"לא האמנתי שאלה טנקים סורים"

תחקיר ממלחמת יום כיפור ברמת הגולן * בגדוד 93 לא ידעו שהסורים כל כך קרובים. הם עלו על הגבעה שמדרום לנפח ונדהמו לראות עשרות טנקים טי.62 * לקח להם דקה ארוכה להבין שזה האויב עד שפתחו באש, אבל הסורים היו רבים מדי וקרובים מדי * ל-12 הצנטוריונים הישראלים לא היה הרבה סיכוי * סיפורו של המג"ד רן גוטפריד מחטיבה 679 בקרבות ה-7 באוקטובר 1973 על גדרות מחנה נפח * הפציעה, ההתחמקות מליפול בשבי, הסורים שהסתובבו באיזור והכאוס הכללי

טנקי שוט מטאור במלחמת יום כיפור ברמת הגולן [צילום: דוד רובינגר]

לראשונה אנחנו מדלגים מרמת הגולן של מלחמת ששת הימים אל שדות הקרב של מלחמת יום כיפור.

במאי 2020 הבאנו כאן את סיפורו של סגן רן גוטפריד, מ"מ טנקים מגדוד 266 בחטיבה 37 שהיה הטנק המוביל בקרב לכיבוש ראוויה ב-9 ביוני 1967. חלפו שש שנים והמ"מ גדל והפך למג"ד 93 בחטיבה 679 בפיקודו של אל"מ אורי אור. לא חלפו חודשיים-שלושה מהמינוי, ורן מצא את עצמו מפקד בכיר במלחמה הקשה של אוקטובר 1973.

חטיבת השריון 679 החלה את המלחמה בפיתחת קונייטרה, שם הצטרפה למאמץ הנואש לבלום מאות טנקים סורים ששעטו מערבה בכל הגזרה. הגדוד של רן לא הגיע לאיזור קונייטרה. הוא השתהה עדיין שעות ארוכות במחנה יפתח סמוך לצומת עמיעד, כדי לאסוף כמה שיותר טנקים כשירים [היתה בעיה של צוותים ושל ציוד ותחמושת] ולהצטרף למלחמה.

הגדוד עלה לרמה בשעות לפני הצהריים של יום ראשון ה-7 באוקטובר, אבל במחנה נפח תפס אותם תא"ל רפאל איתן, מפקד אוגדה 36, והורה לרן לנוע דרומה ולהצטרף לחטיבה 188 שניסתה לבלום אויב באיזור חושניה.

רן והכוח שלו שמנה 12 טנקים נעו מנפח דרומה, אבל תוך פחות מקילומטר נתקלו להפתעתם בעשרות טנקים סורים שהיו בתנועה אל איזור מחנה נפח וקיבוץ אורטל.

את עלילות אותו יום סיפר רן גוטפריד לאנשי מחלקת היסטוריה ב-21 במרץ 1976, כשנתיים וחצי אחרי המלחמה.

להלן המסמך במלואו. המתחקרים היו רס"ן אורי דותן ורס"ן אלדד אורן.

מקור: ארכיון צה"ל.

תחקיר מחלקת היסטוריה – סא"ל רן גוטפריד מג"ד 73

סא"ל רן גוטפריד: "ב-6 באוקטובר הגדוד גוייס יחד עם החטיבה. אני אישית שמעתי מטוסים מעל שדה דב והתקשרתי בשעה 08:00 למח"ט הביתה. אשתו מסרה שהוא איננו. התקשרתי לבסיס ושם הוא מסר שהכל בסדר, אבל כללית שאני אהיה בבית. שעה אחרי זה, ב-09:00, הודיעו לי שיש גיוס – 'קח את המכונית'. נסעתי, הגעתי בסביבות 12:00 ליחידה למחנה יפתח [מדרום למושב אליפלט].

"כשהגעתי כבר היו חלק מהחיילים במחנה אם כי לא כמות גדולה. למעשה, כל חיילי החטיבה, זה לא היה גיוס במסגרת גדודית, הגיעו בגמגומים משעה 12:00-11:00, משהו כזה, עד שעות הערב. בבסיס זומנו לתדרוך שנעשה בצורה לא רשמית. לא היה כל הפורום עם המח"ט. זה לפני פרוץ האש, זה היה בסביבות השעה 12:00. בתדרוך נאמר שהמצב מתוח ויש ידיעות שתפרוץ מלחמה, אבל בשלב זה מה שעושים זה מזוודים את הטנקים, מחמשים אותם ולהיות מוכנים לתנועה למעלה".

המתחקר רס"ן אורי דותן: אפשר היה להבין מהתדרוך שעומדת לפרוץ מלחמה בהיקף מלא?

גוטפריד: "כמה שזכור לי, ואחרי זה היה תדרוך עם רפול, מפקד האוגדה, אני אישית לא הבנתי שהולכת לפרוץ מלחמה. יותר נכון, לא האמנתי שהולכת לפרוץ מלחמה. יכול להיות שכאן יש איזשהו הבדל. ציפינו ליום קרב רציני".

אורי: בתדרוך הראשון, הלא רשמי, מי השתתף? סגל הפיקוד החטיבתי?

גוטפריד: "השתתף סגל הפיקוד החטיבתי, חלקית, מי שהגיע. מחוץ לחטיבה לא היה, עד כמה שאני זוכר. לאחר מכן הגיע רפול ולא נערך תדרוך רשמי עם רפול, אבל שאלנו אותו מה קורה. הוא אמר שהמצב רציני ותהיה מלחמה. הוא שאל אותי מה יודעים בעיר. אמרתי שבעיר יודעים שיש יום כיפור היום ושיש כוננות, וכללית לא נכנסו לפרטים מה קורה ואיך קורה, אבל היתה אווירה שהולך לפרוץ משהו, אם כי לא האמנו שזו מלחמה. זו היתה אווירה כללית.

"רפול לא אמר לי מה תהיינה המשימות, אני מניח שזה נאמר למח"ט. במשך כל אותו יום לא נערכה קבוצת פקודות, לא ניתנו משימות, לא הוגדרו מטרות, לא כוונה ולא כלום. התרכזנו בהכנות.

"נושא מפות – היה בכמות מצומצמת, נדמה לי שעד רמת מ"פ. וגם כן לא היו מפות של כל הגזרה. אני קיבלתי מפה 1:50,000 שלאחר מכן לא התאימה לגזרה שבה נלחמתי. דבר נוסף שהתברר, לא היו משקפות, לא היו מדדים. למשל, את העניין של המשקפות כיסינו על-ידי כך שסגן מפקד האוגדה השיג באופן אישי על-ידי פרוטקציות אישיות מהסיירת של החטיבה, מפלוגת הסיור של החטיבה. החרים משקפות והעביר לנו אותן. המח"ט לא היה עדיין שם והסמח"ט עסק בעיסוקים שלו.

