כאן יריב, מחכה לפקודות

ראיון עם יריב חן, מ"פ ב' בגדוד 13 בששת הימים * "לא אגיד לך מה התהלך בשמועות על למה לקחו לנו את משימת כיבוש תל פאחר, אבל בדיעבד גדוד 12 אכל אותה ואנחנו הפכנו ליחידה שולית בתוך המלחמה עצמה. לא היה במה שעשינו שום הילה ושום גבורה" * בחזרה ל-9 ביוני 1967 בערב, במסע המפרך ברגל מגבעת האם לכפר ג'בב אל מיס תחת פיקוד חטיבה 8 והשיחה בקשר עם המח"ט אלברט מנדלר

גדוד 13 בג'בב אל מיס אחרי המלחמה. עומד ליד הג'יפ: המג"ד סא"ל פנחס נוי אלוש

לא הרבה היה חסר כדי שגדוד 13 יהיה הכוח שיוביל את ההתקפה לכיבוש תל פאחר במלחמת ששת הימים. יריב חן, מ"פ ב' בגדוד 13, עוד זוכר במעורפל את המשימה המיועדת שלו על המוצב הסורי, שבחטיבת גולני עוד לא כל כך העריכו כמה חזק ומבוצר הוא.

הימים ימי הכוננות שלפני המלחמה, גדוד 13 הסתתר מתחת לעצים בכניסה לקיבוץ עמיעד וכמו כולם בגולני חיכה לפקודה. אבל אז, כמו שקיבלו את המשימה, היא ירדה מהם והועברה לגדוד 12. עם תחילת קרבות ההבקעה על הרמה הסורית, נותרו המג"ד סא"ל פנחס נוי אלוש והמ"פים שלו כוח עתודה חטיבתית עם אופציה לכיבוש מחנות הבניאס.

לא הרבה היה חסר כדי שיריב חן יגיע למלחמה על תל פאחר. הוא היה יכול להיות בזחל"ם שנכנס לתל ממזרח, או בהסתערות חזיתית ברגל ממערב, ואולי גם הוא, חלילה וחס, לא היה חוזר הביתה כמו שניים מהמ"פים של גדוד 12. סיכומו של דבר, המ"פ המצטיין של חטיבת גולני ערב מלחמת ששת הימים סיים את המלחמה המהוללת בכיבוש כפר נטוש וזנוח בשם ג'בב אל מיס, ששמו נכנס איכשהו למורשת בזכות חטיבה 8 שעברה דרכו מזעורה לקלע.

גדוד 13 יצא ממלחמת ששת הימים מתוסכל ומאוכזב, ללא אירוע להתפאר בו, מלבד תפיסת מאחז ראשון על החרמון יומיים אחרי סיום המלחמה.

שעות אחר הצהריים המאוחרות של שבת ה-10 ביוני 1967 מצאו את גדוד 13 מתכנס בקונייטרה, אחרי שיום קודם הופרד לשלושה חלקים. מאיזור הבניאס הגיעו פלוגה ג', פלוגה ד' והפלוגה המסייעת בפיקוד הסמג"ד רס"ן אורי כהן. מזעורה הגיעה פלוגה א' עם המג"ד אלוש, ומג'בב אל מיס הצטרפה פלוגה ב' של סגן יריב חן. כל שלושת הכוחות הללו כבשו את יעדיהן ללא קרב. הפלוגה של יריב הגיעה למעשה לכפר שכבר נכבש יום קודם ב-9 ביוני 1967 בסביבות השעה 17:00 על-ידי כוחות השריון של חטיבה 8, והיה צריך לסרוק ולוודא שלא נותר אויב.

יריב חן [חבינסקי] נולד ב-1945 בנהלל, נכד למקימי המושב ב-1921. הוא למד בבית הספר החקלאי בנהלל, אבל לאחר שהתגייס החליט להיות איש צבא. "גוייסתי עם עוד שלושה חברים שלי לנח"ל, די בכפייה", הוא מספר. "אנקדוטה שאני זוכר מיום הגיוס. בנאדם בשם בובל'ה מנהלל לקח את ארבעתנו ואמר לנו – יש בבקו"ם רס"ר שקוראים לו חזי ויש לו שפם גדול. כשתבואו תגשו אליו ותגידו לו – 'שלום חזי, מה נשמע? בובלה שלח אותנו'. אז כשבאנו לבקו"ם הלכנו לרס"ר ואמרנו לו את זה, ובאותו רגע היינו במעצר".

יריב חן [במרכז] בסיום קורס קצינים

בזמן שירותו בנח"ל עבר קורס קצינים, הדריך בקורס מ"כים בשבטה ומשם ביקש לעבור לגולני. "זה היה בשנת 1965. רציתי להיות ביחידה ממש קרבית, שהיא יחסית עממית ומגייסת חיילים מכל רחבי המדינה, ואז גולני באמת גייסה את דלת העם מה שנקרא. זה היה גיוס חובה חובה, לא היתה שום התנדבות. אחר כך, כשהייתי מפקד בא"ח גולני ואורי אייזנברג [שגיא] המח"ט, בערך ב-1976, הפכנו את זה להתנדבות וגייסנו כמויות גדולות של חיילי גולני כמתנדבים. ואז השתנתה פניה של גולני מחטיבת חיילי גולני, במרכאות כפולות ומכופלות – דפוקים, לחיל שבשלב מסוים אף עלה על המתנדבים הצנחנים".

כשהגיע לגולני נשלח יריב לגדוד 13. "המג"ד היה משה גת, והוא אמר לי – לך תהיה הסמ"פ של דובי, הפלוגה נמצאת שם בין האקליפטוסים. וכך הייתי סגנו של דובי דרור בפלוגה ב'. הוא היה איש מיוחד וליווינו אחד את השני עד שנהרג בחרמון במלחמת יום כיפור" [כמג"ד 17].

את פלוגה ב' קיבל יריב חן כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים. בתקופת ההמתנה, מאי 1967, גדוד 13 היה הראשון מחטיבת גולני שהתמקם באצבע הגליל. יריב מספר: "היינו בתוך מטעי התפוחים של קיבוץ עמיעד, וכל ערב היינו מתקרבים לכיוון הגבול באיזשהו מקום, מפלסים דרך בצמחייה ומכינים מארבים. הדבר השני שעשינו באותם ימים זה תכנון ההתקפה על תל פאחר".

למה ביטלו לגדוד 13 את המשימה לכיבוש תל פאחר

יריב חן, מ"פ ב' בגדוד 13 בששת הימים

עניין תל פאחר הוא נקודה קצת כואבת עבור גדוד 13. באחת מהפקודות הראשונות למבצע "מקבת" של פיקוד צפון לכיבוש צפון הרמה הסורית, שיצאה ב-24 במאי 1967, הוטלה משימת כיבוש תל פאחר על גדוד 13. לפי תכנון זה של חטיבת גולני היה גדוד 12 מיועד לכיבוש מוצבי נעמוש וזעורה. בתכנון חדש כמה ימים לאחר מכן, ב-29 במאי, הועברה משימת תל פאחר לגדוד 12, כאשר משימתו החדשה של גדוד 13 היא כיבוש בחריאת ובורג' בביל וכוננות לסייע בתל פאחר ותל עזזיאת, לפי פקודה.

