פרידה משמיל

פרידה משמיל גולן – אחד מגיבורי תל פאחר וחטיבת גולני לדורותיה

תל פאחר פעם אחרונה. שמיל גולן [סמ"פ א' בגדוד 12] בין חייליו דניס כדורי [מימין] וזמיר כהן במפגש יוני 2019

אגדת שמיל באה לסיומה. קרוב לחמש שנים של התמודדות עם סרטן בכבד, וקצין שבקושי הסכים לעלות על אלונקה. כמו אחרי שנפצע בתל פאחר 1967 וכמו אחרי שנפצע במעברות הירדן 1968. שמיל גולן, שום דבר לא ישבור אותו. האיש שהאמין בכוחו להתמודד לבד עם פגעי החיים והחוליים. עם עוזי ביד אחת ו"אחריי" ביד שנייה.

חמוש באמונת ה"לי זה לא יקרה" ובבתו אורנה, הוא התייצב בשנים האחרונות מדי יום ראשון בהדסה ירושלים לטיפולי הקרנות וכימו. היה ברור לו שהוא יוכל לסרטן הזה. כמו שהתמודד עם אותו כדור 0.5 שספג בהתשה ועשה שמות ברגלו במשך שנים. הוא דחה את המלצת הרופאים לכרות את החלק התחתון של הרגל והעדיף להמשיך ולסבול, העיקר שיישאר עם שתי רגליים שלמות. ניצחון עקום, אבל ניצחון.

מקרב תל פאחר הוא ייזכר פעמיים: פעם אחת כאיש שעמד בראש כוח הסמ"פים של גדוד 12 – אותו איגוף של הזחל"מים שסימן את תחילת המפנה. פעם שנייה, בביקורת העזה שלו בדרכו המחוספסת על ניהול הקרב מצד בכירי החטיבה ואחרים. "בקרב הזה אל תחפש היגיון", אמר בראיון שהתפרסם כאן בחודש מרץ 2014 [ראו כאן]. ועוד אמר: "אם אני לוקח מחשב-על ואומר לו – שים לי את כל הטעויות האפשריות שיכולות להיות בקרב, היה יוצא קרב תל פאחר".

שמיל כמ"מ ב-1966 [מאלבומו של גבי ברשי]

מצד אחד, חטיבת גולני ו-ותיקי גולני שפיארו וקילסו את הניצחון וגוננו בכל כוחם מפני פגיעה באחת מאבני היסוד של מורשת צה"ל, ומצד שני שמיל, בשר מבשרה של החטיבה ואחד הבולטים בקרב זה, שאחרי 35 שנה של שתיקה התבטא בחריפות וסדק את החומה.

זה נבע בין היתר מאישיותו הלעומתית ומגישתו החשדנית. אם מישהו אומר עכשיו שהשמש זורחת, המליץ לנו, כדאי שתלכו לחלון לבדוק. הממלכתיות והגינונים היו ממנו והלאה. הוא נטה להאמין בקונספירציות שבאות מלמעלה ויצא בשצף נגד תרבות של טיוחים ועיגולי פינות. הוא התייחס בביטול למיתוסים ["בובע מייסס"] ובאי אמון למו"רקים ["אגדות אורבניות"].

למרות שהיה חלק מהמערכת הצבאית – מג"ד, מח"ט ותא"ל [מפקד משק לשעת חירום באיזור המרכז], הוא נהג לבקר אותה בחריפות. בראיון משותף עם המ"פ ורדי ביוני 2016 אמר על קרב תל פאחר: "הפאשלה היא מערכתית. לכן הם עבדו על עיקרון השרשרת. הפיקוד מגן על החטיבה והחטיבה מגינה על זה, וכולם מגינים על כולם. ולמה? כדי שהשרשרת לא תיקרע". אלה היו דברים שהטריפו את דעתו וגרמו לו להאדים תוך שניות. אם התגאה בהשתתפותו בתל פאחר, זה רק בזכות תושיית החיילים הפשוטים שהוא ראה את עצמו חלק מהם. הוא התייחס אליהם כמו "אח שלי", ולא ממרום מעמדו כסמ"פ או מ"פ. כל זה ביחד עם כריזמה, אומץ ודרישה לביצוע ללא פשרות, יצר מפקד שחיילים אוהבים אותו ובוטחים בו.

