קול הרעם מירושלים

קול ישראל במלחמת ששת הימים היתה תחנת הרדיו המובילה, שהביאה את הדי הקרבות לכל מקום בישראל ובמזה"ת * איך פעלה ואיך תיפקדו הכתבים? * מה היו הקלטות הרדיו החשובות ביותר מהחזית הסורית, והאם הבחירה להעניק לדן שילון את פרס הכתבה הטובה ביותר על קרב תל פאחר היתה מוצדקת? 

רדיו חזק. יוני 1967, מקשיבים לטרנזיסטור בקיבוץ דפנה [צילום: בנו רודה]

כתבה זו מתארת את עבודתם של שדרני הרדיו, כתבי קול ישראל [וגם גלי צה"ל], שהתפרסו בשלוש חזיתות מלחמת ששת הימים והביאו הקלטות וכתבות מרתקות מלב הקרבות ובהכנות אליהם.

לפני כשלוש שנים שחררו בקול ישראל לציבור כ-650 הקלטות של חומרי גלם או של כתבות ששודרו במהלך תקופת מלחמת 1967. את רובן של אלה הקשורות לחזית הסורית פירסמנו כאן.

16 כתבי קול ישראל נשלחו לחזיתות השונות עם תחילת תקופת ההמתנה במאי 1967. בחזית הדרום, שהיתה החשובה והגדולה, נשלחו שישה כתבים: מיכה שגריר, ירמיהו יובל, שלמה אהרונסון, ערן שורר, עמוס אטינגר ועזריה רפופורט. בחזית ירושלים: אלימלך רם, רפאל אמיר ואבשלום כץ. בחזית הצפון [כולל כיבוש צפון הגדה]: חיים יבין, מייק הולר ודן שילון. כתב נוסף שהקליט ודיווח לקול ישראל מחזית זו היה יחזקאל המאירי, איש ידיעות אחרונות בצפון. בחיל האוויר: אפרים אבא וחיים גיל. בחיל הים: דן בירון [גדעון הוד שגם הוא הוצב בזירה הימית נפצע בתאונת דרכים ולא שידר מהמלחמה].

חגי פינסקר, העורך הראשי של שידורי קול ישראל במלחמת ששת הימים [מתוך ויקיפדיה]

במערכת בתל אביב: העורך הראשי חגי פינסקר, סגנו טוביה סער והעורכים ירון לונדון ויגאל לוסין. בירושלים: דן לאור. מזכירת המערכת – דליה מורדקוביץ'.

סיקור זה מתבסס בעיקר על סיכום פעילותו של קול ישראל במלחמת ששת הימים, שכתב יגאל לוסין בספר העיתונאים 1967. להלן מספר קטעים מרשימתו:

"הקרבות פרצו ביום ב' ה-5 ביוני בסביבות השעה 08:00. כבר בשעה 09:30 נתקבלה במערכת יומן החדשות כתבה על הניצחון המזהיר של חיל האוויר. כל שעות לפני הצהריים היו זורמות כתבות מחזית סיני, ומתוכן התברר שהבקעת מערכי האויב מתקדמת אף יותר מהר מן המתוכנן. הצנזורה עיכבה ידיעות משמחות אלה ולא התירה לפרסמן, אלא ב-02:00 אחר חצות, אור ליום ג'. כלומר, 18 שעות אחרי פרוץ הקרבות.

"עד אותה שעה שוחררו לפרסום רק הודעותיו המעורפלות של דובר צה"ל על "קרבות מגן קשים" ועל "קרבות אוויר" – סתם. הפצצותיהם של מטוסי האויב על היישובים בישראל זכו להבלטה וכן הפגזת יישובי הגבול ושכונות ירושלים. הכיבוש היחיד שהותר לפרסום היה הכיבוש שכבש הלגיון את ארמון הנציב מידי משקיפי האו"ם.

"קול קהיר צילצל בכל פעמוני הניצחון. מצרים כולה היתה חוגגת את פרוץ המלחמה. כתב הרדיו הצרפתי בקהיר תיאר לפני מאזיניו בשעה 10:00 בבוקר כיצד 'העוברים ושבים ברחובות נותנים קולם בשיר ויוצאים בריקודי דבקה'. שתיקתה של ישראל מול שאגות הניצחון הערביות יצרו בעולם רושם שישראל נתונה בהתקפה קשה ועל תושביה מאיים טבח כללי. רק בשעות הצהריים החלו מסתננות ידיעות, אך לא ניתן להן אישור, כי המלחמה מתנהלת בעצם בטריטוריה מצרית".

יצוין כי אחת ההצעות לשמה של מלחמת יוני 1967 היתה "מלחמת הטרנזיסטורים", מה שמלמד על חשיבותו של הרדיו באותם ימים. חציה השני של התקשורת בישראל היתה העיתונות המודפסת. הטלוויזיה הגיעה לכאן ב-1968, האינטרנט היה רחוק כ-30 שנה, כך ששידורי קול ישראל ברדיו, כמו גם תחנת גלי צה"ל הקטנה של אותם ימים, היו צינור המידע העיקרי למתרחש.

כותב לוסין: "ימי החירום והמלחמה סילקו את אחרון הספקות באשר למקומו של קול ישראל כמכשיר התקשורת המרכזי במדינה, גם משום רציפות שידוריו וגם בזכות תפוצתו שאין לה מתחרים. כמעט לא היתה אוזן במדינה שלא היתה כרויה לשידורי הרדיו, מה עוד שהיתה זו מלחמתנו הראשונה בעידן הטרנזיסטור הזעיר, המיטלטל, החודר לכל פינה. נזכור כי בשנת 1956, בימי סיני, עדיין לא היו טרנזיסטורים במדינת ישראל [הטרנזיסטור הומצא ב-1956].

