שלוש קצינות מגולני

סימה זליג היתה קצינת החינוך, תמי פרומר קצינת הסעד ומירי כהן קצינת ח"ן * סיפוריהן של שלוש קצינות במיפקדת חטיבת גולני במלחמת ששת הימים * איך הפכה מירי לחלק מהכוח הלוחם של גדוד 17 בחזית הירדנית והסורית? * וגם: על חייהן של חיילות צעירות בין חיילים קרביים בעידן של שוביניזם והטרדות מיניות   

קצינת הח"ן מירי כהן עוזרת למג"ד משה יוסף עם החגור לפני העלייה לכיבוש מוצבי ראוויה ב-9 ביוני 1967 על הרמה הסורית

תמי צור, מירי שפירא וסימה סלע היו שלוש קצינות זוטרות, ששירתו במיפקדת חטיבת גולני בזמן מלחמת ששת הימים בתפקידי סעד, ח"ן וחינוך. קצינה נוספת, סג"מ יעל דה האס, שירתה בבסיס האימונים החטיבתי. אלה היו הקצינות היחידות בחטיבה דאז, ואנו מביאים את הזכרונות של שלוש.

מעניין במיוחד הוא סיפורה של מירי, שעל פי החלטת המח"ט יונה אפרת צורפה לתאג"ד של גדוד 17 ביומה השני של המלחמה והיתה למעשה חלק מהכוח שנלחם בשכם ובמוצבי הסורים בגזרת גונן.

יצוין כי מספר החיילות ששירתו בגולני באותה תקופה הגיע ל-120, והוא כלל פקידות פלוגתיות, פקידות מינהלה, פקידות מג"ד ובנות בתפקידי אג"מ מבצעים, חינוך, נפגעים, סעד ועוד.

בעבר פרסמנו את סיפוריהן של אביגיל קליין ויהודית פלד, שרשמו את דיווחי הקשר החטיבתי בזמן הקרבות – ראו כאן. חיילת נוספת שתמצית סיפורה עלה בבלוג זה היא חיותה ורדי, שהיתה פקידת מג"ד 12 מוסא קליין, שנהרג בתל פאחר [ראו כאן].

בעזרתו של חיים אבני, שהיה נהג של בכירים בחטיבה, הגענו אל שלוש הקצינות שבתקופת המלחמה היו מאחורי הקלעים וקרובות לעניינים, ושמענו מהן על אירועי המלחמה ולאחריה כפי שחוו.

קצינת ח"ן – מירי כהן: לתאג"ד בשכם הגיעה כמות נפגעים גדולה, חשבתי שהפסדנו את המלחמה

מירי כהן [בהמשך מירי שפירא] הגיעה לגולני ונכנסה לתפקיד קצינת ח"ן חטיבתית, אבל עם פרוץ המלחמה מצאה את עצמה קרוב מאוד למוקד הקרבות לאחר שצורפה במפתיע לתאג"ד גדוד 17 שנלחם בכיבוש שכם ולאחר מכן בקרבות מול מוצבי הסורים בגזרת קיבוץ גונן.

מירי נולדה וגדלה בקיבוץ עין חרוד איחוד, התגייסה בתחילת 1967, עברה קורס קצינות והגיעה לגולני עם תחילת תקופת הכוננות לפני המלחמה במאי 1967.

מירי כהן 1967

על הגעתה לגולני היא מספרת: "הייתי מ"כית בבה"ד 12, כי התנועה הקיבוצית היתה צריכה לתת 'אחוזים' לקורס מ"כיות. אחרי זה רצו לשלוח אותי לקורס קצינות והסכמתי בתנאי שלא אחזור לבה"ד 12. אחת הצוערות, יעל דה האס, שכנעה מישהו בחטיבה לצרף אותי, אז מישהו בא וביקש אותי. זוכרת שהגעתי לחטיבה והש"ג בכניסה למחנה בן עמי אמר לי – 'לא כדאי שתיכנסי, כי מי שנכנס לא יוצא'. שלושה שבועות עד לסיום המלחמה הייתי על בגדי א'".

היא החלה בחטיבה כקצינת ח"ן, כשבתפקידה היתה צריכה לוודא שהחיילות ממלאות את תפקידן ולדאוג לזכויותיהן על פי פקודות מטכ"ל.

כיום, בעידן שבו נושא האלימות המינית נגד נשים נמצא בראש סדר היום, ביקשנו ממירי להתייחס לאותה תקופה, שהיתה לא נעימה עבור קצינות וחיילות רבות, בעיקר כאלו ששירתו בחיל קרבי.