ראינו אותו נאנק בשקט תחת מחלתו, הולך ונכחש, הולך ונכתש, אבל בין הקרנה להקרנה בבית החולים הוא המשיך להקרין אופטימיות שיהיה בסדר והשתדל לנהל שגרה עד כמה שניתן, כדרכו של איכר עיקש ממגדיאל.

גם כשבקושי עמד על הרגליים, הוא עשה מאמץ עליון והגיע לכנס תל פאחר ביוני 2019. לראשונה נחשפו חייליו לשעבר למצבו העגום. הזעזוע היה גדול. רק עכשיו הירשה לעצמו שמיל להיתמך על כתפיהם. הם מצידם יצאו מגדרם כדי לעזור למפקדם הנערץ. גם כאן במצבו זה – את הדרך לרחבת האנדרטה הוא התעקש לעשות ללא עזרה, בכוחות עצמו, בכוחותיו האחרונים.

הוא האמין שיגיע לחנוכת אתר תל פאחר המשופץ ב-2020, כנגד כל הסיכויים. בסופו של דבר גם העץ החזק הזה, שרוב ימיו הלך נגד הזרם – נשבר.

שמואל גולדברג / שמיל גולן. 1946-2020. יהי זכרו ברוך.

32 מחשבות על “פרידה משמיל

  1. אין מילים מספיק לתאר את האיש והאגדה שרק המחלה יכלה לו. איש אוהב, מכיל מאד משפחתי ויחיד במינו.
    נתקלתי לא פעם בנדיבות ליבו והרצון לעזור לזולת שלא על מנת לקבל פרס.
    שמוליק היה אדם מאד מוערך ועם זאת מאד צנוע וענו ואהוב על ידי משפחתו וחבריו.
    נלחם בחייו בהרבה מלחמות ובמלחמה על חייו לא יכל לגבור על המחלה הקשה.
    יהי זכרו ברוך לעד!

  2. אמיץ ולא יודע פחד מהו
    תל פחר מארבי לילה עמק הירדן הפריצה למחבלים בכפר יובל מירדפים ועוד
    גיבור ישראל !!

  3. וואו מרגש ,לא נתפס ששמיל איננו ,לצערי מזכיר לי את שרה ,שגם היא סבלה 5 שנים ,ואת הימים האחרונים בהוספיס.חבל מאוד ,מצער מאוד שמיל היה גיבור, כשנפגע בחדירה לירדן הייתי במילואים ,והקצין בא אלי ואמר חבר שלך נפצע ,ואישר לי לצאת לבקר אותו בבית חולים העמק בעפולה ,הייתי הראשון שביקר אותו ,היה מגובס לאורך כל הרגל ,ותמיד סיפר שהפציעה הציקה לו .,כשהיה סמ"חט היה מבקר אותי במרג עיון שבלבנון ,כל החברים העריצו אותו ,אני הערצתי אותו הרגשתי בטחון .הכדורים לא הצליחו להרוג אותו ,רק המחלה הארורה לקחה אותו מאיתנו,יהי זכרו ברוך .אני כותב עם דמעות בעיניים ,תהיו חזקים ותהיו בקשר…

  4. שמיל איזה אישיות חזקה. איש יוצא דופן, ראיתי משפחה שבורה ואלפי ידידים מדוכאים.
    תנוח בשלום על מישכבך איש יקר.

