"היה יכול להיגמר גרוע יותר"

אפי ולך, מ"פ פ' בגדוד 129 שכבש את קלע, חוזר ליום ההוא ולשיבוש בתנועה: "קל לטעות בדרך שעליה נסענו, אבל בשביל זה יש סיירת. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יודע איפה אני נמצא, עד שאמרו שאנחנו בקלע. ירדתי למדרון אחורי, פתחתי מפה וחיפשתי איפה זה. האשמתי בזה רק את עצמי. הקרב אומנם השתבש, אבל הוא היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע" * וגם: הרגע בו נפגע הטנק שלו וההסתתרות עם אנשיו בתוך תעלה – עם אקדח אחד בלבד

שרמן מגדוד 129 שנפגע בקלע [מאלבומו של יוסי לינדנבאום]

אפי ולך

אפי ולך התנתק כל השנים מכל מה שעשו בגדוד 129 להנצחת המורשת של כיבוש הכפר קלע במלחמת ששת הימים. מי שהיה אחד משלושת המ"פים שהובילו את הגדוד למשימת ההבקעה שהסתבכה במהלך התנועה, לא הגיע לחנוכת האנדרטה של חללי הגדוד ב-1987, ביוזמת המ"פ דאז נתי הורוביץ [גולן], שבשנות ה-80 היה אוגדונר הגולן, וגם לא הגיע למפגש מחזור לפני כשלוש שנים. בכלל, ולך אינו בעניינים של ההוויה המחודשת של ותיקי הגדוד, לרבות היוזמה האחרונה להקמת מצפה בקלע וקבוצת ווטסאפ שחיברה בין כולם.

ולך מודה בזה. מדבריו אפשר להבין שמתחילת דרכו בגדוד 129, משנת 1966 ואפילו עד היום, הוא הרגיש שם כמו עוף זר ומוזר, ולא חלק אורגני מהגדוד. סיבותיו עמו.

הוא נולד בקריות ב-1943, התגייס ב-1961 כעתודאי [למד פיזיקה באוניברסיטה העברית], ובגלל שלא רצה לחתום קבע נשלח לשריון. היה בגדוד 52, שבו שימש מ"מ וסמ"פ. ב-1966 קיבל פיקוד על פלוגת טירונים. תקופת הכוננות שלפני ששת הימים מצאה אותו מ"פ בזמן שירותו הסדיר. בחטיבה 8 הקימו פלוגה חדשה שהורכבה ממשוחררי גדוד 52, צירפו אותה לגדוד 129 ונתנו לאפי לפקד עליה.

פלוגה פ', "פרווה" ברשת הקשר, התקבלה בחשדנות רבה מצד פלוגות ו-ז הוותיקות של גדוד 129, שאנשיה היו חבורה מגובשת אחרי שירות משותף בסדיר, אימונים במילואים והיכרות אישית.

בגיוס צו 8 במאי 1967 נשלח סגן אפי ולך לצאלים כדי להתארגן. "הגעתי לשם, ציוותו אליי אנשים שחלק לא הכרתי, ושלחו אותנו לטנקים שעמדו בצד ולכל אחד היה חסר משהו. חלק מהחוסרים לקחנו מנשקיות, חלק מטנקים אחרים. כל המ"פים עשו ככה. היתה קניבליזציה של ציוד ונשקים. גם במלחמת יום כיפור הדברים היו דומים. זה דבר לא טוב. כל אחד רוצה לצאת בסדר למלחמה, אבל אחר-כך זה התבטא בכל מיני קלקולים בטנקים. אצלי בטנק זה היה תותח שירה 3-2 פגזים בקרב בקלע ואז נתקע".

אפי על מוביל טנקים בדרך לחזית הסורית

גדוד 129 שהיה במסגרת של חטיבה 8 היה חלק מכוח הונאה מול מתחם כונתילה בסיני. פלוגות ו-ז היו במשך יומיים בלחימה מול המערך המצרי. פלוגה פ' לא השתתפה בקרבות אלה. לאחר מכן קיבלה חטיבה 8 פקודה מפתיעה – ועלתה לגליל העליון. ולך אינו זוכר את שמות אנשי הצוות שלו. אנחנו יודעים שנהג הטנק היה גבי צויגהפט [ראו כאן].

