במקום זה נפל איש גדות

1957 – טיול שבת בצהריים של בצלאל ואילנה שיצאו מקיבוץ גדות אל הירדן ההררי הסתיים בהיתקלות עם חייל סורי שחצה את הנהר לצד ישראל * חזרנו לאחד הסיפורים העלומים של שנות העימות בין ישראל וסוריה, שגבה את חייהם של עשרות אזרחים 

בצלאל בובריצקי ואילנה ריכמן. 4 שנות חברות שנגדעו על הירדן

יום חורפי, מעונן חלקית של אחרי גשם שרר בשבת של חנוכה 1957. השטח היה רחוץ והאוויר נקי. מקיבוץ גדות יצאו בצלאל בובריצקי ואילנה ריכמן לטיול צהריים לכיוון הירדן ההררי, אל מרבץ של פרחים. כ-200 מטר מתחתיהם זרם הירדן. מעברו המזרחי עקבו עיניים סוריות.

שעה קלה לאחר מכן נקטע הטיול באופן דרמטי. חייל סורי הפתיע את השניים וירה בבצלאל למוות מטווח קצר. אילנה הצליחה להימלט בעור שיניה. לקראת ערב מצאו אותו החברים מוטל בשטח.

נותרה כעדות אבן גדולה לזכרו. רק משפחתו וכמה מחבריו יודעים את המקום ואת הסיפור שמקופל מאחורי המילים – "במקום זה נפל בצלאל בובריצקי".

פסטורליה מתעתעת. כאן נרצח בצלאל

חזרנו אל שבת ה-21 בדצמבר 1957, כ"ח בכסלו תשי"ח. סיפור אחד מתוך עשרות ישראלים שנהרגו על הקו הירוק בעימות בין ישראל לסוריה מ-1948 ועד 1967.

בצלאל בובריצקי: ההיכרות עם אילנה והמינוי לגזבר של גדות

במשפחה קראו לו צלי, החברים כינו אותו בצול. בצלאל נולד ביולי 1935 להוריו פניה ואשר בובריצקי, שהכירו בהיותם במחנה עבודה בסיביר ועלו לישראל בשנת 1930 עם בתם הבכורה רינה. חמש שנים אחרי בצלאל נולד שלומי, האח השלישי במשפחה. האבא היה אגרונום ושימש חבר הנהלת המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית.

הבובריצקים התגוררו תחילה בתל מונד, אחר-כך עברו לאביחיל, רעננה ורמת השרון. את בר המצווה חגג בצלאל בעיצומה של מלחמת העצמאות. אחרי בית הספר העממי, למד בתיכון הראשון של הרצליה. בכיתה י' הכיר את אילנה ריכמן, שלמדה שנה מתחתיו.

1955, לוחמי הנח"ל וחבריו של בצלאל בובריצקי (יושב שלישי מימין) בסיום מסע ממחנה נתן בבאר שבע למצדה

"הוא היה מחזור א' ואני מחזור ב'", מספרת לנו אילנה. "התיכון בהרצליה היה בדירת שיכון. היינו 12 או 14 ילדים בכל כיתה וכולנו היינו בקשר טוב. יום אחד האופניים של בצלאל התפנצ'רו או שירד האוויר מהגלגלים. אמרתי לו שיש לי בבית משאבה, הוא בא איתי וכך החל הקשר בינינו".

הוא שירת בנח"ל עם חבריו מהכשרת "מחנות העולים", גרעין גבעת ברנר. לקראת סיום שירותו הגיעו אליו אנשים מגדות וביקשו שאחרי שחרורו יצטרף אליהם בתפקיד מנהל החשבונות. בצלאל התנגד תחילה, חשש מהאחריות הגדולה, לא היה בטוח שזה מה שהוא רוצה, אבל לבסוף הגיע. במאי 1954 נכנס לתפקיד קצת בחשש, קצת בחוסר חשק, אבל לאט לאט למד את המקצוע ואת בעיות המשק.

גדות 1957-1958: ארבעה הרוגים תוך תשעה חודשים

לא היה יישוב ישראלי ששנוא על הסורים יותר מקיבוץ גדות. רק תל קציר התחרה בו. גדות הוקם על אדמות משמר הירדן הישנה, אותה מושבה ותיקה שהסורים כבשו ביוני 1948, הרגו את אנשיה, את הנותרים לקחו בשבי ואת המבנים חירבו עד היסוד. שנה אחר-כך חתמו על הסכם שביתת נשק ונסוגו מזרחה אל מעבר לגשר.

אדמת משמר נכנסה בהסכם שביתת הנשק 1949 לתוך סבך ההגדרה "שטחים מפורזים". ישראל טענה שהמפורזים הם שטח ריבוני שלצבא אסור להיות בו, אבל מותרת פעילות אזרחית והתיישבותית. הסורים טענו כי זהו שטח הפקר, שהנוכחות בו אסורה לחלוטין. לא היה גבול לכעסם כשמשק גדות ["הגוברים", בשמו הראשוני] עלה על הקרקע זמן קצר אחר-כך – בדיוק על האדמות שאותן כבשו ומהן נסוגו. המפורזים היו קללה במשך 18 שנה. פצע פתוח, מדמם, מקור לצרות שחוו יישובי הגבול הצפוני.