"בתדרוך הראשון הסמח"ט היה, אבל נושא המשקפות זה קצת מאוחר. לפנות ערב קיבלתי משימה ראשונה, למעשה זאת היתה המשימה הראשונה של החטיבה, והמשימה היתה לשלוח לגשר אריק שלושה טנקים בפיקוד סמ"פ".

אורי: שלושה או ארבעה?

גוטפריד: "היו או שלושה טנקים פלוס סמ"פ, או כולל סמ"פ. בנקודה זו אני מוכרח לוותר. זו מחלקה פלוס סמ"פ מעל גשר אריק כדי לאבטח את הגשר היות והיו דיווחים שיש חדירה של כוחות. הרביעיית טנקים האלה יצאה ללא תיאום כוונות והם התמקמו לפי הדיווחים באלחוט. אני לא ראיתי אותם אחרי זה לתחקור. סך הכל מה ששמענו בדיווחים באלחוט שעברו את הגשר, ניהלו קרב אש בלי לפגוע בשום דבר כיוון שלא היה תיאום כוונות והם גם לא ידעו מי יורה עליהם ואם יורים עליהם, אבל הם עשו רעש. זה מה שלי ידוע, יכול להיות שזה קצת שונה".

אורי: תנסה לצייר לנו תמונה של ההכנות, מה היה חסר – אמרת. אולי תשלים באיזה קצב הוכנו וכו'.

גוטפריד: "ההכנות הצטיינו בבלגן יוצא מגדר הרגיל שנבע מכך שהמחסנים היו סגורים. הרס"ר, איש הקבע, הוא לא מבין מלחמה או לא מלחמה. עד שאין לו פקודה מקצין אפסנאות חטיבתי שקיבל אישור מהג'ינג'י – הוא לא פותח. פרצנו את המחסנים, חוסר זיווד כמו שאמרתי, והבעיה העיקרית נבעה מזו שהגיעו אנשי צוות טיפין טיפין, היה טפטוף של אנשי צוות ולא יכולנו לבוא למצב של להלביש צוות על טנק ולזווד אותו כמו שצריך, אלא היו באים שלושה תותחנים, אחרי זה חצי קשר, או טען-קשר, ואחרי זה שלושה נהגים.

"זה יצר מצבים שבהתחלה היה טנק מאויש בארבעה אנשי צריח ואחרי חצי שעה פירקנו אותו ושמנו שני אנשי צריח פה וארבעה אנשי תובה כאן, או נהג ומפקד כאן, וזה גרם לכך ששלושה מפקדים זיוודו טנק אחד ואחרי זה התחלפו וכל הזמן היתה תנועה מתמדת. ברור שזה הפריע לעבודה".

אורי: התוצאה הסופית, כלומר הצוותים ששלחתם לקרב היו מעורבים בסוף, או שבסופו של דבר שלחתם רק פרופר צוות מכל התפקידים?

גוטפריד: "הצוותים יצאו פרופר לקרב, אבל זה לא היו צוותים אורגינליים, או ברובם לא היו צוותים אורגינליים, גם המחלקות. אני אישית קיבלתי את הפיקוד על הגדוד בחודש מאי לפני המלחמה ויצאתי עם הגדוד לתעסוקה קרבית בבקעת הירדן, כאשר לא הכרתי את חלק מאנשי הגדוד, כיוון שברגע שיוצאים לתעסוקה יש שחרורים וזה רק חצי גדוד, ולוקחים חובות מגדודים אחרים, כך שזה גם כן די הוסיף לבלגן.

"נוצר מצב כזה שכל קבוצת טנקים שהיתה מוכנה נלקחה. אלה היו ההוראות (המח"ט נתן אותן ישירות, הסמח"ט בחלק הזה של התמונה או שאני לא זוכר אותו, אני פשוט לא נזכר בו אם כי הוא יהודי טוב מאוד, אני פשוט לא זוכר אותו בקטע הזה). ההוראות היו ליצור גופים של כעשרה טנקים פלוס מינוס, ועל הגופים האלה לעלות למעלה. ברגע שיש פלוגה או סדר גודל דומה לזה, לקחת ולעלות למעלה יחד עם המח"ט.

צנטוריון במלחמת יום כיפור. ערימה של בעיות ותקלות [צילום ויקיפדיה]

"המח"ט רצה לרכז כוח של כ-20 טנקים (הוא רצה יותר, אבל זו היתה המציאות) ולמשוך אותה למעלה, כשכוח אחד כבר נזרק למעלה. זה היה הכוח של הסמ"פ שעלה להגן על גשר אריק. זה יצר מצבים שלא רק שצוותים לא היו מצוותים כמו שצריך, זאת אומרת לא צוותים שהם הכירו, אלא הם ממילא לא הכירו את אנשי הצוות ומג"דים לא הכירו… הדבר נבע מלחץ כבד מאוד שהופעל על המח"ט, ומפעיל הלחץ היה בעיקרו סגן מפקד האוגדה, מן [לוי מן], שהוא היה בגזרה שלנו ולחץ. הוא לא היה כל הזמן במחנה, אבל הוא הגיח פה ושם כל הזמן".

אורי: אתה יכול להעריך מבחינת לוח זמנים כללית, תוך כמה זמן הכנתם, כלומר פלוגה ראשונה בערך באיזה שעה היתה מוכנה ופלוגה שנייה וכו'?

גוטפריד: "הכוח הראשון שהיה מוכן, ובאמת אלה היו ממש הטנקים הראשונים שהיו מוכנים, ואני מדבר על הגדוד, היה כוח שיצא עם הסמ"פ, אני חושב שהוא יצא בסביבות שעה 10, אני לגמרי לא בטוח. זה משהו בסדר גודל כזה, יכול להיות שיותר מאוחר גם כן"

אלדד: יש לי שאלה אינפורמטיבית. אמרת ששמעת אותם ברשת, באיזו רשת?

גוטפריד: "לא זוכר באיזו רשת, נדמה לי בגדודית, אבל אני לא זוכר. גם בנושא הרשתות והקשר היו לנו צרות לא נורמליות. זו למעשה הסיבה שלגדוד לא היה קשר עם החטיבה, חוץ מתקלות אישיות בטנק.

"לקראת בוקר כמדומני יצא המח"ט, או בשעת לילה מוקדמת מאוד, כשהוא לוקח כמה טנקים, שלי גם כן, בסדר גודל של פלוגה או משהו דומה לזה. את הפלוגה הזו הפרשתי לקראת בוקר, אני לא זוכר את השעה שהוא יצא".

אורי: זאת אומרת סמוך ליציאה גמרת להכין את הסדר גודל פלוגתי.

