"לוקחים לנו את ההיסטוריה"

"התחושה היתה שזה קאובואים נגד אינדיאנים, ואנחנו הולכים לרסק אותם. לא היתה לי ולעוד רבים שום תחושת פחד. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. בעצם עד הזחל"ם המופגז של מוש חביב חשבנו שאנחנו בטיול ואפילו קילפתי תפוז בשביל לאכול" * אהוד גרוס, מ"מ בגדוד 129, חוזר לקרב על כיבוש קלע וקורא להתעורר כי לוקחים לשריון את ההיסטוריה

פלוגה פ' מגדוד 129 אחרי המלחמה. במרכז בעיגול אהוד גרוס, לידו משמאל – המ"פ אפי וולך

אהוד גרוס הכיר את הגזרה הסורית כבר מתקופת שירותו הסדיר בצה"ל. ב-1965 הוא היה קצין צעיר בשריון בגדוד 52 במלחמה על המים באיזור כורזים. טנקי השרמן הפגיזו את ציוד ההטיה של הסורים וירו למרחקים.

גרוס מספר כי הם היו מכוונים את מד הזווית ויורים, ואחרי זה משפרים. "להגיד לך שזכינו להצלחות גדולות? אז לא. ישבנו על השפך וירינו מזרחה מולנו לכיוון ציר הנפט, שם היה הקו שהם היטו לכיוון המוחייבה בירדן. יש את הסיפור המפורסם של טליק [מפקד גייסות השריון אז] שראה שיורים 70 פגזים ולא פוגעים, אז הוא אמר – בואו אני אראה לכם איך עושים את זה. הוא שם את אושרי המג"ד שיפקד עליו כשהוא תותחן, ואושרי חטף רסיס ובזה הסתיימה איכות חייו לגמרי. טליק הצליח בכמה פגזים לפגוע ומכאן נוצר המיתוס שהטנקים יכולים לעצור את פרויקט ההטיה הסורי, ואיכשהו עצרנו את זה".

באפריל 1967 נקרא לשירות מילואים. הוא היה מ"מ בן 22, מצעירי גדוד 129, סטודנט שנה ראשונה לכלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. "עשינו באותם ימים מילואים של יותר מ-30 יום. הסתיים אימון המילואים ובמקום שנשוחרר הביתה, התחילה תקופת ההמתנה ואנחנו נשארים. יורדים עם חטיבה 8 לאיזור צניפים, חופרים תעלות ומכינים קו הגנה בתוך הנגב מפני המצרים. התחושה היתה של פאניקה וחרדה. אני חלק מהגדוד של בירו [המג"ד] בפלוגת פחם שעליה פיקד אפי וולך".

הפלוגה של וולך כמעט שלא השתתפה בקרבות הקצרים שהיו לגדוד 129 מול המערך המצרי בכונתילה.

1 ביוני 1967, איזור צניפים. טנק תחת הרשת באבק המדבר, אהוד גרוס [עומד במרכז] עם חלק מהמחלקה

גרוס מספר על האווירה באותם ימים: "היתה לי ולהרבה מחבריי תאוות מלחמה. זאת אומרת, אנחנו נורא רוצים לפגוע באויב הזה שמאיים לכלותנו. היינו מהכיוון האידאליסטי. מגיע יום רביעי [היום השלישי למלחמת ששת הימים, 7.7.67] ועדיין לא נלחמנו וזאת באסה לא נורמלית, במיוחד אחרי שאתה שומע את כל מה שחיל האוויר ואלה שקדמו לנו בסיני שעשו קרבות מפוארים. ואז הגיעה הבשורה שאנחנו עולים לרמת הגולן.

יוני 1967, לפני תחילת המלחמה. המחלקה של אהוד גרוס [רביעי מימין], 8 ק"מ מכונתילה

"אנחנו נוסעים במשאית די-400 פתוחה, בלי הברזנט, הטנקים עולים על מובילים, ואנחנו מגיעים עם המשאית לבאר שבע. הציבור לוהט כי נדמה לי שבעשר בבוקר או לפני הצהריים הודיעו ברדיו על כיבוש ירושלים. יש שמחה אדירה בציבור וזורקים לנו ממתקים. כשהגענו לחדרה, הגזימו לגמרי – העיפו אותנו מצד לצד, שיחקו איתנו מחניים. מגיעים לאיזור של יסוד המעלה-חולתה, מתחברים לטנקים, נכנסים לחניונים, אבל מכיוון שהסורים איתרו אותנו והפגיזו את החניונים, אז היינו מתניידים. פעם לצד המזרחי של חולתה ופעם לחניון בגבעות שבצד המערבי.