קיבוץ גדות 1957 [צילום: יעבץ טל, אתר גדות]

שנת 1957 מצאה את גדות ואת האיזור כולו בעיצומו של מאבק אלים כתוצאה מהידרדרות העניינים. ערוץ ההידברות העיקרי – ועדת שביתת הנשק בתיווך האו"ם, קרס לתוך הביצה הטובענית שכללה שטחים מפורזים, מקורות מים, ייבוש החולה, הטיית הירדן ולאומניות. שום כוח בעולם, כולל מועצת הביטחון של האו"ם והמעצמות הגדולות, לא הצליח למנוע את האש שפרצה כל שני וחמישי ממקורות הירדן ועד הכינרת.

מיום עלייתו על הקרקע ב-1949 נכנס גדות לשגרת גבול: יריות, מוקשים, חבלות בציוד, תעלות קשר, נוהל כניסה למקלטים, הוראות פתיחה באש. התקרית המשמעותית הראשונה היתה ההפגזה ב-24 ביוני 1957. חברת המשק רעיה גולדשמידט (קרוליק), בת 22 ונשואה טרייה, נהרגה מכדור כשיצאה מחדר האוכל אל המקלט. מותה זעזע את הקיבוץ הקטן והיה הראשון בסדרה של ארבעה מקרי מוות תוך תשעה חודשים.

ההרוג הבא היה דוד "דוודה" ולצר [אחיו של השחקן בומבה צור] שהתחשמל ברפת העגלות מכבל גלוי. ב-21 בדצמבר נרצח בובריצקי וב-31 במרץ 1958 נהרג בנימין [יומקה] קריגר בהפגזה סורית.

יצוין שב-1951 נהרגו בגדות יוסי סרגוסטי ואריה אמיר, שהיו חברי הכשרת מעוז, מפליטת כדור של חבר משק שניקה את רובהו. כדור אחד – שני הרוגים. בובריצקי היה ההרוג החמישי של המשק.

גדות היה משק קטן ועני. חבריו, כמו כל אלה שהתיישבו בזמנו ביישובי גבול, היו חדורי להט אידאולוגי. בשנת 1957 מנה הקיבוץ כ-150 איש. קצת מטעי תפוחים, קצת גידולי שדה, כותנה, עדר פרות ותנאי קיום בסיסיים.

בצלאל עם כמה מחבריו התגוררו ב"צריף הפיני", שהיה מחוץ לגדר הקיבוץ. עזי גל, כיום בן 84 מוותיקי גדות שהיה חברו של בצלאל, מספר שלא היה פשוט בחורף לבוסס בבוץ ללא מדרכה, מהצריף אל חדר האוכל או למקלחת הפח.

1961, ארבע שנים אחרי שהחברה רעיה נהרגה בהפגזה: בניית הסוללה המרכזית מעל מקלט מיפקדת גדות [מתוך מצגת בעריכת נילי פחטר]

על התפקיד של בצלאל, סיפר לנו עזי: "להיות גזבר באותה תקופה זה אחד שלא נמצא במשק חמישה ימים בשבוע. הוא כל הזמן הסתובב בתל אביב ובירושלים, דילג מבנק לבנק וחיפש גמ"חים. המשק באותה תקופה היה בלי פרנסה, הכל עוד בחיתולים, אין ניסיון ואין כמעט כלום".

עזי סיכם את פועלו של בצלאל, כתקופה שבה החל המשק לצאת מעוני ליציבות כלכלית. אגב, ממכתביו של בצלאל עולה שהוא ניסה להיעזר באביו וביקש ממנו שיפעיל את קשריו בסוכנות היהודית וידאג לכסף ולאמצעים אחרים עבור גדות, שיעקפו את המערכת הבירוקרטית.

בצלאל ואילנה התראו פעם בשבוע או שבועיים. היא למדה גיאוגרפיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. "היינו ארבע שנים ביחד ואפשר להגיד שתיכננו עתיד משותף", היא מספרת.

במכתב ששלח לה אחרי מבצע קדש, בנובמבר 1956, כתב: "המשק חזר למסלולו במידה רבה. אך יחד עם זה נכנס למסלול החורף. ואני מוכרח לומר, לחזור ולהגיד כי איני מסמפט זאת כלל, ובייחוד לא כאן שהדבר כרוך בבוץ מזוויע עם כל גשם קטן, כמו זה של היום. בכלל, אני אוהב קיץ, בייחוד ליל ירח קיצי וחמים (בחור רומנטי). אגב, את משתבצת יפה מאוד בקטע האחרון של התמונה".