גוטפריד: "כן, כשהמח"ט יוצא עם שני מג"דים, עם שני גדודים – של משה הראל ורפול שפר, כשאני נשאר במחנה לרכז את הכוח האחרון ולעלות איתו ולהצטרף למח"ט".

אורי: היתה סיבה מיוחדת שהשאירו אותך?

גוטפריד: "הסיבה היתה שמשה הראל הוא איש קבע, היה מג"ד ותיק וגם מכיר את גזרת רמת הגולן טוב מאוד. הוא היה תקופה ארוכה סמג"ד שם, ורפול שפר הוא יותר מ-15 שנה מג"ד במילואים, מג"ד ותיק מאוד, ואני הייתי המג"ד החדש. יש סדר.

"בקטע הזה שנשארתי לבד במחנה הופעלתי למעשה על-ידי סגן מפקד האוגדה, שבאותו זמן גם השיג לי את המשקפות ולחץ בצורה בלתי רגילה לעלות למעלה. ניסיתי להשיג ממנו אינפורמציה מה קורה, כיוון שבחדשות אי אפשר היה לדעת שום דבר, ואני מתאר לי שאתם זוכרים, ולא ידענו מה קורה חוץ מאשר סקרנות אישית. מג"ד יוצא למלחמה, קצת מודיעין. התשובות שקיבלתי זה שלוחצים חזק מאוד. אני זוכר שהביטוי מאוד לא מצא חן בעיניי. זה שמעתי ממן, סגן מפקד האוגדה. הוא אמר שהם לוחצים חזק מאוד והמצב מתוח או קשה, משהו בדומה לזה, אבל תכלס, מספרים או נקודות איפה, מה, מי – שום דבר, כלום. טוטאלית יבש לחלוטין.

"המשימה שקיבלתי, נדמה לי שזה ממן, לעלות לכביש הראשי לרמה ולהצטרף למח"ט שנמצא באיזור קונייטרה. הוא אמר בשעות הבוקר המוקדמות, ברגע שאהיה מוכן. האמת היא שאני עיכבתי קצת את היציאה כיוון שלא הסכמתי לצאת בלי תיאום כוונות מסודר, בלי משקפות ובלי טנקים עם פגזים".

מג"ד 93 רן גוטפריד בברכת רם אחרי שהחלים מפציעתו במלחמת יום כיפור

אורי: היו בעיות עם תיאום כוונות?

גוטפריד: "לי לא היה כיוון שאני נעצרתי, נסעתי בצורה מסודרת, עשיתי תיאום כוונות, מקום מסודר, שהשמיים יפלו, לא עניין אותי. טנק בלי תיאום כוונות זה לא טנק. עשיתי גם רשות וגם תיאום כוונות מסודר וגם דאגתי שכל מט"ק תהיה לו משקפת ופגזים. אני לא זוכר את הכמות, היתה לנו כמות יותר קטנה, אבל סך הכל היו לנו כמה עשרות פגזים לכל טנק ועלינו שמונה טנקים בסך הכל לכיוון הרמה. אני מוכרח לציין, שלחתי כמה טנקים, אני לא זוכר את הכמות, לפני כן שיצטרפו למח"ט ואני עליתי עם השמונה הכמעט אחרונים".

אורי: בוא נעשה סיכום קצר. שלחת בערך עשרה טנקים עם המח"ט בהתחלה, עוד ארבעה ראשונים לגשר אריק.

גוטפריד: "ועוד כמה, פחות מעשה למח"ט, במשך יום ראשון בבוקר, זה הלך נדמה לי בשתי קבוצות".

אורי: ואתה עם השמונה האחרונים. סך הכל כמה טנקים שלחת, אתה יודע?

גוטפריד: "בסביבות 30. יכול להיות 25 ויכול להיות 32, אבל סדר גודל של 30. כשאני יצאתי כבר למעשה מרבית הגדוד יצא".

אלדד: איך היה המצב הטכני של הטנקים?

גוטפריד: "המצב הטכני של הטנקים היה לא מזהיר, בוא נאמר כך. היו לנו בעיות. מתוך השמונה טנקים, שניים לא משכו, אחד לא נכנס להילוך וצרות שלמות, וזה גם דרך אגב האט את קצב ההתקדמות שלנו. בבית המכס העליון חיכיתי לפחות חצי שעה עד שהצטרפו אליי כל הטנקים, ובבית המכס העליון אספתי איתי עוד ארבעה טנקים של יחידות אחרות שראיתי אותם מסתובבים בשטח. אני חושב שזה היה של חטיבה 179 של רן שריג, כיוון שזה היה שוט קל, וזה לא היו אנשי סדיר, אז אין הרבה ברירות, זה היה 179, כיוון שלחטיבה 679 היה שוט בנזין, שוט מטאור. הם נשארו איתי עד הסוף, עד הקרב. הטנקים היו במצב טוב, הם פשוט עלו גם כן למעלה להצטרף לכוחות הלוחמים. אני פשוט ראיתי טנקים, אז צירפתי אותם. למעשה, כשעברתי ליד נפח, ונפח זו נקודה שצריכים לציין, הייתי עם 12 טנקים".

אורי: בערך באיזה שעה יצאתם?

גוטפריד: "אני יצאתי לפני הצהריים, בערך ב-11:00-10:00. הגעתי לנפח בסביבות שעה 12:00. משהו דומה לזה, פלוס מינוס. למעשה עברתי את נפח כקילומטר, ולמרגלות תל אבו חנזיר [הר שיפון] נעצרתי כתוצאה מדהירה פראית של איזה טנק מחטיבה 188, שהמט"ק נהרג והצוות הסתלק עם הטנק, ונסעו בצורה פראית מולי והורידו אותי מהכביש יחד עם עוד כמה טנקים כיוון שהנהג היה אחוז אמוק. הנהג השתגע לגמרי, הוריד אותנו מהכביש ואחרי זה כמעט התהפך. באותו רגע שנעצרתי השיג אותי ג'יפ שבו היה קצין סיור מהאוגדה וביקש שאבוא איתו למפקד האוגדה בנפח. עצרנו את הטנקים בצד הדרך".

אורי: מבחינת קשר, אתה פעלת ברשת הגדודית?

גוטפריד: "אני פעלתי ברשת הגדודית כשאצלי הקשר לא עבד בצורה טובה. כתוצאה מזה לקחתי איתי טכנאי קשר, שהוא גם טכנאי אלקטרוניקה בחיים הפרטיים, הוא הלך איתי בתור טען-קשר, אבל אני יודע בפירוש שלא נשמעתי טוב. לאור זאת נסע מאחוריי הקמב"צ שלי צמוד עם זחל מבצעים, אורן שביט, והוא שמע אותי ובמידה והפקודות לא נשמעו הוא העביר את הפקודות הלאה. הוא היה צמוד אליי עד המלחמה עצמה".

אורי: הכוח שלך היה ברשת הגדודית, וחוץ מזה?

