יד קלה על ההדק

כל הערב חיכתה זיוה בת ה-12 לשובו של אביה מהרמה הסורית כדי לחגוג ביחד את בת המצווה * מה קרה לאריה קלמן דביר שלושה ימים אחרי סיום המלחמה? * הלכנו בין הגירסאות השונות עד לסיפור האמיתי של נפילתו בכפר ג'רבה * גם 53 שנים לא היקהו את הכעס של זיוה על משרד הביטחון ועל קיבוץ כפר הנשיא, שלדבריה התנערו ממנה: "לא הגיוני שהמדינה תתייחס ככה ליתום צה"ל, ועוד כשהייתי בודדה וקטנה"

חובב רדיו, קשר, פטיפונים ומוסיקה. אריה דביר בקרית שמונה בתחילת שנות ה-60

ה' בסיוון תשכ"ז היה יום שלישי, ערב חג השבועות, 13 ביוני 1967. אווירת החג היתה כפולה ומכופלת. התרגשות שיא שררה בישראל על הניצחון של צה"ל בשלוש החזיתות. ירושלים המאוחדת עמדה לקבל את פניהם של מאות אלפים שיגיעו במהלך החג לכותל המערבי, לרובע היהודי ולסימטאות.

קו הגבול החדש עם הסורים סומן על-ידי הצבת כוחות צבא וגלי אבנים חפוזים. היותו פרוץ לכל רוח גרם לתקריות לא מעטות עם אזרחים סורים שנמלטו מכפריהם ולאחר סיום המלחמה ניסו לחזור בלילות אל ביתם, כדי להציל קצת רכוש. חלק מהם הונסו, חלק נתפסו. היו שנורו. מתח וחשדנות ריחפו באוויר. הרמה נסגרה לתנועת אזרחים ישראלים. חברי קיבוצי הצפון, בעיקר הם, ידעו מאיפה לעלות. שוטטו בכפרים שנעזבו ובמוצבים, שהיו עדיין מלאים כל טוב ולקחו מה שלקחו.

בדמדומי אווירת החג המתינה בקיבוץ כפר הנשיא ילדה קטנה לאבא שלה, שנסע בצהריים לרמת הגולן. לפני שאבא אריה קלמן דביר יצא לדרכו הוא העניק לזיוה מתנה – שרשרת קטנה לכבוד בת המצווה שלה. הבטיח שיחזור בערב ויחגגו. הוריה היו גרושים טריים והיא התגוררה עם אביה.

כשהלילה ירד ואבא לא חזר, הלכה ודפקה על דלתות השכנים, אבל אף אחד לא ידע דבר. זמן קצר אחר כך הגיע לקיבוץ קומנדקר צה"לי וממנה ירדה אמה ז'נט בזעקות. אבא של זיוה לא חזר יותר.

אריה דביר עם בתו זיוה בטיול במנרה

בהיסטוריה של קיבוץ כפר הנשיא ממלחמת ששת הימים רשומים שני חיילים שנהרגו. שניהם לא ממש בשר מבשרו של הקיבוץ ושניהם לא נהרגו במהלכה של המלחמה. שלמה גרינשפן מצפת בן 29, שעבד במפעל "הבונים" בקיבוץ, נהרג שלושה ימים לפני המלחמה, ב-2 ביוני 1967, במארב צה"ל מדרום לקיבוץ לאחר היתקלות עם חוליה סורית שהסתננה לשטח ישראל [לסיפור המלא – ראו כאן].

החלל השני היה אריה (קלמן) דביר בן 34, שהצטרף לקיבוץ ב-1966 עם בתו והיה בתקופת מועמדות לחברות. הוא נהרג ב-13 ביוני 1967, שלושה ימים לאחר סיום המלחמה.

על נסיבות נפילתו נכתב באתר יזכור של משרד הביטחון: "היה במסגרת המילואים בנופלו בקרב שהתחולל ברמת הגולן. הוא נורה ליד קונייטרה ביום ה' בסיוון תשכ"ז (13.6.1967)".

הלכנו לבדוק במה מדובר מאחר שלא ידוע על שום קרב שהתחולל ב-13 ביוני 1967 סמוך לקונייטרה, ונשאבנו לסיפור כואב במיוחד.

שבעה חיילים נהרגו בגולן מיד אחרי המלחמה בהתרחשויות שונות, חלקן עלומות. 11 נוספים, מגדוד 13 של גולני, נהרגו באסון בית המכס שבוע אחרי המלחמה.

בעיתוני אותם ימים אין שום אזכור לנפילתם. הצבא לא דיווח, העיתונאים לא ידעו הכל, וגם אם ידעו – הצנזורה לא תמיד אישרה. אין כמו מקרה אסון בית המכס שהואפל, כדי ללמד על האווירה באותם ימים. כל הזרקורים הופנו לניצחון המזהיר.

ברשימה זו התמקדנו בנסיבתו נפילתו של אריה דביר בן ה-34, חייל מילואים מחטמ"ר 3.

נסיבות מותו של דביר – כל הגירסאות

במשך כל השנים היו מספר גירסאות לנסיבות נפילתו של אריה דביר.

1) בארכיון קיבוץ כפר הנשיא נכתב: דביר נהרג בעלותו על מוקש במשלט נטוש ליד דרדרה [הכוונה לא לדרדרה שמול קיבוץ חולתה, אלא דרדרה שמצפון-מזרח לשפך הירדן אל הכינרת]. במקום אחר במסמכי הארכיון נכתב כי נהרג מאש כוחותינו בזמן שביקר במוצב דרבשיה מול חולתה.

2) באתר יזכור של משרד הביטחון נאמר: דביר נהרג בקרב שהתחולל ליד קונייטרה.

3) מאיר בן דב, חברו של דביר, סיפר: דביר נהרג בזמן שהיה בתוך מוצב סורי ופירק מכשיר קשר כדי להעבירו לקיבוץ כפר הנשיא. חיילים ששמעו רחש צעקו מי שם, דביר לא ענה ובתגובה נורה ונהרג.

השלב הבא היה חיפוש בארכיון צה"ל. כאן מצאנו את הגירסה המהימנה ביותר:

4) יומן המבצעים של פיקוד צפון: מחסום צה"ל ליד הכפר ג'רבה [כ-4 ק"מ דרומית-מזרחית לכפר הנשיא] ירה לעבר כלי רכב שסירב לעצור. מהירי נהרג חבר קיבוץ כפר הנשיא שישב על יד הנהג.

