בלי להיות גיבור גדול

סיפורו של נהג אמ.איקס מחטיבה 37 במלחמת ששת הימים * טל הלוי כותב על אבא, יצחק הלוי מעפולה * מגיוסו ב-1948 לגדוד 19, דרך מבצע קדש ואלבום התמונות ממלחמת ששת הימים * הפנים של אנשים שצמחו עם המדינה ולצידה, הפכו לבעלי משפחות, בעלי מקצועות פשוטים, וכשהיה צריך לקום וללכת למילואים כי קראו להם – הם פשוט עשו את זה. בלי התחכמויות ובלי תירוצים

הנהג יצחק הלוי עם חבריו לצוות האמ.איקס במלחמת ששת הימים

נזכר, ליקט, ערך ודמע: טל הלוי

במידה רבה אלו הן פניו של דור שלם. המשכו של דור תש"ח אל העשורים הראשונים של המדינה. פניהם של אנשים פשוטים שצמחו עם המדינה ולצידה, שהתבגרו, הפכו לבעלי משפחות, בעלי מקצועות פשוטים, ובין לבין, כשהיה צריך לקום וללכת כי קראו להם – הם פשוט עשו את זה. בלי התחכמויות, בלי תירוצים, בלי מודעות עצמית ואישית גבוהה מדי. אולי זה מתומצת במשפט "אל תתנדב ואל תסרב", שאבי היה אומר לי כל פעם לפני שהייתי הולך לצבא.

אנשים שבשבילם לשרת במילואים זה פשוט היה חלק מהעניין. חלק מהמציאות. פשוט. פשוט, בלי לחשוב יותר מדי. ללכת כי כולם הולכים. ללכת כי ככה אמרו. בלי להיות גיבור גדול. בלי לגמרי להבין לעומק את גודל השעה. ללכת ולנסות ולהשתדל גם לא להיפגע. לעשות את כל מה שצריך. בלי להיות גיבור גדול.

כשאני נולדתי, אבי היה בן 40. זו הייתה שנת 69'. אבא היה נהג אוטובוס. נכון יותר לומר – חבר אגד. עפולה. שכונת הפועלים. רחוב המגן. על שמו של כוח המגן העברי שהקים את המדינה.

היה זה מעמד בינוני זעיר-בורגני שעשה הכל בעשר אצבעותיו. לא קיבל כמעט כלום מההורים שעלו לארץ קצת לפני המלחמה הגדולה. רוב המשפחה המורחבת נשארה אי שם מאחור ומרובה הגדול לא נותר זכר. אבל היה שם איזה חוש הישרדות שאמר לאמא של אבא – לסבתא רבקה, לקום וללכת. לעזוב את פולין ולעלות לארץ ב-1935. לרוץ ולסדר סרטיפיקט, להיגרר עם חמישה ילדים באוניה "פולוניה" שעושה את דרכה מהים השחור לארץ ישראל. לא גיבורים גדולים. לא מעפילים או משהו כזה. ללכת, כי ככה אמרו שכדאי לעשות.

אז עולים לארץ, ומתחילים להסתדר. מתחילים מלבנות צריף. לא רחוק מתחנת הרכבת של עפולה. עפולה של שנות השלושים. עפולה של המנדט. עפולה של חיילים בריטים, סקוטים, הודים, אוסטרלים, ליד תחנת הרכבת ובשדרת הדקלים. "האנגלים".

סבא יעקב היה נגר שהתמחה בייצור גלגלי עץ של עגלות. הוא לא כל כך רצה לעלות לארץ, אבל האישה לחצה. אז הוא, לא התנדב אבל גם לא סירב, עשה מה שהיא אמרה לו. ואבי, יצחק, איצ'לה, איציק – הוא השלישי מתוך חמשת הילדים של יעקב ורבקה פיונטק. הפיונטק יהפוך ל"הלוי" – שם משפחה חדש, בעברית. ככה עשה הדוד שעלה לפניהם לטבעון, וכך גם הם יעשו. יעברתו את השם. בלי בן גוריון, בלי טררם גדול. פשוט. כי ככה צריך לעשות.

