"בננו לא נהרג במצפה גולני"

ועדת השמות הסבה ב-1972 את שמו של תל פאחר ל"מצפה גולני", והמשפחות השכולות מחו * האבא מאיר פנקס שלח מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, ויעקב העליון שנפצע קשה בקרב כתב במעריב: "מצפה ועדת השמות מתנשא גבוה מעל ייסורי ההורים השכולים" * סיפורו של מאבק קצר שלא צלח * וגם: תעודות הפטירה והקבורה של הטנקיסט מישאל לוי

הצד השמאלי של הכניסה לאתר מוצב תל פאחר. בצד הימני חקוק באותיות קטנות יותר השם "תל פאחר"

בתחילת שנות ה-70 החליטה ועדת השמות הממשלתית לשנות את שמו של אתר תל פאחר ל"מצפה גולני". מאחר שזוהי אחת ממטרותיה של הוועדה – לשנות שמות ערביים של יישובים ואתרים ברחבי המדינה ולעברת אותם, היא עשתה את תפקידה. אלא שזה לא עבר בשקט: המשפחות השכולות וחיילים שהשתתפו בקרב הביעו התנגדות למהלך.

שינוי השם בא בעקבות הפיכתו של תל פאחר לאתר הנצחה של חללי גולני בששת הימים ויעד לביקורים ולסיורים. גם מוצב המורתפע שמתחת לבית המכס העליון הפך לאתר הנצחה של חללי חטמ"ר 3 אלכסנדרוני, ובעקבות כך נקבע שמו ל"מצפה גדות".

עם יתר שמות המוצבים הסורים לא התעסקו. במילא מרביתם אינם נגישים לציבור הרחב. בהתיישבות הישראלית שקמה בגולן במהלך השנים שונו שמות של עיירות וכפרים סורים שעל חורבותיהם או בקרבתם קמו יישובים ישראלים. כפר חארב הפך לכפר חרוב, חירבת כונף לכנף, עין זיוואן לעין זיוון, קסרין לקצרין, פיק לאפיק, קלע לקלע-אלון-ברוכים, ויש עוד: אביטל, בנטל, אודם, צומת האמיר, רוויה, נמרוד, חמת גדר – שמות ישראלים שמחקו את השמות הערבים.

חמש שנים אחרי כיבושו של המוצב הסורי במלחמת ששת הימים, המושג "תל פאחר" הפך לשם שהוגים בדחילו וברחימו, בזכות האתוס שהשתרש על קרב גבורה והקרבה של לוחמים מן השורה ומחיר הדמים הכבד בכיבושו – 34 חללים. מכאן צצה ההתנגדות לשינוי.

בחזית ההורים השכולים מקרב תל פאחר עמד מאיר פנקס, אביו של רב"ט משה פנקס מגדוד 12, שנהרג בלחימת כוח אלכס בחלק הצפוני.

העניין התעורר לאחר שמאיר האזין לחידון ידיעת הארץ בגלי צה"ל. בתשובה לאחת השאלות ענתה חיילת "תל פאחר". התשובה היתה נכונה, אבל השופט בחידון שהיה אלוף במיל' אברהם יפה, ראש רשות שמורות הטבע, העיר לה שהשם הנכון הוא "מצפה גולני".

בעקבות כך נרתם פנקס לנושא. לא ידוע אם הצליח להגיע לכל המשפחות השכולות ולהשיג את ברכתן למהלך, אולם במכתב ששלח לראש הממשלה גולדה מאיר הוא כתב כי הוא מדבר בשם המשפחות, הפצועים ויתר הלוחמים. המכתב של פנקס נמצא בארכיון המדינה ביחד עם תכתובת של אנשים נוספים בעניין.

הכתבה במעריב 28.3.1972

לפני שפנה לגולדה, נפגש פנקס עם עיתונאי "מעריב", יעקב העליון. אצל העליון נושא תל פאחר הוא תמיד התפרצות לדלת פתוחה. העליון היה טנקיסט מגדוד 377 שנפצע קשה בקרב הזה, פירסם על כך כתבה גדולה במעריב ב-1968 והוציא את הספר "רגל של בובה". גם העליון לא ראה בעין יפה את שינוי השם. בעקבות פנייתו של האב השכול, פירסם במעריב כתבת מחאה חריפה ביום שני 28 בפברואר 1972 במדור "מה כואב" תחת הכותרת – "תל פאחר ולא מצפה גולני".

