נורת גנרטור דולקת

בית און ביקש לטוס, יאלו סירב, בני פלד התערב ואישר * רביעיית סופר מיסטר המריאה לתקיפת שיירה סורית בצומת וואסט בצהרי ה-9 ביוני 1967 * מה קרה בטיסה שממנה לא חזר מפקד טייסת 105 לשעבר? * צללנו לאותה גיחה ביחד עם מספר 1 יאלו שביט, מספר 2 צביקה רוזנברג ומספר 4 איתן פלד, ונחשפנו לחילופי האשמות בין מוביל המבנה למשפחה השכולה * מעל שברי המטוס במצוק עורבים העשן עודנו מיתמר

סא"ל בית און בסמב"ד 31 בדרך להמראה אל הגיחה שממנה לא שב. צולם ממרפסת בניין טייסת העקרב 9.6.67 (צילום: אתר מרקיע שחקים, באדיבות אשר רוט)

במשך שנים בלט זנבו של סופר מיסטר במרומי רמת הגולן. אפשר היה לראות אותו מהקיבוצים להבות הבשן ושמיר. היה זה השריד העיקרי מהמטוס שהופל על-ידי הסורים בשעות אחר הצהריים של יום שישי ה-9 ביוני 1967, בעיצומם של קרבות היום הראשון בחזית הסורית. הטייס סא"ל שלמה בית און נהרג.

באיזור שבו נפל והתרסק, מעט מצפון לשמורת נחל עורבים של היום, כ-300 מטר ממערב לדרך הנפט, פזורים עד היום שברים קטנים. יום אחד נעלם מראהו של הזנב מהקיבוצים. כנראה שקע או שנפל על צידו. שרידי גופתו של בית און נמצאו למחרת, כשלושה קילומטר ממזרח ללהבות הבשן.

סא"ל שלמה בית און ז"ל

המטוס שהתרסק באותו יום הוסיף לתבערות ולעשן הסמיך שהיתמרו באותו שבוע קרבות דרמטי, שבסיומו הפכה הרמה הסורית לרמת הגולן. אבל גם בחלוף 53 שנים גילינו שהגחלים עדיין לוחשות.  סיפורה של הגיחה הזו עדיין טעון, מלווה בטונים עכורים וחילופי האשמות, תוך כדי נסיונה של משפחת הטייס הבכיר לתקן עוול שנגרם לו, לטענתה.

קולות צורמים מלווים פה ושם את נצחונו המזהיר של חיל האוויר במלחמת ששת הימים. גם במלחמה זו לא הכל הלך חלק בממלכת "הטובים לטיס". אין בכוחם של קולות אלה לסדוק את ההילה. וצריך וראוי שיישמעו.

בספטמבר 2019 פרסמנו כאן מספר דוחות תחקיר של תקיפות אוויר בשטח סוריה. אחד מהם היה תחקיר הגיחה שממנה בית און לא חזר. מספר חודשים אחר-כך נתקל בדוח הזה צביקה רוזנברג, מי שהיה מספר 2 באותה תקיפה. נפגשנו איתו לשמוע על האירוע ההוא, ולא החמצנו את ההזדמנות לקבל ממנו מבט רחב יותר של מלחמת ששת הימים בכללותה מן האוויר.

צביקה רוזנברג נולד בתל אביב ב-1944. בצעירותו שיחק כדורגל בבית"ר ת"א [ההורים היו רוויזיוניסטים כבר בפולין]. נחשב לכישרון מבטיח ואף הספיק בגיל 17 לשחק כמה משחקים בקבוצה הבוגרת. במקום ללכת על קריירה של ספורטאי, החליט לקחת את החיים יותר ברצינות. הוא נענה לזימון למבדקי קורס טיס ועבר אותם בהצלחה. התגייס בפברואר 1963 ונאלץ להמתין כמה חודשים עד לפתיחת הקורס. מאחר שהיה לו רישיון על אופנוע, סופח בינתיים למחלקת רכב בבסיס חצור והיה חלק מחבורת הנהגים והמכונאים.

את קורס הטיס סיים ב-1965 בציונים גבוהים, ומכאן החל קריירה מפוארת כטייס: ארבעה חודשים על מטוס האורגן, עשר שנים על סופר מיסטר ועשר שנים על סקייהוק. נלחם במלחמות ששת הימים, ההתשה, יום כיפור, לבנון הראשונה ועוד כל מיני מבצעים. מ-1968 הפך לטייס אזרחי, תחילה שלוש שנים בארקיע ולאחר מכן 40 שנה באל-על על מטוסי בואינג 707, 747/200 ו-777, כולל קצין ראשון, קברניט, בוחן, יו"ר איגוד הטייסים הישראלי וסגן נשיא איזורי באיגוד הטייסים הבינלאומי. על הצטיינותו בתפקיד זה קיבל אות הוקרה בינלאומי.

1965, צביקה רוזנברג בסמב"ד

הסופר מיסטר [סמב"ד] היה גירסה צרפתית משודרגת למטוסי המיסטר. הם נקלטו בחיל האוויר הישראלי ב-1958 ועד להגעת המיראז'ים ב-1962 היו מטוסי היירוט. באותן שנים הם היו שווי ערך למיג 19 שהיו בצבאות ערב. המיראז' הוצב מול מיג 21, המיסטר מול מיג 17 והאורגן מול מיג 15.

היתרונות של הסופר מיסטר היו מבער אחורי וכוונת טלמטר אוטומטית. המנוע החזק הביא את המטוס למהירות של 1.2 מאך. הוא היה יכול אפילו יותר, אבל עצרו כאן כדי שלא לשחוק את גוף המטוס. "ההבדל בין אורגאן לסופר מיסטר", אומר צביקה, "זה כמו שתעבור לנסוע ממכונית דה-שבו למרצדס. אתה לוחץ על הגז (פותח מצערת) ונדבק לכיסא".

השירות עד מלחמת ששת הימים עבר עליו בנעימים, אבל כבר בשלב מוקדם הוא החליט שהוא לא מעוניין להמשיך בחיל האוויר לאחר תום שירות הקבע הראשוני: "כשהגעתי ל-105 ראיתי טייסת של ותיקים, מבוגרים ממני בעשר שנים. 80 אחוז מהכוח הלוחם היו אנשי מילואים, שמרביתם היו טייסי אל על – יוסקה צוק ז"ל, אמנון שפירא, אילן רון, עופר צוליק, חנן שחם ז"ל ועוד. ראיתי עולם אחר, העיניים שלי נפקחו, כי רציתי להגיע לטופ בתעופה ושיהיה לי מה שלא היה למשפחתי, שהיתה מהמעמד הכלכלי הממוצע. חשבתי בצורה די מאורגנת איזה אורח חיים אני רוצה והחלטתי שמקומי יהיה בתעופה האזרחית, אם כי אמשיך לעשות מילואים בטייסת ואלחם בכל המלחמות עד שיגידו לי די. ובאמת במלחמות טסתי יותר מהחברים שלי מאותו קורס, שהמשיכו קבע בחיל האוויר ועלו בדרגות".

סגן צביקה בבטאון חיל האוויר ממלחמת ששת הימים

גליון מנצח, יוני 67'

את צביקה רוזנברג אני מכיר בערך מיוני 1967. כך התברר לי לאחר הפגישה איתו. את תמונתו אני זוכר היטב מבטאון חיל האוויר שיצא מיד אחרי מלחמת ששת הימים בגרסת "לייף", ושהיה אחד מאלבומי הניצחון הראשונים שהופיעו באותה תקופה ונחטפו בהמוניהם.

בטאון זה היה ריכוז של ראיונות ותמונות מתקופת הכוננות והמלחמה עם טייסים, מכונאים וצוותי קרקע, כולל תיאורי קרבות מול מיגים וסוחוי, תקיפת שדות התעופה, ריכוזי שריון ושיירות.

חרשנו באותה תקופה את הגיליון המפואר שוב ושוב, עמוד אחרי עמוד, מתרפקים על תמונותיהם של הטייסים כחולי העיניים, למרות שהצילומים היו בשחור-לבן. זכרנו כמעט כל טייס בתמונתו, ואת הכותרות שנראו לנו הילדים כעוצמתיות. "כל פגיעה – בול", "נורד ישראלי מעל מיצרי טיראן", "ההוקים משחרים לטרף", "הרחוקים והנפלאים", "עמוד האש הסילוני לפני המחנה" ועוד.

צילום של צביקה רוזנברג – "סגן צ', טייס סופר מיסטר" – הופיעה באותו גיליון למזכרת מתוך אסופת חומרים מה-9 ביוני 1967, שהביאה את סיכום ארבעת ימי המלחמה הראשונים.

סגן צ' [רוזנברג] בגיליון הסיכום לנצחונו של חיל האוויר במלחמת ששת הימים

צביקה במבצע מוקד 5 ביוני: המטרה – אינשאס, הביצוע – קהיר בינלאומי

צביקה השתתף במבצע מוקד, אותו בליץ מפתיע וחסר תקדים בהפקה, בארגון ובביצוע על שדות התעופה במצרים, שבו הושמדו מאות מטוסים תוך כשלוש שעות. יש בחיל האוויר הרואים את מלחמת ששת הימים כמלחמת שלוש השעות, שבה הכריעו המטוסים את המערכה.