יריב: "תל פאחר היה המשימה שקיבלנו, בנינו אפילו שולחן חול והתחלנו לתכנן ולעבוד על משימות לכל פלוגה. בשלב מסוים קיבלנו זחל"מים שהגיעו אלינו מהדרום, אירגנו אותם והצטוותנו עליהם והיינו ממש כוח שעומד לכבוש את תל פאחר".

מה ידעתם על התל הזה? יריב: "שזה יעד מבוצר שחולש על דרכי גישה. לא ידענו על כל התעלות והבונקרים ומה שקורה בתוכם, אבל גם גדוד 12 לא ידע".

מה היתה המשימה המיועדת שלך בתל פאחר? יריב: "אני זוכר שהייתי אמור לתקוף את תל פאחר מכיוון ציר הנפט ולהיכנס מהחלק העליון של התל. איך אני מגיע לדרך הנפט, אני לא זוכר. לא הספקתי להתעמק בזה מפני שאז קיבלנו הודעה שהמשימה ירדה מאיתנו. לקחו מאיתנו את הזחל"מים והעבירו אותם לגדוד 12".

וכי למה? "לא אגיד לך מה התהלך בשמועות על למה לקחו לנו את המשימה. אבל בדיעבד, כמו שזה התפתח – גדוד 12 אכל אותה ואנחנו בעצם הפכנו ליחידה שולית בתוך המלחמה עצמה. לא היה במה שעשינו שום הילה ושום גבורה".

פנחס אלוש 2014

את ההשערה מה קרה באותם ימים שגרם למח"ט גולני אל"מ יונה אפרת להעביר את המשימה שלהם לגדוד 12, הוא מעדיף לשמור לעצמו, ובכל זאת חושף קצת. "יש כל מיני שמועות, אבל הן שמועות מכוערות. בוא נגיד שלא לקחו לגדוד 13 את המשימה בגלל המ"פים. אלוש הוא סיפור עצוב באיזשהו מקום. הוא היה אדם עם פוטנציאל גבוה, הגיע מהצנחנים עם אות הגבורה [מפעולת קלקיליה 1956], היה אמור להיות מג"ד מוביל ובאיזשהו מקום הוא התבזבז. היה לו מין סגנון של פלייבוי או היפי, משהו מוזר בהתנהגות. הוא לא התאים לגולני מלכתחילה ובגלל זה לא העריכו אותו. לדעתי הוא בעצם הכשיל את גדוד 13 בקבלת המשימה על תל פאחר, ואני חושב שגם גדוד 12 אכל אותה בחלקו בגלל האיחור בקבלת המשימה, כי מרגע שהם קיבלו את המשימה כנראה שלא היה מספיק זמן לתכנן ומספיק זמן להתכונן".

שאלנו אם ההחלטה הזו נפלה מפני שגדוד 12 היה עם כשירות גבוהה יותר, ויריב ענה: "אני לא חושב, מפני שגדוד 12 עשה בדיוק כמונו אימוני קיץ וחורף, באותה רמה ובאותה יכולת. יותר מזה, אני יכול להגיד לך שאני בדיוק לפני המלחמה קיבלתי מ"פ מצטיין של גולני בעקבות האימון, ונתנו לי עץ עם סמל. כך שלהגיד שגדוד 12 היה יותר טוב אין לזה הצדקה. היינו גדוד טוב עם פלוגות טובות. אני לא רוצה להגיד לך על יונה, כי הוא לא סיפר לי למה לקחו לנו את המשימה, אבל העובדה היא שהקונסטלציה היתה שהמשימה ניתנה מראש לגדוד 13. יכול היה יונה מראש לתת אותה למי שהוא מעריך או מעריץ, אבל הוא נתן אותה לגדוד 13, ובשלב מסוים, מסיבות לא ברורות, היא נלקחה מאיתנו".

"היה המון זמן להתכונן למלחמה, אבל בסוף זה התנהל כמו קרב היתקלות"

יותר משבועיים שהה גדוד 13 באיזור עמיעד, כשהוא מהווה למעשה כוח לבלימת התקפה סורית אפשרית מכיוון גשר בנות יעקב. יש לציין כי שבועיים קודם לכן, בליל 8-9 במאי 1967, הניחה חוליה סורית מטען חבלה חשמלי על כביש 90 סמוך לכניסה לעמיעד והפעילה אותו בזמן שמשאית צבאית עברה במקום. לא היו נפגעים.

באותם ימים, מלבד מארבי לילה לכיוון הגבול, עסק הגדוד באימוני כושר גופני ונשק. "עשינו את כל ההכנות שאפשר לעשות בתוך המטעים, כי היינו אמורים להסתתר ואסור היה לנו לזוז", מספר יריב.

יריב חן בתקופת פו"מ שאחרי ששת הימים, לוחץ יד לשר הביטחון משה דיין, שניהם אנשי נהלל

ההמתנה היתה מתוחה והצבא דרוך בקוצר רוח. יריב מתאר: "האווירה של גולני באותם ימים זה הרצון להילחם והרצון לנקום בסורים האלה, שכל השנים ירו פגזים אל ישובי הצפון והחולה, וכמו שאמרו אחר כך על החרמון שהוא העיניים של המדינה, ככה חיילי גולני התייחסו לגליל והיו חדורי קרב וחדורי נקמה. הסורים היו אויב שפגע במדינת ישראל לאורך תקופה, וכשהמלחמה לא פרצה בגבול הסורי היתה אווירת נכאים כל זמן שלא היה ברור אם אנחנו עולים לרמה ולא ניתנה שום פקודה. התחושה היתה כאילו אנחנו נשארים מאחור ולא נבצע את המשימה. לא ידענו כמה מאמצים ולחצים הופעלו מאחור כדי שיקרה שגולני לא תתבזבז במלחמה הזו".

כבן מושב נהלל, יריב חן מפרגן למשה דיין, איש נהלל אף הוא, שבתקופת ההמתנה מונה לשר הביטחון לאחר לחץ ציבורי. "הרוח הכללית אחרי שדיין מונה לשר ביטחון היתה שכל מי שהיה בגובה 1.70 מטר צמח ל-1.80 לפחות. הכתפיים ששחו התרוממו אל על, היתה התרוממות רוח והרגשה נהדרת".