אפי: "הגענו לחורשות בצפון. היה לנו תדרוך יום קודם לקרב. הסבירו באופן כללי את הרעיון – לעבור בציר שעובר בין המוצבים הסורים ועביר רק לטנקים ושהכוונה היא להסתנן לעורף המערך. לא זוכר בדיוק את הפרטים, אבל זה היה הרעיון שגובש בפיקוד צפון. דיברו על שמות ומקומות, אבל אל תבקש ממני לשחזר את כל הנקודות על הציר".

אפי מספר על בוקר יום שישי ה-9 ביוני 1967: "פתאום בירו [המג"ד] עולה בקשר – 'קדימה, נוסעים, עולים, דופקים אותם'. מסתדרים ועולים בכביש מכפר סאלד, גבעת האם. התחילו הפצצות, בשלב הזה לא נראה לנו כל כך חמור".

ההמשך היה באותה תנועה של גדוד 129 שלא על פי התכנון: במקום לנוע לכיוון זעורה משכו דרומה והחלו לעלות מזרחה לאיזור הכפר קלע, שהיה מוקף במוצבים, במערכי נ"ט ובשטחי השמדה. לא למקום הזה פיללו בפיקוד צפון כשתכננו את קרב ההבקעה הזה. היה זה שיבוש של כ-4 ק"מ.

על הסטייה הזו מספר אפי: "לקח אני חושב, לא רק לי, הרבה זמן להבין שאנחנו לא נמצאים איפה שאנחנו צריכים להיות ושאנחנו הסתבכנו. כשאני תפסתי את זה, הייתי כבר בקלחת הזאת של קלע, ואז במקביל שמעתי בקשר את הקול של אילן לבנון [מ"פ ו'] שהעלה את כולם על אותה רשת והודיע שהמג"ד בירו נפגע. אהוד אברהמסון [קצין הסיוע הארטילרי] ניסה לתת סיוע, אבל לא ידע איפה הוא נמצא. לכל הדברים האלה באותו זמן הייתי מודע באופן חלקי מאוד. בהתחלה זה לא היה מין קרב כזה שאתה דוחף. יורים עלינו ואנחנו יורים, אבל באיזושהי נקודה התחלנו להתקדם. השארתי טנק אחד בחיפוי ועם עוד שניים שלושה טנקים התחלתי להתקדם למעלה. פוגע בנו פגז פה ופגז שם, והאפשרות היחידה היתה רק להתקדם.

אפי ולך בבסיס באלי"ש

ולך אינו זוכר כיום את כל הפרטים מהקרב, ולפיכך להלן תקציר קורות פלוגתו בקרב על קלע. התבססנו על דו"ח שנתן ולך אחרי המלחמה ועל תחקיר בשטח שעברו המ"פים בינואר 1968, בהחיית סא"ל אפרים ריינר, שריכז את תחקירי פיקוד צפון בששת הימים.

פלוגה פ' החלה את מלחמת ששת הימים עם שמונה טנקים – שלושה M-50 ושלושה M-51. לקרב ברמה הסורית בבוקר ה-9 ביוני 1967 היא עלתה עם שישה בלבד לאחר ששניים התקלקלו סמוך לכפר סאלד. יצוין כי הסמ"פ לא הצטרף לקרב ונשאר למטה לאחר שנותר ללא טנק. פלוגה פ' נעה במרכז שיירת גדוד 129 כשלפניה פלוגה ז', טנק המג"ד ומחלקת הנדסה, ומאחוריה פלוגה ו'.

הקרב החל למעשה בכפר סיר א-דיב, כשהגדוד החל לספוג אש יעילה ממוצבי איזור קלע. בשלב זה היעד הקרוב שסיכן את הכוח היה מוצב 8173 שממזרח לסיר א-דיב. את היעד הזה כבשה פלוגה ו' בפיקודו של אילן לבנון.

