47 המדרגות של יעקב

אשפוז ממושך ברמב"ם, 25 ניתוחים פלסטיים, קיבועים, פיזיותרפיה ואיך ללכת מחדש * יעקב חורש מגדוד 129, מהפצועים הקשים ביותר של הקרב לכיבוש קלע, מספר על רגע הפגיעה בטנק ומותם של חבריו גרינשפן ודרורי, החילוץ הדרמטי שלו לאחר שהפך לעמוד אש, והשנים הקשות של שיקום וכאבים שלא נגמרים * ויש לו גם כמה מילים על המג"ד בירו שלא הגיע לבקר בבית החולים 

יעקב חורש בביתו בעתלית 2019

כ-50 מדרגות הפרידו בין יעקב חורש לבין ניצחון בקרב על חיים נורמליים. "ארבעים ושבע המדרגות", כך קרא לספר שהוציא ב-1993 ובו תיאר את סיפור פציעתו הקשה בקרב על כיבוש קלע במסגרת גדוד 129 במלחמת ששת הימים ואת תהליך החלמתו ושיקומו.

במהלך קיץ 1968 השתחרר מבית החולים רמב"ם אחרי אשפוז של שנה, דידה בקושי על זוג רגליים שרופות וחלשות ובכל פעם שרצה לצאת מביתו ולחזור אליו נזקק לאנשים שיורידו אותו וישאו אותו למעלה. בעזרת פיזיותרפיה מתמידה וכוח רצון, הצליח לבסוף כעבור שנה וחצי לטפס לבד את כל אותן 47 מדרגות. "ידעתי שאני אנצח", הוא מספר, "הרגשתי תחושת שחרור מהעבודה המפרכת של הפיזיותרפיה ושעכשיו אני יכול לרדת לשפוך את הזבל בלי עזרה".

חורש נולד בירושלים ב-1944. בשנת 1951 עברה המשפחה לחיפה. חורש התגייס ב-1961 ושירת בגדוד השריון 52. בתקופת ההמתנה במאי 1967 גויס כמו חבריו בצו 8. בבית נותרה אשתו מזל, שהיתה בתחילת החודש התשיעי להריונה.

גדוד 129 היה גדוד מילואים של טנקי שרמן שפעל במסגרת חטיבה 8. החטיבה נעה דרומה והתמקמה באיזור הר צניפים בעומק הנגב, מול כונתילה המצרית. אלה היו ימים חמים של מתיחות ועצבנות לקראת מלחמה. כל יום היה נפתח בחמש בבוקר בתרגולת "התקפה עם שחר". מדליקים את הטנקים, מחממים מנועים ואז מדממים, יושבים לאכול ארוחת בוקר, עושים קצת התעמלות וריצה בשביל לשמור על כושר, משחקים שש-בש, הורגים את הזמן ואת הזבובים.

חורש בתחילת שנות ה-60

תותחן היה במקצועו בטנק, אבל באותם ימים היו יותר אנשים מאשר טנקים ואת תפקידו תפס זאב דרורי שהגיע מהצנטוריונים. חורש נשלח אל מאחורי המקלע. הנהג היה יוסי חסן מחדרה, המפקד היה המ"מ יאיר רומבק מגן שמואל. הטען-קשר שלהם שירת איתם מהסדיר בגדוד 52, אבל אחרי ששמע את המג"ד בירו מדבר ביראת כבוד מהולה בחשש על הגנרל המצרי שאזלי, שמפקד על הכוחות העצומים שנאספו ממול, קיבל פחד, התלונן על כאבים חזקים ברגל ואת מקומו בטנק תפס אביגדור גרינשפן, חבר טוב של חורש, נשוי טרי עם ילד בדרך. "ככה נחרצים גורלות", מסכם חורש בעגמומיות את גורלו של האחרון שנהרג בקרב על קלע. הטנק היה בפלוגה ו' בפיקודו של המ"פ אילן לבנון.

חורש זוכר את הכרזת "סדין אדום" בבוקר יום שני ה-5 ביוני 1967, את ההפגזה שירדה עליהם ואת פלוגה ז' תוקפת את מתחם כונתילה וחוזרת בשן ועין, ללא שלושה מאנשיה. חורש: "החבר'ה שלנו חזרו אחורה ואז חיל האוויר ירד על המצרים. פעם ראשונה שנחשפתי לקטסטרופה של מלחמה. המטוסים הורידו עליהם פצצות נפלם וכל כונתילה נשרפה. ראית אחר-כך חיילים מצריים במשאיות ובנגמ"שים שרופים מתים ויושבים כאילו הם חיים. אנחנו שומעים בקשר את המח"ט [אל"מ אלברט מנדלר] שנכנס לרשת הגדודית ואומר – 'אני רק רוצה לבשר לכם ש-140 מטוסים מצריים הושמדו'. זה נשמע לי כמו קול קהיר הישראלי. לא האמנו למשמע אוזנינו".