גוטפריד: "הייתי בהאזנה על רשת הקשר החטיבתית (הייתי מספר 3) והקשר היה גרוע. לא שמעתי טוב וכנראה שהם גם לא שמעו אותי טוב. זה לא היה יעיל, הרשת החטיבתית לא היתה יעילה".

אורי: כלומר, לא יכולת להבין מה קורה ממנה ולא יכולת לקבל פקודות שם.

גוטפריד: "לא, בכלל לא. לגביי החטיבה היתה out לחלוטין. בזמן הזה כבר היו נפילות באיזור נפח של מרגמות, בזמן שבא לקחת אותי קצין הסיור. נסעתי לחפ"ק, לבור שם בנפח, נכנסתי למקום שהיתה בו מהומת אלוהים. זה הרשים אותי בצורה לא רגילה איך אנשים יכולים להבין אחד את השני בכזו מהומה, פשוט לא הצלחתי להבין את זה. היו שם עשרות רבות של אנשים בכל חדר, היו צעקות, לא הבנתי איך מישהו מצליח להבין משהו, את עצמו, בבלגן הזה.

"רפול תפס אותי יחד עם קצין האג"מ שלו ומסרו לי שאני עוזב את המח"ט, אני עכשיו ת"פ האוגדה והמשימה שלי לרוץ להצטרף לכוחות שבחושניה, על ציר פלא. היה ויכוח על איזה ציר אני אסע. הוויכוח לא היה ביני לבינם, אלא בינם לבין עצמם, על איזה ציר כדאי שאני אנוע. בסוף הם סיכמו שאני אנוע על ציר פלא".

אורי: אתה זוכר מה היה הרקע לוויכוח? זאת אומרת למה ציר זה ולא זה?

גוטפריד: "לא היה ויכוח אם יש אויב על ציר הנפט או אין אויב על ציר הנפט, אלא מה יילך יותר מהר – תנוע על ציר פלא לחושניה".

אורי אור, מח"ט 679 במלחמת יום כיפור, מספר על הקרבות לאנשי מכון לחקר מלחמות ישראל

אורי: מה נמסר לך חוץ מזה?

גוטפריד: "לא נמסר לי כלום חוץ מזה. שאלתי – מה זה לנוע? לנוע בתנועה מאובטחת? להיכנס לשדרה ולרוץ עם הכוחות מה שיותר מהר? מה זה? מה קורה בחושניה? יש אויב בחושניה? למי להצטרף, למה להצטרף? זה היה בדיוק כך. אמרו: אין בעיות, אין כוחות, ורפול במפורש אמר: תנוע בשדרה בריצה מהירה, כמה שיותר מהר לחושניה ותצטרף שם לבן שוהם [מח"ט 188]. בן שוהם שם בסביבה (או שאמר 188 או שאמר בן שוהם, אני לא זוכר) ותצטרף לכוח שישנו בחושניה, אתה תגיע וכבר ייצמדו אליך ויעבירו אותך לרשת. קח את מספר הערוץ שלהם, רשמתי את הערוץ. אני לא זוכר איזה רשת, ותרוץ כמה שיותר מהר.

"אמרתי – חבר'ה, אני כבר עברתי את גיל 28, מה זה לרוץ? מה קורה? עד אז האינפורמציה היחידה שהיתה לי שהמצב מתוח, לחוץ, קשה, הכל בסופרלטיבים, אבל מתמטיקה אף אחד לא דיבר. חזרתי ליחידה, הפניתי אותם לציר פלא והיות ואני לא מאמין בדרך כלל לאנשים אז החלטתי לנוע בתנועה מאובטחת כיוון שגם היו נפילות קרובות מאוד בסביבה והחלטתי שאני נע בתנועה מאובטחת, וזה היה המזל הגדול. זה היה בסביבות הצהריים, הייתי בבונקר כרבע שעה או עשר דקות, בסביבות 13:00".

אורי: הכוח שלך, לפני שבאת לבונקר עבר כבר את צומת פלא-יבשה? [הערת הבלוג: ציר יבשה – הכביש מנפח לכיוון קונייטרה, ציר פלא – הדרך ממחצבות כפר גלעדי דרומה במקביל לדרך הנפט].

גוטפריד: "כן, אנחנו למעשה, הטנק האחרון שלי היה בצומת פלא-יבשה, זה המחצבה, הטנק הראשון שלי היה למרגלות תל אבו חנזיר מצד מערב שלו. הפניתי את הטנקים, העליתי אותם על ציר פלא מיד אחרי המחצבה, פרסתי את הכוחות כשהסמג"ד נמצא מימיני, זאת אומרת מצד מערב שלי, דרום-מערב, והמ"פ שושני נמצא ממזרח לי, צפון-מזרח, מצד שמאל שלי, כשאני הייתי על הציר עצמו וכאמור היינו 12 טנקים ומאחוריי היה חמ"ל מבצעים שלי, וככה התחלנו לנוע".

אורי: בכל אגף כשישה טנקים?

גוטפריד: "בערך. נדמה לי שטנק אחד של 179 הסתלק, אבל זה בערך התמונה שהיתה כשקבעתי לגדוד יעד ראשון – עלייה לעמדות תצפית ברכס הראשון שקיים בציר הזה. בערך כמה מאות מטרים לאחר המחצבה יש מין רכסון בגובה 5-4 מטר, מין התרוממות כזאת לפני סינדיאנה, שם עלינו לעמדות תצפית וראינו, גילינו כמות של כמה עשרות טנקים סורים טי-62".

אורי: מבחינת מסגרות, מה היית אומר?

גוטפריד: "אני מעריך את העסק הזה כגדוד קדמי של חטיבה, אבל מה שאני ראיתי מול העיניים זה סדר גודל של גדוד פלוס. דבר נוסף שצריך לציין שאני הבחנתי רק באלה שהבחנתי, אני לא ראיתי את אלה שלא הבחנתי".

אורי: באיזה מצב הם היו?

גוטפריד: "מצב נסיעה, הם היו במצב תנועה".

אורי: משני צידי פלא?

גוטפריד: "הם היו משני צידי פלא, בעיקר אם נאמר פלא-יבשה מן המחצבה. עיקר הכוח שלהם למעשה היה מצד צפון-מזרח של פלא, בחורשות האלה של סינדיאנה בתנועה לקראת נפח. זה למעשה היה המצב העיקרי שחלק מהם היה גם מצד דרום-מערב, מהצד השני של פלא.

"למעשה, עיקר  הבלגן היה בגזרה הזאת והיו כמה עשרות טנקים כשבפירוש בגלל הסיבה שלא ידענו שיש כוחות סורים בשטח, ואני אומר בפירוש בגלל הסיבה הזאת, לא פתחנו באש לפחות דקה, דקה וחצי, עד שקראנו בערוץ חירום חש"ן כיוון שלא האמנו שיש כוח סורי פה מול העיניים, פחדנו לירות".

