רגל של בובה

"היכן הנחתי את רגל הבובה של תמי? אני ממשש בקדחתנות בכיס החזה, פותח אותו, שולף אותה, מנשק, מציץ בתמונות היקרות שבארנק, נפרד מהן ומחזיר לכיס. מתחילים לנוע לעבר המקום שבו משתולל הגיהנום" * קטעים מתוך הספר "רגל של בובה" שכתב יעקב העליון, מפקד טנק בפלוגת זיווה שהובילה את גדוד 12 לקרב בתל פאחר

יעקב העליון ליד הטנק הפגוע שלו [צילום: מעריב]

בתוך מבול הספרים שיצאו בעקבות מלחמת ששת הימים בולט "רגל של בובה", שכתב יעקב העליון, עיתונאי "מעריב", שנפצע קשה מאוד בקרב תל פאחר. העליון היה מפקד טנק במחלקת החוד של השרמנים מפלוגה ז' בגדוד 377, שהובילו את לוחמי גדוד 12 של גולני אל היעד.

את פציעתו הקשה ואת תהליך שיקומו תיאר העליון בספר "רגל של בובה". רגל הבובה היתה הקמע שלו במלחמת ששת הימים. היא היתה של תמי, בתו הבכורה שהיתה אז בת שנתיים וחצי. זה החל ברשימה במעריב "כך נפצעתי", שזיכתה את העליון בפרס הכתבה העיתונאית הטובה ביותר ממלחמת ששת הימים.

הספר יצא ביוני 1973 באירוע השקה בבית סוקולוב בת"א, בהשתתפות הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר, שבששת הימים היה אלוף פיקוד צפון, ואברהם "ברן" אדן, שבמבצע קדש היה מפקד גדוד 82 שבו שירת העליון.

הודות ליחסי הציבור הנדיבים להם זכה בעיתונו, הפך "רגל של בובה" ללהיט תוך זמן קצר. כארבעה חודשים אחרי שיצא פרצה מלחמת יום כיפור, ואז פרחו המכירות לאחר שמאות ואלפי פצועי המלחמה קיבלו את הספר מקרוביהם, כדי לסייע להם בתהליך ההתאוששות וההחלמה. בסך-הכל הודפס הספר בלמעלה מעשר מהדורות ונמכר בכ-40 אלף עותקים.

לראיון עם יעקב העליון מ-2014 – לחצו כאן

להלן פרקים אחדים מתוך הספר המרתק שחיבר העליון בהוצאת עם עובד. איור העטיפה: דני קרמן.

 *  *  *

אגרוף של פלדה התנפץ אל ראשי. מהלומה אחת, חדה, קצרה. בעקבותיה החלו להרעים אלפי פעמונים ברעש-געש אדיר המטריף את הדעת. הראש צנח מטה, כאילו נתפוקקו חוליות הצוואר. החלה מחצית גופי העליונה לנוע קדימה ואחורה, קדימה ואחורה כמו במקצב פראי. איני יכול לעצור בו.

זרמי המים גלשו מן הרקות והרטיבו את הצוואר. הושטתי יד כבדה כדי למשש את מה שחשבתי לראשי שהיה למעשה סדן שהלמו בו המוני פטישים קטנים. היד דבקה חרקתי. הנוזל החם נזל האצבעות וגלש אל כף היד והאמה.

גופי הוסיף לנוע. צנחתי על מתכת קשה. שנייה נהניתי מקרירות הפלדה. לשוב אל העשתונות. לרכז ולתפוס את המחשבות הנמלטות. להיות צלול. משהו אירע. משהו לא ברור. היכן אני? מה קרה? לחשוב! לחשוב! לחשוב! אם לא אחשוב – אטבע.

אלוהים! לא להיכנס לפאניקה. לא לאבד את העשתונות. מוזר – המהלומה שחטפתי לא הכאיבה. רק בשנייה הראשונה. ובכן, מדוע אני כבד כל-כך? מה שולט בי? לקחתי סמים? אני שיכור? ממה? אולי מסמים? כן. אבל אף פעם לא…

תודה לאל, אני מתחיל לחזור להכרה. לפחות, מתחיל. המום, אך חושב. לילה עכשיו. חושך. איפה הייתי לפני שחטפתי את זה. אולי לא לילה עכשיו. אולי לא חושך, וזה רק נדמה לי? ייתכן שהעיניים פשוט סגורות. יד, לכי לעין ובדקי. כי הן נדבקו. הנוזל הזה הוא כמו דבק נגרים. אם הייתי יכול לפקוח אולי הייתי מצליח להבין מה אירע. אפילו בכוח איני יכול לפקוח את השמורות. מישהו מוכרח לומר לי מה קרה. אין כאן איש. אין כאן נפש חיה. אין כאן שום דבר. הסמים, אני שיכור, הגוף לא נשמע לי. מדוע אני חושב בבדות? מדוע נעות המחשבות באיטיות כה משגעת?

בעצם, מה אכפת לי מה קורה. אולי זה טוב ככה. כן, באמת. אני מתחיל להרגיש בנוח. נוח שהעיניים סגורות. אולי אירדם, אישן. לישון, זה יהיה טוב. אמא! אני מת לישון…

מי משתולל שם וצווח? של מי הקולות?

להתעורר! להתעורר! אלה הם קולות מוכרים. הם שייכים לאנשים שאני מכיר. אבל למי? הם צורחים. מוכרחים לקום, להתנער. אני חייב להתעורר. אני מוכרח להרים את הראש. לטלטל אותו. אולי ייפקחו העיניים ואראה מה מתרחש כאן סביבי. מה זה, התעוורתי? מישהו צועק כל הזמן. אם אתרכז אולי אדע מי זה.

אלוהים – הם! הצוות שלי. הצוות שאני מפקד עליו. אם כך, אולי נמצא אני בתוך הטנק. בטח. הפלדה הקרה הזו היא הצריח. אני שוכב עליו. אלברט, הטען-קשר שלי צורח. יותר ברור, אלברט. אני לא מבין. אתה מה? פצוע? אז מה אתה צועק כל כך לכל הרוחות? עוד מישהו צועק. מקהלה של קריאות כאב. מי זה? עמרם? שמעון? אברשה? הרעש הזה הורג אותי. מישהו שם צועק שהוא פצוע. מה פתאום נפצעו?

לחשוב! לחשוב! לחשוב! יצאנו למלחמה, נענו על הרמה הסורית. פתאום באה המכה. מכה שלא כואבת… אידיוט! מה אתה מחכה? הם צועקים שנפצעו. עשה משהו. אולי הטנק עצר ואינו נוסע. אולי אנו עומדים מול כוונת של נ"ט ובזוקות סוריים. אולי הטנק בוער. צורב לי בידיים ובגב. עוד רגע יעוף הטנק באוויר, כשיתפוצצו כל הפגזים המונחים בבטן שלו. בסך הכל לא הספקנו לדפוק הרבה. הבטן של הטנק עוד מלאה. מצב מזופת כשטנק מלא תחמושת מתפוצץ. צריך להזעיק עזרה, להודיע שהצוות שלי נפגע.

הלוואי שהייתי יכול לראות משהו. עליי לצנוח לתוך הצריך ולנסות להפעיל את הקשר. איך מוצאים את המכשיר? איני רואה דבר. אל תצעקו שם למטה, תיכף אקרא לעזרה. טיפש אני! מדבר, אבל המילים לא יוצאות מן הפה. עובדה: איני שומע אותן, משהו משונה קרה לי. משהו טישטש אותי. המכשיר. אלוהים, צריך למצוא את המתג הנכון. "זיוה, כאן שלוש גימל, יש לי פצועים, נפגענו, יש לי פצועים, עבור".

הטנק הפגוע של העליון על מדרגה לכיוון תל פאחר, כפי שצולם מדרך ההטיה יום או יומיים לאחר הקרב [צילום: אסף קוטין, לע"מ. ראו כאן]

עכשיו דיברתי באמת. בקול. שמעתי את קולי בנוסף לצלצולים המהדהדים באוזניי. שיענו כבר. מדוע אף אחד לא עונה? איני שומע דבר באוזניות. הן מתות. גם בתוך הצריח הפסיקו לצעוק. אולי מתו? הטנק יכול להתפוצץ בכל רגע. ראיתי דברים כאלה במלחמה הקודמת, ב-1956. זה היה נורא. צריחים עפו באוויר כמו כדורי טניס. היה שם ריח של בשר חרוך. החבר'ה שלי למטה יישרפו חיים.

שוב אני חש בלחיי את הפלדה הקרה. איני זוכר שיצאתי מתוך הצריח. מוזר מאוד. שוב אני שוקע. שוב איני יודע מה קורה. אני בטנק, זה בטוח. 12 שנים אני מתעסק עם טנקים. אף פעם לא הייתי במצב כזה. הצוות שלי נפגע ואני שוכב לי ככה בלא אכפתיות. אין לי חשק לעשות דבר. רוצה שקט ולשקוע. רגע! רגע! אני מבין! גם אני פצוע! התעוורתי כנראה. מילא, קורה. לא מפחיד אותי. מצחיק שאני לא פוחד. אם נפצעתי אולי הרטיבות הזו בפניי היא דם?!

הוא זורם כבר על גבי ועל החזה כמו קילוחי זיעה. הוא גם קולח מן הראש על הלחיים, וגם בפנים, מתוך הגולגולת. כאילו התפוצצה מערכת הצינורות הפנימית. זורם לתוך הגרון. איך נפצעתי בראש? הא היה מוגן, לא? שתי שכבות: כובע טנקיסטים מסורבל וקובע פלדה כבד. מה כבר יכול לחדור אותם? מאמ מיה! איך שהקובע התרסק! פחד למשש אותו. קרוע לגמרי. מזל שחשבתי אותו. לפני שיצאתי לקרב רציתי להשליכו אל רצפת הצריח. הוא הכביד על ראשי הלוהט. איזה מזל! אם הקובע התרסק כך, איך היה מתפרק הראש לולא חבשתיו! אף פעם לא תיארתי לעצמי שכך מרגישים כשנפצעים. לא תרגלנו את זה באימונים.