"הגיעו אליי הרבה תלונות", היא מספרת, "וגם עדות אישית – הייתי עסוקה בקרבות בלימה, ולא מול האויב. באותם זמנים לא היה מקובל להתלונן. הנושא היה נגמר בזה שחיילות שיתפו אותי במה שעברו. רק במקרה אחד הגשתי תלונה נגד קצין, בגלל התנהגות קשה מול חיילת. זה היה קיצוני מה שעשיתי וזה הגיע עד לקצין שלישות של פיקוד צפון. היינו שלוש קצינות בחטיבה וכולנו חטפנו. ומה שלא נורמלי הופך לנורמלי ולתחושות לא נעימות אצל חיילות. זה נראה לי חלק מהתפקיד לבלום נסיונות לגעת, לספוג דיבורים מטרידים ועוד. זו היתה הנורמה באותם ימים וטוב שהיום זה אחרת".

לקראת המלחמה, במאי 1967, היא זוכרת את מעברה של מיפקדת החטיבה למחנה פילון [סמוך לצומת עמיעד] ובהמשך אירוע לא שגרתי: "קצין אג"מ חטיבתי, 'גורו' [רס"ן ברוך גורודיש], היה נדמה לו שנעלמו זחל"מים לחטיבה, הוא לא ידע איפה הם והוא נכנס להיסטריה מטורפת. כתוצאה מכך אחת החיילות נכנסה לחרדה קשה עד לפינוי שלה הביתה [מדובר כנראה באירוע שבו עשרות זחל"מים הגיעו לגדוד 13 במפתיע ונלקחו ממנו תוך זמן קצר עבור חטיבה 8]. עבורי זו היתה התנסות ראשונה למצב של טרום מלחמה. היו עלינו הפגזות מסוריה, עזבנו את פילון צפונה והחלה המלחמה".

עוד אירוע מפילון: "אחת החיילות תפקידה היה לחלק דואר, והיו שם המון מילואימניקים. היא לא הכירה אותם וכנראה שלא היה לה חשק לחלק להם מכתבים. עשרה ימים הם לא קיבלו דואר. הם החלו להתלונן ואז גילינו את ערימת הדואר שהיא לא חילקה. שפטתי אותה והכנסתי אותה למאסר".

בשעות אחר הצהריים של יום שלישי ה-6 ביוני 1967, יום אחרי שהחלה מלחמת ששת הימים, נשלחה מרבית חטיבת גולני לסייע בכיבוש איזור ג'נין. מירי מספרת שהיתה ברכב של השלישות החטיבתית שנע מעפולה לכיוון התענכים – "זה היה לי משונה, כי ראיתי את הקיבוץ שלי עין חרוד ואז ראיתי שפונים דרומה לג'נין". כאן הורה לה המח"ט יונה אפרת להצטרף לתאג"ד של גדוד 17 בתור קצינת דיווח נפגעים.

לוחמי גדוד 17 בהפוגה בשכם. ברקע ליד טנדר הגלדיאטור – שתי חיילות [צלם לא ידוע מגדוד 17]

כוחות גולני חצו את הגבול ונכנסו בעקבות חטיבת השריון 37 לאיזור שמדרום-מזרח לג'נין. לפנות בוקר יום רביעי ה-7 ביוני קיבלה החטיבה פקודה להתקפל ולחזור לגליל העליון, מלבד גדוד 17 שנשאר בצפון השומרון.

היא הצטרפה לזחל"ם תאג"ד 17, מדי א' וכובע פלדה. הרופא היה איש מילואים, שאת שמו היא לא זוכרת. תפקידה היה לרשום את דברי הדוקטור איזה טיפול קיבל כל פצוע, כמו כמות מורפיום, להכניס את המכתב למעטפה ולהצמיד לפרק היד של הפצוע, כדי שבבית החולים יידעו את מצבו. במידת הצורך היתה צריכה להזעיק אמבולנס או לבקש פינוי בהיטס.

בצהרי אותו יום רביעי נכנס גדוד 17 ללחימה ברחובות ובסימטאות של שכם מול ירי צלפים. היה זה קרב קשה שבשיאו הגיעה אחת הפלוגות אל בית הקברות ושם נקלעה לשטח נחות תחת צליפות מדויקות. הגדוד איבד שלושה מלוחמיו והיו לו כ-20 פצועים כולל המג"ד משה יוסף.

הקצינה או החיילת [שורה אמצעית שנייה משמאל] עם לוחמי גדוד 17 לאחר כיבוש שכם. ברקע בניין המשטרה

אחד מחייליי גדוד 17 היה מצויד במצלמה. בתמונה קבוצתית עם מספר מלוחמי הגדוד נראית חיילת או קצינה על רקע בניין משטרת שכם. מירי התקשתה לזהות את עצמה. היא זיהתה בוודאות רק את הבחור שבחזית הצילום כאחד מחיילי הגדוד.

"הצילום הזה לא זכור לי בכלל", היא הופתעה למראה התמונה. "אני זוכרת את עצמי בבית הקברות של שכם, אבל לא ליד המשטרה. הגעתי לשם בגלדיאטור עם המ"פ שי רויזמן, ואז דובי דרור [מ"פ ב'] יצא מבית הקברות וניגש אלינו".