תקליט שידורי הרדיו הנבחרים ממלחמת ששת הימים

"הקליטה לא היתה, אפוא, נתונה לסיכונים של הפסקות בזרם החשמל. הבעיה היתה בעיית השידור ורציפותו. החלה, אפוא, פעילות קדחתנית לעשות כל מה שאפשר שהשידורים לא ייפסקו. אל נשכח כי בית השידור בירושלים שוכן היה כ-200 מטר מן הגבול, וגם כתובתו של הסניף בתל אביב איננה סודית ביותר. הפיתרון היה – פיזור. בירושלים ובתל אביב אותרו כמה מרתפים מוגנים, הותקן בהם ציוד הפועל בעזרת סוללות ונעשו כל הסידורים שאם תחנה אחת משתתקת, מיד מתחילה לפעול תחנת המילואים.

"שירותי ההנדסה של הדואר הפליאו לעשות באותם ימים. בחריצות שלא תיאמן התקינו קווי טלפון וקווי שידור, ציוד קשר אלחוטי ומערכות טלפרינטר, וכעבור ימים ספורים נתמלאו כל הדרישות. מה שחסר לקול ישראל בציוד (בעיקר מכשירי הקלטה ניידים, טרנזיסטורים וסוללות) נקנה בשוק הפרטי.

שידורי קול ישראל במלחמה

"ביום שני ה-5 ביוני 1967 נפתח השידור כבכל יום [בשעה 06:00]: בתפילת בוקר ובמזמור תהילים. במהדורת חדשות שממנה לא יכולת להציל אף רמז קלוש על העתיד להתרחש, ובמנגינות שחרית רוננות. מי שרצה יכול היה אפילו להתעמל בהדרכת מיכאל בן חנן. בשעה 08:10 נתבקש קריין הגל הקל שהגיש אותה עת תוכנית המכונה 'בוקר טוב', להפסיק את הנגינה על מנת לקרוא 'ידיעה שהתקבלה זה עתה'. היתה זו ההודעה הראשונה של דובר צה"ל על פרוץ הקרבות.

"תוך שעה קלה נתארגן קול ישראל למלחמה. שידור הפרסומת נתבטלו, סרטי התוכניות הקבועות פונו מן האולפן. השידורים העבריים ברשת א' וברשת ב' (הגל הקל) נתמזגו לאחד. הקריינים חדלו מלציין את מקום השידור ('קול ישראל מירושלים'). כינוי התחנה היה מכאן ואילך: 'קול ישראל ברשת השידורים העבריים'.

"כל שעה שלמה שודרה מהדורת חדשות. כל כמה שעות שודר יומן החדשות. את החלל בין מהדורה למהדורה מילאו במוסיקה. תוכניות המוסיקה אולתרו בו במקום. אל הקריין התורן נצמד עורך מוסיקלי שהיה בורר מתוך ערימת תקליטים וסרטונים מה שהיה בורר. למרות האלתורים, לא היתה הברירה שרירותית. העיקרון היה שאין משדרים כלל פזמונים לועזיים, אלא רק שירים עבריים ונעימות לתזמורת. מן השירים העבריים לא שודרו שירים עצובים מדי, אף לא מצחיקים מדי. שלאגרים, שירים אירוטיים, שירים סאטיריים – כל אלה ירדו מעל הפרק. לעלייה זכו שירי מלחמת השחרור, שירי הלהקות הצבאיות, ובכלל מה שקוראים אצלנו 'שירי מולדת'. היתה זו, בקיצור, עבודה עדינה מאוד. ההנחיה היתה 'לא לעלות לקהל על העצבים'.

"סמוך לשעות הצהריים החלו העורכים מפחיתים את אחוז המוסיקה הצבאית ושירי הלכת. לקראת הלילה הפסיקו אותה לגמרי, על מנת לשדר מה שקוראים 'צלילים רוגעים'. ביטול התוכניות הסדירות כלל גם את כל התוכניות 'כבקשתך', ששודרו בימי ההמתנה והכוננות כמה פעמים ביום, ושהיו מלאות פריסות שלום מן החיילים בחזית אל המשפחות שבעורף ולהיפך. קול ישראל היה מוצף בקשות והעורכים נסתייעו בתלמידות תיכון מתנדבות, שמיינו את ערימות הדואר והכינו את השמות לשידור. פריסות השלום מן החזית הוקלטו מרביתן מפי החיילים על-ידי העורכים שביקרו ביחידות ונעזרו על-ידי כתבי יומן החדשות.

"שידורים אלה היו בלי ספק ממבצעי התקשורת החשובים ביותר של קול ישראל בימי החירום. הפסקתם ביום הראשון למלחמה נבעה מכן שאין טען להקליט קולו של חייל היוצא לקרב ואינך יודע מה גורלו בעת השידור. אחד הכתבים סיפר לי כי ערב המלחמה ביקר בגדוד שריון שחנה על הקו הראשון, הקליט שם פריסות שלום, שלח את הסרט למערכת – ןהנה בבוקר פורצים הקרבות. גדוד זה הוא בין ראשוני המבקיעים ולוחמיו סובלים אבידות. 'אם היה דבר שרבץ על מצפוני', סיפר הכתב, 'היה זה החשש שמא ישודרו פריסות שלום מאנשים שאינם עוד'.

