"לא עלה בדעתי לרדת"

הטנק של המ"מ רן גוטפריד נפגע, הוא ירד ממנו ונותר בשטח בזמן שאנשיו נסוגו ברגל * הוא ראה את חיילי גדוד 17 נמלטים מהפגזה כשהם משליכים את נשקם * סג"מ מחטמ"ר 3 החזיק לו את שרשרת הכדורים למקלע – עד שנפצע קשה ומת * מ"מ האמ.אימקסים מגדוד 266 חוזר לשעות הקשות של העלייה המסובכת מגונן לראוויה, עד לכיבוש מתחם הנ"ט הסורי  

10 ביוני 1967: תיקון טנק האמ.איקס מגדוד 266 שנפגע בעליות לראוויה [צילום: רם לחובר, ארכיון צה"ל]

הצילום הזה שכב אצלנו כמה שנים. חלק ממנו התפרסם ב-2017, אבל הסיפור שמאחורי התמונה חיכה ליום שלו.

בצילום – איש צוות טכני עסוק בתיקון גלגל מניע של טנק אמ.איקס.

עכשיו בא רן גוטפריד, שהיה במלחמת ששת הימים מ"מ בגדוד 266, וקובע בביטחון – זהו הטנק שלי.

השטח מזוהה כעלייה לכיוון מוצבי ראוויה. ברקע – עמק החולה באיזור קיבוץ גונן ומערבה עד לכביש 90 שמתחת להרי נפתלי. השטח התלול הזרוע בבולדרים, תיקון הגלגל המניע שנפגע מפגז תותח נ"ט, וחסרונו של מקלע 0.3 על הצריח, שגוטפריד הוריד לאחר שנפגע. כל אלה הובילו לזיהוי בסבירות גבוהה. סלחנו לגוטפריד שלא זכר את מספר הטנק שלו…

צילומים שהתבצעו למחרת הקרב שבו כבשה חטיבה 37 את איזור מוצבי ראוויה, כ-3.5 ק"מ ממזרח לגונן, נותנים מושג על זירת הלחימה שעימה התמודד צה"ל בגזרה זו.

כיבוש הרמה הסורית, היום הראשון

ארבעה מאמצי הבקעה לכיבוש הרמה הסורית התרחשו ביום שישי ה-9 ביוני 1967. המפורסם מכולם היה של חטיבת גולני בכיבוש מוצבי תל פאחר ותל עזזיאת. שלושת האחרים מתחרים ביניהם בתחושות קיפוח על "העלמתם" ממורשות הקרב של מלחמת ששת הימים ועל חשיבותם ומשמעותם. חטיבה 8 הבקיעה בגזרת קלע-זעורה, חטיבה 3 שהיתה הראשונה לעלות עשתה זאת על מוצבי תל הילאל ודרדרה, וחטיבה 37 [ת"פ חטמ"ר 3] על מוצבי הסורים ראוויה ועורפיה שמעל קיבוץ גונן.

פעולתה של חטיבה 37, שהוגדרה כמאמץ משני, היתה קרב הבקעה ראוי להערכה רבה. הטנקים התמודדו עם תנאי שטח קשים ועם שיפוע חריף, שלא היתה כדוגמתו בהבקעות האחרות של אותו יום, תוך חציית ואדי צר שכלל גשרון ממולכד, ולאחר מכן קרב בשטח השמדה מול מערך נ"ט סורי מרוכז.

את המאמץ זה הוביל גדוד 266 של טנקי האמ.איקס בפיקודו של סא"ל רפול שפר, שאותו הובילה פלוגה א' בפיקודו של סרן רן שריג.

כותרת הראיון שערכנו עם רן שריג בשנת 2015 היתה – "כולם באו אחריי". אבל בפועל לא כולם באו אחריו. היו כמה שנעו לפניו. כך למשל טנקי מחלקה א' בפיקודו של המ"מ סגן רן גוטפריד, שהוא באמת היחיד שיכול לומר – "כולם באו אחריי".

גוטפריד הוא זה שהוביל את המחלקה, את הפלוגה, את הגדוד ואת יתר החטיבה שלו, במסלול חתחתים תוך טיפוס לגובה של כ-500 מטר מנקודת המוצא מדרום לקיבוץ גונן.

לא הרבה לוחמים בגזרה הסורית של מלחמת ששת הימים מצאו את עצמם בודדים וחשופים, כמו גוטפריד. זה קרה אחרי שהוא הצליח לעבור עם הטנק שלו במעבר צר שבו הונח מוקש, אבל יתר המחלקה שלו נתקעה שם במשך דקות ארוכות עד שהצליחה לחצות. גוטפריד שהתקדם בינתיים לבדו לכיוון ראוויה נפגע בגלגל המניע ושני אנשי הצוות שלו נסוגו רגלית.

גוטפריד התעקש להישאר במקום שבו נפגע, כשלצידו עוזר קצין אג"מ של חטיבה 3, סג"מ הרצל מער, שעלה כדי להראות לגדוד את הדרך – ומולם המוצב הסורי.

אבל לפני זה הלכנו קצת אחורה בזמן.

"האמ.איקס היה נחות מהטי-34 מבחינת מיגון, אבל היינו בני 22 שלא חושבים שהם נחותים, ובטוחים שהם הטובים ביותר"

גוטפריד בפנימייה הצבאית

רן גוטפריד נולד ב-1944 בחיפה, למד בריאלי והוא בוגר מחזור ח' של הפנימייה הצבאית, עם ליפקין, וילנאי, יום טוב תמיר וגיורא רום. בסדיר שירת כקצין בגדוד 46 של טנקי האמ.איקס בחטיבה 7.

הוא מספר: "רוב הזמן היינו פלוגה מבצעית של הגייס, כך שרוב השירות שלי בסדיר היה בשדה. מחנה נתן היה הבסיס, אבל מי ראה אותו? אחרי עשרה חודשים התמניתי לסמ"פ ומיד אחרי זה התפתחה תורה בגייס, שרצו בסיירת צוותי סיור משוריינים משולבים בטנקים לסיורים יותר אלימים, וכדי להקרין ולהטמיע את נושא הטנקים ולעשות שת"פים עם כל מיני יחידות. התמניתי לסמ"פ של פלוגת הסיור של חטיבה 7".

בתום שירותו החליט גוטפריד לא להמשיך בקבע, ויתר על הצעה להצטרף לקבוצת קצינים נבחרים שעמדה לטוס לגרמניה ללמוד על הפטונים, השתחרר, למד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, הקים עסק קטן והיה מרוצה. ב-1966 גוייס למילואים בחטיבה 37 בפיקוד המח"ט אורי רום, ושובץ לגדוד 266 בפיקוד סא"ל רפאל שפר, בפלוגה א' שהמ"פ שלה היה רן שריג.

לקראת מלחמת ששת הימים גוייס ב-19 במאי 1967. בתקופת ההמתנה היה גדוד 266 חמישה ימים בשטח כינוס בעראבה, עסק בהשלמות ציוד, אימונים בכוחות קטנים ותרגילי מיפקדות. לאחר מכן עברו גדודי החטיבה לצפון והתמקמו בחורשות שממערב לחולתה. הזמן עד לתחילת המלחמה נוצל לתרגולים, סיורים והתארגנויות.

גוטפריד זוכר שהדבר הכי טוב באותם ימים היו שידורי הרע"מ מקהיר, שסיפקו את הבידור, והתותים. "זו היתה העונה ולא היה מי שיקטוף אותם, אז ביקשו שנקטוף ונאכל בעצמנו וזה גרם לשלשול לא נורמלי לרוב החבר'ה". ואכן, לפי דו"ח רופא הגדוד מאותם ימים קיבלו 70 חיילים שלשולים וכאבי בטן.

הוא זוכר כי תחילה יועדה החטיבה לשמש כוח הגנה ובלימה מול הסורים ואחרי זה גם להיות כוח פורץ באיזור בניאס ותל עזזיאת".