ביום חמישי 8 ביוני חזר גדוד 17 לצפון. "עברנו על יד איילת השחר ושם בחורשה התמקם גדוד 12. את זה אני זוכרת, כי מוסא [מג"ד 12] רץ לכביש וצעק לעברנו. לא הבנו בהתחלה מה הוא צועק ואחר כך שמענו אותו בקשר צועק למיפקדת החטיבה – 'תנו לנו עבודה, תנו לנו עבודה'. לדעתי הוא התקנא בגדוד 17 שנלחם והוא לא.

חגור למג"ד. מירי כהן ומשה יוסף

"נסענו לאיזור עין זיתים והתמקמנו שם בלילה [במושב דישון] ולמחרת נסענו לכיוון גונן. קיבלנו משימה לכבוש שני מוצבים – עורפיה וראוויה. משה יוסף, שהתפנה יומיים קודם לבית החולים בעפולה עם פציעה ביד, ברח מהאשפוז ופתאום הופיע. הוא ביקש שאחגור לו את החגור. חגרתי לו את החגור ולא הבנתי מה הוא הולך לעשות עם יד אחת, אבל הוא לקח את הפיקוד והחבר'ה עלו על המוצבים.

"פעם ראשונה שראיתי מראות כאלה. היו שם גם חיילים מחטמ"ר 3 וראיתי אותם עולים על שדה מוקשים. התאג"ד שלנו התמקם מתחת לעץ אקליפטוס גדול על יד גונן, ומשם ראינו זחל"מים עפים באוויר. קודם לכן ראיתי בין חיילי החטמ"ר שעברו שם בחור בשם יורם מעין חרוד שאותו הכרתי. כשהוא עבר היה לי פחד שאני האחרונה שראיתי אותו, ומה אספר במשק. אחר כך התחילו להגיע הפצועים בהמוניהם ותודה לאל יורם חזר בחיים".

היא זוכרת את זרם הפצועים שהחל להגיע לתאג"ד ועל הסמג"ד רס"ן אורי ירון שהגיע כדי להתעדכן במצב הנפגעים. "שמענו את הדי הירי שהיה לפנינו ואחר כך החלו להגיע הפצועים. היא זוכרת עשן שחור, ריח של אבק שריפה מעורב בבשר חרוך. "הריח הזה ליווה אותי חודשים בחלומות שלי. אני זוכרת שהרגשתי שהפסדנו את המלחמה כי בסביבה שלי היו הרבה פצועים והתחושה הזו הלכה איתי עד שהגענו לקונייטרה ואז השתכנעתי שניצחנו".

באותו לילה שמעה לפתע את קולו של אחיה, דן, שהיה מ"פ בגדוד 34 בחטמ"ר 3. "היה 3 לפנות בוקר ופתאום שמעתי את הקול שלו וחשבתי שהשתגעתי. צעקתי לו והיתה פגישה מאוד נרגשת.

"למחרת עלינו למוצבים ראוויה ועורפיה. גם חלק מסיירת גולני הגיעו לשם. חיפשנו הרוגים שלנו בשטח ובאמת היו שם חבר'ה שלנו. המשכנו בדרך הנפט, הגענו לאיזור בית המכס בדרך לקונייטרה. גדוד 17 התבקש לעשות טיהור בנפח ושם היה אירוע קשה של לקיחת שלל. זוכרת חיילים רצים עם טלוויזיות ומכונות תפירה, אבל המג"ד ריכז את הכל בערימה ופשוט ירו בעוזי והשמידו את ערימת השלל. לי זה היה מראה קשה".

כיבוש ראוויה, לדעתה, היה קשה יותר מהקרב בשכם. "מקיבוץ גונן היתה עלייה קשה ובכלל קרב קשה לאור יום. חטפנו שם מרגמות בכמויות, כולל התאג"ד. אני זוכרת שפצצה נפלה לפני הזחל"ם שלנו, הפצצה הבאה נפלה אחרינו ומישהו נתן הוראה שנעוף משם כי הפצצה הבאה תיפול עלינו. לפני העלייה לקרב היה חייל שפחד לקום ולעלות, והמ"פ דובי דרור בא ועמד זקוף מעליו ואמר לו – תקום. אתה רואה שאני עומד, אז גם אתה יכול לעמוד".

בעקבות פעילותה בתאג"ד, היא מספרת, המליץ עליה המג"ד משה יוסף לקבלת צל"ש, אבל העניין לא יצא לפועל. "לא עשיתי שום דבר מיוחד כך שלא הגיע לי צל"ש", היא אומרת. "הייתי קצינה טרייה שבאה ישר מהבה"ד, קיבלתי פקודה מאלוף משנה וביצעתי. אני לא יודעת למה הוא שלח אותי. אולי זה היה בתור אמון שעוררתי אצלו בתקופת ההמתנה".