תצ"א של גדות 1958 [מתוך מצגת בעריכת נילי פחטר]

במכתב אחר לאילנה הביע חשש מבצורת, ואין כמו גזבר משק החרד מפני הבאות: "האיזור כולו שחון יחסית. משקנו נמצא במין מכתש מחורבן שאסף את כל קללת הסביבה, ובין השאר יש בו פחות גשם מאשר ברדיוס של 6-5 ק"מ ממנו. אני אומנם רחוק עדיין מלהיות חקלאי, אך ברגישותי לעניינים אלה ודומיהם, אני חקלאי מושלם, ולמעלה מזה – גזבר".

על מותה של חברת המשק רעיה בהפגזה כתב: "עדיין איני תופס מה שקרה. כמובן אני מבין, אך עדיין לא ירדתי לעומקו של מעשה, עדיין איני מרגיש זאת. הנערה, רעיה, ודאי אינה מוכרת לך. נישאה לפני חודש לבחור בן 30, מרכז משק. אכן זו הפעם הראשונה שאנו מרגישים משק ספר מהו. המוקשים והיריות היו עד כה בחזקת משחק ילדים מעניין, ותו לא".

כמה ימים לפני שנרצח, עלתה המתיחות בגבול. ישראל הציבה מחדש אבן גבול שעקרו הסורים מדרום לקיבוץ כפר סאלד. משקיפי האו"ם אישרו את הפעולה והסורים חרקו שיניים מצדו האחר של הגבול. בסיבוב הבא תנדוד האש לאיזור שבין גדות לכפר הנשיא.

השטח שמדרום לגדות: מיצד עתרת, הירדן, השעיון

ואדי שעיון היה מקום יפה בטבע. שעיון היה שם חלקו התחתון של נחל ראש פינה, המתחיל בצפת, יורד מהר כנען אל ראש פינה ומשם הולך מזרחה, עובר במאגר כפר הנשיא ונשפך לירדן.

איזור זה הוא חלק מהירדן ההררי המערבי, שתחילתו בכביש 91 היורד ממשמר הירדן הישנה אל גשר בנות יעקב. מהפיתול הראשון החריף של הכביש מובילה דרך עפר דרומה, והולכת במקביל לנהר הירדן. דרך זו היתה בשנות העימות ישראל-סוריה ועד לסיום מלחמת ששת הימים, דרך הפטרולים הישראלית.

איזור גדות במפת 1965. הרצח התרחש בשטח שמדרום מערב למיצד עתרת

בתחילת קטע הדרך, מצידו המזרחי, נמצא האתר הארכיאולוגי מיצד עתרת [שסטלה] – מצודה צלבנית שהוקמה ב-1178 כדי לשלוט על מעברות הירדן. שנה אחרי השלמת בנייתה הוחרבה המצודה בקרב עז על-ידי צבאו של סלאח א-דין. אתר ששווה ביקור – מתוחזק ומשולט, ומסביר היטב את ההיסטוריה של המקום.

במרחק כ-100 מטר מדרום לו מתעקל אפיק הירדן. במקום זה החלה ישראל בספטמבר 1953 בפרויקט הטיית מי הירדן, כולל סכר לוויסות הזרימה. בפרויקט הסופר-לאומי הזה הושקע מאמץ אדיר. נבנה מחנה עבודה עבור יותר מ-500 פועלים. 120 טרקטורים, מחפרים, משאיות וציוד הנדסי כבד עבדו סביב השעון במטרה להספיק עבודות להרמת תוואי הירדן לאורך 2.5 ק"מ, שעבר בשטחים מפורזים, לפני שהסורים יספיקו לסכל את העניין.

הסורים אכן דרשו להפסיק את העבודות, איימו, קידמו תגבורות צבא לכיוון הגבול. דיונים קדחתניים התקיימו בוועדת שביתת הנשק. האו"ם צידד בעמדת הסורים, אפילו ארה"ב דרשה מישראל לחדול, עד שלבסוף הופסק הפרויקט כחודשיים לאחר שהחל. שרידים של אותו פרויקט תעלת המוביל הארצי דאז, נמצאים לאורך תוואי זה של הירדן ודרומה לכיוון קיבוץ כפר הנשיא.

העבודות להטיית מי הירדן, 1953 [צילום: יגאל אשוח]

הטבע הפראי וההיסטורי הזה היה מקום אטרקטיבי לטיול. בפרט בזמן פריחה של נרקיסים ורקפות. באותן שנים הופתעו חובבי הטבע מגדות לגלות איריס נצרתי, פרח נדיר, שצץ במיצד עתרת. חברים רבים מהקיבוץ הגיעו כדי להתפעל.

באיזור זה היה הירדן גבול טבעי וברור, ובכל זאת להסתובב בגדה המערבית שלו לא היה תמיד הכי בטוח. מאמצע שנות ה-50 החלו הסורים בעיבוי וביצור כל קו הגבול. המוצב הסורי המרכזי באיזור שמדרום לגדות היה עלמין. הוא נמצא בשיא הרכס והתנשא כ-130 מטר מעל הירדן. מתחתיו היו עמדות קדמיות קטנות שפוזרו לאורך התוואי. המיפקדה האיזורית ישבה בבית המכס העליון.