בבוקר ה-9 ביוני 1967, אחרי שוך הקרבות מול צבאות מצרים וירדן, ניתנה הפקודה המיוחלת לפיקוד צפון לעלות על הרמה הסורית. יריב: "קיבלנו את הפקודה לנוע. הרמה כבר בערה, המטוסים כיסחו את הרמה הרבה שעות לפני שזזנו. והיה כבר כוח של הסיירת ושל גדוד 12 וגדוד 51 שנכנסו לפנינו. ועם כל זמן ההמתנה הארוך שהיה לנו, כל הישיבה הבטלה וההמתנה הארוכה במטעי עמיעד, אז כשהגענו לרגע שקיבלנו את הפקודה לזוז לבניאס, אני עוד קיבלתי את המשימה תוך כדי תנועה מכפר סאלד עד גבעת האם בערך [עניין של דקות אחדות]. היה המון זמן להתכונן למלחמה הזו, אבל הדברים קרו בסוף כמו בקרב היתקלות".

גדוד 13 הגיע לאיזור הגושרים/צומת חורשת טל במשאיות בסביבות השעה 14:30 או מעט לאחר מכן. בשעה 16:36 קיבל המג"ד אלוש פקודה מהמח"ט יונה אפרת לנוע לכיוון עין א-דייסה שמדרום לתל פאחר, ככוח עתודה לעזרת גדוד 12. מכיוון שהגדוד לא היה מנויד בזחל"מים, אלא במשאיות שהתקשו לנוע במעלה הטרשי, זאת בנוסף לעומס התנועה שהיה על הציר היחיד, התנועה של הגדוד היתה איטית ביותר עד שבשלב מסוים התקבלה פקודה לרדת מהמשאיות ולנוע ברגל.

יריב: "הגענו לגבעת האם במשאיות בתחילת הערב, אבל באיזשהו מקום ירדנו והתחלנו ללכת. המשאיות גם לא כל כך הצליחו לנסוע וגם בגלל שהיו קודם פגיעות בזחל"מים החליטו שאין טעם להיכנס לשטח עם משאיות כאלה כי עלול להיות טבח. וההחלטה היתה שעולים ברגל. ירדנו והתחלנו ללכת. חצינו את הגבול כשעל ידינו היו זחל"מים בוערים וכמה גוויות [ראו כאן – זחל"ם גדוד 121 מחטיבה 8], תמונות מאוד קשות לאנשים ולחיילים צעירים בכלל, וככה אתה צריך להיכנס למלחמה. בתחילת הדרך הוביל אלוש עם פלוגה א' והמ"פ דני בנימיני, אחריו הפלוגה המסייעת ואנחנו אחריהם, ולפני תל פאחר התפצלנו".

9 ביוני 1967 לפנות ערב, חיילי גדוד 13 בדרך מגבעת האם אל הרמה הסורית [צילום ז'יל קרון]

מה ידעת על הנעשה בקרבות של גדוד 12 וגדוד 51 – בתל פאחר ובתל עזזיאת? יריב: "לא ידענו הרבה, למעט שעצרנו ליד גבעת האם פחות או יותר והמתנו לפקודה לזוז רגלית. שם ידענו שהקרב בתל פאחר הסתבך וכבר ידענו ש'גולדה' [רס"ן צבי פז, סגן מפקד בא"ח גולני] נסע עם טנדר לחלץ פצועים מתל פאחר ונהרג".

מאיפה שמעת על גולדה? "היו שמועות, או שקיבלנו דרך אלוש, אני לא זוכר. ואז התחלנו לנוע ושמענו על הקלות היחסית שהלך לגדוד 51 בתל עזזיאת ועל הקשיים בתל פאחר".

למעשה, גדוד 13 שהוקפץ כעתודה להכרעת מוצב תל פאחר לא הצליח להגיע בזמן עקב אותם קשיי תעבורה. כשברשת הקשר נשמעה ההודעה על סיום הקרב בשעה 18:22, גדוד 13 באותו זמן היה בתנועה רגלית בערך בקטע שבין גבעת האם לדרך המוצבים הסורית, מרחק של כשני ק"מ מתל פאחר. בשעה 19:06 יש אסמכתא ברשת חטיבתית למיקומו של הגדוד: מדרום לבורג' בביל.

כאן נעצר הגדוד בגלל קומנדקר עם ציוד שהיה מיועד כנראה לגדוד 51, שעלה על מוקש, נדלק והבעיר טנק שנפגע קודם לכן ממוקש. מפקד הטנק, צבי שץ, תוך סיכון עצמו הצליח לכבות את האש, ועל כך זכה אחרי המלחמה לצל"ש בזכות המלצת מג"ד 13 אלוש שהתרשם מאומץ לבו [ראו כאן הסיפור המלא].

בשעה 19:58 על פי יומן המבצעים, התקבלה ההוראה כי גדוד 13 יפריש שתי פלוגות למשימות חטיבה 8 באיזור זעורה. חטיבה 8 שהיתה הראשונה להבקיע את המערך הסורי באיזור גבעת האם, עברה מסע תלאות בכיבוש זעורה וקלע, וביקשה סיוע של חי"ר לכיבוש מוצב 9136 בצפון זעורה, וכן "ניקוי" השטח מאויב ואבטחת האיזור.

גדוד 13 התפצל: המג"ד אלוש ופלוגות א'-ב' נעו לכיוון זעורה להיות ת"פ חטיבה 8, וחצי גדוד בפיקודו של הסמג"ד רס"ן אורי כהן נותר על דרך המוצבים הסורית סמוך לחירבת סודה/בורג' בביל, להיערכות לכיבוש כפר בניאס.

בזמנו סיפר אלוש על תחושותיו לאחר שקיבל משימה לא צפויה ולא מתוכננת: "לך תדע כעת בחושך איך להגיע, ויותר מזה כשעין פית לא בידינו. מוצבים על הדרך, תל פאחר עם כל ההמולה הגדולה, כולם רגישים".

בסקירה שנתן אלוש בפני בכירי חטיבת גולני בפאנל לסיכום קרבות על אירועי הגדוד שלו, הוא סיפר כי החל לנוע לכיוון מזרח על השדות שמדרום למוצב בורג' בביל, אבל נוכח שהשטח ממוקש – "החלטתי לחזור בחזרה ולנוע דרך עין א-דייסה ולעלות אותם".

כמו שזה נראה, מסלול חצי גדוד 13 לזעורה היה כך: מבורג' בביל לצומת האמ.איקס שמתחת לתל פאחר, ומשם עלייה בדרך הצמודה לגדרות המוצב אל דרך הנפט. בהגיעו לציר הנפט [עשרות מטרים מצפון לתל פאחר] המשיך אלוש לכיוון עין פית, לא נכנס לתוך הכפר ונע לכיוון כללי דרום-מזרח.

שנים רבות אחרי המלחמה שירטט אלוש את תנועת גדוד 13.

תנועת גדוד 13 בימים 9-10 ביוני 1967 כפי ששירטט המג"ד פנחס נוי אלוש

נראה שהמפה אינה מדייקת "על הסנטימטר" בקטע שמעין פית לזעורה. על-פי דיווח של אלוש עצמו ברשת החטיבתית מהשעה 21:58 – הוא החל לעלות לזעורה מכיוון המוצב הסורי 9105 – שנמצא על דרך הנפט סמוך לעין א-דייסה. בסיכום החטיבתי שאחרי המלחהמ סיפר אלוש לעמיתיו על כלי רכב שפגש אותו מתחת לעין פית – "בדיוק בפיתול הזה", והביא אותו למג"ד 121. נראה שמדובר בדרך שעולה לזעורה בסמוך למוצב סורי המסומן במפות פיקוד צפון כ-9105.