"רק ביום ד' 7 ביוני אחר הצהריים התחילו העורכים לגבש את סדרות השירים סביב נושא מוגדר. את האות נתנה ירושלים. מיד אחר שידור הידיעה על כיבוש הר הבית והכותל המערבי, שודרו במשך שעה ארוכה רק שירי ירושלים. מאזינים רבים טילפנו אותה שעה אל בית השידור והזכירו לעורכים שמות של שירים נשכחים מתוך בקשה לשדרם. ומשנגמר המלאי והגרמופונים חזרו והשמיעו תערובת, טילפנו מאזינים נזעמים ודרשו לשדר עוד ועוד משירי ציון וירושלים.

"התקדמותו של צה"ל היתה, אפוא, מורה דרך לעורכי המוסיקה, שנתלוו אל הלוחמים בדרכי ארץ ישראל. לדידם של העורכים נסתיימה המלחמה בזר גדוש וססגוני של שירי הגליל והגולן.

מאי 1967, חייל מילואים מאזין לטרנזיסטור [צילום: משה מילנר, לע"מ]

תוכנית המלל הראשונה שחודשה עוד בעיצומם של הקרבות היתה 'פינת הילד'. זאת על פי פנייה טלפונית מאחד היישובים בצפון המופגז. קול ישראל התבקש לסייע לאימהות לבדר את הטף הכלוא במקלטים. בפירוש ביקשו את 'פינת הילד' ולא את 'פינת הנוער', משום שהנוער לא התעניין אלא בשידור הרגיל למבוגרים.

"עכשיו מותר לגלות כי בכל זאת היו שתי הפסקות שידור בירושלים, אך הן לא נגרמו בגלל קלקולים. כשהתחילו הירדנים להפגיז בצהרי יום ב' (5.6) את שכונות ירושלים, היתה חצר קול ישראל מטרה לאש מרוכזת של תותחיהם. היום יש מי שמפקפק אם אומנם היתה החצר מטווחת, וזאת לאור חוסר יעילותה של ההפגזה. היא פגעה במשרד 'יומן החדשות' וגרמה נזקים לאולפן מס' 10 הסמוך, אך למרבה המזל עקרו אנשי היומן עשרה ימים קודם לכן לתל אביב, המשרד היה ריק מאדם.

"הדאגה לשלום העובדים והעובדה כי כל אותה עת היתה בתל אביב מערכת מקבילה, מוכנה ומזומנה ובטלה מעבודה, הניעו את האחראים להסיט עד יעבור זעם את השידור לתל אביב. זה היה ביום ג' בשעה 14:00. כעבור חמש שעות, ב-19:00 בערב, חודשו השידורים מירושלים. ב-02:00 אחר חצות חודשה ההפגזה על בית השידור ביתר שאת, ושוב הועבר השידור לתל אביב עד 06:00 בבוקר יום ג'. מאז נמשכו השידורים המרכזיים בירושלים – עד היום הזה. על אף על פי שהמלחמה מצאה את קול ישראל בלתי מוכן, הן בשל מחסור בציוד מספיק להקלטות ולשידורים, והן משום שהציוד המצוי הוא מיושן ולא תמיד אפשר לסמוך עליו שיפעל בעת הצורך – הנה עלה בידי המוסד למלא את תפקידיו בעיקר הודות לאימפרוביזציה ולמסירות, לקור הרוח ולתושיה שגילו העובדים בשעות קשות אלה. ואם כבר מחלקים ציונים, יש להודות גם לאויב שלא העמיד אותנו במבחן חמור יותר".

כך התנהלו השידורים

המערכת בתל אביב עבדה בדוחק – חדרון צר שאליו נדחסו ארבעה מכשירים גדולים להקלטה ולחיתוך סרטים, ארבעה טלפונים ושולחן כתיבה. העבודה בתנאים אלה היתה כמעט בלתי אפשרית. במרתף הבניין הותקן אולפן שידור שפעל באמצעות סוללות. זה היה מקום צפוף ומחניק, שהנשימה בו היתה קשה.

לוסין ציין כי מבין כל הכתבים – אחד בלבד היה בעל ניסיון של כתב צבאי. רק מקצתם ידעו מלחמה מהי. היו להם קשיים ראשוניים בהבנת המינוח הצבאי ובתרגומו ללשון בני אדם.

"כתבים רבים פילסו להם דרך בכוחות עצמם. אחדים קשרו קשרים ישירים עם האלופים ושכנעו אותם כי המיקרופון – אין מהימן ממנו להנצחת ההיסטוריה. הואיל והאלופים חשו כי אכן הולכים וקרבים אותם רגעים הנרשמים בהיסטוריה, הכניסו אותם עד כמה שמותר בסוד העניינים. ממילא עברו כתבותיהם שהגיעו למערכת את המסננת של הצנזורה הצבאית ושל מדיניות הפרסומים, וכאן אני רשאי לגלות כי הסיפורים הגדולים באמת לא שודרו. בלב קצת שבור היינו מפקידים אותם בידי המזכירה היעילה של היומן והיא הניחה אותם למשמרת בקופסת קרטון, שעליה רשמה בדיו אדומה – 'להיסטוריה'".

יצוין כי הכתבות העיקריות שהועברו למערכת ולא שודרו היו מחיל האוויר ומחיל הים. לשידורים גוייס האלוף במיל' חיים הרצוג ששימש כפרשן, ודבריו זכו להד עצום.