עם סיום המלחמה התמקמה מיפקדת חטיבת גולני בקונייטרה, בווילות של קצינים סורים. מירי מספרת שבבתים שאליהם נכנסו ראו תופעות בריחה של התושבים: "מחבתות עם חביתות על הגז שהשאירו באמצע הבישול, אופניים של ילדים קטנים, ועוד מראות של בתים שנעזבו בחטף ויכולתי לדמיין את הבריחה. אני זוכרת קשישה סורית שהסתובבה כל הימים בין הבתים והפכה להיות חלק מהנוף שהתרגלנו אליו".

מירי עם נר באגרטל [כי לא היה חשמל] במועדון הקצינים הסורים בקונייטרה. על המושב חרוט השם סובחי טאהא

מספר שבועות אחרי המלחמה מונתה מירי לקצינת החינוך החטיבתית במקום סימה. בנוסף לתפקיד זה, היתה אחראית על כל החיילות ששירתו ברמת הגולן. "זה היה תפקיד עסוק וטעון מאוד", היא מספרת. "מבחינת תנאי מחיה לא היו תנאי הגיינה, גרנו קצינים וקצינות באותה וילה, או חיילים וחיילות באותו בית, לא היתה הפרדה והיו המון קשיים. היינו מחכות לחצות הלילה, כשאין גבר בסביבה, ומתקלחות עם עוקב המים במים קפואים".

על מצב החטיבה אחרי ששת הימים: "היה מסדר ניצחון בתל אבו נידה, היו הרבה צילומים, אבל האווירה לא היתה של ניצחון ואני לא זוכרת שהיתה אופוריה. החטיבה היתה עסוקה בארגון השורות, מלקקת את פצעיה ומתאבלת על ההרוגים. דיברו על כשלים ובעיות שהיו בקרב על תל פאחר. גדוד 12 היה על הפנים".

היא מספרת שיונתן גפן [הסופר והמשורר], שהיה אז ממ"ק בפלוגת הטירונים של גדוד 12, קיבל מה שנראה הלם קרב. "הסיפור שסופר עליו היה שמצאו אותו אחרי המלחמה משוטט בחורשת טל. אחר-כך מינו אותו לעוזר קמב"צ עם אחיק [שפירא]. שניהם היו שטותניקים והיה כיף לבוא אליהם לקמבציה.

"יונתן נתן לי יום אחד מחברת עם עטיפה חומה שבה כתב שירים. היה שם שיר נהדר, רגיש ונוגע שממנו אפשר היה ללמוד על השכול והאבל של החיילים וחשף משהו עמוק. השיר הלך בערך כך – 'מצאנו מקום למרפאה, מצאנו מקום לאלונקות, לא מצאנו מקום לקצינים לבכות'. אמרתי לו את חוות דעתי הספרותית המלומדת – שייזהר שלא יהיה עמוס אטינגר. אולי הוא שמע לי ופיתח סגנון אחר…

"הייתי צמודה בעיקר לגדוד 12 כי החיילים היו צריכים תמיכה וחברות. אני זוכרת התנהגויות קשות של מפקדים וחיילים בתגובה לקרבות שחוו. היה קצין אחד שקשר לכלב לבנת חבלה ונתן לו לרוץ. הייתי צעירה מכדי להבין שאלה התנהגויות של אחרי קרב".

כקצינת חינוך היתה מעורבת בחיבוק שניתן למשפחות השכולות. "בתור קיבוצניקית מעין חרוד נסעתי יום אחד לכלא שאטה [הסמוך], נפגשתי עם מפקדי הכלא והצעתי להם ללכת על משהו חינוכי – שהאסירים הנגרים יעשו לכל משפחה שכולה תיבת עץ זית מרופדת בקטיפה ירוקה, שבתוכה נשים את האותות והדרגות של הנופלים, וכך היה. הוצאנו חוברת לזכר הנופלים ועשינו מפגש למשפחות השכולות. כתוצאה מהיוזמה הזו, מורל'ה בר-און, שהיה קצין חינוך ראשי, קרא לי אחר-כך לבוא לעיתון במחנה ואחר כך לגלי צה"ל, שם הייתי קצינת ניהול".

מירי כקצינת חינוך חטיבתית באירוע למשפחות השכולות בסוף 1967. על ידה סא"ל אלי עשת מג"ד המכמ"ת ורס"ן עמוס מדרוני

בהמשך הזמן, היא מספרת, רתם אותה המח"ט יונה אפרת להיות המזכירה של ועדת הצל"שים. "אני זוכרת את הסיפורים שהיו בחדר. על כל כל המלצה לצל"ש מישהו בא להעיד ולספר את הסיפור של עצמו".