בתעבורת הקשר בין חטיבת גולני לחטיבה 8 יש דיווחים שפלוגת יריב עלתה דרך עין א-דייסה. נראה כי מדובר בדרך הנפט באיזור שממזרח ומעל לעין א-דייסה. יריב חן כיום, אחרי 53 שנים, לא זוכר במדויק את המסלול שעשה, אבל באופן כללי מאשר את התרשים ששירטט המג"ד שלו. הוא מספר שאת רוב הדרך עשה לבדו, ולא ברור לו איפה התפצל חצי הגדוד.

"חיילים חשו ברע מהמראות בגבעת האם, היה צריך לשאת חלק מהם על אלונקות"

על המסע הרגלי מאיזור גבעת האם, הוא מספר: "הלכתי עם פלוגה מכונסת. החיילים ראו קודם את המראות הקשים, את המתים והשרופים והריחו את הריחות, והיו חיילים שהחלו לחוש ברע ולא יכלו להמשיך והיה צריך לשאת חלק מהם באלונקות, לטפל בהם ולדחוף קדימה. התחלקנו כך שהמפקדים הלכו מאחור ואני הלכתי מקדימה".

המסע הפך לקשה יותר בקטע השני שלו, מבורג' בביל דרך תל פאחר אל דרך הנפט ומשם אל איזור זעורה וג'בב אל מיס. זאת היתה חתיכת עלייה לגובה של כ-500 מטר ולמרחק של כשמונה ק"מ – עם ציוד מלא, בתנאי שטח קשים, בחשיכה ותוך אפשרות של היתקלות באויב נסוג.

יריב: "זה היה מסע מאוד מאוד מפרך. היינו עמוסים מאוד והיינו עייפים מאוד כי לא ישנו לילה קודם, וגם כאמור היו חיילים במצב נפשי מאוד קשה מהמראות במעבר גבעת האם. חלק מהם היו חיילים חדשים יחסית. שמנו אלונקות ופרק זמן סחבנו אותם, החובש טיפל בהם ואחר-כך הם ירדו והמשיכו ללכת. היה קשה גם לטפל וגם לדחוף ולעשות את העלייה הזו. היה לי סמ"פ מצוין שקראו לו מנדי, שאחר-כך היה אלוף [יעקב אור, מנדלסון, היה מתאם פעולות הממשלה בשטחים] והוא עזר מאוד, ולאט לאט עלינו וחברנו לציר לכיוון ג'בב אל מיס, כשכל הדרך אנחנו מקבלים דיווחים ושומעים מה קורה ברשת הגדודית".

פלוגה ב', גדוד 13. מפה כללית של איזור הפעולה – 9-10.6.1967

בשלב העלייה יריב כבר ידע שמשימתו תחת חטיבה 8 היא להגיע לג'בב אל מיס – כפר שנמצא על הדרך שבין זעורה לקלע. כשבע שעות קודם לכן, ב-9 ביוני 1967 אחר הצהריים עברו באותו מקום חפ"ק חטיבה 8 עם פלוגת טנקים ופלוגת חרמ"ש מגדוד 377, בדרכם לקלע על מנת להתחבר עם גדוד 129.

יריב מספר: "הגענו לנקודת הפיצול בזעורה [בשעה 01:30 – ע"פ דו"ח סיכום של חטיבת גולני], אלוש אמר לי – כאן אתה הולך אחרי חטיבת השריון של אלברט. ישבתי על המפה חמש דקות ולאחר מכן פניתי עם הפלוגה דרומה והתחלתי לנוע לג'בב אל מיס. לא ידעתי מה מחכה לי שם, כי זו לא היתה משימה מתוכננת. גם לא ידענו מה המצב של חטיבה 8 כי בהתחלה לא היה לנו קשר איתם".

מח"ט 8: "יריב כאן 20, הכוח יימצא בין המקום שאני יושב בו לבין המקום שאתה נמצא בו"

ברשת הקשר של חטיבה 8 אפשר לשמוע דיווחים על הליך ההתחברות עם כוח יריב והאזהרות לגדוד 121 [חרמ"ש] לא לפגוע בו.

ברשת חטיבה 8 אין ציון שעות של הדיווחים, אבל לפי היומן של גולני ידוע כי בשעה 20:00 הגיעה ההנחיה [מרמ"ט הפיקוד דן לנר] להפריש שתי פלוגות מגולני עבור חטיבה 8.

הנה דיווח ברשת של 8: "כאן 22 [קצין אג"מ], לאיזור 9107 [צ"ל 9117] יגיעו גם שתי יחידות משנה מהסוג של 1 [חטיבת גולני], אני טרם יודע מאיפה הם יגיעו, עבור". בהמשך נשמע המח"ט אלברט מנדלר מוסר למג"ד 121: "כאן 20 רות, שיעברו אותם אליך ל-9102 [על הדרך לג'בב אל מיס] ומשם תפנה אותם אלינו באור מלא על הציר דרך 9188 [צ"ל 8188], עבור".

בשלב זה קיבלה חטיבה 8 הודעה מאג"מ גולני [רס"ן גורודיש]: "הודעתי שיריב, כלומר כוח שנע רגלית להתחבר איתכם, נמצא בעין א-דייסה, אני אומר שנית נמצא בעין א-דייסה, ינוע אליכם דרך 9105, אני אומר שנית – 9105. תדאגו לקבל אותם שם ושלא יתפספס העניין, עבור". 9105 הוא המוצב הנמצא בתחילת הדרך העולה מציר הנפט מזרחה אל זעורה.

האזינו לקולות הקשר – התיאום בין חטיבה 8 לבין רשת נחשול של גולני להגעת פלוגת יריב

ברשת חטיבה 8 מסרו הנחיות על דרך התנועה של פלוגה א' עם המג"ד, ולאחר מכן יש דיווח: "יריב בהאזנה ב[רשת] שורק, הם קוראים לעצמם יריב, יקראו לעצמם, אני כל הזמן אתן להם הוראות מתאימות עבור".

קצין אג"מ 8 [רס"ן אמנון רשף] דרש: "כאן 22 רות, אני רוצה שייווצר קשר ראשוני איתו כל הזמן, האם ברור? עבור". רשת גולני: "כאן נחשול, אתן לך מיד את התדר ותוכל לדבר איתו, אבל בלי בירבורים, המכשיר במספר 3 ברשת נחשול, את התדר מיד אתן לך, סוף".

