרבות צה"ל ומזכיר את תל פאחר, אז אמרו לו – הנה פה יושב בחור שלחם שם. כשיצחקי שמע מי אני, הוא אמר – אני יודע, אתה הסגן מאלמגור. הוא היה אזרח עובד צה"ל, הדריך קציני חינוך ולפי דעתי חלק מהמסמכים של תל פאחר הם אצלו. הוא אמר לי – העדות שלך היא הכי ארוכה. את כל השאר שנתנו עדות הוא לא הצליח להבין".

כוח סולוביץ' 2014 בתל פאחר. מימין: יאיר ישי, דורון כהנא [בגבו] אחיו של יגאל כהנא ז"ל, צבי אייזנברג, דוד שרון בן דודו של סולוביץ' ז"ל, ובנו

במשך שנים הוביל יאיר ישי סיורים בתל פאחר בהדרכתו, בין היתר גם למש"קי וקציני חינוך, או למדריכי טבע. הוא סיפר על הקרב, על מלחמת ששת הימים והקרב על מקורות מי הירדן. הוא מספר שאת כל הסיורים הוא עשה בהתנדבות בלי לקבל אגורה.

בסוף שנות ה-80 הוא קיבל פנייה מראש מדור מורשת קרב בקצין חינוך ראשי, אביטל ליבנה, להכין חוברת על הקרב שתשמש את קציני החינוך ביחידות. "הם ידעו שבאתי מענף היסטוריה, אבל לא ידעו שהשתתפתי בקרב תל פאחר. לא רציתי שיידעו, שלא יחשדו שיש לי מניעים. אמרתי לראש מדור מורשת – בשביל לעשות חוברת אני צריך להגיע לעובדות. אז אמר לי – בסדר. עברתי תחקיר בטחוני קשה אצל השב"כ, הגעתי למחלקת היסטוריה, חיפשתי חומרים ולא מצאתי".

למה לא מצאת?

"להערכתי השמידו".

מי השמיד?

"לפי דעתי זה יונה. אני חשבתי שאולי אריה יצחקי שעבד שם לקח את החומר, אבל הוא לא לקח".

איך אתה יודע שהוא לא לקח?

"כי הוא לא יודע הרבה על הקרב".

הבכירים שהגיעו לקראת סיום הקרב ולאחריו. מימין: רס"ן גולדה, סא"ל גת, רס"ן יפרח, אל"מ אפרת, סרן רובקה

"יכול להיות שבארכיון צה"ל בזמנו נתנו לאנשים לקרוא חומרים בלי שיהיו להם העתקים?

"בטח, אני קיבלתי בארכיון צה"ל מסמכים מקוריים. אמרתי להם – אתם נותנים לי מסמכים אותנטיים בכתב יד ואתם לא נותנים לי לצלם. היו כבר מכונות צילום גדולות, ואני יושב ומעתיק המון. ואם חבל לי הזמן, אני פשוט יכול לקפל, להכניס לכיס וללכת. אמרתי להם את זה, אז אמרו לי – אנשים שיושבים כאן הם לא אנשים רמאים. זו תשובה של ארכיון? אם יונה אפרת, שהוא כבר היה אלוף, רוצה לראות חומר, הוא לא יקפל משהו שיש נגדו, ישים בכיס ויילך? זה היה טירוף. וכך זה התנהל".

מה כן היה?

"הדוחות של יומן הקשר, וכמעט שום עדויות. היה לי את העדות של צבי אייזנברג, כמה שורות שהוא סיפר שם שהוא היה עם הסגן [יאיר ישי], ואני רואה שאין לי חומר. בעיקר חיפשתי את העדות שלי, אבל לא מצאתי את זה אף פעם. ההשערה שלי היא שהעלימו את הדברים".

שאלת אותם איפה העדות שלך?

"אני לא שאלתי אותם, חס וחלילה שהם יידעו שהייתי בקרב הזה, כי אם הם יידעו היו חושדים שאני מנסה פה לעשות משהו".

למרות שאתה בשליחות קצין חינוך.

"כן, והם אומרים לי – זה מה שיש. אמרתי זה לא יכול להיות. בענף היסטוריה אמרו לי – תגיד איזה חומרים מאיזה תאריכים אתה רוצה, ואנחנו נביא לך אותם מארכיון צה"ל. הם הביאו את החומרים. אני ישבתי שם איזה יום, באתי לסא"ל שהיה שם, אמרתי לו – תשמע אין לי פה כמעט כלום. פעם שנייה שבאתי לענף היסטוריה היתה שם בחורה, רס"ן. היא אמרה לי – זה מה שיש, תיסע לארכיון צה"ל, אני אתן לך אישור.