יומיים לאחר מכן, פוצלה חטיבה 8 כשמרבית הכוח נע צפונה, לקראת אפשרות של תקיפת הרמה הסורית. "העלו אותנו על שתי משאיות [ולאחר מכן על אוטובוסים] ואת הטנקים לקחו על מובילים. הגענו לחדרה בשתיים בלילה, ואני לא יודע איך, אבל אביגדור גרינשפן גר בנווה חיים בחדרה, ופתאום אבא שלו עלה לאוטובוס ונפרד ממנו. זה היה גורל".

חורש [עם דרגות רב"ט] עם חברים באימון

הגדוד הגיע לראש פינה ביום חמישי לפנות בוקר. חורש זוכר שני אנשי הג"א שאמרו להם לא להסתובב יותר מדי, כי כל האיזור מטווח. כשהאיר היום הם ראו שהשטחים מפוייחים ועליהם סימני ארטילריה, זכר להפגזה הגדולה על ראש פינה יומיים קודם, ב-6 ביוני [ראו כאן].

גדוד 129 התמקם באיילת השחר. חורש פגש כאן מכר מחיפה שהיה בצוות טכני, שאמר לו – יעקב תברח, אתם עולים לרמה. חורש: "הוא הסתכל עליי ברחמים, אמרתי לו תמסור דרישת שלום לאשתי. לא האמנתי שנעלה לרמה. למחרת יום שישי תשע בבוקר בערך קיבלנו פקודה להוריד רשתות הסוואה.

"לא היתה קבוצת פקודות ולא ידענו כלום. היינו גדוד ממוכן ועלינו מגבעת האם בציר תנועה, ומה שאני רואה מהחרך שלי זה קטסטרופה. עולים זחל"מים ממלחמת העולם השנייה, שבאחד מהם היה מויש חביב [סמג"ד 121], והם עמוסים בפצצות. היתה הפגזה על השטח וראיתי איך הם חוטפים ועפים באוויר. היתה אש שחבל על הזמן. עלינו במדרון, אתה לא יכול לירות, כי אין לך כינון ישיר, אתה חוטף, טנקים נפגעים וראיתי את המג"ד שלנו פצוע. אני חושב שאחרי שלוש שעות הגענו לסיר א-דיב".

מטען חלול חדר לטנק

במהלך הקרב הסתערו הטנקים מפלוגה ו' על מוצב 8173, שנמצא סמוך לדרך העולה מסיר א-דיב לקלע. חורש מספר: "פתאום יוצאים איזה 18 חבר'ה סורים עם ידיים על הראש. אני המקלען יכול לקצור אותם בשתי שניות. רומבק צועק לי – תירה עליהם, תירה, ואני אומר לו – אני לא יורה עליהם, אתה השתגעת לגמרי? אלה שבויים. לגרינשפן היה עוזי, הוא ירה באוויר והם ברחו חזרה למחפורות. זו היתה טעות כי אחר כך הם ירו עלינו.

"המשכנו והגענו למקום שהיה בו כינון ישיר. ואתה שומע בקשר קטסטרופה. עוד טנק נתקע או נפגע. אני לא רואה את זה, אבל רומבק רואה וצועק לנהג – יוסי, תיסע יותר מהר, תיסע יותר מהר, ויוסי אומר לו – אני עושה מה שאני יכול.

"פתאום אביגדור, שהיה בסל של הצריח, אומר לי – מהר תן לי פגזים. כי נגמרו לו. אני בתור מקלען מוציא פגז מהבטן וצועק לו – מה אתה רוצה? ח"ש או ח"ש נפיץ, הוא אומר לי – ח"ש, ח"ש. אני לוקח את הח"ש, נותן לו בצריח ואז פאק – שמעתי מין רחש כזה. נפגענו. מטען חלול של אס.יו-100 נכנס לנו פנימה. בבית ספר לשריון מלמדים שאם אתה רוצה לפגוע בפגז אחד בכל הטנק, אתה צריך לפגוע בטבעת שבין הצריח לבין התובה, ואז זה חודר והורג גם את אלה שלמטה וגם את אלה שלמעלה. הסורי שירה עלינו פיספס. אם הוא היה פוגע בטבעת, הוא היה הורג את כולם. הוא פגע קצת מעל הטבעת, בכיפה של הצריח, בצד של אביגדור גרינשפן, שבדיוק הושיט יד לקחת את הפגז".

תוצאות הפגיעה היו קשות: דרורי וגרינשפן נהרגו במקום, חורש נפצע בידו ואיבד את הכרתו, המפקד רומבק עף מהטנק וחסן נפגע אף הוא וחילץ את עצמו החוצה. הטנק [טנק 3א' בפלוגת ותיק] נדלק והחל לבעור.

מוצב 8173 צפונית מערבית מתחת לקלע. כאן נלחמה פלוגה ו' של 129

חורש זוכר את הרגעים הבאים: "נפגעתי באצבע כשהושטתי את הפגז לגרינשפן. התחילה אש בטנק, ואני מהאש התעלפתי. בחוץ רומבק אמר לטנקים האחרים שיש לו אנשים שצריך לחלץ, כנראה שהתקרבו לטנק שלנו אנשים, אבל הטנק התחיל לבעור, הם לא שמעו כלום מבפנים וחשבו שכולנו יצאנו ודיווחו לרומבק שאין יותר אנשים.