אורי: באיזה טווח הם היו מכם?

גוטפריד: "כמה מאות מטרים, בין 400 או 300 הראשונים, והתגובה הראשונית היתה שלא נתתי אישור לפקודת אש, אף על פי שביקשו, עד שאני לא בדקתי אישית בערוץ חירום חש"ן. אף אחד במלחמה הזאת לא זכר מה זה, אבל אני פשוט לא האמנתי וגם החיילים לא האמינו שזה טנקים סורים".

מפת הקרב של גדוד 93 המוקטן בשדות הדרומיים של נפח

אורי: אני מבין שכוחות שלנו לא ראיתם בכלל.

גוטפריד: "לא, כוחותינו לא ראינו בכלל. נתתי פקודת אש, אנחנו ירינו ראשונים כיוון שעמדנו בעמדות טובות והם הודלקו כבר במטח הראשון. זאת לא היתה חוכמה גדולה בטווחים כאלה קצרים. הודלקו כמה טנקים סורים, נדמה לי שישה או שבעה, זאת היתה חנוכייה מבחינת כמות, בגלל זה אני זוכר את המספר, ואז הסורים פתחו באש והפתיחה באש שלהם נעשתה תוך כדי תנועה ולמעשה אנחנו תוך מספר דקות, רבע שעה, עשר דקות, אבל סדר גודל של דקות נשטפנו על-ידי הסורים. הם פשוט שטפו על אף שגרמנו להם שם עוד סדרה של כמה נפגעים, אני מעריך בסביבות 30-20 טנקים נפגעו להם בתקרית הזאת ולנו נפגעו מרבית הטנקים, אם לא כולם".

אלדד: הם המשיכו לנסוע ולירות?

גוטפריד: "המשיכו לנסוע ולירות ולא עצרו כלל. אלה היו טי.62 כולם, זה מה שאני זוכר. למעשה, הגדוד הושמד, או ה-12 טנקים [שלנו] שהיו שם, רובם נפגעו והגדוד כגדוד פסק לפעול באותו רגע. אחרי זה התחדש עם הסמג"ד וכל זה, אבל הגדוד כגדוד פסק לפעול שם".

אורי: מה אתה זוכר על ההיפגעות, אולי עוד איזה פרט, אתה נפגעת בסוף, באמצע או בהתחלה?

גוטפריד: "אני נפגעתי אני מניח לקראת הסוף כיוון שאני ראיתי שלפחות 5-4 טנקים שלנו נפגעו וזה כבר היה למעשה הרוב, ובפירוש בגלל הטווחים הקצרים לא נתתי, כמה ששמעו, אפשרות לסגת כיוון שאתה יודע שבטווחים כאלה זה לא משנה לשום דבר".

אורי: אתם יריתם מאותן עמדות?

גוטפריד: "כן, שום שינוי עמדות, שום דבר, כל העסק הזה לא היה לו שום משמעות, זה היה לעמוד ולירות אחד על השני ומי שמצליח לירות יותר הוא הגיבור.

"לאחר ההיפגעות אני איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי לא היו יותר, אני לא ראיתי חוץ מטנקים פגועים, לא ראיתי טנקים סורים ולא טנקים ישראלים בשטח, כשאני עצמי התעוררתי אבל כנראה שהייתי מחוסר הכרה כמה שעות וכאן יש כמה נקודות חשובות".

אורי: זה היה ערב או…?

גוטפריד: "אחר הצהריים. תפסתי את הנהג וגררתי אותו לכביש הראשי ושם היות וירו, נכנסנו לבונקר שהיה על הכביש, תיכף תבין למה אני מספר את זה. היות ונפגענו והיינו צמאים החלטנו ללכת למצוא מים, אבל היות וירו בסביבה זה לא כל-כך הסתדר עד ששמענו טנקים עולים מכיוון נפח, על הציר, רשמי לגמרי, תנועה מנהלתית. שמעתי אותם נוסעים עם שרשראות על הכביש בששון ובשמחה, וזה מאוד שימח אותנו כיוון שהיינו בטוחים שאחינו בני ישראל עולים להושיע ועלינו למעלה, והיות ושנינו נפגענו גם בפנים לא ראינו טוב וכשזיהינו את הטנקים בטווח של 6-5 מטר והם כבר עצרו, מתברר שזה 7-6 טנקים סורים, טי-62, שנסעו בשדרה מנהלתית על הכביש מכיוון נפח לכיוון תל אבו חנזיר".

אלדד: לא זיהית לפי הרעש של שהרשראות שזה לא…

גוטפריד: "תשמע, ברגע שאתה עם 30 אחוז כוויות בלי מים, אתה שומע טנקים אז אתה רוצה לשמוע את כוחותינו, וגם כשהם על שרשראות לך תדע איזה טנקים היו שם בגזרה בכלל.

"המפקד שלהם ירד לקחת אותנו, אבל עם בעיטה בישבן של הנהג שלי ברחנו כמו מטורפים לכיוון המחצבה. היו שם בטונדות והתחבאנו בפנים. פתחו באש, אבל לא פגעו ואחרי זה הם המשיכו לנסוע ועקבתי אחריהם. הם עלו לתל אבו חנזיר, נכנסו לכיוון השקע שהיה בתל אבו חנזיר, והסביבה היתה ריקה חוץ מאשר פה ושם היו טנקים בודדים שניהלו אש. החלטתי שכל הנושא מחייב דיווח והחלטתי ללכת לנפח לדווח את זה לרפול שהסביבה ריקה".

אורי: באיזה מקום הייתם? בצומת?

גוטפריד: "לא, קצת למעלה מהצומת, איזה 200 מטר מעל הצומת, יש איזה מחפורת. היתה ארטילריה כבדה מאוד שם בסביבה וגם איכשהו בין הטיפות הגענו לנפח וכמו שאומרים – אין אף אחד".

אורי: באיזה שעה?

גוטפריד: "אני מניח 16:00 או 17:00, משהו כזה, לפני הלילה. לא היה אף אחד חוץ מאשר במחנה הדרומי של נפח עמד איזה טנק ליד הגדר, טנק שלנו, מאחוריו עמד עוד טנק, נדמה לי שזה מה שקראתם לו אחרי זה כוח צביקה, אם כי אני לא בטוח".

"שוטים" וזחל"מים בקרבות 1973 ברמת הגולן [צילום: רם לחובר]

אורי: טנקים פעילים היו?