לאחר שפלוגה ו' החלה להיפגע מאש מכיוון קלע, הורה מ"פ ז', נתי הורוביץ, שקיבל פיקוד על הגדוד, לאפי ולך לעלות לכיוון יעד נוסף משמאל לדרך, מעט מצפון למחסום הקוביות [8171, ראו תרשים בהמשך] במטרה לזהות מטרות ולחפות. ולך נע לשם עם כמה טנקים תוך ירי לעבר קלע.

יצוין כי בסיכום הקרב של המג"ד בירו, הוא טען כי הוא זה שנתן לאפי את הפקודה לעלות על היעד השמאלי. זאת ועוד: "עצרתי את נתי שרצה לעלות על קלע, כדי לצרף אליו עוד טנקים. כיוונתי את אילן באלחוט לצאת מהוואדי ושיצטרף, ואת אפי שלחתי לזעורה האמיתית. בבית החולים התברר לי כי לא ביצע את הפקודה, אלא נסחב אחריי". נראה כי בגלל בעיות קשות בקשר לא שמע אפי את הפקודה.

הגבעה משמאל – יעד 8171 סמוך למחסום הקוביות. לשם עלתה הפלוגה של אפי ולך

באותו יעד שמאלי חדל התותח לעבוד ואפי המשיך בירי מקלעים. בקטע זה נשרו שלושה טנקים בגלל פגיעות וקלקולים, ביניהם של המ"מ אהוד גרוס.

איזור היעד השמאלי התברר כבלתי עביר בגלל ואדי עמוק. כל מי שרצה להגיע לקלע – נאלץ אחר כבוד לחצות את המעבר ההכרחי של מחסום הקוביות, שצווארו היה מטווח. "פחם" נקראה לחזור לציר הראשי והיא הגיעה אליו עם שלושה כלים: האחד של אפי, השני של סגן יוחנן אוזיק והשלישי של סמ"ר אברהם שרביט.

פלוגה פ' המוקטנת חצתה את הקוביות ונעה תחת ירי טנקי אויב, שהסתתרו בין בתי הכפר וכמעט שלא ניתן היה לזהות את מיקומם. בשלב האחרון של העלייה מנה הגדוד 8-7 טנקים מכל הפלוגות שהתערבבו ביניהן.

התנועה התנהלה באיטיות שיא בגלל שהטנק שהוביל נע בהילוך ראשון. היה זה טנק שעליו נהרג המפקד סמ"ר אלפרד פינקס מפלוגה ז', והנהג שחשב שמפקדו חי נע באותה מהירות [או איטיות, במקרה זה] לפי הפקודה האחרונה שקיבל.

אפי שנע מיד אחריו ניסה לזרז את טנק אלפרד, סימן לו בדגל ואף ירה לעברו כדי למשוך תשומת לב, אבל ללא הועיל. ליד בניין שנראה כמו מיפקדה, הצליח אפי לעקוף את אלפרד, ואז נפגעו שניהם בזה אחר זה ונדלקו. טנק אפי נפגע במזקו"ם ובצריח. גם טנק נוסף שנע מיד אחריהם, בפיקוד נחום טויב [טבת] מפלוגה ו', נפגע.

מרכז הכפר קלע 1968. ייתכן שכאן נפגע הטנק של ולך

המ"פ והצוות קפצו לתעלה, אליהם הצטרף הפצוע לואיס סרבר שהיה נהג הטנק של טויב. ולך סיפר ב-1967: "הצוות שלי היה די מפוחד. הרגעתי אותם, אספתי שלוש תחבושות אישיות וחבשתי את הבחור. היינו שישה אנשים. רק לי היה נשק – האקדח הצמוד לחגורה. לקחתי גם רימון, אך הוא נשמט ממני בירידה מהטנק. הטנק שלי בער. ספרתי בו ארבע פגיעות.