5) דו"ח חקירת מצ"ח מ-1967: קיבלנו את המסמך שאימת את הדיווח מיומן המבצעים וחקר את האירוע.

סיכומו של דבר – אריה דביר קלמן נהרג בשוגג מירי חיילי צה"ל.

החבר של אריה: מאיר בן דב כותב לכפר הנשיא

ב-10 ביוני 2014 שלח הארכיאולוג מאיר בן דב מכתב לקיבוץ, שבו סיפר על חברו אריה דביר ופירט את נסיבות נפילתו:

אריה דביר

"אריה דביר היה מן הצעירים שחיו בקרית שמונה. הוא היה איש משרד הדואר ותיפעל אחזקת טלפונים מטעמם. הכיר לי אותו חבר טוב שלי, ארנון כהן (נוני), שעבד כמוצב בסולל בונה ויותר מאוחר כמודד ראשי במפעל ייבוש החולה של קק"ל. פגשתי שם בין עשרות הצעירים שפעלו בקרית שמונה – מורים, טכנאים במקצועות שונים, חובשים ועוד בעלי מקצועות שסייעו בידי אנשי המעברה, את הבחור אריה דביר, שכאמור היה טכנאי טלפונים. לימים אריה דביר הצטרף לכפר הנשיא וחברי שמר עמו על קשר, וכתוצאה מכך גם אני פגשתי בו.

"במלחמת ששת הימים, ביום א' 11.6.67, יחידתנו עלתה לגולן בדרך הבניאס. הצבא הסורי נסוג ומלאכת הכיבוש היתה קצרה ביותר. בשטח היו עשרות מחנות צבא ומעוזים מבוצרים היטב, מחופרים ובהם חדרי פיקוד משוכללים. ביום א' אספנו אזרחים שבויים בקונייטרה, והיו רק שישה כאלה. שאר הזמן שוטטנו בשטח בו היו מחנות ובונקרים, וירדנו דרך גשר בנות יעקב. לא זכור אם כבר אז או כמה ימים לאחר מכן, הגיעתנו הידיעה שאריה דביר, איש כפר הנשיא, נהרג. איני יודע אם הוא היה מגויס או היה בתוקף תפקידו בקיבוץ.

"סיפרו אז שהוא יצא מהמשק לשוטט בגולן, במחנות ובבונקרים. יש וביקורו היה לקחת ציוד קשר ולשכלל את מערכת הקשר בקיבוץ. כך סיפרו חבריו. באחד הבונקרים באיזור בית המכס העליון הוא עסק בפירוק מערכת קשר משוכללת, אותה רצה להעביר לקיבוץ. אריה היה איש קשר מעולה. תוך כדי הימצאותו בבונקר נכנסו לשם חיילי צה"ל ובשומעם רחש, שאלו מי שם? לא היתה תשובה שכן כנראה הבחור התבייש. בכל מקרה, בהכירי את האיש לא היה בדעתו לשלול שלל לעצמו, אלא לקחת חפצי קשר שישכללו את מערכת הקשר בכפר הנשיא. מכל מקום הוא לא ענה והחיילים ירו בו למוות.

"אכן היתה זו תאונה, אבל לא תאונת דרכים, אלא יד קלה על ההדק. חבל. שוחחתי עם חברי ארנון וכך הוא זוכר את המקרה במדויק. כך דיברו אז בין החברים על מותו הטרגי של אריה".

עד כאן מכתבו של מאיר בן דב.

בן דב הוא ארכיאולוג בעל שם שניהל כמה וכמה חפירות חשובות מאוד – במצדה, בכוכב הירדן, רמת רחל, איזורי הר הבית והרובע היהודי בירושלים ועוד. בשיחה איתו סיפר לנו בן דב, כי בששת הימים היה חייל מילואים בחטמ"ר 3. הוא זוכר כי עלה לרמת הגולן עם חבריו ב-11 ביוני, יום לאחר סיום המלחמה. התפקיד שהוטל עליו כדובר ערבית היה לאסוף שבויים בקונייטרה ולהוריד אותם לגליל. בצומת הטנק, בתחילת העלייה לגולן, במקום שבו יש פנייה צפונה אל הכפר רג'ר, הוא זוכר את המוכתר עם עוד אנשים עומדים עם דגלים לבנים ומבקשים מכל כוח צבאי שעבר שם לכבוש את כפרם. הם לא רצו להיות משוייכים לא לסוריה ולא ללבנון.

בשיחה עימו חזר בן דב על הפרטים במכתבו לכפר הנשיא והדגיש שוב כי להערכתו דביר התבייש בכך שכביכול נתפס בקלקלתו כמי שבוזז חפצים ממוצב, ולכן לא ענה לקריאות החיילים. בן דב משוכנע שדביר התכוון לקחת ציוד לטובת הקיבוץ, ולא לעצמו, ואמר שהאירוע לא קרה בקונייטרה, אלא במוצב באיזור בית המכס העליון.

גם כשחזרנו אחרי כחודש לבן דב וסיפרנו לו כי איתרנו את דו"ח החקירה של מצ"ח, לפיו דביר נורה בזמן שהיה ברכב הקיבוץ שעורר את חשד החיילים, הוא נותר איתן בדעתו כי הגרסה שאותה סיפר היא הנכונה. "זה שיצא דו"ח, לא אומר שזה אמיתי", אמר לנו. "היו שם אנשים שלנו בזמן אמת, היו חיטוטים בבונקר שהיה בין בית המכס למושב חד נס של היום, חיילים צעקו והם לא ענו, וזה הסיפור האמיתי".

יומן מבצעים פיקוד צפון: המכונית לא נעצרה, החיילים ירו

הדיווח ביומן מבצעים פיקוד צפון 13.6.67 [לחצו להגדלה]

לגבי הפרטים המדויקים של אירועים מסוג זה, אין כמו יומן מבצעים שמדווח בזמן אמת פחות או יותר על אירועים בשטח. במקרה הזה – יומן אג"מ פיקוד צפון, שדיווח על האירוע למחרת התרחשותו.

בהודעה מה-14 ביוני בשעה 08:55, שנשלחה ממיפקדת חטמ"ר 2 אל אג"מ מבצעים צפון נכתב: "נכנסה מכונית אזרחית לכפר ג'רבה נ.צ. 2113617 לאחר אזהרה נפתחה אש על המכונית, חבר כפר הנשיא נהרג (גדוד 23) המיפקדה נמצאת בטיבר 112".