היא זוכרת שמג"ד 13, פנחס נוי אלוש, הירבה להתלונן שהוא לא קיבל מהחטיבה שום קרדיט. "הוא אמר שעשו המון הילולה סביב תל פאחר ותל עזזיאת, ועשו גם סביב גדוד 17, ואותו לא היללו. זה ליווה אותו כל השנים. כשעשינו כנס לזכרו של יונה אפרת שנפטר [1993], אנשים עלו לבמה לספר עליו. אלוש לא עלה כי הוא לא ביקש מראש, ובסיום הערב ניגש אליי ואמר בכעס גדול – 'אבל היה עוד גדוד במלחמה הזו'. אשתו ניגשה להרגיע אותו".

היא מספרת על שני אירועים קשים אחרי המלחמה, הראשון שבהם הוא אסון בית המכס, שבו נהרגו 11 חיילים מגדוד 13 במהלך פינוי בונקר סורי. על המקרה הזה היא אומרת: "ידעתי על זה רק משמועות ודיבורים של חצר אחורית. אמרו לנו שלא מדברים על זה והאירוע נשאר פה בתוך החטיבה. הנימוק שנתנו היה לא לפגוע במוראל".

האירוע השני היה חייל מגדוד 51 שעלה על מוקש במהלך אימון ונפצע. הקמב"צ החטיבתי הלל בן מאיר נשלח על-ידי המח"ט אפרת לבדוק את השטח, והג'יפ שבו נסע עלה על מוקש באותו מקום ורגלו נקטעה.

מירי: "ליונה היו רגשות אשם מהמקרה הזה, כי הוא שלח את הלל לשם. יונה אסף פעם את הקצינים ואמר לנו – אל תתעקשו לעשות היום מה שאתם יכולים לעשות מחר. כלומר, שאנחנו צריכים להתכונן טוב ולבדוק כל דבר".

קצינת הסעד – תמי פרומר: שמיל רצה לירות בפצועים הסורים שהגיעו לבית החולים בקרית שמונה

במלחמת ששת הימים היתה תמי פרומר [לימים צור] קצינת הסעד החטיבתית. היא נולדה וגדלה בקיבוץ רמת הכובש, התגייסה ב-1961 והיתה פקידה פלוגתית בגדוד 12 בפיקודו של יעקב שטרן. "האווירה היתה נחמדה מאוד", היא מספרת, "זוכרת שעשינו מסע פלוגתי מים אל ים [מהתיכון לכינרת] וחוץ מזה לא זכור לי שום אירוע מיוחד מהתקופה הזו".

לקראת סיום שירותה עברה לתפקיד סמלת סעד של הגדוד ולאחר מכן השתחררה, עברה לגור בחיפה, עבדה במספנות ישראל ואז קיבלה פנייה מהחטיבה לחזור לשירות קבע, לעבור קורס קצינות ולהיות קצינת הסעד החטיבתית. היא חזרה לחטיבה ב-1966, בערך בתפר שבין המח"טים שלמה אלטון ויונה אפרת.

היא מספרת שהאווירה בחטיבה היתה טובה וידידותית. "זוכרת את מתי רובינוביץ', קצין השלישות החטיבתי, שהיה מגיע כבר בשש בבוקר, וכשהייתי באה בשמונה הוא היה צועק רק מילה אחת – תמרה! רק שאדע שהוא קיים ושהוא בא לפניי. הוא היה מאוד קפדן ועבדנו הרבה וקשה".

תמי צור בתחילת שנות ה-80, כסא"ל

על תפקידה: "זה לרכז את שמות כל החיילים חסרי היכולת מכל הגדודים ולאשר להם תמיכות וחופשות, וכל מה שאפשר. 'תמיכה משפחתית' קראו לזה. משפחות פגועות היו משפחות חסרות יכולת כספית, או עם מחלות, או הורים שלא יכולים לעבוד וכו'. היו לי בחטיבה בסביבות 300 שמות של חיילים פגועים כאלה, שהיו נתמכים על ידי הצבא. רובם היו ממשפחות עולים וצריך לזכור שהמדינה היתה אז ענייה. עשינו עבודה אינטנסיבית מאוד. כל יום חמישי היינו נוסעים למת"ש ונלחמים איתם שיאשרו הקצבה, וזה לבקש מהמח"ט לאשר לחיילים חופשות של 30 יום כדי שיעזרו בבית, ולזכותו של יונה ייאמר שהיה מאוד נדיב בקטע הזה ואישר חופשות מיוחדות כאלה לפעמים גם פעמיים בשנה.

"זה היה תפקיד נורא קשה. כל סמלות הסעד היו ממושמעות ומאוד אכפתיות. היינו הולכות למסעות לחפש כתובות של חיילים ובסך הכל עשינו עבודה נהדרת. במלחמת ששת הימים זה כבר היה סיוט אחר – ביקורים אצל משפחות שכולות, שהותירו בי חותם עמוק מאוד. זה היה סיוט נוראי".

