פשיטות מעבר לירדן 1968

מאי 1968: המחבל התרומם לירות ושמיל הסתער עליו, חטף ממנו את הרובה וניפץ אותו על ראשו * אוגוסט 1968: קליע 0.5 פגע ברגלו בהיתקלות עם מחבלים, יואב בלמן נהרג * קפצנו אל תקופת החדירות לשטח ירדן שביצעו לוחמי גולני בתקופת מלחמת ההתשה * סיקור של שתי פעולות שביצעה פלוגה א' בגדוד 12 בפיקודו של המ"פ שמיל גולן * לזכרו – במלאת 30 לפטירתו  

תל פאחר 1.6.1968, בעיצומה של מלחמת ההתשה. סרן שמיל  גולן (מימין) וסג"מ איזי חמאווי בראיון למעריב במלאת שנה לששת הימים. נלחמו יחד גם בגזרת ירדן

חרגנו מגזרת מלחמת ששת הימים הסורית וקפצנו שנה לאחר מכן, לתקופת מלחמת ההתשה בגזרה הירדנית.

גדוד 12 שנחבל קשות בקרב על תל פאחר ב-9 ביוני 1967, השתקם בינתיים ומילא מחדש את השורות. בקיץ 1968 כללה פלוגה א' חלק מלוחמי הקרב על תל פאחר וחלק חיילים חדשים שהתגייסו מאז.

1968 היתה שנה עמוסה בכל הגבולות. מי שחשב שהניצחון הישראלי הסוחף במלחמת ששת הימים יעמיד את מדינות ערב במקומן – טעה בגדול. הבעיות המדיניות והצבאיות רק גברו. שר הביטחון משה דיין אמר כמה ימים אחרי מלחמת 1967, כי הוא מחכה לטלפון מהערבים, אבל במקום שיחות שלום נפתחו שוב הניצרות ורעמו התותחים.

תקופת מלחמת ההתשה החלה כבר ביולי 1967: הפגזות ארטילריות לאורך תעלת סואץ מצד המצרים, בגזרת עמק הירדן/הבקעה והערבה מצד הירדנים, וברמת הגולן מצד הסורים. חיילי צה"ל נפגעו גם מאש שנפתחה על סיורי גבול וממוקשים. תחושת האופוריה מיוני 67' התפוגגה מעט, אם כי המוראל עדיין היה בשמיים.

מעריב 2.7.68, דיווח על תקרית בעמק בית שאן

תקריות הגבול ביישובי וקיבוצי עמק בית שאן היו על בסיס יומי כמעט. למעשה כל העמק [כיום עמק המעיינות וצפונה ממנו] הפך לשדה קרב שכלל הפגזות, מיקושים וחדירות מחבלים. המצב הביא תחילה את צה"ל להיערכות הגנתית – בניית גדר גבול מאסיבית עם אמצעי גילוי, ובהמשך ביוזמות התקפיות נקודתיות ומדי פעם פעולות רחבות היקף. במשך שלוש שנים של גזרת גבול חמה מאוד נהרגו 141 ישראלים ונפצעו כ-800. בצד הירדני היו מאות רבות של הרוגים כאשר בתקופה זו נטשו כ-70 אלף תושבי הכפרים והעיירות הסמוכים לגבול את בתיהם ועברו למחנות פליטים בפאתי רבת עמון.

השר משה דיין הודיע כי המלחמה תנוהל גם על אדמת האויב, וצה"ל עבר לתכנון וביצוע של מאות פשיטות קומנדו לאורך הגבול – מעמק הירדן, בקעת הירדן וגזרת ים המלח והערבה. הפעולה המשמעותית ביותר היתה מבצע כראמה במרץ 1968.

חטיבת גולני היתה באותם ימים הכוח העיקרי בגזרה זו שנשא בעול. הגדודים היו פרוסים משער הגולן עד טירת צבי, והלוחמים השתתפו באיוש מוצבים, תשמועים, מארבים וחדירות לשטח ירדן להנחת מוקשים, פיצוץ מבנים ופגיעה ברכבים נעים.

פעולות נקודתיות אלה היו בזמנו חסויות ולא דווחו לתקשורת ולציבור. גזרת עמק בית שאן היתה במסגרת חטמ"ר 2 של פיקוד צפון בפיקודו של אל"מ מנו שקד [שימש מח"ט 3 בששת הימים].

מראה ממערב למזרח: חלק מגזרת הפעילות של גולני במלחמת ההתשה מול גבול ירדן. לחצו להגדלה

כתבה זו עוסקת בשתי פעולות חדירה של גדוד 12 שעליהן פיקד מ"פ א' סרן שמיל גולן [לימים תא"ל]. מחווה לשמיל, שהלך לעולמו בינואר 2020, וללוחמיו מגדוד 12 שהיו שותפים בין היתר לכיבוש מוצב תל פאחר, ולאחר מכן לחלק מהחדירות לירדן, ולנופלים באותן פעולות וחדירות שארבעה מהם מוזכרים בכתבה זו – יורם פרג, יואב בלמן, גבי יהלום ותדי רוטנברג ז"ל.

שמיל נפצע בכתפו בקרב תל פאחר וקיבל צל"ש על פעולותיו בקרב. אחרי תקופת בריחות מבית החולים רמב"ם, הוא חזר לגדוד 12 בקונייטרה, שימש זמן קצר מ"פ טירונים בבן עמי וב-1 בנובמבר 1967 קיבל את המינוי למ"פ א' במקומו של אהרון ורדי, שעבר לגדוד 17.

בתחילת 1968 ירד גדוד 12 מרמת הגולן לגזרת עמק בית שאן – לתקופה הסוערת בגבול ירדן. סגנו של שמיל באותה תקופה היה סגן דוד מרציאנו והמ"מים שמעון בן ארי, גדי ליבנה ויצחק חמאווי, שבששת הימים היה ממצטייני כיבוש תל פאחר. מקום הכינוס של פלוגה א' היה באותם ימים ליד קיבוץ חמדיה, כשני ק"מ מצפון לבית שאן. הפלוגה השתלבה בשגרת הסיורים האלימים בשטח ירדן ובהשכבת מארבים נגד מחבלים שחדרו לביצוע מיקוש ופיגועים.

תקופת ההתשה 1969, הפצצה בשטח ירדן מול מושב ירדנה [צילום: אודי שטיינוול]

המקורות לכתבה זו הם שיחות עם לוחמים ושני תחקירים שביצע ענף טקטי במה"ד/תורת לחימה חי"ר, שהופצו באותה עת בעותקים בודדים ובוצעו תוך מספר ימים מסיום הפעולה.

כמו שאמר לנו שמיל בשנת 2014 כשהשמיע ביקורת קשה על היעדר תחקיר מקיף מקרב תל פאחר: "אני למדתי דבר אחד מהפעולות שלי בצבא – כשאתה חוזר מפעולה ואתה רוצה לדעת את האמת, תתחקר את הכוח כשהוא עדיין מזיע, החולצות קרועות והפצועים וההרוגים עדיין על האלונקות. רק אז תדע את האמת הכי קרוב. אם תחכה לבוקר ותכניס את האנשים לחדר אוכל, תיתן להם קפה, תקבל מלחמה אחרת לגמרי".

פעולת "ינשוף" 28-29 במאי 1968 – חדירה לירדן ממזרח לכפר רופין

"ינשוף" היה שם קוד לסדרת חדירות לשטח ירדן. החדירות בוצעו בהרכב כוחות של עשרה עד 22 לוחמים. בכל המקרים היה הכרח לחצות את נהר הירדן, שהיווה את הגבול ובתקופת החורף והאביב היה שוצף וגבוה. את החציה ניהל לוחם משייטת 13, שהיה מצורף לכוחות, ונעשה לרוב באמצעות חבל ובמקרים אחרים בסירת גומי.

קור המים היה משתק. החיילים היו מגיעים לגדה השנייה רטובים עד צוואר ורועדים. החובש זמיר כהן מספר שחלק מהחבר'ה היו לוקחים איתם בגדים יבשים בניילון אטום ומחליפים בצד המזרחי.

סרן שמיל 1968

הנוהל היה שהמ"פים מקבלים פקודת מבצע ומכינים את הכוח: קבוצת סיור לתצפית, קבוצת פקודות ללוחמים ובשעות אחר הצהריים מתחילים לנוע ברכבים לכיוון הגבול, מחכים לחשיכה, חוצים לצד השני, נלחמים וחוזרים לפנות בוקר. המארבים והפעולות רדפו זה את זה. החבר'ה, בעיקר הקצינים, הגיעו לפעמים למצבי עייפות קיצונית.