"שומעים שמתקרבת הפסקת אש. עוד לא ידענו אז שמשה דיין לא רוצה לתקוף את הסורים. אמרנו – לא משנה מה יהיה, כן נקבל פקודה או לא נקבל פקודה – אנחנו עם בירו נילחם. כי הוא היה עם סכין בין השיניים ואקדח בין האצבעות. לבירו היה אקדח והוא היה יורה בו הרבה. יום אחד אשתו היתה צריכה ללדת אחרי שלוש בנות, ובגדוד אמרו שאם תיוולד בת רביעית, אז אנחנו בצרה גדולה מאוד. היינו כל גדוד 52 בחצור, ואז התבשרנו שנולדה לו בת רביעית. וכשהוא הגיע חזרה ניתנה לכל הגדוד הוראה להיכנס לחדרים ולסגור חלונות. הוא באמת ירה והיה באטרף בלתי רגיל.

"לשמחתי ולשמחתנו הגיעה הפקודה לנוע לרמה. הטנק שלי היה M-51 ואת אנשי הצוות שלי אני זוכר בחלקם: ראובן כהן המקלען משכונת התקוה, יאיר רדבינוביץ' מרמת גן והיה אהוד מאיזור תל-אביב.

"הדבר הראשון שאני שומע זה שנפגע זחל"ם ונהרגו עליו אנשים, ובדיעבד אני יודע שזה מוש חביב [סמג"ד 121 מחטיבה 8]. אז יש דברים שאני לא זוכר בכלל ויש דברים שאני זוכר מצוין. למשל, מכפר סאלד בדרך לגבעת האם זורקים לנו תפוזים. שמחנו ולקחנו אותם. התחושה היתה שזה קאובואים נגד אינדיאנים, ואנחנו הולכים לרסק אותם. לא היתה לי ולעוד רבים שום תחושת פחד. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. בעצם עד הזחל"ם המופגז של מוש חשבנו שאנחנו בטיול ואפילו קילפתי תפוז בשביל לאכול אותו. היו דברים סוריאליסטים לחלוטין. פתאום יש הפגזה, ואתה חוזר לחיים האמיתיים, ומבין שאתה נמצא במלחמה אמיתית. זה לא אקדחי צעצוע, ואנשים נהרגים.

"נכנסתי לסדר תנועה, ופה הזיכרון שלי מתערפל מאוד. סמל המחלקה הודיעני בקשר, סמוך לתחילת הטיפוס, שהתנגש בצלע ההר ואינו יכול להמשיך. טנק שני התקלקל [סתימת דלק] ולא המשיך. זה היה ממש על ההתחלה באיזור גבעת האם. די מהר נפרדתי משני טנקים שלי ונשארתי בעצם טנק אחד מהמחלקה.

הכפר סיר א-דיב

"אני מתחיל לטפס ובאיזור סיר א-דיב יש יריות, הטנק שלי חוטף משהו ופורצת שריפה במנוע. אני נותן פקודה לאנשים – 'צוות, שריפה במנוע', ואז צריכה להיות פעולה שהמקלען לוקח מקלע וקופץ לתוך מקום מחופה עם הפנים לכיוון האויב, הוא צריך לירות ולאפשר לנו לעשות את הפעולה של את חפירה ומטפי כיבוי.

"אני זוכר שאחריי היה נחום טויב, האמן נחום טבת, ומאוד רציתי שהוא יחפה עליי כשאני מכבה את השריפה. אני חושב שאפילו אפי [המ"פ] נתן לו פקודה כזו, אבל נחום המשיך בתנועה אחרי המ"פ מבלי לחפות עלי. מאז המלחמה לא יצא לי לדבר עם נחום ולברר מדוע המשיך בתנועה ולא עצר לחיפוי. בינתיים אני הייתי זה שחיפה עם המקלע העליון לעבר אחד הבונקרים של הסורים, עד שהצלחנו להניע מחדש.