היא נכחה בקבוצת הפקודות של החטיבה בתל-חי לפני היציאה לקרבות הרמה הסורית, ביום שישי ה-9 ביוני. "בעיניי, שם התחילה המלחמה. אחרי זה נסענו כל החפ"ק החטיבתי לאיזור גשר הגושרים, שם עמדנו כמה בנות וחילקנו לחיילים פרחים, ומשם הם עלו למלחמה".

לדבריה, היא שמעה על מהלך הקרבות ברשת הקשר, אבל איננה זוכרת פרטים. "בשעות אחר הצהריים נסעתי לבית חולים שדה בקרית שמונה, כדי לקדם את הפצועים שהחלו להגיע. זה היה גיהנום אחד גדול. זוכרת חיילים פצועים, רגל, יד, זוועה שאני לא רוצה לחזור עליה".

פצועים ספיציפיים שהיא זוכרת: שמיל ושוורצי [סמ"פים א' ו-ג' בגדוד 12 שנלחמו בתל פאחר]. "שניהם הגיעו לבית החולים הזה. הביאו לשם גם כמה פצועים סורים מתל פאחר. אחד מהם עמד ואני זוכרת ששמיל רצה לירות בו. זה היה בשלב שהוא כבר ידע כמה הרוגים יש, אבל מישהו הצמיד את שמיל לקיר ואמר – עד כאן. אני זוכרת את מוסא קליין, הייתי חברה טובה שלו. הוא נהרג על התל, ואחר כך הייתי צריכה לנסוע לבית האלמנה שרה. זה היה קשה מאוד".

מוסא קליין 1966 כקצין אג"מ של גולני עם סג"מית. חשבנו שזאת אחת משלוש הקצינות שבסיפורנו – והתברר שלא. מי מכיר אותה?

היא מספרת על כמות רבה של פצועים שהגיעו לבית החולים, את חלקם היא הכירה – "ואנחנו אירגנו את ההליקופטרים שהיו צריכים להטיס אותם לבתי חולים אחרים".

את החטיבה אחרי המלחמה היא זוכרת פגועה ופצועה, אבל עם רוח קרב. לעומת מירי כהן, שזוכרת אווירת נכאים, תמי מספרת על "תחושת ניצחון אדירה. היה דיכאון מכמות ההרוגים והפצועים, אבל בסופו של דבר ניצחנו וכבשנו, ועם זה הלכו קדימה".

היא זוכרת את מספר החללים שהיו אז לחטיבה מתקופת מלחמת ששת הימים – 68, שכללו הרוגים לפני המלחמה ולאחריה, כולל תחילת ההתשה. "לקחתי על עצמי להיות אצל כל המשפחות השכולות והייתי כמעט אצל כולן, אם זה לבד או שהתלוויתי למח"ט. ביקרתי כמעט יום יום בבתי חולים, הבאתי לפצועים תשורות. זה היה חלק מהתפקיד. היה עומס אדיר וזה התיש מאוד. פעם כשהגעתי לרמב"ם התעלפתי מרוב קושי. הייתי ברמב"ם והייתי בעפולה, שם שכבו בעיקר פצועי גדוד 17. זה היה עסק קשה מאוד. היתה לי עוזרת, סמלת סעד שקראו לה דליה פפיר, שעבדה איתי, וככה זה היה".

על פועלה זה, היא מספרת, החליט מי שהחליט שמגיע לה פרס: נתנו לה לבחור לאיזו יחידה אחרת היא רוצה לעבור. תמי בחרה בגלי צה"ל, הגיעה לתחנה ביפו ועשתה שנים רבות בתפקיד קצינת ארגון וביצוע שידורים. היא השתחררה ב-1984 בדרגת סא"ל.

קצינת חינוך – סימה זליג: חילקנו דף קרבי ללוחמים בזחל"מים, זה היה טפשי בעיניי

סג"מ סימה זליג, קיץ 1965 בגולני

סימה זליג [סלע], קצינת החינוך של חטיבת גולני במלחמת ששת הימים, נולדה בקיבוץ גבע ולאחר מכן עזבה עם הוריה את הקיבוץ והמשפחה עברה לקרית אתא. היא הצטרפה לגרעין נח"ל אלומות, אבל דחתה את גיוסה לצורך לימוד מקצוע – הוראה, בסמינר הדסים. לאחר שהתגייסה בגיל 20 היתה מורה-חיילת בטבריה עילית. לימדה טבע וחקלאות בכיתות ו'-ז'.

חברי הגרעין שלה מאלומות התפזרו בינתיים, והיא החליטה ללכת לדרכה ולעבור קורס קצינות. לאחר סיום הקורס בספטמבר 1965 שובצה בפיקוד צפון ומשם נשלחה למיפקדת חטיבת גולני במחנה בן עמי על יד נהריה. כאן קיבלה לאחריותה את נושא החינוך.