אני שוכב בחוץ לארץ. בסוריה. היה נהדר ומפחיד להעפיל במדרונות הללו. להתפתל בשבילי הטרשים, לגמוע את מראה הבקעות והמצוקים המכוסים פה ושם בקמה חולנית, זנוחה, נמוכה. להמשיך ולהעפיל. להסתכל באקראי שמאלה ולגלות את עמק החולה מן הצד השני. לא מן הצד שאנו רגילים לצפות. ריחמתי על אנשי הצוות שלי. חשבתי: מסכנים. קבורים בתוך הטנק, רואים בקושי את השביל דרך הפריסקופ. את העמק הירוק שלנו, את התשבץ הירוק-כחול, שדות ובריכות דגים, אינם רואים. מלחמה או לא מלחמה, אסור שיחמיצו. אולי לא ישובו מכאן חיים. גם אם ישובו לכאן בפעם אחרת, לא יהיה לזה אותו טעם. לעזאזל המלחמה והמשמעת. לשדים, החובה לנסוע במדפים סגורים. ציוויתי על הנהג להאט. התרתי לאנשים להוציא את הראש החוצה. אני אומר להם: חבר'ה, רגע היסטורי עכשיו. אבל מלגלג על המילים שנשמעו באוזניי כמו מליצה שדופה של פקיד בקרן הקיימת…

מה זה היה?!

מה היה הרעם הנורא שהתפוצץ פה על ידי וקרע את אוזניי? זה נפל… נפל ממש לידי, ממש עליי. כל כך… או הו הו! אמא! זה כואב! כואב לי מאוד. הרגל, הרגל מתפוצצת. היא מתרסקת לי העצמות נשברות. אלוהים, הן נשברות. עצם אחת נשברה, שנייה נשברה, שלישית… הרסיסים חודרים לבשר. טסססס… נשמע רחש כמו זה של סיגריה כשמכבים אותה במים.

מי צורח לידי? הוא נפצע. אני לא  אצעק. בשום אופן לא אצעק… בכל זאת צרחתי כמו מטורף. כמו חיה. לא רציתי, באמת. פשוט הקול שזעק לידי ינק זעקה גם מגרוני.

נפצעתי שוב, בפעם השנייה. לא הוגן. ידעתי שיקרה לי משהו. זמן רב לפני המלחמה לחש לי קול בתוכי. כתבתי משהו כמו צוואה. אבל למה פעמיים? די היה בפעם אחת. בפעם הראשונה לפחות לא כאב. עכשיו כואב כמו שלא כאב אף פעם. זה היה מיותר, העניין עם הרגל. לא חוכמה לפצוע מישהו עיוור שלא יכול לזוז ממקומו. ממילא הוציאו אותי הסורים מכלל פעולה.

אמרו לי: כשכואב מאוד מאבדים את ההכרה. למה זה לא קורה לי? למה איני מאבד אותה? רוצה להתעלף.

קולות אנשים צועקים. זה המ"מ מאיר צוק. הוא כועס על הצוות שלו: למה ירדו מן הטנק ולא לקחו עימם את העוזים. משהו קרה להם? אולי גם הם נפגעו. אולי לא. אולי הסורים מסתערים עליהם? אם עליהם – אז גם עליי. הם קרובים אליי. רק לא ליפול בשבי. אלוהים, רק לא עיוור בשבי הסורים!

המקום בו נפגע הטנק של העליון. מבט ממערב למזרח [תרשים דני ביזר, לחצו להגדלה]

הם באים אליי. הם עוצרים לידי ואומרים משהן בענייני בקול היסטרי, כאילו נבהלו. צוק, איני יכול לענות לך, אבל אני שומע אותך. זה בסדר. אני בסדר. אל תתרגש. לא צריך להרגיע אותי. אתה רואה שאיני מבוהל. בסך הכל שוכב בשקט. מי מרטיב לי את הפנים במים? דוד אלימלך הטוב. מה? מה אתה אומר להם? המוח שלי נשפך? זה רע, רע מאוד אם מוח נשפך. חשבתי שרק דם זורם ממני.

מרימים אותי. לאן רוצים לקחת אותי? צוק המסכן. אתה חזק, אבל אני כבד. קשה לך לסחוב אותי אפילו עם ידיים חזקות של קיבוצניק כמו שלך.

לאאאא! לא! אל תגעו לי ברגל. אתם רוצחים אותי. לא, אל תגעו. הרגל מרוסקת. עזבו אותה. עזבו את הרגל. מטומטמים שכמותכם! אתם הורגים אותי!

אני צווח במלוא גרוני. הם לא שמים אליי לב. זה נורא. בבקשה, החזיקו אותי בירך ולא בשוק. מפני ששם למטה גיהנום. הם לא מבינים. למה לא מלמדים בבית הספר להבדיל בין שוק לירך. ירך, חברים שלי, היא החלק העליון של הרגל. החזיקו שם. החזיקו למעלה, אני מתחנן.

הניחו אותי סוף סוף. רצו לעזור, אך הכאיבו. יבבתי כמו ילד. שומע שרשראות זחל"ם קרבות אליי. הם ימעכו אותי. השרשראות עוברות ליד אוזניי. שוב מרימים אותי, מכניסים אותי פנימה. הרבה קולות בפנים. מהומה. מישהו ממשש אותי. אולי רופא, כן. הם קוראים לו 'דוקטור'. צריך להסביר מה קרה: קוראים לי יעקב, סוג הדם שלי A. נדפקתי פעם בטנק ופעם על הקרקע. הוא מניח תחבושות קרירות שמגען נעים על ראשי ופניי. קובע לי הרגל. יפה הוא עושה. אם רגל נשברת, צריך לקבוע אותה. הוא אומר: צריך לתת דם. זאת אומרת, לי. משהו דוקר אותי בזרוע. אולי זה הדם שמערים לי.

צפוף פה. אני שומע נשימות כבדות לידי. הזחל נוסע. רגל, רגל, מה את עושה לי? כל תנועה קורעת אותי לחתיכות. מדוע איני מתעלף? מדוע איני מת? נחלי דם שוטפים אותי מבחוץ ומבפנים. אבל אני ער. כמה נהדר היה הערפול הקודם. מה עושים שאתעלף? שלא אשמע את האנחות כאן בזחל. מי זה צועק כל הזמן 'הרגל שלי, הרגל שלי'? למה הוא צועק? גם לי כואב ואני שותק. אני מתבייש לזעוק. שגם הוא יתבייש. הזעקות שלו הולמות בראשי כמו פטישים. אם הוא ימשיך – אסחף אחריו. לא. אשתוק. שלא יגידו אחר כך שצרחתי כמו כלב דרוס.

מי זה? מישהו מדבר אליי. קולו מוכר לי. קול רך ונעים. אני מכיר אותו מאיזשהו מקום, אני אוהב את הקול שלו. חם לי, חום טוב מציף את חזי. מה? כן, שמי יעקב, יעקב העליון. מדוק השתתק פתאום? היי, אני רוצה לשמוע אותך. קודם כשדיברת אליי נעם לי. מה??? זה אתה דן? דן שילון? מה אתה עושה כאן? איך התגלגלת לזחל"ם הזה? דן, אני מאושר! אין לי כוח לומר לך זאת בקול, אבל אני מאושר שאתה כאן.

היה לי רע, דן. הייתי לבד והיו אנשים זרים. אף לא מכר אחד. עכשיו אתה פה. אני מתבייש לומר, אך אני זקוק לך. אתה חייב לעזור לי. דבר אליי… נדמה לי שהתעוורתי. לא אכתוב עוד בעיתון. עיוור לא יכול להיות עיתונאי. הרגל! הרגל! עזור לי. ראיתי אותך קודם. ראיתי את הזחל"ם שבו נמצאת. ראיתי איך עפת ממנו החוצה. כמו פגז. רציתי לרוץ אליך, לראות מה קרה. הזחל"ם שלך עלה באש. אבל לא עצרתי. הטנק שלי נסע הלאה. לתוך המלחמה.

ענה לי, דן, ענה לי. איני יודע אם אני מדבר בקול, או שרק נדמה לי שאני מדבר. איני שומע את עצמי. קשה לי להגות את המילים. דואג נורא ליעל. היא תשתגע מדאגה. לא רוצה שתדע. בשום אופן. צלצל לחברים שלי, תספר להם. הבת שלהם עובדת בקול ישראל. אולי אתה מכיר אותה. אסנת. אבל שלא יגלו בשום אופן לאשתי. היא לא תעמוד בזה. היא לא צריכה לסבול. תמי הפעוטה שלי! אבא שלך יהיה עיוור ולא יוכל לראות אותך עוד. מה שלום שרה, אשתך, דן? מה שלום התינוקת והכלב? כן, צלצל לחברים שלי. הטלפון שלהם הוא שלוש-אחת-שלוש-חמש-שבע. תבדוק אם רשמת נכון, שלא יספרו ליעל.

קולות. קולות בערפל. מדברים סביבי. לא תופס אף מילה. מדברים בשקט. המילים מרחפות כמו ציפורים קטנות. מדוע איני רואה דבר? איפה אני? סוחבים אותי לאיזה מקום. משכיבים אותי. על אלונקה? זה חלום?

קולות שקטים כמו בחלום. מה? כן, אני פצוע. עכשיו אני נזכר: נפצעתי. אולי אני בבית חולים שדה? אל תמלמלו, דברו בקול רם. הרגל הורגת אותי שוב. מישהו לקח צבת ומועך בה את הרגל. בייחוד את הקרסול. מישהו, למה אתה עושה לי את זה? מפשיטים אותי, קורעים ממני את בגדיי. אל תאבדו את רגל הבובה של תמי. זה הקמע שלי. היא בכיס החזה.