  5. הכרתי את שמיל רק בקבוצות הפקודות לקראת הפעילויות מעבר לירדן (הייתי בכוח גד 13 שפעל במקביל), זוכר את ליל הסיוט כשכוח של שמיל התגלה וכל הגזרה הוארה והופגזה על ידי הירדנים ובמיוחד המעבורות שזוהו על ידם – יהי זכרו ברוך

  6. מעוד עצוב שאוד אחד הלוחמים בינינו עזב אותנו . איש מהגיבורים מתל פחר מפקד למופת
    תנוח בשלום על משכבך

  7. התגובה למעלה ,היא של אורי זכריה ,מורה דרך מקצרין שנחשף לקרב הגבורה של שמיל וחבורת הלוחמים

  8. שמיל אגדה עוד בחייו, כל פקודה שנתן לנו החיילים היתה קודש. עצוב מאוד ולא נתפס שלא נזכה יותר לראות אותוץ.

  9. שמיל,חבר לנשק בגדוד 12.הייתה לי הזכות כמ"כ צעיר,בפלוגה ג',בתחילת הדרך,לעבוד עם שמיל בסגל הפלוגה,אהוב,צנוע אוהב אדם,ומכבד גם את החיילים הטירונים..ומעל הכל,המקצועיות והחיילות!! נועז ופייטר..ותמיד עם חיוך על פניו..שמיל הלכת מאיתנו,לאחר קרב חייך במחלה ארורה,אולם אתה חי בקרבנו ,נזכור אותך לעד….תחסר לכולנו, כל חייך ,נלחמת וניצחת..והגעת למנוחת עולמים…ת.נ.צ.ב.ה..

  10. שמיל יקר, מפקד, חבר אח.
    קשה לחשוב עליך במונחי עבר. עבורי (ואני יודע שגם עבור רבים אחרים) היית לסמל של חיות, נעורים, מרץ, חוכמה, טוב לב, נועזות, אומץ לב, גבורה, יושרה ועוד עשרות תכונות טובות, שרק האל יודע איך הם הצליחו להתנקז בתוך אדם אחד.
    הייתי מ"כ צעיר כשקיבלת אותי כסמ"פ בחיוך ממזרי בקו ירושלים. אותה עיר בה צעדנו יחד במצעד יום העצמאות של 68 – האחרון שהיה – כאשר אתה מוביל בגאון את הפלוגה שלחמה באומץ על התל.
    לחמת בגבורה יוצאת דופן על תל פאחר. ביצעת מהלך מבריק ומדהים של איגוף באופן עצמאי וביוזמה אישית. מהלך שהיטה את הכף לטובת הכרעת הקרב. ולמרות שנפגעת, איימת על החיילים לבל יטפלו בך ושימשיכו להלחם.
    לאחר החלמה, חזרת לגדוד כמ"פ. וקלטת אותי כקצין צעיר אצלך בפלוגה.
    היית לי מורה דרך. דוגמא ומופת לקצין מוערך שהפך להיות אגדה בחייו. דאגת לחיילים כאבא גדול, ובסך הכל אתה רק בן 21 !! לא יכולתי לבקש לי מפקד טוב ממך. ואכן, זו היתה תקופה מאתגרת.
    תמיד זכרת לי בחיוך איך תקעתי בבוץ 2 זחלמי"ם, ג'יפ וקומנדקר במוצב 51 שהוצף במים, עליו הופקדתי. לא נזפת אבל חילצת.
    הובלת אותנו לעשרות פעולות. רובן מעבר לקווי האויב. בשום שכל, בתבונה ובגבורה. פעמיים ניתקלת שם בכוחות עוינים. בראשונה לא הייתי איתך, אך סיפרו כי מרגע שהתרומם הירדני עם נישקו כלפיך, בלי היסוס חטפת את הקרבין מידיו, חבטת בראשו. מעוצמת המכה, נשבר הנשק והקת פגעה ברגלו של נאור. הפצוע היחידי מאותו המפגש.
    בפעם השניה הייתי איתך, כסגנך בכח. הובלת אותנו למשימה מיוחדת לפיצוץ שלושה בתים. בניגוד לכל הפעולות האחרות, הכח היה מורכב מ- 22 לוחמים. נענו בסבך הצפוף של הירדן, התנועה היתה קשה. והאויב חיכה לנו. הקרב היה אימתני. בקרב זב נפצעת ברגל מפגיעת כדור 0.5 שריסקה את השוק. יואב בלמן נהרג ובנוסף נפגעו ברוך ועוזי.
    לא הוצאת מילת כאב אחת.
    ולא ויתרת על הפיקוד.
    כשאתה נוטף דם, לא מסוגל ללכת, מדדה עם רגל אחת נשען על כתפינו המשכת לתת פקודות. בזכות תושייתך לא פנינו לאחור – שכן החל טיווח ארטילרי על הדרך חזרה – אלא צפונה כ- 4 ק"מ, שם פגשנו את כח החילוץ של אמיר דרורי.
    מהיכן שאבת את הכוחות?
    זו היתה פציעתך הקרבית השניה. פציעה שלא הרפתה ממך כל חייך.

