"עלינו ועלינו, וזה לא נגמר"

הסמ"פ יונתן קורפל והמ"כ בני מאירי מספרים על קורותיהם בפלוגה א' של גדוד 13 * תקופת ההמתנה במטעי קיבוץ עמיעד, המסע הלילי המפרך בעלייה לזעורה והכיבוש ללא קרב של מוצב 9136

חיילי גדוד 13 בסיום אימון חורף בבאר שבע 1967 [מאלבומו של בני מאירי]

גדוד 13 לא יזכור במיוחד את מלחמת ששת הימים מבחינת מורשת קרב. מורשת יש, קרב – לא כל-כך. הוא היה הגדוד הראשון של חטיבת גולני שהגיע לגבול הצפון עם תחילת תקופת ההמתנה במאי 1967. התכנונים הועידו לו תפקידים בכירים בכיבוש הרמה הסורית. תחילה כיבוש תל פאחר, אחר-כך זה שונה לכיבוש איזור הבניאס.

אלא שקריסתו המהירה של הצבא הסורי ב-9 ביוני 1967, הביאה לכך שגדוד 13 כבש לבסוף את יעדיו ללא התנגדות. גאוות היחידה מאותה מלחמה הסתכמה בהנפת דגלים – על גג מיפקדת הצבא הסורי בקונייטרה ועל כתף החרמון. תמונות של ניצחון בלי קרב.

אחד מרגעי התהילה של גדוד 13, אם אפשר לכנות את זה כך, היה העלייה הלילית ממוצב בורג' בביל אל זעורה. בסביבות השעה 20:00 הוחלט בפיקוד צפון הוחלט לפצל את הגדוד: מחציתו יועדה לכיבוש הבניאס עם אור ראשון ביחד עם גדוד 51 ומחציתו האחרת לכיבוש איזור מוצבי הכפר זעורה כשהוא ת"פ חטיבה 8.

המג"ד סא"ל אלוש ציוות את עצמו לשתי הפלוגות שעלו אל עבר זעורה, דרך איזור עין א-דייסה שמדרום לתל פאחר. סגנו רס"ן אורי כהן נותר בבורג' בביל לפקד על שתי הפלוגות האחרות במשימת הבניאס.

העלייה ברגל לזעורה היתה מפרכת מאין כמוה ומאתגרת לא פחות מבחינת ניווט בתנאי שטח קשים החשודים במיקוש. בראיון עם אלוש הוא סיפר בזמנו על מסע קשה של 15 ק"מ. לא בטוח ש-15 ק"מ היו שם, אבל גם חצי מזה הוא מרחק מכובד בתנאי מלחמה.

שניים שהיו באותו מסע לילי הם יונתן קורפל ובני מאירי.

סגן קורפל היה סמ"פ א', סגנו של המ"פ דניאל בנימיני. הוא התגייס באוגוסט 1964. מאירי היה מ"כ בפלוגה. הוא התגייס באוקטובר 1965 כעתודאי, עשה טירונות בבה"ד 4 וכשחזר לצבא אחרי שנה עם סיום לימודי חינוך גופני במכון וינגייט, עבר לשלב ב' של טירונות גולני [עם מחזור אוגוסט 1966].

על תקופת ההמתנה הם מספרים:

קורפל: לפרטי פרטים אני לא זוכר כל כך את המלחמה הזו. בגדול, הבסיס שלנו היה בפילון, שהיה הבסיס הצפוני ביותר של צה"ל והכי קרוב לגבול סוריה. בתקופת ההמתנה, מחשש שהבסיס יופגז על-ידי הסורים, העבירו אותנו לשדות של קיבוץ עמיעד. זה היה מגוחך מפני שאת חיילי המיפקדה הג'ובניקים וחלק מהחיילות שלא היו קשורות לפלוגות ולמבצעים הותירו בפילון עד לפרוץ המלחמה. עוד אני זוכר שבאחד הימים הוציאו אותנו לעלות לגולן ובאמצע הדרך כשהיינו באיזור קרית שמונה החזירו אותנו. באחד הלילות עשינו גם עלייה לכיוון צפת, אימון לעלייה לגולן".