"שמענו קרב יריות מטווח קרוב באש נק"ל. שמענו בשלבים מסוימים מנועים של טנקים מתקרבים, אך לא הצלחתי לזהות אילו הם. ניסיתי להוציא את הראש החוצה, אך לא ראיתי דבר. המאמץ העיקרי שלי היה להרגיע את החבר'ה. חשבתי שיהיה לנו סיכוי להתגנב התגנבות יחידים בחסות עשן הטנקים שבערו, אך הפצוע לא היה מסוגל ללכת. שאלתי אותם אם הם מסוגלים לרוץ עם הפצוע, אך נראה לי שלא יוכלו".

אפי ולך של 2019 חוזר לאותם רגעים שבהם מצאו מסתור בתעלה, כשהטנק שנמצא כעשרה מטר מהם עולה באש: "כל הצוות שלי, כל החמישה, יצאנו מהטנק. לא ראינו אף אחד מהגדוד, היינו לבדנו, לא היה ברור מה יהיה איתנו כשיבוא הלילה. מפגש עם חיילים סורים זה דבר שיש לו שם רע מאוד. היו לנו הרבה סיבות לחשוש בעיקר כשלא היה לנו יותר מדי נשק. מדי פעם מציצים לראות מה קורה. לא ראינו אנשים בסביבה ובינתיים הטנק שלנו מתחיל להתפוצץ, פיצוץ ועוד פיצוץ, כך שאנחנו מורידים את הראש".

ואיפה יתר הגדוד ידעת?

ולך: "אין לנו שום מושג איפה האחרים, רק אנחנו בתוך התעלה. אני חשבתי מה קורה אם יורד הלילה, אולי נתחיל להתגלגל לאחור, אבל בשביל זה צריך לוודא שאין אף סורי בסביבה. ניסינו לעשות איזושהי חשיבה גסה, לא הייתי קורא לזה אפילו תוכניות. היו קצת חששות, קצת מחשבות, לא היה לנו מושג מה קורה, דבר אחד כן קרה – שהיו מטוסים שלנו בשמיים. זה נתן לנו איזשהו ביטחון, בתנאי ששום דבר מהם לא יפגע בנו. לא ידענו אם הם רואים אותנו".

אבל היה מי שראה אותם. בדו"ח סיכום מ-67' של נתי הורוביץ, מ"פ ז', הוא ציין: "ראיתי את אפי עם עוד שישה איש שוכבים בצד הטנקים הפגועים, בתוך תעלה, מסתתרים. ירו עליהם אש קלה, וראיתי תנועה בין הבתים לכיוון שלהם. ירינו במקביל לכיוון תנועה זו".

הורוביץ אף סיפר כי כמה אנשים מפלוגה פ', שהטנק שלהם התקלקל למטה, הגיעו לקלע ברגל וביקשו לחלץ את אפי לאחר שכנראה הבחינו כי נפגע. מאחר שבכפר עדיין היו סורים והתנהלה לחימה, הורוביץ לא רצה לסכן אותם והורה להם לחזור למטה, באומרו כי הוא שומר על אפי ואנשיו – "שאף אחד לא יגמור אותם".

מבחינת לוח זמנים, אפי מעריך שהוא התחיל את העלייה האחרונה לקלע בסביבות השעה 14:00 ועד שהגיע למעלה חלפה שעה או יותר. את הזמן שבו הסתתרו בתעלה הוא מעריך ביותר משעה וחצי, עד להגעת כוח חפ"ק חטיבה 8 מכיוון צפון [ב-18:20], לאחר כיבוש זעורה וההתחברות עם גדוד 129. לפיכך עולה כי הטנק שלו נפגע בסביבות השעה 16:40.

אפי: "השעה פלוס הזו היתה זמן די ארוך, לא רק תחושתית, עד ששמענו זחל"מים מגיעים. זו היתה החבורה של המח"ט אלברט מנדלר. היו קצת היסוסים בהתחלה, לא ידענו מי מגיע, פחדתי ואחר-כך איכשהו רצתי לזחל"ם שלהם, הייתי קצת פצוע, הלכתי כמו תרנגולת כזו ואז נוצר הקשר".