איזור הרצח בירדן ההררי הצפוני. מיצד עטרת, הנהר והרכסים. משמאל – הרמה הסורית ואיזור המוצב הסורי עלמין. הרכס מימין – איזור כפר הנשיא [לחצו להגדלה]

הפסטורליה הרוגעת של גדות הירדן היתה מתעתעת. ביוני 1957, שבוע לפני ההפגזה על גדות שבה נהרגה רעיה גולדשמידט, נהרג מירי צלף סורי מהנדס מים בשם מישה פקטרי, בזמן שירד לירדן למדוד את הערוץ באיזור גשר הפקק שמצפון לגדות.

"על האיזור שלנו היינו מקבלים לפעמים התראה – שהמצב מתוח, לא להסתובב בשטח", מספר עזי גל. "ברוב הימים הסתובבו אנשים, אבל באיזשהו מקום היתה הרגשה של פחד שמשהו יקרה".

אחד המקומות החביבים לטיול של חברי גדות היה ואדי שעיון. עזי טייל שם כשנתיים לפני רצח בצלאל. "הייתי עם חברה שלי, התיישבנו, ראינו את הירדן זורם ואז שומעים את הצעקות של הסורים ממזרח. היו להם כל מיני עמדות לאורך כל הדרך, והיה לא נעים לשבת שם".

כחובב של טיולים ומסעות, סיור קטן בקטע הירדן ההררי הסמוך לבית נראה לבצלאל בובריצקי לא בעייתי בכלל. כמה חודשים לפני כן, אחרי מבצע קדש, הוא חרש עם חבר במשך שמונה ימים את מרחבי סיני.

בצהרי ה-21 בדצמבר 1957, אחרי שאכלו בחדר האוכל, יצאו בצלאל ואילנה לדרכם המשותפת האחרונה.

עזי גל באיזור הרצח, 2020. מעט מעליו ומתחת לרכס הרמה – מיצד עתרת

זמן קצר אחרי שנעלמו מהעין במורד הגבעה שמדרום לגדות, הגיעו לקיבוץ בהליכה מהירה מכיוון אחר חברי המשק עודד בירן וציפקה שפירא. נרגש התייצב עודד בפני המא"ז והודיע לו כי בשעה שטיילו בוואדי שעיון ירו עליהם הסורים מאחת העמדות. המא"ז העביר את הדיווח לצה"ל ולמשטרת משמר הירדן, שישבה מצידו השני של הכביש על שרידי המושבה הישנה.

"היינו קרובים לנהר לא הרחק מהמקום שבצול נהרג אחר-כך", סיפר לנו עודד. "היתה שם פריחה יפה של רקפות והלכנו לראות. היינו כ-100 מטר מהירדן, ואז שמענו ירי מהכיוון הסורי. לא ראיתי מאיפה בדיוק. הבנתי שיורים עלינו. זאת היתה כנראה פעם ראשונה שיורים שם על מטיילים. היינו בוואדי. זה לא כל כך ואדי, יש לו צורה של ואדי, אבל מיד נכנסנו אליו כדי שלא יראו אותנו. התחלנו לעלות במהירות לכיוון הכביש [כביש 91] ויצאנו בערך בבני צפת [משמר הירדן כיום], כקילומטר וחצי מגדות וישר הלכתי למא"ז".

הדיווח הזה החמיץ את בצלאל ואילנה. "אם היינו יודעים על זה, לא היינו יוצאים לטייל שם" היא אומרת.

אילנה: "שמעתי את היריות, בצלאל נעצר ואמר לי משהו. התחלתי ללכת. בהתחלה הלכתי לאט, כי היתה לי תחושה שאין לי ממה לברוח"

לגדות היא הגיעה יום קודם באוטובוס מתל אביב. ירדה בצומת מחניים ושם המתינה לאוטובוס היחיד מדי יום שנסע לגדות ונכנס לתוך המשק. מי שפספס את האוטובוס, נאלץ ללכת ברגל.

אילנה ריכמן-בלקינד

אחרי יום שישי גשום, זרחה מעט השמש בשבת והם יצאו לטיול – כ-1.5 ק"מ דרומה לכיוון ואדי שעיון. לשאלה אם לא חששה לטייל סמוך לגבול היא משיבה בשלילה. סמכה על החבר שלה שמכיר היטב את האיזור.

תוך כדי הליכתם, שמעו מדי פעם צעקות ושריקות של הסורים. רק אז התעורר אצלה חשש. "היתה לי אי נוחות כששמעתי את הצעקות, אבל הם היו בצד השני של הירדן והמשכנו ללכת". בצלאל הרגיע אותה שאלה שריקות רועים סורים. ככל הנראה הסורים החליפו ביניהם מסרים לגבי הזוג המתבודד ותכננו בקול פעולה נועזת של חציית הירדן ותפיסתם בשבי. באותן שנים לא היו כמעט גדרות לאורך כל קו הגבול, שהיה פרוץ בעיקרו.