מאירי: "היינו במטעי האבוקדו של קיבוץ עמיעד, זוכר משם בעיקר את המאבק בזבובים ובנמלים. שבועיים לפני המלחמה הוציאו את הפלוגה לאבטח את חקלאי קיבוץ דן שעבדו מתחת לתל עזזיאת. עשינו שם שבוע. ביום ראשון, יום לפני פרוץ המלחמה [4 ביוני 1967], יצאתי לחופשה הביתה בת"א. בבוקר העירה אותי האזעקה. רצתי בטרמפים חזרה לגדוד. הגעתי למחנה פילון, נכנסתי למבצעים לברר איפה נמצא הגדוד ושם שמעתי על הניצחון הגדול של חיל האוויר".

חיילי גדוד 13 בשטח אש בעמיעד 1966 [מאלבומו של בני מאירי]

התכנונים למלחמה

קורפל: "בהתחלה הגדוד שלנו היה אמור לעלות על תל פאחר. היו תוכניות ותכנונים. אחד מהם, שנותן לי פרספקטיבה מה זה צבא, היה שאני כסמ"פ צריך לבוא מצד כזה או אחר לתל פאחר. היו שני טנקים ישנים של הסורים, שהיו בתוך חפירות ושימשו עמדות נייחות עם תותח בקו הראשון של תל פאחר. ואני עם שני רימוני זרחן ועוד חייל שבחרתי, גם הוא עם שני רימוני זרחן, היינו צריכים להשמיד את שני הטנקים האלה. היינו אמורים לתקוף את תל פאחר, אבל בסוף זה השתנה. למה זה השתנה, אני חושב שזה קשור למג"ד 'הנערץ' שלנו, אבל לא ארחיב".

ה-9 ביוני

קורפל: "ביום שעלינו לרמה אני זוכר שנסענו במשאיות לכיוון העליות. היו יריות והפגזות, ראיתי כמה טנקים שרמנים שנפגעו. הורידו אותנו מהמשאיות כי יכלו לפגוע בנו, ואת יתרת הדרך עשינו ברגל. זוכר בדרך שנתקלנו באנשים מגדוד 12 עם הרס"ר שלהם [יום טוב חזן] שמורידים שבויים. אחר-כך שמעתי מקצינים שחיסלו אותם. את כיבוש המוצב בזעורה אני לא זוכר, אבל לא היה קרב ולא היתה ירייה".

בני מאירי 1970

מאירי: "הביאו אותנו עם אוטובוסים לכיוון חורשת טל, שם עלינו על משאיות והתחלנו לעלות בדרך שהיתה מול קו תל עזזיאת. בדרך ראינו הרבה גופות של חיילים [זחל"ם חטיבה 8 שנפגע מתחת לגבעת האם כמה שעות קודם לכן].  הגענו לנקודה מסוימת, לא זוכר איפה, שם ירדנו מהמשאיות כי אמרו לנו שזה סוף הדרך ושמשאיות לא עולות למעלה. התארגנו והתחלנו לעלות על ההר. הלכנו והלכנו, זו היתה קריעת תחת לא נורמלית, קושי גופני מאוד גדול. אמצע הלילה, אנשים עייפים גם ככה, עולים ועולים וזה לא נגמר. זוכר שהמ"פ שלנו עובר בין האנשים ועוזר לדחוף. ואז בסביבות 2 בלילה נפגשנו עם ג'יפים של סיירת כלשהי, לא יודע איזו [סיירת חטיבה 8].

"אני רוצה לציין שלא היה לי את הקטע של הפחד. המוח התעסק בדברים אחרים. עליתי למעלה במין שלווה כזו".

יצוין כי פלוגות א' בפיקוד בנימיני ופלוגה ב' בפיקוד יריב חן, שעליהן פיקד המג"ד אלוש, נשלחו לחטיבה 8 ככוח חי"ר איכותי על מנת להשלים את כיבוש איזור זעורה ובראשו מוצב 9136 "ציפורה", שנמצא מצפון לכפר, סמוך לדרך העולה מבניאס אל מסעאדה.