אני שומע! אני חי! זה בית חולים? את כל הבגדים הסירו ממני. לא אכפת לי להיות עירום. נהדר: איך הצלחתם למלא טופס אובדן ציוד. תשאלו תשאלו, אני יכול לענות לכם. שמי יעקב, מפקד טנק, סוג דם. חטפתי פעם אחת בראש כשהייתי על הטנק. פעם שנייה כשהייתי מונח על הארץ. מה אתם צוחקים? אני עוד לא בר מינן. אני מדבר. הגוף אולי דפוק, אבל הראש עובד. לא, אל תקחו אותי, לא רוצה לנסוע יותר בזחל"ם הארור. פוחד ממנו. אמות, ולא אסע. מדוע נעצרות המילים בפי ואינן נשמעות? היי דן, לאן נעלמת? אני זקוק לך, שוב רוצים להוביל אותי בזחל"ם.

לא זחל"ם – הליקופטר. מישהו אמר הליקופטר. רועש מאוד. מתרומם. כמה זמן עבר מ…. היא באה, השינה. זה… זה מה שנקרא איבוד הכרה? זה מה שנקרא מוות?

שקט! שקט! שקט! השתגעתם? מה המדורות האלה? משהו מתפוצץ ללא הרף. אש, זיקוקים, מדורות. טנדר טס עם פצועים אדומים. זחל"ם מתלקח כמו ג'ריקן בנזין. פגזים מתפוצצים ללא הרף. לא כל כך מהר, אולי! מה מתרחש כאן? אי אפשר להבין.

דן, דן שילון. ראיתי אותו ביום שישי בבוקר בחורשת טל. היינו בטוחים אז שלא תפרוץ מלחמה. פתאום הופיע דן בג'יפ עם קצין מגולני. היי שלום, דן, מה אתה עושה כאן? תהיה או לא תהיה מלחמה?

היה לו סרט של "כתב צבאי" על הכתף. חשבתי: הוא בטח בעניינים ויודע מה מתרחש. אל תברח לי. אל תיעלם לי. אל תרוץ אחורה. נפלא: כבשנו את ירושלים. כמעט בכיתי. נהרגו הרבה בירושלים, מה? נחזור הביתה בבושה מפני שלא נתנו לנו לדפוק את הסורים. יש בזה גם משהו טוב: נצא שלמים מן העסק. המלחמה מפחידה. הוא הולך. להתראות דן.

בכל זאת פרצה מלחמה. מוג לב, פוחד! בקדש התייחסתי אליה כמו למשחק ילדים. הייתי בן 19. אבל עכשיו, משהו לוחץ בבטן. פחד מדבר מקיבתי. היום יש לי אישה וילדה בת שנתיים וחצי וחובות על דירה חדשה. הקרב מפחיד. ידוע שהועידו אותנו להתנפץ ראשונים אל המעוזים של הסורים. רוצים לגמור פעם אחת ולתמיד כל סורי ארור מתל עזזיאת, שחושב כי הוא רשאי להכניס פגז לקיבוץ דן כל אימת שמתחשק לו.

יעקב העליון במחלקת שיקום בתל השומר [צילום: מעריב]

יוצאים למלחמה. יובל הטוב, חברי הקרוב ביותר בפלוגה. אתה נוסע מאחוריי. שמור על עצמן אדןן יובל גולד. גם לך יש אישה ואפרוח קטן. שלא יקרה לך משהו, אתה שומע? למה מסריח פה מאבק שריפה? למה צועקים כל כך? מה אתה צורח 'הרגל שלי?'. אתה לא בן יחיד כאן. הייה גבר. כל הזמן רועמים פגזים. עוקפים את כפר סאלד. איזו בושה! כל מה שאני יודע על כפר סאלד זה שיש להם תקריות עם הסורים.

המחלקה של נחום שוקי נסעה ראשונה ונעלמה מן העין. עזרא בטנק הראשון. אותי הצמידו למחלקה שלו. נמיר המ"פ מאחוריי. יפה כאן, לעזאזל. חתיכת נוף מרהיבה כשמציצים בעד המשקפת. אבל מדוע אנו גלויים כל כך לעיני הסורים? הם כה קרובים אלינו. בכל זאת, אנחנו לא הראשונים. יש טנקים לפנינו.

טנקים וזחל"מים עולים בשורה ארוכה ארוכה על גבעת האם. הגבעה נמצאת בדיוק בנקודת הגבול. קוראים לה גם תל חנזיר. עכשיו רוחשים בה המון טנקים שלנו. אולי לא שלנו, אולי שלהם. רק שאנשי הצוות שלי יידעו להפעיל את המקלעים והתותח כמו שצריך. הם חדשים אצלי. איני מכיר אותם די הצורך. אלברט היה מקלען. הפכתי אותו לטען-קשר. אם הטען אינן יודע להפעיל את המקלע, להטעין את התותח ובעיקר להתגבר על מעצורים בכלי הירי, הופך הטנק לסתם גולם של פלדה הממתין למישהו שיבוא וידפוק אותו. אחר כך יגרדו אותנו החוצה עם שפכטלים.

לא. הטנקים שעל גבעת האם הם שלנו. המוצבים הסורים מטיחים בהם אש תופת. הם נדלקים שם בזה אחר זה. אלוהים! בטח יש כבר הרוגים ופצועים! מדוע אנו ניצבים חשופים לסורים? תיכף יעשו מאיתנו קציצות. למה נמיר, המ"פ, שותק? הוא מתעסק ללא הרף באוזניות.

הבחנתי בכמה שיחי פרא. "נהג, היי אברשה, התעורר! סע אחורה. לאט, בסדר, די. עכשיו הטנק אינו חשוף כל כך. השיחים מסתירים. רק הצריח ואני בולטים. העיקר שעכשיו אנחנו כבר לא מהווים מטרה ברורה לתותחי הסורים.

הם מפגיזים. הפגזים קרבים אלינו. הם מתנפצים באדמה ומקימים עננות-עשן קטנות. בכמה מקומות מתחילה לעלות אש. הקוצים בוערים. אני לא פוחד עוד. בסיני, בשעת ההתקפה על אבו עגילה, התנפצו לידינו פגזים במשך יום שלם. איש לא נפגע. סתם רעש. לא צריך להתרגש.

קובע הפלדה הארור הזה לוחץ על ראשי כמו מכבש. הטנקים נוסעים שם ומתחילים להיאחז במדרונות הסורים. בראוו, קדימה חברים!

עכשיו מתחיל לשעמם. בניצב לנו, על הכביש, ערוך טור זחל"מים ארוך. על הזחל"ם הראשון יער של אנטנות. אני רעב. "עמרם, מקלען, כידוע לך, הוא גם הטבח של הצוות. אז בחייך, מרח כמה מציות בריבה המזופתת והעבר למעלה".

מי יושב בזחל"ם עם האנטנות? אפילו כשמסתכלים במשקפת רואים רק קובעי פלדה. הפרצופים אינם ברורים. היי, בחיי! דן יושב שם. הוא נראה מצחיק תחת קובע הפלדה. עולם קטן. להיפגש עמו דווקא כאן. כתבנו דן שילון מודיע: "בשעה 11:30 עלו כוחותינו על הרמה הסורית, אבל אני השתעממתי באותה שעה למטה".

גם אני משתעמם. חביבי, הייתי קופץ אליו לפטפט מעט כדי להעביר את הזמן. אבל מה אפשר לעשות? מלחמה עכשיו. הוא מרים את ראשו. אין לו משקפת ועל כן אינו יכול להבחין בי. "היי, דן! דן שילון! אהוי! הסתכל לכאן!". הוא מחפש. כן, ראה אותי. אני מניף כלפיו אגודל זקורה: "בהצלחה חבר". הוא מניף יד בהתלהבות ומשיב לי באגודל מורמת. פגישות כאלו מחממות את הנשמה. בחור טוב וממזר פיקח.

הקובע לוחץ. פלגי זיעה ניגרים תחתיו. טרם מצאתי את העמידה הנוחה ביותר. יצרני הטנק לא חשבו הרבה על נוחות אנשי הצוות. שמעון התותחן רוטן תחתיי בכל פעם שנעלי הכבדה חובטת בגבו.

מכשירי הקשר ניעורו לחיים אחרי דממה ארוכה. מישהו קורא ל"זיווה". "זיווה" הוא כינוי הפלוגה שלנו בקשר. שם של נערה למאות טונות של פלדה. כל אימת שהיה עולה בידי אחת הפלוגות האחרות בגדוד לעלות עלינו באימוניה, היו אנשיה אומרים: "דפקנו את זיווה"…

מי קורא לזיווה? מוסא קליין, מג"ד ברק של גולני, שאנו מסופחים אליו. מוסא שואל היכן המחלקה של נחום שוקי. היא אמורה היתה להיות מחלקת החוד, לנוע בראש כוח ההתקפה. שוקי התרחק במקצת והקשר עמו נותק. תקלה. מוסא מבקש מזיווה, כלומר מהפלוגה שלנו, לשלוח "מחלקה אחרת של ארטיסטים מוצלחים" שתצא בראש. נמיר מציע את המחלקה שלי. משהו צונח בתוך קיבתי. אנו נהיה איפוא מחלקת החוד. פירוש הדבר שסיכויינו לחזור קלושים מאוד. הוטל עלינו להיות בשר התותחים, הבטן הרכה שנחשפת ראשונה.

היכן הנחתי את רגל הבובה של תמי? אני ממשש בקדחתנות בכיס החזה, פותח אותו, שולף אותה, מנשק, מציץ בתמונות היקרות שבארנק, נפרד מהן ומחזיר לכיס. מתחילים לנוע לעבר המקום שבו משתולל הגיהנום.