"קול דמי בניהם זועק מן האדמה אשר אחרי שרוותה דם הצמיחה פרחים הרבה", פתח העליון את כתבתו. הוא יצא בזעם נגד "קנאי השפה העברית, שלא יוכלו להתמודד בפטריוטיות של ההורים אשר שכלו בגבעה זו את בניהם. מה זכותם של עסקני ועדת השמות הממשלתית לפגוע, להוסיף כאב על שכול, בהורים, המתדפקים אחת לחודשים אחדים על פתחי בתחינה: 'בננו נהרג בתל פאחר, לא במצפה גולני. עשה משהו שלא יקחו מאיתנו את הזיכרון, את מה שנותר'".

הוא גם היפנה חיצים אל אלוף יפה, בלי לציין את שמו: "מר ארץ ישראל היפה חיטט בפצעים שלא הגלידו – אלה של מאיר פנקס".

פנקס הביא לכתב מעריב מכתב, שבו נאמר בין היתר: "תל פאחר שלי, כמו של יתר נושאי השכול, הוא סמל הגבורה וההקרבה, יותר מאשר לאלה המזכירים אותו על במות רמות. בלבנו קיים תל פאחר 24 שעות ביממה, ולא רק בטקסים".

בכתבה צוטט גם מכתבו של נעים שירזי, אביו של דוד שירזי ז"ל: "תל פאחר אינו סתם שם שניתן להחליפו למען יפי השפה. זה מקום שבו הטיל בני את עצמו על גדר התיל כדי שיוכלו לפסוע החברים על גבו, לעבור את המחסום".

עוד ציטוט נרגש בכתבה הוא של ז.ר. הורה שכול [כנראה זאב רימון, אביו של אברהם רימון ז"ל מסיירת גולני]: "הקרבת חיים, גבורת לוחמים, אינם דברים שאפשר להעבירם רטרואקטיבית ממקום למקום, משם לשם. מצפה גולני הוא אומנם שם עברי, אך אין לו כל שייכות לקרבות העקובים מדם שנתרחשו במקום ההוא בששת הימים".

התייחסות נוספת היתה של רודי אייזנר, טנקיסט שהשתתף בקרב בתל פאחר: "ברטט ובהתרגשות לקחתי את אשתי ובני הקטן לתל פאחר, למען כל אלה שנפלו בכיבוש התל. למען האחרים שנותרו בחיים – אני מעדיף להשאיר את השם המקורי".

בסיום הכתבה נכתב כי פנקס הודיע כי לא יוותר: "בקרוב נעלה שוב לתל, לאזכרה לבנינו. אנו רוצים שיודיעונו אז כי החזירו לו את שמו".

העליון סיכם וכתב על פנקס: "הוא אומר להילחם, לארגן הורים, לארגן לוחמים. צר לי עליו. קשה לי להאמין כי ישיג משהו. מי שישן עד כה ולא האזין לקול תמצית הצער – מדוע יתעורר עכשיו? מצפה ועדת השמות מתנשא גבוה מעל ייסורי ההורים השכולים. מרחוק – האנשים קטנים וכאבם לא נשמע. אבל באיזה צד האנשים קטנים יותר?".

12.3.1972 – מדור מכתבים במעריב – אל תגעו בזיכרון

משה פנקס ואחותו סאלי בסוף שנות ה-50

התגובות לכתבה של העליון הופיעו במדור המכתבים של "מעריב". תחילה התפרסמו שתיים שתמכו בהורים השכולים.

כותבת כרמלה רוזס מת"א: "אינני אמו ואף לא אחותו הקטנה של משה פנקס ז"ל. אלא רק המחנכת שלו, שצפתה בתלמידה בן ה-15, בבוגר בן ה-18 ובחייל בן ה-19 שבמלחמת ששת הימים הירווה בדמו את תל פאחר. בשבילי, תל פאחר ומשה חד הם. אינני סבורה שיש לבקש, ובוודאי שאין האב השכול צריך להיאבק על כך – כדי לשמר את השם. יש דברים שהם מקודשים מעצם טיבם, וחילולם הוא בנפשנו. השם 'מצפה גולני' אינו אומר לי דבר. תל פאחר מרטיט את גופי, ואם אני כך – הורים שכולים לא כל שכן.