גוטפריד: "כן, טנקים פעילים הם ירו עלינו, כנראה שחשבו שאנחנו סורים, אבל אחרי זה הפסיקו. מזל שלא קלעו טוב. מסרתי להם שיעלו, ביקשתי את המפקד שלהם, דיברתי עם איזה סגן אחד, אני אפילו לא זוכר את שמו, אמרתי לו – תשמע, תרוץ ותתפוס את הצומת למעלה כי הצומת ריקה. הוא אמר יהיה בסדר ונשאר במקום. ירדתי עוד למטה, חיפשתי את רפול, אבל לא מצאתי אותו ובזה זה נגמר. כנראה שהוא עלה אחרי זה מכיוון אחר. לי הוא סיפר שהוא עלה למעשה לגבעות וזהו".

אורי: כן, הוא היה צפונה שם.

גוטפריד: "ניסיתי לתפוס כמה חפ"קים, הסתובבו חפ"קים, ירדו אלופים, סא"לים, אתה יודע 'ערב רב', ניסיתי לומר שיעלו לתפוס את נפח, שנפח ריקה, אבל זה לא עשה רושם על אף אחד".

אורי: מתי? באותו יום?

גוטפריד: "באותו ערב".

אורי: התחילו לחזור.

גוטפריד: "זה הכל היה באותו יום".

אורי: כן, אבל אני מבין כשבאת לבונקר של החפ"ק האוגדתי הוא היה ריק ואתה נשארת במקום?

גוטפריד: "לא, אני סחבתי את הנהג וירדנו לכיוון עליקה, עברנו גם את עליקה ברגל".

אלדד: אף אחד לא עצר אותכם בעליקה?

גוטפריד: "לא, בעליקה לא עצרו אותנו. היה דווקא אור שם".

אלדד: באת ולא ראית את כוחותינו שם?

גוטפריד: "לא, לא ראיתי שם. הטנקים היחידים שאני ראיתי, אני ראיתי טנקים אחרי עליקה, יותר למטה מעליקה, יותר מערבה. הטנקים היחידים שראיתי זה הטנקים שהיו צמודים למחנה הדרומי של נפח, המחנה התחתון של נפח".

אורי: בערב החפ"ק היה תפוס שוב?

גוטפריד: "כן, בערב כן, אנחנו ירדנו עם ערביים ויכול להיות שעקפו אותם, לך תדע מי נוסע ונסעו הרבה למעלה. עצרנו את מי שיכולנו, אבל הרבה כבר לא הועלתי לאחר מכן. הגעתי לבית חולים אחרי איום באבן על מישהו שייקח אותי ובזה נגמר העסק. אף אחד, כל אחד רצה לנסוע למלחמה, בסוף החלטנו שזה נמאס לנו, לקחנו אבן, עצרנו איזה נהג, איזה עולה חדש שהסתובב כמו סהרורי בשטח בין נפח, עצרנו אותו, אמרנו לו – אתה מוכן לקחת אותנו לצפת? הוא אמר – תראה, אני צריך לנסוע… הרמנו את האבן ואמרנו – עכשיו אתה מוכן? ובזה נגמרה המלחמה ולמעשה את הפיקוד קיבל הסגן, רס"ן… תיכף אני אזכר בשמו".

אלדד: את הפיקוד על מה?

גוטפריד: "את הפיקוד על שאריות הגדוד. הוא ריכז עוד כמה טנקים, עוד איזה 3-2 טנקים שהגיעו ועלה עוד פעם ונפצע שנית וגם כן אושפז ובזה נגמר".

אורי: רגע, הוא אסף את מה? שאריות מה-12?

גוטפריד: "כנראה שהוא אסף שאריות מה-12 טנקים".

אורי: ידוע לך כמה נשארו מהם?

גוטפריד: "שניים או שלושה, אבל זה לא בדוק. שמו של הסגן הוא ישראל… הוא איש שירות הביטחון, איש המוסד נדמה לי, משהו כזה. זה הסיפור של הגדוד.

טנק סורי מוטל על גבעונת בשדות סינדיאנה

"דבר אחד יש כאן לציין כמה עובדות: א) לא הודיעו לנו שיש אויב. ובפירוש אם היו מודיעים יכול להיות שהתוצאות היו אחרות לחלוטין כיוון שלא היינו נכנסים בטווחים של 200 מטר ולא היינו נעים לאחור, או שעולים על תל אבו חנזיר או למקומות שולטים בשטח והיינו יכולים לדפוק את הסורים.

"ב) לאחר הקרב, בכל אופן שעתיים-שלוש אחרי הקרב, אחרי שאני התעוררתי לא היו טנקים סורים בשטח, הטנקים היחידים שראיתי זה היו הטנקים שעלו על הכביש לכיוון קונייטרה, אלה שניסיתי לעצור אותם טרמפ והצומת היתה ריקה. איזור נפח היה ריק. בכל אופן בזמן הזה שאני הייתי. זה ברור לי לחלוטין מכיוון שהסתובבתי שם".

אורי: טוב, בינתיים היה שם קרב רציני.

גוטפריד: "אני יודע שנכנסו אחרי זה והכל, השאלה באיזה שעות זה היה".

אורי: עד אחרי הצהריים, אתה נכנסת בצהריים. מבחינת רשתות קשר, כשנעת לקרב נעת בתדר הזה שנתנו לך?

גוטפריד: "כן, התדר של 188, שמתי אחד במקלטי העזר".

אורי: ואתה המשכת ברשת הגדודית?

גוטפריד: "כן".

אורי: ועם החטיבה הפסקת.

גוטפריד: "הקמב"צ נשאר על החטיבה ועליי, אבל לי עצמי…"

אורי: אתה בעצם הוכנסת ת"פ 188.

גוטפריד: "להלכה כן, למעשה לא".

אורי: ב-14:00 בערך נטשו את נפח בפעם השנייה.

גוטפריד: "זהו, זה בערך כשנגמר הקרב שלי, נטשו כנראה את נפח".

כאן נלחם גדוד 93. שטחי האש של נפח: מגדל תצפית, תל שיפון והרבה חולות

אלדד: האם ראית על ציר פלא איזשהו טנק שהיה פגוע שלנו?

גוטפריד: "על ציר פלא לא. שום דבר, הציר היה ריק לחלוטין, שום טנק פגוע בשום צורה שהיא. האקט הזה של ההיתקלות עם הסורים היה לכולנו תדהמה לא נורמלית, ועובדה היא שלא רצינו לירות עד שלא היינו בטוחים במאת האחוזים שזה סורים. תשמע, אתה רואה טי-62, אבל לך תדע אם זה בטוח טי-62 או 55. באותו רגע שאתה הולך לדפוק בו פגזים לתוך הטנק אתה רוצה להיות בטוח במאה אחוז. היות ולא ראינו צבעים בהתחלה, השערה ראשונה היתה שהעלו טירנים בכלל לרמת הגולן [טנקי T-54 שנתפסו בששת הימים והוכנסו לשימוש בצה"ל], לא עלה על דעתנו בצורה המזוויעה ביותר שיש שם סורים במרחק 300 ו-400 מטר מנפח".