ההודעה הבאה מאותו דף נשלחה מאיציק מאג"מ צפון לחטמ"ר 2 בשעה 11:45, אולם היא נמחקה ולא ידוע מה כתוב בה.

בשעה 14:20 הופיע ביומן המבצעים פירוט, תחת הכותרת "השלמה לאירוע על המקרה בכפר הנשיא". ומתחת נכתב: "אתמול בערב בשעה 18:30 חוליה מגדוד 23 ניסתה לעצור בכפר ג'רבה מכונית אזרחית. המכונית לא נעצרה ואז ירה אחד החיילים כדור באוויר. המכונית נעצרה לשנייה ופתאום המשיכה לנסוע. המ"כ שראה את זה פתח באש ובצרור פגע בזה שישב ליד הנהג והרגו. התברר שאלו הם חברי משק כפר הנשיא והם פונו מיד במכוניתם לבית החולים. מונה קצין בודק על-ידי חטמ"ר 2 ומצ"ח חוקר".

בעזרתו של אמנון נבר, יו"ר העמותה להנצחת חללי חטיבת אלכסנדרוני, שניסה לבדוק את העניין, קיבלנו את דו"ח חקירת משטרה צבאית ומסמכים נוספים, כמו דו"ח פטירה.

דו"ח חקירת מצ"ח: כוח צה"ל בג'רבה ומכונית הסאאב הירוקה שמגיעה מצפון

בעקבות האירוע הטרגי נפתחה חקירה וזמן קצר לאחר מכן יצא דו"ח שחיבר רב-סמל אהרון ארצי מחקירות מצ"ח צפון.

הדו"ח ציין את העובדות: ב-13 ביוני 1967 בשעות הצהריים פגש אברהם וינטרוב, חבר כפר הנשיא, באריה דביר והודיע לו כי הוא עומד לנסוע לרמה הסורית. דביר הביע את רצונו להצטרף וכך היה. וינטרוב נהג ברכב מסוג סאאב בצבע ירוק [כנראה סטיישן], והשניים עלו לרמה הסורית דרך כפר סאלד.

סאאב סטיישן 1965, כנראה מהסוג שעמו נסעו וינטראוב ודביר

בשעה 16:30 בהיותם בכביש המוביל לכפר ג'רבה, הבחינו בחיילים במרחק כ-200-100 מטר במדרון הכפר, מימין לדרך. תוך כדי הנסיעה שמע וינטרוב הנהג ירייה והחל להאט את המהירות. בתוך כך הבחין במרחק של 50 מטר ממנו בחייל המסמן לו לעצור. הוא האט עוד יותר, אבל אז החייל שסימן לו לעצור ירה צרור קצר לפני המכונית. וינטרוב עצר ויצא מהרכב וגם דביר ניסה לפתוח את הדלת ולצאת, כאשר לפתע נורתה ירייה מכיוון המדרון שם עמדו חיילים ודביר נפגע ונשכב על המושב.

וינטרוב החל לצעוק, החיילים התקרבו וניגשו לדביר השרוע, הוציאו אותו מהמכונית וחבשו אותו בתחבושת אישית באיזור החזה שם נפגע. החובש דוד וינר שהיה עם הכוח בכפר בדק את דביר וגילה אצלו דם שיורד מהפה ומהאוזן השמאלית. דביר שהיה ללא דופק הוכנס לרכב והוסע לבית החולים בצפת, שם נקבע מותו.

סגן אילן בר, מפקד המחלקה של אותו כוח, ציין בפני חוקר מצ"ח כי הכוח שלו הגיע לכפר ג'רבה ובתוך כך קיבל פקודה מהמ"פ שלו לשלוח כיתת חיילים ולסרוק את המורד המזרחי של הכפר. במהלך הסריקה הבחינו החיילים בכביש מכיוון צפון מתקרבת מכונית ירוקה. כמה מהם החלו מנפנפים בידיים לאותת לה לעצור, ובתוך כך הזהירו את חבריהם שבמדרון. אחד החיילים, טוראי כהן, ירה שתי יריות אזהרה לאוויר.

המכונית המשיכה להתקרב. שני חיילים התקדמו בינתיים לכביש מכיוון דרום, כשהמכונית היתה כ-50 מטר מהם. טוראי אריה גדישי [או נדיבי] סימן למכונית לעצור בצד ימין, אולם לדבריו היא החלה להאיץ ואז ירה צרור קצר מהעוזי שלו, 4-3 כדורים, לכיוון הכביש ממרחק 30-20 מטר מהמכונית. לדברי סגן בר, המכונית התקדמה עוד מספר מטרים ואז נורתה אליה ירייה נוספת על-ידי רב"ט זאב פינקל, שהיה כ-30 מטר לפני סגן בר. הרכב נעצר, הנהג יצא והחל לצעוק 'הרגתם אותו'. כששמעו כי הנהג דובר עברית התקרבו החיילים ואז גילו את הנוסע שוכב על צדו השמאלי ללא סימני חיים.

הכפר הסורי לשעבר ג'רבה [אתר עמוד ענן]

סגן בר שאל את הנהג למעשיהם באיזור והנהג סיפר כי הם מכפר הנשיא, אבל לא יכול היה להסביר מה הם עושים בג'רבה.

מחבר הדו"ח כתב כי חקר את כל חיילי הכיתה ולאחר מכן – "הודעתי לרב"ט פינקל זאב את החשד כי הוא אשר פגע במנוח וגרם למותו". פינקל הסביר כי בהיותם בסריקה הבחינו במכונית המתקרבת ואותתו ונופפו לה לעצור. המכונית נראתה תחילה עוצרת, אך מיד ניסתה להמשיך בנסיעה. הוא ירה ירייה אחת מרובה האף.אן שלו לעברה, ורק אז היא נעצרה.

קטע הפתיחה מדו"ח החקירה

החייל מסר לחוקר כי ניתנו להם הוראות לפתוח באש ללא פקודה, בכל אירוע שבו חשודים לא נשמעים להוראות, מתנגדים למעצר או מבצעים פעולה תוקפנית אחרת.