"מהיום שסיימתי קורס טיס ועד המלחמה התאמנו נון סטופ על תקיפות שדות תעופה", מספר צביקה. "הפקודה נבנתה כמה שנים לפני כן ועברה שינויים לאורך הדרך. לא ידענו לאן נטוס, אבל היה מבנה ידוע של שדה תעופה, האימונים היו על בסיס חצור ביבש, כלומר על מצלמות, ועל עוד שני בסיסי דמה ששם היינו זורקים פצצות ויורים פגזים. היינו ספצים, כל אחד ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. התאמנו ביום ובלילה, באור ראשון ובאור אחרון. כל טייס במטוס שלו ידע יפה מאוד איפה צריך למשוך ולכמה צריך למשוך כדי להביא את הכוונת למסלול, איפה לשחרר את הפצצה, איפה לצאת מהר ימינה או שמאלה, תלוי איפה נמצא הנ"מ, ואם אין נ"מ אפשר לרדת לצליפות.

"ערב קודם [יום ראשון 4 ביוני] כבר ידענו שמחר יוצאים למלחמה. הייתי נשוי טרי. התחתנתי במרץ 1967 עם עדנה. לא יכולנו לצאת מיד לירח דבש, אבל אחרי שבועיים טסנו לארה"ב. בדרך חזרה כשהגענו לפריז שמעתי שהפלנו כך וכך מיגים [תקרית ה-7 באפריל 1967 מול הסורים] ואמרתי לעדנה בואי. ידעתי שהולך להיות משהו ואז נכנסנו לתקופת ההמתנה".

הוא מספר שעם תחילת המלחמה פונו מבסיס חצור כל משפחות הטייסים לבית גולדמינץ בנתניה. אשתו עדנה ואשתו של טייס נוסף, בנצי גייפמן [שנהרג לאחר מכן בתקיפה ברמה הסורית], היו בין היחידות שנותרו בבסיס כמתנדבות ועזרו בעבודה משרדית. צביקה: "כל המשפחות היו בנתניה, כדי להרחיק אותן מהבסיס שהיה מטרה לאויב, ובסוף מה שקרה שהטופולב העיראקי זרק פצצה ביום השני למלחמה לא הרחק מהאוטובוס שלהן".

חזרה לשעות לפנות בוקר 5 ביוני 1967. "קמנו, כל אחד כבר ידע את המטרה הראשונה שלו. המטרה שלי היתה אינשאס, שדה תעופה באיזור קהיר. הוא היה על קצה טווח הדלק של הסופר מיסטר. היו לנו בטייסת שני מיכלים נתיקים, האחד של 600 ליטר שבא מצרפת, והשני של 1,200 ליטר שהיה מתוצרת ישראל והגדיל לנו את הטווח. בגלל שטסנו נמוך זה שורף יותר דלק, ואינשאס היתה על קצה הטווח. זה היה אחד מהשדות המצריים הגדולים. היו שם מטוסי קרב ומטוסי תובלה.

"הייתי במבנה השני שתקף את אינשאס. מפקד הטייסת שלנו, יאלו, הוביל את המבנה הראשון מהטייסת, והיה אינטרוול של כמה דקות בין תקיפה לתקיפה. כל כמה דקות נכנסה רביעייה אחרת. הכל היה מתואם, תאמין לי היו צריכים לקבל על זה פרס נובל למלחמה. המראנו בערך ב-07:35, הטיסה לשם לוקחת כ-20 דקות. היינו בדממת אלחוט, מכשירי קשר סגורים. כשהצטרפנו למבנה ראינו שאנחנו רק שלושה. אחד נעלם. רק אחרי שחזרנו הבנו מה קרה. זה היה אמנון שפירא מארקיע. הוא המריא, אחת הדלתות שסוגרת על הגלגלים עפה, פגעה במיכל הנתיק וכל הדלק החל לזרום החוצה. הוא ראה את זה במראה האחורית ולא המשיך איתנו. שרף דלק כדי להגיע למשקל נחיתה וחזר לבסיס. נשארנו שלושה.

יצאנו מחוף אשדוד ישר לדלתה המצרית ומשם נכנסנו לכיוון קהיר. טסנו נמוך מאוד, מטרים ספורים מעל המים. ראינו את השובלים של המנוע על פני המים. שנייה אחת אתה לא שם לב, ואתה במים.

"לעיירה האחרונה שממנה היינו צריכים לקחת כיוון כדי להתקיף את המסלול קראו זגאזיג. שם היתה הצטלבות כבישים ושם היינו צריכים ללחוץ טופ על השעון, לקחת כיוון מסוים, דקה ו-15 שניות, ומשם מושכים לגובה 6,000 רגל, אני צריך להסתכל שמאלה ולראות את המסלול, לרדת בזווית 45 מעלות לשחרר פצצות ב-4,000, לצאת ולהסתכל לאחור לראות איפה זה פגע.

חצור-קהיר בינלאומי. התנועה לתקיפת נמל התעופה המצרי בבוקר ה-5.6.1967

"כשהגענו לדלתה לקחת כיוון לזגאזיג ומשם לתקיפה, מספר 3 עושה לנו סימנים מוסכמים עם הכנפיים וחוזר הביתה לבסיס. הסימן הזה היה שיש לו בעיה בהעברת דלק. היו לנו תקלות של העברת דלק עם הבידונים הגדולים מתוצרת ישראל. הוא איתר את התקלה כהעברה איטית של דלק, זאת אומרת שהוא עלול להישאר עם האווירון מעל טריטוריית מצרים. עדיף שיהיה זוג שיסיים את המשימה לבד, כי את המטוס השלישי אנחנו צריכים לסיבוב הבא.

"נשארנו זוג. אנחנו מושכים, מסתכלים שמאלה ולא רואים כלום. היה הרבה עשן מהתקיפה הקודמת של יאלו והיה גם ערפל, לא המוביל ולא אני רואים את המסלול. אני טס מתחתיו ישר קדימה, המשכנו עוד עשר או 20 שניות, ואז אני אומר לו בקשר – זה כבר היה שלב שאפשר לדבר – 'שים לב, העיר הגדולה לפנינו'. ראינו את קהיר במלוא תפארתה. ידענו שמסביב לקהיר פרסו סוללות סאם 2 וסאם 3. אמרתי לעצמי – וואלה, אנחנו טסים ללב הסערה. ואז המוביל אמר לי – קשר עין, קשר עין, מסלול צד שמאל, נכנס. איך שנכנסתי ראיתי שזה קהיר בינלאומי.

"בקהיר בינלאומי היו מטוסי תובלה ומטוסי קרב, ומה שהיה חשוב לנו זה לסגור להם את המסלולים, ועד שיתקנו אותם נבוא אליהם בנאגלה שנייה. ובאמת חיל האוויר גמר כך את המלחמה על שדות התעופה, ומה שנשאר זה לעשות את ההפצצות ולעזור לכוחות היבשה".

ממשחררי ירושלים: הפצצת אוגוסטה ויקטוריה

צביקה מתגאה בעובדה שיצא לו להשתתף בשחרור ירושלים. לזכותו שתי גיחות לגזרה זו. הראשונה היתה בסיום היום הראשון למלחמה, 5 ביוני, בשעות הערב. "המשימה היתה תקיפת עמדת תותחי לונג-טום [155 מ"מ] שירו על איזור השפלה [ממחנה ראפאת מדרום לרמאללה]. ומה עושים נגד זה? ירו עליהם בחזרה עם תותחים ושלחו את חיל האוויר. הייתי בשלישייה הראשונה שתקפה [תקיפת לילה נעשית בשלישייה]. זו היתה עמדה על יד ירושלים. הירדנים שמו רשתות על התותחים, אבל לרוע מזלם אפשר היה לראות דרכן, וזיהינו את התותחים לפי הרשפים".

אחד משיאי המלחמה שלו היה הפצצת מתחם אוגוסטה ויקטוריה ביום רביעי 7 ביוני בשעות הבוקר, כשעתיים לפני שצה"ל פרץ אל העיר העתיקה.

בגיליון החגיגי של בטאון חיל האוויר סיפר צביקה: "הוזנקנו אמש לגזרת ירושלים. מן הקרקע נתבקשנו לתקוף כוח רגלי רב ליד בית החולים אוגוסטה ויקטוריה. התקפנו אותם. הפגיעות של כולם היו בול. ראינו בריחה המונית. המשכנו בצליפות וחיסלנו את המטרה לחלוטין. כשנחתנו קיבלנו טלפון ממיפקדת האיזור ונאמר לנו כי לחי"ר לא נותר מה לעשות אחרי פעולתנו".

את המבנה הוביל גידי שוהם, תושב ירושלים, צביקה רוזנברג היה מספר 2 ואחריו עודד פלום ובנצי גייפמן.

הפצצת המחנה הירדני באוגוסטה ויקטוריה, 7.6.1967 [צילום: ארכיון משמר העמק / משרד הביטחון]

צביקה משחזר: "באוגוסטה ויקטוריה היה מחנה צבאי ירדני, שמשם ירו לעבר כוחות הצנחנים שהחלו לעלות לכיוון הר הצופים. היו להם קצת נפגעים והם עצרו ואמרו נביא את חיל האוויר. באנו רביעייה עם נפלם ועשינו לירושלמים יום חיל האוויר. אני זוכר הרבה אנשים עומדים על הגגות ומנפנפים לנו עם הידיים ואני נפנפתי להם בכנפיים.