הוראות התיאום נמשכו: "כאן 22, יחידת משנה רגלית נעה משם [מעין א-דייסה] ל-9105 במגמה להצטרף אלינו, היא הועברה לנו. אני רוצה שאתם [גדוד 121] תקלטו אותה, היא נעה ל-9105 רגלית עם פנס ירוק בראשה… שלח לשם נציג עם פנס ירוק אם זה ניתן… הם באים עם פנס ירוק ועם רקטה ירוקה מוכנה… הם שומעים אתכם על רשת שורק והם שומעים אותך, הם רק לא יכולים לשדר, עבוד איתם בשיטת נצנוצים ואם צריך גם רקטות, קלוט אותם, רק אל תירו בהם! עבור".

עברו דקות ארוכות, ואז ביררו האם פלוגת גדוד 13 הגיעה ל-9105. על כך ענה קצין אג"מ: "כאן 22 שלילי, ליריב יש עלייה קשה, הוא בתנועה רגלית בעלייה קשה, סוף".

כעבור זמן נוסף, אולי לקראת חצות, נוצר קשר בין המ"פ יריב חן למח"ט אלברט מנדלר, דבר שהוקלט ברשת הקשר – היכנסו כאן ל-1:09:50 שעה.

המח"ט מנדלר

המ"פ: "כאן יריב, האם אני אוכל לקבל ממך כמה פקודות?".

המח"ט: "יריב כאן 20, …לקלוט אותך, תשלח… הכוח יימצא בין המקום שאני יושב בו לבין המקום שאתה נמצא בו. שם לא צריך להיות שום דבר. הכוח השני שיש לו משימה מוגדרת מאוד וחשובה מאוד"…

בשיחה איתנו, יריב לא זכר תחילה שהוא דיבר עם מישהו מחטיבה 8 – "אולי פעם אחת דיברתי עם אלברט, שאמר שהם מתקדמים ושאנחנו נלך אחריהם ונבדוק אם יש חיילי אויב, זה תפקידנו. הם רצו קדימה עם הטנקים, אני הלכתי ברגל ולכן לא נפגשתי עם ראש הטור שלהם או זנב הטור אפילו פעם אחת".

יריב מספר שתוך כדי התקדמותו דרומה אל הכפר הוא נתקל בכמה טנקים. "כל טנק שראינו עצרנו על ידו, טיפסנו עליו לראות מה קורה. חלק מהטנקים נראו נטושים. מצאנו בפנים עוזים ומפות. לא היו עליהם אנשי שריון, כנראה שהם עלו על טנקים אחרים. לא ראינו את זה קורה. כנראה שהטנקים האלה וגם זחל"מים שעמדו בצידי הדרך נתקעו או התקלקלו [היו לפחות שניים שנפגעו בקטע זה – מוצבי דרום זעורה] ונראו כאילו ננטשו, במרכאות. לא ראיתי שהיה תחקיר עם חטיבה 8 על העניין הזה".

בכתום: תנועת פלוגת יריב חן מגבעת האם לג'בב אל מיס. בכחול: פלוגה א' עם המג"ד אלוש בכיבוש צפון זעורה. 1) תחילת עלייה ברגל. 2) מקום פיצול גדוד 13 לכוח אלוש וכוח אורי. 3) כוח אלוש מתפצל למשימותיו ת"פ חטיבה 8. 4) פלוגת יריב ביעד שלה. כיוון התרשים: ממערב למזרח [לחצו להגדלה]

פלוגה ב' הגיעה לג'בב אל מיס בשעה 3 לפנות בוקר. יריב: "לא היתה לנו שום היתקלות עם אויב. הגענו לכפר, התחלנו לסרוק ימינה ושמאלה, ואחד הכוחות שסרק מערבה אמר שיש פה יעד מבוצר [מוצב 8173]. התארגנו בשלושה כוחות ונכנסנו ליעד המבוצר הזה, התעלות היו חפורות כמו שצריך. ואז תוך כדי התקדמות נתקלנו בחייל סורי שצעק 'טייארת טייארת' [מטוסים], וכל מיני צעקות ואיים כאילו בנשק שהוא יירה, ואנחנו לא ירינו בו. תפסנו אותו והתברר שהיעד היה נטוש. היה כבר די קרוב לבוקר, ואז קיבלנו הוראה להתמקם בג'בב אל מיס, לאבטח את עצמנו [שעה 05:00], ובבוקר משוגרות אלינו משאיות לקחת אותנו לוואסט – וככה היה".

יצוין כי בראיון עם המג"ד אלוש בשנת 2014 הוא תיאר כך את הפיצול מפלוגת יריב: "למה הוא [גדוד 377] לא לקח את היעד הזה [כיבוש המוצב 9136 בצפון זעורה] אני לא יודע, ואותנו העלו למעלה במקומו. ואני שולח לקיבינימט את חן יריב לג'בב אל מיס, והוא יושב שם ומתגרד מהפרעושים, ולקראת שבת אחר הצהריים כל החטיבה עוברת דרכו. אבסורד מוחלט".

שרידי הכפר ג'בב אל מיס

היה לך במשך כל הזמן הזה קשר עם המג"ד אלוש? יריב: "אני לא זוכר שדיברתי עם אלוש. היה לי קשר עם הסמג"ד אורי כהן. עוד לפני הבוקר הגיעו אלינו חיים סלע ז"ל [מפקד סיירת אגוז] ועודד ליבנה, הם סיפרו לנו מה קורה בשאר הקרבות של החטיבה ושבעצם תהיה הפסקת אש ולא יהיה המשך. ובסופו של היום גדוד 13 התכנס בקונייטרה, שם נפגשנו וקיבלנו מתחם פעילות באיזור של צומת רפיד עם הפינה של הרוקאד, ומכאן התחיל שלב חלוקת הגבול החדש וקביעת דרכים, שהיו סיפור בפני עצמו אחרי המלחמה".

"חיכינו כל כך הרבה ובסוף הרגשנו ממש ממש מבוזבזים"

כל מפקד וכל חייל שהיה בגדוד 13 במלחמת ששת הימים יצא בתחושה של החמצה. חטיבת גולני עלתה על רכבת המלחמה ברגע האחרון, אבל גדוד 13 לא זכה להשתתף בקרבות החשובים.

גם יריב חן מרגיש כך עד היום: "אין לי טענות אל עצמי כמ"פ. מה שהוטל עליי – עשיתי. הפספוס הגדול הוא שלא תפסנו מלחמות וקרבות. חיכינו כל כך הרבה ובסוף הרגשנו ממש ממש מבוזבזים. שמע, פלוגה בגולני זה חתיכת כוח, ובטח שגדוד. וכשהכוח הזה לא עושה כלום ויש לך מח"ט שיושב בגבעת האם ולא מייצר שום מאמץ חטיבתי, ולא משתתף בשום דבר, ויש לך מג"ד שהוא ככה וככה, אז באיזשהו מקום אתה יוצא מאוכזב. ואני אומר לך שהתחושה הזו עלתה אצלי מיד בסיום המלחמה. זה אפילו קרה תוך כדי התנועה על גב הרמה אל תוך קונייטרה כשידענו שיש כבר הפסקת אש. תחושה של בזבוז ושלא ניצלו אותנו ולא עשו איתנו כמעט כלום בצד של מלחמה".