ייתכן גם שהקריאות נועדו לכוון את החייל האחד או השניים, שכבר חצו את הירדן, באשר למקום הימצאם של בצלאל ואילנה. לא ידוע אם כוונת הסורים לפגוע בישראלים שמטיילים על הגדה המערבית באה מלמעלה. מקרים רבים היו כתוצאה של יוזמות מקומיות של קצין זוטר בשטח, ואפילו של חיילים שחיפשו אקשן.

אחרי כחצי שעה פנו השניים לחזור לגדות. כעבור כמה עשרות מטרים הופתעו מאחור על-ידי סורי חמוש בתת מקלע, שכנראה ירה תחילה לעברם וצעק לעברם לעצור. בצלאל הגיב במהירות וצעק לאילנה לברוח. היא החלה לעלות בגבעה. בצלאל תפס אבן או שתיים והשליך על הסורי במטרה לפגוע בו, אבל התת מקלע קרל גוסטב היה מהיר יותר. שבעה קליעים חדרו לגופו.

אילנה מספרת: "לא יודעת איפה היה הסורי. כל הסביבה היתה מלאה בצמחיה. כששמעתי את היריות בצלאל נעצר ואמר לי משהו. התחלתי ללכת משם. בהתחלה הלכתי לאט, כי היתה לי תחושה שאין לי ממה לברוח".

את החייל הסורי היא לא ראתה: "שמעתי יריות, ואז פשוט סובבתי הגב והוא כנראה קרא לי לברוח".

תרשים משוער של הרצח. 1) בלבן: בצלאל ואילנה יוצאים מגדות אל השעיון. 2) בדרכם חזרה נתקלים בסורי [אדום] שהגיע ממזרח. משולש כחול: בצלאל התגלה הרוג. 3) צהוב: נתיב הימלטות משוער של אילנה

ההליכה הפכה למהירה ואז לריצת בהלה ותחושה של חוסר אונים. מדי פעם הסתתרה בין השיחים. "התקדמתי ואני חושבת שהגעתי לאיזור מחניים, לשטח של אדמה מעובדת".

היא לא זוכרת את המושב משמר הירדן שנמצא בין מחניים לגדות, ושלמעשה הגיעה לכיוונו. "אני לא יכולה להשתחרר מהזיכרון שלי – שהגעתי לשטח מעובד וזה כאילו שהגעתי למחניים. את משמר הירדן אני לא זוכרת שהיה קיים בכלל. ואז פניתי לכביש שיורד לגדות ושם כבר רצתי. הגעתי לכניסה לקיבוץ, נכנסתי לבית הראשון ושם סיפרתי מה קרה. הם מיד קראו לאנשים ויצאו לחפש אותו. בסך הכל אני חושבת שהגעתי די מהר, כי כשהגעתי מהשטח לכביש פשוט רצתי".

תצלום אוויר של איזור הרצח של בצלאל [אדום]

כ-15 מחברי המשק התארגנו מיד ויצאו לשטח. כך גם שוטרי תחנת משמר הירדן הסמוכה. השעה היתה 15:00 בקירוב. גופתו של בצלאל נמצאה כעבור כשעתיים לקראת חשיכה והובאה לקיבוץ. שעה לאחר מכן יצא טנדר של הקיבוץ ובו אילנה וכמה חברים לרמת השרון, להביא להורים את הבשורה הקשה.

רינה, אחותו של בצלאל, שהתגוררה אז בירושלים, הגיעה באותה שבת להוריה ביחד עם בעלה ישראל.  בערב הלכו לחברים וברדיו שמעו על תקרית חמורה באיזור משמר הירדן. רינה הביעה חשש שאולי קרה משהו לצלי, אבל ישראל הרגיע אותה שזה במשמר הירדן ולא בגדות.

בעמודו הראשון של מעריב ב-22 בדצמבר 1957 דווח בהרחבה על הרצח. העיתונאי ר. שמשי ציין כי הרצח לא ידוע עדיין לאח הצעיר בן ה-17, שנמצא באותו סוף שבוע בטיול בנגב.

מעריב, 22.12.57

האח שלומי, כיום בן 79, מספר: "הייתי חבר תנועה והיינו בטיול בהר הנגב, ואז באו אליי ואמרו לי – אתה צריך לחזור הביתה. לא אמרו למה. לאבא שלי שעבד בסוכנות היו קשרים ודאגו שסיירים של הצבא יחזירו אותי. הגעתי הביתה אחרי הרבה שעות למציאות הזו".

אילנה חזרה לצפון למחרת האירוע, כדי למסור עדות במשטרה. אבי פילץ, חבר המשק, ליווה אותה.

הלווייתו של בצלאל התקיימה ביום שני, יומיים אחרי הירצחו, ברמת השרון. עזי גל זוכר שהחלטת ההורים לא לקבור אותו בגדות, קצת צרמה לחברים. גם רעיה שנהרגה כמה חודשים לפניו נקברה בתל-אביב ולא במשק. גל: "זה היה מובן מבחינת ההורים שהוא ייקבר ברמת השרון, אבל מבחינתנו זה נתן הרגשה שגדות זה לא מקום בטוח".