רן גוטפריד 1967 [צילום: הטלוויזיה הלימודית]

על טנק האמ.איקס הוא מספר: "זה צוות של שלושה – נהג, תותחן ומפקד, שהוא גם טען-קשר, מה שמקשה על הפיקוד מהטנק מכיוון שהיה שם ירי חצי אוטומטי, פרימיטיבי, עם תקלות. את הטנק הזה תכננו הצרפתים להיות יביל אוויר והוא נקרא אמ.איקס 13 מכיוון ששקל 13 טון, שזה המשקל המקסימלי שמטוס נורד היה יכול להטיס. כשהטנק הזה הגיע לארץ הוא הפך מיד לטנק 15 טון, כיוון שאתגר ההטסה לא קיים אצלנו, וכישראלים אנחנו חייבים להוסיף משלנו. החליפו לו תותח והוסיפו כל מיני דברים. בהתחלה זה היה תותח 70 מ"מ ואחר כך 75".

על היתרונות והחסרונות של האמ.איקס הקל מול טנקי הטי.34 הסורים הוא אומר: "מבחינת שריון היינו בנחיתות, אין בכלל ספק. היינו טנק של 15 טון כשטנק רגיל שוקל 35 או 40 טון. ההבדל העיקרי הוא פחות בחימוש – ללא מקלע 0.5 ופחות 0.3 אחד, ובעיקר בשריון קל, ובנחיתות מבחינת הגנה על הצוות. אבל מבחינת התותח ואמצעי הכינון היינו ברמה של הסורים, ובנוסף קלי תנועה עם תותח זהה לשרמן וצדודית נמוכה יותר. בוא נאמר שמבחינת מיומנות של כניסה לעמדות, תימרון, יכולת ירי ומקצוענות, היינו טובים יותר מהסורים, אבל הגנה על הצוות – בחיסרון. אבל זה מה שהיה לעם ישראל, ואנחנו לא הרגשנו נחיתות. היינו בני 22 שלא חושבים שהם נחותים, ובטוחים שהם הטובים ביותר".

הוא אינו זוכר את שמות אנשי הצוות שלו. "אני מכה על חטא. היה לנו אימון אחד לפני המלחמה, היתה מלחמה ואחריה הכל התפרק ונותקו הקשרים, ומעבר לעצרות זיכרון שאני לא משתתף פעיל בהן בעוונותיי – נותקו הקשרים. כל אחד הלך לעיסוקיו וגם אני נוטל על עצמי חלק מהאשמה הזו. אחרי המלחמה מוניתי למ"פ, התחילו לעשות הסבות, יצאנו מהאמ.איקסים ועברנו לשוטים בנזין – צנטוריונים, גם הם מסוף מלחמת העולם השנייה, הכל התפזר ואחר כך הייתי סמג"ד וב-1972 כבר הייתי מג"ד 93 בחטיבה 697 של אורי אור.

"הכל היה בתנועה מתמדת, היתה התרחבות אדירה של השריון וכל מה שהיה פורק ונבנה מחדש בהיקף הרבה יותר גדול. נשארתי בקשר עם רן שריג [המ"פ שלו בששת הימים], אבל קשר שהלך והתרחק. היו גם המ"מים משה הראל ואסא מקיבוץ מזרע. עם החבר'ה האלה עוד נשארתי בקשר רחוק ונפגשנו לפעמים, אבל בגדול לא נשמר הקשר עם יתר אנשי הפלוגה".

גוטפריד בקרבות השומרון: ג'נין, תלפית, טובאס, טלוזה – ובדרך לחילוץ חפ"ק האלוף

משימותיה של חטיבה 37 לפני פרוץ המלחמה שונו מהותית עם תחילתה, ב-5 ביוני 1967, בעקבות כניסת ירדן למערכה. לפנות בוקר של ה-6 ביוני נע עיקר חטיבה 37 לעפולה ומשם נכנס לצפון השומרון, במטרה לסייע לחטיבה 45 בכיבוש איזור ג'נין ודרומה.

גוטפריד: "חצינו את הגבול ואני על שדות חרושים עם גידולים, כשאני חושב על הנזק לחקלאים. במרחק של פחות מ-1,000 מטר ממשטרת ג'נין פתחנו באש תותחים ומקלעים על מבנה מימין למשטרה ואחר-כך הסטנו את האש למשטרה. זו היתה טבילת אש ראשונה. כשהיינו במרחק של כ-500 מטר מהמשטרה, פתחו עלינו באש נק"ל ומקלעים שפגעה לי בצריח והדליקה את רשת ההסוואה. אז הודיע בריל [מח"ט 45] כי הוא מסתדר לבד.

"תוך כדי הסתערות פנינו לכיוון בית קאד ממזרח לנו. בדרך קיבלתי פקודה להגיע מיידית למח"ט, שנתן לי פקודה קצרה להגיע במהירות לחפ"ק של דדו, דוד אלעזר, אלוף פיקוד צפון, שנתקל באויב ולחלצו תחת אש. נסעתי במהירות אחרי ג'יפ, ללא מודיעין להיכן, מי, למה ואיזה סוג אויב, ומתוך תקווה שאוכל לחלץ את האלוף. אחרי כחצי שעה מוטרפת בשטח, הודיעו שדדו נחלץ בעצמו והג'יפ החזיר אותי לפלוגה שחלק מלחימתה החמצתי.

6.6.1967, חפ"ק דדו תחת אש בג'נין. פגז ליחך את אנטנות הזחל"ם. מימין: קמ"ן הפיקוד ג'מקה גנדלר, אלוף אלעזר והקמב"צ איתן ברק [צילום: פיקוד צפון]

"לאחר טיפוס קשה, מחסום טנקים קלאסי וירי גם מקלעים וגם תותחים, אזרחים עם דגלים לבנים, ג'יפי תול"ר ירדנים פגועים וחיילי לגיון חללים, הגענו לתלפית – 8-7 ק"מ מדרום מזרח לג'נין וכ-8 ק"מ צפונית לטובאס. תפסנו עמדות אש מול פטונים ירדנים בזביבדה במרחק של כ-2,400 מטר מאיתנו, שהיה קצה הטווח שלנו, וניהלנו אש איתם. שני שוטים מתוך פלוגה שהיתה מוצמדת לחטיבה, שהיו לידינו, העלו באש חמישה או שישה פטונים ואנחנו פגענו בשניים-שלושה. תוך כדי קרב שב"ש חטפתי ח"ש במרכז הפרוז'קטור שלי, חצי מטר מהראש, כשצפיתי במטרות. מזל שזה היה ח"ש ולא פגז מטען חלול שירו עלינו בכמויות, וכך הראש שלי נשאר במקומו".

בהמשך היה גדוד 266 תחת הפגזה ירדנית של פטונים. מטוסי חיל האוויר שהגיעו לסייע פגעו בטעות בכוחות הגדוד. איש ממודיעין הגדוד נהרג והסמג"ד נפצע. בחצות הוביל את הגדוד חנני, סגן מ"פ הסיור, לנקודת תחילת הסתערות אל טובאס. גוטפריד: "באמצע ההסתערות קיבלנו פקודה הזויה להדליק את כל האורות. הייתי בטוח שהמח"ט השתגע. באמצע הסתערות לילה על כוח אויב משמעותי, להדליק אורות בטנקים ובכלי הרכב? הלו?

סיור ראשון ברמת הגולן, יומיים אחרי סיום המלחמה. רן גוטפריד מאחורי ההגה, מימין המ"פ רן שריג [השמאלי לא זוהה]

"לא היתה ברירה, הדלקנו את האורות והמשכנו בהסתערות. להפתעתי היתה זו החלטה נכונה, עם ביצים. היה רק ירי מועט עלינו. האויב הושמד, ברח ונכנע. על הבוקר נכנסנו לטובאס כשהסיור מוביל אותנו. הייתי מחלקה מובילה וטנק מוביל. החלטתי להיכנס תוך ירי צרורות לחזיתות הבתים לימין ולשמאל ברחוב הראשי הריק. את הירי עשיתי ממקלע 0.3 המפקד, כדי להרתיע ולמנוע לחימה וקורבנות. שיהיה ברור לכולם שהיהודים הגיעו גם לכאן. אנחנו בבחינת 'בעל הבית השתגע ויורה', אל תתעסקו איתנו. מה שנקרא, הרבה אש מונעת קורבנות".

