ביג צ'יף

ישראל טל חשב שהיצירה הזו משפילה את הטנק, דדו הסכים לתמוך בה אבל בהמשך נסוג, ולבסוף היתה זו קרית שמונה שקיבלה את המיצג של יגאל תומרקין, שבמרכזה שלושה משמידי טנקים סורים מסוג SU-100 וכל מיני צריחים ותותחים שהוקדשו במחאה לרודן רברבן * כך נראית מלחמת ששת הימים מבעד לעיניו של האמן

היצירה של תומרקין בקרית שמונה

בקיץ 1968 החלה בקרית שמונה בנייתה של אנדרטת ניצחון למלחמת ששת הימים. מי שהקים אותה היה האמן יגאל תומרקין. כמו רבות מיצירותיו, גם זו היתה הבעת מחאה.

אין בארץ הרבה אנדרטאות שמייצגות את הניצחון הכולל של ישראל ושל צה"ל במלחמת ששת הימים. ולכן, זו של תומרקין בכניסה הדרומית לקרית שמונה היא מיוחדת מסוגה.

היצירות או האנדרטאות שהוקמו ברחבי רמת הגולן אחרי יוני 1967 יוחדו לחללים ספציפיים: אנדרטת עמי לב טוב בזעורה, אנדרטת עמנואל רונקין בקלע, אנדרטה לחללי חטמ"ר 3 במצפה גדות. אליהן אפשר להוסיף את לוח ההנצחה להרוגי גדוד 129 במבואות קלע שהוצב ליד מחסומי הנ"ט, שהם כשלעצמם מהווים מעין מיצג סביבתי. כזו היא גם האנדרטה בירדן ההררי ממזרח לכפר טובא-זנגריה לזכרם של גרינשפן/זמיר, שנהרגו לפני פרוץ המלחמה בהיתקלות עם חוליה סורית. אנדרטה נוספת היא לזכרם של מוקדי/בן ארצי בכפר סיר א-דיב.

היצירה של תומרקין הורכבה מצריח מאונך של טנק טי.34 שהורכב על נגמ"ש סורי BTR-40 וממולא בקני תותחים ומקלעים ושממנו מזדקרות גרוטאות של נשק כבד. לכל אלה רותקו בשרשרת שלושה משחיתי טנקים מסוג SU-100, שנצבעו בצהוב, כחול ואדום.

תומרקין הסביר את משמעות יצירתו: "מביעה את עליונות רוח האדם על אימת המכונה ונועדה להמחיש שכלי ההרס הם צעצועי זוועה בידי רודן מתרברב". הרודן המתרברב הוא נשיא מצרים נאצר.

האנדרטה נחנכה באוקטובר 1968, כאשר במעמד זה קיבל אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר תואר אזרח כבוד של קרית שמונה. האירוע התקיים באווירת דכדוך בעקבות תקרית קשה בגזרת סיני שבה נהרגו 15 חיילי צה"ל ו-34 נפצעו בהיתקלות עם מארב מצרי שחצה את תעלת סואץ. בגבול הצפון נהרגו יום קודם שני חיילים בהיתקלות עם חוליית מחבלים, כ-4.5 ק"מ צפונית מערבית לקיבוץ דן.

אלעזר אמר בנאומו כי הוא מקבל את ההוקרה בשמם של אלפי חיילים שנלחמו ונתנו את חייהם בקרבות הגזרה הסורית: "לפנינו כלי משחית איומים, שעתה הם מובסים ומושפלים לא בגלל נשקנו העדיף, אלא בזכותם של עזי-רוח שלחמו למען החיים והשלום. נשק זה מוסיף לזרום לידי אויבינו. על אף הניצחון, טרם הושג השלום ועל אף הפסקת האש נמשכת המלחמה ויש סימנים מדאיגים שהיא פוקדת גם איזור זה בצפון הארץ".

לקראת חנוכת יצירתו פירסם תומרקין במעריב במגזין יום שישי "ימים ולילות" רשימה שבה הסביר את השתלשלות הקמת יצירתו ופירושה, תוך ניצול הבמה לסגירת חשבון עם מבקרי אמנות.

להלן הכתבה במלואה מתוך מעריב 6.9.1968:

הביג צ'יף בקרית שמונה / מאת יגאל תומרקין

בימים אלה כאשר איפסתי את תותחי הטנקים באנדרטה על מנת לרתכם ולקובעם, נתקלתי בכתובת צ'כית על התותח. לא יכולתי שלא להרהר בזרויות הגורל.