"יפה שאנו מעברתים את שמותינו הגלותיים. יפה שאנו מחזירים לנקודות בארצנו שמות מקראיים עתיקים, אך מדוע נשנה שם מקום שקודש בדמם של ילדינו? האם לא די במלחמתו של הבן, שמאלצים גם את האב לצאת למלחמה משלו? הוועדה שגתה, עליה לחזור בה".

כותבת חנה זילברמן מרחובות: "אל איש ועדת השמות הממשלתית – כנראה לא ידעת מהו זיכרון. כנראה לא ידעת ההגיגים של רגעי התייחסות. לא ידעת אותו כאב נורא של חלקת הגוף, הנשמה שאיננה ובמשך כל החיים נאבקים לקיימה. הן ידעת: כדי לשכך הכאבים אנו מחיים אותם. מצרפים פכים קטנים ונשכחים מחלקנו שנגדע, שלעולם לא יהיה עוד ובונים אותו מחדש – הזיכרון.

אורגים אלפי קורים דקים, נימי נשמה למקום, לתקופה, לעצמים שהיו שם, לאנשים שהכירו, מלאכות שנעשו על ידי ובקשר, עבודות שהוגשו מטעם, ושמות. אנו מאנישים רגב, מתכת, וחוט חשמל ופיסת שרוול, ברוח ובשם. אל תיגע בזיכרון. אל תיקח מהכואבים תמצית החיים שאותה אספו ומיקדו לקיים את מי שאיננו, את עצמם. אל תבנה על חורבות שניתצת את 'מצפה גולני'. אל תהרוס את תל פאחר".

6.4.1972 – הנחמה להורים שכולים זה השם העברי למקום שהמוות החזירו לעמם

בעקבות מכתבי התמיכה בהורים השכולים, פורסמו במעריב בתחילת אפריל 72' שני מכתבים שתומכים בשינוי שמו של תל פאחר.

כותב אפרים צורף מגבעתיים: "כאב שכול זה 24 שנה, לא עממו יגוני וכאבי מיום שנפל בני הפלמחאי. כ-50 שנה נלחמנו כאן בלועז, בכל תחומי חיינו. קרענו עיתונים לועזיים, תקענו פתקים – 'עברי דבר עברית'. צעדנו הראשון כמורים בכיתות היה לעברת את שמות הילדים, וההורים קיימו וקיבלו. חשנו כאילו אנו מתחדשים. מכל שכן, אחרי שקמה המדינה. הן עברי תנ"כי נסוך על השמות החדשים. למשל, נחל חרמון ולא פמיאס, אעפ"י שנזכר כך בתלמוד. נחל שניר ולא חצבני, וכיו"ב.

והנה מצפה גולן: מצפה מעורר אסוציאציה ליפתח השופט, לפעילות שמואל הנביא, ליהודה המכבי, וגולן – מזכיר את הגולן שנגאל ואת חטיבת גולני שבנינו גילו בה גבורה. לדעתי, טעות מרה טועים השכולים, הדבקים בשם הלועזי. כשם שעברנו מזילברמן לכספי, מרוזס לשושני – נעבור מתל פאחר למצפה גולן".

צומת הכניסה לכיוון תל פאחר מכביש 99 לדרך הנפט

כותב ב. לובלסקי מירושלים: "לא קל לעמוד מול הורים שכולים ולהתווכח איתם אם להשאיר את השם תל פאחר, או לקבל את השם מצפה גולני. מובן שרוצים לשמור על השם תל פאחר. הן בבית שומרים אנו על כל חפץ שנגע לבן שנפל. רוצים שהכל יישאר כפי שהיה, כשהיה בחיים. בכל זאת, בלב שבור של אב שכול הייתי רוצה לשים יד על כתפי ההורים שכתבו את המכתבים ולהגיד להם: לא חברים שלי לאסון, לא זו הדרך.