אחרי טובאס, חסמה פלוגה א' את צומת טולוזה – הצומת המרכזית לכיוון שכם וגשר דמיה, ולאחר מכן התקדמה על הציר ההררי שיורד לכיוון גשר דמיה, לחסום אותו ולהשמיד תגבורות ירדניות. "הייתי טנק ראשון בכוח. מיד אחרי המחלקה שלי נע המ"פ בכביש הצר, שמצידו הצפוני השמאלי עלייה תלולה ומצידו הדרומי הימני ירידה תלולה לוואדי פרעה, עם גשרונים ומעברי מים. נסעתי בזהירות ולאט בגלל פיתולי הדרך שהשאירו ראות לטווחים קצרים, כשאני מצפה לטנקים ולתגבור ירדני לשכם, ואתה יודע שמי ששולף ראשון הוא המנצח. פגז בקנה, אצבע יד ימין שלי על הדק מקלע ה-0.3 והעוזי מונח לפניי על הצריח טעון ודרוך. לפתע בקצה עין שמאל זיהיתי תנועה כמה עשרות מטרים למעלה מצד שמאל. פתחתי מיד באש אוטומטית ורציפה תוך כדי הסטת המקלע למעלה ושמאלה, ואז אני רואה כמה ערבים מנפנפים בדגל לבן ומרימים ידים.

"הפסקתי מיד את הירי וסימנתי להם לרדת. בראשם הלך שאוויש עם דרגות כמו בצבא הבריטי. סמל בקבע כבן 35 ואחריו כ-20 איש שיצאו ממחבוא וירדו לכביש. הסתבר שאני עומד על גשר קטן מלא בחומר נפץ והסמל היה צריך להפעיל את הפומפה ולהעלות אותי השמיימה, תוך כדי חסימת הגשר. היה קל לתקשר איתו באנגלית. הוא החליט לחיות ולא הפעיל את המטען. המ"פ שלח אותם בשמאל-ימין לאחור אל מטה החטיבה, ללא נשק כשהסמל ממשיך לפקד עליהם".

האמ.איקסים נעים ברחובות טבריה [צילום: רם לחובר]

בבוקר יום חמישי 8 ביוני קיבל גדוד 266 פקודה לנוע לצומת גולני. גוטפריד מספר שלפני כן הם הספיקו להיפגש עם כוחות צה"ל שהגיעו מדרום אחרי כיבוש איזור המרכז וירושלים. שם נודע לו על חבר קרוב, אהוד שני, מהמחזור שלו בפנימייה הצבאית, שנהרג בקרב כמ"פ שריוניות הדוכיפת מחטיבה 35.

9 ביוני: "קיבלתי פקודה מרן שריג – אתה מוביל"

מעפולה ועד לגליל העליון נסעו האמ.איקסים על שרשראות. "זה דבר שאתה לא יכול בטנקים אחרים", אומר גוטפריד. "עם הטנק הזה יכולת להגיע בכביש למהירות של 70 או 75 קמ"ש. עברנו דרך טבריה, זרקו עלינו סוכריות וכל העניינים האלה, ועלינו לכיוון ראש פינה. לא בדיוק ידענו שאנחנו הולכים לתקיפה בגולן, אבל ביום שישי קיבלנו פקודה לעלות ולתקוף בציר גונן-ראוויה ובציר דרבשיה חפר. היה שם גם את גולני [גדוד 17] ונדמה לי גם חלק מחטיבה 3, שהופנה לכיבוש עורפיה והאיזור [סיירת החטמ"ר וגדוד צנחנים 65].

"תכלס, הפלוגה של רן שריג היתה הטובה ביותר בגדוד, שלדעתי היה הגדוד הטוב ביותר בחטיבה, בלי לפגוע באחרים. תפקיד הובלת החטיבה בגזרה זו הוטל על הגדוד שלנו ובגדוד זו היתה פלוגה א' שנבחרה להוביל, ובפלוגה זה הוטל עליי. הייתי אני זה שהוביל את המחלקה שלי. הייתי טנקיסט עם המון ניסיון. בשירותי הסדיר הייתי מ"מ וסמ"פ שהשתתף הרבה במטווחים, תרגילים במבדקי עבירות של טנקים ושל ג'יפים והייתי גם נהג טוב. קיבלתי פקודה מרן שריג – אתה מוביל בציר".

גוטפריד אינו זוכר אם היתה לו מפה ואם ידע מהו היעד. כנראה שלא. הוא לא היה היחיד באותו יום שהיה חסר בפריטים ובפרטים מודיעיניים. לא מעט מ"פים ומ"מים שהשתתפו בכיבוש הרמה הסורית לא ידעו לאן הם נוסעים, איך ומה.

בכל אופן, יחד עם גוטפריד היו מ"פ הסיור של החטיבה, יהודה גלר, סגנו חנני, וקצין נוסף, עוזר קצין אג"מ של חטמ"ר 3, שהוצמד לגדוד כנווט. "רק אחר כך ידעתי שקוראים לו הרצל, והוא מת לי בידיים", מספר גוטפריד. "הם הובילו אותנו לציר שעולה מעל גונן לכיוון ראוויה. ישנה אגדה אורבנית שמלחמת ששת הימים היתה מלחמה מתוכננת היטב וכדומה. ממש לא. היא היתה כן מתוכננת בגזרת סיני וכן מתוכננת למגננה ולהבקעה בצפון, אבל לא בגדה, וברמה הסורית ביצענו תוכנית שונה היות והנסיבות היו שונות, כך שהכל היה בנוהל קרב מהיר ולא קשור לכך שהיינו מוכנים ומצויידים היטב לקרבות".

העלייה החלה בסביבות השעה 12:00. "התחלנו לעלות על הגבעה הגדולה שאני זוכר אותה מעל גונן ודרומית לה. היא היתה סלעית בצורה לא נורמלית, ונזקקנו לידע רציני ולזהירות אדירה כדי להתקדם ולא לפרוס זחלים. עברנו את זה בשלום, אבל טנקים אחרים פרסו זחלים. חשוב להדגיש שאני מתאר את הקרב מנקודת ראותו הצרה של מ"מ, כפי שראיתי והבנתי.

"כשאני התקדמתי לא ראיתי את חיילי גולני, הם היו בכיבוש המוצב שלהם בעורפיה [חצי גדוד אחר כבש בינתיים בעלייה רגלית מצפון את מוצב החוץ של ראוויה – מוצב 8100]. ציר העלייה ברובו היה ברוחב שטנק לא גדול יכול היה לנסוע עליו, כשזחל שמאל נוגע במצוק וזחל ימין מעל תהום. זו היתה דרך מאוד צרה ואני הרגעתי את הנהג שלי ואמרתי לו – אני מבקש סע לאט ותמשוך בידיות בדיוק כמו שאני אומר לך, לא ימינה ולא שמאלה.

"התקדמנו שלושת הטנקים שלי וכל הגדוד מאחורה, והולכים איתי מצד ימין קצת קדימה יהודה גלר, חנני והרצל. מתקדמים לאט לאט ומגיעים לגשרון, סיפור דומה היה לי גם בגדה. הגשרון הזה היה עם מטענים ועם מוקש גלוי. הנהג עצר, ירדתי מהטנק, הסתכלתי ימינה ושמאלה, עמדתי מולו להעביר אותו דרך המקום שחשבתי שלא אפגע במוקש ושלא ידרדר למטה. לא היו איתנו חבלנים שינטרלו את המוקש.