המ"פ סגן איתי פדן ציין בחקירתו, כי בפעילותם באיזור ידעו על תנועת אזרחים סורים בשטח, והיתה אפשרות כי ביניהם נמצאים גם חיילים סורים. לפיכך הוראות הפתיחה באש כלפי כל ערבי נושא נשק היו בלי לשאול מאומה. המ"פ אמר כי באיזור זה לא היו בנמצא שום יחידות אחרות של צה"ל מלבד אותו כוח מגדוד 23, וכי הכניסה לשטח ג'רבה היתה אסורה על ישראלים.

לדבריו, לחיילי הכוח לא היה שום יסוד להאמין שאזרחים ישראלים יגיעו למקום נידח זה. לדעתו של המ"פ, בנוסף לכל אלה התנהג הנהג בצורה מוזרה ולפיכך החיילים פעלו בצורה סבירה כשירו לכיוון המכונית. עם זאת הוא הודה כי לדעתו היה מקום לשיקול נוסף בטרם פתיחה באש.

התקרית בג'רבה, מיקום משוער

חוקר מצ"ח ציין כי בדק את מכונית הסאאב הירוקה שמספרה 110-972 ומצא בדלת הימנית חור כניסה כ-15 ס"מ מתחת לתחילת השמשה, שהתנפצה מפגיעת הקליע. בתוך הרכב נמצא ריפוד קרוע ופתוח. הוא ציין כי ישב במקומו של אריה דביר ומצא שאם היה יושב כשהוא שעון על הכסא, הקליע לא היה פוגע בו, אלא עובר לידו.

בניתוח שלאחר המוות נמצאו כ-30 פצעים בגדלים שונים, רובם שטחיים. לדברי הפתולוג ד"ר גלי מבית החולים רמב"ם, הם נגרמו מרסיסי זכוכית. דביר נהרג מרסיסי הכדור שחדרו לבית החזה וגרמו למותו המיידי.

בבדיקת מז"פ לשני כלי הנשק שירו – תמ"ק עוזי מס' 172743 של גדישי [או נדיבי] ורובה אפ.אן מס' 6349 של פינקל, נמצא כי רוב הרסיסים שפגעו הם מקוטר 7.62 [אף.אן].

חוקר מצ"ח: הנהג עלה לרמה למרות שידע שהכניסה על אזרחים אסורה

במסקנותיו כתב רס"ל ארצי, כי נראה לו שהנהג וינטרוב חשש לעצור מסיבה לא ברורה ולכן התנהגותו היתה חשודה בעיני החיילים.

מתוך הדו"ח: "תחילה הסיט את הרכב ונראה עוצר עקב הסימנים שאותתו לו החיילים לעצור ועקב יריות האזהרה שנורו לעברו, אולם הוא נראה מהסס ורצה כנראה להמשיך, או לעצור במרחק-מה לפנים יותר, דבר שגרם לחיילים לחשוד שהוא רוצה להתחמק. מסיבה זו כנראה ירה רב"ט פינקל זאב כדור מרובה אף.אן לעבר המכונית והוא אשר חדר דרך הדלת הימנית של המכונית. הקלע התפרק לרסיסים וחדר לחזהו של אריה דביר וגרם למותו המיידי.

הגדה המזרחית של הירדן כפי שנראית מרמת טובא/כפר הנשיא על שפת מצוק הירדן

"הפלוגה שהגיעה לכפר ג'רבה ידעה כי בין האזרחים עלולים להיות גם חיילים סורים המסתתרים בכפר או באיזור. הם גם ידעו כי אין כוחות ישראלים פרט להם באיזור זה. הגישה לאזרחי ישראל באיזור זה אסורה. ההוראות שקיבלו היו לפתוח באש על כל נושא נשק מבין הערבים ולפתוח באש על כל מי שיתנגד למעצר ואינו נשמע להוראות. מאידך, התנהגותה המוזרה של המכונית שהגיעה לאיזור הנידח הזה ונראתה תחילה מאיטה ועוצרת, ולאחר מכן מנסה להמשיך, הביאה את רב"ט פינקל זאב למחשבה שיש לו עניין עם חשודים ולכן פתח עליו באש".

החוקר סיים את הדו"ח תוך שהוא רומז על מי חלה האחריות העיקרית לאירוע הטרגי: "מר וינטרוב אברהם [כאן באו מספר מילים לא ברורות שייתכן שמוסרות כי וינטרוב שימש כמפקד איזור הקיבוץ במשך שש שנים] ידע הן מקריאה בעיתון והן משמיעה ברדיו כי נאסרה הכניסה על אזרחי ישראל לרמה הסורית. למרות זאת עלה ללא אישור לרמה וכדי שלא ייעצר במחסום כל שהוא, עלה דרך כפר סאלד לשם לא הגיעו מחסומי הרמה הסורית".

רס"ל ארצי המליץ בסיום הדו"ח להעביר את התיק לעיון ולהחלטת הפרקליט הצבאי. עד כמה שידוע, לתיק לא היה המשך והוא נסגר.

למה לחזור הביתה דרך ג'רבה? השערות ממרומי 53 שנה

ג'רבה היה כפר נידח של חקלאים זעירים ורועי צאן, כשני ק"מ ממזרח לנהר הירדן וגבול ישראל [וכשני ק"מ מצפון למושב חד-נס של היום]. הכביש היחיד שהגיע אליו ב-1967 היה מצפון ותחילתו בין עלייקה לנפח. הכביש הגיע לג'רבה ושם הסתיים ולא המשיך דרומה אל בקעת הבטיחה שבצפון הכינרת.

במרחק קצר מצפון לכפר היה מחנה צבאי קטן, שסימונו במפות פיקוד צפון של צה"ל היה יעד 6124. כחצי ק"מ צפונה יותר היו עמדות תותחים.

לן [Len] וינטרוב, נהג הסאאב, חי כיום בכפר הנשיא והוא בסביבות גיל 90, אבל לא הצלחנו לשמוע את גרסתו באשר לאירוע.

העובדה שהרכב שבו נהג ולצידו אריה דביר עלה לרמה הסורית דרך כפר סאלד, מלמדת [כפי שציין דו"ח החוקר] כי ביקשו לעקוף את מחסומי צה"ל שהיו על הצירים הראשיים העולים לרמה. באותם ימים הסתובבו קיבוצניקים רבים בכפרים ובמוצבים הנטושים ברמה, וחלק גדול מהם חזרו הביתה עמוסי שלל. צה"ל היה רק בשלבי התארגנות ראשונים להשתלט על השטח הענק ולאסוף קודם כל את אמצעי הלחימה מכל הסוגים שהיו בכמויות ענק. האזרחים הישראלים שהצליחו להסתנן לרמה לקחו בעיקר ציוד ביתי – מקררים, מקלטי רדיו, מכונות כביסה, אופניים, שטיחים ובגדים.