לוסין ציין את המשימות הגדולות של כתבי קול ישראל: "מי שרצה להשמיע את המלחמה חייב להגיע אל הקו הראשון. מכאן האמביציה של כתבים אחדים, שהבינו כי אם רוצים הם לעשות רדיו – עליהם ללכת קדימה. אך מי שהולך קדימה מאבד את היתרון האינפורמטיבי. אין הוא שולט אלא בגזרה הצרה של פלוגה או גדוד. מוטב אולי לקבל מושג מקיף וקנה מידה בחדר המלחמה, אבל כאן נפגמת האותנטיות, לשונו הבלעדית של הרדיו, והפיתוי היה גדול לנצל את המדיום עד תום.

"כך הצטרף כתב יומן החדשות אל הצנחנים שנחתו מאחורי הקווים בקדמת סיני ובפעולת קומנדו נועזת התגנבו מן העורף אל מוצבי הארטילריה המצרית באום כתף, השמידו את התותחים וסייעו לשריונים שלנו לכבוש את המעוז המבוצר הזה. בצפון הצטרף כתב אחר של היומן [דן שילון] אל הגדוד המסתער על מוצב תל פאחר. הוא ישב בזחל המג"ד משום שהניח ששם ייטיב להבין את מהלך העניינים [הערה: זו לא היתה בחירה של שילון, אלא של מח"ט גולני]. זחל זה התקדם לראש הטור וספג פגיעת פגז ישירה. אחדים נהרגו [איש לא נהרג מפגיעה זו], אחדים נפצעו. כתבנו שיחק לו המזל והוא רק עף מן הזחל וכשהתאושש מצא עצמו יושב על הקוצים ללא פגיעה. מכשיר ההקלטה עולה היה עם הזחל באש ומסביב שרקו הכדורים. הוא עזר באיסוף הפצועים ועימם חזר אל העורף, משם דיווח טלפונית, באין עימו חומר מוקלט, על הקרב.

"יודעי דבר אומרים שהסיקור של קול ישראל בשדות הקרב של מלחמת ששת הימים, אין לו תקדים גם בהיסטוריה של הרדיו בעולם. וזאת, לא משום שאין בעולם כתבי רדיו נועזים – להיפך. אלא הודות למכשירי ההקלטה החדישים שניתן לטלטלם בכל מקום ובכל התנאים, והודות לעובדה שבמדינות המפותחות שולטת הטלוויזיה (עם מצלמותיה המסורבלות שאינן רואות בלילה), הצלחנו אנו בניידות, במהירות ובחדירה לכל מקום לנצח את כל אמצעי התקשורת האחרים".

עמוס אטינגר (ממושקף), כתב קול ישראל בחזית הדרום, דוחף מיקרופון בין סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב (מימין) לאלוף אברהם יפה. מימין אלוף ישעיהו גביש, מפקד פיקוד דרום [ארכיון צה"ל]

העיתונאית טלילה בן זכאי סיכמה ב"מעריב": "אנשי קול ישראל עשו עבודה נפלאה והציבור כולו חב להם תודה. הדבר הוכח – אפשר לעשות רדיו טוב בארץ, מרתק ומקצועי".

עד כאן סיקור פעילות קול ישראל בעברית בתקופת ששת הימים.

קול ישראל בערבית

יגאל לוסין תיאר גם את תרומת שידורי קול ישראל בערבית, בניהולו של יעקב חזמה. עם תחילת תקופת הכוננות בוטלו מרבית התוכניות הקבועות והמשאבים הופנו ליצירת שידורים מגמתיים במטרה ליצור אי ביטחון באוכלוסיית מדינות ערב: "תוכניות המדע סיפרו למאזינים עובדות בלתי נעימות על החיים במדבר סיני – מה עושים במקרה של הכשת נחש ומה קורה אם שותים את המים הבלתי נקיים שמצויים שם. מומחה הסביר בראיון מיוחד איזו פורענות תתחולל אם ייפגע סכר אסואן בהפצצות מן האוויר. מדור הדרמה שידר באותם ימים תסכית בהמשכים – 'מתים ללא קבורה', על מוראות המלחמה בתימן".

עם פרוץ המלחמה גברה המלחמה הפסיכולוגית של קול ישראל בערבית. בין חדשות לחדשות שידר הרדיו שיחות תעמולה וקריאות לערבים להיכנע. כותב לוסין: "סיוע רב במלחמה הפסיכולוגית נתנו השבויים המצריים, שראיונות עימם שודרו החל מן היום השני למלחמה. הם סיפרו כיצד נפלו בשבי והיכן. ידוע כי תחנות השידור של קהיר ושל דמשק, של בגדד ושל רבת עמון, הזהירו מדי כמה שעות את מאזיניהם לבל יקשיבו לשידורי 'בית השידור הישראלי' משום שהם שידורים כוזבים ומסלפים את העובדות.

לוסין לא ציין כי בשבת ה-10 ביוני בבוקר שידר קול ישראל בערבית שוב ושוב את הודעת רדיו דמשק על נפילת קונייטרה. ההודעה הסורית היתה כוזבת. היא שודרה על מנת ללחוץ על מועצת הביטחון של האו"ם להכריז מיידית על הפסקת אש במטרה לעצור את התקדמות צה"ל. שידור הידיעה בקול ישראל, שנעשה ביוזמת אגף המודיעין של צה"ל, נועדה לגרום דמורליזציה בצבא הסורי, כדי לזרז את נסיגתו מכל שטחי הרמה.