"לפני השריפה בתא המנוע אני זוכר את התמונה הזו שאני מטפס, עולה בין בתים. את התותח אני צריך לשמור שלא ייפגע כשאני מצודד אותו. ואז אני רואה את בירו. הפחד מהמג"ד הזה היה עצום. ואני ישר אומר – נהג עצור, נהג אחורה מהר, ואני רוצה לכוון אותו, אבל לפני שאני מסובב את הראש אחורה, אני רואה את בירו שמחזיק יד ככה על הסנטר, וביד השנייה נותן מכה לנהג הג'יפ ועושה לי תנועה ביד שנייה – אל תעז לנסוע אחורה. הוא מורה לנהג הג'יפ לזוז הצידה ולפנות לי את הדרך.

"ואז אני כמובן רץ ומתקדם, מגיע לשטח פתוח ורואה את נתי [הורוביץ, מ"פ ז' שהפך למג"ד] עומד מימין למעלה ומבין שהוא חטף. אני עולה למוצב כלשהו, בונקר, מצד שמאל של הכפר. נכנס בירי, עוצר בבונקר, יורד מהטנק תוך זהירות מירבית, יורה לבונקר, יורד עם הצוות כדי לעשות שם 'ניקיון'. היתה שם צלחת של שעועית מהבילה, היה שם לוח קטנצ'יק של 10 ס"מ, כידון ורדיו טרנזיסטור גדול, שהשמיע את שירי המלחמה, שיתנו להם הרגשה שהם ניצחו את הישראלים.

"זה היה ליד סיר א-דיב מצד שמאל כשעולים משם, ולא מזמן בסיור שעשינו שם עם חטיבה 8 אילן [לבנון, מ"פ ו'] חשב שהוא מצא לי את המוצב הזה, אבל זה לא דמה בזיכרון שלי.

"כשאני בא לרדת חזרה עם הטנק, נפרס לי הזחל. אני לא יודע מה לעשות ואני בשטח מוכה באש סך הכל. ירו שם כל הזמן, ירי ארטילרי וירי ישיר. אמרתי לנהג לנסוע בכוח, כי הזחל לא נפרס במובן שאי אפשר לנסוע. הוא נסע ובאמת זה הסתדר, אבל אז גיליתי שהתותח שלי נתקע, ובקיצור אני לא כשיר למלחמה.

מרץ 2018, אהוד גרוס [מימין] עם מ"פ ו' אילן לבנון בסיור עם חניכי פו"ם ומפקדיו בנתיב של גדוד 129 וחטיבה 8

"ירדתי לשביל שעולה לקלע ואז אני רואה טנק M-50 עומד בצד, עם הפנים למזרח וארבעה אנשי הצוות שלו ישובים על הזחל צפונה כאילו להסתתר מהאויב. שאלתי אותם של מי הטנק הזה? מי המפקד? אמרו לי המפקד נפצע. הטנק בדיעבד היה של אהוד קופילוביץ', שנפצע בעין ולא יכול היה להמשיך והם גם לא רצו להמשיך.

"העליתי את הצוות שלי על הטנק של אהוד, ואיתו המשכתי  לנסוע לכיון קלע. בינתיים הצטרפו אלינו סיירים, עוד זחל"ם ועוד ג'יפ, והגעתי למעלה, שוב עם קצת ירי מקלעים למזרח ולדרום מזרח, בהתאם לירי של הסורים. אני זוכר את העצים, זוכר SU-100 שבלט. יש דברים שאני לא זוכר ויש דברים שאני זוכר ברמה שאני יכול לצייר אותם.

"השעה כבר קרוב לשש, רבע לשש, החבר'ה מסתתרים שם, אני רואה את נתי ואני חושב ששלח מישהו, והדבר הראשון שעשה שם זה לחלק פיסטוק. הוא מגיע אליי ואומר לי – אתה תרד ותחכה כאן שיגיעו עוד טנקים ואני לוקח את הטנק שלך. ועבדך הנאמן, ילד בן 22, צעיר לוחמני ביותר, אומר לו – מה פתאום? אני נשאר על הטנק הזה, איתו נלחמתי ואיתו אני מתכוון להילחם עד הסוף.

"לנתי לא היו עצבים אליי. הוא שלח אליי מישהו אחר, כולם היו מבוגרים ממני, והוא אמר לי – תשמע מם-ממצ'יק, אתה מבין מה שאתה עושה? אתה מסרב פקודה. אמרתי – אני לא מבין מה אתם רוצים, אני סגן, הוא סגן, אני לא רואה במה שאני עושה פשע או אי מילוי פקודה. בסוף הגענו לפשרה: נתי יקבל את מקומי כמפקד ואני אכנס כתותחן יחד עם הטען קשר, הנהג והמקלען, וכך המשכנו עד סוף המלחמה.