תרשים תנועה של טנק מ"פ פ' אפי ולך מסיר א-דיב, דרך מוצב 8171 עד לכפר קלע שם נפגע. לחצו להגדלה [גוגל ארט]

הטנק שלו התפוצץ, אפי היה פצוע קל מרסיסים, חלק מהם תקועים בו עד היום. "היה לי קצת קשה ללכת, אבל זו לא היתה פציעה קשה שמחייבת פינוי. עברנו את הלילה איכשהו, הרכבתי איזו פלוגונת שדמתה יותר למחלקה ועם זה יצאתי למחרת לכיוון קונייטרה דרך כל מיני כפרים צ'רקסיים כאלה. לפני קונייטרה נעצרנו להרבה זמן, לא היה ברור מה הולך לקרות ואחרי זה היה סיבוב ניצחון כזה לאורך הרחוב הראשי, מתוך כוונה להבהיל את מי שעוד נמצא שם. אחר כך הודיעו על הפסקת אש".

חוזרים לשיבוש התנועה בדרך אל היעד. ולך אומר שהדרך שעליה נסעו היא "דרך כזו שקל לטעות בה, אבל מצד שני בשביל זה יש סיירת. האם אפשר היה למנוע את זה – מי אני שאגיד? במלחמה יש טעויות. לפני היציאה קיבלנו פעמיים תדרוך, פעם ראשונה היה יום קודם, לי זה בוודאי לא הספיק, אבל אני מייחס זאת לעובדה שהייתי צעיר וחסר ניסיון.

"באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יודע איפה אני נמצא. עפו כל מיני השערות עד שאמרו שאנחנו בקלע. אני זוכר את עצמי יורד למדרון אחורי, פותח מפה ומחפש איפה זה קלע. האשמתי בזה רק את עצמי ודי כעסתי על עצמי. אחר כך התברר לי שלא הייתי היחיד בעניין הזה. לא ידעתי מספיק, אבל זה היה לא פשוט. אני מאמין שאם הייתי עושה הכנה יותר טובה, לא הייתי מתבלבל. אם היה יותר זמן והיו לוקחים אותנו לתצפית ואולי בונים ארגז חול ומסבירים טוב טוב, אז לא היינו טועים. לפחות במקרה הזה אני לא במצב שאני יכול לשפוט".

שרמן ודגל סוריה. פלוגה פ' המוקטנת עם סיום המלחמה. אפי ולך מצד שמאל למ"מ אהוד גרוס שמסומן בעיגול

סיכום הקרב של פלוגה פ' המוקטנת בפיקודו של אפי ולך: איבדה שני טנקים עוד לפני תחילת העלייה מגבעת האם. בהמשך, מתחת לקלע, נגרעו ממנה שלושה נוספים. שלושת הנותרים חצו את מחסום קוביות הנ"ט, כנראה שאחד נפגע עוד לפני שהגיע לכפר עצמו, ואפי עם טנק נוסף מפלוגתו הצליחו להגיע לפסגת הכפר ולהשלים את כיבושו עם טנקים נוספים מפלוגות ו-ז.

קלע 1968, המ"פים והקש"א של גדוד 129 בתחקיר

אפי מעלה תובנות ממרחק השנים: "יש את השאלה – אם הקרב שלנו היה הפיבוט של כל המלחמה בסורים, האם נכון היה לתת את זה לגדוד שבא מחזית אחרת? אני מבין שהתשובה לעניין הזה היה צריכה להיות פלוגת הסיור, רפי מוקדי [מ"פ הסיור], הוא ואנשיו. אני בנקודה הזאת לא הרגשתי ולא מרגיש שאני יכול לתת שיפוט.

"הקרב אומנם השתבש, אבל הוא היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. הלקח העיקרי שלי הוא שבסורים אסור לזלזל. להערכתי, הצבא הסורי התנהג בצורה לגמרי רציונלית. הוא לקח את הכוחות העיקריים שלו אחורה כדי להגן על הבירה, כי הם ראו מה שקרה בירדן ובסיני, והשאירו בקו הראשון את מי שאנחנו פגשנו – יחידות של הגנה מרחבית. הם עשו את מה שציפו מהם – לעכב אותנו כמה שצריך, ובינתיים עיקר הצבא נסוג בצורה מסודרת. בקרב הפרטי שלנו [של גדוד 129] אם היו שם כוחות אחרים, יכול להיות שהיו מחסלים אותנו עד האחרון".