בליל 29-28 במאי פעל כוח שמיל מעבר לגבול. בדו"ח הסיכום לפעולה זו אין שום אזכור היכן פעל הכוח, אולם משיחות עם לוחמי גולני התברר כי פעולה זו התבצעה ממזרח לקיבוץ כפר רופין.

הכוח מנה שלושה קצינים, שישה מש"קים, 11 לוחמים ושני חבלנים. בנוסף לכוח החודר היה גם כוח חילוץ שכלל 14 חיילים. דו"ח הפעולה פירט את תחמושת הכוח התוקף: 12 עוזים – 5 מחסניות לכל אחד, שני ררנ"טים – 5 פצצות בתרמיל גב, שישה מקלעונים – 18 מחסניות כל אחד, מרגמה 52 מ"מ עם 12 פצצות תאורה ושש פצצות חנ"מ, מא"ג – 750 כדורים בשלושה סרטים, שני רימונים מס' 26 משופרים לכל חייל, 80 ק"ג ט.נ.ט נישאים בשמונה תרמילים, שני מוקשים נגד רכב, חמישה פנסי כיס כחולים, חמש רקטות צהובות, ארבע רקטות אדומות, תיק עזרה ראשונה ואלונקה לחובש, משקפת ומצפן לכל קצין, חגורת הצלה לכל חייל, טבעות סנפלינג עם חבל באורך מטר. 11 כידונים, חמישה מקצצי תיל, סירת גומי [שכוח החילוץ נשא אותה], מ"ק 10, משקפת נוימן (לראיית לילה).

קמ"ן פיקוד צפון ג'מקה גנדלר [משמאל] ואחד מאנשיו מפענחים צילומי אוויר של מעברות הירדן [צילום: אוסף מל"מ]

פקודת המבצע היתה לחדור בציר 4, להטמין שני מוקשים על הדרך ולפוצץ מספר מבנים באיזור. יום ה-28 במאי הוקדש ללימוד ציר התנועה על גבי תצ"א ותצפית על איזור הפעולה, שבו מסר המג"ד סא"ל ברוך גורודיש למפקד הכוח שמיל את ציר התנועה המדויק, מבנה התנועה, הגישה לביצוע המשימה, שיטת ביצוע, תגובות במקרה של היתקלות וארגון השטח מבחינה ארטילרית.

בשעה 17:30 ביצע שמיל מסדר יציאה ותדריך ללוחמים. בתדרוך נמסר בין היתר כי שלושת לוחמי החוד ינועו עם נשק דרוך ולא נצור ויתר הלוחמים בדרוך ונצור. שיטת חציית המכשול בסירת גומי תהיה בארבעה סבבים. נמסר כי במקרה היתקלות תתבצע הסתערות מיידית של מרבית הכוח, כאשר מא"ג מרתק ומרגמה מאירה.

לכוח נמסר כי באיזור הפרדס שבו ינועו הם עלולים להיתקל במארב אויב. יצוין כי מספר ימים קודם לכן בוצע אימון באש חיה של היתקלות במארב. לא נעשה תרגול בצליחת מכשול מים היות שהכוח היה מתורגל מכמה פעולות קודמות.

בשעה 19:00 יצא הכוח משטח היישוב הסמוך למקום חציית הנהר – כאמור, קיבוץ כפר רופין. בראש נע החוד בתנועות מאובטחות, ואחריו כוח החילוץ כשהוא נושא את הסירה. הכוח חצה את מכשול המים בסירת גומי, כמתוכנן, והחל לנוע אל היעד. עד איזור מטעי הבננות היה השטח נוח יחסית לתנועה, אבל מכאן נעשה סבוך וטובעני, דבר שהיקשה על התצפית והתנועה.

לאחר תנועה של כ-500 מטר בשטח החליט המפקד לסטות מהציר המתוכנן ולהמשיך לנוע על הדרך, כאשר הציר נסרק מדי פעם במשקפת לראיית לילה.

שמיל [במרכז] עם חייליו בפלוגה א' גדוד 12 בתקופת ההתשה

החוד הגיע כעשרה מטר מהמקום המתוכנן להנחת המוקשים, כאשר חלק מהכוח עוד היה במטע הבננות. בשלב זה נפתחה על הכוח אש ממארב אויב. החוד השיב באש והמ"פ שמיל הורה לזרוק רימונים. הכוח זרק תשעה רימונים וכן נורתה פצצת ררנ"ט והכוח ירה במא"ג ומעוד עשרה כלי נשק. כוח האויב זרק ארבעה רימונים.

במקביל הואר השטח ע"י פצצות תאורה 52 מ"מ ולאורו הסתערו הלוחמים על האויב תחת צרורות ירי שנורו לעברו. בהסתערות זו נהרגו ארבעה חיילים ירדנים ששכבו במארב ועוד אחד במהלך מנוסתו.

דו"ח הסיכום לא פירט את מעשהו של שמיל, אבל לוחמיו לא שכחו זאת מעולם. מספר טוראי משה נאור, שהיה שם: "התקילו אותנו ופתחנו באש, אני לא הספקתי לירות הרבה. כל המחבלים נהרגו חוץ מאחד שהתרומם עם הנשק שלו ורצה לירות בשמיל מטווח קרוב".

נראה שבשלב זה היה לשמיל מעצור, מאחר שהוא הסתער על המחבל, הוציא לו את הנשק מהידיים והלם בראשו. נאור: "הקת של הרובה נשברה, עפה עלי ופגעה לי בברך. חזרתי לא הכי נחמד".

סג"מ ציון פילוס שהיה בפעולה זו מספר: "שמיל פשוט הסתער עליו, דרס אותו וניפץ לו את הנשק על הראש". זמיר כהן, שהיה החובש באותה פעולה, סיפר ששמיל הסתובב עם הקת הזו במשך כמה ימים. מעשהו זה הצטרף לעלילות שצבר שמיל במשך שנות שירותו וזיכו אותו בהילה של אומץ וגבורה.

אפריל 1968 – מראה כללי מכיוון בית שאן מזרחה לגבול ישראל-ירדן [צילום: משה מילנר, לע"מ] להגדלה – לחצו על הצילום

בתום הקרב בוצעה סריקה בשטח והתברר שכוח האויב מנה חמישה חיילים, ששכבו בתעלת השקיה בכיוון מערב. רוב כוח האויב נפגע מרסיסי הרימונים. הציוד שלו כלל מקלע 0.3, ארבעה רובי קרבין, רובה ספרינגפילד, מ"ק 10, מרגמה 52 וסכין קומנדו.

מרשם הקרב, לחצו להגדלה

בגמר הסריקה אורגן הכוח ולאחר התפקדות ובדיקת ציוד החל בתנועה חזרה לשטח ישראל. בתוך כך נפתחה אש על הכוח ממוצב ששכן מדרום למקום ההיתקלות. בהגיע הכוח לפינה הצפון-מזרחית של הפרדס נורתה אש נוספת והשטח הואר בפצצות תאורה. האש היתה מעל הראשים והכוח נשכב ולאחר מכן המשיך לנוע. משך כל התנועה חזרה פעל מ"ק השלל הירדני שנלקח, אבל איש מהחיילים לא ידע ערבית והדברים לא הובנו.

הכוח חזר לשטח ישראל מבלי לבצע את המשימה.

הדו"ח פירט בעיות שהתגלו במהלך ההיתקלות: קשיים בשליפת פצצת ררנ"ט שנייה. קשיים בהטענת תחמיש לררנ"ט לאחר ירי הפצצה הראשונה. קשיים בהוצאת פצצות מרגמה 52 מתרמיל הגב. תקלה במא"ג שנבעה מנשיאת הכדורים בתוך תרמיל גב, כאשר מספר כדורים יצאו מתוך השרשרת דבר שיצר בהמשך מספר מעצורים.

בסיכום הפעולה נכתב כי היא בוצעה בצורה טובה ויעילה. הכוח לא הסתער מיידית ברגע שנפתחה אליו האש וזאת מכיוון שרק שלושה חיילים היו בחוד כאשר יתר הלוחמים עוד היו מאחור. הוכחה יעילות זריקת הרימונים תוך ירי במקביל. הוכחה היעילות של ההסתערות תוך הארת השטח בפצצות תאורה, דבר שסייע לזיהוי מדויק של האויב.

1968 – פטרול של מג"ב בגבול ירדן בעמק בית שאן [צילום: משה מילנר, לע"מ]

יצוין כי בלילה הבא חדר לשטח ירדן כוח בפיקודו של סרן ירמי לבקוב, כדי לבצע את מה שלא בוצע לילה קודם. הכוח הטמין מוקש במקום המיועד כאשר בגלל רעש המקושים החופרים נפתחה אל הכוח אש.