"תפקיד נוסף הוטל על 'בית השידור הישראלי' – להיות לפה ולרמקול לכוחות צה"ל המתקדמים בתוך יישובי האוכלוסיה הערבית – כיצד נכנעים: מניפים דגלים לבנים ומסתגרים בבית".

יצוין כי שידורי קול ישראל בערבית פעלו 24 שעות ביממה. אחת הקריאות שהושמעה בשידורים אלה: "הוי החייל המצרי, מה החוכמה עתה שתיפגש פנים אל פנים עם המוות לבדך, ללא סיוע משמיים? משפחתך מחכה לך בבית, ילדיך ממתינים לשובך בריא ושלם. לכן השלך מאחורי גבך את הנשק שבידיך ומיד שוב לארצך, לפני שתאחר את המועד".

גלי צה"ל – ראיון עם שלמה ועקנין מגדוד 12

יצוין כי בגלי צה"ל שידר מחזית הצפון עמינדב שמיר. בחזית ירושלים היו אלה יוסי רונן ויוסי ולני.

אגב, באחד ממשדרי ראש השנה תשכ"ח, אוקטובר 1967, כארבעה חודשים לאחר סיום המלחמה, שודר בגלי צה"ל ראיון של רפאל בשן עם שלמה ועקנין, שבקרב תל פאחר היה סמל בפלוגה א' בגדוד 12. ועקנין עלה לארץ ממרוקו כשהיה בן 6. הוא תיאר את תקופת ההמתנה כימים של מתח והתמרמרות, בשעה שבחזיתות האחרות התנהלו קרבות ובצפון רק חיכו וחיכו. "שאלנו מה יהיה אם גולני לא ייצא למלחמה, בסוף לא נוכל להראות פנים".

על הקרב עצמו סיפר כי פחד: "אם רוצים או לא רוצים – מפחדים. בייחוד כשזה הקרב הראשון שלך". הוא סיפר על כמה מעשי גבורה של חבריו, ובמיוחד של הסמ"פ שמיל, שעליו דיבר בהערצה – "באמת מגיע לו צל"ש".

הוא נשאל אם הוא שונא ערבים וענה: "בדרך כלל, כן. עוד בזמנו הייתי רואה מה הם עושים ליהודים במרוקו, זה השאיר אצלי שנאה די רבה. אנו גם שומעים על המצב של יהודים בארצות ערב. הסורים מענים שבויים שלנו". המראיין: ואם ערבי ברמה יזמין אותך לארוחה בביתו – תיכנס? ועקנין: "בשום אופן, בסך הכל הוא שונא שלנו".

ביקורת ופרשנות: האם הגיע פרס לדיווח של דן שילון בקול ישראל על קרב תל פאחר?

מספר חודשים לאחר המלחמה זכתה הכתבה ששידר דן שילון על כיבוש תל פאחר בפרס כתבת הרדיו הטובה ביותר ממלחמת ששת הימים, מטעם אגודת העיתונאים.

הנימוק לבחירה של חבר השופטים בראשות אלוף במיל' חיים הרצוג: "דן שילון גילה תושיה במילוי חובתו העיתונאית בעת שהזחל"ם שנסע בו נפגע בקרב של חטיבת גולני לכיבוש תל פאחר הסורי. הכתבה רבת המתח מתארת בצורה חיה ובהירה, ועם זאת דרמטית ומאופקת, את מהלך הקרב ואת רגעיו הארוכים שלוֹ בתוכן".

בית סוקולוב בת"א 1967: הזוכים בפרסי כתבות הרדיו הטובות ביותר ממלחמת ששת הימים. יושבים מימין: רון בן ישי, דן שילון וירמיהו יובל. עומד במרכז: אלוף במיל' חיים הרצוג, יו"ר הוועדה [צילום: לע"מ]

שילון זכה בפרס כספי מכובד של 1,250 ל"י. לרון בן ישי, כתב גלי צה"ל, הוענק הפרס השני – 750 ל"י, על כתבתו "קרב אֵש בקנטרה". ירמיהו יובל זכה במקום השלישי, 500 ל"י, על דיווחיו מחזית הדרום בשעות הראשונות של המלחמה.

האם היה שילון ראוי לפרס הראשון?

חברי אגודת העיתונאים אמרו את דברם, אבל אם שואלים את שילון – הוא חושב שלא הגיע לו. בראיון ל"נעמוש" בספטמבר 2013 הסביר: "היו כתבות מדהימות מהדרום של מיכה שגריר, של ירמיהו יובל, של רפי אמיר מהכותל. את כל אלה שמעתי לפני העלייה לרמה, ואמרתי לעצמי – וואו, איפה אני אגיע אי פעם בחיים שלי לרמת עיתונות כזו? ולכן כשזכיתי בפרס, די הופתעתי. הייתי כתב זוטר, הגעתי לכיסוי המלחמתי אחרי ניסיון מאוד קצר ברדיו, אבל הייתי חדור שאיפה להוכיח שגם אני יכול".

כשנשאל לדעתו על הכתבה שלו ממרחק השנים, אמר: "שמעתי כתב זוטר שמשתמש בקלישאות שהיינו משתמשים לפני כל כך הרבה שנים – מאוד מגוייסים לרוח הקרב. היום [כעורך] לא הייתי משדר כתבה כזו".