במסמכי צה"ל רשומים 244 מקרים שבהם נתפסו בוזזים ברמה הסורית, מרביתם חיילים וקצינים ומיעוטם אזרחים. העונשים שהוטלו על הנתפסים היו קנסות ומאסר בפועל של מספר חודשים עד שנה.

הקיבוצניקים ידעו את דרכי הגישה האלטרנטיביות לרמה. במקרה הזה, וינטרוב ודביר בחרו לעלות מגבעת האם שמצפון לכפר סאלד, המקום שממנו החל המאמץ העיקרי בכיבוש הרמה ב-9 ביוני 1967. הם נסעו מכפר הנשיא 35 ק"מ צפונה, נכנסו כנראה לקיבוץ כפר סאלד וממנו יצאו לגבעת האם, עלו לכיוון מזרח, התחברו עם דרך הנפט ונעו דרומה.

בדרכם חלפו על פני כמה מוצבים וכפרים [על ציר הנפט הצפוני לכיוון דרום נמצאים סיר א-דיב, קנעבה, חפר וראוויה] עד שיצאו סמוך לכפר נפח. מכאן יכלו לחזור הביתה בנסיעה מערבה על הכביש הראשי דרך בית המכס העליון וגשר בנות יעקב, אבל בקטע זה היו מחסומי משטרה צבאית וכל רכב נבדק בקפדנות. לפיכך, אחרי נפח פנו דרומה בקטע הכביש שמגיע לג'רבה.

נתיב התנועה המשוער של דביר-וינטרוב מכפר סאלד לג'רבה

לא ידוע היכן וינטרוב ודביר עצרו בדרך ולאן נכנסו, אם בכלל. אין גם שום מידע אם לקחו משהו. דו"ח החקירה אומנם רומז לכך, אבל לא ציין אם ברכב היו פריטי שלל והאם הדבר נבדק. יצוין כי לאחר שדביר נפגע הוא פונה במכונית הסאאב לבית החולים בצפת, כשאליו הצטרף סמל מהכוח הסורק, וכך עברו את המחסומים בלי בעיה.

החוקר לא ציין אם שאל את וינטרוב לגבי לקיחת שלל. עניין לקיחת חפצים וציוד מופיע במכתבו של הארכיאולוג בן דב, שציין שזה מה שדיברו החבר'ה. ייתכן גם שהשניים לא לקחו דבר, וכל מטרתם היתה לסייר ברמה ולהכיר אותה לראשונה.

בכל אופן, במקום לחזור לכפר הנשיא בדרך הקצרה ביותר – מגשר בנות יעקב, הם פנו מכביש נפח-בית המכס בצומת [כיום צומת נשוט] דרומה ונסעו בכביש שעובר ליד הכפרים עין סמסם, סנבר, אבו פולה, סיר אל חרפן ונגמר בג'רבה. כ- 12 ק"מ של כביש שבחלקו האחרון מקביל לירדן ההררי.

מדוע פנו לכביש זה שנגמר בג'רבה ואין לו המשך?

אולי רצו לראות את כפר הנשיא שלהם מצידו המזרחי ולצלם תמונה ראשונה – כך נראינו מעיני הסורים. אפשרות נוספת: רק מהכפר ג'רבה היתה דרך שיורדת אל הגדה המזרחית של הירדן. מהגדה יכלו לנוע כשני ק"מ צפונה עד לגשר אירי קטן שחוצה את הירדן מתחת לכפר הנשיא, ומשם לעלות ולחזור. זאת האפשרות שיכולה להסביר מדוע נכנסו לכביש הזה, שבחלקו הדרומי ביותר היה שומם וחסר תנועה, דבר שהפתיע את החיילים.

כפר הנשיא בששת הימים: הפגזות סוריות וגדוד ארטילריה של צה"ל

קיבוץ כפר הנשיא הוקם ב-1948 על הירדן ההררי, כ-1.5 ק"מ ממערב לגבול בין ישראל לסוריה.

ב-1953 מצא את עצמו הקיבוץ מעורב בפרויקט ההטיה הישראלי במסגרת העבודות הראשוניות של המוביל הארצי. שטח הקיבוץ שימש כמקום ריכוז ותנועה של כלים כבדים וחומרי בניין אל גדת הנהר. בקיץ 1953 התפתחו עימותים חריפים בין צה"ל לצבא הסורי, וראש השנה תשי"ד באותה שנה זכור בקיבוץ כ"ראש השנה העצוב", לאחר שהנשים והילדים פונו לעמיעד מחשש להפגזות.

ליד התעלות והמקלט – ילדי כפר הנשיא בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים [ארכיון כפר הנשיא]

בחלק הדרומי של הקיבוץ התמקם במלחמת ששת הימים גדוד ארטילריה 402, שבמהלך המלחמה ירה בתותחי 155 מ"מ כ-1,350 פגזים. מה שאומר שהקיבוץ רעד במשך ימים רבים, הן מירי התותחים והן מההפגזות הסוריות. במהלך המלחמה נפגעו בכפר הנשיא בתים, מבנים ומטעים, אבל בסך הכל הנזקים היו מועטים.

רחל גינת, מנהלת ארכיון כפר הנשיא, היתה אז בת 17 וחצי, לקראת סיום לימודיה בתיכון. היא מספרת שהצעירים בני גילה גויסו בתקופת ההמתנה לחפירת שוחות ומילוי שקי חול, וכן ציוותו אותם בתור רצים לעמדות ההגנה במקרה של שיבושי קשר.

"כשחילקו אותנו לעמדות", היא מספרת, "אלוהים נתן לי להיות משובצת בעמדה הצפון מזרחית ביותר, שצופה על האיזור מהחרמון ועד הכינרת. ישבנו שם בימי המלחמה וזה היה כאילו שיושבים באולם קולנוע של וי.איי.פי וצופים באפוס. ראינו טנקים עולים וגלי מטוסים שמפציצים וראינו את הטייס שלנו שהמטוס שלו הופל, העשן והמטוס שמסתחרר והטייס שנחת מול העיניים של העמדה הצפון מזרחית" [לסיפורו של הטייס אסף בן נון – לחצו כאן].