הרכבת של העמק נסעה הלוך ושוב. ובזמן הזה, כל הילדים הלכו לבנות לאנגלים תחנת משטרה גדולה באמצע עפולה. כולם הלכו לעזור להם לבנות את המשטרה. הגדולים ב"סולל בונה" ממש בונים. אבל היתה גם עבודה של ילדים. לשבת על הכביש, לקבל את קרשי העץ הגדולים והממוסמרים שתמכו ביציקות הבטון החדשות, ולהוציא מהם עם צבת את כל המסמרים. ליישר את המסמרים ואת הישרים לזרוק לדלי. כשהדלי התמלא במסמרים ישרים, פשוטים ומוכנים למשמרת שנייה, למסור את הדלי הלאה ולקבל בתמורה כמה גרושים. ככה עובדים. ככה צריך להרוויח קצת כסף ולהביא הביתה. כולם עובדים. כולם פועלים. לא מכירים מציאות אחרת. זו המשמרת שלנו עכשיו.

פתק לקלט, צו גיוס 1948

ואז, כשהזמן מתאים עולים על הרכבת ונוסעים עליה בעמק. לאן נוסעים? אבי איציק גדל והצטרף לחברת הנוער בקיבוץ אלונים. עם מיטת סוכנות שסוחבים על הגב ותיק קטן, נוסעים ברכבת עד כפר יהושע והולכים לקיבוץ אלונים. שם בעיקר עובדים.

קראו להם חי"ש, קראו להם גולני, קראו להם גדוד 19 – גדוד הפשיטה הממוכן בפיקודו של מאיר עמית, לימים ראש המוסד. אבל הם לא קראו לעצמם בשמות. הם פשוט הלכו. עם החבר'ה. ממחסן הבגדים שצריך לסדר בג'דה, היא רמת ישי של היום, ומי שיודע לנהוג אז בכלל עדיף. נהגות – מקצוע מכובד. מסודר. היום על משאית, מחר באגד.

כשגולני יורדים לעמק הירדן להתכונן לקרבות סביב העיירה סמח, היא צמח, יורדים נהגי המשאיות בשיירות אל העמק. זכור לי שאבא סיפר שהתארגנה פעולת הטעיה באמצעות המשאיות של גולני. לעת ערב מתארגנים בשיירה באיזור פוריה, מדליקים אורות מלאים וגבוהים ויורדים ברעש גדול למטה אל העמק. בתחתית המורד מכבים את הפנסים ועולים בחשיכה מוחלטת ובנהיגה זהירה שוב אל ראשו של הרכס. שם מסתובבים, מדליקים אורות ושוב גולשים במדרון. ככה פעמים מספר, בחוכמה פשוטה של נהגים ומפקדים, כדי ליצור רושם של כוח תגבורת גדול המגיע לעמק.

משימה נוספת במסגרת מלחמת השחרור היתה פשיטה והשתלטות על שדה התעופה במגידו, בצמוד לכביש הסרגל. לעשות את זה מהר, לפני שהעיראקים יגיעו וישלחו כוחות לשם.

אבל גולת הכותרת של המלחמה היתה מבצע עובדה.

המפתחות בפנים. הלוי בשירות הסדיר

קיבלו פקודה ונסעו. ירדו לנגב בשיירה גדולה. כל הגדוד. עברו את כל עמק הערבה הארוך והמשמים. בלי דרמות גדולות. זכורה לאבי ההמתנה המשונה, שניתנה להם בפקודה באיזור עין יהב או מקום דומה, ושהחבר'ה הלכו לצוד בהרים כל מיני חיות. זוכר במעורפל שהגיעו לראש מפרץ אילת, היא אום רשרש. והדגל, דגל הדיו, היה כבר מונף בראש התורן. פיספסו את חטיבת הנגב בכמה דקות. הבנו אולי למה ביקשו מאיתנו להמתין בדרך. אבל האמת… לא עשינו מזה עניין.

העיקר שהמלחמה הסתיימה ועכשיו נחזור הביתה.

חוזרים הביתה. נכנסים לחברות באגד. מתחתנים עם פייגל'ה פלק, בת מושב מרחביה, החמודה שפגשנו בנסיעות באוטובוס, ובונים את ביתנו הקטן בעפולה לא רחוק מההורים. האמת, שבעפולה שום מקום לא רחוק יותר מדי משום מקום. הפרק של השירות הצבאי הסתיים. בעצם לא. הסדיר יהפוך למילואים. מילואים עד גיל 55. לא משהו חריג או שונה מדי לאותן שנים.

נהגי המשאיות של גולני נלקחו לחיל השריון, שגדל והתעצם באותן שנים. שנות החמישים, בואך מבצע קדש. החבר'ה עוברים הסבה לטנקים החדשים שזה מקרוב באו באוניות מצרפת – האמ.איקסים. איציק הלוי הופך באופן טבעי לנהג אמ.איקס. שנים של אימונים, חול, טינופת, זיעה ו"תענוג" לא כל כך גדול. בהפוגות באימונים מחפשים ומוצאים קצת צל מתחת לטנק, בין הזחלים.