חן יריב [יושב בשורה שנייה שני משמאל] במפגש מפקדי גדוד 13 בשנת 2007. משמאל המג"ד אלוש [צלם לא ידוע]

המשך שירותו של יריב חן אחרי ששת הימים היה מדריך בקורס קצינים ומדריך בפו"מ. במסגרת זו, הוא מציין, "היה הנאום מפורסם של משה דיין, שאמר שלא יהיו יותר מלחמות בארץ ושהוא הולך להקטין פלוגות וגדודים. מאחר שכל הקצינים שמעו שלא יהיו יותר מלחמות, רבים בחרו ללכת לתפקידי מטה. אני הלכתי לאג"מ מבצעים להיות ראש זירת צפון. התחלתי בספטמבר 1973 ובאוקטובר היתה המלחמה".

בהמשך שימש רל"ש ראש אג"מ, מפקד בא"ח גולני, סמח"ט 609, שליחות בקניה לשלוש שנים וסיום כמח"ט 406 [חטיבת הערבה]. אחרי הצבא ניהל מפעלים חקלאיים שונים בעמק.

לא נפרדנו מיריב בלי כמה מילים על אחותו המפורסמת – הזמרת שולה חן, שהחלה את הקריירה ב-1966 בלהקת הנח"ל. יריב: "פעמים רבות היא הופיעה בפני גדוד 13 כשהייתי שם אחרי המלחמה ברמת הגולן, ואני האח הגדול הייתי גאה בה מאוד".

יריב חן עם אחותו שולה [משמאל] וידידה

31 מחשבות על “כאן יריב, מחכה לפקודות

  1. לשלמה מן
    ראיון מצוין, כל המחמאות לך כמראיין וליריב חן המתאר באופן אמין, עניני, צנוע וכן את פעילות הגדוד והפלוגה שלו.
    תאור התנועה של הפלוגה והגדוד של יריב מאששים את תאור תנועת פלוגה ד' של גדוד 12 אחרי רדת החושך מגבעת האם לתל פאחר. בספור שכתבתי לפני כשנתיים אשר הואלת לפרסם בנעמוש. טענתי בתגובה למבקרים ציניים בנעמוש שהליכה של 3 שעות לתל פאחר בתנועה מאובטחת עם ציוד קרב מלא הינה סבירה, הראיון עם יריב חן מאשש גם את טענתי כי היו עכובים בתנועה שנגזרו ממעבר ואו המתנה בין כוחות שנעו על אותם הצירים. הגדוד שלו היה על אותם הצירים באותן השעות ואולי גם יחידות גדוד 51 וטנקים נספחים.
    בברכת מועדים לשמחה,
    צבי פרל

    אהבתי

    • אכן הציר שהלכתם בו היה עמוס בתנועה, במיוחד הקטע שבין גבעת האם לדרך המוצבים הסורית שבו נעו משעות אחה"צ המאוחרות ובהמשך כל אותו ערב דרגים מחטיבה 8 וחטיבה 1 עם ציוד ואספקה, פצועים, תגבורות טנקים ולוחמים ומה לא. וזה כולל גדוד 13. כך זה היה במשך כמעט יממה שלמה (כולל חטיבה 45 בבוקר מוקדם בשבת 10.6).

      אהבתי

      • לשלמה
        הדיון על הראיון עם יריב חן הביא לחשיפת עובדות מעניינות, ראה התגובה השניה של חייל בפלוגה של יריב חן שהיה ממחזור פברואר 67 , יריב חן היה גם מ"פ שלו בטירונות שלב א' של הפלוגה שהלכה לגדוד 13.
        יש תאור קשה של התנועה מגבעת האם לג'בב אל מיס, שמזכיר מאד את התנועה של פלוגה ד' של גדוד 12 ערב המלחמה באמון הפשיטה על רמות נפתלי שתואר על ידי בספורה של פלוגה ד' בנעמוש.
        כפי שידוע לך המוטיבציה שלי לספר את ספורה הבלתי חשוב של פלוגה ד' נבעה מלגלוגים ציניים על כך שלקח לה להגיע מגבעת האם לתל פאחר 3 שעות מ שעה 20:00 עד 23:00 היו גם הערות לא יפות כלפי נובלמן בהקשר זה ובשל בקורת שביטא על ניהול הקרב. וכן האולר של החטיבה שמודיע למח"ט בקשר שהורה לפלוגה לרוץ, אני תמה האם לא אותו אולר הורה ליריב חן לרוץ והוא אכן הוא רץ , והותיר חיילים עמוסי תחמושת מאחור? זה תאור קשה.
        לזכותו של נובלמן שאנחנו הלכנו והגענו לתל פאחר בתנועה מאובטחת ומסודרת כיחידה אחת הגם שהיינו עמוסים תחמושת. למען ההגינות אציין שציר התנועה של הפלוגה של יריב חן היה יותר ארוך ויותר קשה.
        בברכה,
        צבי פרל

        אהבתי

  2. לא יאומן מסע תלאות שעברה פלוגה שהולכת למלחמה ועוד לפני שניתקלה באויב או ירתה כדור אחד צריכה לפתוח אלונקות ולהיות טרודה בבעיות פנימיות במקום להיות מרוכז במשימה, לא מקנא בהם אם הפלוגה היתה ניתקלת באויב כשחלק מחיליה סוחבים אלונקות וחלק שלא מתפקד מקיא את נישמתו..

    Liked by 1 person

  3. תודה ליריב על כנותו ואמינותו בראיון1. אני שלום שריר(שרייר בגולני מ"כ של אורי שני פלוגה ג' של מונטי) 2. רק עכשיו אני יודע למה לקחו את העבודה לעלות על תל פאחר מגדוד 13 והעבירו לגדוד12. 3.בפשיטה למורדות החרמון בין /9-10 לפני העליה לקונטרה- השתתפו פלוגה ב' של יריב ופלוגה ג' של מונטי- .יריב המ"פ נקע את הקרסול ונאלץ לרדת חזרה בליווי חובש…(הפשיטה נערכה בלילה ובבוקר ללא שינה עלינו ברגל לכיוון קונטרה)

    Liked by 2 אנשים

  4. כחפ"ש בלתי נספר, יש לי הרבה הערות ותהיות על דברי יריב, שהועמד על תקן אלהים שלי בבן עמי (מחזור פברואר 67).
    אך מעניין מכל עבורי הוא לקבל הסבר על הקטע הבא בדבריו, קרוב למבוא, עליו תהיתי רבות במשך השנים:
    " אחר כך, כשהייתי מפקד בא"ח גולני ואורי אייזנברג [שגיא] המח"ט, בערך ב-1976, הפכנו את זה להתנדבות וגייסנו כמויות גדולות של חיילי גולני כמתנדבים. ואז השתנתה פניה של גולני מחטיבת חיילי גולני, במרכאות כפולות ומכופלות – דפוקים, לחיל שבשלב מסוים אף עלה על המתנדבים הצנחנים".
    איך נעשה הפלא הזה ? אשמח להחכים, שכן בעוונותי שרתי בגולני גם במילואים, ולא ראיתי סיבות לנס כזה.