יושב אני פה בקרית שמונה, בונה אנדרטה לאלימות ולטירוף מחלקים רוסיים וצ'כיים אשר סופקו על-ידי מדינות ערב, והנה קם "ביג צ'יף" שכזה, מין פרומתיאוס מטורף המחלק מאישו לכל דכפין. זרזיר הולך אצל עורב.

קריקטורה נלעגת של קידמה, השמד וזדון: מוחמד, מרקס, מאו, מקייאווילי, מרקוזה, ומה הלאה? מ… מ… מ… מלים מלים. הגמגום והלהג נמשכים והעולם נשחק בזדונו האווילי.

חזקה וגדולה רוח האדם, תבונתו ותושייתו, מכל כלי נשק המשמש צעצוע אימתני וזורע מוות בידי רודן רברבן. צירוף כלי נשק ללא שינוי אל גוף מפוסל עשוי מאותם הפרגמנטים, מכופפים, חתוכים וערוכים מחדש, היוצרים מציאות חדשה בעלת זהות מוכרת.

כלי הנשק (הטנקים) מופיעים כמוטיב חוזר בעל עוצמה כניגוד לגוף האנכי המעובד והמפוסל. ניכור כלי הנשק על-ידי צביעה בצבעי היסוד (אדום, צהוב וכחול, מעין צעצועי זוועה) הינם קונטרפונקטיים לסביבה, ובינם לבין עצמם, ונהפכים לחטיבה אחת שלמה על-ידי ריתוקם לצריח האנכי בשרשרת.

רעיון האנדרטה התחיל בספסלי הגנגסטרים שלי, אשר בהם הופיע האקדח כמוטיב חוזר. לאחר מכן מכונת הירייה בפסל "ביג צ'יף", שהיה בקנה מידה לחלל פנימי, ולסיום באנדרטה זו המתייחסת לקנה המידה של הנוף והסביבה.

תומרקין על רקע יצירתו [מתוך מעריב 1968]

יומן קצר – תולדות ביג צ'יף

1. יולי 1967: הצעתי לאלוף טל את האנדרטה. הוא חושב אותה ללא רצינית ורואה מעין השפלה לטנק הצבוע בצבעי צעצועים. הוא מציע לי להציע משהו אחר. אני מציע.

2. יולי 1967: אני מציע לדדו אנדרטה לכיבוש הגולן. העסק מתקדם עד שהוא נכשל בגלל "הוראה מגבוה". לצה"ל אסור להקים אנדרטות פרטיות.

3. סוף 1967: דדו משדך לי את אשכולי, ראש המועצה האזורית הגליל העליון. הנ"ל מגלה ילד פלא במעיין ברוך ומציע לדדו להחליפני בילד הפלא. דדו נשאר נאמן לי ומשדך לי את אשר נזרי, ראש מועצת קרית שמונה.

4. שלחתי את הדגם של "ביג צ'יף" לרמטכ"ל, שביום מן הימים אצליח לשכנעו בחשיבות האנדרטה.

5. השידוך עם אשר נזרי הצליח. אשר נזרי בוחר את ה"ביג צ'יף" מתוך שתי הצעות שהצעתי לו.

6. פברואר 1968: אני מבקש טנקים מדגם סטאלין 3 או טי-54 וטי-55. הדבר בלתי אפשרי, אך מציעים לי טי-34 או אס-יו 100. אני בוחר באס-יו 100.

7. מעז יצא מתוק. לאחר מחשבה ובדיקה, האס-יו 100 (משמיד טנקים) הוא הטנק המתאים. תותחו נמוך, בגובה עיני הצופה, ובולט קדימה חזק, ולא מעל ראש הצופה. על כן אימתני יותר, מתאים יותר לקנה המידה כי הצריח מקבל יתר משמעות ותוקף.

8. מאי 1968: מתוך מבחר הגרוטאות קיבלתי 6 תותחי א-א 37 מ"מ, 6 תותחי בוספורוס 40 מ"מ, 5 הסיפאנו-סויזה 20 מ"מ, 10 מקלעים כבדים 12.7 מודל 38, עשרה קנים וסדנים שונים של נשק קל, עשרה סדנים של מ-1, צריח טי-34 על תותחו, גרוטאות אס-יו 100 ועוד שלושה אס-יו 100.

9. אוגוסט 1968: בגלל המשקל, בעיות ההקמה עצומות.

10. 27.8.1968: האנדרטה ניצבת.

אנדרטת הניצחון "ביג צ'יף" בכניסה הדרומית לקרית שמונה

ראיון עצמי על רגל אחת

שאלה א': מה עוד רציתי להביע באנדרטה הזאת?