סיפור קשה ששמעתי מפיו פעם היה עריפת ראש לאחד הנהגים על ידי הצריח המסתובב של הטנק. רק אז הבינו שצריך לבצע איזשהו אילתור, שימנע את סיבוב הצריח בצורה שתסכן את חייו של הנהג, שיושב על כסאו וראשו מציץ החוצה.

את מבצע קדש מעבירים בהמתנה שלא מבשילה לכלל הצטרפות למלחמה. משתחררים, עד המלחמה הבאה.

בינתיים נולדים שני בנים, דן ושי. במקביל, מפתח אבא את תחביב הציור והפיסול. מגדל יוני טווס, עוסק בגננות. אבא מאוהב בעשייה יצירתית בחצר. עבודות נגרות קלות, ציורים, פסלים. לימודי אמנות ב"אוהל שרה". אדם פשוט, שחי את חייו.

1967 – האחים שלי זוכרים שקראו לאבא בחטף עם פרוץ מלחמת ששת הימים. אולי היה זה חבר ליחידה עם אוטו בעל גג נפתח. אולי פשוט היה זה ג'יפ. אבא בחטיבה 37, גדוד 266 בפיקודו של רן שריג, שיילחם בשתי חזיתות – צפון השומרון והרמה הסורית. מהמלחמה זו יש באלבום שלנו כמה וכמה תמונות.

הכניסה לג'נין ושכם הזכירה לאבא בעיקר את ההפצצה של מטוסי חיל האוויר בשוגג. מי שהיה מתחת לגחון הטנקים בזמן שהמטוסים ירדו על השיירה ניצל. אבא עבר את זה בשלום.

בדרך צפונה לזירת רמת הגולן עברו בעפולה. איזה מזל שעפולה יושבת כל כך קרוב ומרכזי לצירי התנועה. ממש ליד הבית. קופצים להגיד שלום לילדים ולאישה. לימים מסתבר שהופצה שמועה במהלך המלחמה שאבא נהרג. הסתובבו שמועות מפחידות, אבל די מהר הבינו שאין בהן ממש.

ראש פינה. לפני העלייה לרמה, מגיע לאבא ראובן לבני משער העמקים. הוא ביקש ממנו למסור מכתב הביתה למשפחתו. לאחר זמן קצר הוא נהרג בקרבות.

חושניה. כשהגענו לחושניה ונכנסנו לבתים, אבא זכר, היה ניכר שהאנשים עזבו בחופזה את המקום. הקפה עוד היה על הגז, הבתים מלאים. לקחנו קצת מזכרות. לא משהו מיוחד.

תמונות ממלחמת ששת הימים מהאלבום של יצחק הלוי

הילדות של 1967 בצל הטנק. תקופת ההמתנה בעין זיתים. האם הן יזהו את עצמן?

המשפחה שבאה לבקר את אבא בתקופה ההמתנה שלפני ששת הימים. האם הילדות יזהו את עצמן?

6 ביוני 1967, חטיבה 37 עוברת דרך מחסום הקוביות ליד הכפר עקבה מצפון לשכם

חטיבה 37 נכנסת לשכם, יום רביעי 7 ביוני 1967

מג"ד 266 סא"ל רפול שפר (מימין) ואנשיו על רקע בניין משטרת שכם

ברחוב הראשי של שכם

על רק ה-0.3, חטיבה 37 בתנועה בצפון השומרון

החזית הסורית. גדוד 266 במבואות קונייטרה על רקע הר בנטל

עם דגל סוריה וכרזה "אריות אבו קאדר" ע"ש קדוש שיעי-עלאווי בסוריה

חבר'ה מגדוד 266 אי שם ברמה בסיום המלחמה

עוד תמונה למזכרת מיוני 1967

יצחק הלוי [שני משמאל] עם חברים וצלחות אוכל שמצאו בבית סורי שננטש

שש אחרי המלחמה. מחלקת טנקיסטים מ-266 

פלוגת רן שריג [עומד שני משמאל] בצילום למזכרת עם סיום מלחמת ששת הימים

פוזה של מנצחים על תותח סורי

חטיבה 37 במסדר הניצחון 1967

יצחק הלוי [מימין] בטקס קבלת אות מלחמת ששת הימים בחטיבה 37

טקס קבלת אות המלחמה במשטרת ראש פינה

נלחמו וחזרו הביתה בשלום. אנשי המילואים של חטיבה 37

באימון בתקופת ההתשה. רן גוטפריד, שהיה מ"מ בששת הימים, יורה באקדח. הלוי רביעי מימין עם ידיים על המותניים ולצידו משמאל המ"פ רן שריג

מלחמת ששת הימים הסתיימה.