סגן מפקד הכוח, סג"מ גיורא, זיהה את כוח האויב. הסמ"פ סגן מרציאנו אירגן את ההסתערות שבה נהרגו שישה חיילים ירדנים. מרביתם נפגעו ע"י רימונים ואחד מהם מפגיעה ישירה של ררנ"ט. בהיתקלות זו נפצע קל סגן גיורא. פיצוץ המבנים לא בוצע.

מעריב 31.5.1968

ברדיו ובעיתונים דיווחו במהלך יום שישי ה-31 במאי 1968 כי הירדנים הפגיזו במהלך הלילה את בית יוסף, ירדנה וכפר רופין. הקוראים יצקצקו על רשעותם של הירדנים להפגיז אוכלוסיה אזרחית, אבל במקרה זה (ובמקרים רבים אחרים) כוונה האש הארטילרית כנגד אותם כוחות צה"ל שפעלו בשעות החשיכה בשטח ירדן ובהמשך רדפה אחריהם בזמן תנועתם חזרה לשטח ישראל. בתקשורת לא מסרו דבר וחצי דבר מי היה זה שהתחיל. בנוסף מצאנו דיווחים בעיתונים כי הירדנים ירו בלילה לכיוון ישראל בגלל "עצבנות". מתברר שלעצבנות הזו היתה סיבה טובה.

זה היה במקרים רבים הריטואל הלילי שליווה את תקופת ההתשה ביישובי עמק הירדן והבקעה.

פעולת "צללית" – 21-22 באוגוסט 1968

הפקודה שהגיעה למ"פ שמיל לקראת סוף אוגוסט 68' היתה: לפוצץ שלושה מבנים כ-1 ק"מ צפונית מזרחית לכפר הירדני הקטן מוחמד סלאח.

הכפר התנשא מעל הגדה המזרחית של הירדן ומעל בריכות הדגים של חמדיה. שלושת המבנים היו בשטח של חווה חקלאית בבעלות אפנדי, שעל שמו נקרא המקום. המבנים הלבנים שימשו מדי פעם את הצבא הירדני, אבל באותם ימים הפכו בעיקר לנקודת יציאה של מחבלים, שחצו את הנהר להנחת מטענים, חבלות ומיקוש.

מעריב, 2.10.1967. לחצו להגדלה

אחד הפיגועים הראשונים שביצעו מחבלים באיזור זה אירע כמה חודשים קודם לכן, ב-1 אוקטובר 1967: שישה מחבלים שיצאו ממוחמד סלאח הגיעו עד לקיבוץ חמדיה, מרחק של כ-4 ק"מ, והניחו מטעני נפץ ליד מספר בתים. יורם פרג, חבר המשק ולוחם סיירת גולני (גיוס נובמבר 1966), שהיה בבית בחופשה רגילה – הראשונה מאז ששת הימים, יצא לכיוון הדמויות החשודות ואז נורה ונפצע קשה. אביו מיכה, שהיה חובש, ניסה להציל את בנו, אבל זה נפטר מאובדן דם.

אגב, רק לאחרונה הצליחו חבריו של יורם לסיירת גולני והאבא, שכיום הוא בן 97, להעלות את יורם לדרגת רב"ט אחרי מאבק ממושך מול צה"ל.

כל המחבלים שחדרו לחמדיה חזרו בשלום לבסיסם.

ביצוע הפשיטה על הכפר מוחמד סלאח נקבע לליל 21-22 באוגוסט. הכוח הורכב מ-22 לוחמים כאשר סגנו של שמיל היה סגן גבי יהלום, קצין ותיק מהצנחנים שחזר לשירות קבע.

ההכנות לפעולת צללית כללו תצפית יום על איזור היעד ולימוד השטח דרך מפות ותצ"א. כן בוצעו תרגול טיהור וחבלה על מודל ואימון היתקלות באש חיה. בהנחיות מח"ט גולני אל"מ קותי אדם נאמר כי שלמות הכוח עדיפה על ביצוע המשימה.

ביום שבו פלוגה א' בפיקודו של שמיל נערכה לפעולה, נקבר תאודור רוטנברג מהפלוגה המסייעת של גדוד 12, לאחר שיום קודם [20.8] עלה הזחל"ם שעליו נע על מוקש נ"ט. זה קרה באיזור קיבוץ מיצר של היום בעת פתיחת ציר.

הרכב הכוח של שמיל: חמישה קצינים, 15 לוחמים, חובש וקשר – סה"כ 22 איש. הצלחנו לאסוף את מרבית שמות האנשים שהשתתפו בפעולה זו: סרן שמיל גולן, סגן גבי יהלום, סרן שלום פיש [קצין אספקה שהסתפח לפעולה], הסג"מים יצחק חמאווי וציון פילוס, אהרון כהן, מנשה סמריה, משה נאור, יואב בלמן, ברוך גולדשטיין, דניס כדורי, יוסף צבי, דני חוכמה ובחור בשם עוזי מסיירת אגוז, שהיה מפעיל משקפת לילה "נוימן" וכינויו היה "נוימניסט".

הקצין ציון פילוס משחזר: "ליעד שלנו קראו 'שלושת הבתים'. נאמר לנו שיש מחבלים שיוצאים משם ויורים על סיורים שלנו. ההוראה היתה לעלות על הבתים האלה והסתבר בדיעבד שעלינו על מחלקה ירדנית מחופרת היטב. המודיעין שלנו לא היה משהו".

פלוגה א' באימון חורף אוקטובר 1968. מימין: יצחק חדד, מרדכי סאלם ודניס כדורי

ביום רביעי 21 באוגוסט 1968 בשעה 20:00 נעו הכוח המבצע ואחריו כוח החילוץ לכיוון המעברה המתוכננת. פילוס נזכר באנקדוטה: באותו יום פלשה ברית המועצות לצ'כוסלובקיה, וממש לפני היציאה מישהו בא וסיפר לנו את זה. "חשבתי לעצמי את מי זה מעניין עכשיו? היינו מרוכזים בפעולה הקטנה שלנו".

בהגיעם לאיזור החציה נתקלו בסבך ובמתלול. שמיל קיבל אישור באלחוט לבדוק מעבר נוח יותר משני צידי המעברה. הוא איתר מעבר נוח כ-400 מטר צפונית מהמקום המתוכנן ובשעה 22:55 דיווח על גמר צליחה.

בגלל לחץ זמן לא בוצעה חציית הירדן בסירה, אלא רגלית. לאחר בדיקת "השייט" כי עומק המים אינו עולה על 1.20 מטר, החליט שמיל לצלוח את הנהר ברגל על-ידי מתיחת חבל, כאשר כל חייל קשור מצידו הדרומי של החבל בוו קפיצית. לאחר תנועה של 100 מטר נתקל הכוח בסבך צפוף וגבוה שהיקשה על התנועה. החיילים נאלצו להחזיק אחד בשני כדי שלא יאבדו זה את זה. חמאווי זוכר את זה בבהירות: "זה היה סבך מטורף של גומא, שהיה על עשרות מטרים. תוך כדי חצייתו, עשינו המון רעש".

לאחר מעבר הסבך, שאורכו היה כ-150 מטר, נתקל הכוח במכשול נוסף – מתלול בגובה של כ-7 מטר. לאחר מספר דקות איתר הכוח מעבר שבו הצליח לטפס ולעלות לשטח הפתוח והמשיך בתנועה במבנה של חוד לפנים וטוריים מאחור.

כשהגיעו סמוך לתעלת הניקוז חזיתית וממערב לשלושת המבנים שאותם הוא אמור לפוצץ, נורה אליהם צרור מאש אוטומטית (שעה 23:50 לערך). הכוח ירד לאדמה. מפעיל המשקפת לראיית לילה צפה לכיוון המבנים, אבל לא זיהה אותם. שוב נפתחה לכיוונם אש מקלעים שחלפה מעל הראשים. שמיל הורה לכוח לא להשיב אש, על מנת לאתר במדויק את מקור הירי. בדקות אלו הצטרפו עוד ארבעה חיילים לחוד שתפס עמדות בתוך תעלת הניקוז – סה"כ עשרה חיילים. יתר ה-12 נשארו מאחור בשדה השלף הפתוח.

עם הקלאצ'ים על הכתף. שמיל גולן [מימין] עם מנו שקד, מח"ט 2 בתקופת ההתשה בגזרת ירדן

כעבור זמן קצר נפתחה שוב אש אוטומטית, כנראה ממק"כ וממקל"פ, הפעם יעילה ומדויקת. פילוס: "נתקלנו באש ממרחק 50 או 60 מטר שנורתה עלינו בגובה דשא. למזלנו היה קפל קרקע קטן שניתן לשכב ולהשיב אש".