רגעי החילוץ

"אחרי כמה דקות אני מתעורר בתוך הטנק, ושקט ושלווה. אני מסתכל – אין יוסי חסן. שומע איוושה של אש. עוד לא ראיתי שאני בוער, גם לא הרגשתי כאבים. אני שומע צעקות בקשר – 'אוויר, אוויר'. מישהו, כנראה נתי [הורוביץ, מ"פ ז' שקיבל פקוד על הגדוד] ביקש סיוע אווירי. אני רוצה לצאת, מנסה לפתוח מדף, אבל התותח ישב שם. עד היום אני לא יודע איך יצאתי מהטנק. השתחלתי כנראה, אולי קרעתי את הרשת. נתליתי על מדף המפקד עם הראש בחוץ, הייתי באפיסת כוחות ואז ראיתי שאני בוער. האש היתה ברגליים, בידיים, בפרצוף. כולי הייתי כמו לפיד. איך שהוצאתי את הראש, התחילו לירות עליי אש מקלעים. רוצה אלוהים, ואהוד קופילוביץ [מ"מ], הקיבוצניק מבית אורן, מסתובב בדיוק אחורנית ורואה ראש יוצא מהטנק. הסתובב וחזר כדי לחלץ אותי. הגיעו אליי יעקב בן בסט וסגן ערודי אחד [מפקד טנק]. ערודי אומר לבן בסט – אתה לא הולך לחלץ אותו כי יורים, אבל בן בסט הולך אליי וערודי איתו.

"אני על הטנק ואני בוער, ואומרים שכשאתה הולך למות כל החיים שלך עוברים מולך כמו בסרט, וזה לא סתם סיפור, זה אמיתי. מה ראיתי בסרט שלי? ראיתי איך אני בבית ספר בכיתה א', ראיתי את העבודה שלי בעמילות מכס בספנות וחשבתי על הילד שלי שעוד לא נולד, והכל בשניות.

"השכל שלי אמר לי שיותר טוב למות מכדורים מאשר למות מהאש. בכוחות עליונים זרקתי את עצמי מהטנק. נפלתי על האבנים, אני שוכב, יורים עליי ואני לא מבין שיורים. אני שומע טוק-טוק-טוק על ידי ואומר לעצמי – קיץ עכשיו, מה פתאום יורד גשם?

"פתאום אני רואה את ערודי ואת בן בסט מולי. בן בסט רץ לעברי תוך כדי הירי ולוקח אותי, זורק אותי על הגב שלו. אני אומר לו – חזק ואמץ. עודדתי אותו כי רציתי שיחלץ אותי. התחילו שם חבר'ה לצעוק לו – תרוץ תרוץ, והוא אומר לי – אני שמן, אני לא רץ. הוא לקח אותי וזרק אותי על הטנק של קופילוביץ, ועל הסיפון נמצאים כבר יאיר רומבק ויוסי חסן הפצועים. אני בוער, שמו אותי בדרגש עם כל הציוד. קופילוביץ מסתכל עליי ככה ואומר – חורש! הבערת לי את הדרגש. הוא נסע אחורנית ופינה אותנו לאיזה תאג"ד. כשחזר למעלה קיבל כדור בעין והלכה לו העין".

בתחקיר מ"פים של גדוד 129 בינואר 1968 סיפר המ"פ אילן לבנון כי ההחלטה לעלות על מוצב 8173 היתה שלו, לצורך חיפוי באגף השמאלי ולאחר שנורתה משם אש נ"ט.

על הפגיעה בטנק רומבק סיפר לבנון: "הטנקים של פלוגה ו' למעלה, טנק אחד נשרף מיד, שני חיילים לא נחלצו ונהרגו. שני חיילים פצועים עם כוויות די קשות ופגועים מרסיסים. בשלב ראשון נחלצו מהטנק הזה רק שני חיילים, החייל השלישי נחלץ בכוחות עצמו יותר מאוחר לשני חיילים שנשלחו להביא אותו למקום יותר בטוח".

חורש: "בתאג"ד אני זוכר הסתובבו הרבה חיילים. זוכר שמדברים ואומרים – זה מת, אל תיגע בו, וזה חי. בא אחד והתחיל לחתוך לי את הבגדים והם מדברים – מה אתה חותך? תקרע, הכל שרוף. הייתי שרוף 55 אחוז מהגוף עם כוויות דרגה ג'. ברגליים, בבטן, בשתי הידיים, בפנים".

תקופת רמב"ם

חורש פונה בערב בהליקופטר עם חבריו הפצועים לבית החולים רמב"ם. לשונו היתה נפוחה והוא לא יכול היה לדבר. כשהתעורר למחרת בחדר לבן ונקי היה כולו עטוף בתחבושות עבות, חוץ מהראש. "נראיתי כמו מומיה, וככה שכבתי שלושה חודשים במחלקת כירורגיה פלסטית עם הידיים תלויות בצדדים. דבר ראשון אחרי שהתעוררתי שאלתי את האחות אם ניצחנו. היא אמרה שכן, דחפה לי זריקה ונרדמתי.