"זוכר שהגיע אמנון רשף קצין אג"מ. זה היה באור, אז זה כנראה היה למחרת מוקדם בבוקר. היה שם מוצב פיקוד שעוד לא סרקו אותו. הטילו עליי עם עוד חייל לנקות את הבונקר, לברר שאין שם אף אחד. לצורך זה היו לנו רימוני עשן. זרקנו רימון אחד פנימה וצעקנו, ואף אחד לא יצא. אז התחלנו להיכנס פנימה ואז פתאום היתה ירייה.

"יצאנו שנינו החוצה מיד, הבנו שיש שם עוד מישהו, ואז זרקנו עוד רימון עשן, ועם הרימון הזה יצא מישהו עם מסיכת אב"כ, חייל סורי עם אקדח. הסיפור הוא כזה, זו עדות שמיעה. אחד אמרו לנו שהסורי אמר שהמפקדים השאירו אותו שם כבול והם ברחו ואמרו לו שיילחם עם האקדח. ועדות שנייה היתה שאמרו לו שכשיבואו הישראלים אתה תירה באקדח עד שתמות. אחרי שהסורי הזה יצא, הבונקר היה נקי ואז עלינו על הטנקים לכיוון קונייטרה.

"שם יש סיפור נחמד שגם נתי סיפר אותו. בגלל שעכשיו אני תותחן הרגשתי שאני חייב לירות על איזו מטרה, חייב למצוא, אני מספר את זה די במבוכה, אבל פתאום אני רואה פרה מרחוק. אז אמרתי – אני רשאי לירות? מזל שנתי אמר לי לא".

את העדות של גרוס כפי שניתנה אחרי המלחמה אפשר לקרוא כאן בסוף הכתבה – לחצו לקריאה.

במלחמת ההתשה חזר אהוד גרוס לצבא בשירות קבע בתפקידים שונים במסגרת קצין חינוך ראשי. במלחמת יום כיפור התנדב לחזור לכוחות הלוחמים ושימש מ"פ בחטיבה 600 ולאחר מכן בחטיבה 14 בקרבות הבלימה בסיני.

בהמשך היה נספח צה"ל במזרח הרחוק ואת שירותו סיים כקצין חינוך ראשי בדרגת תא"ל. כיום משמש גרוס בהנהלת עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים".

אהוד גרוס [ראשון מימין] עם צוות הטנק שלו על רקע מחנה פליטים ביריחו, 24 ביוני 1967

אנחנו אומרים שהקרב של חטיבה 8 על כיבוש הרמה במלחמת ששת הימים לא מובלט מספיק במורשות הקרב של צה"ל, והאם בהיותו קצין חינוך ראשי היה ער לכך וניסה לשנות את העניין.

גרוס: "אני מספר לך על הקרב בקלע בצורה מאוד מתונה, לא הרואית. אתה יודע מספיק איזו אש חטפנו ומה זה היה לזוז מטר ימינה או שמאלה, וכל הזמן להיות בסכנת מוות. בסוף המלחמה הגיעו צוותי תחקיר לראיין אותנו. אני חושב שסיפרתי את זה בצורה עוד יותר מינורית ממה שאני מספר עכשיו. לא היתה לי שום מודעות לסיפור האישי.

"אני זוכר עד היום, וזה היה צירוף מקרים, שהחוקר שהיה אמון עליי היה מנחם שריד, שהיה המורה שלי להיסטוריה בתיכון, שבסך הכל מתקופת התיכון זה היה כלום של זמן. הוא שמע ממני סיפור מינורי ואפילו לא הביא את זה לידי ביטוי בחוברת הירוקה של חטיבה 8 [חוברת "חטיבת יצחק שדה" בהוצאת קצין חינוך ראשי על קורותיה בתש"ח-תשכ"ז]. אין שום זכר למחלקה שלי. לא האנקדוטה עם בירו, לא השריפה בתא המנוע ולא החלפת הטנק עם קופילוביץ' שהצוות שלו היה בהלם.

"בכל הזמן שהיה אחרי זה, אפי ואני לא דיברנו על המלחמה כלום, למרות שאנחנו עוד המשכנו והיינו בבית אל ובגשר דמיה. אבל כן, הקרב הזה בקלע די נעלם מהתודעה.