    לילות רבים העברת כימים. תמיד עירני, תמיד דרוך. לא ויתרת כהוא זה על חיילות, על מקצועניות. אהבת את פקודיך והם החזירו לך אהבה. אהבה מלווה בהערכה ובהערצה.

    נפגשנו עוד הרבה פעמים. תמיד היית חם, לבבי, פתוח, עם חיוך שובב על הפנים. תמיד אמרת אמת, גם כשהיתה כואבת. במקביל ידעת ללטף, לדאוג, לעודד.
    הקדשת את חייך להגנת המולדת. חיים מלאי תעוזה, אומץ וגבורה. למפקדים שכמוך כיוון בן גוריון כשהפנה את תשומת לב האמהות העבריות.
    תודה לך על שזכיתי להיות חלק קטן מחייך.
    תודה לך מפקד ואדם אהוב.
    נוח על משכבך בשלום.
    מצדיע לך.

  11. איזי כתבת נפלא ומרגש, אני הייתי תחת פיקוד שמיל כשהיה מ"פ קורס מ"כים שהתקיים בבסיס בזק בזביבדה שדומני שהגיע אלינו אחרי הפציעה שלו בירדן, המקצועיות והפיקוד שלו לא היו בסימן שאלה, הבטנו בו בהערצה גם כי ידענו כי הגיע מתל פאחר כגיבור ושמו נאמר ביראת כבוד.
    יהא זכרו ברוך..

  12. שמיל הגיבור ללא חת שהלך תמיד מול האש והסכנות.
    ניהל באומץ את הפריצה מול המחבלים בכפר יובל 1975.
    לוחם אגדי מסוגו של רפול איתן. בזכות אנשים כאלה יש לנו מדינה.

  13. שמיל המלאך האישי שלי או יד הגורל

    מילים שנלחשו מול קברו של המלאך שלי שמיל. והוא המלאך הפרטי שלי. שלי בלבד.
    איך אדם מקבל תואר של מלאך? בזכות.
    חברי ואחי לנשק איזי חמאווי היטיב לתאר בבלוג בצורה נפלאה את כל האיכויות שהרכיבו את שמיל.
    לכן לא אפרט אותן בשנית שמא אקלקל את עוצמת הביטוי ואציין רק נקודות פרטיות של שמיל ושלי.
    הצטרפו אליי ונצא למסע במנהרת הזמן.