כמה חודשים לאחר מכן התחלף המח"ט – שלמה אלטון עזב ובמקומו הגיע יונה אפרת. סימה מספרת: "דבר ראשון שיונה אפרת רצה לאחר הגעתו, ואת זה הוא הטיל עלי כקצינת חינוך חטיבתית, זה לעשות תערוכה גדולה של מורשת קרב. חודשים רבים התעסקתי עם זה. הייתי בארכיון צה"ל וב'במחנה' ואספתי תמונות וחומר. התערוכה כללה צילומים מכל מיני פעולות של החטיבה והם נתלו בחדר האוכל הגדול".

עוד משימה שהיא זוכרת בהוראת המח"ט אפרת: "נתנו לקבוצת חיילים לחפש עץ אלון גדול, שדומה לתג העץ החטיבתי. הם מצאו עץ כזה, יש צילום מפורסם של החיילים האלה ליד העץ, וזה הפך ללוגו עם סילואטה אחרת של התג שהסתובב בחטיבה".

העבודה היתה רבה ובלתי נגמרת. בכל גדוד היתה מש"קית חינוך, וגם לסימה היתה מש"קית שעזרה לה. סימה, תמי ומירי היו שלוש הקצינות היחידות ששירתו אז במיפקדת החטיבה. סימה זוכרת שהיא התגוררה בנהריה, בבניין ששימש דיור למשרתי קבע. מתקופה זו זכור לה ששימשה בייביסיטר למשפחת מג"ד 12, מוסא ושרה קליין. שמרה בשעות הערב על בנם הקטן דודי, כשמוסא ושרה יצאו לבלות.

סיום אימון חורף 1965/66. סימה זליג [מימין] לצד מוסא קליין שהיה קצין אג"מ חטיבתי, מיכאל פייקס שהיה מג"ד 51, הלל בן מאיר שהיה מ"פ בגדוד 51, יחזקאל סמג"ד 51, והמ"פים דני בונה ושי רייזמן

דף קרבי ללוחמי גולני

עם תחילת מלחמת ששת הימים, כמה ימים לפני שכוחות פיקוד צפון עלו לרמה הסורית, מינה אותה המח"ט למעין רל"שית שלו. "הייתי צריכה ללוות אותו לכל מקום ולכתוב את ההוראות שנתן. זה נגמר מהר מאוד כי פרצה המלחמה. זוכרת איך כולם חיכו לפקודה לתקוף, וכשהגיעה היתה שמחה גדולה – "יונה היה מאושר".

"התפקיד שלי מיד לאחר קבלת הפקודה היה להכין דף עם דבר המח"ט. שיכפלנו את הדף בסטנסיל ומירי ואני עמדנו בגשר הגושרים כמו טמבליות וחילקנו את הניירות לחיילים שעברו שם בזחל"מים. זה היה בעיניי דבר טפשי ומטומטם, כי אני לא חושבת שהדף הזיז לאיזה חייל. הם כבר היו בקבוצות פקודות ולמי היה כוח לקרוא את זה?".

היא מדגישה שהזכרונות שיש לה מאותה מלחמה מועטים יחסית. היא הדחיקה את האירוע, גם מפני שבהמשך עברה מספר תפקידים בצה"ל עד לשחרורה אחרי כ-20 שנה בדרגת סא"ל. תפקידה האחרון היה מפקדת יחידת המורות הארצית מטעם ח"ן.

סימה בלילה מהורהר ברמת הגולן

את השעות הבאות היא זוכרת במיפקדה העיקרית של החטיבה שהתמקמה בהגושרים. "נחתה עלינו הפגזה. מירי ואני נשכבנו על האדמה בתוך השוחות ואת תמי אני זוכרת מסתובבת זקופה כמו לולב. התאג"ד לא היה רחוק מאיתנו, אבל לא נתנו לנו להיכנס לאוהל כי החלו להגיע גוויות. באותו ערב הגענו תמי ואני לבית החולים בקרית שמונה בזמן שהגיעו פצועים מתל פאחר. ביניהם היו כמה פצועים סורים ואני זוכרת את שמיל [סמ"פ א' מגדוד 12] שהתחרפן והשתגע כשראה אותם ורצה להרוג אותם. כמה שהוא היה גדול ובריון הדבקתי אותו לקיר ואמרתי לו – תירגע, תירגע. יותר מזה אני לא כל-כך זוכרת.

"הזיכרון הבא שלי הוא אחרי שלושה ימים, כשהגעתי לחרמון בהליקופטר. לא זוכרת מה עשיתי שם ומי לקח אותי, אבל זוכרת את הנחיתה".

החטיבה התמקמה בקונייטרה ושלוש הקצינות, כך זוכרת סימה, מצאו את עצמן חולקות בית וישנות על שטיחים סורים. "זה היה נורא ואיום. היינו שם בלי תנאים, בלי מים, בלי כלום, ככה ימים שלמים. זוכרת את מסדר הניצחון בתל אבו נידה, אבל היה כאב גדול על גדוד 12. כאב גדול מאוד על שיצאנו בשן ועין מתל פאחר".