איזור הפעולה בכיבוש ראוויה. החיצים מסמנים את הדרך שעליה טיפס גדוד 266 מעורפיה [משמאל למטה] אל ראוויה

"העברתי את הטנק שלי, אבל תוך כדי מעברו הוא דירדר חלק מהמצוק והדרך הצרה הוצרה עוד יותר. אמרתי לסמל המחלקה לעבור אחריי ולהתקדם, והמשכתי בתנועה ליצור מגע כשהמחלקה שלי מתעכבת מאחור לאחר שלא הצליחו לעבור. אנחנו מתקדמים וזה נמשך איזה קילומטר או שניים, מצוק משמאל ותהום מימין. מצאת את עצמי מתקדם לבד עם אנשי הסיור, ואני אמרתי לעצמי, אז היה מקובל להגיד – על הזין של מזרחי, יאללה מתקדמים. התקדמתי והייתי בטוח שהאחרים ידביקו אותי בהמשך.

"באיזשהו שלב הגעתי לקצה העלייה והוואדי התחיל להתרחב ולהתרחב, ואז ראיתי שם את גולני מימין ומשמאל, שאני לא יודע איך הם הגיעו, זו היתה פלוגת מ"כים של ג'וערה שהמ"פ שם היה דובי דרור ז"ל [נהרג כמג"ד 17 בגולני במלחמת יום כיפור], חבר שהיה איתי באותו מחזור בפנימייה".

למעשה, כוח האמ.איקסים שהגיע מדרום נתקל בגדוד 17 שעלה רגלית מצפון וכבש את מוצב החוץ של ראוויה – מוצב 8100, כשני ק"מ ממערב למתחם נ"ט ראוויה.

מפת מודיעין פיקוד צפון של גזרת גונן-ראוויה. גדוד 266 עלה ממוצב 7190 עורפיה, עבר ב-8100 והמשיך מזרחה לראוויה

גוטפריד: "חיילי גולני זרקו אף.אנ., מקלעונים, עוזים, זורקים נשק ורצים, לא כולם, אבל היתה זריקה. זרקו וברחו. נסוגו – בוא נקרא לזה במילה מכובסת"

גוטפריד: "עכשיו בא קטע לא סימפטי, אם כי היתה לזה הצדקה, בוא נגיד ככה, כשאני מתקדם ומתקדם, רואה את הסורים ואז טראח אני חוטף אש מראוויה, כולל מטחי מרגמה. ראוויה היה מוצב די רציני עם שישה או שמונה תותחי נ"ט. הם איתרו אותי, הם יורים עליי, אני משיב אש, יורה שניים או שלושה פגזים, ואז חוטף פגז בגלגל הינע קדמי והטנק נעצר.

"התותח לא עבד. אני אומר לצוות שלי – 'פעולה רגלית' – תרגולת ידועה בשריון של אז. מוריד את מקלע המפקד 0.3 ולנהג אני אומר תוריד את הדורגל ולתותחן תוריד את ארגזי התחמושת. אני מוריד את ה-0.3, זה כלי שמאוד אהבתי, והנהג והתותחן לא בדיוק שמעו למה שאני אומר, נדמה לי שארגז תחמושת אחד התותחן הוריד, אבל את הדורגל אני אחר-כך חזרתי לטנק תחת אש להוריד אותו כי 0.3 ללא דורגל יעילותו פחותה משמעותית.

"הורדתי עוד כמה ארגזי תחמושת, חמישה או שישה, החבר'ה שלי עזבו את המקום וירדו למטה, ותוך כדי כך התחילה הפגזה כבדה של מרגמות. לא יודע אם זה היה 120 או 81, אבל זו היתה הפגזה קשה. הטווח מהמוצב היה 600 או 800 מטר, כשבמרגמה 81 לטווחים כאלה אתה משיג דיוק מירבי. הקרקע היתה סלעית בצורה בלתי רגילה ועפו רסיסים במסה. וגולני שהיו שם קיבלו כנראה פקודה, בדיעבד פקודה חכמה, לסגת והם רצו למטה, לא הלכו. והקטע שהיה לי קשה שחלק מהם זרק נשק כדי לרוץ יותר מהר".

זה מה שהתכוונו המ"פים רן שריג ויהודה גלר, כשאמרו בזמנו שגולני נסוגו בצורה לא מכובדת?

גוטפריד: "זאת המילה. עכשיו, אני הייתי שם, זו לא עדות שמיעה, זו עדות ראייה מצד מי שזוכר את זה כל השנים. חיילים זרקו אף.אנ., מקלעונים, עוזים, זורקים נשק ורצים, לא כולם, אבל היתה זריקה. זרקו וברחו. נסוגו – בוא נקרא לזה במילה מכובסת. וזה דבר שהיה לי קשה לראות. זה מסוג הדברים שנחרת לך בזיכרון, אתה לא יכול לשחרר את זה, אם כי הם קיבלו פקודה נכונה לשעתו".

כשגדוד 17 וגדוד 266 נפגשו בראוויה

הדברים הלא סימפטיים שמספר גוטפריד על לוחמי גולני מגדוד המ"כים, דורשים מעט הבהרה של המצב.

מקריאת עדויות וראיונות עולה התמונה הבאה:

גדוד 17 עלה לתפוס את הכתף שמתחת למתחם נ"ט ראוויה – המקום שבו היה ממוקם מוצב החוץ [מוצב 8100] שהשקיף על גונן מגובה כ-250 מטר. זמן קצר לפני שעלו אל היעד, קיבל 8100 שלושה יעפי נפלם וננטש ברובו. כוחות גולני שטיפסו אליו ברגל מכיוון צפון כבשו אותו בלי בעיות בשעה 14:15. במקביל עלו והגיעו מכיוון דרום האמ.איקסים העקשנים של פלוגה א' מגדוד 266 ופגשו את חיילי גולני.

מכאן נמשכה ההתקדמות בעלייה. ברגע שהטנק של גוטפריד, ובהמשך גם אלה שבעקבותיו, נגלו לעיני הסורים שבראוויה הם ספגו אש שטוחת מסלול מתותחי נ"ט וכן הפגזת מרגמות מדויקת. לפי דו"ח חטמ"ר 3, פלוגה אחת של חיילי גולני הצטרפה לטנקים המתקדמים, ולאחר מכן הצטרפה פלוגה נוספת של גולני לאחר שהמ"פ שלה [דובי דרור] ספג מאחד המ"מים של 266 נזיפה חריפה – "האנשים הקדמיים שלנו נשחטים ואתם יושבים כאן". כוח זה – 5-4 טנקים ושתי פלוגות לוחמי גולני, מצאו את עצמם תחת אש כבדה.

ההצטרפות של לוחמי גולני בעקבות הטנקים היתה יוזמה מקומית של המ"פים, ללא ידיעתו של מג"ד 17 סא"ל משה יוסף, שבשלב זה הקשר עימו היה מנותק. לאחר שההפגזה גרמה לנפגעים [שני הרוגים וכ-20 פצועים], קיבלו לוחמי החי"ר פקודה לחזור לאחור מהשטח החשוף. הנסיגה התקבלה בתדהמה על-ידי מפקדי הטנקים – המ"פ רן שריג ומ"פ הסיור יהודה גלר. האחרון אמר על כך אחרי המלחמה: "המ"כים בורחים לאחור ואינם ממשיכים בהתקפה", ושריג הגדיר זאת כ"תנועה אחורה בצורה לא מכובדת".

עכשיו בא גוטפריד ומחדד את עניין הנסיגה הלא מכובדת, כפי שהוא ראה בעיניו: הלוחמים ברחו לאחור תוך שכמה מהם השליכו את נשקם. בראיון איתו בשנת 2015 סיפר גם רן שריג: "25 שנה היה לי אקדח שמ"פ בגולני בא, זרק לי חגורה עם אקדח וירד למטה".