לאחר החבירה עם גדוד 121 של חטיבה 8, הפריש המג"ד אלוש בהתאם לדרישת חטיבה 8 את פלוגתו של יריב חן, שנשלחה לסריקה ולאבטחה של הכפר ג'בב אל מיס שמדרום לזעורה, כך שלרשותו נותרה פלוגה א' של בנימיני לביצוע 9136.

כיבוש מוצב צפון זעורה 9136

מאירי: "הגענו אל מעל לזעורה. היינו כמה מאות מטר מהמוצב ועם אור ראשון דני [המ"פ] אמר לי תתקדם קדימה. הסבירו לי עוד לפני המלחמה שפלוגה א' היא פלוגת החוד של הגדוד ואני מפקד כיתת הפריצה. אנחנו עאלק המתאבדים. התחלנו להתקרב בזחילה אל הגדר. כולם מתנהלים בזהירות. זוחלים כמו אני לא יודע מה, והמצחיק הוא שאלוש הולך לידינו זקוף.

מוצב הארטילריה "ציפורה" 9136. נכבש אור ליום שבת ה-10 ביוני 1967 ע"י גדוד 13

"היתה שם גדר תלתלית מצ'וקמקת, שמנו בונגלור, היה פיצוץ, חיכינו שהסורים יירו עלינו, אבל אבל אף אחד לא ירה. נכנסנו לתוך שטח המוצב במין חשדנות כזו עם כוננות לירי, ואין כלום. החבר'ה נכנסו לתעלות בהמוניהם ולא מצאו אף סורי, אבל מצאנו קופסאות של בשר כבש מברזיל ובגלל שלא היה לנו מה לאכול והאספקה לא הגיעה כי הכביש מהבניאס פוצץ, אז אכלנו את השימורים של הסורים. זוכר שהגיע מש"ק דת והתחיל לצעוק.

"היתה עמדה שהשקיפה לכיוון הבניאס, שם ישבנו וחיכינו. במהלך היום הגיעו אלינו שלושה דרוזים מהכפר עין קוניא כדי למסור את כניעתם. הגדוד עוד לא התחבר והם כבר הגיעו עם כתב הכניעה. אני חושב שאלוש קיבל אותם.

"הסתובבנו בתוך המוצב בלי שום משמעת. חיילים אכלו, צחקו, נרדמו, עשו מה שהם רוצים. בערב אספו אותנו, הגענו מאוחר בלילה לקונייטרה והקמנו שם אוהלי סיירים".

אחרי המלחמה

מאירי: "למחרת [11.6] היתה בהלה קטנה כי האו"ם היה צריך לקבוע את קו הגבול החדש, ואז אמרו לי קח את הכיתה שלך, תעלה על זחל"ם. נסעתי לבוסטר, זה שהיה ידוע אחר-כך ממלחמת יום כיפור [כ-5 ק"מ מצפון לקונייטרה], שם חיכיתי עם החיילים עד שהאו"ם הגיע".

קורפל: "זוכר את הכניסה למבואות קונייטרה. מראות כאלה של ביזה. לא חושב שחיילים של גדוד 13 היו מעורבים בזה. בקונייטרה שמו אותנו בבתים של הצבא הסורי. היו שם פשפשים וקרציות ומנדבושקס. ימים ראשונים של מארבים והיתקלויות עם אזרחים סורים שניסו לחזור לבתים לקחת דברים. זוכר דברים שלא כל כך מדברים עליהם – גירוש סורים. הודיעו להם שהם צריכים לעזוב ואנחנו היינו כוח אבטחה שצריך לדאוג לביצוע. הניסו אותם וזרקו אותם לצד השני של קונייטרה. זוכר גם טקס ניצחון אדיר מימדים של החטיבה.

"בימים שאחרי הקרבות נהרגו חיילים מפלוגת הטירונים של הגדוד באסון בית המכס. מה שהדהים אותי היה שכל-כך הרבה נהרגו וזה לא הרשים אף אחד בגדוד. לא דיברו על זה ולא אספו אותנו כדי לתת לנו מסקנות".