על המג"ד בירו הוא מספר: "בירו גיבש את הגדוד לפני שבאתי. זה היה גדוד די מאומן ומסודר. אני הייתי עוף קצת מוזר והתייחסו לפלוגה שלי קצת בחשש. אבל כשנפגשנו אחרי המלחמה, הוא אמר לי שנלחמנו בסדר ועשינו את תפקידנו. בקרב עצמו לא ראיתי אותו מתפנה פצוע. אני מבין בדיעבד, שאחרי שהוא נפצע הוא ניסה להמשיך לפקד על הגדוד, אבל מהר מאוד הוא נגמר ולא יכל. כמו שאני מכיר אותו, בטח היתה לו אכזבה קשה שהוא נאלץ להתפנות במהלך הקרב".

אפי ולך כיום

אחרי המלחמה גדוד 129 השתקם, הביאו מג"ד חדש, השלימו טנקים. הגדוד עבר מהרמה הסורית לאיזור רמאללה. הפלוגה של אפי נשלחה בהמשך למשטרת יריחו, שם ביצעה מטלות שונות עד לשחרור האנשים. ולך היה לאחר מכן מ"פ במילואים בחטיבה 8. במלחמת יום כיפור היה באיזור המיתלה – "היינו עדיין עם השרמנים, ממש ליגה ג', בעוד שרוב האנשים עשו הסבה לפטונים. היינו בסיני, אבל לא היינו חלק מחציית התעלה".

ולך שהפך לפיזיקאי חזר לשירות קבע ב-1978. "מוסא פלד [מפקד גייסות השריון] שקרא לי לשירות אמר לי שאולי אני לא השריונר הכי טוב וגם לא הפיזיקאי הכי טוב, אבל הצירוף הזה התאים לו. שימשתי ראש ענף פיתוח בתח"ש, הייתי ראש ענף במחקר ופיתוח, ראש ענף אמל"ח יבשה וראש אגף במפח"ש, ואחרי עשר שנים השתחררתי בדרגת אל"מ". באזרחות עבד אפי בחברת הייטק ביטחונית.

כעת, לראשונה אחרי 52 שנים מהמלחמה, אפי ולך נחשף באמצעותנו לתחקיר שעבר בינואר 1968 ולצילומים מאותו יום שהוא עשה ביחד עם המ"פים הורוביץ ולבנון, והקש"א אברהמסון בהובלת ריינר. ולך מסביר את התנתקותו בזה שהוא לא מרגיש שייך לגווארדיה הוותיק של גדוד 129. "אין לי הסתייגות מהם, להיפך", הוא אומר, "אבל בפעמים שהם קיימו מפגשים זה פשוט לא הסתדר לי להגיע".

אפי ולך [שני מימין] עם חבריו המ"פים נתי הורוביץ [מימין] ואילן לבנון [במעיל השחור] בהובלת אפרים ריינר [ממושקף] בעלייה לקלע [ארכיון צה"ל]

לקלע הוא חזר עד היום רק פעם וחצי. פעם אחת בתחקיר 1968 ופעם שנייה בסיור עם חברים. הם עברו בדרך הנפט ועצרו בסיר א-דיב, משם הראה להם את קלע מרחוק וסיפר מה עבר. "מה יש לי לחפש שם?", הוא מסביר. "לא בער בי הצורך לחזור לשם. אני לא בנאדם רגשני מטבעי, אבל כשהייתי שם פעם זה הכניס אותי למין התרגשות כזו, שלא בטוח שאני רוצה לזכור. בקיצור, לא ממש חזרתי לשם מאז תקופת ששת הימים".

——————————————————————————————————-

מחשבה אחת על “"היה יכול להיגמר גרוע יותר"

  1. לא נעים להשאר לבד בתעלה בשטח סורי
    לא מקנא בבחורים
    טוב שעברו את זה בשלום
    כבוד לחיל האויר שסיקל הגעת תגבורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s