אלדד: איך המטאורים היו בזמן הלחימה? איך הם פעלו? האם היה איתם בעיות מסוימות?

גוטפריד: "בטח שהיו בעיות. עד שהכנסת למהלך ועד שנסעת, וגם שהם בערו מאוד מאוד יפה. זה בנזין והטנק עם בעיות היגוי ובעיות מנוע יוצאות מגדר הרגיל".

אורי: כשהיית על רשת 188 כשנעת לקרב אתה שמעת אותם?

גוטפריד: "תשמע, אני למעשה על רשת 188 הייתי חצי דקה, בוא נאמר כך, כיוון שכשחזרתי לטנק אז תוך כדי תנועה נתתי הוראה לטען-קשר לעלות על הרשת שלהם. עכשיו כל העסק זה טווחים של מאות מטרים, סך הכל עד שההוא ירד לחפש ולא עשה את זה מיד, ופקודת היכון לירי אני זוכר טוב, אך ורק בגלל זה שהיו היריות בסביבה וזאת הסיבה".

אלדד: שמתם פגז בקנה?

גוטפריד: "כן, חוסר אמונה, אתה יודע, זה יותר מדי קרוב וזה היה מרגמות".

אורי: איזה מרגמות זיהיתם?

גוטפריד: "אני חושב שזה היה 120. זה היה טווחים קצרים וזה מה שהזהיר אותי למעשה, וגם הטנק של 188 שסיפרתי קודם, שהוא נכנס לאמוק והשתולל על הכביש. תיארתי לעצמי שאם טנק בורח מהקרב…"

אלדד: מאיפה הוא הגיע?

גוטפריד: "מכביש קונייטרה".

אורי: אתם התחלתם לראות אותו ממערב לצומת פלא-יבשה?

גוטפריד: "ראיתי אותו מכאן נע על הכביש, הוא יכול להיות של 7 או של…"

אורי: זאת אומרת מצפון להר שיפון.

אלדד: למה דווקא אמרת של 188?

גוטפריד: "עכשיו כשאתה שואל אותי אין לי שום סיבה להגיד שזה של 188".

אלדד: אז בוא אני אשאל אותך שאלה אחרת – איזה מקלע מפקד היה לו?

גוטפריד: "לא זוכר, אני לא זוכר. הרושם שזה של 188 נתקע לי בראש ואני לא יודע מה הסיבה. או שהחייל אמר את זה, או שזה כתוצאה מזה ש-188 חטפה את עיקר ה'בלאק' במלחמה".

אורי: זה יכול להיות של 679?

גוטפריד: "לא, זה היו אנשי צוות סדירים. זה שזה היו סדירים זה בטוח. זה היה שוט קל והיו שם שלושה ילדים בני 19-18 בפאניקה נוראית. ו-679 ו-179 הגיל הוא לא של 20-18. זה היה טנק סדיר, הוא היה מסודר מאוד. הם היו בפאניקה כיוון שראש המט"ק נחתך ונשאר להם והם פחדו לגעת בו. אבל הם היו שלושה ילדים וזה הדליק אצלי אור אדום יחד עם המרגמות. המרגמות היו דבר קרוב מאוד ואז החלטתי לנסוע בצורה כזאת [בתנועה מאובטחת].

עד כאן תחקיר מחלקת היסטוריה

עם פרייבט שטוחת גחון בשדה הקרב של גדוד 93

יש כמה משפטי השלמה לסיפור של גוטפריד, אבל לפניהן זווית אישית לסיפור: באפריל 2020 בעיצומו של משבר הקורונה, נסעתי יום אחד להסתובב בשדות נפח-סינדיאנה, כדי להתרשם ממקום הקרב של רן וגדוד 93.

כבר כשסטיתי מכביש 91 לאיזור מחצבת כפר גלעדי הנטושה אפשר היה להרגיש בסוריאליזם שמרחף באוויר. המחצבה הלכה לעולמה מזמן. היתה בנויה בחלקה על מבנים סורים ואפשר היה להתרשם שהמקום שימש כמגורים לעשרות עובדים. הדרך נמשכת מכאן דרומה – זהו ציר פלא – כשממזרח מביטים כל הזמן תלי שיפון ויוסיפון.

היה זה רכב פרייבט לגמרי. כמעט תואם פיאט 600 של פעם. מרווח גחון: 1.5 ס"מ לערך. חוזק צמיגים: מרשמלו. קפיצים: קורסים תחת כל במפר. עם החימוש הזה התחלתי את הדרך כדי להגיע הכי קרוב לבית הקברות של טנקי T-62 שעדיין פזורים בשטח.

התחלת הדרך היתה מעודדת – דרך עפר מהודקת ולא רעה, אבל ההמשך היה פחות סימפטי עד שכבר אי אפשר היה להמשיך.

הרכב אי שם, ברקע תל שיפון

הצלחתי להרחיק עם הרכב כ-600 מטר דרומה, או מעט יותר, ולהגיע לכמה גוויות של טנקים סורים. אבל בדרך חזרה הדרך היטשטשה פתאום, איבדתי אותה ומצאתי את עצמי מקרטע בלב לבו של שטח עם מהמורות, בורות, עליות ומורדות, פה ושם שלולית שנעקפה באלגנטיות, אבל גם מצבורי חולות. למרבה המזל, היינו שלושה ימים אחרי גשם, כך שהאדמה הספיקה להתייבש יפה. כל אלה הם מאכל תאווה לרכבי שטח מאותגרים, אבל לא לרכב האדום הזה שהחל לרעוד כעלה נידף והתחנן שאחלץ אותו.

עברנו את רגעי החרדה המוכרים מפעמים קודמות דומות, כשמתחנו את יכולות הרכב לקצה גבול יכולתו בתנאי שטח לא קלים. בשלב מסוים היה הכרח לנטוש את הרכב ולהסתובב ברגל בתוך השטח הפראי על מנת לחפש מוצא. לך תדע שאיזה חתיכת בור לא מסתתר מתחת לקמה הגבוהה והיבשה.

הימרנו על תנועה בשטח לעבר גדרות מחנה נפח, כ-700 מטר שנראו כמו הנצח. במידת הצורך אולי נבקש חילוץ מצה"ל וישלחו לנו אחר כבוד מרכבה סימן 5. אחרי נסיעה מורטת עצבים במהירות 5-4 קמ"ש הגענו איכשהו לדרך טובה, שבהמשכה כביש אספלט עם בורות פה ושם, שנע לאורך גדרות המחנה.

תוך כדי אנחת רווחה ראינו מצדו האחר של הגדר מצבור של טנקי צנטוריון ו-T סורים מכמה דגמים. זכר לאותו קרב מר שהתדפק על שערי הבסיס.