"גידי היה המוביל, בחור קצת ותיק ממני. הוא שואל – מזהים? כולם מזהים, אנחנו מראש ידענו מה צריך. פצצת נפלם זה בערך 250 ליטר דלק, ובפצצה כזו אתה צריך לפגוע בול. הבסיס הירדני היה די גדול. הוא שלט על ההגעה של כוחות צה"ל והיה בו ריכוז גדול של אנשים ותחמושת. הגיחה שלנו עשתה את העבודה. היה לנו קשר עם הקס"א [קצין סיוע אוויר], וכשיצאנו הוא אמר בקשר – פגיעות טובות, תודה רבה".

מטוסי סופר מיסטר ממריאים מחצור לתקיפת קוסיימה בסיני 6.6.1967. צביקה רוזנברג במטוס השני משמאל

פרק הלחימה של צביקה ממלחמת ששת הימים מכובד למדי. להלן הפירוט מתוך ספר הטיסה שלו. 5 ביוני: 1) תקיפת שדה תעופה קהיר בינלאומי. 2) תקיפת שדה תעופה אבו סוואר. 3) הפצצת שדה ביר גפגפה ותקיפת שיירות [אמנעה]. 4) הפצצת עמדות תותחים ומרגמות בצפון ירושלים בלילה. 6 ביוני: 1) אמנעה בציר ביר גפגפה ותקיפת שתי תחנות מכ"מ [מטוסו של צביקה נפגע, אבל הוא נחת בשלום]. 2) הפצצת טנקים בורחים בציר ביר חסנה-קוסיימה. 3) אמנעה בכניסה לביר תמדה. 7 ביוני: 1) סיוע קרוב לשריון בציר ביר תמדה ודרומה. 2) נפלם וצליפה במיתלה. 3) נפלם וצליפה באוגוסטה ויקטוריה ירושלים. 8 ביוני: 1) הפצצת נפלם וצליפות על שיירות מצריות בכניסה למיתלה. 2) הטלת כרוזים לחיילים מצריים בורחים בציר ביר תמדה. 9 ביוני: 1) נפלם על שיירות ברמה הסורית [הגיחה שבה נהרג בית און]. 2) תקלה ביציאה לחיפוי בראס סודר. 10 ביוני: 1) הפצצת חושניה ברמה הסורית וצליפות על רכב בציר לקונייטרה.

סה"כ כ-15 גיחות במהלך המלחמה כולה – 11 בגזרה המצרית, שתיים בגזרת ירושלים ושתיים ברמה הסורית.

9 ביוני – פתיחת החזית הסורית: הגיחה לתקיפת שיירה בצומת וואסט והמודיעין השגוי

כמו מול המצרים והירדנים, גם בחזית הסורית חיל האוויר נתן חתיכת עבודה. כ-110 גיחות התבצעו באותו יום שישי 9.6.1967 על שלל מטרות ברמה לפי דרישת פיקוד צפון.

אחת מהן, של טייסת 105, המריאה בהרכב מכובד. לצד שני טייסים צעירים, צביקה רוזנברג ואיתן פלד, היו שני האחרים מפקדים בכירים: סא"ל יאלו שביט, מפקד הטייסת, וסא"ל שלמה בית-און, שהיה קודמו של שביט בתפקיד, ובמלחמת ששת הימים היה על תקן מפקד טייסת תעופה ופיקד על מרכז העצבים של בסיס חצור.

המשימה היתה פשוטה יחסית: תקיפת שיירת כלי רכב באיזור צומת וואסט. עשרות רבות של פעולות כאלה בוצעו בכל הגזרות. הבעיות החלו כשחצו את הגבול. כמעט מיד התמלא האוויר שסביבם בהתפוצצויות פגזי נ"מ ואחר-כך הקריאה של בית און על נורת גנרטור שנדלקה לו.

שלמה בית און [ביטון] נולד בתל אביב ב-1934, האמצעי בין תשעה אחים ואחיות. כמה אחים היו בצעירותם פעילים בארגון ההגנה. ארבעה מהם, כולל בית און, היו בששת הימים בשירות בצה"ל. האח הבכור אברהם ביטון כיהן באותה תקופה כחבר כנסת מטעם המערך. בית און התגייס לצה"ל ב-1952, נחשב לטייס קרב מצוין ובמשך שלוש שנים עד 1966 פיקד על טייסת 105. במלחמת ששת הימים היה בן 32, נשוי לציפורה ואב להראל בן ה-8 ומיכל בת ה-6. ציפורה היתה מנהלת בית ספר יסודי בגן יבנה.

"בית און היה מפקד הטייסת שלי לפני יאלו", מספר צביקה רוזנברג. "הוא היה אישיות עם כריזמה, אדם חזק, ידיים טובות, היה עושה עבודות עץ לא נורמליות. הם היו כמה אחים ובני דודים שהכרתי, וכל אחד נשא בתפקיד רציני במערכות החיים בישראל. באיזשהו שלב הוא רצה לשלוח אותי לווטורים, היו חסרים שם אנשים, והוא רצה שאחתום כמה תקופות, אבל לא רציתי וזה נפל מהפרק".

מבנה 105 בגיחת צומת וואסט, 9.6.1967

בשעות הצהריים של ה-9 ביוני שלח אג"מ חיל האוויר את טייסת 105 לגיחת אמנעה בצומת וואסט. עבור צביקה רוזנברג היתה זו גיחה ראשונה לסוריה. שלושת האחרים כבר טסו פעם או פעמיים לזירה זו. מספר 1 במבנה היה מפקד הטייסת סא"ל יאלו שביט. סגן צביקה רוזנברג היה מספר 2, סא"ל שלמה בית און מספר 3, סגן איתן פלד מספר 4.

צביקה מספר: "היו לנו בעיות בטייסת של ידע מודיעיני – מה קורה ברמת הגולן. התחושה בטייסת היתה שהרמה ריקה. אני זוכר שזה מה שאמרו במסדרונות. זה אומר שלא רק שאין מולנו חיל אוויר, אלא שאין גם נ"מ. וגם אם מגיע מולי בטעות מטוס אויב – אני אתמודד. פעמיים בסיני באו לי מיגים מצריים. לא הספקתי להתלבש עליהם ובאו מיראז'ים שלנו ולקחו לי אותם. אם הרמה ריקה זה אומר שלא יירו עליי כמו שאני יודע שיש להם אפשרויות מהקרקע, וזה נתן תחושת ביטחון".

גם סא"ל יאלו זכר לימים כי בתדריך המודיעין שקיבלו, נמסר להם שהסורים נסוגו והמלחמה על האמה היא במעמד צד אחד.

יצוין כי מתחילת המלחמה הנ"מ הסורי עשה צרות לחיל האוויר הישראלי. בזירה זו הופלו בסיכומו של דבר 16 מטוסים ישראלים מאש נ"מ. שבעה טייסים נהרגו, שניים נשבו ושבעה צנחו בשלום.

את ההנחה כי הצבא הסורי התמוטט השמיע שר הביטחון משה דיין באוזני אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר בבוקר ה-9 ביוני, בזמן שצילצל אליו והורה לו לתקוף את הרמה. תצלום אוויר שבוצע יום קודם בשעות אחרת הצהריים בעומק הרמה ושפוענח על-ידי מודיעין אוויר לפיו המחנות שסביב קונייטרה ריקים, הוא שהביא לרושם השגוי לפיו הסורים בבריחה.

בפועל, מערכי ההגנה הסורים בקווים הקדמיים עוד לא הלכו לשום מקום. בקרבות ה-9 ביוני נהרגו שני טייסים בכירים – סא"ל שלמה בית און ורס"ן אריה בן אור, מפקד טייסת הפוגות, שתקף באיזור נחל עמודיה. הנ"מ הסורי לא התמוטט כל כך מהר גם אחרי ההבקעות של צה"ל במספר גזרות בתום יום הקרבות הראשון. למחרת, בשעות הבוקר של יום שבת ה-10 ביוני, זמן קצר לפני שנסוגו מהרמה, הפילו הסורים את הסמב"ד של בן ציון גייפמן באיזור קונייטרה. הטייס נמצא הרוג. באותו זמן באיזור קונייטרה נפגע גם מטוס האורגן של דני שליידר, שצנח בשלום בצומת גולני.

צביקה רוזנברג על רגע הפגיעה בבית און: "לנו כבר היה ברור שאם נורית גנרטור דולקת זו אזהרה לגבי המערכות ההידראוליות, זה אומר שעוד רגע היא בתוהו ובוהו" 

[תמונה: "מרקיע שחקים"]

הגיחה בפיקודו של סא"ל יאלו שביט המריאה בשעה 14:35 מבסיס חצור ונכנסה למלחמה שלה סמוך ל-15:00. השיירה הסורית כללה שלושה כלי רכב ושני טנקים טי.54 ממערב לאיזור צומת וואסט [כיום צומת האמיר].לפי תיאורו של יאלו, היתה זו שיירה שנעה ממערב למזרח, כלומר כוח שנסוג מאיזור מוצבי ראוויה שמעל קיבוץ גונן, שם נלחמו באותו זמן גדוד 17 של גולני וטנקי אמ.איקס מגדוד 266.