שמיל פקד על המקלעונים, על המא"ג והררנ"ט להשיב אש. כמו כן נורתה פצצת תאורה 52 מ"מ. באור התאורה נפגעו שני חיילים ונראו פגיעות הררנ"ט סמוך לבתים. חילופי האש גברו. שמיל פקד על חמאווי לקחת איתו ארבעה חיילים, לנוע באיגוף ימני ולהסתער על האויב כשהוא עצמו התכוון להצטרף אליהם. בטרם הספיק חמאווי לארגן את החוליה, נפגע שמיל ברגלו. שניות אחדות לאחר מכן נפגע חייל נוסף.

דני חוכמה מהפלוגה המסייעת שהיה החבלן בכוח זה מספר: "המשימה שלי כחבלן היתה לשים את חומרי הנפץ עם פתיל רועם ולפוצץ את הבתים, אבל הם חיכו לנו ופתחו עלינו באש. אפילו שמעתי אותם צועקים אללה אכבר ושרמוטות. הכל השתבש, היה בלגן גדול ואז אמרו לסגת".

חמאווי: "היתה שם כיתת מקלעים והחלה אש חזקה, נשכבנו והשבנו אש. בשלב זה, שמיל אמר לי – קח שלושה חיילים ותעשה איגוף מימין. אני זוכר שקראתי לסאלם [מוטי סאלם טוען כי לא השתתף בפעולה זו], סמריה ונאור – בואו איתי. נאור בכלל הבין שזו משימת התאבדות ורצה להסתלק. ואז קמנו וחתכנו ימינה, התרחקנו 20 מטר מהכוח ואז אני שומע צעקות – חמאווי תחזור, יש לנו נפגעים".

טוראי דניס כדורי שהיה בכוח החוד מספר: "הייתי צמוד לשמיל עם מרגמה 52. ירו עלינו צרורות שחלפו מעלינו ושמיל המשיך והמשיך. לפני הבית, 30 או 40 מטר, הפתיעו אותנו ביריות מקרוב. אני שומע שיש פצועים. שמיל ואני צועקים לירות על החלון. אחרי כמה שניות מס' 2 שהיה לידי, יוסי צבי, אומר לי ששמיל נפצע. באתי לשמיל ואמרתי מה קרה? הוא אומר נפצעתי ונתן פקודה להמשיך להשיב אש".

חמאווי: "עצרתי את האיגוף, רצנו חזרה וראינו שיואב בלמן נפגע, עוזי מאגוז פצוע בעין, לגולדשטיין נכנס כדור מהלסת שיצא מהלחי ושמיל עם כדור ברגל ימין". פילוס זוכר: "ברגע ששמיל נפגע היתה התרגשות כזו. הוא חטף 0.5 מעל כף הרגל. הנעל היתה מחוררת, אבל השרוכים החזיקו את הנעל. הבחור עם המשקפת חטף פגיעה בנשק שלו והניצרה של הרובה עפה לו לעין. בשלב זה קיבלנו פקודה לסגת".

חמאווי הורה לחלץ את הפצועים הצידה מהמקום המטווח. "התחלנו לבצע חבישות. ואז אני מגלה שיש לנו אלונקה אחת. החובש היה או דני ברגר [בשיחה עמו, ברגר לא זכר שהיה בפעולה הזו] או שלמה דחוח. ברוך גולדשטיין המ"כ היה בהיסטריה ולא היתה ברירה אלא להשכיב אותו על האלונקה. לא היתה לנו יכולת לדעת מה חומרת הפציעות. חבשנו את שמיל ואת עוזי, ואז התעוררה שאלה איך לוקחים את בלמן. מכיוון שהיו לנו שלושה תד"לים מלאים בחומרי נפץ, נתתי הוראה לרוקן את הדינמיט ולפזר את החומר נפץ והשתמשנו בתרמילים כאלונקה מאולתרת. שישה חבר'ה הרימו את בלמן על האלונקה הזו".

נראה שעוד לפני שבלמן הושכב על האלונקה היו כמה חבר'ה שפינו את בלמן בסחיבת פצוע. דני חוכמה זוכר זאת היטב: "בלמן החמוד הזה נפצע והתחילו להרים אותו. כל אחד לקח אותו קצת ואז העבירו לי אותו. זה היה כבד עליי, הלכתי לאט מדי ואז גבי, הקצין מהצנחנים שהצטרף אלינו, נתן לי בעיטה בתחת ואמר לי יותר מהר. קיללתי אותו ואחר כך העבירו את בלמן למישהו אחר, או ששמו אותו על אלונקה".

דניס כדורי מספר על בלמן שנפגע: "הוא קיבל כדור ביד ואני זוכר שכל הדרך התלונן שכואב לו. לא הבנתי למה כל-כך כואב לו, כולה זה יד. רק אחרי שחצינו את הירדן הבנתי שקיבל כדור גם בחזה. ואז הרופא אמר – 'מצטער מאוד, הוא איבד הרבה דם ומת'. היה עוד אחד, בחור הודי, שקיבל כדור בעין. שמיל היה בסדר, דיבר כל הדרך, נתן הוראות ועודד אותנו. ככה הלכנו עד שנפגשנו עם המג"ד".

פילוס [אתר הגבורה]

ציון פילוס [כיום פרופ' ציון בן רפאל] מתאר את רגעיו האחרונים של יואב: "בלמן גסס, רופא לא היה בכוח שלנו [רופא היה רק בכוח החילוץ מאוחר יותר]. קראנו לחובש שחבש אותו. בלמן היה ממש לידי, שמעתי אותו מחרחר. היום כרופא אני יודע שהוא לא מת מאיבוד דם אלא כנראה מ'חזה אוויר'. ריאה אחת פגועה והשנייה שעובדת דוחקת אוויר מהריאה האחרת. הריאה הפגועה פתוחה לעולם, ולאט לאט ככל שאתה נושם, האוויר נכנס בין הריאה לצלעות ומקטין שטח אפקטיבי לריאה. אני מדגיש שזו לא אבחנה רפואית מוסמכת. אני זוכר משפט שאמר גבי יהלום [סגן מפקד הפעולה]. כשאמרתי שצריך חובש לבלמן, הוא אמר: 'פצועים יטופלו בסוף הלחימה'. זה משפט שאומרים אותו בקורס קצינים".

חמאווי: "ארבעה סחבו את גולדשטיין על האלונקה, שניים תמכו בשמיל, שניים תמכו בעוזי, ונשארו בעצם ארבעה חיילים פנויים, שאבטחו את התנועה אחורה. מדי פעם עשינו החלפות כדי להקל על האנשים. כל נושא ההתעסקות עם הפצועים לקח זמן רב".

דניס מספר שעד שפינו את שמיל עבר זמן: "ניסינו להרים אותו, אבל הוא היה כבד ואנחנו קטנים. פעמיים ניסינו ולא הצלחנו. הוא אמר לנו – תשאירו לי כמה רימונים ותלכו מפה. אבל שכנענו אותו. השכבנו את הפצועים, הרמנו את שמיל והתחלנו ללכת חזרה".

סחיבת הפצועים היתה בעיה לא פשוטה. דו"ח הסיכום אף התייחס לכך. הכוח עם ארבעה פצועים, אחד מהם קשה מאוד, נתון תחת אש. פילוס מספר שגם אחרי ששמיל נפצע הוא עוד ניסה לארגן את הכוחות ולהסתער, אבל כשבחפ"ק שמעו שנפצע נתנו הוראה לחזור.

ממרחק 52 שנים מתאר סג"מ פילוס: "ניסינו לשים את שמיל על אלונקה שמתקפלת לשש, אבל הוא היה יותר מ-100 קילו, ענק וגדול, יש עליו חגור, על הנשק שלו הוא לא היה מוכן לוותר ואנחנו תקועים. הייתי בחור חזק, אבל לא יכולתי להרים אותו. אמרתי לחבר'ה – תשימו לי אותו על הכתפיים. התיישבתי, חמאווי היה שם, אמרתי לו תשים לי אותו על הגב והם שמו אותו על הגב שלי. ביקשתי שיעזרו לי לקום וככה התחלתי ללכת עם שאר הכוח לכיוון הנהר כששמיל עליי. היו עוד קצת חילופי אש ובאותם רגעים דאגתי שלא אקבל כדור בגב. כל הזמן הקפדתי לא לכופף ברכיים כי אחרת אני קורס. שמיל על אף מצבו, התנגד כל הדרך להעביר את ניהול הקרב לסגן שלו והתעקש לנהל את הנסיגה בעצמו ולהיות בקשר עם החפ"ק. הוא לא איבד את חוש ההומור. מכיוון שהייתי מרעננה והוא ממגדיאל הוא אמר לי – אם מישהו במגדיאל ישמע שנפצעתי אני הורג אותך".