יעקב חורש עם אשתו מזל

"כשאשתי באה לבקר אותי אחרי כמה ימים, היא לא הכירה אותי. הייתי כולי שרוף. היא חשבה שהגיעה למקום שבו מאושפזים מתנדבים כושים. איתי בחדר שכבו הנהג יוסי חסן, שנכווה בידיים וברגליים, אבל קצת פחות ממני, ויאיר רומבק. זה היה חדר של 15 איש, שתי שורות של אנשים שרופים. המזל שלנו היה שנפלנו על בית חולים רמב"ם. כל השרופים שהגיעו לנהריה ולצפת נשארו עם צלקות על הפנים. כי מי שטיפל בנו זה ד"ר הירשוביץ, רופא שבא מדרום אפריקה, היה במלחמה בוייטנאם ומומחה לכוויות. הוא אמר – לא נוגעים בפנים. ואכן כך היה.

"התחיל מסע של ייסורים. שלושה חודשים שבהם מרדימים אותך יום כן ויום לא. אתה לא מת מכוויות, אתה מת מזיהום. ובגלל זה אתה חנוט. מורחים אותך בלנולין, שזה כמו וזלין, ועל זה שמים את התכריכים וזה מונע זיהום. החלפת תחבושות זה כאבים שאין לתאר. אתה לא באמת חי, אתה מחובר לאינפוזיה ולקטטר, לא יכול לאכול ואסור לשתות, עובר ניתוחים פלסטיים. לוקחים לך עור מהתחת וכשכבר לא היה עור הורידו לי מהבטן, וזה יסורי תופת. כשאתה נושם זה כואב. בתקופה הזו ירדתי במשקל ל-38 קילו".

אחרי שחזר לשתות ולאכול, נאלץ לשתות 40 ביצים ביום כדי לסייע בהתחדשות תאי העור. "דחפו לנו כלי עם פיה ארוכה ואנחנו שתינו ללא הפסקה תוך שנשבענו שלא נתקרב יותר בחיים לביצים".

חורש מספר שאשתו שעמדה ללדת באותם ימים היתה אמורה לעשות זאת בבית חולים רוטשילד. רמב"ם הפך מיד אחרי המלחמה לבית חולים צבאי. מחלקת יולדות נסגרה למען אשפוז החיילים הפצועים, ואזרחים חולים הופנו למקומות אחרים. חורש התחנן בפני האחיות שיסדרו לאשתו, שסעדה אותו באותם ימים, ללדת בכל זאת ברמב"ם. הבקשה נענתה. כעבור ימים אחדים זכה להציץ לראשונה לכמה דקות בבתו איילת, שנולדה ב-25 ביוני.

"שלושה חודשים שכבתי. הניתוחים והחלפת תחבושות היו מסע ייסורים. אם אתה שונא מישהו ורוצה לקלל אותו, תגיד לו שיישרף. זו הפציעה הכי קשה שיכולה להיות. גם ההחלמה היא גרועה. בתוך זה היתה לי גנגרנה ברגל, גם לי וגם לרומבק. באו אלינו הרופאים ואמרו צריך לקטוע לכם את הרגל, אבל אל תדאגו, זה רק מתחת לברך. רומבק הוא קיבוצניק, אמר להם – תורידו. לקחו אותו והורידו. אני לא הסכמתי.

"הביאו את אבא שלי מהבית. אבא שלי אמר להם – הבן שלי איש גדול, הוא בן 23, שיחליט לבד. הביאו אליי רס"ן אחד, יהודה דנון [מפקד רפואי בפיקוד צפון ולימים קצין רפואה ראשי בצה"ל], שאמר לי – אתה יודע שאתה רכוש צבאי וצריך להוריד את הרגל. אמרתי לו – תראה, רק נולדה לי ילדה, אל תקטעו לי את הרגל. הוא התרצה והחליטו לחכות עוד קצת. אחרי שעתיים בדקו שוב וגילו שהגנגרנה נעצרה אצלי".

47 המדרגות

"הייתי שנה בבית חולים, עברתי 25 ניתוחים. השתלות עור, ברזלים באצבעות, ברזלים בברך. הם לא חשבו שאוכל לחזור ללכת. 47 המדרגות היו במקום שגרתי בו בקומה שלישית בחיפה. בהתחלה לא יכולתי לעלות הביתה. היו צריכים להרים אותי. הספר נולד מזה שאני ניצחתי את 47 המדרגות. היה אורתופד ברמב"ם, ד"ר שטיינר, שאמר לי אתה תצלע, לא תוכל ללכת יותר. אמרתי לו – דוקטור, אני לא אצלע, ובאמת ניצחתי. אני חשבתי – מה זה, כל פעם ירימו אותי במדרגות? לא היו אז אמצעים כמו היום.