מאות ליוו את בצלאל בדרכו האחרונה. הארון הגיע לבית המשפחה בשיכון רסקו ברמת השרון, כשהוא מוסע ברכב פתוח של הקיבוץ ומאחוריו שלושה חברים עם רובים, כמשמר כבוד. אורי גפן בשם חברי הקיבוץ אמר בדברי ההספד: "רק כדור יכול היה לשתק את שמחת החיים שלך. אנו נמשיך ונמשיך, ונהפוך את גבול הדמים שלידינו לגבול של שלום".

המשפחה ברובה שינתה את שמה לצלאל. "זה היה רעיון של אבא להנציח את בצלאל", מספר שלומי. לדבריו, עד היום, למרות שהיה במשך השנים בקשר כזה או אחר עם אילנה, הוא לא שמע ממנה על מה שקרה שם. אולי כי הסיפור היה מוכר פחות או יותר. "לא חושב שלמישהו היה עניין לא לדייק את הסיפור", הוא אומר, "ובמקום שישנה המצבה בשטח, בטווח של מטרים, הופיע מולם חייל סורי עם נשק. אחי אמר לה תברחי וזרק עליו אבנים כדי שלא יפגע בה. זה פחות או יותר הסיפור ואין גירסה אחרת".

חבר גדות: אחרי הרצח היה פחד והרגשה נוראה של מי הבא בתור

בתגובה לרצח טענו הסורים כי שני ישראלים חצו את הירדן והיו חילופי אש הדדיים שבסיומם חזרו הישראלים לשטחם. אילנה מכחישה: "זה ממש לא נכון, בשום אופן לא חצינו את הירדן".

ישראל הגישה תלונה לוועדת שביתת הנשק. בחקירת האירוע נמצא כי לפחות שניים חצו את הירדן וביצעו את הרצח. למרות זאת, צה"ל לא תקף את מוצבי הסורים בגזרת האירוע. ייתכן שהסורים שחששו מפעולת תגמול התעודדו בעקבות חוסר התגובה וניסו לחזור על הצלחתם. חודש לאחר מכן, ב-25 בינואר 1958, חצו ארבעה חיילים סורים את הירדן והתקרבו לרועה מכפר הנשיא. הוא נמלט, הם ירו לכיוונו, אבל לא פגעו.

הגל-עד לזכר בובריצקי משקיף אל הירדן ואל הרמה הסורית [צילום: אתר "ארץ זוכרת יושביה"]

רצח בובריצקי זעזע פעם נוספת את משק גדות הצעיר. אחרי שרעיה נהרגה מירי סורי, הוחלט להקים סוללות עפר שיסתירו את הקיבוץ מעיני הסורים, אבל לפני שהוחל בכך באה הפעולה הנועזת של חציית הירדן ופגיעה בחבר משק. הביטחון התערער עוד יותר. חברים רבים כבר לא מיהרו לטייל לאורך הירדן ההררי.

עזי גל, בתשובה לשאלה איך הוא מסביר את ההחלטה של חברו בצלאל לטייל עם חברתו במקום מעט רגיש, ללא נשק, אמר: "לבצלאל היה סוג של הרפתקנות. כך אני זוכר אותו. הכרתי אותו כי היינו יחד בצבא והוא גם היה שכן שלי, חדר לידי במשק. אילנה באה לבקר וזה סך הכל היה טיול של שבת".

רצח בצלאל נצרב חזק בתודעה של גדות. גל: "היו מדי פעם התגרויות הדדיות, אבל הפגיעה בבצול לא באה ממצב שבו הסורים כועסים על עבודות בשטח או העמקת הירדן. בעקבות האירוע בהחלט היה פחד והרגשה נוראה של מי הבא בתור. כי תוך כמה חודשים הלכו לנו שלושה חברים מההכשרה".

אנדרטה בבית העלמין של גדות לזכר חברים שנקברו במקומות אחרים

רצח דומה, שבו חצו הסורים את הגבול, אירע שנה לאחר מכן, בנובמבר 1958. ג'ויס דורן, אשת הנספח הצבאי הבריטי, יצאה לטייל ממלון המנזר האיטלקי בהר האושר שמצפון לכינרת והלכה לכיוון הירדן. בערב, לאחר שלא חזרה, החלו חיפושים. גופתה נמצאה למחרת כחצי ק"מ מגבול סוריה. היא נורתה על-ידי שני אנשים, שעקבותיהם הוליכו למוצב השפך הסורי.

אילנה: אני לא יודעת איך ניצלתי

משפחתו של בצלאל שמרה על קשר עם חבריו בגדות. עודד בירן ואהרל'ה קיסר מהמשק ביקרו מדי פעם את ההורים ברמת השרון. שנה אחרי הרצח, ביוזמת המשפחה והחברים, הוקם גל-עד במקום שבו נמצא בצלאל הרוג. במלאת שנתיים למותו יצאה חוברת לזכרו.