מרשם ההיתקלות, לחצו להגדלה

בדו"ח הפעולה נכתב, כי שמיל דיווח למג"ד על המצב וביקש מסוק חילוץ והנחתה ארטילרית. המג"ד השיב: "אי אפשר לנחות אצלך, נוע אחורה לאט לאט. אני שולח לך את כוח החילוץ".

בהתאם לדרישת שמיל החלה הנחתה ארטילרית. בשעה 00:10 נפלה פצצת 120 מ"מ זרחן ראשונה כ-100 מטר מצפון לשלושת הבתים וכ-250 מטר מהכוח. שמיל תיקן את אש המרגמות וקיבל פעמיים שתי דקות אש לתכלית. אש המרגמות היתה יעילה ומדויקת. בשעה 00:30 הופסקה אש האויב כליל. שמיל הורה לסגנו גבי ולמספר קצינים סביבו לארגן את הכוח לתנועה לאחור.

בדו"ח נכתב כי החלטתו של שמיל שלא לבצע את המשימה ולבטל את ההסתערות נבעה משלושה גורמים: 1) לשמור על שלמות הכוח בהתאם להנחיה. 2) השטח היה פתוח ומואר ע"י תאורת האויב ושריפת שדה השלף, והסתערות ממרחק 170 מ' מהיעד היתה גורמת לנפגעים נוספים. 3) לאחר דיווחו למג"ד על מצבו, נאמר לשמיל בצורה חד משמעית שלא יקבל מסוק ושעליו לנתק מגע.

פלוגה א' של גדוד 12 באימון קיץ, יולי 1967 [מאלבומו של יצחק חדד]

בשעה 00:40 החל ניתוק המגע. הכוח התארגן לתנועה לאחור ושלוש דקות לאחר מכן החל לנוע. הפתילים והמאיצים רוכזו לחוד וניתנה הוראה לפזר את הט.נ.ט מתוך התרמילים תוך כדי תנועה, על מנת להשתמש בתרמילים כאלונקה מאולתרת וזאת עקב מחסור באלונקות. היתה אלונקה אחת ו-4 נפגעים, מהם אחד הרוג.

התנועה לאחור התנהלה באיטיות. הכוח עבר כ-600 מטר במשך 50 דקות. כדי להתחבר עם כוח החילוץ מהר ככל האפשר, התקדמו סרן שלום וחייל נוסף עם המ"ק 10 היחיד לפני הכוח לכיוון כוח החילוץ. בשעה 01:17 התבצעה החבירה עם החילוץ ע"י סימנים מוסכמים וקשר אלחוטי, וכעבור כ-3 דקות גם עם כוח שמיל. כאן התבצע ארגון מחדש של נשיאת הפצועים על גבי 3 אלונקות נוספות מכוח החילוץ. חוליה בת 4 חיילים בפיקודו של סרן שלום התקדמה כדי לפלס דרך. הכוח הורד מהמתלול והושארה אבטחה מאחור עד למציאת נתיב נוח.

חמאווי זוכר ששמיל הפצוע לא הוציא מילה – "לא נאנח ולא כלום. הוא היה בהכרה מלאה, נתן הוראות. כל הזמן התייעצתי איתו מה לעשות והעברנו תשדורות לגדוד".

ב-01:30 החל הכוח בתנועה איטית בתוך הסבך. לאחר עשרות מטרים של הליכה נפגש עם חפ"ק הגדוד שבו היו המג"ד, הקמב"צ, קצין סיוע ארטילרי וסמל מבצעים. לפי זיכרון החיילים, מפקד פעולה זו היה אמיר דרורי, מג"ד 13, ולא גורודיש מג"ד 12. התנועה בסבך היתה איטית וקשה. לפעמים לא היה ברור אם כיוון התנועה הוא נכון.

המג"ד הורה לקצין הארטילריה שייקח אזימוט 270 מעלות, והכוח המשיך בתנועה מערבה עד שהגיע לירדן. צליחת המים לא היתה בעיה ובוצעה תוך רבע שעה, כאשר הסירה ביצעה ארבעה סבבים – פצוע אחד בכל סבב. יתר החיילים צלחו בעזרת חבל. פינוי הנפגעים לבתי החולים נעשה כשהאמבולנס הגדודי עם הרופא נסעו עד לכניסה לחמדיה ומכאן פונו במסוק.

תרשים ביצוע פעולת צללית בליל 22-21 באוגוסט 1968. היעד: שלושת הבתים. ההיתקלות: ממרחק של כ-170 מ'

בהתייעצות עם המג"ד דרורי, הוחלט על נסיגה מעט צפונה כדי לחמוק מהאש הארטילרית. חמאווי מספר שגם הנסיגה והחילוץ דרך הסבך לא היו פשוטים. "היתה לנו מפת קוד ואיבדנו אותה, ולימים כשפגשתי את דרורי אחרי שכבר השתחרר מהצבא ושוחחנו על הפעולה הזו, הוא אמר – לא אשכח לכם שהשארתם מפת קוד אצל הירדנים והיה צריך אחר-כך לשנות את כל שמות הקוד".

בשטח ההיתקלות הושאר ציוד: תרמיל עם מטען חומר נפץ, כמות חומר נפץ בתפזורת, החגור של בלמן ז"ל, פנס ומספר מחסניות.

פילוס מספר שבכל פעם שנפגש מאז עם שמיל, היה זה אומר לו – 'רק אתה היית מסוגל לסחוב אותי'. אני יכול לומר שהתפקוד של שמיל באותה פעולה היה כמו של גיבור אמיתי".

מסקנות והמלצות מהפעולה כפי שנכתבו בדו"ח: 1) לקח בולט הוא הצורך בתרגול החיילים בכל הקשור לנשיאת פצועים. 2) במקרה של כניסה לסבך או היתקלות במכשול אחר, כוח החילוץ חייב לצלוח לגדה המזרחית עם הכוח המבצע לבדיקת נתיב ואחר-כך לחזור למקום האבטחה. בפילוס דרך בסבך יש צורך לסמן את נתיב המעבר בסרט לבן לסימון. 3) יש להקדיש תשומת לב רבה ללימוד השטח, שבמקרה זה קבע הדו"ח לא נעשה ביסודיות: אילו השתמשו בתצ"א אנכי וסטריאוסקופ ניתן היה להבחין במתלול ובמכשולים, ולבחור נתיב נוח יותר. 4) במשימת פיצוץ בתים מומלץ להצטייד במרנ"ט (רצוי RPG 7). לאחר שאוכנה אש האויב ונאמד הטווח, אין טעם לירות פצצות תאורה, דבר שמסייע לאויב לגלות את כוחותינו.

אש בשדות חמדיה בתקופת ההתשה [צילום: אוסף יודאיקה, מכללת הרווארד]

הדו"ח ציין כי בשל ההכנות המוקדמות שנעשו בשטח יומיים לפני ביצוע הפעולה, גילה האויב את הסימנים שהעידו על כוונת הכוח והציב מארב. כיוון הגישה של הכוח לא היה בהתאם לתכנון המקורי (כלומר, טיהור מכיוון צפון לדרום). הכוח נתקל באויב כשהוא חזיתית למבנים, נחות מבחינה קרקעית והופיע מהכיוון הצפוי.

לפי עדותו של שמיל, האש היתה צולבת מכיון הבתים וממק"כ כ-200 מטר מהאגף הצפוני. מחברי הדו"ח ציינו כי במקרה זה לא הוקצה כוח לטיפול במק"כ וכי לאחר הפעלת אש מרגמות צה"ל לשיתוק מקורות האש פסקה האש כליל באיזור כולל המק"כ.

מי שמכיר את שמיל יודע שהוא היה מאוכזב בסיומה של אותה פעולה, ולא בגלל שנפצע. בסופו של דבר, הוא לא הצליח לבצע את המשימה וגם חזר עם חייל הרוג. מצד שני, גם לאחר פציעתו הוא לא ויתר וניסה בכל זאת להשלים את המשימה. בהמשך התנהל בקור רוח ולקח אחריות על הנסיגה תחת אש, חרף פציעתו.

אגב, חודשיים מאוחר יותר ביצעה סיירת גולני את המשימה ופוצצה את המבנים.