    ומילה כהקדמה אם שכחתי מישהו מתנצל מראש, כל האנשים החיים עימנו שיאריכו ימים, בבריאות טובה ובעשיה.
    המקום – מחנה שרגא, המועד – חודש מאי 1966, סיימנו טירונות שלב א' של 3 חודשים ועברנו לגדוד.
    מסדר ראשון של כל פלוגת הטירונים לעוד 3 חודשים שבהם ניקח גם חלק באימון קיץ ונהפוך לחיילים מן המניין.
    סגל הפלוגה מולנו ורדי המ"פ באמצע, רציני חמור סבר, לצדיו שני פרצופים חייכניים. משב רוח מרענן לראות מפקד מחייך.
    שמיל היה הראשון, שוורצי השני. נפל בחלקי וחלק מחברי כי שמיל יהיה המ"מ שלנו.
    שניים בלטנו בנוף בגלל עורנו ושערנו האדמוני וחשבתי שאולי אזכה בנקודות זכות. אז חשבתי.
    את הצורה קרע לנו שמיל ולאט לאט הפכנו ללוחמים.
    אני שכושר גופני היה הצד החלש שלי הזדחלתי במאסף של כל מסע ועד שהגיע המאסף לחלוץ שהספיק לנוח, כבר יצא החלוץ להמשך המסע.
    בסיום אחד המסעות פניתי לשמיל למצוא פיתרון.
    לא פייר פתחתי, לא פייר השתחרר כבר, נקצר את הדו-שיח. זכיתי לתואר פדלאה בחיוך לא כעלבון, רק שמיל ואני בסוד הכינוי. כל מסע התייצבתי בחלוץ וכאשר הידרדרתי למחצית הטור היה שמיל נעצר וכך התקדמתי שוב לקדמת הטור, זוכה למספר דקות מנוחה.
    סופ"ש אחד ואנחנו מתאכסנים בבית ההארחה איילת השחר. במה זכינו לא זוכר.
    בצד ימין של הכניסה לקיבוץ יש מגרש כדורגל.
    שמיל מיד מארגן שתי קבוצות והיידה – לא כוחות. שמיל בקבוצה השניה, מפזז כמו עז חולף על אחד חולף על השני ואז בבעיטה מדוייקת קורע את הרשת. טוב, רשת לא בדיוק הייתה.
    עוד לפני סיום הטירונות נבחרו המאושרים ללכת לקורס מכ"ים. ואני חלמתי ללכת בכלל לקורס חובלים.
    ורדי מכאן בהגיון , שמיל מכאן בחיוך ואני בדרך לג'וערה. וטוב שכך.
    חוזרים לגדוד כמ"כים ואני מוצב לפלוגה א'. ורדי מ"פ, שמיל עכשיו כבר סמך מ"פ.
    תודה ששאלתם, רופא חיל הים אסר על המעבר לקורס חובלים עקב דלקת קרום הלחמית התחתונה. נשבע לכם יש דבר כזה. משהו הקשור לעיניים שלטענתו גלי הים והמליחות היו מובילים לעיוורון.
    חיש קל יורדים לאימון חורף בנגב הקר.
    חילוקי גישה מקצועיים בין ורדי לביני ואני מסיים את הקדנציה בפלוגה א' והולך לקורס קציני ומש"קי חבלה.
    מתאים לי כמו כפפה ליד.
    חוזר למחלקה המיוחדת בפלוגה המסייעת. עזרא (זכריה ) סלע המ"מ, חיים שלמברג סמל המחלקה, אברשה וז'אק סאלם מכ"ים. חבורה עליזה ומקצוענית. ואיתם חיילים מקצועניים ומיומנים.
    מרץ 1967 תעסוקה מבצעית באלמגור. חורף קשה. מוזמן למבדקי קצונה בתל השומר. אקצר – במקום לקרוע את תל אביב החליטו שנשמור. 10 לוחמים מכל קצות הקשת "זנחו" את השמירה על הבסיס.