חברי ההגנה המרחבית של קיבוץ כפר הנשיא בפתח מקלט בתקופת מלחמת ששת הימים [ארכיון כפר הנשיא]

באחד מבתי הקיבוץ הקטנטנים התגורר אריה (קלמן) דביר, טכנאי קשר וחובב רדיו, עם בתו זיוה בת ה-12.

אריה דביר: מאה שערים, החזרה בשאלה, הנישואים, הגירושים והמעבר לכפר הנשיא

דביר נולד ב-1933 במאה שערים בירושלים למשפחת דבורץ החרדית. את לימודי התיכון עשה בישיבה התורנית-מקצועית כפר אברהם בפ"ת, כאן החל להתעניין ברדיו ובטכנאות ונראה כי בשלב זה החל למרוד באורח החיים הדתי. לאחר התיכון התגייס לצה"ל והפך לחילוני, לאכזבתה של המשפחה.

בצבא שירת בנח"ל, כאן הכיר את ז'נט ונישא לה בהיותו בן 21. בשנת 1955 נולדה בתם זיוה. המשפחה התגוררה בעיירה קרית שמונה בבית פרטי. ז'נט פתחה חנות צמר ואריה עבד ביום במשרד החקלאות ובערב שימש כמסריט בקולנוע "שניר" המקומי, שהיה אחד ממוקדי הבילוי העיקריים של תושבי אצבע הגליל.

אריה דביר (במרכז בחולצה לבנה) בחתונת אחותו, 1962. אשתו ז'נט עומדת שלישית משמאל

אריה דביר בעת שירותו הצבאי ליד מלון המלך דוד בירושלים

אריה עם הבת זיוה

הוא היה חובב רדיו, פטיפונים, מוסיקה וציוד קשר והיו לו קשרים בינלאומיים. "הוא היה כמו קשבנו מיקי גורדוס", מספרת זיוה. "זוכרת שהייתי יושבת לו על הברכיים ומקשיבה איתו למוסיקה מהפטיפון".

בסביבות 1964 נגרם משבר קשה בין אריה לז'נט, שבעקבותיו החליטו להיפרד. בדרך כלל פרידה כזו מלווה בהתקוטטות – אצל מי יהיו הילדים, אבל לא במקרה הזה. אריה עזב את הבית וזיוה לא רצתה להישאר בבית לאחר שאמה הכניסה הביתה גבר חדש. כך מצאה את עצמה הילדה בת העשר מתגלגלת למשפחת אומנה בקיבוץ דפנה. "אמא בחרה לא לגדל אותי", היא מסכמת בעגמומיות את תחילת התקופה הרעה.

רגע לפני המפץ המשפחתי. ז'נט, אריה וזיוה דביר

אביה מצא לבסוף את משכנו בכפר הנשיא והתקבל כמועמד לחברות. כאן עבד כמפעיל מכונות צביעה במפעל הצעצועים החדש "הבונים". עבורו זה היה תחום עיסוק חדש ובקיבוץ סיפרו כי ריכז את כל יכולותיו ונסיונו הטכני כדי לשכלל את ביצועי המכונות.

חייה של זיוה במשפחת האומנה בדפנה לא היו טובים. היא סבלה וקיוותה לצאת משם. אביה הגיע לבקר אותה יותר מאשר אמה ולכן הרגישה אליו קירבה גדולה יותר. "הוא היה איש מדהים ואדם רב פעלים".

יום אחד, כנראה בסוף 1966, הביעה את רצונה לעבור להתגורר יחד איתו, והקיבוץ נתן את הסכמתו. החיים שלה הסתדרו איכשהו ומצב רוחה השתפר – עד לאותו יום שלישי, ערב חג השבועות 1967.

זכרונות נעימים. זיוה ליד הטייפרקורדר של אבא

מספרת זיוה: "אבא אמר לי שהוא עולה לרמה לסדר משהו וכשהוא יחזור בערב נחגוג את הבת מצוה שלי. הוא נתן לי במתנה שרשרת זהב קטנה ונסע. כשהגיע הערב והוא לא חזר, שאלתי שכנים איפה הוא ואף אחד לא ענה. פתאום אמא שלי באה עם קומנדקר צבאי והתחילה לצרוח כמו מטורפת – 'אבא שלך מת', 'אין לך אבא יותר', בצורה שלא מדברים ככה לילדה. היא לא נתנה לי להגיע להלוויה ולא ישבה שבעה, היא הוציאה אותי מהקיבוץ ואחרי חודש וחצי שמו אותי בפנימייה בהדסים. פשוט זרקו ילדה קטנה".

זיוה שאחרי גירושי ההורים עברה חיים לא קלים, אבל הצליחה להתייצב עם מעברה לחיות עם אביה בכפר הנשיא, קיבלה מכה קשה כפליים עם נפילתו. הרגישה שהיא מסתחררת לתוך תהום. בעודה מנסה לעכל את המציאות החדשה שלה, היא מצאה את עצמה מחוץ לקיבוץ ותוך זמן קצר הועברה למסגרת הפנימייה של כפר הנוער הדסים. לדבריה, בעקבות רצף האירועים הקשה, היא נשארה עם צלקות נפשיות וטענות קשות לגופים שלטענתה הפקירו אותה.

למזלה הרב, התקופה בהדסים האירה אליה פנים. היא זוכרת תקופה יפה לצד חברות טובות וילדים של מפורסמים, עם יחס טוב, אוכל נהדר, מוסיקה ורוקנרול. היא מספרת שעברה בהצלחה את מבחן הסקר והתקבלה ללימודי רפואה במכללת בויאר בירושלים, אבל אמא שלה טירפדה את המהלך בטענה שירושלים רחוקה לה.

1973, זיוה דביר בטירונות בצריפין

באותה תקופה עברה אמה לאשקלון, אבל גם ניסיון של זיוה לעבור להתגורר איתה לא צלח. הנערה שוב עברה למשפחת אומנה. בצבא שימשה פקידת מבצעים בחיל האוויר ["הייתי בלשכה של איתן בן אליהו"] ואחר-כך היתה בקרת טיסה ביחידה 669. כאן, היא מספרת, נכנסה לטראומה לאחר עשרות אירועים של ניהול קרבות בחמ"ל וטייסים שהכירה שלא חזרו מהטיסה. אחר כך עברה לצפון – "היו לי קשיים מאוד גדולים שרציתי למות".