ההורים אשר ופניה

ההורים, פניה ואשר, נפטרו תוך שבע שנים מרצח בנם בהפרש קטן. האמא כתבה לזכרו: "בערב ה-10 בדצמבר בא צלי במפתיע הביתה. בדרך לירושלים ירד אלינו ונשאר ללון. למחרת בבוקר כשהתעורר בא אליי למטבח. הכינותי לו את ארוחת הבוקר. הוא היה במצב רוח מצוין. בלי חיפזון אכל ושוחחנו קצת על עניינים שלו, שלנו. ליוויתי אותו עד לשער. עמדתי והסתכלתי בדמותו התמירה של בני, בהילוכו המהיר כשהוא מתרחק ממני, וכמו תמיד היפנה מדי פעם את ראשו אחורה, אליי… מתרחק ממני יותר ויותר – ונעלם… ולא ידעתי שלא אראנו עוד לעולמים".

מודעת האבל על אזכרת השנה לבצלאל התערבבה עם מודעות האבל על אסף פילר מקיבוץ גונן, שנהרג מיריות הסורים ב-3 בדצמבר 1958 – יום הזכור בהיסטוריה של ישובי עמק החולה כ"הפגזת האלף".

יום אחרי אזכרת השנה בבית העלמין ברמת השרון, התקיימה בשעת ערב אזכרה בקיבוץ גדות. אילנה היתה כנראה באותו אירוע, אבל לא חזרה יותר לגדות וגם במקום הרצח לא דרכה מאז כף רגלה. "לא הייתי מסוגלת להגיע, אבל שמרתי על קשר עם אחד מחבריו", היא אומרת. "זה סיפור קשה בצורה בלתי רגילה. ההורים שלו היו אנשים נפלאים וזה שבר אותם. הייתי בקשר במשך השנים עם אחותו רינה ועם ההורים, שאף היו בחתונה שלי".

אביה של אילנה נפטר ממחלה זמן קצר לפני הרצח, ואמה קיבלה את העניין קשה – "היא היתה בשוק גמור".

חנוכת הגל-עד 1958. במרכז התמונה: עודד בירן חבר הקיבוץ מסביר להוריו של בצלאל אשר ופניה על האירוע

השיחה איתה לא פשוטה. "לי קשה מאוד לדבר על זה", היא אומרת כיום בגיל 84. "כל פעם שאני נזכרת בזה אני ממש מתחילה לרעוד".

ולמרות הנפש הפצועה, המילים איכשהו יוצאות ממנה. היא מפליגה בזכרונה למקום שמנו ראתה את הירדן זורם.

ההתעשתות שלה, ההבנה שהיא נלחמת על חייה והבריחה המהירה, הם שהצילו אותה. לכך אפשר להוסיף את התושייה של בצלאל, שהשליך אבנים על התוקף וגרמה לסורי להתעכב עוד שניות ממושכות. ייתכן שאחרי שירה בבצלאל ניסה למצוא את אילנה, אבל היא נעלמה בשטח.

"אני לא יודעת איך אני ניצלתי, לא יכולה לשחזר את זה", היא אומרת, "אבל מי שפגע בצלי גרם לזה שלא היינו אחד ליד השני, והוא ירה בו והסתלק. אני עשיתי דרך ארוכה כמי שבורחת. הצלחתי להגיע לקיבוץ חזרה, והחברים השאירו אותי בקיבוץ והלכו לראות מה קרה. הם מצאו אותו די מהר".

היא לא נתנה לאסון הזה להוריד אותה ביגון שאולה. אחרי חמש שנים נישאה לנעמן בלקינד ונולדו להם בת ושני בנים. לבן הגדול קראה שי-צלאל.

גם אחרי 63 שנים הזכרונות הקשים לא נמוגו. "יש לי לילות לא פשוטים, לפעמים אני לא נרדמת, אם כי אני לא יכולה לומר בוודאות שזה בגלל האירוע הזה".

זכרם של הרוגי גדות משנות העימות מול הסורים צף ועולה מדי פעם בקיבוץ. כך היה בחידון יום העצמאות השנה, שערכה המועצה האיזורית גליל עליון על ההיסטוריה של 29 ישוביה. קיבוץ גדות שלח לחידון צילום של גל-עד בצלאל עם השאלות – ציינו את מיקום האנדרטה ואת נסיבות נפילתו.

מלבד זאת, כל מי שמטייל בירדן ההררי בקטע שקרוב לכביש גשר בנות יעקב ורוצה להגיע לגל-עד, יתקשה מאוד. האנדרטה הקטנה מצטנעת על הגבעות שממערב לדרך הכורכר, מאחורי גדר, ומוסתרת בחלקה על-ידי צמחייה. אף שלט אינו מפנה אל המקום ואין שביל גישה.

פיסת היסטוריה קטנה שהלכה לאיבוד במרחב.

**   **   **   **

תודה לארכיון גדות שסייע בהכנת רשימה זו

לכתבה על גדות בזמן התקריות הגדולות – לחצו כאן

 

2007, ילדי גדות עם שני ותיקים בנטיעות ט"ו בשבט ליד הגל-עד לזכרו של בצלאל [צילום: ברוך דיאמנט]

11 מחשבות על “במקום זה נפל איש גדות

  1. יפה שמקימי הגלעד בחרו לחרות עליו רק את התאריך העברי.