    למחרת כולנו 35 ימים מאסר בכלא 6. במקום באלמגור בצד אחד של הכינרת, מחנה עבודה בקיבוץ האון.
    חוסך את מסע החטיבה מדן ועד אילת, ובמקום להיות בקורס קצינים ולעשות כלום במלחמה חוזר לגדוד.
    מספר ימים לפני פרוץ המלחמה יושב בתצפית בגבעת האם ללמוד את ציר התנועה לכיוון תל פאחר.
    ואז בא הבונבון. 6 חבלנים בראשות הסמל שלמברג חיים ואני הקטן מקבלים משימת "התאבדות": לחבור לפלוגת השריון שחברה לגדוד 12 כדי לנוע לפניהם ולפלס דרך ממכשולים פרי הטבע או יציר האויב.
    וכך על זחל"מ מזווד מכף בטן ועד ראש בחומרי חבלה, אלינו מצטרפים ארבעה שריונרים. אנו ממתינים.
    המג"ד מוסה מקבל החלטה על שינוי סדר התנועה ואנו לא ננוע בראש אלא הטנקים ינועו ואנחנו אחרי חפ"ק הגדוד.
    אבל יד הגורל רוצה אחרת. הזח"למ שהיה אמור להיות פנתר התגלה כפדלאה, וכך אנחנו מתערבבים בין הזחלמ"ים של פלוגה א' בעת התנועה על תוואי ההטיה.
    אש נורית על השיירה מכיוון עין אדיסה.
    משה דרימר משיב באש במקל"פ, אני יורה פגז מרגמה 52 מ"מ ואז טנק סורי מעין סודה מכוון ופוגע.
    פגיעה קטלנית. אנשי השריון הנהג אלברט אמר, סמל הקשר אפרים אפשטיין, האיש הטכני יצחק רביבו, נהרגים במקום. משה דרימר חבלן ותיק נפצע קשה.
    שאר הבריאים קופצים מהזחל"מ. הם לצד מערב, אני לצד מזרח.
    דרימר ממשיך לירות, אך כאביו גוברים והוא מבקש עזרה.
    אני רץ לעבר הזחל"מ מנסה לחלצו, חלקי מתכת מעוקמים מונעים את הוצאתו.
    פגז מרגמה פוגע בול במיכל הדלק הימני.
    פיצוץ אדיר 120 ליטר של בנזיו מועפים אל על ותוך שניה יורדים כגשמי אש הגיהנום.
    כל הזחל"ם בוער, בגדיי בוערים, כובע הפלדה עם רשת ההסוואה מקבל מנה הגונה של בנזין דולק.
    משיכה אחרונה להוציא את דרימר לא צולחת.
    כאבי תופת, ברח אומר הראש, לא רק בנזין, גם עשרות ק"ג חומרי נפץ ובונגולרים.
    אני מתחיל בריצה על תוואי ההטיה. הריצה מלבה את האש, החברים הרואים את המחזה מתארים שד ולהבות לגובה כמה מטר יוצאים ממנו.
    ומספר מטרים אחרי זה עומד המלאך שלי שמיל.
    אני רץ מוכה אמוק, ישראל עצור – שמיל צורח. מפר את פקודתו פעם ראשונה בחיי.
    אני חולף על פניו, שמיל מסתובב 3 -4 צעדים שלו ואז בעיטה מדוייקת כמו אז באיילת השחר לרגליים מפילה אותי.
    שמיל מתחיל לגלגל אותי על האדמה, מצליח להוריד את כובע הפלדה הבוער ואני רואה להבה של מספר מטרים היוצאת ממנו. מימיות מים נשפכות האש שוככת.
    שמיל מציל את חיי.
    אני צועק בהיסטריה – צריך להציל את דרימר. ושמיל מחזיר אותי לקרקע השפיות בקול הכי רגוע שיכול היה לגייס, אין כבר את מי להציל.
    שמיל יחד עם חברי מאיר תבורי מורידים אותי למדרון המערבי של תוואי ההטיה.