"המשימה", מספר רוזנברג, "היתה תקיפת שיירה על כביש שהולך מזרח-מערב. את השיירה ראינו כבר מרחוק. זו היתה שיירה של תדלים ואולי כבדים. היינו עם נפלם. ומה קרה באמת? הרמה לא היתה ריקה. איך שחצינו את הגבול הסתדרנו בשורה עורפית ואז היתה לי תחושה שאני רואה מולי סרט של וולט דיסני. אתה זוכר את הסרטים הישנים עם הקפצונים, שהמסך הופך להיות שחור-לבן? זה מה שהיה שם. כאילו כל יחידות הנ"מ בגזרה שלנו קיבלו פקודה להתחיל לירות. הכל עלה לשמיים וגם על ידי התפוצצו. הרגשתי איך המטוס מתחיל לקפץ, כי לפגזים היה מרעום קירבה. כשהוא מרגיש משהו הוא מתפוצץ, וזה מקפיץ את האוויר, כמו מטוס נוסעים בכיס אוויר".

מספר 4, סגן איתן פלד, טס אחרי בית און. הוא בוגר קורס טיס אחד אחרי צביקה. ביום הראשון למלחמת ששת הימים סבל מפרונקל ונשלח לשמש קמב"צ בטייסת. ראה איך כל חבריו טסים וחוזרים, שוב ושוב. בערב ניגש למפקד הבסיס, אל"מ בני פלד, ואמר שלא ייתכן שהוא לא יטוס – "ומאז טסתי חמש טיסות כל יום. הייתי במצרים, היו לי די הרבה גיחות לירדן ואחר כך ברמת הגולן".

פלד מספר שהוא זוכר בשלמות את הטיסה לוואסט עם יאלו, בית און ורוזנברג. "הייתי על יד בית און, הוא היה 3. תקפנו ברמת הגולן סוללת 57 מ"מ עם נפלם ותותחים. להערכתי זה היה בערך 5 או 7 ק"מ מהגבול שלנו. תקפנו בשורה עורפית אחד אחרי השני, ואחרי שיצאתי מהתקיפה בית און הודיע ברדיו שהוא נפגע. לא זוכר ניסוח מדויק".

תרשים גיחת רביעיית הסופר מיסטר. 1) חציית הגבול אל סוריה. 2) סיבוב שמאל לעבר היעד תחת אש נ"מ מיעד 8117 מתחת לתל שיבן [ולא 8177 כפי שצוין בתחקיר]. 3) תקיפת השיירה והפגיעה בבית און. 4) בית און נפגע ומתרסק

רוזנברג: "אני רואה את יאלו מתחיל לפנות, נכנס אחריו, שומע את בית און מודיע – נורית גנרטור דולקת. לנו כבר היה ברור שאם נורית גנרטור דולקת זו אזהרה לגבי כל מערכות הסרבו, המערכות ההידראוליות של המטוס – מערכת ראשית ומערכת משנית של ההגאים. זה נקרא מערכת כלי שרת וזה אומר שעוד רגע היא בתוהו ובוהו. לא ידענו אז בדיוק למה, אבל היום אני יכול לספר שזו היתה טעות של הצרפתים, ששמו את המערכת הזו במרכז גחון המטוס למטה. במקום הזה אני נפגעתי ביום השני למלחמה והיו עוד כמה שנפגעו שם. אחרי המלחמה העבירו את כל המערכת למעלה לחלק העליון של גוף המטוס. ומה שקרה זה שבית און דיווח שנורית גנרטור דולקת. יאלו התחיל לצעוק לו – תפנה מערבה, תפנה מערבה. בית און פנה קצת מערבה, הצליח כנראה עוד משהו, הכל היה בשניות, ושנייה אחרי שיאלו גמר לדבר, הסתכלנו וראינו מאחורנית את הפטריה".

פלד: "בית און נשאר בגובה נמוך. אני עליתי בערך ל-3,000 רגל, ראיתי אותו פונה לכיוון מערב, לעבר ישראל, בגובה מאוד נמוך. הפריע לי שהוא טס כל כך נמוך. בערך שני קילומטר לפני הגבול הוא נמרח על הקרקע. הוא לא קפץ זה בטוח, אני מניח שהוא לא רצה לקפוץ בשטח סוריה. מצנח לא היה ואני ישבתי עליו צמוד כל הזמן וראיתי את כל התהליך עד שהוא נכנס לקרקע".

מקום ההתרסקות של סמב"ד בית און. כ-4 ק"מ מהמקום שבו נפגע ועד שנפל מצפון לשמורת נחל עורבים של היום, בנקודת גובה 525 מ'

רוזנברג: "הוא חטף אותה מיד, זה היה עניין של מזל. כל אחד אחר היה יכול לחטוף. זה לא היה נ"מ קל. לא כבד שמגיע ל-50 אלף רגל, אבל נ"מ כבד מבחינת הכמות. אבי געזונט, אומרים באידיש. טסנו די נמוך, 4,000 רגל כשגובה פני הקרקע הוא כ-1,800 רגל. אנחנו עוד איכשהו זרקנו את הפצצות על הכביש. היו לנו שיטות תקיפה בצלילה. קראו לזה נפלם בצלילה, שהיה קצת שונה בגודל ובכנפיים שלו, והיה משייט לתוך הכביש. זרקנו והסתלקנו משם".

איתן פלד: "מאוד הפריע לי שהוא טס נמוך. אני טסתי ב-3,000 או ב-4,000, והוא טס ב-300 רגל, אולי פחות"

מתחקיר הגיחה [מקור: ארכיון צה"ל] שבוצע כ-40 דקות אחרי חזרת שלושת המטוסים, עלה כי המטרות הושמדו. איתן פלד שהתחקיר נעשה איתו התלונן על קשר מתחת לכל ביקורת, בקר הטיסה היה בפאניקה ובנוסף נמנעה התנגשות עם מטוסי אורגן שאף הם תקפו באיזור.

בסעיף 17 של דו"ח התחקיר נאמר כי מספר 3 נטש כארבעה ק"מ ממזרח ללהבות הבשן לאחר שנפגע מאש נ"מ וקפץ מגובה 50 רגל [כ-15 מטר], גובה נמוך שלא מספיק לצנוח בשלום, אולם מהעדויות כיום עולה כי בית און לא קפץ.

תחקיר הגיחה של 105 לוואסט [לחצו להגדלה]

רוזנברג מספר לנו: "ראינו את הפטריה, אבל לא ראינו חופה. מה שקרה, ואת זה נודע לנו יותר מאוחר, כשיש פגיעה בסרבו המערכות ההידראוליות של ההגאים, הסטיק הולך קדימה וננעל. ההסבר של המחלקה הטכנית היה שבשביל להזיז אותו צריך כוח של כמה טונות. אדם לא יכול להזיז אותו. המטוס עושה תנועה הצידה, האף יורד לאדמה בזווית 90 מעלות ומאחר והיינו בגובה נמוך זה קרה תוך שניות, והוא היה באדמה. גובה 4,000 רגל זה כלום כשגובה פני הקרע הוא 1,800. המטוס מנמיך במהירות שבה הוא טס ואם יש ג'י חזק הטייס לא יכול לקפוץ. לדעתי, בית און לא הצליח כנראה לקפוץ בגלל הג'י. הפגיעה הראשונית בקרקע העיפה אותו מחוץ למטוס, ובמברק למחרת נכתב שמצאו אותו באיזור המטוס".

איתן פלד: "אני יכול לומר שמאוד הפריע לי שהוא טס נמוך. אני טסתי ב-3,000 או ב-4,000, והוא טס ב-300 רגל, אולי אפילו פחות, ממש נמוך על הקרקע. למה הוא לא היה בגובה, אני לא יודע. אני ישבתי על המבנה כולו, וזו התחושה שהיתה בי כל הזמן – למה הוא נשאר כל כך נמוך? חוץ מזה, היתה לי גם תחושה שהוא לא רוצה לקפוץ. סך הכל, לא היינו רחוקים מאוד מהגבול. עוד פחות מדקה והוא בשטח ישראל".

בדו"ח תחקיר אחר של טייסת 105 שנערך למחרת, 10 ביוני, אחרי גיחה אחרת, נכתב כי "גופת הטייס שנרשם בדו"ח אתמול כנעדר התגלתה היום בין שברי המטוס".

סיכום הגיחה פורסם באתר "מרקיע שחקים" לתיעוד היסטוריה תעופתית בישראל: "…כשהגיעו לאיזור צומת וואסט ירו עליהם הסורים אש נ"מ כבדה. מטוס סמב"ד 31 של בית און נפגע בתיבת האביזרים של המנוע. יאלו, שידע שכשנגמר השמן ההידראולי במטוס, מוט ההיגוי נדחף קדימה ונתקע, ביקש מבית און שהיה כבר בגובה 4,000 רגל לזרוק את הפצצות ולנטוש את המטוס. בית און השיב שהוא רוצה להטיל את הפצצות ובאותו רגע המטוס צלל אנכית והתרסק. הנחת המשפחה, לאור העובדה ששברי המטוס נמצאו באחד הערוצים היורדים מן הגולן, ליד קיבוץ להבות הבשן, היא שהוא לא רצה לצנוח בשטח סורי שטרם טוהר וניסה למשוך את המטוס לצניחה, או לנחיתת אונס בעמק החולה, אך לא הצליח לחצות את קו רכס הגולן".