"כאשר הסתערו הבנים על תל פאחר הם עשו זאת כדי לשים קץ למקום המקולל הזה. הם הסתערו בגבורה, כבשו אותו בדמם. כעבור זמן-מה באו חבריהם ובנו שם יישוב ישראלי – לא תל פאחר, אלא מצפה גולני! וכל פעם שתקראו על היישוב מצפה גולני, תדעו: זה מעשה ידי בנינו!

שהרי אם נשמור על שמות המקומות, לא תהיה אילת אלא אום רשרש. לא תל גיבורים אלא תל א-ריש. לא קרית שמונה אלא חלסה. לא תל חי אלא א-תלתה. לא ניצנה אלא עוג'ה אל חפיר.

להורים שכולים אין תנחומים. אבל אם יש נחמה, הרי זה השם העברי למקום שהמוות החזירו לעמם".

מכתבו של האב מאיר פנקס מיום 17.4.1972 לראש הממשלה גולדה מאיר

אחרי שהזירה התקשורתית מוצתה, שלח פנקס מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר:

"הנני מרשה לעצמי לפנות אלייך לאחר שיחד עמדנו הערב לפני לוחות הזיכרון שבחצר בית הספר "כל ישראל חברים" בתל-אביב, שבהם חרוט גם שם בני שנפל במלחמת ששת הימים בקרב מלא הקרבה וגבורה על המבצר התת-קרקעי הסורי תל פאחר.

פנייתי אלייך באה לאחר שכל הקשורים במעשה הגבורה הזה – המשפחות השכולות, הפצועים והלוחמים כולם, נפגענו שנית – וזאת מוועדה הפועלת במשרדך – ועדת השמות.

יפו 1950, משה פנקס עם הוריו מאיר וסוזי

הוועדה החליטה להסב את שם האתר הזה ל"מצפה גולני" – שם יפה כשלעצמו ומתאים לכל מקום שבו לחמה חטיבת גולני, אבל אין בביטויו זכר לתחושת מעשי הגבורה העילאית של בנינו.

המכתב של פנקס לגולדה [ארכיון המדינה]. לחצו להגדלה

פנינו לוועדה הנכבדה, אבל מאחר שערערנו בפני אותם האנשים שעל מעשיהם אנו מוחים, אין אנו שלמים בזה שאין גוף או אדם אשר יוכל לפסוק מבלי להיות מעורב בדבר.

נימוקי הוועדה שאינם בעלי אחיזה היסטורית או תנ"כית, אלא רק אנטי ערביים, לא שכנעו אותנו. לכן פונה אני בשם כולם ומבקש את התערבותך בכדי למנוע מאיתנו סבל נוסף שאינו כורח המציאות.

אנו מוכנים להביא לשיפוטך את נימוקינו בכתב או בעל פה.

בתודה למפרע וסליחה על שהעזתי לפנות ישירות אלייך".

מאיר פנקס, רחוב ירמיהו 8 ת"א

המענה לפנייתו של פנקס: יחד עם זאת אין מניעה להוסיף בצד השם מצפה גולני בסוגריים ובאותיות קטנות את המילים תל פאחר"

ב-15.6.1972 ענה ראובן אלקלעי, רכז ועדת השמות הממשלתית, תשובה קצרה לפנקס: "בקשר לפגישת נציגי הוועדה עם ההורים השכולים ביום האזכרה, הרי שד"ר וילנאי טילפן אלינו שוב והציע כי מוטב שפגישה זו תיערך לאו דווקא ביום הזיכרון, אלא בכל יום שהוא ובמקום שנוח להורים להתאסף ולדון שוב בבעיה הכאובה. על כן אבקש ממך מר פנקס להתדיין עם ההורים ולהציע לנו שתי אפשרויות שאחת מהן תהיה ביום שישי כי אז הסיכויים טובים שאלוף זאבי יהיה נוכח".

הכיתובים על החומה הימנית בכניסה לתל פאחר

יום לאחר מכן, ב-16 ביוני 1972, כתב שלום סרי, סגן ראש אגף שיקום ומנהל המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, לחיים ישראלי, בכיר ויועץ בלשכת שר הביטחון. סרי כתב כי פנקס כבר פנה אליו בעבר בנושא זה ובעקבות כך הוזמן לפגישה בוועדת השמות שבה השתתפו ראובן אלקלעי, רכז ועדת השמות הממשלתית, אלוף רחבעם זאבי ותא"ל יונה אפרת, שהיה מח"ט גולני במלחמת ששת הימים ובכיבוש תל פאחר.