מעיף מבט אחרון אל דן. הוא משוחח עם האנשים היושבים לידו בזחל"ם. אינו רואה אותי. הכביש צר. אני רביעי בטור. נחל חוצה את הדרך. הגשרון שנטוי מעליו לא יעמוד במשא הטנקים. אנו סוטים שמאלה כדי לחצות במים. השרשראות חורקות ומעיפות נתזי בוץ, המנועים נוהמים ומתאמצים. צריך להפנות את התותח אחורה כדי שלא ייתקע בקרקעית הנחל. הטנק שלנו לא היה בר מזל בימים האחרונים. יותר מדי תקלות.

בימי הכוננות כשנסענו מאיזור סכנין לעין זיתים אשר ליד צפת, התקלקל המצמד שלו. הטנק עצר ולא יכול היה לנוע. חלפו 36 שעות עד שהתגברנו על התקלה. כל אותן שעות היינו שרויים במתח. הקרבות עלולים לפרוץ בכל רגע ואנו מפורקים מנשקנו. כולם ינועו לשדות המלחמה ואנו נישאר לנוח בצל עצים מוריקים.

ימים אחדים לאחר מכן, כשהקרבות בסיני ובירדן כבר היו בעיצומם, ניסו גם הסורים לגלות את כוחם. הם שיגרו כוחות כדי לתקוף את קיבוץ דן. הוזעקנו ממקום חנייתנו בחורשת תל חי לעזרת הקיבוץ. יצאנו בדהרה מטורפת לעבר שדותיו. על הטנק שלי ישב נמיר המ"פ. אני החלפתיו ופיקדתי על זחל"ם הפיקוד. כבר בראשית הדרך, בעקבות סיבוב בלתי מוצלח, נתקע הטנק בדופן חפירה עמוקה ולא יכול היה להיחלץ. נמיר עבר לזחל"ם ואני יצאתי כדי לנסות ולחלץ את הטנק שעצר וחסם את הדרך לכל הפלוגה. לאחר תמרונים אחדים עלה הדבר בידינו.

המשכנו לנסוע עד לנחל חצבני. גם שם היינו חייבים לחצות במים ובבוץ הטובעני. הזהרתי את אברשה הנהג כי יש רק נתיב צר אחד במים, שבו ניתן לעבור בלי לשקוע. ואז אירעה התקלה השלישית: הטנק גלש מנתיבו והחל לרקד. איבדנו שליטה עליו. כמעט התהפכנו. בקושי הצלחנו לחצות את הנחל כשאנו הולמים בדרך בעץ עתיק-יומין שניצב על שפתו.

העליון בתקופת השיקום [מעריב]

שוב החלפנו מקומות: נמיר על הטנק ואני בזחל"ם. כשהגענו לשדות קיבוץ דן הגיעו הסורים סמוך לגדרות המשק. במכשירי הקשר נשמעו קריאות נואשות לעזרה מפי אנשי הקיבוץ. שעטנו על שדות התלתן של המשק, מרותקים למראה המתרחש ולמראה המטוסים שלנו המסתערים ללא הרף על מוצבי רמת הבניאס הסורית.

לפתע שמעתי קול קורא לי. השפלתי מבטי ממרומי הזחל"ם וראיתי את נמיר. הוא ציווה עלי לחזור לטנק. הוא עצמו טיפס ועלה על הזחל"ם. שאלתי אותו היכן נמצא הטנק שלי. נמיר הצביע סתומות קדימה. לבסוף גיליתי נצנוץ. ניגשתי אליו. התברר שהטנק שלי מוטל לא פחות ולא יותר הפוך בתעלה אנטי-טנקית. נמיר, בדהירתו המהירה לא הבחין בה והיא בלעה את הטנק לתוכה.

בכך לא היה די. בשובנו בערב משדה המערכה של דן עייפים ואדומי עיניים נצטווינו לחנות בחורשת טל. נמיר כיוון אותנו מן הקרקע. לפתע גנח הטנק ורוב גופו צנח לתוך בור גדול שהיה מכוסה בצמחייה עבותה. פרצנו בצחוק. באותו ערב דבק בטנק שלי הכינוי "המתהפכת".

עכשיו כשעמדתי לחצות את הנחל הייתי מדואג. אך המעבר היה קל ומהיר. הגחנו מן המים רטובים ונוצצים. קרבנו לגבעת האם. באותה שעה היתה הגבעה מוקד להפגזת תופת בלתי פוסקת. בטרם התחלנו לטפס  עליה עצר אותנו קצין שעמד על אם הדרך. הוא היפנה אותנו לתוך חורשה בצד הדרך, אל מה שהיה פעם חורשה. עכשיו היתה מתה. שחורה. לא נשתיירו מן העצים הזקופים שעמדו בה אלא גזעים מפוחמים. בנחירינו ריח חריף של אש.

פתאום התנפץ רעם אדיר לידינו. צנחנו לתוך הטנקים והתכווצנו בחרדה. לטנקיסט אין חפירות ובונקרים שיגוננו עליו. מחסהו היחיד הוא שריון הטנק.

הסורים גילו אותנו. פגזי המרגמות הכבדות נחתו לידינו בזה אחר זה. אוזנינו צללו. עד מהרה מצאתי את עצמי הוגה ללא קול את סדר ההתרחשויות: שריקה עזה, קול נפילה עמום, התפוצצות אדירה של הפגז וזמזום הרסיסים הניתזים. אחרי כן אפשר לנשום בשקט ולהירגע.

טבעו של חייל שהוא מסתגל לכל מצב. כמה זמן יכול הוא להיות נפחד ומכווץ? כיוון שההפגזה רפתה מעט, הרמתי ראשי בזהירות מחוץ לצריח. מן הטנקים שלידי הגיחו ראשי חבריי. פי היה צחיח. הייתי צמא מאוד. קפצתי מן הצריח אל הסיפון כדי לשלוף את מיכל המים הצמוד לדופן הטנק. אנשי הצוות החלו לקרוא בשמי. ידעתי שהם נחנקים שם בפנים מחוסר אוויר וגופם רטוב מזיעה.

"אני מת להשתין", צעק אליי עמרם המקלען בקשר הפנים. השאר הצטרפו למשאלתו. הסכמתי בתנאי שייצא אחד בלבד בכל פעם. עד מהרה ניצבה ליד הטנקים שורה ארוכה של חיילים המטילים את מימיהם. חייכתי למראה והצטערתי שאיני נושא עמי מצלמה. קלפתי תפוז וכבר לא התייחסתי ברצינות להתפוצצויות. זכרתי את רגל הבובה ובטחתי בה.

בערב שבו נקראתי להתגייס ניבא לבי כי תפרוץ מלחמה. נכנסתי לחדרה של בתי הקטנה, שהחלה באותה שעה לנמנם. הרמתי אותה וחיבקתיה בחוזקה, כשאני שואף את ניחוח התינוק שלה. היא צחקקה בעליזות. השתעשעה בתקווה כי אולי ינהגו בה היום לפנים משורת הדין ויתירו לה לצאת ממיטתה. היא צחקה ואני רציתי לבכות. בי משים נפל מבטי על אצטבאות הצעצועים שלה. הבחנתי ברגל הבובה וטמנתי אותה בכיסי.

רגל הבובה הפיחה בי יותר ביטחון מאשר נשקי, העוזי, שלא סר מעל כתפי. ידעתי בוודאות: שום פגז מאלה המתנפצים בחורשת רפאים זו לא יפגע בי.

מתיחות המלחמה החלה לפוג. הצוותים ידו זה בזה קליפות תפוזים והחליפו דברים של הקנטה הדדית. אחד מנהגי הזחל"מים נעץ בנו עיניים מבודחות: תריסר שנים, אמר, הוא שרוי במחיצת טנקיסטים והם מוכרים לו כבריות עצלות וכבדות תנועה. תריסר שנים, אך מעולם לא ראה אותנו מזנקים במהירות כזו לתוך הטנקים כשם שזינקנו לפני דקות אחדות כשהתנפצו הפגזים לידינו.

שוטרים צבאיים האיצו בנו להחיש את תנועתנו בעזרת תנועות ידיים חטופות. מצחיק, הרהרתי, הם מכוונים את התנועה כמו שוטרים בכיכר דיזנגוף. פה, בל לבה של המלחמה, איש לא הלעיג עליהם כלפיהם "בראסו". הם, כמונו, עמדו בסכנת חיים.

הצטערתי על כי נקראנו לנוע. העניין כבר החל להיות נחמד והחרדה כמעט שפגה. חורקים ומיטלטלים עלינו בשביל התלול של גבעת האם. בכל שטחה בערו מדורות – עדות לפגזים שנפלו שם. משני צידי הדרך עמדו חיילים רבים שעסקו בעניינים שונים. לא נטרדנו להתעניין בעיסוקיהם. שניים מהם קרבו לטנקים והשליכו אלינו תפוזים. "תאכלו חבר'ה, לבריאות". בעיניהם ראינו דאגה. אולי לא נשוב. נפנפנו אליהם בידינו. השתעשעתי בתפוז וחיבקתיו באצבעותיי.

לפתע הצטמררתי כולי. טנדר דוהר במהירות שצופרו מריע ללא הרף צנח כלפינו ממעלה הגבעה במהירות רבה. נהגו אותת לנו בידו לפנות את הדרך. הוא חלף. עקבתי אחריו במבטי. ראיתי שהוא גדוש באלונקות שעליהן פצועים. אלה היו הפצועים הראשונים שראיתי מאז התחילו כאן הקרבות. ככל שהתקדמתי, הפכו לחזיון נפוץ יותר. שכבו בצדי הדרך על אלונקות או על על הקרקע. כתמי דם גדולים פשטו במדיהם – ופניהם מעונות. חשתי ברע. בהיתי רגע בתפוז ואחר הטלתיו אל הקרקע. ארור אני! פה שוכבים אנשים חמוצים מדם, אולי אפילו גוססים, ואני – טעמו של עסיס התפוז בפי.