אגב, רני בר נור, מאנשי הבקר של קיבוץ שמיר, סיפר לנו כי  אחרי שגופתו של בית און נמצאה, עברו אנשי חיל האוויר בקיבוצים להבות ושמיר וביקשו מכל מי שימצא את האקדח ותיק המפות להחזירם. לדבריו, האקדח נמצא אחרי כמה ימים.

אנחנו שואלים את צביקה אם בדרך חזרה לבסיס היתה לו תקווה שבית און בחיים. "תקווה קלושה", הוא עונה, "לאור ההתפתחות המהירה שקרתה הבנו שהסיכוי קלוש מאוד לשרוד. זו נורת גנרטור דולקת. אני משחזר כל פעם את השנייה מרגע שהודיע על נורת גנרטור דולקת ועד שראיתי פטריה. זאת אומרת שהוא נגע כבר כמה שניות קודם באדמה. בזווית הזו יכולתי לראות מצנח, אבל זה היה קרוב מדי לקרקע".

צביקה רוזנברג 2020

מהגיחה הזו צביקה זוכר שתי אנקדוטות. בטעות נרשם במברק שנשלח לטייסת מבקר צפון, כי מספר 2 – צביקה – נהרג. מספר צביקה: "נחתנו, ואיך שאני מגיע לדת"ק [דיר תת קרקעי] אני צריך לעצור ולחכות למכונאי שישים לי פינים לתותחים וינצור אותם. פעם קרה שאיזה מטוס פלט כדור ומישהו נפצע. אז החליטו שכל פעם שמטוס נוחת ומגיע לדיר הוא מחכה למעלה, בא מכונאי, שם פיני אבטחה ואז אתה מסיע את המטוס לדיר. אני מגיע לדיר אחרי הגיחה הזו ואף אחד לא ניגש אליי. למה אף אחד לא ניגש? כי המטוס שאני טסתי עליו ומספרו היה 15 הורד מסד"כ המטוסים כי חשבו שאני נהרגתי".

של מי היתה הטעות? "זה נכתב במברק מחיל אוויר צפון 06 לטייסת. זה היה או בקר או פקידה של בקר, שהדפיסה לא נכון. המטוס שלי כבר הורד מהקיר, יש מגנטים כאלה, אף טכנאי לא ניגש אליי ואני בא לטייסת, רואה את הלארק של בני פלד, מפקד הבסיס, מגיע בדיוק כשאנחנו מגיעים. הוא בא אליי עם ההליכה שלו: 'בואנה, היינו בטוחים שזה אתה', כי הוא כבר ידע שהיתה טעות. אני מסתכל עליו ואומר – 'נו, ואם זה אני באמת הייתי, היית בא לטייסת?'. הוא צחק. זה הומור שחור של טייסים. היתה תקופה כשהייתי בחיל האוויר, שכל יום שישי היינו נושאים חברים לקבר, שנהרגו אצלנו מתאונות או תקלות".

אנקדוטה שנייה: נאוה, אשתו של הטייס בנצי גייפמן, ועדנה, אשתו של צביקה, עבדו בתקופת המלחמה כפקידות בטייסת 105 במקום שאליו הגיעו המברקים. המברק שבו נכתב בטעות שמספר 2 מהגיחה של יאלו/בית און נפל ברמה הגיע לנאוה, שלא רצתה שעדנה תראה והעבירה אותו מאחורי גבה. כשלמחרת הגיע מברק שגייפמן נהרג ברמה, הוא הגיע לעדנה שהצליחה להסתיר אותו מעיניה של נאוה. "הכל התברר אחרי המלחמה", מסכם צביקה, "זה יכול להיות צ'יזבט לא נורמלי, אבל זה קרה, ויש בחיל האוויר עוד סיפורים כאלה".

ואכן, גם לאיתן פלד סיפור דומה: "אשתי היתה חובשת בבסיס בחצור ואמרו לה שמישהו מהמבנה נכנס בקרקע, וזה כנראה מספר 4, שזה אני"…

צביקה עוד חזר למחרת לגיחה ברמה. הפצצת הכפר חושניה וצליפות על הציר לקונייטרה, הפעם כמספר 4 בהובלת יאלו שביט. סך הכל עשה במלחמת ששת הימים כ-15 גיחות.

"לא יודע איך הסכמתי להוציא אותו לטיסה הזאת": הדברים שאמר יאלו והכעיסו את משפחת בית און

לסיפור נפילתו של בית און התלוו עם השנים טונים צורמים.

בספר "105 – טייסת העקרב", שיצא לפני כ-20 שנה מטעם חיל האוויר בהוצאת משרד הביטחון, אמר יאלו שביט, מפקד הטייסת בששת הימים, כי בני פלד, מפקד בסיס חצור, פנה אליו כדי שישלב את בית און באחת הגיחות, מאחר שהוא ישב כל זמן המלחמה במרכז העצבים של הבסיס.

יאלו אמר למחבר הספר: "ניסיתי להוריד את בני מהרעיון, להגיד לו שהוא לא טס כל השבוע והוא לא בעניינים… הלחץ של בית און היה גדול. אני לא יודע איך הסכמתי להוציא אותו לגיחה הזאת".

ספר טייסת 105

בהמשך סיפר יאלו כי ברגע שבית און נפגע, צעק לו יאלו לנטוש, אבל בית און השיב שהוא קודם רוצה לזרוק את הנפלם. יאלו: "אני אומר לו אל תרד, ובאותו רגע בדיוק המטוס שלו נכנס לפנייה איומה למטה והתרסק על האדמה. הוא לא יכול היה לנטוש. בעומס ג'י כזה אתה לא יכול להזיז את הרגליים והידיים, אתה מת. שלושתנו ראינו אותו לכל אורך הדרך מתרסק. אחרי שחזרנו ירמי [הערה: יאלו טעה כאן בשם של אחד הטייסים] היה מזועזע – 'למה הוא לא נטש? איזה חוסר משמעת, למה צריך להיהרג בשביל זה?'. אמרתי לו – 'עם מי תדבר, עם הרוח שלו? הוא מת, עזוב. כאב לי הלב על שלמה, עד היום אני חושב עליו".

בזה לא נגמרה ההתחשבנות של יאלו. הוא המשיך להצליף בקודמו בתפקיד: "בית און לא בא מתוך האווירה של המלחמה ועם כל האחריות הכרוכה בה. הוא בא כאילו יש הפקרות גדולה ואנחנו במערב הפרוע, יורים בלי סיכון על כל מה שזז… לציפורה בית און אמרתי שזה היה כוח עליון. בדרך לשיירה הסורית לא ראינו נ"מ ופגז טועה פגע בצינור ההידראולי של שלמה וריסק אותו. אי אפשר לא להטיס את המטוס למרות שכבר ידענו שהוא כה פגיע".

דבריו של יאלו מספר הטייסת צוטטו בספר "רבע לשמונה" – סיפור חייו של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר בששת הימים, שיצא ב-2019.

במשפחת בית און כעסו. "זו כתיבת מציאות שהיא די בעייתית", אמר לנו הבן הראל בית און. רק לאחרונה בעקבות פרסום הספר על מוטי הוד, הוא התוודע לציטוטים בספר טייסת 105, שלדבריו הם בעייתיים.

"ראיתי שההיסטוריה נכתבת בידי אלה שנשארו לספר אותה, ולא על-ידי אלה שנפלו בקרב", הוא אומר. "לכן פגשתי [לפני כמה חודשים] את צביקה ואת פלד, ומשניהם קיבלנו תיאור שהיה הרבה יותר עקבי עם הסיפורים שהמשפחה שלנו שמעה מיד אחרי המלחמה. אבא היה מפקד טייסת 105 עד חצי שנה לפני המלחמה, ובהתכתבויות יאלו מצוטט כאומר שאבא לא היה אמור לטוס במלחמה, שלא היה כשיר לטוס במלחמה משום שבטייסת למדו על תכונות מסוימות באווירון מבלי שהוא היה מעודכן בהם, ולכן הוא שם את נפשו בכפו וטס למרות שלא היה מעודכן. המצב הזה הוא בעיניי בלתי נסבל בעליל. אבא פיקד על הטייסת הזו קרוב לשלוש שנים, סיים את תפקידו חצי שנה לפני המלחמה וקשה להגיד על אדם שיש לו כל כך הרבה ניסיון באווירון הזה שהיה בלתי כשיר, או בלתי מוכשר להטיס אותו".

הראל ציין שלאביו היה רקורד של 11 גיחות במלחמה, למרות שלא היה בתפקיד ביצועי – "אבל בהיותו טייס קרב כל ימי חייו הוא רצה לתרום ולהשתתף במלחמה".

עם הקסדה והחנוכייה. שלמה בית און בתקופה שבה פיקד על טייסת 105 [צילום: חיל האוויר]

בעוד שהראל נקב במספר 11, יאלו לעומתו טען שבית און כלל לא טס במלחמה עד לאותה גיחה לסוריה, או יום קודם. לטענתו, בית און פנה אליו וביקש לטוס מאחר ועד אז הוא היה עסוק בבור המבצעים של חצור.