הקשיבו לדיווח של דן שילון מקרב תל פאחר

לשילון הפריעו הקלישאות שבהן הוא השתמש, אבל הבעיה בדיווח שלו היא מהותית יותר: שילון נמצא בלב האירוע שהוא מסקר – דבר מושלם עבור כל עיתונאי – אבל במקום להעביר דיווח מדויק הוא עיוות עובדות:

הטנק הסורי לא עלה בלהבה אדירה, המוצב לא היה 30 מטר ממנו, הוא לא יכול היה לראות חיילים סורים שבורחים, הזחל"ם שבו נסע לא עלה בלהבות, המוצב לא נכבש אחרי דקה שנמשכה כנצח, ושילון בסיום הקרב לא הציץ מבעד לאשנבי הבונקרים, מהסיבה הפשוטה שהוא התפנה לעורף בזחל"ם פצועים הרבה לפני סיום הקרב.

עורכיו בתל אביב אף השתילו ברקע דבריו יריות מקלע בשביל האותנטיות, על אף שהכתבה הועברה בטלפון מקרית שמונה. הנטייה לייצר דרמה מובנת, אבל כשזה בא על חשבון האמת – זהו פשע עיתונאי ואף היסטורי.

בעיה נוספת, או דילמה: כשהזחל"ם נפגע קלות ונוסעיו נהדפו ממנו החוצה, נותר הטייפרקורדר של שילון ברכב. זהו נשקו האישי. מכל חייל שנזרק מהזחל והרובה שלו נותר בכלי הפגוע, אפשר לצפות שינסה לחזור אליו, בהנחה שהמצב מאפשר זאת, ולחלץ את נשקו. שילון לא עשה זאת. הזחל"ם לאחר שנפגע נותר עומד, מג"ד 12 מוסא קליין חזר אליו כעבור זמן קצר, הצליח להניע אותו ביחד עם קצין נוסף ונסע עוד קצת בעלייה לכיוון המוצב.

בזמן הקצר הזה שילון לא ניסה לחזור לזחל"ם כדי לחלץ את הטייפ ואת הסליל, שבדיעבד הפך לאוצר: הקלטה שבוצעה במהלך אותה נסיעה דרמטית, שבמהלכה ויתר המג"ד על הניסיון לאגוף את התל ממזרח, כפי שקבעה תוכנית הקרב, והחליט לתקוף את היעד דרך החזית. ההקלטה הכילה את הדיווחים ברשת הקשר והדיבורים של המג"ד ויתר אנשי הזחל, ויכלה להסביר דברים רבים שבהם התחבטו אחר-כך בחטיבה בניסיונם להבין את התגלגלות האירועים.

מצד שני, לא הוגן לשפוט כתב צעיר ללא שום ניסיון צבאי, לא כחייל ולא כעיתונאי, שמצא את עצמו תחת אש. קרוב לוודאי ששילון היה באותם רגעים בהלם קל. וכשאתה נמצא במלחמת הישרדות, המשימה העיתונאית נדחקת – ולעזאזל הטייפ. בזמנו שילון אמר לנו: "באותן שניות כל מה שחשבתי זה אם אני חי או לא חי. כי באותו רגע הבנתי באיזו מלחמה אני נמצא. רק שתבין, בכל שנייה כמעט נפל על ידי איזשהו פגז, וכשיש נפילת פגז על ידך, על אדמת בזלת, מתרוממים רסיסים שאתה לא יודע אם זה רסיסים של הפגז או של האבנים. וכל אלה נופלים עלי ואני ממשש את עצמי לראות אם אני פגוע".

אולי אנחנו מחמירים בביקורת על תפקודו של שילון, כיוון שבדיעבד אנחנו יודעים איזה ערך היה להקלטה. מקרב תל פאחר אין צילומים כי לא היו בו מצלמות. טייפ שהקליט – היה גם היה, אבל פיסת ההיסטוריה החשובה הזו הושארה בשטח.

לפיכך, נימוק ועדת השופטים כי שילון גילה תושיה במילוי חובתו העיתונאית אינו תואם את העובדות הידועות. שילון גילה אמביציה להצטרף לקרב כעיתונאי שהתקנא בעמיתיו ששלחו דיווחים מרתקים מהזירות האחרות. הוא קיבל הזדמנות פז כשצורף לגדוד 12 של גולני וזכה לתפוס מקום בקידמת הבמה, לאחר שזחל"ם המג"ד נע אחרי מחלקת הטנקים המובילה ומאחוריו כל הגדוד שלו וטנקים נוספים. במילים אחרות, עיתונאי היה לפני כל חיילי הפלוגות הלוחמות. כמה מקרים כאלה ישנם בהיסטוריית הקרבות של צה"ל, שבהם ממוקם עיתונאי בראש החץ? איזה מח"ט או מג"ד יסכימו לסכן את חייו של אזרח נספח שאיננו לוחם ואפילו נשק אין לו? בקרב תל פאחר זה קרה – עדות לזחיחות של בכירי החטיבה והערכתם שצפוי קרב קל. שילון זכה מן ההפקר, אבל ההזדמנות לנצל זאת עד תום ברחה לו מהידיים.

מסיבותיו הוא, שילון לא גילה דבקות במשימה ולא פעל לחילוץ "נשקו האישי" ולהצלת סליל ההקלטה. לכל היותר אפשר לזקוף לזכותו טיפול בפצועים, כפי שהתבקש, ולאחר מכן עזב את המקום עם כמה מהם בזחל"ם לנקודת פינוי ליד הגושרים.