תרשים כללי של שתי פעולות פלוגה א' מגדוד 12 בשטח ירדן ממזרח לכפר רופין ולחמדיה. לחצו להגדלה

שאלנו את חמאווי על מה שבין קרב תל פאחר לחדירות וההיתקלויות בשטח ירדן: "ב-68' הייתי בוגר מלחמה, היתה לי התנסות והיה לי ניסיון. בתל פאחר גיליתי שאני קר רוח מאוד במצבי לחץ וגם בפעולות הירדן הייתי קר רוח. אחרי ששמיל נפצע הרגשתי שכל האחריות נופלת עליי למרות שהיו איתנו קצינים נוספים. הרגשתי שאני כבר לא מ"מ אלא מפקד מוביל, וככזה קיבלתי החלטות שבאו לידי ביטוי בתל פאחר. היה לי מתל פאחר ניסיון של תפקוד תחת אש וכל נושא התושיה של עזרה לפצועים. עובדה ששמיל שלח אותי להסתער על שלושת המבנים. כלומר, הוא סמך על הניסיון שלי ועל היכולת".

יואב בלמן: קם לירות עם הררנ"ט וקיבל 0.5 בחזה

יואב בלמן ז"ל

בפעולה זו נהרג רב"ט יואב בלמן בן 20 מבית ינאי. אין ידיעות באשר לנפגעים אצל האויב.

במלחמת ששת הימים היה בלמן מ"כ בפלוגה ד' הטירונית של גדוד 12, כך שבהתשה כבר נחשב למ"כ ותיק. חמאווי מספר כי לפני כ 15 שנים, במסגרת ביקוריו בימי זיכרון בבתי הקברות, הוא הגיע לקברו של יואב בבית ינאי והופתע לראות שעל הקבר נכתב – "נפל במילוי תפקידו". כשחמאווי שאל את בני המשפחה למה לא כתוב שנפל בקרב, ענו לו כי באותו זמן הפעולות האלה היו סודיות והצנזורה מנעה את הכיתוב. זמן-מה לאחר מכן, לבקשת המשפחה הועבר יואב להיטמן בבית העלמין הצבאי בכפר ויתקין ושם נכתב על מצבתו שנפל בקרב.

בעיתוני אותם ימים לא הוזכרה במילה נפילתו בקרב. בעיתון "דבר" מה-25.8.68 מצאנו מודעת אבל של תיכון איזורי עמק חפר למשפחה השכולה – "בנפול יקירכם". קוראים חדי עין שהיו מבקשים לדעת איפה נפל החייל בלמן ומדוע לא קראו ולא שמעו על כך, לא היו זוכים לתשובה. באתר "יזכור" של משרד הביטחון כיום, נכתב שיואב נפל בקרב, אבל לא כתוב היכן.

על נסיבות נפילתו קיבלה המשפחה – ההורים שושנה ושמשון, האח אהרון בן ה-18 והאחות צביה בת ה-7 – מידע מועט. אהרון מספר: "רשמית אמרו לנו שנפל במילוי תפקידו, אבל החבר'ה סיפרו קצת יותר. אמרו שהם נכנסו לירדן ועלו על מארב. היה מ"כ ממסילת ציון בשם 'קרמבו', בחור הודי, שסיפר שאחי היה ררנ"טיסט וכשפתחו עליהם באש הוא קם לירות ואז קיבל כדור 0.5 בחזה וזהו".

שבוע אחרי שקמו מהשבעה התגייס אהרון לצה"ל למגינת לב ההורים. "אמרתי להם שאני לא נשאר בבית ושצריך להתגייס והם התמודדו עם המצב [שירת בהנדסה כמפעיל צמ"ה]. כמה שנים אחר-כך הגיעו הנכדים, לבכור שלי קראתי יואב, ואז החיוך חזר להוריי".

בניווטים בקורס מ"כים 1967. מימין: שמואל טל, מנחם פישר, יואב בלמן וברוך צוקרמן שנהרג בתל פאחר. לדברי פישר,  הצילום בוצע ע"י יוסי קילמן [נפל בתל פאחר]

בחוברת שיצאה בבית ינאי לזכרו של בלמן, סיפר עליו שמיל: "יואב לא היה מסוג המפקדים שחותרים להגיע לקורס קצינים ולהתבלט. יום אחד אמרתי לו – עושים תרגיל כיתתי. הוא ביצע פחות או יותר את מה שאמרו לו. במקרה כזה היה חוזר למאהל ואומר – 'בעוד שעתיים מסדר נשק', זורק את החגור בתוך האוהל וכעבור שעתיים קם ועושה מסדר נשק. כזה היה בשלב שהיה מ"כ של טירונים.

"יש שני סוגי מ"כים: סוג אחד חוזר למאהל, תופס את החניכים ודואג שיהיו להם כל מיני דברים שהם צריכים, רץ איתם, מארגן את הכל, ואחרי שעתיים בא ובודק. ויש סוג של מ"כ שחוזר מהתרגיל ואומר – בעוד שעתיים מסדר נשק, לוקח את החגור, זורק אותו באוהל ונכנס פנימה, וחמש דקות לפני הזמן הנקוב יוצא החוצה ומודיע – בעוד חמש דקות מסדר, בא ובודק ובזה הוא גמר.

"בשלב הראשון יואב היה מ"כ מהסוג השני. אני חושב שהסיבה לכך נבעה מזה שהרגיש שהוא ותיק. איתו היה עוד ותיק אחד. לוותיקים יש זכות בפלוגה, שהם אינם צריכים להתאמץ. זה שייך לצעירים. כי הם גמרו עכשיו קורס מ"כים והם רעננים. אולם בשלב השני כשהיה מ"כ בפלוגה ותיקה ושם אין עניין עם טירונים שהמפקד הוא כל יכול בעיניהם, אלא שם באה לידי ביטוי החברות של עבודה מבצעית, נתגלה יואב בדמות אחרת לגמרי. כאן היה רץ, מארגן ועושה הכל לעזור לאנשים. אולי עשה זאת בגלל זה שכאן היה חסר האפקט של המפקד. אצל יואב מילא תפקיד מכריע הרגשת האחריות האישית. כשהיה עושה דברים שאתה מכריח אותו, היה ממלא את התפקיד בצורה מכנית, או לא היה רודף אחרי אנשים והיה לך הרושם שנפשית הוא לא משתתף בדבר. לעומת זאת, כשהיתה פעילות מבצעית והוא היה רואה שזה דבר רציני, היה דואג ומנסה להשיג את המקסימום".

סמי סמריה, אחד הלוחמים בפלוגה א', סיפר כי יואב היה מ"כ קפדן. "יצאתי איתו לכמה מארבים ובלילה האחרון לפני שנפל יצאתי איתו לפעולה. בזמן הפעולה שבה נפגע הייתי על ידו. צריך הייתי לסחוב אותו על האלונקה ונדמה לי שהייתי הראשון שהבחנתי שהוא הפסיק לנשום".

גבי יהלום, סגנו של שמיל: חודש אחרי הפעולה עלה על מוקש וכעבור שבוע נפטר

גבי יהלום ז"ל. רצה להיות שחקן

סגן גבי יהלום מאשדות יעקב מאוחד, סגן מפקד פעולת ה-22.8.68 בשטח ירדן, יצא בשלום מאותה פעולה, אבל הגורל ארב לו תוך זמן קצר. פחות מחודש לאחר מכן נפטר לאחר שנפצע בנחל מיצר בדרום רמת הגולן כשעלה על מוקש נעל וכף רגלו נקטעה.

גבי יליד 1944 התגייס ב-1962, שירת בגדוד 890 של הצנחנים כמ"כ וקצין, והשתחרר ב-1965. במלחמת ששת הימים היה בחטיבה 80 שכבשה ללא קרב את דרום הרמה הסורית. חבריו זוכרים טיפוס של שחקן בנשמה. לא היה מאושר ממנו כשהיה מופיע בפניהם ומדגים את כישוריו.

אחרי ששת הימים ביקשו בתנועה הקיבוצית מחברים צעירים שעוד לא התחתנו, לחזור לצבא כדי לעזור במאמץ הפעילויות בגבולות. גבי נענה לבקשה. עבורו זו היתה גם הזדמנות להרוויח קצת כסף כדי לממש חלום וללמוד משחק בארה"ב. עם שובו לשירות קבע נשלח לגולני בגלל מחסור בקצינים וכך הגיע לגדוד 12. כאן השתתף במספר חדירות לשטח ירדן, דוגמת פעולת צללית מה-22.8.