אז מי צודק? הראל מסר שהוא צריך לחפש את ספר הטיסות של אביו כדי שניווכח. באתר "מרקיע שחקים" בעריכת אבינעם מיסניקוב יש פירוט הטיסות של בית און ביוני 1967 – שבע פעמים. חמש טיסות היו בסמב"דים של טייסת 105 בפיקודו של יאלו. ייתכן שבלהט האירועים יאלו לא היה מודע שקודמו בתפקיד טס במסגרת הטייסת.

הראל: "יאלו משית את האשמה של נפילת אבא על התיפקוד שלו בטיסה, ולא על המציאות שהיתה, וזה אירוע שמכעיס ומרגיז אותי. עם כל הרצון שלי להיות הוגן לאירועים, זה לא נראה לי סביר בעליל".

טייסת 105 במטס מעל במות יום העצמאות חיפה 1966 בהובלת סא"ל בית און

אגב, בית און אינו היחיד שיאלו תקף את תפקודו. יאלו ביקר קשות גם את יאק נבו [מפקד טייסת 105 משנת 1958 ועד 1961], שהוביל תקיפה באיזור קונייטרה ב-10 ביוני 1967, שבה נפגע מטוסו של גייפמן, שהצליח לנטוש בשלום, אבל נהרג על הקרקע על-ידי הסורים.

יאלו טען כי המבנה הזה תקף בגובה של 4,000 רגל, בשעה שהוא נתן הנחיה בעקבות נפילת בית און לטוס לא פחות מ-10,000 רגל. יאק, לטענת יאלו, חרג מהכללים והאשמה על נפילת גייפמן מוטלת לפתחו.

ראיון עם יאלו: "הראש שלו לכיוון הרמה, אבל הוא טס לכיוון הפוך עם הזנב. וכל זה בגובה 45 או 30 מטר. אני אומר לו – שלמה תתהפך והוא נמרח על הכביש, הכל נדלק ולא נשאר מזה כלום. קיבלתי שוק מלראות"

הרמנו טלפון ליאלו. בן 85, רמת השרון. כמפקד טייסת 105 הוא הוביל כמה גיחות למצרים ולסוריה. ביום הראשון למלחמה, אחרי הגיחות למצרים, תקף שדה תעופה בעומק סוריה ושם הפיל מיג 21. יאלו הוא בוגר קורס טיס מספר 17. בית און, שגדול ממנו בשנה, סיים שני קורסים לפניו.

יאלו שומע למה התקשרנו, נאנח ופותח מיד בתיאור העניינים כפי שהוא זוכר ממרום 53 שנים.

"יום שישי, פתאום מזניקים את כולם לצפון. בית און ביקש ממני לטוס. לא הסכמתי מאחר שלא היה בכושר ולא רציתי להיות אחראי. ביקשתי מבני פלד שישלח לי פתק שבו הוא מאשר לבית און לטוס. שלח לי פתק שהוא מאשר לשלמה לטוס מספר 3 או 4, ושאני מוביל לרמה. אמרתי לו [לבית און] – תשמע, אנחנו רביעייה, אנחנו נגיע לאיזור, אני אתן פקודה להתפצל לשניים, אתה אחריי ואני מקדימה. איפה שאני טס אתה טס. חושב שלא מצא חן בעיניו ההנחיה שלי, אבל אמרתי אני מוביל את הרביעייה וככה זה יהיה.

"בקיצור, כמו שאני בא מכיוון דרום, מתחיל לעלות למעלה, אני חוטף איש נ"מ לא נורמלית. אומר לו – משוך יחד איתי למעלה, עולה לגובה 6,000, 7,000 ומעלה. הם [הסורים] באותו יום שישי היו בכוננות אימים, ירו בכל חור שהיה ברמה. והמשימה שלי היתה משום שהמודיעין הודיע ששיירות של תותחים נעות מהכיוון של מרכז הרמה, היה שם כביש שעולה מהמרכז, צומת וואסט, ויורים כל הזמן.

סא"ל יאלו שביט במלחמת ששת הימים [צילום: חיל האוויר]

"ואז אני פתאום רואה את השיירה שדיברו עליה ושבשבילה הוציאו אותי, של תותחים שעלו בדהרה, עד כמה ששיירה של תותחים נוסעת מהר, לוואסט. ואז אני אומר לו – שורה עורפית, ואני מסתכל מאיפה הכי טוב לתקוף ואני אומר לו אנחנו נתקוף מדרום מערב, זאת אומרת אני בא מכיוון מדינת ישראל, לא בדיוק על הציר איפה שהם בורחים, אלא מהצד. והוא פתח מרחק, ואני מתקרב וירינו במרחקים של כ-300 מטר, שזה פגיעה בול.

"אני תקפתי את הראשון שנסע ועצר את השיירה. מספר שתיים שלי פגע גם כן באחד מהם ואני מושך למעלה לכיוון המדינה, לא לכיוון פנימה משום שהם היו שם בכושר מלא. ואני רואה אותו, הוא לקח ימינה לכיוון המטרה, עשה 90 מעלות לשמאל וירד לגובה נמוך ושמה הוא חטף את הפגז שפגע בו. אני רואה את הדלק יוצא, אומר לו – שים לב, נפגעת, משוך למעלה וטוס מיד לכיוון אחד הקיבוצים ותנטוש שם, משום שהיו לנו הרבה צרות עם הדבר הזה [מערכת ההיגוי]. הסטיק ברגע שהוא יורד קדימה ודוחף את האף קדימה, מביא אותך למצב שאתה טס הפוך עד שאתה מתרסק, אבל עם הזנב קדימה. זה מוות נוראי.

"והוא אומר לי – אין בעיות, אני רק עובר פה, ואני רק ואני רק… וטראח – מהירי שהוא חטף, הסטיק יורד לו בתוך שנייה וחצי, ועכשיו הראש שלו הוא לכיוון הרמה, אבל הוא טס לכיוון הפוך עם הזנב. וכל זה היה בגובה של 45 או 30 מטר, שלא טסים בגבהים האלה בכלל, יפילו אותך. אני אומר לו – שלמה תתהפך, והוא נמרח על כל הכביש שמגיע לוואסט, נמרח, הכל נדלק ולא נשאר מזה כלום. קיבלתי שוק מלראות את זה. ולא נשאר מזה כלום, הכל התרסק לחלוטין. הוא בא במהירות 450 קשר ובמהירות הזו האף של המטוס ירד למטה ומיד אחורנית, אבל נוסע כל הזמן עם הזנב קדימה. מזעזע.

"עצרתי את 4, הפסקנו את התקיפה וחזרנו הביתה. הייתי פשוט מזועזע. נחתתי בבסיס, בני פלד בא ואומר לי – יאלו, אני מבקש ממך, אני נתתי לאשתו [אישור] שהיא תבוא הנה משום שהיא רצתה, שים לב, שאני אקח פייפר מיד אחרי זה, ואני אעבור בגובה נמוך, אם אפשר יהיה לנחות שם ולהראות לה את המקום. אמרתי לו – תגיד לי, אתה השתגעת? איפה אני אנחת? בתוך האבנים של רמת הגולן? מה זה? אז הוא אומר – טוב, אז תהיה בגובה נמוך. אמרתי לו – אבל יורים שם, אם אני אראה אש אני חוזר הביתה, אני עם הפייפר לא רוצה לחטוף כדורים שם. הוא אומר לי – זה חשוב לה, הלוא היא היתה חברה של בני.

סופר מיסטר לקראת המראה במלחמת ששת הימים [צילום: חיל האוויר]

"לקחתי אותה למקום, באותו יום שישי. יכלו להפיל אותי שם, אבל מפקד הבסיס מבקש ממני טובה, לא פקודה. אמרתי לו – אני אבוא מהכיוון של מדינת ישראל, אני אסתכל ימינה ואני אעבור פעם אחת ופעם שנייה, ואם אני אראה… השעה כבר היתה שתיים אחרי הצהריים, שלוש, משום שחיל האוויר תקף שם כמו מטורפים. אמרתי אם יהיה שקט, אני עושה פס אחד בלבד, היות ואני ידעתי בדיוק איפה שרוף, ובורח בגובה נמוך לישראל וחוזר הביתה. אמרתי לו – בני פלד תשמע… הוא אומר לי – אני לא יכול לעמוד בזה, היא לוחצת ובוכה. [ואני אומר] מה היא רוצה לראות? לא נשאר כלום, הכל אפור על הקרקע.

יאלו שביט

"כשהגענו לא היה כלום. מהמטוס לא נשאר כלום, הכל התפוצץ חוץ מהאיזור של השריפה. זה היה מקום ברור. טסנו, ירדנו בגובה נמוך, אמרתי לה – ציפי, תסתכלי עכשיו ימינה, תראי את הקטע האפור, אין שם יותר שום דבר. היא אמרה – לא, אולי יש שם, אולי ננחת. אמרתי לה – ציפי! בזה נגמרה השיחה בינינו. את רוצה תסתכלי, את לא רוצה תודה רבה. אמרתי אם אני יוצא משם זה רק נס. יצאנו משמה, חזרתי, והיא אומרת לי – זה לא מה שציפיתי. אני ציפיתי שאתה תנחת ואני ארד ואני אסתכל אם נשאר חלקים מהגוף. לא נשאר כלום ממנו. אמרתי לה יכול להיות שאת ציפית ולא ציפית, אני סגרתי את הכנף וזה כל מה שאני עושה, אני לא משנה שום דבר אלא ממה שהוא אישר לי איתך.