    אהבתי

    • לא מבין למה ומה הקשר להיותו של יריב אלוהים בטירונות שלב א' לבין ראיון תעוד המשימה של פלוגה ב' גדוד 13 במילחמה אמיתית.
      לא ברור למה אמירה שולית כל כך על הקרדיט להפיכת גולני ליחידת מתנדבים מקבלת תגובה אלמונית וכועסת אחרי יותר מ 50 שנה.
      חבל.

      אהבתי

      • ובכן זה הקשר
        . 1. במלחמה האמיתית, כמו שאתה קורא לזה, הייתי על אותו מסלול הליכה כמו המרואיין. רק בפלוגה אחרת.
        2. המגיב, שאיננו אלמוני, (אני מניח שהמייל שמור במערכת), היה מאגיסט מס' 2. אני מניח שזה אומר לך מה משמעות הדבר. עם זאת, כדי לתרום לתאור הקרבות גם מהצד ההוא, אומר שמדובר במנשא רחב של ארגזי תחמושת, במשקל שלא ניתן לשאת בקצב שהוכתב.
        המפ רץ קדימה עם עוזי וקשר שסוחב את מכשיר הקשר.
        לכן למרות רצונם הטוב ומאמציהם של הסמלים, שאכן ניסו לדחוף מאחור, נותרו אנשים מנותקים מהכח מאחור, מזל שהמסלול היה חד משמעי עבורנו. ולא, לא נעצרתי מחמת בחילה ולא היה צריך לשאת אותי על אלונקה.
        3. לגבי ה" 50 שנה" ? האם כל האתר הזה הוא לא העלאת זכרונות מלפני יותר מכך ?
        4. האמירה לגבי "הפיכת גולני ליחידת מתנדבים" אינה שולית לדעתי. הרי המפ יריב עצמו מתיחס אל המגויסים דאז כאל "דפוקים". חשוב אמנם לדעת אם משהו השתנה, ואם כן כיצד. זכרונות צבאיים הם בעלי חשיבות ותועלת, פרט לטיפוח האגו של הנזכרים, באם מבינים את מה שאירע ומשפרים לאור זאת.
        5. היות והתגובה אינה "אלמונית" וגם לא נטולת הקשר זמן, הרי שמה שמפריע למר פרל הוא כנראה מה שהוא זיהה כ"כועסת". לאמיתו של דבר, ניסיתי לשאול שאלה קונסטרוקטיבית. אך הכעס, למרות שנכבש, גם כעת, הןא ככל הנראה מבצבץ.
        6. היות ואני באמת מעריך את העבודה היסודית והמסורה שנעשית על ידי מי שמחזיק ותורם לאתר הזה, אשמור גם היום את הדברים הכועסים לעצמי, אך אנא, זכרו, יש כמה נקודות מבט על האירועים. תנו כבוד גם למי שלא ידע אפילו לאן ולמה הולכים.
        חג שמח ככל האפשר

        אהבתי

            • שלום שלמה.
              ראיתי מה שראו כל מי שכתב לעיל. בעלי הכושר הגבוה (הסמלים, ומשה גבעתי) דחפו כמיטב יכלתם. בשלב מסוים לאחר גמר העלייה התקבלה כנראה הנחייה להאץ את הקצב. בשלב זה נשארנו, אחד אחד, לפני ואחרי, אולי בעלי המטען הגבוה, מאחור. אי אפשר היה לזהות מסביב מי נגד מי. הלכנו כבודדים בלא להכיר את הדרך ו\או את היעד. כפי שכתבתי כבר, למזלנו המחלקה שלנו המשיכה ישר ונעצרה בפאתי הבניאס. שם נפגשנו.
              תודה על ההתעניינות
              אהוד

              אהבתי

        • אני חוזר בי, מתנצל בפני החייל האלמוני ומבין את הכעס, אני יודע מה זה לשאת מנשאה של מס 2 למאג, אם הייתי נושא מנשאה כזו במסלול כזה מנותק מהכוח גם אני הייתי כועס למיקרא הראיון.

          אהבתי

        • אני חוזר בי, מתנצל בפני החייל האלמוני ומבין את הכעס, אני יודע מה זה לשאת מנשאה של מס 2 למאג, אם הייתי נושא מנשאה כזו במסלול כזה מנותק מהכוח גם אני הייתי כועס למיקרא הראיון.
          אגב גם אני מחזור פברואר 67, הייתי בבן עמי בפלוגה שהלכה לגדוד 12, אני חושב שהתגובה שלך חשובה ותורמת לחקר האמת. תודה.

          אהבתי

  5. לא הבנתי למה בגדוד 13 התאכזבו מביטול תל פחר,הם הרי קיבלו משימה אחרת על בורג' בביל ובחריאת,אם עד למלחמה איש לא שמע על תל פחר כמוצב אימתני אז על מה הרבותה?

    אהבתי

  6. בקשר מדובר שהם בעין א דייסה. במפות הם נעים בעיקוף צפוני של תל פאחר. אם אכן נעו דרך עין א דייסה, מה היה מונע מגדוד 12 לנוע בדך הזאת כדי להגיע לגב המוצב בתל פאחר?

    אהבתי

  7. זה פשוט מאד, גדוד 12 עלה לכוון תל פאחר בזחלמים באור יום.
    גדוד 13 והפלוגה של יריב חן נעו בלילה בחושך וברגל אחרי שמוצבי הקו הראשון של הסורים נכבשו, וחטיבה 8 כבר היתה בקלעה.

    אהבתי

    • אם גדוד 12 היו נעים לעין א- דייסה באותם "טווחים ניכרים", היו יכולים לנוע במדרון אחורי עד גבעת הרתק לפחות.

      אהבתי

  8. למשתמש האנונימי
    הכרות שלי עם השטח שטחית, אולם קראתי את הספר של שלמה מן תל התעלות, קראתי תחקירים , דיונים ועדויות של שלמה מן, דני ביזר, שמואל מורד, שמואל'ק, ישראל הוברמן ואחרים בנעמוש, כולם בקיאים מאד בפרטי התנועה והקרב. איני זוכר אם מי מהם הזכיר האפשרות שהיה ציר תנועה מגבעת האם לציר הנפט דרומית לגבעת הרתק או לתל פאחר לטור טנקים וזחלמים של למעלה מעשרים כלי רכב, במדרון אחורי או בהסתר מ 2 תולרים ותותח נ"ט שהיו בתל פאחר, ומטנק או טנקים בחירבת סודה ברמת הבניאס (שפגעו ברכבי השיירה) ואולי גם טנק בתל עזזיאת כל זמן התנועה מכל נשקי הנ"ט הללו. אני מאד מסופק אם יש ציר תנועה כזה.
    שלמה או דני התוכלו להתיחס לענין זה?