"באותו יום נסעתי לשם, לגבעתיים. ושם באמת המקום מסודר. שולחן ארוך ושלושה חוקרים, ובאה פקידה. מה אתה צריך? אמרתי – כל חומר שיש לך על קרב תל פאחר. מביאה לי כל פעם שטויות. היתה שם חוברת בכתב יד שיוסי קסטל ראיין את יונה אפרת על תל פאחר. שאלות של ילדים – איזה רובים היו וכמה כדורים, לא שאלות ולא תשובות. דברים שאין להם שום ערך. אני אומר לה – תראי, זה כלום. היא אמרה לי – מה שהיה לנו שלחנו לענף היסטוריה. אז אמרתי לעצמי – אולי יש חומרים שהם לא רוצים להראות לי כי זה עוד קרוב מדי [לקרב].

"היתה פעם הרצאה של דן זיו, גיבור ישראל במיתלה, למדריכי מורשת קרב. הוא סיפר שהוא – גיבור ישראל מהמיתלה – בא פעם לארכיון צה"ל ורצה לדעת מה היה בקרב שלו. הוא אמר – פתחו לי את הארכיון ולא נתנו כלום. הוא שאל איפה כל החומר? אמרו לו – זה מה שיש. אריק שרון דאג כנראה שלא יישאר כלום. ואז רק הבנתי. לדעתי, יונה השתלט על הסיפור וקבע את הנרטיב. זה ששנים אחרי המלחמה אנשים לא הכירו את הקרב וסיפרו כל מיני סיפורים, זה יונה אפרת אחראי לזה".

התבטאת פעם שיחזקאל המאירי הוא עיתונאי כל-יכול, שמחזיק ברשותו מסמכים שגם לארכיון צה"ל אין.

"יחזקאל היה מחובר לדדו. הוא פיאר את דדו, ודדו נתן לו חומרים. ככה הוא גם כתב את הספר שלו על המלחמה. יש לו צילומי מסמכים שלי לא נתנו בארכיון צה"ל. הוא קיבל אותם ישירות מדדו".

איך נמשך עניין כתיבת מורשת הקרב?

"אני ראיתי את התצ"א עם הקווים של הדרכים. אמרתי – איך זה יכול להיות שהפס [גל האבנים שיורד מדרך הנפט לדרך ההטיה מצפון לכפר עין א-דייסה] מתחיל עם דרך ולא נגמר עם דרך? הרי זה צריך להתחבר עם דרך. הכשל של הקרב, שהיו צריכים לתכנן אחרת, שאין דרך. אם אתם רוצים לבוא מהעורף של תל פאחר, אז דרך עין א-דייסה אין אפשרות לעלות. או שתבואו בדרך שעשה השריון [חטיבה 8] או שתתקפו חזיתית. אבל לא באין דרך. לא היתה דרך, והם סימנו את הדרך הזו. באחת הפעמים היה אחד מבית שערים, יהודה שפר, סייר אוויר בפיקוד צפון, בחור נחמד. ובאחת הפעמים אני נפגש איתו. הוא אמר לי – אני היחיד שלא בסדר כי פענחתי לא נכון את התצ"אות. הוא סיפר שיונה אפרת בא לפיקוד ונתן לאנשים מנה ואמר לו – הדם של עשרות אנשים עליך, על יהודה שפר, שהיה המפענח".

בזמנו פרסמנו כאן ראיון עם שפר, שהכחיש ששמע שהמח"ט אפרת התבטא כך בפניו או בפני אנשי המודיעין של הפיקוד.

"הוא חטף על הראש. אני לאט לאט קישרתי את הדברים האלה במשך השנים. כי אם אתה יונה אפרת מפרסם שמוסא טעה, אז הפענוח של התצ"א הוא נכון. ואם אתה מאשים את קצין האוויר – אז למה האשמת את מוסא שהוא טעה?".

בכירי גולני אחרי המלחמה בצילום למזכרת. המח"ט יונה אפרת שני מימין

ומה החלק של המח"ט ושל שמחוני הקמ"ן החטיבתי?

"כולם אשמים. נתנו לך תצ"א ותפענח גם אתה, אל תפיל את זה על קצין בדרגת סגן. אתה צריך לפענח את זה בעצמך, כי כל החטיבה בנויה על הקרב הזה. וזה קרב של מדינת ישראל על מקורות המים. צריך לבדוק את עניין הדרך, ויש לך סיירים בגדוד שצריכים לצפות מגבעת האם. והתיאור שכתבת על יונה, הניתוח הפסיכולוגי הזה, היה תיאור פנטסטי. יותר טוב מזה אי אפשר לתאר. כי יונה היה מבולבל, לחוץ, הוא לא תיפקד. ככה לא מתפקד מח"ט בקרב. הוא לא עשה את זה בכוונה, הוא רצה – אבל זה לא יצא. על זה שנהרגו הרבה בקרב הזה, אתה לא יכול להיות גיבור ואתה לא יכול לעלות בגלל זה לדרגת אלוף. הרבה לא תפקדו נכון בקרב הזה".