"במחלקת פיזיותרפיה של רמב"ם לימדו אותי ללכת מחדש. הביאו לי ערכה של גן ילדים, תותבים כאלה של עץ שאתה מכניס לתוך החורים. היה לזה פטיש קטן של 100 גרם ולא הצלחתי להרים 100 גרם. בהתחלה לא הבנתי מה קורה. פשוט לא היו לי שרירים. שכבתי חודשים בלי לזוז ונשארתי בלי כוח. הייתי צריך ללמוד מחדש איך להרים רגל ואיך ללכת. לא יכולתי לעמוד יציב. שניים היו מחזיקים אותי משני הצדדים.

"כשחזרתי מבית החולים הביתה, הייתי צריך להגיע כל פעם לפיזיותרפיה ברמב"ם והיה לי מאוד קשה. היום היו לוקחים אותי ממשרד הביטחון, אבל אז היה קדחת. גרתי ברחוב פבזנר בחיפה, שזה ליד התאטרון העירוני למעלה. מונית שהיתה לוקחת לרמב"ם היתה ברחוב החלוץ ואני הייתי צריך לרדת את כל רחוב ארלוזורוב ברגל ולהגיע למונית, והכל בכוחות עצמי. אתה הולך עם קביים ומגיע למונית, והיתה לי רגל שלא התיישרה. יכולתי לשבת רק על יד הנהג ויש כבר מישהו שתפס מקום לידו ועכשיו אתה צריך להתווכח איתו שייתן לך לשבת והוא לא רוצה, כי הוא אומר שהוא הגיע לפניך. אפשר היה להשתגע. אבל עברנו את זה וככה ניצחתי את 47 המדרגות. שנה וחצי זה לקח לי. זה היה תהליך, ויה דולורוזה".

חורש התאושש לאטו. אפילו חזר לצבא ועבר קורס קצינים על אף שהיה עם פרופיל 31. עבד בחברה לספנות דיג ולאחר מכן כמנהל רכש באלביט. הוא אבא לשלוש בנות ובן. ממרחק של 52 שנים אותות הפציעה הקשה כמעט שאינן ניכרות בו חיצונית. "ברוך השם הכל בסדר, אם כי הכאבים ביד וברגל לא עוזבים אותי. זה כאבים שאתה מכיר אותם ולא מפחד מהם, כי הם כאבים מוכרים. אבל אתה הולך וכואבת לך הברך, ולפעמים אתה קם ולא יכול לדרוך על הרגל. אבל זה כלום. יסורי הנפש גבוהים יותר".

הסיוטים

עם השנים החל לסבול משני סיוטים. "הייתי הולך ברחוב ופתאום רואה את אביגדור גרינשפן בא מולי. ואז כשהוא מתקרב, אני רואה שזה לא הוא. או שהייתי נכנס למעלית ורואה את אביגדור גרינשפן עומד על ידי. ואני מתחיל להזיע זיעה קרה ורוטט כולי. אביגדור ואני התגייסנו ביחד והיינו ביחד כל השירות.

"הסיוט השני היה שלפני שהתחתנתי גרתי ברחוב לבונטין בחיפה. הייתי חולם שטנקים סורים יורדים מקולנוע ארמון ומגיעים לבית שלי והייתי מתעורר עם זיעה. זה נמשך חמש או שש שנים, עד שהשתחררתי מזה. היום היו עושים לי טיפולים פסיכולוגיים וזה היה עובר. אבל אז היה קדחת".

האמא של דרורי

גרינשפן [מימין] ודרורי ז"ל

חורש מדבר על גרינשפן ודרורי שנהרגו בטנק שלו. הוא זוכר אותם הרוגים, לפני שנחלץ מהטנק הבוער. מהשניים נותרו רק שרידים מועטים. הם נקברו בקבר משותף בנהריה ובהמשך הועברו למנוחת עולמים בקרית שאול.

אמו של דרורי היתה מבקרת אותו רבות בבית החולים. זאב היה בנה היחיד והיא נלחמה בכל כוחה כדי לגלות מה קרה לו. האמינה שאם אין גופה, הוא לא מת. אולי נלקח בשבי. יעקב חורש היה האחרון שראה את בנה. היא תלתה בו את שביבי התקווה שלה.

חורש: "היא השתגעה מזה שמיד אחרי המלחמה לא מצאו את הטנק שלנו. כנראה שלקחו אותו לאיפשהו. באו חוקרים למיטה שלי וביקשו תיאור של דרורי וגרינשפן, כי לא מצאו את הטנק והם רצו לוודא שהחבר'ה נהרגו. רק אז הבנתי שהם לא יכולים לזהות אותם. האמא רק רצתה למצוא את הטנק, ואבא של יאיר רומבק, שהיה איתנו בחדר ברמב"ם, היה אומר לה – גברת, מה את רוצה? והיא אמרה – לא מוצאים את הטנק.

"יום אחד כשבאה לבקר אותי אמרתי לה – את יכולה עכשיו למצוא את הטנק. כי פתאום נזכרתי: על התובה בטנק כתוב בצבע לבן השם 'פרידה', אשתו של יוסי חסן, ובצד השני כתוב 'מזל', השם של אשתי. האיזור של קלע היה אז שטח צבאי סגור, אי אפשר להיכנס, אבל אריק שרון היה ידיד קרוב של המשפחה והוא סידר לה אישור. היא נסעה לשם ומצאה את הטנק. בפנים היו השרידים, וככה בזכות הכיתובים האלה היא איתרה את הטנק ועדיין לא האמינה שהם נהרגו".