להבדיל, היא זוכרת, שבחטיבה התבדחו על חשבון גדוד 51 שתקף אורוות סוסים. זה היה עם שחר יום ה-10 ביוני 1967, כשגדוד 51 התקדם אל מחנות הבניאס ובדרך תקף מבנה שזוהה על-ידי המודיעין בתצלום אוויר כמשטרת הבניאס. אלא שהמקום התגלה כאורווה. "הבדיחה על הגדוד היתה שהם עלו לרמה בשביל לדפוק סוסים".

בספטמבר 1967 עזבה סימה את גולני ועברה להיות קצינת הניהול של בית הדין הצבאי בחיפה. במלחמת יום כיפור היתה אחראית על פינוי כלא 400 לחיילות בצריפין לטובת שבויים מצבאות ערב.

סימה זליג, קצינת החינוך של חטיבת גולני במלחמת ששת הימים

היא היתה חלק מקבוצת הקצינים של חטיבת גולני מששת הימים, שיונה אפרת הקפיד לקיים איתם מפגש כל שנה. באחת הפעמים היא אירחה בביתה במושב מגדים את המפגש, שבו בעיקר העלו זכרונות מתקופת השירות והקרבות. "אני לא זוכרת מה נאמר שם. יש לי בעיה עם העניין הזה שבו גברים מהצבא נפגשים ומדברים על החוויות כאילו השתחררו מהצבא רק אתמול. זה בלתי נסבל בעיניי. אחרי שיונה נפטר ב-1993 לא נפגשנו יותר".

———————————————————————————————————————————————–

7 מחשבות על “שלוש קצינות מגולני

  1. תמי יקירתי. נודע לי. כל התכתובות שיש בקבוצת לוחמי תל פאחר. שהיית המנהלת של מסעדת צ׳ופק. ולמרבה הפלא שנים סיפקתי לכם תוצרת של מחלבות טרה. אמנם שנים חלפו אך העובדה קיימת.
    שבת שלום.
    אמנון נמט.

    אהבתי

  2. בטוח שהכרתי את שלוש הקצינות המוזכרות בכתבה, אבל…
    נכון להיום זוכר הייטב את סימה. בשבילי היא 'קצינת החינוך' ב-הא הידיעה!
    .

    אהבתי

  3. שלמה ריגשת עם סיפורם של שלושת הקצינות, יישר כוח על הוספת עדויות נוספות.
    "נעמוש" בזכות דבקות במשימה של יחידים ואישי שלך, ולא בזכות תחקיר שהיה צריך להיעשות ושלו נעשה בזמן אמת.

    אהבתי

  4. למיטב זכרוני אחרי הלחימה בשכם הפלוגה שלי בגדוד 17, של יעקב אגמון עברה למבנה העתיק (היום אני יודע שזה מבצר צלבני)
    ע"י מושב מרגליות ולא לדישון. משם ירדנו באוטובוסים לגונן ועלינו לרמה.

    אהבתי

  5. הועלתה נקודה נכונה על שירותם של בנות ביחידה קרבית,ואכן מעדות אישית גם אני סבלתי מנחת ידם או לשונם של חיילים קרבים במיוחד קצינים שחושבים שמגיע להם הכול.
    היחס בתקופה זו ובמקרה שלי מלחמת ההתשה ב1969 היה מבזה ומעמד החיילת או הקצינה כאילו היא משרתת סוג ב' שלגבר מותר לעשות לה הכול ולהגיד לה הכול ודמה הפקר.
    עד שכבר שהעזתי להתלונן בפני המג"ד שלי על סגנו בדיוק שגוללתי את העניין נכנס הבנדיט לחדר והמג"ד אמר לו בסבר פנים חמורות כאילו בנזיפה על מה שעשית לה אתה נשאר שבת בבסיס. מיד אחרי זה קרץ לו. הרס"ן היה אמור בכל מקרה לשמש קצין תורן בסופ"ש ואת זאת ידעתי.
    ובצאתי מהחדר מבוישת שמעתי מאחור את רעמי הצחוק. לא היה לי ולא לחברותי סיכוי לעשות משהו וגם קצינות ח"ן בכירות שתפקידם היה להגן עלינו עמדו חסרות אונים מול מערכת גברית משומנת ומאוחדת שהדפה בקלי קלות נסיונות דלים להפסיק להיות סמרטוטי רצפה. שמחה שהיום המצב הרבה יותר טוב.

    אהבתי

  6. עוד מסמך חשוב. מכלול של כל העדויות שאתה, שלמה , מלקט בחריצות, מייצר עוד פרקים בהיסטוריה של חטיבת גולני.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s