מחסן הגרוטאות של מחנה נפח

נשאנו תחינה שהכביש הזה יוציא אותנו החוצה ולא יסתיים בשער אחורי סגור של הבסיס, ואכן למזלנו היתה זו דרך היקפית חיצונית שהוציאה אותנו לכביש הראשי. אנקדוטה קטנה בלב התחקיר של גוטפריד ממלחמת יום כיפור.

גוטפריד: התקרבנו למחנה נפח לבקש עזרה משני טנקים שלנו והם ירו עלינו ח"ש

הקוראים מוזמנים להביע את דעתם על התחקיר של רן ואף לשאול, ואם ירצה יענה. רן הוא אחד האנשים שיכולים להעיד איך מחנה צה"ל, בין הגדולים והחשובים בבסיסי רמת הגולן, שכמה שעות קודם לכן היה שוקק והומה באופן שהדהים אותו, הפך בבת אחת לשממה אחרי שננטש בבהלה, ואיך בשעות אחר הצהריים של אותו יום טנקים סורים עוד עלו כאן ממערב למזרח.

בכל זאת, שאלנו את רן, בהמשך לדבריו בתחקיר מ-1976, איך ייתכן שאחרי שהתעורר אמר שלא היה סביבו דבר, הרי נפגעו שם עשרות טנקים. לאן הם נעלמו?

גוטפריד, שנת 2020: "התעוררתי כשאני פצוע קשה עם 30% כוויות מהחגורה ועד למצח, וסביבי היה רק נהג הטנק שנפצע אף הוא קשה. לא זוכר את שמו היות וזה היה ציוות חדש. מסביב היו טנקים פגועים משני הצדדים, נפילות פה ושם ואין כוחות שלנו פעילים. שקט, חוץ מפיצוצים, ופה ושם צעקות פצועים. הייתי עם חצי גוף בחוץ בזמן הפגיעה היות ופקדתי על הגדוד. עפתי מהפגיעה החוצה וכנראה שגם הצריח עף לצד הטנק. הכוחות הסורים שטפו אותנו ונשארו בשטח טנקים שלנו וסורים פגועים, ואנשי צוות ישראלים וסורים פצועים או מתים".

גוטפריד הוסיף: "זוכר שאחרי הפציעה, הצימאון היה בלתי נתפס ומוטרף. על אף הירי, הכאב וההפגזות חיפשתי מים בטנקים הפגועים והשרופים היות וידעתי שללא מים פשוט לא נשרוד. הורדתי ג'ריקן מים מצריח טנק פגוע, שחלקו עדיין בער כשאני עם כוויות של 30% ועוד, כמו שהוגדרתי ברמב"ם לאחר מכן, ועם פנים נפוחות מהכוויות וראייה מצומצמת. התחושה של הרוויית הצימאון היתה שווה את המאמץ, הכאב והירי מסביב.

קילומטר ממזרח לנפח. אתר ההנצחה של חטיבה 679. ברקע T-62 ועליו חקוקים שמות 75 הרוגי החטיבה

"לפני שמצאנו מים הרטבתי את השפתיים בשתן מרוב צמא. כשהתחלנו לרדת בכביש לכיוון נפח, הייתי רק עם מכנסיים וחצי גוף עליון ושרוף ופנים שחורים ונפוחים מהכוויות, כשאני רואה מטושטש וחלקי. כך זיהינו את המ"פ הסורי שעלה מנפח בנסיעה מנהלתית עם הטנקים שלו מטווח של כמה מטרים, כשאת רעש השרשראות שמעתי ממרחק. היות שהם עלו מלמטה למעלה, ממערב למזרח, מכיוון נפח, הייתי בטוח שאלו טנקים שלנו שיגישו לנו עזרה. הוא היה בטוח שאנחנו פצועים סורים וירד להגיש עזרה. הריצה שלנו עם פציעות קשות היתה כזו, שאוסיין בולט היה צב לעומתנו. זינקנו לבטונדות במחצבה ובמסתור למעביר מים קטן. הסורי הסתפק בכמה צרורות והמשיך בנסיעה לכיוון תל אבו חנזיר, שזכור לי היטב מששת הימים אחרי שטיהרתי אותו בסוף המלחמה והוא היה ריק.

"אחרי שהסורים עברו החלטתי שאני מסווה את עצמי במידת היכולת והלכנו לאחד הטנקים הפגועים (מסביב קצת נפילות, הרוגים וגם פצועים) לקחתי שתי שמיכות, התעטפנו בהן והלכנו לכיוון נפח. כשהתחלנו לרדת מהגבעה לכיוון שני הטנקים הישראלים שהיו צמודים לגדר הצפונית, ירה אחד מהם ח"ש אלינו שפגע כמטר ממני. נפנפנו ביד והוא לא המשיך.

"היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. נכנסנו לנפח הנטוש. שם עמדה חיפושית פולקסווגן במצב טוב. ידעתי שאם לא נקבל עזרה רפואית דחופה, נתפגר שנינו הן מזיהום והן מחוסר נוזלים, ובכלל. היה כאב, אך הראש עבד. הרכב היה נעול. לקחתי אבן ושברתי את החלון ונכנסתי פנימה מתוך תקווה להידרדר איתה לכיוון הירדן. ההגה היה נעול. עזבנו אותו.

"כבר נהיה ערב וירדנו ברגל על הכביש כשכוחות ישראלים מסייעים בעיקר (לא לוחמים) עולים למעלה. חיפשתי את רפול האוגדונר לעדכן אותו שנפח ריקה, אבל אף אחד לא ידע היכן החפ"ק. עידכנתי כמה מפקדים זוטרים בשיירות הארוכות. כמובן שגם עזרה ראשונה לא קיבלנו היות וכל הכוחות עלו מזרחה לכיוון הקרבות.

"ואז בא הסיפור עם סובארו סטיישן ונהג עולה מרוסיה, שאמר לי שהוא נוסע להיאחזות קשת, נדמה לי. הרגשתי שזאת כנראה הזדמנות אחרונה שלנו והרמתי אבן משכנעת כדי שיבין את המצב. הוא הבין ולקח אותנו לבית המכס התחתון, שם היה תאג"ד גדול. אני זוכר שהרופא לא הצליח למצוא וריד לאינפוזיה ואז ביצע חתך ליד הקרסול ותקע שם את המחט. עטפו אותי במשהו ואמרו לשלוח אותי באוטובוס עם אלונקות לצפת. הרופא שהיה שם אמר ואני זוכר כל מילה: 'באוטובוס יגיע לצפת מת. שילחו אותו בהליקופטר לרמב"ם, אולי יחיה'. טסנו לרמב"ם. עד היום אני זוכר את המראה הראשון שראיתי בטיפול נמרץ לאחר שהתעוררתי: אחות עם עיניים יפות, עם מסקרה בצבע סגול".

——————————————————————————————-