אשתו של גרינשפן

במהלך אשפוזו תהה חורש מדוע משפחתו של אביגדור גרינשפן, חברו הטוב שנהרג בטנק, לא מגיעה לבקר אותו ולשמוע פרטים על הקרב. יצוין כי גם אליזבט, אשתו של גרינשפן, היתה בתקופת ששת הימים בהריון מתקדם. אחרי המלחמה נולד בנה, לה קראה על שם אביו המנוח. אחרי שהשתחררו מבית החולים החליטו חורש, רומבק וחסן לערוך ביקור ניחומים אצל משפחת גרינשפן.

מתוך הספר: "קבענו פגישה – שלושת הניצולים מהטנק, מונעים על-ידי רגש החובה, הידידות או האשמה על שנותרנו בחיים. ביררנו ומצאנו כי אליזבט גרינשפן, אשתו של אביגדור, גרה בקרית אליעזר בחיפה והיא לאחר לידה. מצאנו לנכון ליצור איתה קשר. מונעים על-ידי רגשות סוערים עלינו במדרגות, דופקים בדלת בהיסוס. בחורה יפה פתחה את הדלת, אליזבט, אשתו של אביגדור.

"הצגנו את עצמנו, נכנסנו בדחילו ורחימו לסלון הדירה. אמו של אביגדור קיבלה את פנינו. הגיעה מנווה חיים לסעוד את כלתה. ישבנו ואנו מוכים ופצועים, יאיר ללא רגל, יוסי ואני גופנו נושא את כוויות האש הנוראה. אני כף יד שמאל עדיין חבושה, עדיין לא נערך הקיבוע הסופי בפרקי האצבעות. צולע, רגלי הימנית פגועה קשה, אינני יכול לכופף את ברכי, פיקת הברך חסרה והרגל מקובעת לכל אורכה, מרושתת בבולי עור – סימני הניתוחים הפלסטיים.

"באנו לעודד, להציע עזרה. נבוכים, איננו יודעים מה לומר. בחורה יפה, צעירה מאוד, כמעט ילדה. אינני חושב שידעה מה גודל האסון שפקד אותה. סיפרה כיצד נודע לה מה קרה ומדוע לא יצרה קשר איתנו בבית החולים. ההריון וההלם השאירו אותה ללא כוח נפשי להתמודד עם פגישות טעונות רגש מעין אלו. ישבנו ושמענו – מחליטים כי נעזור לה במידת האפשר.

"מדי פעם שמענו מה עלה בגורלה של אליזבט. התחתנה, נולדה לה בת, אחות לאביגדור, התגרשה, מתמודדת עם החיים שהגורל הועיד לה".

המפגשים עם בירו

המג"ד בירו

חורש זוכר את המג"ד שלו דרך חמישה מפגשים. כולם טעונים וטראומתיים.

1. באימון הראשון של גדוד 129 בשנת 1965 לאחר שהוקם במסגרת חטיבה 8 המתחדשת. הגדוד נע משדה תימן לחלוצה על שרשראות. הביצועים באימון היו לא טובים. חורש היה תותחן ובזמן שהטנק שלו ביצע מסלול טנק בודד, הוא ירה שלושה פגזים – שפגעו בשום מקום. חורש אומר שזה קרה בגלל שהם לא עשו תיאום כוונות. בירו השתולל וצעק שאנשים ייכנסו לכלא והוסיף שהצבא המצרי היה "מתפאר" בחיילים כאלה.

2. שלושה ימים לפני שפרצה המלחמה, ביום שישי בערב במדבר פארן, אסף בירו את אנשי הגדוד וגילה להם שהם משמשים כוח הונאה. ובאמת, באותם ימים הסתובבו בשטח עשרות משאיות שחוברו להן שקי חול, והן נסעו הלוך ושוב תוך שהם יוצרים ענן אבק גדול, כדי לגרום למצרים לחשוב שמתארגן כאן כוח רציני. בירו גילה בשביעות רצון שהתרגיל הצליח ושבאותן שעות נעים כוחות מצריים גדולים מאוד לעבר כונתילה. חורש מספר: "הוא אמר שבראש הכוחות האלה עומד הגנרל שאזלי, מי שהיה אחר כך רמטכ"ל צבא מצרים, שהוא איש מלחמה מנוסה ושרק השם שלו צריך להעביר אצלנו רעד בלב".

3. ביום רביעי ה-7 ביוני 1967 עשתה חטיבה 8 את הדרך הארוכה מגזרת סיני לאצבע הגליל. "הגענו לשדה תימן", מספר חורש, "עברו שם משאיות של שבויים מצריים לכיוון באר שבע. המצרים יושבים במשאיות מכונסים עם ראש בין הידיים וחיילים שלנו מתחילים להכות אותם בראש. ואז בא בירו, ירה באוויר שני כדורים וצעק – מה אתם עושים? וזה ייאמר לזכותו".