גדוד 17 בצילום למזכרת במוצב 8100 לאחר כיבושו וזמן קצר לפני שהצטרפו לטנקים, ספגו הפגזה ונסוגו [צלם לא ידוע]

מג"ד 17, סא"ל משה יוסף, היה מודע לביקורת כלפי לוחמיו. בפאנל חטיבת גולני שהתקיים כמה ימים אחרי המלחמה הוא סיפר: "דובי [דרור, מ"פ ב'] מסר ששוחטים את החבר'ה למעלה על הכתף, התקדם עם ארבעת הטנקים קדימה ואני לא ידעתי איפה דובי, גם הסמג"ד לא ידע ולא היה לנו שום אפשרות קשר אליו. תוך כדי חיפושים התברר שדובי בדרך חזרה. מה הסתבר? שכנראה הטנקים התקדמו קדימה, הטנק הראשון חטף אש והתחיל לבעור וברשת הפנימית הודיעו שטנק אחד בוער. כתוצאה מזה קמה כל המהומה הזאת. אני חושב שהיוזמה הזאת של דובי [לנוע עם הטנקים] ללא כל קשר היתה יוצאת מן הכלל [מדו"ח חטמ"ר 3 עולה שדרור פעל רק לאחר הנזיפה שקיבל ממ"מ טנקים], אבל כמובן שפה עם הטנקים החל גם הוא לחטוף את המנה, הנ"ט וכל מה שכרוך בזה. הפריסה של חוליות והמשמעת, סמל נוי שהיה אחראי על כיתת המא"ג ועוד בזוקה תחת הפגזה התקדם לעבר המוצב, תפס אבטחה מצד ימין ושיתק את הצד הימני של מוצבי הנ"ט כדי לאפשר לטנקים להתפרס ולחבר'ה שנפצעו להיחלץ.

"דובי באותו רגע קיבל פקודה ממני להתקפל לאחור. אמרתי לו שאין לו מה לעשות שם ומספיק קיבלתי על הראש שיצרתי מגע עם הקבוצה הזו. היום אני רואה, כלומר היום אני חכם, כשאני חושב שבזה כבר סיכמנו בינינו כולנו, שהייתי צריך לתת את הדין אחר כך, אחרי שהייתי כובש את המוצב. כתוצאה מזה שלא כבשנו אותו נדפקו שלושה טנקים, וברגע שהמ"פ הגיע הוא גם התפרס והלך. אבל עצם העצירה והצעקות שקיבלתי מקצין האג"מ שצעק על דובי ועליי, ואמר לנו איזה ברדק אתם עושים, למה אתם לא מבצעים את המשימות שהוטלו עליכם ומתקדמים קדימה? אבל עכשיו אני רואה ויודע שהייתי צריך לפרוץ ולהבקיע, כי 37 לא עשו את זה. יצרתי מגע כבר, היו לנו טנקים, ידעתי שאני צריך לעשות את זה, אבל כל זה אחרי המעשה"…

"הרצל נפגע מרסיס רציני של מרגמה בחיבור בין הכתף ליד. הוא אמר לי – רן תציל אותי, והדבר היחיד שיכולתי זה לנסות לעצור לו את הדם"

בחזרה לגוטפריד שנמצא בשטח השמדה של מתחם ראוויה, כעשרה מטר ליד הטנק הפגוע, ועימו סג"מ הרצל מער וה-0.3.

"אמרתי לגלר – אני נשאר פה, אני לא יורד אחורה", מספר גוטפריד. "לא עלה על דעתי לרדת, ומה שראיתי אצל גולני זה דבר שאי אפשר לקלוט. גלר ירד לעדכן את רן שריג במה שקורה, ואני נשארתי שם חצי שעה או שלושת רבעי שעה, עם 0.3 עם דורגל, עם ארגזי פעולה ועם הרצל, שהיה חומד של בחור – ויורים.

"בשלב הבא הגיעו שני הטנקים הנותרים שלי והטנק של המ"מ אסא. הטנקים נפגעו כולם ובטנק של אסא התותחן ראובן לבני נהרג. הצוותים נטשו ולמיטב זכרוני הצטרפו לכוח של המ"פ רן שריג שעדיין תקוע מאחור. לדעתי הם היו אחריי קילומטר או שניים. הם לא יכלו לזוז עד שיביאו דחפורים שיעשו להם דרך, הזמן עבר ובינתיים אני מול הסורים עם ה-0.3 והרצל".

מה השעה?

"לא יודע, אני יודע שעלינו בערך ב-12 והגענו כשעה או שעתיים לאחר מכן וההסתערות של רן שריג על ראוויה היתה בסביבות 5 או 6 בערב. רן כל הזמן דחף כדי להתגבר על המיקוש הזה, אבל איך אפשר להתגבר? זה רק להביא דחפור. באמת שזה לקח זמן, ובקטע הזה הייתי שם עם הרצל לבד".

לאן אתה יורה ב-0.3?

"אני יורה לטווח של כ-700 מטר, זה הטווח שזכור לי. אין לי מטרה ספציפית כיוון שיש לי מתחם נ"ט, אני יורה על מה שנראה לי שזה המתחם ושמשם יוצאת אש. לא ראיתי מטרה ספציפית ולא ראיתי אנשים, זה חצי על הבאב אללה. שומר פתאים אדוניי, השמש כבר היתה במערב וזה הקל עליי את החיים.

הרצל מער. פציעה גורלית

"התמונה באותם רגעים היא: אני והרצל לבדנו, טנק דפוק לידי, עוד ארבעה טנקים הצטרפו ונדפקו, יהודה גלר ירד להסביר לרן שריג, שזו היתה פעולה חכמה כי לא היה קשר, והרצל איתי, עזר לי בירי. היו לי כמה ארגזי פעולה וכדי למנוע מעצור ב-0.3 תמיד עדיף שמישהו יחזיק את השרשרת טיפה גבוה מול לוע הבליעה, והוא החזיק לי והוא הזין את זה וככה התוודענו, אני לא חושב שאפילו ידעתי את שמו. היינו ביחד, כל הזמן יורים עלינו מרגמות – ואז הרצל נפגע. הוא נפגע מרסיס רציני של מרגמה, כנראה 81 מ"מ, בחיבור בין הכתף ליד. זה היה בזמן ששכבנו וירינו. הוא היה חצי מטר ממני כתף אל כתף והטעין לי כדורים.

"הוא אמר לי – רן תציל אותי, ומה כבר יכולתי לעשות? הדבר היחיד זה לנסות לעצור לו את הדם. חיבקתי אותו מצידו הלא פגוע, היות ומשם ניסיתי להגיע עם כפות ידיי כדי לעצור את הדם, אבל זה לא עזר. ניסיתי לעשות חוסם עורקים כדי להגיע לאיזור הפציעה, החלפתי מקום וניסיתי לחבוש, אבל זה היה פצע גדול מדי ואי אפשר היה לעצור את הדם, והוא תוך רבע שעה נגמר ומת בידיים שלי מזה שכל הדם הלך".

סג"מ מער היה בן 21 מתל-אביב. התגייס בפברואר 1965, עבר קורס מ"כים וקורס קצינים, שירת תקופה קצרה בסיירת גולני ולאחר מכן הגיע להיות עוזר קצין אג"מ בחטיבה 3. בפברואר 1967 התחתן עם סימונה.

ברישומי חטיבה 3 נכתב שנפל בעורפיה, לשם הוביל את חטיבה 37, אולם בפועל את תפקיד ההובלה מהמורדות המערביים ועד למעלה לקח מ"פ הסיור של 37, יהודה גלר, כשמער מן הסתם תרם מהידע שצבר משירותו הקצר בחטמ"ר.

עדותו המאוחרת של גוטפריד ברשימה זו, 53 שנים אחרי הקרב, מעמידה דברים על דיוקם: מער נהרג בקרב לכיבוש ראוויה, כשהוא בחזית הלחימה, פחות מקילומטר ממוצבי ראוויה.