היא סוחבת משקעים שרובצים לה על הלב והנשמה, משקעים שלא קהו ממרחק הזמן. על קיבוץ כפר הנשיא היא אומרת: "הם בזזו את הרכוש של אבא ואת מה שהיה בחדר. היה לו טייפרקורדר גדול, פטיפון, מצלמות, ומה שאמא שלי קיבלה זה בסך הכל שעון שלו מלא בדם. רציתי להישאר בכפר הנשיא, אבל הם לא רצו אותי. נזרקתי מהקיבוץ ועזבתי כמו שבאתי – עם קצת בגדים".

אלא שמהכיוון של הקיבוץ הדברים נראים לגמרי אחרת. בתיק של דביר בארכיון כפר הנשיא, נמצאת רשימה של כל חפציו שהיו בחדר. רחל גינת, מנהלת הארכיון, מספרת כי כל החפצים הועברו לגרושתו.

לדבריה, היא מצאה מסמכים שעשויים להעיד כי דביר לא היה מגויס במלחמת ששת הימים, או לפחות לא ביום שבו נהרג. גינת: "הקיבוץ הפעיל כל מיני קשרים כאלה ואחרים, כדי שהוא יוכר כחלל צה"ל. לפיכך אני לא בטוחה שהיה בכלל במילואים, כמו שנכתב באתר משרד הביטחון. מעיון בתיק שלו התרשמתי שהקיבוץ נהג בצורה הוגנת ואף יותר מכך.

על טענותיה של זיוה, היא אומרת: "אי אפשר להתווכח עם רגש ועם תחושת השכול של ילדה, שאביה נהרג לה והעבירו אותה לפנימייה, אבל בכל הקשור לעובדות – כפר הנשיא התנהג בסדר גמור. הקיבוץ העביר לגרושתו את כל חפציו והיא חתמה שהעבירו לה את כל החפצים, כשבנוסף לכך הקיבוץ אפילו נתן לה סכום כסף, למרות שהיא מעולם לא גרה בקיבוץ. הגרוש שלה גר כאן כמה חודשים עם הילדה והאמא באה ולקחה אותה".

גינת מסכמת: "אני קיבוצניקית כל ימי חיי ולא ראיתי כזה יחס לאישה, שאף פעם לא ראינו אותה וכל הקשר איתה היה שהבת שלה היתה פה בקושי חצי שנה. אנחנו בכפר הנשיא אף פעם לא הצלחנו להמריא מבחינה כלכלית, תמיד חיינו מהיד אל הפה, אבל הקיבוץ העניק לאמא של זיוה סכום כסף ועשה בשבילה מעל ומעבר".

מכתב המח"ט להורים השכולים

יצוין כי ממסמכים שמצויים בידינו עולה כי דביר היה חייל מילואים של גוש תל-חי, כלומר שירת בהגנה המרחבית [הגמ"ר], ומכאן שבששת הימים היה אחד ממגיני כפר הנשיא.

כבר למחרת נפילתו באותה תקרית בג'רבה כתב מנו שקד, מח"ט 3, להוריו של דביר – משפחת דבורץ מרחוב מאה שערים 5 בירושלים: "בצער רב וביגון קודר הריני להודיעך כי בנכם מ.א. 192027 רב"ט דביר אריה נפל בעת מילוי תפקידו ביום ו' סיון [צ"ל ה' בסיון] תשכ"ז בשעה 17:00. אריה ז"ל היה חייל טוב וחבר לנשק, אהוב על כולנו. אין מילים בפינו לנחמכם על גודל האבידה. הנחמה היחידה היא עוצמת ישראל אשר תביא לכולנו השלום הנכסף. בשם חבריו ליחידה ובשמי אנא קבלו את השתתפותנו הכנה לצערכם הרב על מות יקירכם".

על המכתב שנרשם בכתב יד נוספו המילים – 13.6.67 גוש תל חי, נהג משאית, נורה ליד קונייטרה.

במסמכי שלישות של קצין נפגעים חטמ"ר 3 וקצין העיר טבריה נכתב כי דביר נהרג מצפון לקונייטרה. יצוין כי אין שום קירבה בין הכפר ג'רבה לקונייטרה. הכפר היה רחוק מעיר המחוז של הגולן למעלה מ-20 ק"מ מדרום מערב לו. בטופס נפגעים של השלישות הראשית מה-10.8.1967, שכותרתו "חלל קרבות בתקופת המערכה", נכתב כי היה איש מילואים בתפקיד קשר הגמ"ר, חייל טוב, מסור וממושמע. דביר נקבר בהר הרצל ב-15.6.67.

בספר "קיץ 67 – המלחמה על הבית" מאת אליעזר זקס, הסוקר את מלחמת ששת הימים בקיבוצים, הובאו דברים שאמרו עליו חבריו בכפר הנשיא, עד כמה שהספיקו להכירו. בין חברי המשק שמרביתם היו אנגלו-סקסים הוא היה יוצא דופן בפתיחותו. כל דבר שסיקרן אותו, סיפרו, הוא למד אותו ביסודיות.

אריה דביר בזמן שירותו בנח"ל

אחד החברים סיפר: "היינו גם שכנים, גם שותפים לעבודה וגם הורים לילדים באותה כיתה וגם שותפים במשך שישה ימים ושישה לילות [במלחמה] לאותו צינור בטון, שכונה 'בונקר המטה'. אפילו שותפים לאותו יום עבודה אחרון, אך ברגע האחרון השותפות תמה. כך רצה הגורל. יצא אריה לסיור ואני לא. ולמרות השכנות ודברים משותפים אף פעם לא הכרתיו ממש. לא האמנתי כאשר בהלווייתו פגשתי במשפחתו הדתית והאדוקה. לא ידעתי שגדל ברקע זה. כנראה עבר תלאות רבות בדרכו הנפתלת מ'החדר' לעצמאות בקרית שמונה, לנישואין וגירושין, לגידול בת, מהמקסימות שבבנות, ועד לקיבוץ. אריה מצא את מקומו במשק בשטח החשמל ובתחומי תרבות. את המערכת הסטריאופונית בחדרו לא רק הוא קלט. גם אני, מבעד למחיצה הדקה הנקראת קיר. אבל כאשר המוסיקה היפה והמובחרת, המוקלטת במומחיות, נשמעה – ההפרעה הפכה להנאה".