הגענו לפסגת הגבעה שהיתה חשופה אל מוצבי הסורים. השביל שפולס זה עתה בידי דחפורים היה צר מאוד. מחציתו תפס זחל"ם שבער כאבוקה אדומה וגדולה. מתוך הלהבות התעופפו גושים גדולים. הפגזים שהתפוצצו מחמת החום. נדמה היה לי שגוויה מונחת לידו. קרבתי אליו. הייתי מוכרח לנסוע כמעט צמוד ללהבות כדי שאוכל להמשיך בדרכי. נכנסתי אל תוך הצריח, כדי שהאש לא תתפוס בי וכדי שזיקוקי הפגזים לא יפגעו בי.

כשעברתיו נשמתי לרווחה. העפתי בו מבט כאוב אחרון. חרה לי לראות את הזחל"ם בגסיסתו.

ברגע זה ממש התחולל בי משהו: סר ממני פחד המלחמה. הפחד שרדף אותי ימים רבים כל-כך. התחושה היתה פיזית, יותר משהיתה נפשית. משהו השתחרר בגופי. קיטור שנצטבר בו פרץ החוצה. הייתי הלום שכרון-קרב. הפחדים שכרסמו בי בלילות הכוננות הארוכים בשכבי ליד הטנק, בוהה בכוכבים, החרדות בתדריכים הרבים שבהם הודיעונו כי הנה יוצאים אנו לקרב, המתיחות שעה שהאזנו לחדשות הקודרות שבקעו מן הטרנזיסטור – כל אלה פגו ועזבו אותי מול הזחל"ם הבוער. עתה הייתי מוכן לכל. שכרון הקרב: מתנה שהעניקה לנו ההשגחה העליונה.

המתיחות לא עזבה אותי אומנם, אך לא היתה זו מתיחות שמקורה בפחד. תולדה של דריכות היתה. הרצון לבצע את הפעולה הנכונה. לא לשגות. לא לעשות בזיונות. להסתער קדימה תוך כדי שכחת עצמך. לגמור את המלאכה מהר וטוב.

גבעת האם עטופה בענן כבד של ערפל ואבק. הטנקים הראשונים כבר החלו לגלוש במדרון לעבר הסורים. למה עצר הזחל"ם הזה שלפניי? הוא חוסם בפניי את הדרך. זוז! זוז כבר, טמבל! אינך רואה שאיני יכול להתקדם? זוז לכל הרוחות! נמיר עושה מאחוריי תנועות מטורפות בידיו: "להתקדם!". מה אני יכול לעשות? הרי הדרך חסומה בפניי.

סוף סוף החליט מפקד הזחל"ם שלפניי לנוע. פינה את הדרך. עלינו כנראה על שביל הפטרולים של הסורים. אנו אצלם! עברתי את הגבול. סוריה, אני בתוכך.

הטנקים מושכים יוצא מן הכלל. השרמן הוא אולי טנק מיושן, אבל סוס עבודה. באימוני המילואים שטמתי אותו מכיוון שתלש אותי מן הבית והכריחני לחיות במשטר צבאי שאינו מאפשר לי להיות אדון לעצמי. עכשיו הוא איבר מאיבריי. יותר נכון, אני איבר מאיבריו.

קבוצת בתים. אולי מוצב סורי. איש מאלה השועטים לפניי אינו יורה עליהם. חבל. רציתי לנסות את המקלעים. לא היתה לי הזדמנות לעשות זאת עד כה, ואיני יודע אם הם תקינים.

החולה! החולה נפרשת לפנינו. מקסים, נהדר, נפלא. איזה מראה! לחבק ולנשק את התשבץ החום-ירוק-כחול. "חבר'ה, רגע היסטורי! מותר להוציא ראשים". המראה גורם לי התרוממות נפש. אני חש שלווה ושוכח לרגע שאנחנו נלחמים ולא מטיילים. משונה.

הטנק של יוסי כהן שדהר לפניי עצר בצד הדרך. מה קרה? הלך כבר טנק אחד? יוסי מודיע בקשר שיש לו תקלה. הוא עושה כלפיי תנועה שפירושה: "מה אפשר לעשות?".

צוות הטנק של יוסי כהן. מקדימה: הנהג חלפון

חבל מאוד. בטנק של יוסי נמצא הצוות המובחר בפלוגה. כולם מלבד המפקד טנקיסטים ותיקים שבוותיקים. כל אחד מן הארבעה יכול למלא את כל התפקידים בטנק, באותה יעילות שהוא מבצע את תפקידו הקבוע. יצחקל'ה ריבקין הוא תותחן בחסד בעל הישג-שיא בקליעה למטרה. רוברט כהן הוא טען-קשר שמעולם לא אירעה לו איזושהי תקלה שלא יוכל להתגבר עליה במהירות. משה חלפון הנהג מוביל את הטנק, לא רק בידיו, אלא גם באוזניו ובלבו. אמנון ישראלי המקלען, טבח שדה בעל מוניטין שאין לו תחליף ומתחרה.

יצחקל'ה, אמנון וחלפון היו טוראים עמי בפלוגה א' של משה בריל, אשר זכתה בציון לשבח קולקטיבי על כיבוש אבו עגילה בקדש, 1956. כשהועברתי לשירות מילואים נפרדתי מהם. השלושה חברו לצוות טנק מגובש ומחושל. איש לא הצליח להפריד ביניהם. היה ברור לכל שהם יירדו לחיי כל מי שינסה לעשות כן. במשך השנים הפכו השלושה לבחירי החיילים. הצטערתי לא פעם כי הפיקוד על צוות זה לא ניתן לי וקינאתי ביוסי כהן. עתה היו תקועים והפלוגה הפסידה את כוחה המובחר.

עכשיו אני שלישי בשורה. אנו יורדים מן השביל שעליו נסענו אל עמק. קמה דלה צומחת בו פה ושם וטרסות חוצות אותו לרחובו בצפיפות. הטרסות גבוהות, ואני תוהה כיצד נעבור אותן. אין המקום דומה למרחבי הנגב שבהם נהגנו להתאמן. אלה היו שטחים אידיאליים לפעולת שריון. כאן, דומה, לא יוכל השריון לפעול ביעילות. אך יש גם יתרון לתנועה בעמק. סוף סוף אנו מתקדמים בדרך שצריכים לנוע טנקים: בפריסה רחבה. קודם נסענו על השביל בצפיפות כמו שיירה של פרייבטים בכביש נתניה-תל אביב.

התנועה קשה עתה ומסורבלת. הטרסות והסלעים המשובצים בעמק מטלטלים אותנו ללא הרף. "אברשה שים לב! אלף מכשולים בדרך. חשוב על המפקד הטוב והנחמד שלך, ורחם עליו".

נהג בלתי זהיר יכול ממש לחסל את מפקדו, אם אינו נזהר מן המכשולים. בתאי הלחימה אין הקפיצות והניתורים מורגשים כל כך. הקורבן העיקרי הוא המפקד הניצב בצריח וסופג מן השריון והזיזים הבולטים חבטות קשות. מצב זה מאפשר לנהג שאינו מחבב את מפקדו לגמור עמו חשבונות…

מולנו דרך. תוואי ההטיה שהכשירו הסורים כדי לגזול מאיתנו את מימי מקורות הירדן. אנו צריכים לעלות עליו. לא קל לעשות זאת. צוק תלול מונע את ההתקדמות. אני מחפש בקדחתנות מקום נוח לעלייה. גם נמיר הנע מימיני עושה כן. מי משנינו יהיה הראשון? השגתי אותו. עכשיו אני שני אחרי עזרא, שכבר התרחק ונעלם בעיקולי השביל. מימין נראות חורבות, ואולי אינן חורבות אלא בתי חומר, או אף מוצב מאויש בידי סורים. צריך לבדוק.

אני מפנה את התותח לעברו. "תותח נפיץ 700 מטרים, מבנים ממול, אש"!. הפקודה מתבצעת כמעט בטרם הספקתי לסיים אותה. יפה מאוד. עכשיו נטאטא אותם קצת באש המקלעים. המקלע פולט קליעים בודדים, ופעולתו נפסקת. "מה זה אלברט? איך אתה מפעיל את המקלע? דפוק צרורות ארוכים לעזאזל, התגבר על המעצורים".

המקלע מת. דווקא עכשיו. אחרי ארבעה כדורים עלובים. בתחילת הלחימה. אני מציץ לתוך הצריח ורואה את אלברט מתלבט עם חלקי המקלע, מזיע ומתנשף. "השתדל אלברט, השתדל. המקלע מוכרח לעבוד. עוד מעט ניכנס לתוך המוצבים הסורים ונצטרך לטאטא אותם עם מקלע".

אלברט עושה לעברי תנועה של חוסר אונים. "טוב", אני מורה לו, "החלף אותו עם המקלע השני, עמרם ינסה בינתיים לתקן את התקלה".

הרמה הופכת ליורה רותחת ואין כמעט מטר מרובע שלא נוחתים עליו פגזים. קשה לקבוע אם אלה פגזי סיוע שלנו או שמא האויב מפגיז את אדמתו ההולכת ונשמטת מידיו. המשטחים שלפנינו עולים באש והפגזים נופלים אל תוך הלהבות. "שמעון, הוצא את הראש החוצה, רואה מה שמתרחש לפנים? יפה, דפוק לשם. לא. אני לא יכול לומר לך אם קלעת. איך אני יכול למצוא את הפגז שלנו בין מאות הפגזים המתרסקים שם?".

הלאה, הלאה. "אברשה החש! תן ספיד! מהר יותר. תוציא מהטנק את המיץ! לא! לא! האט!". מנין ריבונו של עולם הופיע החמור הזה על הדרך לפנינו? זוז חמור, אחרת נדרוס אותך. זוז מן הדרך אידיוט. אתה תמות. אתה לא במלחמה. אתה סתם חמור. הוא שועט במהירות ומסב ראשו אלינו אחורה לעתים תכופות. אני מתלבט: לנסוע מהר ולחסל את החיה או למעול בחובתי – להאט באמצע הקרב ולהשאירו חי.