    סיימת את המלחמה, אתה נשאר כאן עד שיבואו כוחות רפואיים, פוקד שמיל ורץ לארגן את הכוחות.
    לא נראה לי, וכך אחרי דקות מספר עליתי על התוואי בגדיי שרופים כמעט כליל, כולי כוויות ריח של בשר חרוך וככה נע על תוואי ההטיה לכיוון תל פאחר.
    מפר את פקודתו פעם שניה בחיי.
    מאושפז בבית החולים נהריה. כאבי תופת. לא רק אני, גם המלאך שלי שם.
    כל תזוזה של המיטה כאבי גיהינום. לא מצליח לישון בלילות. את בוא השחר בישר דוד שלי שהביא לי עיתון בוקר, קצת אחריו היה בא המלאך לדרוש בשלומי. והרבה הומור שחור רץ בחדרים.
    ערב אחד הופעה, שמיל מגיע, נגלגל את המיטה שלך לאיזור ההופעה. השתגעת? אני אמות מהתזוזות.
    שמיל לא מכיר את המילה לא. יצא מהחדר, גייס כמה פצועים מהגדוד ובעדינות שיא הגעתי להופעה.
    אל תשאלו אותי איזה אמן הופיע.

    מצבי מתדרדר ואחרי כשלושה שבועות אני מועבר לבית החולים תל השומר לעוד כשלושה חודשי טיפול.
    הדרכים נפרדות, אני לאזרחות, שמיל ממריא להמשך תפקידים בצבא ובמערכת הביטחון.
    ואז קורה הנס.
    אחרי כ- 46 שנה +- מפקדי ולוחמי תל פאחר מוצאים אחד את השני לא מעט בזכות הבלוג של שלמה (תודה לך איש יקר) וכך מתחילה מסורת נפלאה של מפגש על התל תוך חקר מעמיק של קורות אותו יום, מה שלפניו, מה שלאחריו ומה שביניהם.
    המפגש המחודש עם שמיל היה מרגש וחם.
    במהלך הכתיבה שלי בבלוג לפעמים במאמר לפעמים כתגובה, הייתי לפעמים מקבל משמיל הודעה בווטסאפ 2-3 מילים, תיאוריה מעניינת, רעיון מקורי, שחיממו לי את הלב.
    על כל אלה העיבה הידיעה על המחלה הארורה איתה שמיל מתמודד.

    ב 9.6.2015 במהלך הכינוס בתל פאחר נושא שמיל דברים. בין השאר הוא "פוקד" על שלמה לסגור את הבלוג ולהתרכז בכתיבת ספר.
    מיד לאחר מכן הגיע תורי לדבר. שמיל פטפט עם חברים. שמיל קראתי, שמיל קראתי פעם שניה, שמיל קראתי פעם שלישית ואז הפסיק והאזין
    מעל הבמה המכובדת מול הקהל היקר משפחות שכולות אחים לנשק. הודיתי לו בפומבי על שהציל את חיי.
    התגובה שמילית טיפוסית, תנועת יד, עזוב אותך משטויות.
    ואז הגבתי על רעיון הספר ועל סגירת הבלוג באומרי – הבלוג לא סיים את תפקידיו ושלמה יהיה מסוגל לעשות גם וגם במקביל וכך אכן היה.