על ראובן לבני משער העמקים, ההרוג היחיד של הגדוד בכיבוש ראוויה, אומר גוטפריד: "הוא היה סמל מחלקה אצל אסא פיינמסר ממזרע. הוא נפגע באיזור שלי, שזה שטח ההריגה של המוצב, באיזור גלוי לחלוטין".

טנק האמ.איקס מגדוד 266 מטופל בשטח שהפך למחרת הקרב לנקודת ריכוז של הפלוגה הטכנית [צילום: רם לחובר] לחצו להגדלה

על האפשרות לסגת מכיוון שהם נותרו לבד, אומר גוטפריד: "ההיגיון היה שידעתי והייתי בטוח שהכוח צריך לעלות למעלה. היה לי נשק, הייתי בעמדה ולא חשבתי שאני צריך לרדת. עשיתי את כל הדרך הזו בשביל לרדת? בכל מקרה עשה את זה יהודה גלר, שירד לדווח. חיכיתי שהם יעלו, וכשהם עלו הלכתי לכיוון שלהם והצטרפתי אליהם בהסתערות על ראוויה.

"עצם זה שנשארתי למעלה ולא ירדתי ויריתי, זה מעסיק את האויב. נכון שזה לא חיל אוויר או ארטילריה, אבל הסורים יודעים שיש אויב קרוב אליהם, זה מעסיק אותם וככה צריך להיות. השאיפה תמיד זה להישאר במגע עם אויב. צריך להפעיל את השכל הישר ולדבוק במטרה הכללית – לכבוש את האויב. אומנם זה כולה 0.3 וכמה ארגזי פעולה, אבל זאת היתה תרומתי".

בנקודה זו להלן גירסת המ"פ רן שריג על האירועים, כפי שהובאו בסיכומי חטיבה 37 אחרי המלחמה: "הועברתי ביום 9.6.67 בשעות הצהריים ת"פ גדוד גולני וסייעתי לו בכיבוש מוצב עורפיה. המוצב היה ריק ואנו המשכנו להתקדם בציר גונן-ראוויה. כאן התברר שהעלייה היא בלתי אפשרית לכלי הרכב, פרט לטנקי אמ.איקסים. ואומנם חמישה כלים הצליחות לעלות והמשיכו בהתקדמות על הציר כאשר הטנק הראשון של סגן רן גוטפריד בראש, יחד עם חוליית הנדסה שפינתה את הדרך. אני נעתי עם זחל לאחר ההנדסה לעבר מוצב ראוויה.

כאשר הגיעה המחלקה הראשונה לראוויה נתקלה באש נ"ט חזקה. הטנק הראשון קיבל פגיעה בגלגל מניע וירי התותח נפסק. רן גוטפריד נטש את הטנק. ירדתי מהזחל ולקחתי ג'יפ וקפצתי קדימה. הגעתי ביחד עם הטנק של אסא לקו הראשון. כאן התברר לי שגם הטנק השני נפגע (של שי יצחק). גם טנק זה ננטש כיוון שהחל לבעור. הדרך היתה מטווחת בתותחי נ"ט, כך שכל רכב שהופיע בדרך קיבל פגז (לאחר הכיבוש מצאתי ארבעה תותחי נ"ט מטווחים בדיוק רב). בו בזמן החלה הפגזה קשה עליי ממרגמות. ההפגזה גרמה לנפגעים בכוחות גולני שהיו על הגבעות הסמוכות.

הטיפול בטנק שנפגע בעלייה לראוויה [צילום: רם לחובר]

"עליתי לתצפית, איתרתי שתי עמדות תותחים נ"ט, העליתי את אחד המ"מים, אסא, לעמדת אש. הוא ירה כמה פגזים ולא פגע, ולפתע הוא קיבל פגיעה בצריח. התותחן ראובן לבני נהרג הטנק נדלק. המצב ברגע זה היה ששלושה טנקים שלי נטושים ורביעי ללא קשר פנים. השטח מופגז כל הזמן. לפי כמות האש שטוחת המסלול נראה לי שבמוצב יש פלוגה. גולני החלו לסגת. כאשר שאלתי את המ"פ מדוע הוא נסוג, אמר לי שקיבל פקודה מהמג"ד לסגת למוצב עורפיה.

"ביקשתי סיוע אוויר או ארטילריה. כאן הוטעיתי, כיוון שהודיעו לי שראוויה בידינו ואני חשבתי שהמוצב שאני נלחם עליו הוא קניבה. בשלב זה הגיעו סגן משה הראל עם מחלקתו וסגן עוזי זכאי עם מחלקתו. העליתי אותם לנקודת תצפית כדי שיזהו את המוצב. בינתיים התקיף מטוס שלנו את משה הראל. למזלנו הוא לא פגע. הודעתי על כך לגדוד והמטוס השני שלו היה על קניבה. לפתע ניחתה אש ארטילרית טובה על המוצב ולא ברור לי מי נתן אותה [הערת הבלוג: לפי דברי מג"ד 17, זו היתה ארטילריה של תותחי 155 לפי טיווח של מ"פ מסייעת בגדוד 17]. החלטתי שאין לי ברירה אלא להסתער על המוצב. בינתיים הגיעה גם מחלקה מפלוגה ב' בפיקודו של יובל.

"התחלנו להסתער כאשר בשלבים הראשונים של ההסתערות ניחתה עלינו אש חזקה מארבעת הנ"ט ואש שטוחת מסלול. עלינו על המוצב באור אחרון ותפסנו את חיל המצב בשלבי בריחה. שטפנו את המוצב ותפסנו עמדות כלפי מזרח. מיד קיבלנו אש ארטילרית חזקה לזמן מסוים. המשכנו לשטוף את המוצב עד שנדמה היה לי שהוא כבוש. דיווחתי על כך למג"ד".

עד כאן דברי המ"פ שריג.

אחד מתותחי הנ"ט בראוויה שניסו לבלום את גדוד 266

"הדם של הרצל היה עליי, חשבו שנפצעתי ורצו לתת לי עזרה ראשונה"

אחרי שהטנקים האחרים הצליחו לעלות, גוטפריד הלך ברגל אחריהם. "צריך להבין שכל המעלה הזה היה מעבר הכרחי בדרך צרה, התנועה מאוד מאוד איטית ורן שריג צבר כוח עוד הרבה לפני ששאר הגדוד הגיע והסתער עם שישה טנקים, שארבעה מהם נפגעו. כל הסיפור הזה רץ קדימה, ואני הלכתי אחריהם כמה מאות מטרים. זו הבעיה באמ.איקס שיש בו רק שלושה אנשי צוות ואין מקום לעמוד על הטנק. כל שלושת הטנקים של המחלקה שלי היו פגועים ולכן הייתי מ"מ בלי טנקים. אחרי זה בראוויה אירגנו לי טנק אחר.

"בסופו של דבר, את ראוויה כבש מין כוח כזה של שישה אמ.איקסים, שני ג'יפים של הסיור ועוד כמה חבר'ה שהלכו ברגל, כולל אני. זה חלק מקרב שמתנהל לא לפי המתוכנן וצריך לאלתר דברים. זה היה הסיפור של יום שישי בערב".

את יום הקרב סיים גוטפריד כשהוא ספוג בדם של הרצל. "אחר כך דיברתי עם רופאים והם אמרו לי שבפציעה כזו אי אפשר לעצור את הדם. בגלל שהייתי עם דם, חשבו בהתחלה שנפצעתי ורצו לתת לי עזרה ראשונה. היינו בחושך ולא ראיתי איך אני נראה. הדם של הרצל היה עליי – גם חולצה ומכנסיים, גם תחתונים וגם גרביים".