4. בעיצומו של הקרב ב-9 ביוני, בסיר א-דיב, חורש זוכר את בירו מתפנה פצוע בפניו.

5. במאי 1987 ערך גדוד 129 ממלחמת ששת הימים פגישת מחזור ראשונה ברמת הגולן. היתה זו חנוכת האנדרטה ליד מחסום הקוביות ביוזמת תא"ל נתי גולן [הורוביץ]. חורש, שבזמן אשפוזו ברמב"ם לא זכה לביקור אחד מהמג"ד שלו [המח"ט אלברט מנדלר כן הגיע לבקר, והיה קשוב וסבלני], היה טעון כלפיו. באותו מפגש פנה חורש לבירו ואמר לו – "אני כועס עליך". בירו ענה: "זכותך", בלי לברר למה. חורש לא הירפה והטיח במג"ד שלו לשעבר כי בבית החולים שכבו פצועי הגדוד שהוא, המפקד שלהם שהוביל אותם לקרב והיה האחראי לכך שהגדוד נע בנתיב הלא נכון, ניתק מגע, לא טרח לבקר ולא התעניין בשלומם. "החלמת וברחת מבית החולים ונעלמת, מבחינתנו לא היית קיים". בירו השיב לו: "לא כל אחד יכול", והלך.

עם פצועי קרב תל פאחר

מתקופת אשפוזו הממושך חורש זוכר שלושה מפצועי קרב תל פאחר שהיו איתו בחדר ברמב"ם. הראשון הוא יעקב העליון, מפקד טנק מגדוד 377, שנפצע קשה מאוד מרסיסים ומכוויות.

בספרו "רגל של בובה" כתב העליון על חורש: "במיטה מולי שוכב יעקב חורש, פצוע-כווי אחר. מודאג מאוד. אשתו עמדה ללדת ואינו יודע מה שלומה ואם ילדה. האחות יוכבד משדלת אותו להסכים שתתקשר עם ביתו. הוא מסרב. אינו רוצה לזעזעה. סופו של דבר, משכנעים אותו. לאחר ימים אחדים עתידה אשתו להגיע וכרסה בין שיניה. טרם ילדה. היא יושבת סמוך מאוד אליו ושניהם מחליפים מבטים מאוהבים, כזוג גימנזיסטים. אין לדעת מי דואג יותר למי: הפצוע לאשתו החמודה, או האישה שגילתה בעל אשר פניו נשתנו והושחתו".

פצוע אחר, שעליו כתב חורש בספר, אינו מוזכר בשמו. חורש זוכר רק שהיה מירושלים. תיאורו מתאים לאפי עמדי מפלוגה ב' בגדוד 12 שנפצע קשה מאוד בתל פאחר.

אפי עמדי מגדוד 12 ברמב"ם

חורש כתב עליו: "כדור ניקב את ריאתו, נכווה קשה בגבו מרימון זרחן, עבר ניתוחים פלסטיים וטיפולים רבים. הבחור הזה היה ממש בלתי אפשרי. למרות הנקב בריאתו עישן כמו קטר, את הוראות הרופאים שם ללעג, קפץ ודילג ממקום למקום, אינו נותן לפציעתו הקשה להפריע לו כהוא זה במעשיו הבלתי נלאים להרים לנו את המוראל. זוכר אני לילה אחד, הבחור חזר מניתוח ריאה והשתלת עור בגבו. אחותו, ילדה בת 15, שמרה על מיטתו בחוזרו מהניתוח הקשה. הבחור השתולל במיטה, כאבים מטריפים את מוחו והילדה חסרת אונים, אינה יודעת כיצד לנהוג באחיה המשתולל בהזיות הסמים. אח, איזה לילה עבר עלינו, משגיחים על הנעשה במבטינו ואיננו מעיזים לתת תנומה לעינינו שמא יקרה דבר לבחור. עם הפציע השחר קם הבחור ממיטתו, חזר לסורו ושוב מקפץ ומדלג. לא עברו ימים רבים והבחור השתחרר. כבר אז ראיתי ורשמתי לעצמי כי הרוח גדולה מן הגוף, וברוח אפשר להתגבר על כל מכשול".

פצוע תל פאחר נוסף שהוא זוכר היה שאול ארבלי. גם ארבלי היה מפלוגה ב', נפצע בידו במהלך תנועת זחל"מי כוח הסמ"פים. מפקד הזחל המ"מ משה פלווס נפצע קשה בעינו, ארבלי נפצע לצידו והזחל"ם לא המשיך בתנועה. ארבלי, מספר חורש, היה בחור לעניין ולימים התמנה למנהל בית הבראה 3. לפני כמה שנים נפטר מדום לב.

האם כיום קרב קלע היה יכול להתרחש?