הפלוס היחיד של דיווח זה הוא בהיותו הראשון שהביא את סיפור הקרב על תל פאחר [או "תל חאפר", כפי שכינה אותו בדיווח], אבל באופן כללי מאוד. שילון אפילו לא ציין גיאוגרפית היכן נמצא אותו מוצב על הרמה, אבל כן טרח לציין שמות מוצבים אחרים שנכבשו – נעמוש ובחריאת, כאילו שהמאזינים יודעים איפה הם. הוא גם לא הסביר את הרקע והקשר לכיבוש תל עזזיאת ומוצבים סמוכים על-ידי גולני.

יצוין כי אחרי המלחמה, בנסיונות של מחלקת היסטוריה או של חטיבת גולני לתחקר את דן שילון כמי שהיה בזחל"ם המג"ד, לא ידע הכתב להוסיף פרטים משמעותיים. למעשה התברר כי דן שילון לא הבין את תמונת הקרב ולא התמצא בהתרחשויות סביבו. כמו שאמר לנו ב-2013: "לא הייתי מודע לנעשה, לא ראיתי את התמונה הרחבה של הקרב הזה, לא ידעתי כלום". מעיתונאי שהתיימר להביא דיווח מהימן מלב המלחמה, אפשר לצפות להרבה יותר.

מכל אלה עולה שפרס הכתבה העיתונאית הטובה מששת הימים לא הגיע לדן שילון.

מהו הדיווח המשמעותי ביותר מחזית הצפון – ואיזה פרס כן הולך לדן שילון?

ובכל זאת, דן שילון קוטף אצלנו את מדליית הכסף של ההקלטה החשובה מהחזית הסורית – על הקולות שהביא מקבוצת הפקודות של חטיבת גולני לפני צאתה לקרב [ראו כאן].

מהקלטה מעניינת ומרתקת זו אפשר היה ללמוד כמה דברים על ההכנות של החטיבה לקרבות ההבקעה שלה ועל הידיעות המודיעיניות לגבי היערכות הסורים.

המאירי [ויקיפדיה]

מדליית הזהב של נעמוש מוענקת ליחזקאל המאירי על הקלטת קולות הקשר של גדוד 129 בזמן לחימתו. זוהי הקלטה חשובה מהרגעים שבהם גדוד הטנקים מחטיבה 8 עלה מסיר א-דיב לכיוון קלע, כאשר המג"ד בירו נפצע ואת מקומו תפס מ"פ הסיור רפי מוקדי. בהקלטה נשמע מוקדי קורא למ"פ "זווית" נתי הורביץ לפנות צפונה – אל זעורה, בעוד שהורביץ נשמע כשהוא מנסה לכוון את אחד הטנקים של פלוגתו כדי שייחלץ מאיזור מוכה אש וקשה מבחינת תנועה.

יצוין כי קיימת הקלטה של רשת חטיבה 8 בזמן שהבקיעה במעלה הרמה ומהשעות של ההתארגנות בלילה, אבל לא ספציפית של גדוד 129, ומכאן חשיבות ההקלטה.

מהחזית הסורית קיימות עשרות רבות של הקלטות רדיו. מרביתן ראיונות עם מפקדים וחיילים זמן קצר אחרי סיום המלחמה, שתיארו את לחימתם. חלק קטן הוא דיווחים מהשטח של קרבות, הפגזות ואירועים. ברוב ההקלטות לא ציינו הכתבים זמנים ושעות, עניין שחשוב להבנת האירועים.

במאגר לא מצאנו בינתיים דיווח מניסיון הסורים לכבוש את משק דן ביום השני למלחמה. כן מצאנו הקלטה משאר ישוב לאחר ההתקפה שמדווחת כי המושב לא נכבש, כפי שנמסר ברדיו דמשק. חסר גם דיווח מסוללות הארטילריה של צה"ל שפעלו באינטנסיביות לאורך הגזרה – בדפנה, בפרדס חורי ובסוסיתא. חסר לנו דיווח מהשעות הראשונות של פעולת חטיבה 8 במאמץ העיקרי מגבעת האם. נראה שאף אחד מהכתבים הפרוסים בחזית הצפון לא הצליח להגיע לסביבות כפר סאלד ולדווח על תחילת העלייה לכיבוש הרמה. ההצטרפות של דן שילון להבקעה של חטיבת גולני היתה הבלחה נדירה – שבמידה רבה פוספסה.

עד לא מזמן חסר לנו גם דיווח מהפעולה בדרום הרמה, שבה הונחתה חטיבה 80 של הצנחנים בהליקופטרים, אבל לאחרונה מצאנו גם את זה ונפרסם אותו בקרוב.

לקולות ולהקלטות נבחרות של קול ישראל וגלי צה"ל מהחזית הסורית 1967 – לחצו כאן 

הקלטות הרדיו החשובות ביותר מהחזית הסורית בששת הימים*

[בצבע – קישור להאזנה]

  1. יחזקאל המאירי [קול ישראל] – קולות הקשר גדוד 129 בקרב סיר א-דיב/קלע
  2. דן שילון – קבוצת פקודות חטיבת גולני בטרם צאתה לקרבות
  3. חיים יבין ומייק הולר – שידור מקיבוץ דן של קרבות גולני על תל עזזיאת ותל פאחר 
  4. חיים יבין – שיחה במוצב הפיקוד בין דדו לרמטכ"ל רבין בבוקר ה-10.6.67
  5. דן שילון – דיווח מהקרב על תל פאחר
  6. עמינדב שמיר [גלי צה"ל] – שידור מקיבוץ דפנה של הפצצת חיל האוויר על תל עזזיאת
  7. עמינדב שמיר – ראיונות ממוצב תל פאחר עם כמה מלוחמי גולני

*) נכון לסוף ינואר 2020. אם ניתקל בהמשך בהקלטה יותר משמעותית – נעדכן.