כיבוש ראוויה, מרשם קרב גדוד 266. חום: תנועת גדוד 266 מהסימון "1" מזרחה, בצהוב: תנועת גדוד 17 מכיוון גונן 

למחרת בשבת התקדם גדוד האמ.איקסים עם החטיבה לוואסט ולנפח, שכבר נכבשו. ממזרח לנפח זוכר גוטפריד אפיזודה עם תל אבו חנזיר [כיום תל שיפון]. "לרגלי התל היה מטבח סורי חטיבתי עם סירי ענק ולמעלה מוצב פלוגתי שנראה היה נטוש. המ"פ שלי, שידע שהייתי בסיירת לפני כן ושאני בוגר הפנימייה, שזה גם קצת חי"ר ברמה של מ"כים בגולני ובצנחנים, אמר לי שאקח ג'יפ ואעלה למעלה ואבדוק, ואם צריך אטהר את זה. לקחתי ג'יפ ועליתי עם עוד שני חבר'ה. מגיעים למוצב חפור עם בונקרים שנראה נטוש, אני מתחיל ללכת לאורך החפירות כשהג'יפ לידי והנשק בהיכון, מגיע לבונקר שאני שומע ממנו רחש. אני עם הערבית הספרותית של בית הספר שואל מי שם? מין הדא, צאו החוצה או שאני יורה, ואף אחד לא יוצא. אני מכניס שם צרור גדול שחודר את הדלת ואומר שוב – צאו החוצה, ולא יוצאים. בסוף פרצנו את הדלת והיו שם איזה ארבעה כבשים שאוחסנו במוצב. הם לא נפגעו מהירי, וכך נכבש תל אבו חנזיר".

התחנה הבאה היתה הכפר חושניה, שם התמקמה פלוגה א'. למחרת ביום ראשון יצא המ"פ שריג לאיזה מקום וגוטפריד מונה למחליפו. כאן ראה שחלק מהחבר'ה ארגנו להם שלל – מכונות תפירה וטלוויזיות. הורה לשים את הכל בערימה ולשרוף.

כשלושה חודשים אחרי המלחמה זומן גוטפריד להשתתף בפאנל של פיקוד צפון שצולם באולפני הטלוויזיה הלימודית, לתיאור הקרבות. כל הדוברים היו ברמת מ"פ ומעלה, חוץ ממנו.

צפו בסגן רן גוטפריד מתאר את קרב ראוויה בטלוויזיה הלימודית דאז

גוטפריד: "החליטו שאני אתאר את הקרב שלנו, כנראה בגלל הסיטואציה המיוחדת והערך המוסף שהבאתי לקרב הזה".

מהו הערך המוסף?

"שהייתי טנק ראשון שהוביל את החטיבה בהסתערות על רמת הגולן ושעברתי את המכשול הזה – מעביר המים עם החומר נפץ והמוקש, הגעתי למעלה, פתחתי באש על האויב, הסורים פגעו בי ונשארתי שם. זה לא מעשה גבורה עילאי, אבל זה לעשות מה שצריך לעשות במסגרת התפקיד שלך".

53 שנה חיפש גוטפריד את הסרט מהטלוויזיה הלימודית. שלח מכתבים, שאף אחד לא ענה להם. עד שלפני כחודש שלחנו לו את ההקלטה שבה הוא מככב במשך שמונה דקות. "חשבתי שזה הלך פייפן, היות וזאת היתה הטלוויזיה הלימודית עוד לפני שהיתה טלוויזיה בארץ, וגם בשנים האחרונות כשהתחילו לעלות ליוטיוב כל מיני קטעים, ופתאום לראות את זה היה הלם כזה על הכיפאק".

גוטפריד [שלישי מימין] בצילומי הטלוויזיה הלימודית לקרבות פיקוד צפון בששת הימים. בראש השולחן אלוף דוד אלעזר [צלם לא ידוע]

עם משפחתו של הרצל מער הוא לא נפגש עד היום, כדי לספר את הסיפור. למעשה, על מער היה ידוע שנפל בקרב על כיבוש מוצב עורפיה, שמדרום-מערב לראוויה. בזכות גוטפריד מגיע הסיפור המדויק. "זה לא שלא רציתי להיפגש איתם", הוא אומר, "בכלל לא ידעתי עליו הרבה. כל ההיכרות שלנו נמשכה כשעה או יותר. הוא לא היה בחטיבה שלנו וחטיבה 3 לא התעניינה בכלל בנסיבות מותו. גם לא חשבתי שנסיבות מותו יהיו תעלומה למשפחתו, אחרת הייתי יוזם מפגש" [ניסיון שלנו לארגן מפגש כזה נתקל בקשיים, אולי יקרה בהמשך הזמן].

הוא מספר ששנתיים-שלוש אחרי המלחמה ביקש ממנו טליק לסייר איתו באיזור ראוויה להסביר לו את מהלכי הקרב. גוטפריד: "הוא כנראה רצה להבין איך התגברנו על תנאי השטח ומה היה מהלך הקרב. עשינו את כל הדרך מלמטה למעלה ביחד עם הפמליה שלו. הוא רצה לדעת כל פרט".

מג"ד 93 גוטפריד אחרי מלחמת יו"כ, במובלעת

במלחמת יום כיפור היה גוטפריד מג"ד 93 בחטיבה 679 של אורי אור. "הייתי צריך להצטרף אליו בקונייטרה, ואז רפאל איתן האוגדונר עצר אותי בנפח ושלח אותי לעזור לבן שוהם [מח"ט 188], שם נפצעתי קשה".

על שתי המלחמות הללו שעבר, הוא אומר: "ששת הימים נמשכה בפועל חמישה או שישה ימים של לחימה. זה היה מאמץ מתמשך בלי שינה ועם פעילות אינטנסיבית. היינו מוכנים לזה שבועיים וחצי, גם נפשית ובעיקר הטנקים שהיו במצב הכי טוב שיכול להיות. אם כי בסוף נלחמנו באיזור שלא היינו אמורים להיות בו [צפון השומרון]. ביום כיפור קיבלנו טנקי שוט מטאור – צנטוריונים בנזין, טנקים מוזנחים ונחותים.

"דבר שני, ביום כיפור עלינו לרמה טקטיים מהחטיבה, כי כשעליתי ועברתי ליד נפח להצטרף לאורי אור, שלח אוגדונר 36 רפאל איתן את קצין האג"מ יהודה אלמוג לעצור את הטור שלי. נכנסתי לבונקר בנפח, היה בלגן גדול והוא שלח אותי להצטרף לבן שוהם, שנסע למרכז דרום הרמה. עליתי לעמדות תצפית וראיתי בטווח 1,000 מטר, או 800, כמות גדולה של טנקי טי-62. זכרתי את ההרהור שעבר בי – שאני עומד לפתוח באש בתוך רמת הגולן, ואולי זה טנקים שלנו. אבל פתחנו באש, ובמכה הראשונה הורדנו כעשרה טנקים סורים. היות והייתי במרכז חטפתי פגז בין הראשונים. הייתי עם חצי גוף בחוץ ורואים איפה הלהבה היתה. לא היה לנו חסין אש, עפתי מהטנק והצריח התהפך. שכבתי בשטח, והחילוץ שלי זה סיפור אחר. פוניתי עם 30 וכמה אחוזי כוויות".

אחרי ארבעה שבועות חזר לחטיבה ואז ביקש ממנו רפול שיקים את גדוד 71. גוטפריד היה שבעה חודשים במילואים בתקופת ההתשה שאחרי מלחמת יום כיפור, ליד תל שמס בנקודה הקרובה ביותר לדמשק, עם חילופי אש יומיומיים עד הפסקת האש, ולאחר מכן השתחרר.

השם ראוויה קיבל מאז שם עברי – רוויה, וגדוד 71 הפך את המקום למשכן הקבע שלו. "זה מרגש", מסכם גוטפריד את סגירת המעגל.

כיבוש ראוויה – אפילו לא צל"ש אחד?

גוטפריד 2020

לפני סיום תהינו איך על כיבוש ראוויה על-ידי גדוד 266 לא הוענק אפילו צל"ש אחד, בניגוד ליתר ההבקעות בגזרות האחרות.