    המפגש האחרון 13.6.2019
    שוב כנס תל פאחר, אני שוב מוביל חבורת לוחמים בנתיב בו עלה הגדוד ביום 9.6.67 החל מגבעת האם ועד למרומי התל.
    נפגש עם שמיל וניכר היה כי המחלה הארורה לא עושה לו הנחות. מגיע אליו, עיניו אורו. מתחבקים בדומיה.
    בסיום הטכס פוסע שמיל לאיטו על השביל נתמך בידי זמיר ודניס לרכב שאיתו הגיע. אני אחריהם במרחק מה מהרהר איך הולכת להיות השיחה האחרונה בינינו.
    שמיל מתיישב במושב הקדמי. נותן לו זמן מועט לתפוס אויר וניגש לרכב.
    ניגש אליו, תגובה של חיוך ועיניו מרצדות במשובה. בשביב של שניה מחליט שזה הזמן להומור שחור.
    אתה חתיכת פדלאה. מגחך ועונה לי, יפה, אז התוצאה 67:1 לטובתי.
    שמיל מזמינני להתקרב אוחז בשתי ידיו את לחיי, מרכין את ראשי ונותן לי נשיקה במצח.
    ישראל שמור על עצמך, צל"שניק גיבור שמור על עצמך.
    דמעות זולגות מעיניי. ילדה הוא אומר לי ומוחה לי את הדמעות.
    ואז מגיעות ההוראות. צוואתו – המשך בפרוייקט הובלת לוחמים בנתיב הקרבות. דאג לאמת בכיתוב על הסלעים.
    ואני אוסף אויר, מסתכל ישר לעיניו ומבקש כי ישמור על עצמו .
    מאוחר מדי, שמיל עונה לי בטון מפוקח, אבל אני משתדל.
    לחצנו יד הסתובבתי והתרחקתי מהמלאך שלי.
    המפגש הזה ארך פחות מדקה. דקה אותה אני ינצור לעד.
    למה זלגו הדמעות – בכל השנים שמיל לא אמר לי מילה על הצל"ש, בבלוג אף התייחס לכך לא פעם בטון של לא משהו.

    לסיום
    9.6.67 . קרב תל פאחר.
    9.1.20 הקרב האחרון מסתיים.
    אני חש ובטוח כי המלאך שלי ממשיך להשגיח על חיי גם ממקומו הרם בין שאר המלאכים.

    ישראל הוברמן

  14. סרט והספדים מרגשים שכתבו פקודיו וחייליו, שמיל הצנוע גיבור ישראל צלשניק מתל פחר ממפקדי הגבול הצפוני עם המח"ט קולר וממקימי צד"ל וראשוני יק"ל עם אורי לובראני ז"ל ועוד ועוד חלק ממיטב מפקדי צבא ההגנה וזרועות הביטחון. זכרו ינון לעד.

  15. אחי גיבור התהילה שמיל .
    יחד איתך בזחל"מ היגענוי לפאתי המוצב הדרומי של תל-פאחר תחת אש כבדה, יחד איתך ובפיקודך זינקנו קבוצת חיילים ונכנסנו לתעלה .אש צפופה מכל עבר. אתה היית הראשון שנפגעת מאש הצלפים.חבשנו אותך בתחבושת אישית.למרות הפגיעה ניהלת את הקרב ,הורת לירות פצצות "בזוקה" לעבר עמדת הצלפים ששותקה והתנפצה.היית לנו מפקד לדוגמא ומופת.
    יהי זכרך ברוך לחיי עולמים.

  16. בסרטון דקה 8:11 (בכיתוב: 2014. השוו לתמונות בפוסט #136 מספטמבר): "חטפתי כדור. ניגש אליי מישהו שעד היום אני לא יודע מי זה. חבש לי את הכתף כנראה עם איזה חולצה שהוא קרע [אולי: כרך], או חלקים מחולצה שהוא קרע … ולמעשה עד ההגעה לבית-חולים הלכתי עם אותה חולצה קרועה ששימשה לי כתחבושת או חוסם עורקים".

    השוו לתגובה למעלה: "חבשנו אותך בתחבושת אישית", ולמסופר בפוסט #84 (24 במרץ 2014): "שמיל נפצע, הוא צעק נפצעתי. הוצאתי תחבושת אישית שלי ושמתי לו על המקום שנפצע והחזקתי את זה בלחץ זמן די ארוך. אני זוכר ששמיל היה מביך אותי אחר כך בכל מיני אירועים, היה מצביע עליי ואומר זה הציל את החיים שלי. אני זוכר את הפעולה הזו שאני לוחץ את התחבושת והוא ממשיך לפקד".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s