ה-11 בספטמבר 1968 מצא את גבי עם חלק מגדוד 12 שהועבר בינתיים לגזרת אל-על בדרום רמת הגולן. גם כאן סער קו הגבול – היתקלויות עם מחבלים ונפגעים רבים ממוקשים. "זו היתה תקופה מחורבנת", נזכר חמאווי מפלוגה א', "כמעט כל שבוע נפגעו לנו אנשים – או שנהרגו או שנפצעו".

איציק חדד מפלוגה א' זוכר היטב את קצין הצנחנים שנהג ללכת יחף. "לא הייתי בסיור שגבי נפגע ממוקש באיזור הרוקאד. אבל שבוע קודם הייתי באותו סיור ושם נתקלנו באש מחבלים שמנעו מאיתנו להמשיך. השבנו אש ונאלצנו לחזור. בזמן הפציעה של גבי, הייתי בחזרה מחופשה. באוטובוס שמעתי בחדשות שחייל נפגע ממוקש והתחלתי בניחושים מי זה יכול להיות. בסוף זה היה גבי. הייתי בהלוויה שלו באשדות יעקב עם עוד חבר'ה מהפלוגה. הביאו אותו בקומנדקר. באותו זמן היה מתוכנן לנו פשיטה על מוצב סורי שחשבנו שזאת התאבדות ולא נחזור מזה. ומישהו מאיתנו אמר בהלוויה של גבי – בשבוע הבא יגיעו לנתניה שלושה קומנדקרים".

חברו של גבי מילדות, אלי ארזי מאשדות יעקב, סיפר לנו כי כשהגיע לפוריה לבקר את גבי, מצא את חברו במצב רוח מצוין. "גבי אמר לי – מה אתה מודאג? עכשיו אני אקבל וולבו [רכב נכים דאז] ונרביץ טיולים". עם האחרים התלוצץ: "נכנסתי לבית חולים ברגל שמאל".

ההמשך היה משמח פחות. תוך ימים החל לדעוך. התברר שהיה זה מח עצם מהרגל שהתרסקה שנכנס לדם והפך לתסחיף שהגיע למוח. ב-19 בספטמבר 1968 נפטר גבי. ארזי מספר: "בפעם האחרונה שהייתי אצלו מצאתי אותו בעיניים עצומות. דיברתי אליו והוא לא ענה. דפקתי לו על החזה, הוא פתח עיניים, אבל לא הצליח לדבר. היום לא היו מתים מזה".

גבי הותיר הורים, אולה וזאב, ושלושה אחים – איתן, נירית ורותי. לבקשת המשפחה, הונצח גבי בחטיבת הצנחנים, שם עשה את מרבית שירותו. על מצבתו נכתב תחילה שנפל במילוי תפקידו, אולם המשפחה לחצה לשנות ומשרד הביטחון החליף את הכיתוב ל"נפל בקרב ברמת הגולן".

שמיל – והרגל שמעולם לא החלימה 

פגיעת קליע ה-0.5 ברגלו של שמיל מהחדירה לכפר מוחמד סלאח ליוותה אותו עד יומו האחרון.

הכדור נכנס מהצד החיצוני של השוק וריסק עצמות וכלי דם. אשתו שרה, שאותה הכיר חודש אחרי שנפצע כשהיתה בכיתה י"ב, מספרת ששמיל סבל מאוד כל השנים. "הרופאים רצו לקטוע לו את הרגל, אבל הוא התנגד. המקום דימם כל הזמן, היה מזדהם, והוא היה מקבל מזה חום גבוה. כל הזמן הלך עם חבישות, משחות, קומפרסים, תחבושות מיוחדות, טיפולים הומאופתיים, היו המון התעסקויות עם זה ושום דבר לא עזר. הוא העדיף לחיות עם הסבל הזה ולא לקטוע. לדעתי זאת היתה טעות. בחמש השנים האחרונות לחייו, כשחלה בסרטן, הוא סבל מהרגל במיוחד".

שמיל לא הירבה להתלונן. חמאווי: "הרגל שלו לא החלימה מעולם, אבל לא שמעתי אותו אף פעם מקטר על זה. אחרי ההתשה נפגשנו שוב ושירתנו ביחד בחטיבה 769, כששמיל היה בה סמח"ט, והוא אף פעם לא הראה שהוא פצוע ולא ניצל את הפציעה כדי לקבל הקלות".

המ"פ סרן שמיל גולן, 1968

ותיקי גדוד 12 זוכרים היטב את הימים מגבול ירדן בהתשה, אבל לא כולם מתגעגעים לפעילות האינטנסיבית. "תקופה לא נחמדה בכלל", מסכם משה נאור. "לא היה תענוג גדול לשכב במארב כל לילה, לפעמים בגשם, לשמוע יריות מפה ויריות משם ואתה לא יודע מי יורה ומי נגד מי".

על אישיותו של שמיל אין עוררין. זמיר כהן: "הוא היה עבורנו יותר מאבא. זה לא היה איש רגיל. אנשים העריצו אותו". נאור: "שמיל אין עליו, מספר 1 בכל צה"ל, גם כמפקד וגם כאדם. אחד שדורש מה שצריך ויודע לחבק. איש רציני ואחראי. לכל פעולה הוא ידע את מי הוא רוצה לקחת איתו, וכל חייל נתן לו מאה אחוז. אני מצדיע לו גם בחייו וגם במותו".

דניס כדורי: "זוכר שביקרתי אותו בבית חולים בעפולה והוא אמר לי – כדורי אל תדאג, הכל בסדר, אותי שום כדור לא יכריע. שמיל זה אגדה. הוא היה בשבילי אבא, אמא, אח. הכל הוא היה בשבילי. הוא דיבר איתי תמיד בגובה העיניים, ולא כמפקד. אני נזכר בו ובוכה".

—————————————————————————————————

21 מחשבות על “פשיטות מעבר לירדן 1968

  1. תקופה שקשה לשכוח.
    מי שחיפש אקשן קיבל בכמויות.
    עד שיצא מכל החורים.
    קוד התקפלות ממארבים היה קולות של צרצר שהמ'מ היה עושה.
    אז היינו קמים ומתקפלים אחורה.

    אהבתי

  2. אני שמשתי כחבלן בחדירה בראשות ירמי לבקוב.
    רעש החפירה להטמנת המוקש שנעשתה במקוש קטן גרר ירי מצד החוליה, מאחר שהמשכתי להכות במקוש בקצב אחיד החוליה החלה להתקדם לעברנו תוך מתחי אש ספורדיים, מהם כדור פגע בדורגל של המקלען שחיפה עלי במרכז הצומת. ירמי הורה לנצור אש עד שהם התקדמו לטווח של מספר מטרים ואז ניתנה פקודת האש. לא זוכר רמונים אלא מטח אש והסתערות. כמו כן למיטב זכרוני לא מדובר בחיילי לגיון אלא במחבלים. המוקש הוטמן ובבוקר רכב של הלגיון עלה עליו.

    אהבתי

    • לשרגא – להלן דוח פעולת כוח ירמי במסגרת "ינשוף" שיצא לדרכו ב-30 למאי בשעה 19:15.

      הכוח חצה את הירדן רגלית כאשר במקביל מתנהלת אש בין מוצבים סמוכים בין ישראל לירדנים. בהגיע הכוח למקום הנחת המוקש אורגן הכוח בהגנה היקפית בעיקר מזרחה. ירמי ושני חבלנים החלו לחפור גומה, החפירה עשתה רעש מכיוון שהדרך היתה קשה לחפירה. כעבור מס' דקות של חפירה נורו אל הכוח מספר צרורות. המפקד ייחס אש זו לחילופי האש בין המוצבים. כעבור 2 דקות הופיע סגן מפקד הכוח סג"מ גיורא והודיע שהבחין במארב אויב כ-50 מטר מערבה מהכוח. המפקד והחבלנים המשיכו בהטמנת המוקש. גיורא אירגן את הכוח לכיוון המארב. כעבור כמה דקות החלו ירמי וגיורא לנוע לעבר המארב. בהגיעם 5 מטר ממארב האויב פתח הכוח באש מכל הכלים כולל זריקת רימונים ופצצת ררנט שפגעה באחד מחיילי האויב.

      סג"מ גיורא נפצע קל מרסיסי רימון שזרק אחד מחיילי הכוח. בגמר הקרב נערכה סריקה, התגלו 6 חיילי אויב הרוגים שרובם נפגעו מהרימונים, אחד מהם נפגע ישירות מהררנט.

      בגמר ההיתקלות ביקש ירמי מהמג"ד אישור להמשיך בביצוע המשימה הנוספת – פיצוץ הבתים, האישור ניתן. הכוח אורגן, נערכה התפקדות ובדיקת ציוד, נאסף שלל והכוח נע לעבר הבתים. לאחר 5 דקות ניתנה פקודה ע"י המג"ד לחזור מבלי לבצע את פיצוץ הבתים.