איפה תחקירים עם ורדי, שמיל, יוסי פרידמן, יונה אפרת, זוהר נוי, שמחוני?

"היה תחקיר, לא שלם כנראה, ואם תחקרו, אז יונה דאג שזה לא יהיה. הנה, אותי חקרו שעות ולא מצאתי את זה".

במה העדות שלך לא נעימה לאפרת שהוא עשוי לפעול להיעלמה?

"תיארתי את הקרב כמו שאני תיארתי לך. לא אמרתי שיונה לא תפקד, לא אמרתי שרובקה לא נכנס. אמרתי רק מה שהיה, כמו שאני מספר עכשיו. אבל יונה לא טיפש. הוא אומר לעצמו – רגע אחד, מה שהוא מתאר פה זה בעצם שרובקה לא גיבור ואני לא תפקדתי כמו שצריך, וזה לא בסדר, ואני לא טיהרתי בסיום הקרב. אז הוא לוקח את העדות שלי או מארכיון צה"ל, או מאפרים ריינר שהוא מגויס והוא סא"ל, ושורף ומשאיר מה שנשאר".

אבל זו רק הערכה, השערה.

"זו הערכה. אין לי ספק שהם עשו תחקירים, לפי דעתי הם עשו, אין שום מניעה. הם עשו עם הקמ"ן, עם רובקה, עם הסמח"ט".

יש לו"ז של הקרב שאתה חיברת, אבל הופיע תחת שמו של ההיסטוריון אריה יצחקי.

"את הלו"ז עשיתי בחוברת שלי. החוברת שלי היתה אצל אריה יצחקי, היינו בקשר כי מדי פעם הוא היה צריך אותי. יום אחד הוא כתב איזה ספר, לקח לשם את הלו"ז שלי, הוסיף כמה שורות שאני לא יודע אם יש להן אסמכתא, וכתב שהוא מודה ליאיר ישי. חוץ מהשלוש השורות שהוא לקח, ואני לא יודע ממי, הכל שלי".

על סמך מה עשית את הלו"ז?

"הסתמכתי על דיווחי הקשר, לא על עדויות. מדיווחי הקשר עשיתי חיתוכים של הזמן".

המכתב של מח' היסטוריה, 1992 [לחצו להגדלה]

בסופו של יום, חוברת המור"ק שכתב יאיר ישי לא זכתה לראות אור. הטיוטה שכתב נעצרה על-ידי מחלקת היסטוריה של צה"ל. "אביטל ליבנה, שביקש ממני לכתוב את החוברת, שלח אותה לבדיקה במדור היסטוריה וראש ענף חקר קרבות ענה במכתב שאני צריך להכניס גם את החלק של המח"ט שהשתתף בכיבוש. זה אומנם לא כתוב רשמית במכתב, אבל הוא נזף בי ואמר שזו חוצפה שאני מסתיר את חלקו של המח"ט, ושאני צריך לצרף לחוברת הזו גם את סיפור כיבוש תל עזזיאת.

"על זה עניתי שהמח"ט לא נלחם אז לא אכתוב, ועל עזזיאת אמרתי שזה מחקר שלא שייך לתל פאחר. בסוף ענף היסטוריה הוציאו חוברת בעצמם, שהיתה ממש זהה לשלי. אמרתי שאין לי כוח להילחם על זכויות יוצרים ומבחינתי זה נגמר".

לדבריו, אם רובקה לא היה מגיע אליו לאותו ביקור בית זמן קצר אחרי המלחמה, וגורר אותו למלחמות הפנימיות בתוך החטיבה, ייתכן שהוא היה שוכח או זונח את עניין תל פאחר. "אבל מזה שהביאו אותי לשחזורים והתחלתי להכיר את הנפשות הפועלות, התחברתי לזה ואני חי את זה עד היום. לפני כמה שנים הגיעו אליי הביתה שמוליק מוראד ודני ביזר מגדוד 12, שהתחילו לחקור את הקרב, והלכתי איתם לתל פאחר והראיתי להם מה היה ואיפה היה, ואחר-כך צץ צבי אייזנברג, שחיפשתי כל השנים. אני מתעסק עם זה בשנים האחרונות. אולי זה חלק מסימני הזיקנה והפנסיה, וזה נותן לי סיפוק. בסופו של דבר, ההשגחה העליונה הביאה אותי לקרב הזה ונתנה לי מקום בחלק האחרון של הקרב למעלה וראיתי מה שקרה שם".

———————————————————————-