סוף יוני 1967 ברמאללה. אהוד [ראשון מימין] עם צוות הטנק שלו

"הייתי אומנם קצין חינוך ראשי, אבל לפני זה הייתי מח"ט, הייתי מג"ד, הייתי מפקד קורס טנקים ועוד כמה תפקידים, ולא דיברתי אף פעם על הקרב הזה. זה התעורר יום אחד, כשרמי מתן, מ"פ מגדוד 79 ואחד מגיבורי המלחמה של חטיבה 14, הגיע אליי כשניהלתי את התזמורת הסימפונית של ראשון לציון, ואמר – אהוד, אני לא יודע עד כמה אתה זוכר אותי, אתה הצלת את חיי. ואז מספר לי על הקרב ב-18 באוקטובר, ואומר – תשמע, לא דיברנו עד היום. אמרתי – חייבים להתעורר, כי לוקחים לנו את ההיסטוריה. הצנחנים כבשו את החווה הסינית, והשריון – יוק, כאילו לא היינו שם במלחמה הזו. ואז יחד איתו התעוררתי, וזה קרה אחרי למעלה מ-35 שנה. התעוררתי חזק מתוך תודעה ומודעות שצריך לספר את סיפור המלחמה הזו, וצריך לעשות צדק בעיקר איתנו, עם השריונאים, שדי העלימו אותנו מהמערכה.

"חטיבה 14, שבאמת עשתה המון המון ביום כיפור, כולל החווה הסינית, כולל אורחה, כולל הרמפות, כולל הכל, ועד לפני כמה חודשים היא לא עשתה כנס ולא ישבה ליד אנדרטה. אבל עכשיו יש אנדרטה יפה, ואני מקווה שמכאן כבר יהיו כנסים ותהיה אפשרות ליצור משהו, לרכז את האנשים ולדבר גם אנחנו בינינו על מה שהיה. כך גם מלחמת ששת הימים ברמת הגולן, שהיתה מאוד מאוד מיוחדת, אבל היא כזאת שכמעט לא מסופרת".

4 מחשבות על “"לוקחים לנו את ההיסטוריה"

  1. אהוד גרוס היה מג"ד שלי בקורס מפקדי טנקים, בקציעות (ליד עזוז של היום, על גבול מצרים – בזמן הקורס סיני היה בשליטת ישראל).
    איש מרשים, אינטלקטואל שלא ידעתי בכלל שהיה מסוגל להילחם נגד מישהו… העברית שבפיו הייתה כל כך מצוחצחת, שהוא לא בכלל נשמע כמו קצין שריון (שצריך להיות קצת בוק ולדבר רק בראשי-תיבות כדי להישמע בעניינים).
    באחד הראיונות במהלך הקורס הוא ניסה לשכנע אותי, שמזל שלא הגעתי לגולני, כי אין דבר יותר מעניין מאשר להיות מפקד טנק – יש כל כך הרבה מערכות בטנק, שתמיד יש משהו חדש ללמוד, אפילו שיטה חדשה לחזק את הבוגים… תמיד טוב לשמוע סיפור מעניין. תודה, שלמה.

  2. כתבה יפה. בלא מעט מלחמות בגלל יחסי ציבור צנחנים וגולני גונבים לא פעם את ההילה מלוחמי הטנקים שעושים עבודה חשובה ומסוככים על חיילי החי"ר עד לכניסה על מתחמי האויב. מקוה שאנשי שריון שאכפת להם יתקנו עוולות היכן שצריך. ושוב כבוד לאהוד על סיפורו.

  3. גדוד ללא מג"ד כובש לבד מיתחם אויב מבוצר בתנאי שטח הרריים. מ"פים מ"מים וסמלים מפקדי טנקים. מלחמת ששת הימים בגדולתה.
    אורי uri

  4. אהוד ידידי. אף אחד לא גוזל מכם את התהילה. חטיבה 8 זכתה לפרסום הולם. אני זוכר כנער את הימים שלאחר המלחמה. אני זוכר את הסיפורים על קרב הגבורה שהסתיים בכיבוש קלעה. השמות אלברט, בירו ונתי הורוביץ זכו למקום נכבד בתקשורת ובהיכל התהילה של מיתוס גיבורי ששת הימים. אין ספק כי גדוד 129 היה זכאי לתהילה. מי שנשכח ולא בצדק היו גדוד 377 וגדוד החרמש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s