"החש אברשה, לעזאזל החמור. לא! לא! עצור! אתה הולך לדרוס אותו".

אלוהים, כאן נהרגים אנשים ואני מרחם על חמור?! מעולם לא הרגתי אדם בדם קר. בזכות היותי טנקיסט איני חייב לנהל קרב פנים אל פנים. אם אף הורג אני – איני רואה את פני האיש שהרגתי.

החמור סר מהדרך. חה! יהיה לי מה לספר בבית: "היינו בתוך המלחמה, היה חם מאוד, פתאום נדחף לי חמור בדרך, לפני הטנק. לא היה לי אומץ להרוג אותו…".

שוב מבנים דבוקים בשקע שבהר. למטה בשביל עומד קצין המורה לי לירות על המבנים. חיילים מטפסים לעברם ונשקם דרוך. עליי לחפות עליהם. "שמעון, תכניס בהם כמה פגזים ופזר צרורות ארוכים. די! חדל! הטנק שמאחוריי ימשיך את המלאכה".

הנסיעה בשיירה צפופה על השביל הצר עומדת בניגוד לכל כללי מלחמת טנקים שלמדנו באימונינו. נדמה לי שאנו מזלזלים בהם כעת, בלהט ההסתערות. אני מפנה את הטנק לעבר גבעה כדי לתפוס בה עמדת-אש נוחה.

המעלה תלול מאוד, כמעט אנכי. באימונים לא הייתי מעז לטפס על מצוקים כאלה. עתה אין בי שמץ של פחד. הטנק מטפס באיטיות מרגיזה ולפתע מתחיל להידרדר כלפי מטה במהירות. אני נבהל מאוד: "אברשה! אברשה! עצור! כמעט הרגת אותנו. אתה שוכח את עצמך". זעמי אינו מוצדק. דרך הפריסקופ אנו רואה אלא כברת דרך צרה שאינה ממחישה לו עד כמה תלולה הדרך. הוא מתנצל. אני הוא שחייב לו התנצלות.

עמק האש למטה הוא מחזה מרתק. אני שוכח את המציאות לרגע וצופה בו מוקסם. מכשיר הקשר עוקר אותי מעולם הדמיון: "אלברט! איני רוצה לשמוע יותר על מעצורים במקלע. יש לך ילדים בבית, גם לי יש. אם המקלע לא יעבוד – אולי לא נראה אותם עוד. לא, עמרם, אני לא יודע איפה אנו נמצאים כרגע. בתוך סוריה בכל אופן. החש אברשה, עזרא התרחק וקורא לעזרה, ניגש לעזור, הוא לבד שם".

מניין הופיעו לפתע זחל"מים של גולני לידינו? אלי! דופקים אותם. קורעים אותם. הזחל"מים ניצתים בזה אחר זה. יש להם נפגעים רבים. בזחל"ם הבוער שלידי יושב חייל מרוטש. בפניו עצב והוא מוסיף לירות במקלע. חבריו שקפצו מן הזחל"ם מנופפים בידיהם, מאותתים לו שיקפוץ החוצה. צועקים: "דרימר, דרימר, החוצה". הוא נד בראשו לשלילה ומוסיף לחפות על חבריו באש המקלע. אין הם רואים שם למטה מה שאני רואה ממרומי הצריח: האיש הזה לא יוכל לקפוץ עוד לעולם. רגליו מרוטשות.

מעריב יוני 1973

הנה דן שילון. הוא עף מן הזחל"ם. עמו עפים עוד אנשים. פגיעה ישירה. לאן? היי, למען השם, גשו אל האיש המרוטש שבזחל"ם, חלצו אותו. הצילו אותו…

הנה טנק סורי. שים לב! שים לב! הוא ירוק. צבע ההסוואה של הסורים. אולי זה מארב. "אלברט, הכנס פגז חודר שריון לתותח. שמעון, ברגע שאומר לך – דפוק את הטנק".

התותח של הטנק הסורי שמוט כמו מקרוני. מישהו כבר דפק אותו לפנינו. "אברשה, קח ימינה! אל תרד מן השביל, סע מהר!".

נדמה לי שאני רואה על הגבעה שלפנינו גדרות תיל. קשה לקבוע בוודאות. העיניים עייפות. הזיעה הניגרת עליהן צורבת. משהו חשוד. "שמעון, תהיה מוכן עם התותח, המקום הזה לא מוצא חן בעיניי"….

מה זה היה?

מה קורה? מה חבט בי כל כך? מכה נוראית. אני נופל. הצוואר שלי נשבר. אני כבד כמו פיל. חושך. לא רואה שום דבר. לפקוח את העיניים. אי אפשר. כן, דן, אני יורק את הדם. מה אתם צוחקים? אני עוד לא מת. המוח עובד. שמי יעקב.

היכן אני? ערפל, חלום. שוכב על משהו רך. עיניי כואבות. מה זה, סיוט? גם הראש כואב. משהו מונח עליו. גם על פניי יש משהו. כמו מגבת רטובה. הרגל השמאלית כבדה. טונות של רגל. כאילו קשרו עליה תחבושות לכל אורכה. משהו לוחץ לי בירך הימנית. לוחץ מאוד חזק. משהו דוקר אותי בקרסול ימין. משהו דוקר אותי בידי הימנית.

עכשיו אני יודע! עכשיו אני נזכר! נפצעתי. לקחו אותי לאיזה בית חולים. לאן לקחו אותי? קשה לי להרים את הראש ולפקוח את העיניים. התעוורתי. צלצל לחברים שלי, דן, אל תודיע ליעל. יתנו לי כלב נחייה. כלב של עיוורים. איך נתקע לי שם החמור בדרך, חה!…

יעל! זה הקול שלך! את פה! זאת אומרת – לידי!

איך הגיעה לכאן? דן הנבל גילה. יעל, הקול שלך נהדר. זהו הקול היפה ביותר ששמעתי אי פעם. טוב שאת כאן. איני רואה דבר. אני שומע אותך. קרוב. טוב לי, טוב לי. עכשיו טוב לי. איני יכול לדבר אלייך. איני מסוגל להוציא קול. כן, כן, "שלום". אני שוקע. אני חוזר לתהום השחורה. מוכרח ללכת לשם. עייף כל כך.

השכנים לחדר בבית החולים וביקורי אורחים

יעל מספרת לי בקול נמוך על שכניי לחדר. בשלושת הימים הראשונים שכב לידי גדי רפן [נפצע קשה בקרב של חטיבה 45 בעמק דותן]. הוא גיבור, אומרת יעל. לא השמיע אף אנקה. מרבית גופו היה כווי ופניו הפכו לעיסה. הוא היה הראשון שדיבר בחדר, והראשון שאכל מזון מוצק. יעל האכילה אותו פעמים אחדות. גדי – לא כמוני, הנתון רק לעצמו – אמר ליעל שכדאי לבדוק אם אצבעות כף רגלי השבורה נעות. "מפני שאם הן זזות, סימן שהכל בסדר".

הוא גם היה הראשון שהעז להסתכל בראי ולא הניד עפעף למראה השינוי הנורא שחל בפניו. קרוביו וחבריו שבאו לבקרו לא הכירוהו. כשהשתכנעו לבסוף שאכן מולו הם עומדים, ניצבו המומים והזילו דמעות. הוא הזדעף, והכריז באוזניהם כי אם הם יוסיפו לנהוג כפי שהם נוהגם מוטב שיעזבו את החדר.

במיטה מולי שוכב יעקב חורש [נפצע קשה בקרב של גדוד 129 בכיבוש קלע], פצוע-כווי אחר. מודאג מאוד. אשתו עמדה ללדת ואינו יודע מה שלומה ואם ילדה. האחות יוכבד משדלת אותו להסכים שתתקשר עם ביתו. הוא מסרב. אינו רוצה לזעזעה. סופו של דבר, משכנעים אותו. לאחר ימים אחדים עתידה אשתו להגיע וכרסה בין שיניה. טרם ילדה. היא יושבת סמוך מאוד אליו ושניהם מחליפים מבטים מאוהבים, כזוג גימנזיסטים. אין לדעת מי דואג יותר למי: הפצוע לאשתו החמודה, או האישה שגילתה בעל אשר פניו נשתנו והושחתו.

שוב, שוב זה קורה. מדוע? מדוע הם צועקים כל כך? רחמים. תנו להם סמי הרגעה, הרדימו אותם. עכשיו זועק זה שבמיטה האמצעית, מולי. עכשיו תורו. אחר כך יגיע תורו של אחר.

בשרם החשוף מעור של הכוויים מענה אותם. מדי יומיים מחליפים להם תחבושות בחדר מיוחד. בהתעוררם מן הנרקוזה מפלחים הכאבים את בשרם. הם צורחים, מייללים, בוכים. אפילו האחיות שהתרגלו לראות כאב וסבל עיניהן מתלחלחות והן פוסעות על קצות האצבעות. עוד מעט אתעלף. מה זה? דמעות פורצות מעיניי. אני בוכה כילד. שנים רבות כל כך חלפו מאז בכיתי לאחרונה. אחות! אחות! גשי אליו, רחמי עליו. הוא צועק! הוא מתענה. תנו לו משהו. תנו לו זריקה. שיירדם קצת. אם לא – ימות. אני אומר לכם – הוא ימות!

יובל סע בזהירות, שים לב שלא ידפקו אותך. בזהירות. היו לי איתך רגעים יפים בתקופות שירות המלואים המזופתות בשנים האחרונות. בימי החרדה שלפני המלחמה גילית לעירוני-בער שכמותי, המכיר רק בטון וברזל, את מפת כוכבי השמיים ואת שמות הפרחים המבצבצים בצל הסלע שליד הטנק.