גם הפעם הצלחנו לחזור הביתה בשלום. מזל. פשוט, עשינו מה שצריך.

איזה אינגלע, איזה זיס. שי, טל ודני הלוי, עפולה 1970

בינתיים נולד ילד נוסף למשפחה, טל.

את המלחמה הבאה, מלחמת יום הכיפורים מעביר אבא במשימות הובלת חיילים לחזית. על המלחמה הזו לא דיברו יותר מדי. אחרי המלחמה נוסעים לבקר באפריקה, בצד השני של התעלה. לוקחים את דני, הבן הגדול, מלבישים אותו במדים ונוסעים באוטובוס של אגד לצד השני. חוויות בלתי נשכחות של אבא ובן במציאות שהיום היא כמעט בלתי נתפסת. מטיילים באפריקה בכפרי הדלתא, עם נער מתבגר, אחרי המלחמה. חיילים, הריסות, בונקרים, גופות חרוכות. הזיה.

שנות השבעים המאוחרות – לאחר מכן הועבר אבא לתובלה. המשיך במשימות נהגות שונות בבסיס צנובר ובטירה. זכורה לי בעיקר חדוות היצירה של אבא, בעת שהיה גאה להשתמש בכושר היצירתי שלו, וכך תרם את חלקו ועיצב את הסמלילים על משאיות התובלה, הפילים, התלתנים ועוד מיני סימנים ליחידות התובלה השונות. הרס"רים בבסיסים אהבו את המילואימניק "הזקן" הזה מאוד.

יצחק הלוי

בגיל 55 משתחרר איציק הלוי משירות המילואים שלו. גם בשנים האחרונות בשירות של סמל ראשון הלוי, הוא הלך למילואים עם החבר'ה הצעירים בתחושת שמחה די גדולה. דור תש"ח מהחי"ש, גולני, שריון ותובלה, שעבר את כל המלחמות, האירועים הגדולים ותמיד חיכה לחזור הביתה לילדים ולאשה. מזכיר לי קצת את פורסט גאמפ. אבל רק מזכיר.

ובחזרה להתחלה. במידה רבה אלה היו פניו של דור שלם. פניהם של אנשים פשוטים שכשהיה צריך לקום וללכת – הם פשוט עשו את זה. בלי התחכמויות, בלי תירוצים, בלי מודעות עצמית ואישית גבוהה מדי. אולי זה מתומצת במשפט "אל תתנדב ואל תסרב", שאבי היה אומר לי כל פעם לפני שהייתי הולך לצבא.

אנשים שבשבילם לשרת במילואים זה פשוט חלק מהעניין. פשוט. הכי פשוט. בלי לחשוב יותר מדי. ללכת כי כולם הולכים. ללכת כי ככה אמרו. בלי להיות גיבור גדול. בלי לגמרי להבין לעומקה את גודל השעה. ללכת ולנסות ולהשתדל גם לא להיפגע. לעשות את כל מה שצריך. בלי להיות גיבור גדול.

סיומת

2020: אבא בן 91. יושב במטבח. אני מקריא לו חלקים מ"נעמוש". מנסה לגרות את הזיכרון שלו עם שמות, תמונות.

הזיכרון לא משהו, בלשון המעטה.

לפתע הוא ניעור ואומר לי:

"פששש…עברו כבר עשרים שנה מאז" (ששת הימים).

אני מתקן אותו: "אבא, עברו כבר הרבה יותר. 53 שנים".

אז בנימה חצי כועסת חצי מבודחת אבא אומר לי: "אז מה אתה רוצה ממני? אני מילאתי את חובתי"!

מה שנכון, נכון.

בן 91. יצחק הלוי 2020

5 מחשבות על “בלי להיות גיבור גדול

  1. עולם קטן

    מצד סבי אני עפולאי משפחתנו מן הראשונות בעפולה מצד אימי אני ממושב מרחביה

    בת של בת דודתי נשואה לאחד הפלקים.

    אביך בוודאי הכיר את דודי בנימין הוברמן ז"ל

    אכן סיפור מייצג של דור

    בריאות טובה לאביך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s