סרי כתב: "בפגישה הוסבר למר פנקס שאין אפשרות לשמור על השמות הערביים של מקומות, כפי שלא ניתן היה לשמור על שמות ערביים רבים של אתרי גבורה שנכבשו על-ידי צה"ל מאז מלחמת השחרור. למר פנקס הוסבר שוועדת השמות הממשלתית נתנה הסכמתה להסבת השם תל פאחר למצפה גולני. יחד עם זאת אין מניעה להוסיף בצד השם מצפה גולני בסוגריים ובאותיות קטנות את המילים תל פאחר".

ב-22 ביוני נשלח למאיר פנקס מכתבו של תא"ל ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה: "מר פנקס היקר, מצטער על האיחור שחל במענה לפנייתך אל ראש הממשלה מיום 17.4.72 בעניין הסבת שמו של תל פאחר, וזאת עקב הצורך בבדיקת הנושא. נמסר לנו על-ידי ראש המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון כי הוזמנת לפגישה בנושא זה, בה השתתפו מר אלקלעי, האלוף רחבעם זאבי וכן מפקד החטיבה תא"ל אפרת. מר אלקלעי יכתוב אליך ע"פ בקשתנו לסיכום הנושא".

ב-9 ליולי 1972 כתב אלקלעי לפנקס: "נתבקשתי לענות לך על מכתביך לראש הממשלה ולשר הביטחון בעניין הסבת השם תל פאחר למצפה גולני. ראשית, ברצוני להסב את תשומת לבך שעד היום לא קיבלנו כל תגובה למכתבנו מיום 15.5.72. שנית, אנו חוזרים על הצעתנו האחרונה להיפגש עמו בכל מקום ובכל עת כדי לדון שוב בבעיה הכאובה. נודה לכם אם תענו למכתבי זה".

פנקס, ככל הידוע, לא ענה למכתבים שנשלחו אליו. הוא הבין כנראה שהמאבק אבוד מבחינה רשמית והחליט להניח לזה.

ואולי מוטב כך. בפועל, הגרסה העברית של תל פאחר לא תפסה. שמו הערבי של המוצב הסורי השתרש ונותר שגור בפי המבקרים בו. תשאלו אנשים איפה זה תל פאחר והם יידעו במה מדובר. תשאלו איפה זה "מצפה גולני" – ותמצאו שלא רבים יודעים.

תעודות הפטירה של מישאל לוי: עפולה שורה 12 קבר 2

עניין נוסף מתל פאחר, בעקבות חיפוש בארכיון המדינה, הוא של החלל מישאל לוי – נהג טנק מגדוד 377 בפלוגה ז' שהשתתפה עם גדוד 12 בקרב על תל פאחר.

התיק של מישאל הוא חלק מהארכיון של הרב שלמה גורן, הרב הצבאי של צה"ל במלחמת ששת הימים. גורן טיפל בשעתו בעניינה של שושנה, אשתו של מישאל, שביקשה להינשא בשנית. לשניים היו שתי בנות – אודליה ושרונה.

מישאל לוי עם אשתו שושנה ובתו אודליה

אישור לזיהוי מישאל. לחצו להגדלה

על נפילתו בקרב סיפר לנו בזמנו המ"מ מאיר צוק, שמישאל היה נהג הטנק שלו: "בעלייה לתל פאחר התחלתי לעקוף טנק שבער [הטנק של יעקב העליון]. השרמנים היו זקנים. זה היה מאוד איטי. חטפתי אר.פי.ג'י במצברים והטנק התחיל לבעור. הצוות קפץ וגם אני. פתאום ראיתי שהנהג חסר. התחלתי לחפש אותו ואז ראיתי אותו שוכב לפני הזחל בצורה כזו [מוזרה]. מסתבר שקיבל כדור ונהרג".