בילינו שעות בהחלפת חוכמות של בנותינו, אשר נולדו כמעט באותו זמן. עכשיו אנו במלחמה! דופקים אלינו פגזים! היזהר יובל! היזהר! הם מתקרבים אליך, הם מכוונים אליך. הכנס, הכנס אותו, את הראש, לצריח. הם מתקרבים! תחוב את הראש פנימה! הם יגמרו אותך! הם יגמרו אותך! ברח!!! ברח!!!

אידיוט! השווצת! רצית להיות פייטר. אבל אתה לא. אתה שוכב שם בתוך הטנק. אתה איננו כבר! זהו! חלאס! יותר לא נתראה במילואים. היית צוחק ממני עכשיו, לו יכולת, אבל לא אכפת לי שאני בוכה. אני מצפצף על כל העולם, אני מצפצף, יובל…

בוקר אחד הופיע הספר וגילחני. בזהירות, כדי לא לפגוע בפצעים. זה היה טוב. אחריו הופיעה מישהי בחלוק לבן והזהירה אותי לעשות פיפי. חה! מדברים אליי כמו שאני מדבר אל תמי: "עכשיו תהיי ילדה טובה ותעשי פיפי".

"אם לא", אמרה האישה בחלוק הלבן, "נצטרך להכניס שוב את הקטטר".

"טוב", אני מבטיח, "אשתדל מאוד".

באמת משתדל, אבל זה לא יוצא. רק שזו לא תגשים את איומה. דיברה אליי כמו אל ילד שסרח. כאילו שהדבר תלוי בי.

יעל, אני רושם לזכותי, ניאותה לוויתור נוסף. דרשתי ממנה לעזוב את בית החולים ב-7 בערב עם כיבוי האורות ולשוב ב-8 בבוקר. הגענו לפשרה: הסכימה ללכת רק ב-10. בין 7 ל-10 בערב תוקפים אותי כאבים חזקים והיא רוצה להימצא לידי בשעות אלה. בבוקר כבר התייצבה ב-4. בחוץ היה עדיין חושך. העמדתי פנים כעוסים: מדוע מוקדם כל כך? האמת: הייתי מאושר לראותה.

ער וצלול. אני רואה בקצה החדר צללית של אחות מכונסת בכיסא. היא מופקדת על שלומנו בלילה. אני קורא בלאט: "אחות!". היא מזדקפת, מחפשת את בעל הקול ובאה כשהיא נועצת באפלה עיניים שואלות. ואני שותק. הו-לא! איני זקוק לשום דבר. סתם קראתי לך. יש לך עיניים טובות וידיים חמימות, מבט טוב בעיניים ובריאות שופעת. את יכולה לחזור לכסאך. מסכנה, סידרו אותך. לא לישון, לא להיפגש עם החבר, להאזין לאנחות, להעיר את אלה הסובלים מסיוטים.

עכשיו בוקר וידידי אריה נשר, כתב "הארץ", הביא לי דובדבנים אדומים וטעימים. רק שיעל לא תשתמש בזה לסחיטה: "אם אכלת דובדבנים, אז תטעם גם את השניצל"…

אריה הטוב יוצא מכליו כדי לומר דברים טובים. בעיניו עומד המבט המיוחד שעומד בעיני כל האורחים שמצליחים להסתנן אליי, למרות הטרור שמשליטה רעייתי. הם אומרים לי שאני גיבור. שטות! באמת, שטות! חייל אני ככולם, אלא שבמקרה נפצעתי. ביש-גדא אני – ולא גיבור. אחד שלא הלך לו, כמו אלה השוכבים פה ובחדרים הסמוכים.

עכשיו אתפוצץ מהתרגשות! דן שילון נכנס. גבוה, זריז, חייכן, אך בעיניו דאגה. דן, נערי, היינו חברים גם לפני המלחמה. בכל זאת, עתה זה אחרת. החברות נארגה בדם ובטעם המים שיצקת בגרוני. ובעצם אני חב לך את חיי, בגלל הרגע ההוא שבו תקעת את ידך לגרוני כדי לסלק את הדם שגדש אותו.

חדל לעזאזל לשחק. אני יודע בדיוק מה מסתתר מאחורי הפטפוטים הקלילים שלך. ספר, ספר דן, איפה נפצעתי? איש אינו יודע, ואני משתוקק לדעת איפה. תל פאחר? מה זה? איפה? לא זוכר שראינו אותו כשהסתכלנו על המפה בעת התדריכים. איך דפקו אותי שם! עשרות, אתה אומר? עשרות?! הלכו שם הרבה, מה? אתה זוכר? לפני שבוע בדיוק, ביום שישי בבוקר, כשפגשתיך בחורשת טל ודיברנו על כיבוש ירושלים שאלתי אותך: "הלכו שם הרבה, מה?". באותו יום שישי הגיע תורנו.

1973, בהשקת הספר "רגל של בובה". מימין: העיתונאי דן שילון ומ"מ הטנקים סגן עזרא ברוש שנפצע. השמאלי אינו מזוהה

באמת יום מרגש היום. לא יצא דן וכבר נכנסו נסים ורסנו וראובן דנגור. ביקור ראשון של חבריי מן הפלוגה. הליכתם, כדרך מי שפוסע על רמץ. עיניהם מושפלות ומתחמקות. מה יש, חבר'ה? מה קרה? שום דבר לא קרה לי. רק קצת פה ושם, תודה. יפה שהבאתם לי מזכרות מן הרמה הסורית. מדוע בשם אלוהים אתם מתוחים כל כך? בית החולים מבהיל? נהרג מישהו? נפצע עוד מישהו מלבדי? מדוע אתם מסתכלים זה בזה ושותקים? דברו! מי? עזרא ברוש? שוכב כאן בקומה למטה? הלכה לו רגל? זוועה! אבל באמת איש לא נהרג? דברו כבר, לפני שאני יוצא מכליי!

מישאל לוי? אלברט אמר? יוסף מולכו? אפרים אפשטיין? גם החבר'ה מזחל המרגמות? נורא. איך זה קרה? אני מוכרח, ממש מוכרח לדעת!

אני מאזין להם. ורסנו הוא מפקד טנק, טיפוס חסון ומחוספס משהו. סוף סוף פצה את פיו: כל הלילה, כל הלילה אחרי הקרב ישבה הפלוגה יחד. ישבו זה ליד זה, סמוך מאוד. שתקו. היו ממוטטים מעייפות, אך לא יכלו לישון. רק עישנו בשרשרת – ושתקו. ועוד: חשבו על אלה שאינם לידם. בפעם הראשונה הוקז מן הפלוגה דם. העיניים היו אדומות והלבבות קרועים. שבעה הרוגים [צ"ל שישה]. למעלה מעשרה פצועים. "זיווה" הצטמקה.

שעות ספורות לפני כן, בבוקר יום שישי, פטפטו יחד בעליזות. שתו קוניאק. אם תהיה מלחמה – צריך לציין זאת בשתייה. אם לא תהיה – גם זו סיבה ללגימה. בערב נפקד מקומם של שבעה מן החיים.

אפרים, סמל הקשר שלנו, הלך. פנים נאות, קול גבוה.  בכוננות היה קצר רוח. היא סיכלה את תוכניותיו לנסוע לחוץ לארץ.

מישאל הלך. איזה בחור עליז היה. עור שחום, גוף מלא וחסון, שופע אמרי שפר.

מולכו הלך. רק יומיים לפני שעלינו לרמה שאל אותי אם יוכל למצוא עבודה בדפוס מעריב. היה פועל דפוס מעולה, כשם שהיה איש צוות יעיל ושקט.

אמר. גם אמר הלך. נהג זחל"ם הפיקוד. כשיצאנו ביום השני למלחמה להדוף את התקפת הסורים על קיבוץ דן, היה שחוח מעט. אחרי זמן-מה התאושש, הסב פניו לעברנו בחיוך גדול, התחיל מתבדח ומחלק סוכריות.

הם אינם. אמר ואפרים – פגז פגע לתוך הזחל"ם שלהם והרגם.

שבעה הלכו, ולעזרא אין רגל. איזה אסון! הוא יתאבד, זה בטוח! מולכו קפץ מן הטנק אחרי שנפגע והחל לרוץ. צרור כדורים מתל פאחר ניקב את גופו. הוא הספיק לחזור לטנק ונפל. מישאל, גם הטנק שלו נפגע. יצא מתאו, המום מעט ופלט חלושות: "שום דבר לא קרה לי, חבר'ה", ובאחת – צנח ומת.

בבוקר אותו יום שתו קוניאק ושרו.

ורסנו, ורסנו – אני מדבר אליו במחשבותיי. אתה לא יודע, אבל אולי בזכותי אתה חי. על פי הסדר, צריך היית אתה לנסוע לפני הטנק שלי. אבל כשעלינו על שביל ההטיה הסורי נכנסה בי תשוקה משונה להקדים, להיות בין הראשונים. השגתי אותך והגעתי עם הטנק שלי למקום השני. "המקום השני" הוא שהנחיל לי את הדפיקה שבגללה אני נמצא על המיטה, ואתה בצידה.

נבל! – אני נוזף בעצמי – איזו מין מחשבה מזוהמת היא זו. איזו שטות. חייב הייתי להיפגע, וכך היה. לכל פגז, לכל קליע, יש כתובת. שמי שלי היה כתוב על שני פגזים – והדואר הגיע אליי.

השניים מוספים לספר. לדנגור חיוך טוב שאינו עוזב את פניו (לימים יתגלה לי שביצע מעשי גבורה כדי להציל נפשות בתופת הלוהטת של תל פאחר). הם מספרים: ארבעה טנקים נפגעו. שלי נפגע ראשון כנראה, הסורים הכינו לנו שם מארב.