    אהבתי

    • לצבי: אין לי הרבה מה להוסיף על מה שכתבו ישראל ובני, ומה שנכתב כאן בעבר. רק לציין שבזמנו לא היה ציר תנועה ישיר מגבעת האם לדרך הנפט. המסלול הכי בטוח יחסית מעיני תל פאחר/סודה ועד כמה שניתן גם עזזיאת, לכוח צבאי שעולה באור יום על הרמה הוא כמו התכנון של פיקוד צפון לחטיבה 8 איך להגיע לזעורה. אבל זה היה עבור חטיבה 8. לגדוד 12 הועידו מסלול קדומני וחשוף.

      אהבתי

  9. אכתוב זאת בזהירות
    התנועה הייתה אמורה להיות בלילה וההנחיה שקיבלתי בעת ששהיתי בגבעת האם מספר ימים לפני פרוץ המלחמה הייתה למצוא / ללמוד את הנתיב שמוצאו בגבעת האם בקו ישר פחות או יותר עד לדרך הנפט. בלי תנועה על דרך ההטיה , אלא חציה שלו והמשך טיפוס לכיוון דרך הנפט.
    מתי שונתה ההחלטה לנוע על דרך ההטיה צפונה ואז לטפס לכיוון דרך הנפט , השערתי ככל הנראה בעת שתוכנית שונתה מתוכנית לילה לתוכנית יום.

    אילו עלה הגדוד בנתיב בו חטיבה 8 הייתה אמורה לנוע כלומר השביל שיוצא מנעמוש לכיון צפון מזרח זה נתיב שאינו נשלט באש מכל המקומות שציינת, אולי חשוף במשהו לטנק שעל תל עזזיאת.
    אותו אמורים היו טנקים שלנו בגבעת האם ומרגמות ה 120 מ"מ לנטרל.

    כל טיפוס לדרך הנפט בקרבה לתל פאחר אכן טמן בחובו חשיפה לאש מתל עזזיאת ומחירבת סודה יש נתיב שמוסתר לכיוון תל פאחר.

    אבל
    הנתיב שמוסה בחר לבסוף בזמן הקרב עצמו משיקולים שלו,שכבר הבעתי את דעתי אני הרב"ט הקטן כי היו נכונים כתוצאה מאילוצי השטח, הכוח הממונע לא היה מסוגל לטפס לכיוון דרך הנפט , מיקום כוחות חטיבה 8 בעת ההיא , לעומת התכנון המקורי היה חשוף לצערינו בוודאות לתל פאחר , לחירבת סודה ולתל עזזיאת.

    אהבתי

  10. אני כמובן מסכים עם ידידי הבוגר ממני ישראל. כדאי גם לראות את הפוסט הישן בבלוג הזה, בו אמרו עזרא מהשריון ועזרא מהמיוחדת דברים דומים:
    https://naamoush.wordpress.com/2013/10/22/%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%90-%D7%9C%D7%90-%D7%90%D7%A9%D7%9D/
    כדאי גם לראות את הפוסט על הסיור שעשינו עם שלמה במקום. אני ממרום גילי ומשקלי טיפסתי רגלית בקלות מציר ההטיה לגבעת הרתק. אני מבין קצת בכושר עבירות של זחל"ם וגם שרמן, ולדעתי, שני הכלים היו מטפסים שם בנתיב המוסתר. גם ניתן להתרשם מהצילומים שעשיתי כי המדובר במדרון מתון. מכל מקום, גדוד 12 יכול היה לרדת מהזחלמים ולעלות רגלית את הטווח הקצר הזה, ולתקוף כפי התכנון. כפי שראינו, אנשי גדוד 13 הלכו מגבעת האם עד זעורה. הנה הפוסט:
    https://naamoush.wordpress.com/2014/12/09/%d7%92%d7%9d-%d7%a9%d7%a8%d7%9e%d7%9f-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%96%d7%94/

    אהבתי

  11. שתי הערות בהקשר לראיון:
    א. הגדוד [13] קיבל זחלמי ימ"ח [של גדוד חרמ"ש שלא גוייס] מזוודים ומצוידים היטב. הזחלמים של החטיבה [30-40]ששימשו החטיבה לאימונים והיו במצב ככה/ככה חולקו בעיקר לגדודים 12 ו- 51. משימת הגדוד אכן היתה תל פאחר! ולה באמת התאמנו! 7-10 ימים לפני פרוץ המלחמה, גוייס אותו גדוד חרמ"ש והזחלמים נלקחו מאיתנו ונשארנו ללא רק"מ. בפני המפח"ט עמדו שתי אפשרויות. אחת – להטיל המשימה [תל פאחר] על גדוד 12/51 [שהיו מזוחלמים] או לקחת מאחד מהם הזחלמים ולהעבירם ל-13 לצורך ביצוע משימת תל פאחר. במפח"ט בחרו באפשרות א' . אין לי שמץ של מושג מה היו השיקולים. אבל , אני משוכנע כי השיקולים היו של נוחות מבצעית בלבד. בוודאי שלא בגלל הערכה נמוכה כלפי גדוד 13 ו/או המגד ו/או ה-מ"פים. הרי רק שבועות קודם לכן המשימה הוטלה על גדוד 13 !!!!! הרי לגדוד ניתנו הזחלמים במצב טכני וזיווד הטובים ביותר!!!! זאת בוודאי הבעת אמון בגדוד!!!
    ב. נכון כי לחלק מה-מ"פים היתה הערכה לא גבוהה וביקורת כלפי המגד. נכון גם כי בגדוד היתה אי-נחת ותיסכול כי המלחמה "ברחה" לנו. המרחק מכאן ועד רכילויות כי במפח"ט 'לקחו' המשימות בגלל הערכה מוכה כלפי הגדוד , היתה קצרה מאוד , מובננת , אבל , ממש לא נכונה!!!
    הייתי מ"פ ותיק [מסייעת] בגדוד [13] בזמן המלחמה והייתי שותף לאותו תיסכול אבל…

    גדעון מאירי

    Liked by 1 person

  12. הייתי מ"כ בפלוגה של יריב במסלול ההליכה אל בב אל מס. אני זוכר עד היום את הרכבים השרופים והריח הקשה של ההרוגים שליווה אותנו במהלך העלייה.
    כבוד רב ליריב על הצניעות והיושר העולים מן הראיון.
    גם בכפר שטיהרנו ניתן היה להיווכח שהשריון (או חרמ"ש) שעבר שם לפנינו ביצעו את העבודה.
    אני גם זוכר היטב את הפרעושים שעקצו אותנו בלילה ששהינו שם.
    אוסיף רק, בנימת הומור, שבישיבות סגל, כאשר שולה חן היה שרה "הוא לא כל כך חכם אני יודעת" היה יריב משתיק את כולם:"אחותי שרה!"
    חיים אבירם (אז אברהם, שכונה פיצ'וטו).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s