      מסקנות: הפעולה בוצעה בצורה טובה ויעילה. הוכחה יעילות זריקת רימונים בתנועה תוך מתן אש ממקסימום כלי הנשק. הארת השטח ע"י מרגמה 52 תרמה רבות לזיהוי האויב ולהשמדתו. הרימונים נזרקו ללא פקודה ולפי יוזמות של החיילים. יש לציין במיוחד את קור רוחו של המפקד, דבקותו בביצוע המשימה ואת פעולת הסמ"פ סגן מרציאנו שאירגן את הכוח ופתח באש על האויב בלי הימצאות המפקד באיזור.

      אהבתי

      • כנראה שהזיכרון מטעה אותי אך בברור אני זוכר שבצומת היינו שני חבלנים ומקלען. לא זכור לי שירמי היה אתנו בצומת.

        אהבתי

        • שרגא יקירי
          לא בטוח שזכרונך מטעה אותך, אתה לבטח לא נכחת בתחקיר, מי שהיה בתחקיר סיפר את גירסתו…
          ברכות
          צבי פרל

          אהבתי

          • צביקה
            אמנם הזכרון מועטי אך אותך זוכר היטב.
            שרתנו יחד הפלוגה ד' ולאחר מכן נפרדו דרכנו אם כי ראינו איש את רעהו בגדוד.
            לאחר השחרור נפגשנו לעתים בירושלים כשאתה עבדת בסניף בנק ברחביה.
            אשמח להעלות זכרונות על כוס קפה.

            אהבתי

            • שרגא יקירי
              הזכרון שלך מצויין, אשמח מאד לפגישת קפה אתך מיד עם סיום סכנת הקורונה שהרי אתה ואני מצויים בגיל שמכונה "אוכלוסית סיכון".
              מעניין שגם כאשר היינו בני 18 עד 21 היינו באוכלוסית סכון גבוהה הרבה יותר, אבל אז אף אחד לא הסב את תשומת לבנו לכך.
              ברכות,
              צבי פרל

              אהבתי

  3. ראשית, שמיל היה מ"פ שלי בטירונות גד'12 אוגוסט 67. לאחר שלב א' עברתי לסיירת. בקיץ 68 היינו בחורשת הטקסטיל בבית שאן, ומשם חדרנו לירדן כמעט בכול לילה. בגזרה פעלו כוחות של גדודי גולני ושל מג"ב. בשל הפעילות האינטנסיבית והצפופה, היו דו"צים. בעיקר בין גולני למג"ב. כנראה שהתאומים לא היו כל כך טובים וגם רשתות הקשר אתם לא תמיד היו פתוחות (הם היו עם מוטורולות ואנחנו עם מ.ק.10). די הרבה לוחמים נהרגו בדו"צים אלה. לילה אחד מצאנו מא"ג באזור הירדני. נשכח ע"י אחד הכוחות…
    התנועה על כביש 90 (בין בית שאן לעמק הירדן) נעשתה בעיקר עם BTR. היה הרבה ירי מרגמות וקטיושות על הכביש ועל העיר והמושבים.

    אהבתי

  4. משונה בעיני שצבא שיודע לטפל ולחבק משפחות שכולים צריך שאבא שכול בן 90 פלוס יצא נגדו למאבק בשביל לעלות את דרגת הבן שלו המנוח מטוראי לרב'ט. והצבא המחבק עומד כנגד זה כחומה בצורה. עד מתי תמשך האטימות?

    אהבתי

    • חשוב לעדכן שראש אכ"א שיתף פעולה עם הבקשה, ויורם פרג ז"ל
      הועלה בדרגה מטוראי לדרגת רב"ט. ובנובמבר 2019 הוענקה למשפחה התעודה בהשתתפות רמ"ד נפגעים גולני ומפקד הגדס"ר

      אהבתי

  5. אני השתתפתי בחפ"ק של גדוד 12 כסמל מבצעים, במבצע בו נהרג יואב בלמן ז"ל. מפקד החפ"ק הגדודי היה המג"ד ב. גורודיש. כאשר התחילו הבעיות הוא "קצת" איבד את הראש. מפקד הגיזרה היה אמיר דרורי וכאשר הוא הגיע התחיל להיות סדר. השתתפתי בכוח החילוץ וחצינו את הירדן לחבירה עם הכוח לעזרה בחילוץ הפצועים. גורודיש התעקש שניקח איתנו מפת קוד שאיכשהו נסחפה עם הזרם.
    בדרך חזרה הייתי בין נושאי האלונקה של יואב.

    אהבתי

    • שלום חיים
      גם אני זכרתי שגורודיש פיקד על החילוץ כפי שתארת בהתחשבות רבה ובנימוס ג'נטלמני.
      הקמב"צ שלו היה פרקש שתפקד בקור רוח וביעילות במהלך החילוץ בשונה מגורודיש .
      גורודיש לא סלח לו על כך.
      ניסה לעשות ענין גדול מאבדן המפה, לא הצליח לו, זה היה נקמני וילדותי שהרי במלחמת יום כפור בכל המוצבים והמעוזים שנכבשו, נפלו מפות הקוד לידי האויב, בשביל זה יש מפות חלופיות.
      בברכה
      צבי פרל

      אהבתי

  6. באחת החדירות לעבר הירדן באותה תקופה (לוחמי 12 והסיירת בפיקודו של דוד כץ, למיטב זכרוני), אחד הלוחמים שכח את הרובה האישי.
    למחרת, בהוראת אלוף הפיקוד (דדו), נאלצנו להכנס, בפחד גדול מחשש למארב, והחזרנו את האבידה.

    אהבתי

  7. ציטוט מסקנה מהד'וח –
    " הכוח נתקל באויב כשהוא חזיתית למבנים, נחות מבחינה קרקעית והופיע מהכיוון הצפוי."
    מזכיר לכם אולי קרב אחר?

    אהבתי

  8. מלחמה יום יומית, הרוגים ופצועים, מקרי דו"צ לרוב, ובעורף ממשיכים לחגוג את הניצחון ה"מפואר" של ששת הימים. רק מעטים נשאו בנטל, משפחות הנפגעים התאבלו ושתקו, בקיבוצים עמק הירדן ובעיירה בית שאן חיו שנים במקלטים. תביטו בעיתונים מאז, ידיעות על הרוגים הופיעו בארבע-חמש שורות בעמוד האחרון למטה. תשוו לרעש המטורלל שיש כיום מכל אבן שנזרקת, מרקטה שפוגעת בשדה ריק… היינו אחרים כנראה.

    אהבתי

  9. מסדה , אשדות ,גשר , ירדנה , בית יוסף , כפר רופין , חמדיה , מעוז חיים , נוה איתן , נוה אור ,' שדה אליהו , טירת צבי , בית שאן '.כולם כולם חטפו מרגמות תותחים וארטילריה קשה , ימי אש כולם במקלטים , לא יוצאים לשדות בלי שפותחים ציר ובדרך כלל מצאו מוקשים טמונים ,חובה להודות שהמחבלים היו לוחמים לא רעים ,היוו אתגר לכוחות צה"ל חדרו את הגבול כמעט מתי שרצו וחיכו בשטח אויב לחיילי גולני בלילות נלחמו מולם פנים אל פנים ולצערי יכלו להם לא אחת ולא שתיים .

    אהבתי

  10. קראתי את הפוסט על הפשיטות בירדן ועלו בי כמה זכרונות. קודם כל אנשים, שניים שהכרתי , פיש קצין הספקה "קרבי ", לימים אל"מ אלמוג סגן קצין תחזוקה ראשי. השני פרקש (צביקה) שהכרנו דווקא בשרותי ב-מטכ"ל, לימים תת אלוף. גם בית ספר ל-מ"כים (נח"ל 906) שעבר משבטה להר ליבנים הירבה להשתתף בפעולות אלה כאשר בסיס ההתארגנות היה במחנה גדעון סמוך לבית שאן , אני הייתי ממונה על ההתארגנות הלוגיסטית למבצעים.
    בפעולות אלה נהרגו שני חיילים אחד מהם בנו של נח כינרתי מקבוצת כנרת. בין השאר השתתפו בפעולות רס"ן רם אליעזר שהיה סמג"ד , לימים תת אלוף וסרן זאב וייסבלט, לימים אלוף זאב ליבנה ז"ל .
    היו הרבה סיפורים מרתקים אבל הבלוג עוסק בגולנצ'יקים ולא בנחלאווים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s