    חבל רק שטעו בו, ובמקום כ"ח נחרת י"ח.

    בעיתוני התקופה נמצא שהרצח בוצע ע"י יותר מאחד, ושהרוצחים התעללו בגופת קרבנם. גולגלתו רוסקה במכות.

    ונקיתי דמם – לא נקיתי, וה' שוכן בציון.

    אהבתי

  2. מופת של הקרבה ונחישות של חברי ההכשרה גדות להיות בישוב בטווח קצר, לא מרגמות וארטילריה כבדה כי אם נשק קל וכל הזמן עובדים בשדות חשופים לכוונות הסורים אולם לא נרתעים ומממשים הלכה למעשה ריבונות ישראל על האזור הן בתיישבות הן בעבודה והן בטיולים בסביבה, חבל על דאבדין אבל לא משתכחין לבצלאל בבורצקי ז"ל.

    Liked by 1 person

  3. תודה לצוות ארכיון גדות אשר שלחו לי את הכתבה ההיסטורית על מי שהקריבו את חייהם למען הקמת הקיבוץ. יהי זכרם ברוך לעד.
    הגעתי לגדות בשנת 1958 נער בן 17.קיבוץ גדות היה ביתי במשך 10 שנים. מקווה שתרמתי משהו. לשמחתי פינת החי שהקמתי למען ילדי הקיבוץ קיימת עד היום. מאחל לכל חברי בקיבוץ חיים טובים ומאושרים. חנוך לובר

    Liked by 1 person

  4. מטריד לחשוב שלולא הלחץ שהפעילו ישובי הצפון לטפל בסורים, משה דיין היה מוכן להשאיר אותם במקומם ולהנציח את המצב הזה לעוד שנים רבות. ההתעקשות שלו נגד, ושינוי דעתו ברגע האחרון, גם הביאו לאבדות לא מעטות כשהכוחות נאלצו לבצע בחיפזון ובאמצע היום מהלכים צבאיים שתוכננו מראש לביצוע במסווה החשכה, כמו כיבוש תל פאחר לדוגמה.

    Liked by 1 person

    • לא הכי מדויק הסיפור הזה, מדובר במערכת שיקולים ממורכבת, שכבר נידונה כאן ב"נעמוש" בהרחבה: דיין לא רצה לעלות לרמת הגולן ביום חמישי, 8 ביוני, בין היתר כי לשתי החטיבות המדולדלות של צה"ל שהיו מיועדות לעניין המתינו במרומי הגולן 6-5 חטיבות סוריות, עם למעלה מ-100 טנקים מאות כלי ארטילריה ואלפי חיילים. גם אם הפריצה וההבקעה הייתה מצליחה במצב כזה (והסיכוי לזה קלוש), זה היה עולה במאות הרוגים, וזה אחרי שצה"ל ספר כבר 600 חללים בשלושה ימי לחימה בחזיתות אחרות, מספר עצום ביחס לאוכלוסיה שהייתה אז (בחישוב ביחס לאוכלוסיית ישראל כיום מדובר בכ-2,300 חללים בשלושה ימים). דיין שינה דעתו בשישי בבוקר, בעיקר כי התברר שרוב הכוחות הסוריים נסוגו, וגם שהאיום הרוסי להתערב בקרבות אינו רציני. אי אפשר היה לדחות את הבקעה משישי בבוקר ללילה שבין שישי לשבת – כי הפסקת האש עמדה להיכנס. כאמור, למנהיגים ולמפקדים יש לעתים מערכת שיקולים מורכבת, לא הכל זה שחור ולבן, ובטח לא נציגי היישובים שהגיעו ללחוץ על הממשלה גרמו לצה"ל לכבוש את רמת הגולן. וכן, לפעמים לשיקול לבצע משהו בנקודת זמן מסויימת יש מחיר גם בנפגעים, כי אחרת אי אפשר לבצע בכלל או שהמחיר יקר מדי עד בלתי נסבר.

      אהבתי

  5. מקום המצבה מסומן באתר "עמוד ענן".
    אפשר להזין בגוגל או בוויז את הנ.צ.: 33°0'10.5"N 35°37'19.6"E.
    או לחפש בעמוד ענן: "נקודת ציון מגודרת במקום נפילתו של בצלאל בובריצקי".

    אהבתי

    • הייתי בחברת הנוער הראשונה בגדות, ב1957-נערים ונערות שנקבצו מכל קצות הארץ. שהיתי תקופה קצרה.(עזבתי עקב בעיות בריאות)
      זוכר את 'בצול' הי"ד (עבדנו בקטיף כותנה)את 'אברום'-אברהם פילץ ז"ל,(עבדתי ברפת)את עמוס ז"ל שהיה המחנך.
      אז החלו בהקמת סוללת עפר גבוהה שאמורה להגן מפני ירי ישיר.
      זכרונות………………………………
      דרור ק.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s