"בקיצור, חזרנו הביתה, הורדתי אותה, שלחתי אותה עם מישהו מהטייסת הביתה והלכתי לבני. אמרתי לו יכולנו להיהרג, זה היה פייפר, לא היה נשאר מזה שום דבר. ובזה נגמר הסיפור, ויותר לא הייתי מעורב בזה".

אמרנו ליאלו שלפי רישומים כלשהם היו לבית און כמה גיחות עד לאותו יום שישי, כך שעניין אי-כשירותו כביכול הוא שגוי. יאלו: "אני לא יודע איפה הוא טס, הוא היה טייס של סופר מיסטרים. ב-105 הוא לא טס".

אתה לא מדבר על טייס צעיר, אלא על מי שהיה מפקד טייסת לשעבר, טייס ותיק עם ניסיון. יאלו: "הוא פיספס את המלחמה מסיבות שלו ובא אליי ואמרתי לו – לא, לא באים למלחמה בלי להתכונן כי לא חוזרים ממנה".

אנחנו אומרים ליאלו שמשפחת בית און נפגעה מהדברים שאמר על שלמה. והוא חוזר שוב ביתר שאת: "לא היה לו את התחושות של היותך במלחמה. הוא עשה גיחות במלחמה? שלמה אמר לי שהוא לא טס אף גיחה. אמרתי לו – בוא, אני המפקד ובני המפקד שלי, אתה רוצה אישורים? תפנה לבני, נקודה".

טייסת 105 חוגגת אחרי המלחמה. רוזנברג שני מימין. משמאל עם שפם: מפקד הטייסת יאלו שביט. במרכז עם שפם: אל"מ בני פלד, מפקד הבסיס [צילום: חיל האוויר]

היתה איזו יריבות ביניכם? יאלו: "לא, אבל הדרישות שלו כאילו שהוא היה סגן מפקד הבסיס, והוא לא היה סגן מפקד הבסיס, הוא היה סך הכל אחראי על הבור. הוא ישב שם עם שני פקידים ולא יצא משם. בני לא היה בבור אפילו פעם אחת, הוא היה במגדל הפיקוח…

"הוא איבד את עצמו לדעת. אל תרד למטה, תחצה מיד לאחד היישובים בגליל. המטוס מסתובב בכוחות אדירים, ומסתובב אחורה, הוא ידע את זה. והוא איבד את השיקול דעת. אבל זה היסטוריה. מפקד מוביל המבנה מודיע אל תרד לגובה נמוך, תמשיך למעלה ותטוס להציל את המטוס ואותך. והוא עזב את המבנה, השאיר את מספר 4 על ידי וירד למטה לשרוף בנפלם את הסורים שחוזרים מהאיזור. אז מה אתה רוצה שאני עוד אגיד לך?".

בדוח התחקיר אחרי אותה גיחה נכתב שבית און נטש. יאלו [צוחק]: "אתה יכול לקחת את התחקיר ולהכניס אותו לאיפה שאתה יודע. מי כתב את זה, אני לא יודע. אני אומר לך שהוא התרסק ולא נשאר ממנו כלום. מה זה השטויות האלה? לא היה ולא נברא, נקודה".

הראל בית און: "מחובתי לאבא שלי – שהצדק ייעשה וההיסטוריה תשפוט"

בית און על הסמב"ד [אתר מרקיע שחקים]

על דברי יאלו כלפי אביו בגיחה לוואסט, אומר הראל בית און: "אין להאשמה הזו לא יסוד ולא מקום. בשיחות שהיו לי גם עם צביקה רוזנברג וגם עם איתן פלד, שהשתתפו בגיחה, שניהם דיווחו על העובדה שהם תקפו בוואסט, נתקלו באש נ"מ מאוד מאסיבית, הטילו את החימוש שלהם ולאחר מכן אבא שלי לא יכול היה לנסוק אחרי שצלל כמקובל אחרי הגיחה. הוא גם דיווח על תקלה באווירון כתוצאה מאש הנ"מ, וההבנה של כולם היתה שבגלל שהוא נפגע בגחון והמערכות ההידרואליות כשלו, התוצאה היתה שהוא לא יכול היה למשוך ביציאה מהצלילה.

"בסופו של דבר, פלד שגיבה אותו סיפר לנו שהוא משך לגובה 2,000 רגל כמקובל אחרי הטיסה וליווה את אבא מעליו עד שהוא ראה אותו מתרסק על האדמה. בגלל חוסר היכולת לנסוק, לא היתה לו יכולת לנטוש את האווירון כי לנטוש בגובה 30 מטר זה להתרסק ואין שום ערך בצניחה בגובה כזה, ולכן לא היה הגיוני שיעשה את זה. בסופו של דבר, האווירון התרסק והתפזר על פני שטח מאוד גדול. זה היה סדר האירועים שהיו. פלד דיווח על זה מגובה של 2,000 רגל מעליו, צביקה תומך בוורסיה הזאת והסיפור שיאלו מצטט שלכאורה אבא שלי לא היה אמור לטוס, והוסיף ואמר שבני פלד ביקש ממנו כמפקד הטייסת לאשר לאבא שלי לטוס, הוא סיפור שאני לא מבין את הבסיס שלו, אם הוא טס 11 גיחות במלחמה.

"יאלו, שמנסה להגן על עורו, אמר – אמרתי לו לנטוש ואבא לא נטש. הוא לא נטש כי היה בגובה שלא יכול היה לנטוש, לא היה ערך לנטוש, זה ברור לגמרי גם לטייסים האחרים שהיו במבנה. הסיפור הזה מכאיב לי מאוד ואני חושב שצריך לעשות לזה תיקון".

הראל מספר שהוא מכיר את יאלו מגיל קטן, אבל מעולם לא שוחח איתו בנושא: "אני לא יודע עד כמה הוא זוכר, אבל הצורה שבה אני מתייחס לאירוע הזה, שהוא פשוט ציטוט שלו בספר הטייסת, שהוא ספר מטעם, שהוא כמפקד טייסת לשעבר אמר את מה שאמר, אבל מעולם האירוע הזה לא נחקר ולא נבדק על ידי שיחה עם טייסים אחרים שהיו באירוע, ועכשיו זה נהיה היסטוריה.

"מחובתי לאבא שלי לפחות לספק את העובדות כפי שהן קיימות. אני חושב שהצדק צריך להיעשות וצריך להיות מדוייקים וההיסטוריה תשפוט".

————————————————————————————————-

16 מחשבות על “נורת גנרטור דולקת

  1. כתבה מדהימה בהתרחשויותיה.
    שאלה לי לצביקה על התמונה ממצעד עצמאות 66. זוכר היטב את המצעד בהיותי נער מתבגר היה חום אימים ואלפים על אלפים ומתעלפים רבים, זוכר שהיה ראש הממשלה נשיא המדינה שזר והמון נספחים צבאים. בתמונה נראים 19 מטוסים במיבנה ובצילום של הטייסים מופיעים 20. השאלה מי התפלח לתמונה בלי שהשתתף ומתוך סקרנות איך נבחרים הטייסים שלוקחים חלק במטס כזה והאם זה לא פוגע ביתר שלא נבחרו להשתתף?תודה.

    אהבתי

    • צילום המבנה נעשה על הקרקע לפני המראה. כך שזה המבנה שתוכנן. בשלב מסוים אחד הטייסים הודיע על תקלה והוחזר לנחיתה. נערכנו לזה עוד בשלה התדריך ולכן שינינו את המבנה שיהיה סימטרי. לשאלה הנוספת, ברוב המקרים נבחרים הטייסים על פי בכירותם בטייסת, והרבה טייסי מילואים. לא זוכר שמישהו נפגע מאי שיתופו.

      אהבתי

  2. "את המבנה הוביל גידי שוהם, תושב ירושלים, צביקה רוזנברג היה מספר 2 ואחריו עודד פלום ובנצי גייפמן."

    ואילו בספר "67' ירושלים, מלחמה", מטר 2017, תועד בצורה שונה: "ברביעייה התוקפת הראשונה: גידי שוהם, שמואל גורדון, גדי אבירם ועודד פלום."

    אהבתי

  3. מי שמסר לכותב הספר "67 ירושלים מלחמה" את שמות בני המבנה עשה טעות. אם כותב הספר היה בודק עם ענף היסטוריה של חיל האוויר היה מקבל תמונה נכונה. בידי כל ההוכחות.

    אהבתי

    • בהמשך להערת שמואל'ק: אחרי הראיון עם צביקה לפני כשבועיים בדקתי בספר "67 ירושלים מלחמה" ומצאתי שבפרק הקצר שהוקדש להפצצת 105 על אוגוסטה בעמוד 467 שמו של רוזנברג לא מופיע. בדקתי שוב בספר הטיסה של צביקה שצילמתי במהלך הראיון ושם רשום במפורש שהשתתף בגיחה זו 7 יוני 67, בסמב"ד מס' 65 כמס' 2 במבנה בהובלת שהם, כשפלום 3 וגייפמן 4. חזרתי לצביקה והודעתי לו שלפי הספר "ירושלים מלחמה" הוא לא השתתף באוגוסטה… אלא שעם יומן הטיסה מיוני 1967 קצת קשה להתווכח. כותב הספר ותחקירניו מוזמנים לבדוק שוב.