איש מחטיבה 37 בקרב ההבקעה הלא פשוט הזה מגונן ומעלה לא זכה להוקרה. לא רן שריג שכמ"פ הנהיג את אנשיו למאמץ מרוכז, לא גוטפריד על לחימתו כמעט בודד בשטח, כמוהו גם הרצל מער, לא אף אחד מאנשי הטנקים של המ"מים אסא פיינמסר ומשה הראל, לא התותחן ההרוג לבני ואפילו לא איש מנהגי הדחפורים של ההנדסה, שעבדו כמו משוגעים להכשיר תוואים בדרך לא דרך.

אין לגוטפריד תשובה ברורה. רק השערות ממרומי 53 שנים: "קודם כל היה בחטיבה מין תסכול כזה שלא דאגנו לפרסום ולא לקחנו איתנו עיתונאים בזחל"מים. דבר שני, האווירה היתה שלא מחלקים צל"שים. מפקדי כוחות ברמת מג"דים היו אמורים להעביר המלצות לחטיבה, ורפול שפר [מג"ד 266] עצר את זה. פלוגה א', חוץ מהכניסה של החטיבה לשכם, הובילה לאורך כל הדרך וקיבלה את עיקר המשימות. למה לא נתנו צל"שים, אני לא יודע. זה לא הטריד אותנו בזמנו, כי זה מה שהיה, ואולי כי עשינו את המשימות כמו שצריך ולא נשפך הרבה דם".

—————————————————————————————————————————————-

קישורים לכתבות רלוונטיות על כיבוש ראוויה

ראיון עם מ"פ א' רן שריג

סיכום מג"ד 266

סיכומי מ"פים 266

ראיון עם מ"פ הסיור של חטיבה 37, יהודה גלר

ראיון עם מג"ד 17, משה יוסף

סיכום לחימת גדוד 17 בפאנל חטיבת גולני

סיכומי קרבות חטמ"ר 3

14 מחשבות על “"לא עלה בדעתי לרדת"

  1. רק בחור בוגר פנימיה צבאית שלמד והתחנך 3 שנים בתנאי צבא ואחרי כן בגיוס עבר עוד טירונות ועוד קורס קצינים כל אלה נותנים בסיס מוצק של עקרונות ומוטביציה ומביאים לשמש דוגמה לפקודים ומופת לנחישות להיות בודד במערכה ולדעת שאתה מסוגל.

    אהבתי

    • ראיתי הרבה מאוד לוחמים שלא למדו והתחנכו בפנימיה הצבאית והיו לוחמים לא פחות טובים, שימשו דוגמא ומופת לפיקויהם ולחמו בעזוז הגבורה. המילה "רק" בתגובתך אינה במקומה. גם בקרב בוגרי הפנימיה, היו כאלה והיו אחרים.אל נא תפגע באלה שאינם נכללים ב"רק" שלך.
      ומובן גוטפריד ורן שריג, היו לוחמים ומפקדים למופת גם בששת הימים וגם ביום הכיפורים.

      אהבתי

  2. רן גיבור ישראל גם ברויה וגם בקרבות רמת הגולן 73
    החטיבה של אורי אור לא קיבלה קרדיט על הדיפת הסורים מנפח.
    אמרו קהלני אמרו כוח צביקה
    לא אמרו אורי אור ולא רן גוטפריד. היה להם גם מג'ד הרוג בחטיבה.
    צריך לתקן אחרי כל השנים.

    Liked by 1 person

    • מי שרוצה לתקן, שיצטרף לפעילות עמותת מרכז מלחמת יום כיפור. יש לשים לב שלאחרונה חלה התעוררות בתקשורת בעקבות הפעילות.

      אהבתי

  3. מזלו של המאמץ הזה שבוצע עי טנקים קלים.
    שרמנים או סנטוריונים היו קורסים בתחילת העליה וצה"ל היה נוחל קרוב לודאי כישלון בשלב הראשון להביא למעלה כלים שמכריעים קרב.

    אהבתי

  4. הלחימה והפציעה שלי (ביום השני למלחמה מעל נפח) הייתה תחת פיקודו הישיר של מפקד האוגדה רפאל איתן ש"סיפח את הגדוד" לפני שהגענו לאורי אור. יש כן באתר החטיבה גם את עדותי למחלקת הסטוריה וגם בחלקים בסרטי לוחמים שונים. האמת שלא התפנתי לעסוק בעדויות שנים רבות. שלמה מן מעמוש העיר אותי לאחרונה וגם קצת חברים. נשלים את החסר בחודשים הקרובים.

    אהבתי

    • לרן , שלום
      האם זה נכון שחיילי הגדוד שלך עסקו בקריאת עיתונים במקום לעשות תאום כוונות
      בזמן הפנוי שהיה להם כשנפגשת עם רפול ?
      האם זה נכון שהיו פגיעות קשות בטנקים של הגדוד בגלל שלא עשו תאום כוונות ?

      חז"ל אומרים אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו ,
      לכן שאלות אלו הם רק על מנת להבין מה קרה שם, ללא שום נימת ביקורת.
      תודה.

      אהבתי

      • ממש לא. עשינו תיאום כוונות באיזור בית המכס העליון מעל הירדן בקטע שמאפשר זאת לפני שהגענו לנפח וכמה ק"מ לפני איזור הקרבות שבו נקראתי לרפול . כל טנק וטנק עם חוטים וגריז. (אגב, מצוין גם בעדותי ששוחררה מארכיון צהל לאחרונה, הנמצאת באתר החטיבה )

        אהבתי

        • בנוסף, רפול באותה נקודת זמן לא ידע על דיוויזיה 1 עם טנקי T62 שנמצאת כבר כק"מ פלוס דרום מזרחית לנפח. הוא שלח אותי לחבור ל188 ולסייע לה . כשעליתי לעמדות באיזור המחצבות כמה דקות לאחר מכן , חטיבה סורית הייתה בתנועה אלינו במרחק של כמה מאות מטרים.התחיל קרב מטווחים קצרים ועל אף שפגענו והשמדנו טנקים (והם בנו) הם פשוט שטפו אותנו ועברו בגלל כמותם הגדולה . כמובן שנגרמו לנו אבידות. זאת תוצאה של הבלגן האדיר וחוסר מודיעין קרבי של היום השני למלחמה. זה מה שהיה.

          Liked by 1 person

            • רן,שלום

              בכתובת הנ"ל סרטון של דב ריימן רס"ן בדימוס מ"פ טנקים בגדוד 93 בחטיבה 679
              במלחמת יום הכיפורים.

              הסרטון נמצא גם באתר של החטיבה.

              כדי לחסוך זמן נא לצפות מדקה 21.
              דקות 26-29 על מה שהיה לפני הקרב.
              בהמשך על הקרב עצמו.

              אהבתי

  5. סיפור הקרב בראוויה כולל הפגיעות בטנקים והנסיגה של גולני רק מדגימים ומוכיחים למה משה דיין לא רצה לעלות לרמת הגולן ב-8 ביוני, לפני הנסיגה של רוב הכוחות הסוריים לאזור דמשק, שהתבצעה בלילה שבין ה-8 ל-9 בחודש. ניסיון פריצה והבקעה, כשהמערך הסורי ברמת הגולן מלא וגדוש בחי"ר מחופר, במאות קני ארטילריה וביותר מ-150 טנקים היה מסתיים בטבח בחיילי צה"ל, אולי גם בכישלון. ברור, שהידיעה המודיעינית שהתקבלה אור ל-9 ביוני, על "היערכות מחדש" של רוב הכוח הסורי להגנה על דמשק, שינתה לגמרי את תמונת המצב ואיפשרה הבקעה מוצלחת, אמנם במחיר קשה אך נסבל. לא קשה לדמיין כיצד עלול היה להיראות הקרב של חטיבה 8 ושל גולני, אילו באזורי ההבקעה שלהם היו עוד 50 טנקים סוריים ועוד 2 או 3 גדודי חי"ר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s