תשובה: כבכל יצירת אמנות – את עצמי. האמנות בכללה אינה אתית או אגיטאטאיבית. היא אמצעי הבעה ספציפי. האמנות החזיתית דנה קודם כל במערכת נפחים, חללים, משטחים וצבעים, והיחס ביניהם לבין עצמם, ובמקרה של אנדרטה או ציור קיר גם ביחס לסביבה.

מבחינה תכנית, האמנות קרוב לוודאי הינה אמביוולנטית, בעד ונגד, או אינה בעד ואינה נגד. יותר נכון, אין זאת אמת-המידה למדידת האמנות שהינה מסובכת כחיים. היא שואלת מן המציאות (אפילו האמנות הקרויה "אבסטרקטית") חפצים, סמלים, צורות וצבעים, ויוצרת חוויה פלסטית, מציאות חדשה. לבירינט סבוך כנפש האדם. ולכן אמנות אמיתית מעניינת, קונטראוורטית ואינה שווה לכל נפש. אין היא השלמות הטחית, חביבה, בטרילית, משעממת והדקורטיבית המתחלפת לעתים כה קרובות במילה אמנות.

שאלה ב': מה יחסך אל סביבתך?

תשובה: כאינדיווידואליסט ולא חביב על הבריות, ידי בכל ויד כל בי. מרצון ושלא מרצון חורג אני מסביבתי הקרתנית הבנויה בהכרח על יחסים של "שמור לי ואשמור לך". ומכיוון שלי קשה בכלל לתת קומפלימנטים, על אחת כמה וכמה לכל מיני תופעות בינוניות. כמה גאונים יכולים להיות במדינה קטנה? בייחוד כשהגניוס הישראלי טמון בצבא ולא באמנות.

וכיצד אוכל לקחת ברצינות את אותו פרט או ועדה החייבים לחרוץ דין על עבודתי האמנותית? והרי אפילו את עבודתם אינם יודעים. מי שלא מאמין שיביט סביבו, ואם לא שבע – שייסע לכביש גהה, יראה את הגשר מעשה ידי מומחים ממשלתיים.

המבקר העוסק באמנות, דווקא בחברה קרתנית כשלנו, חייב היה להיות חוליה מקשרת ומבהירה בין האמן לחברה. הוא בדרך כלל "אמנצ'יק" מתוסכל, אכול קנאה ומצויד בסממנים של קטנוניות ורוע לב נשיים משום מה (גם אם הינו זכר).

כקטילות הביקורת, כן גם שבחי הביקורת אינם לעניין: לא סלקטיביים, אורגזמיים, קתרזיים ומאוד אישיים. בקיצור, הרבה ערפל, מלים מלים, אך איה הביקורת וקנה המידה? המבקר המצוי נדחף לביקורת מסיבה של "במקום". במקום קרמיקה או מאהב – מדוע לא ביקורת אמנות, ומדוע לא?

בזעם ולרוב בבוז רואה אני כל מיני חקיינים שלי הלוקחים רעיונות ואלמנטים משלי, הופכים אותם למשהו עממי, שווה לכל נפש, קיטש ופולקלור, ומדוע לא? הרי הכל מתנהל כך.

שאלה ג': מה הן תוכניותיך לעתיד?

תשובה: למרות היותי לצנינים בעיני חלק גדול של החברה, שכבת נותני הלחם, הביקורת והעיתונות, אמשיך בשקידה לחפש פרצות להשחיל בהן את יצירותיי, על אפם וחמתם. אומנם, "המאפיה" של הבינוניות ממררת את חיי בהווה, אך אני שייך כבר להיסטוריה.

ולבסוף, מעולם לא אמרתי שאינני שחצן. השחצנות היא מגיני היחיד מפני כל מיני נמושות. ענווה יפה לשוטרים, פקידים, מורים ולסתם יראי שמיים.

——————————————————————————–

בשולי הכתבה: "המתנה" של מג"ד 13 לקרית שמונה

באלבומו של מג"ד 13 פנחס נוי אלוש מצאנו תמונה של שלושת משמידי הטנקים ולצידם הסבר בכתב ידו של אלוש: "מג"ד גדוד גדעון (גדוד 13 מחטיבת גולני) מעניק תשורה לעיר קרית שמונה, שסבלה במשך השנים מהסורים והלבנונים – 3 טנקי SU-100 סורים שנעזבו על-ידי הסורים ברמה 1967".

מאלבומו של אלוש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s