שאלנו את זיוה למה היא כועסת על הקיבוץ כמי ש"זרק" אותה. הרי אמא שלה היתה זו שהוציאה אותה משם והעבירה אותה לפנימייה. זיוה ענתה שהיא רצתה להישאר בקיבוץ ואמא שלה ביקשה מהקיבוץ שיקלטו אותה כילדת חוץ – "אבל הם לא רצו והיא נאלצה להוציא אותי ואחרי חודשיים העבירה אותי להדסים. בכיתי כל הדרך".

עיקר טענותיה הן כלפי משרד הביטחון. לדבריה, אמה לא זכתה להכרה כאלמנת צה"ל. "אמא ואבא נפרדו זמן קצר לפני המלחמה ואפילו לא הספיקו לחתום על הסכם גירושין. כשמשרד הביטחון באו אליה, היא היתה ישרה לומר שהם בדיוק התגרשו וכתוצאה מכך לא קיבלה קיצבה ונשארה בחוסר כל. הכסף עבר להורים של אבא בירושלים. אחרי שנזרקתי להדסים, משרד הביטחון לא תמך בי אפילו בלירה. על זה אני כועסת עד היום. אף אחד לא רצה לשמוע את הסיפור שלי. זרקו אותי לפנימייה ועברתי את אחד הסיפורים הכי רעים שבנאדם יכול לעבור. הסיפור הכי לא פיר שמדינה יכולה לעשות ככה לילדה קטנה".

היא ממשיכה: "המשפחה של אבא נידתה אותי ונישלה אותי מכל הרכוש בגלל שהם אשכנזים ואבא התחתן עם פרענקית. הם לא סלחו לו על זה ולא על זה שחזר בשאלה. הם אמרו שאלוהים העניש אותו בגלל זה. הייתי בשבילם שייגץ קטן ויצאתי מופסדת מכל הכיוונים. אם לא הייתי מתחתנת עם דוד שירזיאן, שנתן לי הכל ונולדו לי ארבעה ילדים נהדרים ומוכשרים, אלוהים יודע מה היה קורה לי. כל הזמן אמרתי שאת כל הכוחות שלי אתן לילדים שלי, וכך היה. בגלל כל מה שקרה, לא רציתי שהם יתגייסו לצה"ל. היה לי פחד שנבע מזה שאבא שלי נהרג ולא קיבלתי שום דבר מהמדינה. אבל זה לא עזר לי".

לפני מספר שנים ניסתה לתבוע את משרד הביטחון, כדי שיכירו בה כנפגעת נפשית כתוצאה משירותה בחיל האוויר, אבל העניין לא צלח.

"לא הגיוני שהמדינה תתייחס ככה ליתום צה"ל, ועוד כשהייתי יחידה ובודדה וקטנה"

זיוה שירזיאן 2020

בשנות פעילותו של בלוג זה זכינו להכיר עשרות משפחות שכולות מששת הימים, על השכול והצער שלהן. למרביתן לא היו שום טענות למימסד על אופן טיפולו ותמיכתו. אומנם נתקלנו ב-2018 בסיפור המדהים של חלל צה"ל מתל פאחר, יוסי ברוך, שבגלל בירוקרטיה מטופשת לא הונצח במשך 50 שנה באף יד לבנים. אבל מרגע שסיפורו פורסם, התקלה נפתרה במהירות.

מלבד עניין זה, לכל המשפחות היו רק שבחים לקצינות ולקציני הנפגעים, לארגונים ולעמותות שמטפלים בהם ולמשרד הביטחון שתמך. עכשיו צץ כאן עניינה הכואב של זיוה, שכאילו לא די במסכת התלאות שעברה, חלתה לאחרונה בסרטן.

היה לה חשוב לספר לראשונה את מה שעברה ולפרוק מטען של 53 שנים. "אני רוצה שאנשים יידעו איזה מדינה יש פה. ההתנהגות של משרד הביטחון כלפיי גרמה לי לא לאהוב את המדינה, וזה לא קשור לכסף. הם היו חייבים לתמוך בי כלכלית עד גיל 30, אבל בגלל שאמא הצהירה שהיא גרושה הם התנערו ממני.

"לא קיבלתי מהמדינה כלום כלום כלום! לקח לי שנים לסלוח לאמא שלי, שתקתי הרבה זמן ופעם ראשונה שאני מספרת את מה שעברתי. פשוט לא הגיוני מה שעשו לי. לא הגיוני שהמדינה תתייחס ככה ליתום צה"ל, ועוד כשהייתי יחידה ובודדה וקטנה. זה נורא שזה קורה במדינה שיש בה כל כך הרוגים שנפלו עליה. באלמנה מכירים, ביתומים לא מכירים. זו ארץ אוכלת יושביה".

מדי שנה ביום הזיכרון היא עולה לקבר אביה בהר הרצל ביחד עם בעלה וילדיה. אף אחד מהם לא הכיר את סיפור נפילתו האמיתי. זיוה: "התענייתי פעם איך אבא מת ואמא אמרה שהיתה טעות, לא זיהו אותו וצלף ישראלי ירה בו. זה מה שידעתי. אף פעם משרד הביטחון לא דיברו איתי ולא סיפרו מה קרה באמת. כאילו מחקו בנאדם. עכשיו אני שומעת את הסיפור האמיתי. תמיד רציתי לעשות סרט על החיים שלי, שיחקרו לעומק ויעשו משהו דוקומנטרי על מה שעברתי, ועכשיו זה צץ. יש בורא עולם בשמיים שדאג שבכל זאת בשלב מאוחר בחיים שלי מישהו בא וכותב על אבא שלי ועליי. זה הזוי".

—————————————————————————————————–

191 מחשבות על “יד קלה על ההדק

  1. אצלי ההגיון הוא חוקי התורה ועל אנשים שאינם שומרים תורה כתוב בפירוש בשמירת הלשון שאין איסור לדבר לשון הרע וכל אחד וההגיון שלו בדבר אחד אני מסכים אתך והמשכיל [משכילים כונו גם אלו שפרשו מהתורה] בעת ההיא ידום

    אהבתי

  2. אתם צריכים לדעת דבר אחד אני דווקא רואה ששלמה מן מבין את זה אריה דביר היה בן למשפחה חרדית ועכשיו התברר שנהרג מרשלנות בצבא אתם צריכים להבין שאצל בני משפחתו הדבר הדליק פיוז חזק נגד שירות צבאי בכל מצב ואתם חייבים להכיל גם אם הדבר הזה מאוד לא מסתדר עם החינוך שקיבלתם איך אומרים 99% מהאדם זה החינוך שקיבל

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s