בתיקו נמצאות תעודות פטירה, פקודת קבורה ומסמכים קשורים. באחת התעודות – "הודעה על נפגע" נרשם כי השעה שבה נהרג היא 15:00. כמעט תואם להערכות לו"ז הקרב, שממנו עולה כי השעה המשוערת שבה נפגע הטנק של מישאל היא 15:15. זה קרה בזמן שהמחלקה של צוק החלה לעלות מזרחה מתוואי ההטיה לכיוון תל פאחר בעקבות המחלקה שלפניה.

נראה כי בזמנו נפלה בעיה קטנה בזיהויו של מישאל, על אף שזוהה על-ידי ראש חוליית זיהוי רס"ר אברהם רוט ורב"ט אהרון מקורניק, פקיד הרישום. מהמסמך עולה כי הבעיה נבעה מכך שנרשם תחילה בשם המשפחה "מישל" ונכתב כי הוא רווק. בהמשך התגלה כי שמו מישאל והוא נשוי ואב לשתיים.

ממסמך "הודעה על קבורה", שעליו חתום סגן נתן הלוי, עולה שמישאל הועבר מבית העלמין הארעי בעפולה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול ב-13 ביוני 1968. כך גם יתר חללי החזית הסורית בששת הימים, שנקברו תחילה בעפולה ואחרי כשנה הועברו לבתי העלמין הצבאיים על פי בחירת משפחותיהם.

במסמך "חלל קרבות בתקופת המערכה" מה-9 באוגוסט 1967 נכתב עליו: "עליז ומלא שמחת חיים. הרים את המוראל במחלקתו תמיד. כנהג טנק היה טוב. נפגע כשהטנק שלו נפגע בנ"ט. ניסה לקפוץ מהטנק ואז פגעו בו".

תעודת פטירה של מישאל לוי [כל המסמכים מארכיון המדינה]

אישור פטירה מישאל לוי ז"ל

9 מחשבות על “"בננו לא נהרג במצפה גולני"

  1. שבוע טוב לכולם.
    אני מזדהה בהחלט עם המגמה לקרוא בשמות עבריים לכל מקום ומקום בארץ ישראל.
    השם "מצפה גולני " יהיה בהחלט ראוי למקום הזה לאחר השלמת תוכנית ההתחדשות .
    גם ספור לחימתם של לוחמי השריון לא ייפקד בספור קרב זה.

  2. הועדה לשינוי שמות לוקחת לעצמה חרות מוגזמת. מספיק להיכנס לכל פינה ולבלבל את המוח עם שמות. תל פחר זה השם ואין בילתו. מקוה שתחזרו בכם.

  3. לבי עם המשפחות השכולות שבקשו להשאיר את השם המקורי. הזמן עמד לצידם וכמו שאמרו כבר אחרים על תל פאחר שמעו כולם. מצפה גולני קיים רק בשילוט. השאלה מה ישאר ומה ייחרט בזכרון הכלל שאינו קשור להיסטוריה ולכאב הכרוכים זה בזה.

    • רק לפי הכתבה הבנתי שמצפה גולני זה תל פאחר ונכון ראיתי את השלט בכנס האחרון ולתומי חשבתי שהיא מצביע על נקודת תצפית .
      אז…תל פאחר חייב להשאר השם המקורי שם נפלו יקירנו בדמי ימיהם את השם תל פאחר יזכרו המשפחות והלוחמים שיבדלו לחיים ארוכים תל פאחר יחקק בליבם לעד.
      מצפה גולני צריך להפנים שהוא שם משנה.
      שרה'לה סייג

  4. Thank you Shlomo, for writing about this painful subject. I was too young to comprehend the significance at the time, but I remember distinctly the agony and bewilderment this decision caused my father and mother. Ignoring and overriding the pain in the name of an ideology is, to me,
    inexcusable. 'Tel Fahr' remains thus for us, whose lives were irrevocably altered by this bloody battle.
    Sally Pinkas

  5. אני בטוח שלאחר השלמת תוכנית ההתחדשות ,
    יהפוך המקום לאתר מורשת לאומי כמו גבעת התחמושת.
    אומנם בשפת החולין כולנו משתמשים בשם תל-פאחר ,
    אולם לא מסתבר שאתר מורשת לאומי יישא באופן רשמי שם לא עברי.

להגיב על דוד לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s