———————————————————————————————

7 מחשבות על “"עלינו ועלינו, וזה לא נגמר"

  1. נכון לא היה המזל לגדוד 13 במלחמה זו אבל ביתר המלחמות הבאות אם בהתשה,יו"כ ולבנון ועזה הגדוד ביצע פעולות יפות והסב גאוה רבה לחטיבה.

  2. ל-יונתן : משימת תל-פאחר הורדה מהגדוד [גד' 13] והועברה ל-גד' 12 כיוון והזחלמים שהיו ל-גד' 13נלקחו מהגדוד מספר ימים לפני המלחמה.
    לגדוד 13 היו זחלמים מ-ימ"ח של גדוד חרמ"ש מילואים. גדוד החרמש הזה גוייס רק כמה ימים לפני המלחמה ואז — הוחזרו לו הזחלמים.
    ל-גד' 12 [וגם ל-51] היו זחלמים [ממקורות החטיבה], לכן , משימת תל פאחר הועברה ל-12 ו-13 נשאר גדוד רגלי [עתודה בשלב ההבקעה וכיבוש הבניאס בשלב שני. משימת כיבוש מוצבי זעורה היתה בלת"מ והוטלה על המג"ד בשעות הערב]. גדעון מאירי.

  3. יונתן ובני שלום..
    פל' ד' התאמנה חודשים לפני המלחמה בשטחי האש של עמיעד ושטח אש 100 , כמה ימים לפני המלחמה הועבר שאר הגדוד למטעי האבוקדו של קיבוץ עמיעד ושם שהה עד ליום ו' בו החלה התקיפה ברמת הגולן . באשר לאימון הגדוד לקראת המלחמה, באחד הלילות טיפס הגדוד בנחל דישון עד לרמת דלתון (לא לכיוון צפת) , כדי לתרגל ולדמות בפנינו את הטיפוס בפריצה לרמה . אגב עם ההגעה לרמת דלתון ניתן זמן למנוחה , לאחר נמנום של כמה דקות החלה הירידה חזרה . כאשר ירדנו התברר שנשקו האישי של המג"ד איננו , בבוקר הועלה כוח שטיפס במסלול ההליכה של הגדוד , חיפש את הנשק שלבסוף נמצא במקום המנוחה של החפ"ק הגדודי , כן , גם זה קרה… וכל השאר היסטוריה .

  4. כדאי לציין שסיפור המסע הרגלי לזעורה כתוב, מזיכרונותיו של המג"ד אלוש, בספר "גדוד 13 ממני תראו וכן תעשו" ספר המור"ק של גדוד 13 שיצא לאור ב-2015 בידי עמותת מורשת הגדוד. ניתן לרכוש את הספר באתר העמותה.
    לאחר השתלטות על העיירה בניאס ואני טירון בפלוגה ד', אני זוכר היטב את "הגשת הכניעה" של זקני עין קיניא. הם עלו עם דגל לבן וצעקות להר עליו ישבנו מעל עין קיניא. זוכר את גשר הכניסה לכפר שהיה מפוצץ ושכב במים. זכור לי שמי שקיבל מהם את הכניעה היה מ"מ המיוחדת – לא זוכר אם היה זה מכתב או מפתח גדול. הוא היה נבוך מהסיטואציה וגירש חזרה את הזקן והמלווה שלו.
    לאחר מכן נסענו לקונייטרה. פלוגה ד' והמיוחדת הקמנו מאהל מחוץ לעיר על משטח ישר שמולו עמד הר בנטל וראשו בעננים בכל בוקר.

  5. לא ברור לי איך נשמר ונוצר הקשר הזה אחרי 52 שנה. בכל אופן הייתי גם שם, מ"כ במחלקה של ברוך סלפטר בפלוגה של דני בנימיני. את שלום שרייר פגשתי אחרי כמה שנים במח' הספורט של אוניברסיטת באר שבע. את משה יורמן פגשתי לפני 15 שנה בהוד השרון והוא נתן לי את התמונה שהצטלמנו קוטפים אשכוליות עבור הפלוגה בפרדס משמר העמק בקורס מכ"ים בג'וערה. אשמח לחידוש הקשר עם כל המעונינים.
    אריק בהט נייד 0528457667 מיל arikbahat@yahoo.com סמטת אבן 2 הוד השרון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s