אנחנו שואלים את חורש מתי התוודע לסיפור הקרב והבין מה קרה. "זה נודע לי תחילה כשנתי הורוביץ בא לבקר אותי בבית החולים וסיפר לי על הקרב. אחר כך, כשכתבתי את הספר וראיינתי את אילן לבנון ונחום גנצרסקי, הבנתי יותר. היום אני מסתכל על זה במבט מפוכח של אדם מבוגר: זה היה בשר תותחים. היום לא היו נותנים לפרוץ כך. היום חסים על חיי אדם. הנכד שלי היה בצוק איתן בצנחנים. הם נכנסו לחאן יונס וישבו שם, וטולדנו שהיה המח"ט לא נתן להם לצאת הביתה שלושה שבועות, כי כשהיו יוצאים היו דופקים בהם. היום חסים על חיי החיילים. בזמנו לא חשבו על זה. חשבו רק לפרוץ קדימה.

"מה אני חושב על הקרב? זה היה קרב הרואי, קרב מר, קרב שנדחק הצידה ולא כל-כך הגיע לתודעת הציבור, וזה בין היתר מה שדחף אותי לכתוב את הספר.

"שמעתי על התוכנית להקים מצפה בקלע על שם גדוד 129. אני מקווה שזה יקרה, אבל סקפטי לגבי הגשמת התוכנית. אני עוד זוכר שההורים של יובל בן ארצי ז"ל, שהיה קצין הקשר שלנו, רצו לשים כוכב בראש האנדרטה שהקימו לזכרו, כדי שבזמן שקיעת השמש הוא ינצנץ והם יוכלו לראות את ההבזק מחלון הבית בקיבוץ עמיר. הם ירקו דם עד שאישרו להם את זה".

9 מחשבות על “47 המדרגות של יעקב

  1. יעקב חורש הוא אישיות מלאה כרימון, היופי והעוצמה של המדינה שלנו מוקרנים ממנו, ההצלחה והתקווה של האנושות בנויה מאנשים נדירים כמו יעקב ומהדורות הבאים שהעמיד בצלמו, יחד עם רעייתו המדהימה מזל.
    לא ברור מאיזה חומר מייצרים סופרמן כזה, לגמרי דמות על אנושית ומרתקת, אישיות למופת.

  2. גמר חתימה טובה חזק ואמץ גם לחורש וגם לבן בסט לקופילביץ לרומבק לחסן ולשאר גיבורי 129 זהו הגדוד שנתן למדינת ישראל את רמת הגולן על מגש של כסף כשהוא מתבוסס בפצועיו וחלליו. כתבות כאלה צריך ללמוד בשעורי הסטוריה בבתי הספר.

  3. "לא היתה קבוצת פקודות ולא ידענו כלום". עניין שחוזר על עצמו בכמה וכמה דיווחים של חיילים שהשתתפו הן בלחימה של חטיבה 8 והן בלחימה של גולני. נורמה עקומה לגמרי של צה"ל בשנת 1967, לפיה לחיילים לא צריך להסביר שום דבר והם פשוט צריכים לרוץ אחרי המפקדים שלהם. לא פלא, שברגע שהמפקדים נפגעו, בעיקר בתל פאחר, עשרות חיילים תפסו מחסות מאחורי סלעים וטראסות ולא זזו. לא היה להם מושג מה לעשות ולאן ללכת. לא שצה"ל מושלם כיום, אבל אין מצב שכוח זז אפילו מטר בלי שאחרון החיילים יודע מה המשימה ולאן הולכים.

  4. גיבור של החיים, תושיה בהחלצות מטנק בוער שהפתח חסום והישרדות במאבק בלתי אפשרי בניתוחים ובתי חולים.
    כל הכבוד.

  5. מסע מרתק של כוח רצון לנצח את הפציעה.

    כמי שחווה פצעי כוויות כמו חורש ( בהיקף נמוך מכך ) שכבתי בבית החולים נהריה שהיה ת"פ רמבם בכל הקשור לטיפול בכוויות.

    שיטת הטיפול של כיסוי הגוף בתחבושות למניעת זיהום והחלפתם מדי יומיים שלושה הייתה סיוט מתמשך כי כל החלפה הייתה מבוצעת תחת הרדמה , כלומר צום לפני הניתוח. ההתעוררות שלי אחרי הרדמה גרועה כך שלא יצא כמעט לאכול והשלתי ממשקלי עד שדמיתי לשלד.

    למה כמעט לאכול – כי גם אני הוכרחתי לאכול ביצים רק 18 ביצים ליום . 18 שווה בגימטריא למילה – חי. נו שויין.

    בגלל מצבי הרפואי המדרדר וכדי להתקרב למגורי אימי העבירו אותי לתל השומר.

    שם הייתה שיטת טיפול שונה לגמרי

    הגוף חשוף בלי תחבושות בלי חדר ניתוח להחלפת התחבושות.
    התוצאות היו מעולות תודה לאל ולצוות רופאים ישראלי מתוגבר ברופאים פלסטיקאים מעולים מארה"ב דרום אפריקה ואנגליה.

    ואחרי 4 חודשים לערך ולאחר מספר השתלות של עור יצאתי מדדה אבל חי .

    רק בריאות ליעקב ולכל עם ישראל

    שנה טובה וגמר חתימה טובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s