הטנקים שלנו בגדו בנו. הם לא גוננו עלינו. שריונם היה רך כחמאה והפגזים פילחו אותו.

עדיין איני יודע כיצד נפגע הטנק שלי ומה אירע לאנשי הצוות: מי נפצע וזעקותיו העירוני מעלפוני הראשון, ומי חילץ אותי מן הטנק. על פי חישובי, לא נפגעתי מפגז שחדר לתוך הטנק. עובדה: נפצעתי בראשי, והראש התנשא גבוה מעל לצריח. ובכן, אם נפגעתי בראשי אולי פגע פגז בטנק או בסמוך לו, ורסיסיו ניתכו עליי.

תומס. גם הוא נפגע מפני שראשו היה בחוץ. לא רק ראשו, גם מחצית גופו העליונה. היה מפקד מחלקה וכיוון את תנועת הטנקים שלו. זה היה בקדש, בהסתערות הגדולה על אבו עגילה. תומס לא פחד. ואז בא הפגז שפגע במקלע הכבד אשר על הצריח. המקלע סב על צירו והתיז את ראשו. ראינו לראשונה את המוות – ואנו נערים בני 19. מותו של תומס היה שונה ממותם של המצרים אשר התגוללו במסלול ההסתערות. תומס היה המוות שלנו. הם היו זרים…

תודה על המזכרות, ורסנו. יפה שחשבתם עלינו. אך את הסיגריות הסוריות לא אעשן. את המדליה של הקצין הסורי אשמור. כשאהיה סב בא בימים אראה אותה ואת הצלקות "שהגלידו זה שנים". כמו בשיר. הנכדים לא יתרשמו. המלחמה שלי תהיה כבר מיושנת.

———————————————————————————————

7 מחשבות על “רגל של בובה

  1. זוכר את הספר לטובה, קראתי אותו במילואים, היינו דומני במוצב מצמד באגמים המרים של התעלה. היה חם זבובים ורגל של בובה.

  2. כתוב נפלא.

    יש כאן בליל של עובדות שלא ברור כמה מהן עובדות וכמה מהן הם מפרי דמיונו של המחבר.

  3. כך כותבים ומשבשים את האמת בבלוג נעמוש הרמה הסורית.
    לאברום
    יעקוב העליון שנים ידידי ואני אחד מהיחידים שתמך ותומך עד היום.
    על זכרונותיו מתייעץ איתי לא פעם עקב פציעתו הקשה גם בראש בששת הימים,התערבבו זכרונותיו ממלחמת קדש וששת הימים.זה קורה לרבים ממלחמות ישראל .זה קורה גם בכתבות שמעלה שלמה מן ואין מה לתת ציונים על כך.
    יעקוב העליון היה שריונר בצוות טנק במלחמת קדש ,1956.
    ב-1957 שרתנו יחד בשריון בגדוד 82.
    ב-1967 היה יעקוב העליון מפקד טנק בפלוגת "זיווה" כמפקד על טנק סגן מפקד הפלוגה גדעון נויימן שנפצע לפני הקרב 9/6/67.
    הטנק צורף בשיירה אחרי מחלקות 1 ו 3 לתגבור.
    המחלקה של סגן מאיר צוק מחלקת החוד של ברוש עזרא שהיא שהובילה את גדוד 12 עד לרגלי תל פאחר. באיזור זחל המרגמות של הפלוגה עליה גם לוחמי גולני.
    יעקוב העליון נפגע קשה גם מפגיעת הטנק וגם מרסיסי מרגמות בראש ופונה לבית החולים רמב"ם. בבית החולים נפגשנו בשנית במחלקה האורטופדית,ונרקמה ידידות בין אישתו יעל ז"ל לבין אישתי ז"ל. אישתי מרים הציעה ליעל ויעקוב שיכתוב את הזיכרון בספר למען שיקומו והחזרת זיכרונו וכך נולד הספר שבו פרק נכבד גם מזכרונותי מהמלחמה .
    שם הספר "רגל של בובה" נבע מהקמע של יעקוב העליון שנתנה לו ביתו לפני מלחמת קדש רגל מבובתה שהיתה לקמע בכיסו של יעקוב העליון.אנחנו בקשר טוב מאז ועד היום אנחנו מעדכנים זה את זה בהווית חיינו.

    בברכת שנה טובה ברכות על תגובתך אברום ! עזרא ברוש

  4. תגובה לישראל הוברמן!
    ישראל ידיד!
    ללוחם שלא היה בזמן אמת במקומות עליו הוא כותב ומדבר הרבה.
    קצת ענווה וכבוד לאחרים !
    כתבת"יש כאן בליל של עובדות שלא ברור כמה מהן עובדות וכמה מהן פרי דמיונו של המחבר".
    אתה צודק ככותב על כל עניין מתוך סיפורים ששמעת לאחר פציעתך ושלא הייתה בכל המקומות,והצטרפת ל"צוות המוביל"כדי לכתוב להנצחה בתל פאחר. הסיפורים והתיאורים שהיגיעו אליך מפי לוחמים שלא היו במקום אינם נכונים בחלקם הגדול.
    לדוגמא: סרט התדמית שהופק ע"י מחלקת ההסברה עם גולני למען איסוף כספים לישראל !
    הרצון להרחיב את נפח הבלוג כוללים לאחר 50 שנים חומרים רבים שהשקר עולה על האמת.
    כך קרה גם בהנצחת קרב תל פאחר. כדאי לקוראים לקרא בעיון את תוכן השלט בעין עדסה,כשהצוות המוביל לא יודע מה לכתוב ,וכיצד יוצאים מסיפורי השקר על הקרב ה"הרואי"
    שלא היה אך צלשי"ם חולקו ביד רחבה.
    (לתוכן השלט אכתוב תגובה נפרדת).
    כמובן שהחייל הוברמן מחלק ציונים "כתוב נפלא" אך לא ברור לו.
    בתודה ברוש עזרא.

    • לעזרא היקר, שנה טובה וגמר חתימה טובה !
      תכתוב בבקשה את האמת כפי שהיא משתקפת בעיניך.
      ולו בשביל ההיסטוריה.

  5. לנאמן,
    ברכות ממני על תגובתך כן ירבו.
    וגם לך ברכות שנה טובה וגמר חתימה טובה.
    אני כתבתי את מה שראיתי והייתי נוכח במקום, אלא לא השקפותיי כדוגמאת סיפורים
    הזויים על מה שהיה שמה, גם הסיפור ההזוי שהמג"ד טעה בניווט, זה המודיעין טעה והטעה
    וזה לא היה רק בגולן, גם בכיפור המודיעין טעה, גם בצוק איתן המודיעין טעה,
    "היו מנהרות".
    אני כתבתי עובדות מנוכחות בשטח ולא שקרים של "מדווחים" כאלה ואחרים.
    לא כתבתי להיסטוריה אני כותב רק להנצחה של האמת ואם יש ספק צריך לבדוק שנית
    אני לא קראתי תגובות שאומרות אחרת ולא מה שמסופר בצל"שים.
    כדוגמא של אותות עוז והגבורה שחולקו להשקיט את מה שקרא בקרב הקשה שהחל בעין עדסה
    עם פגיעות טנקים סורים שהמודיעין לא דיווח עליהם ואש מרגמות של הסורים וגם של כוחותינו.
    הייתי מאוד רוצה שהצוות הפעיל יכתוב את הידוע לו על עין עדסה ולא יסתתר אחרי דיעות שקצינים
    ומפקדי גולני יודעים את האמת מבלי לפגוע בלוחמים ומשפחותיהם לאחר ציונים לשבח (ותיקרא
    בבקשה מה אמר האלוף גנדי על עבודת ועדת הצל"שים, שינציחו את מי שהנציחו אולם את לוחמי
    תל פאחר בקרב זה צריך רק להנציח בעובדות אמת).
    קרא בבקשה על קרב זה ותאמת עם "הצוות הפעיל" על השלט והאבנים צריך לכתוב אמת
    למען כבוד חטיבה 1 גולני שהייתה בקרב המרכזי בכיבוש הגולן.
    בעין עדסה לא היה קרב עליו מישהו צריך לחפות על לוחמיו (מלבד לחפות על השקר)
    וזה היה בתגובה שלי ואם למישהו ידוע שהיה איזה קרב הרואי בעין עדסה מלבד העובדה שכל הכוח
    של השיריון פלוגה זיוה וגדוד 12 היו תחת אש כבדה והפגזות כבדות בעין עדסה.
    המג"ד נתן פקודה לנוע לעבר תל פאחר חזיתית וכל מה שהיה אחר כך די ידוע לכולם גם זיהוי כוחותינו
    על תל פאחר על ידי הטנקיסטים בתל דן והפסקת האש של כוחותינו על כל הכוח גדוד 12 ופלוגת זיוה
    דבר שהתרחש רק עם קבלת החומרים לתחקיר שהחל ע"י קציני גדוד 12 בשנת 2012.
    ורק ב2013 התחיל שיתוף הפעולה שחשף חומר רב שאומת וסתר את הסיפורים ההזויים על
    ציר קדחת.
    ואליך שאלה אישית וממתין לתגובתך, באיזה כוח בקרב הזה מתחילתו ועד סופו בערב 9.6.1967
    היית אתה או שאתה גם ניזון מידע מתוך סיפורים?
    ואשמח להיות איתך בקשר ולהביא בפניך עובדות וצילומים.
    מ"מ מחלקה 3 מחלקת החוד ברוש עזרא.

    • לעזרא היקר , שבוע טוב ומבורך.
      רק עכשו ראיתי את תגובתך.
      במלחמת ששת הימים כשאתה לחמת בתל פאחר ,
      הייתי ילד בגיל שמונה , בצפון הארץ.
      ישבנו במקלט ,
      התפללנו וגם סמכנו עליכם.
      מכיון שאתה היית שם ,
      זה חשוב שרשמת את האמת כפי שהיא נראית בעיניך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s