לחצו והאזינו לרדיו הישראלי, מאי-יוני 1967: צרור קולות וראיונות מכל החזיתות

יעקב העליון מקרב תל פאחר – מקום ראשון בין הכתבות הטובות ביותר

העליון [מעריב]

דרכו של דן שילון, אחד מגיבורי סיקור זה על קול ישראל, השתלבה בקרב תל פאחר עם זו של העיתונאי יעקב העליון מ"מעריב", ששימש באותו קרב כמפקד טנק במילואים ונפצע קשה מאוד. כששילון ירד עם זחל"ם הפצועים, הוא זיהה שם בקושי רב את ידידו, ניגב לו את הדם והקל עליו ככל יכולתו.

בעוד ששילון זכה בפרס כתבת הרדיו הטובה ביותר ממלחמת ששת הימים, זכה העליון בפרס הכתבה הטובה ביותר בעיתונים על "כך נפצעתי" שפורסמה ב"מעריב". סכום הפרס: 1,500 ל"י.

במקום השני: שבתי טבת מ"הארץ" על "רגעים בדרכים הצפוניות לאיסמעיליה". במקום השלישי: עמוס בן ורד מ"הארץ" על "קול השופר נישא בכותל". במקום הרביעי: אלי לנדאו מ"מעריב" על "הצנחנים משחררים את ירושלים העתיקה". במקום החמישי: אורי אורן מ"ידיעות אחרונות" על "אחריי בחורים כאיש אחד". הפרסים היו מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב.

———————————————————————————————————-

8 מחשבות על “קול הרעם מירושלים

    • אולי החמרתי, בסה"כ כולנו חכמים בדיעבד ומאחורי המיקלדת. נראה אותי במצבו חצי דקה אחרי הפגיעה בזחל. מהיכרות שטחית שלי עם עצמי, אני חושב שכן הייתי מנסה לחזור ולקחת, אבל שוב – מאוד קל לכתוב את זה מהבית.

  1. פלא שבמצרים חגגו בבוקר המלחמה. הרי קול הרע"מ מקהיר הודיע: "כוחותינו מתקדמים בכל החזיתיות". במו אזני שמעתי.

  2. אנחנו האזנו לקול הרע"מ (הרפובליקה הערבית המאוחדת) מקהיר מימים ימימה. אפילו באזרחות. נדמה לי שמהדורת החדשות הייתה בארבע אחה"צ, מקור לא אכזב לכזבים ודברי רהב. אגב זו במשך כמה שנים זו הייתה תחנה משותפת של מצרים וסוריה שהיו הרפובליקה הערבית המאוחדת. עד שלנאצר (וכנראה גם לרוסים) נמאסה השותפות.
    השידור בפרוץ המלחמה היה עוד יותר "מפנטז" מאשר בעבר. משהו כמו:
    בשעה 09:00 הם הודיעו: כוחותינו מתקדמים בכל החזיתיות ונמצאים כבר 100 ק"מ מתל אביב… לזיכרוני הייתה דיביזיה מצרית ברצועת עזה.
    בשעה 12:00 הם הודיעו: כוחותינו התקדמו מאז הבוקר וכעת הם נמצאים במרחק 200 ק"מ מתל אביב…
    בשעה 15:00 הם הודיעו: כוחותינו התקדמו והדפו את האויב הציוני לאחור וכעת הם נמצאים במרחק 250 ק"מ מתל אביב
    ואידך זיל גמור.

    ולעצם השידור הישראלי במלחמה מספיק היה שידור חוזר של השיר ירושלים של זהב והשידור החי ביום רביעי של פריצת חטיבת הצנחנים לירושלים העתיקה וההגעה לכותל…
    את השאר עשינו אנחנו הלוחמים והעורף.

  3. מי לא זוכר את שידורי הרעם מקהיר. רובנו התפוצצנו מצחוק. ישבנו בשוחות באיזה חור בגלבוע עם רובים צ'כים וחיכינו לירדנים. ב5 ביוני אמרו ברדיו הערבי שהכוחות המצרים עומדים להיכנס לתל אביב. לא ידענו אם לצחוק או לבכות. קול ישראל לא אמר על זה כלום. ידענו שנכנסנו לכיוון ג'נין ידענו שחיל האויר ניצח אבל קול הרעם המשיך לשדר שמטוסי האויב הציוני נופלים כמו זבובים. זה אני זוכר. בערב מישהו נסע לעפולה הרים טלפון הביתה ואמרו שהכל בסדר אין שום צבא מצרי בתל אביב ולמחרת כבשנו את ירושלים ושכם.

  4. הכותרת של שלמה מן מצויינת
    הבקרת רכה מידי
    דעתו של דן שילון על עצמו ראויה לשבח (אבל 1500 לירות לא הולך ברגל..)
    אנו למדים על ברכי מי התחנך רפי אונגר
    בשמיני לאוקטובר 1973 דווח מן הבונקר בטסה כוחותינו ממגרים …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s