      אהבתי

      • בנוסף לכך בגוף הכתבה של שלמה כאן, יש העתק של בטאון חיל האוויר היומי שבו ראיין העיתונאי אריה אבנרי ז"ל אותי בטייסת מיד אחרי הגיחה, ויש גם תמונה שמתחתיה כתוב במפורש סגן צ.

        אהבתי

        • בקטע הכתבה שצורף נכתב שהראיון הוא עם "סגן ד.", אך מדבריך עולה שזו טעות של המסדר לדפוס [האותיות צ' ד' הרי דומות זו לזו בכתב יד וקל להחליף ביניהן] וצ"ל כנדפס מתחת לתמונה.

          אהבתי

  4. התעשיה הצבאית הצרפתית. קלאסיקה לצד טמטום.
    להתקין את בקרת המערכת הידרואלית בדיוק בתחתית גחון של מטוס קרב ?
    חומר טוב לסרט של לואי דה פינס.
    דש חם לקונקורד.

    אהבתי

  5. מה שלמדתי מהכתבה זה מלחמות יוקרה בין מפקד טייסת לאלה שהיו לפניו שהוא רוצה להראות להם שעכשיו הוא מספר1 והם סרים לפקודות שלו ואת שניהם שחושבים מי זה הפישר החוצפן שילמד אותנו איך לטוס ועושים מה שהם רוצים…

    אהבתי

  6. מי לא יזכור את מטסי חיל האויר מעל ירושלים במלחמת ששת הימים. הייתי גר בנחלאות וביום הראשון ישבנו במקלטים אחוזי אימה ורע ש התפצצויות הפגזים סביבנו, ביום השני של המלחמה העזנו יותר ויצאנו קצת החוצה וביום השלישי הוא יום שחרור ירושלים היינו על המרפסות וברחובות ועקבנו בתור בחורים לפני צבא אחרי הענינים צמודים לרדיו או טרנזיסטור. יום רביעי זוכר את הפוגות הקטנים עוברים מעלינו וצוללים לאי שם ואז רעמי התפוצצויות, עלינו לקומה 4 בבית של חבר ראינו עשן רחוק מאזור ארמון הנציב, אבא הגיע ואמר שמשהו גדול קורה, ירדנו מהר רצנו הגענו לככר שבת. עוד היו רעמי פגזים אבל בחוץ עמדו המוני אדם וחיכה לבשורות ואז כולם שומעים בשידור ישיר וחי שכוחותינו רצים לכותל והחלה גם אנחנו מצידנו ריצה קדימה ששוטרים בלמו בקושי על חביות הגבול והתייל, עברה שעה וכולם ברחוב שרים רוקדים, הגיע ג'יפ ובו משה דיין וכולם מסתערים מנשקים ומחבקים, הגענו לכותל פעם ראשונה ביום שישי אם אני לא טועה.
    בהתייחס למה שניכתב בספר של גדעון אביטל המבנה בשמות שגויים שתקף נאמר עליו שמפקד המבנה שוהם נתן לטייסים שלו לעבור כל אחד מעל השכונה שלו בירושלים ולעשות נפנוף בכנפיים, זה נראה ציזבט מכובד אם נכתב על צבי רוזנברג שהוא בכלל איש תל אביב ומה לו וירושלים? כנל האחרים במבנה שאני בספק אם הם ירושלמים חוץ משוהם כך שפברקו סיפור סבתא להאדרת הספר.
    הספר הוצא בהזמנת עמותת גת"ח גבעת התחמושת ושפחו עליו מאות אלפי שקלים אם לא יותר וזה בדוק. הספר כתוב עליו שהוא פרי מחקר ממושך אבל קראנו מה נכנס ובמיוחד מה לא נכנס למי היה אינטרס להעלים את זה ולהסתיר מחדלי ההוא למי עשו רצח אופי ועל מי לא רצו להרחיב כי הוא מסכן בהלם קרב,הספר בעיני לא ממוקד ומסתבך עם עצמו לא כל אחד ימצא ידיים ורגליים. משקף מצב שכל גבעת התחמושת כמושג היא מיצבור אמוציות ומלחמות מח"טים מג"דים מ"פים מ"מים וחפ"שים על תהילה מי ירה ראשון מי נכנס ראשון ומי אמר שמע ישראל ראשון,כמו"כ כמות פשלות לא נורמלית שלא תמיד ציינו את האחראים להרוגים מירי ארטילרי שלנו או פגועים מהתקפת מטוסים שגויה וטעויות ניווט מביכות של גיבורי ישראל, חיילים ומפקדים שלא הסתערו כי פחדו, מיתוסים שקריים סילופים ואינטרסים על אינטרסים האשמות קשות, עלילות דם מלחמות יוקרה ראיונות של מושכי בחוטים וחורצי לשון שמתנפלים ומשסים בשלל ביטויים ספרותיים טול קורה מבין עיניך הוא לא רואה הדבשת של עצמו ומי אתה בכלל ומה עשית, תהיה גבר ותגיד האמת, איפה היה המח"ט כשחייליו נהרגים ונפצעים,זו לא דוגמא אישית, תתנצל בפני, הקרב המכוער על הזיכרון , נכס צאן ברזל שנשחט, המקום הזה ומה שנשאר ממנו ומיוקרתו למי שקצת מתמצא בסבך האינטרסים של קן הקוקיה מתאים רק לתיירים ישראלים או אמריקים שלא יודעים כלום ולוקחים לספר להם סיפורים שחלקם סיפורי ספתא, מורשת קרבות בעטיפה מהודרת. אנשים רצינים שיעשו מחקר לא עמוק יגלו את האמת מאחורי "האמת " על כיבוש ירושלים. מורשת שטובלת בכמות אשפה לא תאמן. את כל אלה לא ידענו שנים רבות ומורשת כיבוש ירושלים וגבעת התחמושת היתה בעיננו קדושה כמו תנ"ך עד שלאט לאט התגלתה המציאות במערומיה המבושים, אשריני לכל הפחות שנשארתי עם הזכרון האישי שלא התלכלך מיום ירושלים כ"ח באייר.

    אהבתי

  7. ביומן מבצעים פיקוד צפון מצוין בשעה 1542 של ה-9 ביוני – "נפל מטוס שלנו על יד 8100". הסמב"ד של בית און מתאים למקום וגם לזמן [איכשהו].

    מיד לאחר מכן דיווח על הפגזת מרגמות 81 כלפי שמיר, להבות וגונן. וזה ממוצב קנעבה (המורתפע הצפוני) שממצוק עורבים – איזור נפילת המטוס.

    אהבתי

  8. לעניין הפיקוד: מי שמבין קצת באיך עובד חיל האוויר יודע שמפקד מבנה הוא המפקד לגמרי של המשימה ובלי ערעור, ולא משנה אם מספר 3 או 4 הוא מפקד הבסיס או אפילו מפקד חיל האוויר. מס' 4 יהיה טייס מס' 4 ויעשה מה שהמוביל אומר לו. לא חושב שמישהו כאן צריך להיעלב או להיפגע. הרי הכל התרחש בתוך שניות ספורות, מי יודע מה עבר לבית און בראש באותו זמן. ייתכן וחשב שיספיק להוריד את הפצצות לפי נטישה ולבצע את המשימה. הוויכוח מיותר לגמרי. מה שיותר מטריד זה האובדן של 16 מטוסים ו-7 טייסים מעל רמת הגולן במהלך המלחמה, זה שליש ממה שאיבד חיל האוויר במלחמה כולה. בדיעבד, לא בטוח, שכל הגיחות האלה היו חיוניות, מה עוד שהסורים היו בנסיגה. אם מבינים נכון מהפוסט (המצוין!) כאן, גם התקיפה המדוברת כאן הייתה על כוח נסוג. אזכיר גם את הנפילה המפורסמת של 2 המיראז'ים מעל דמשק אחרי גיחת ירוט, בגלל שפקדו עליהם לעשות עוד איזה יעף על שדה התעופה שם. לא בטוח שגם באירוע זה היה חיוני כל כך לסכן טייסים ומטוסים. גם במלחמה צריך לעשות שיקול של "תועלת מול עלות", ולהחליט האם שווה הסיכון בשביל הביצוע. אני מקווה שכיום עובדים אחרת.

    אהבתי

    • למגיב האנונימי.
      כתבת שאתה מבין איך חיל האויר עובד.לא יודע מהיכן לקחת שהתקיפה היתה על כח נסוג. לא כך הוסבר למבנה שיצא לתקיפה.
      לאירוע של 2 המירז'ים מעל דמשק, עד היום אין תשובה של מי היתה היוזמה. של הפיקוד או של המוביל. אתה כתבת "פקדו עליהם" אולי נתנו להם אישור לאחר בקשה?
      ודבר אחרון, מכל מלחמה לומדים. הרבה תאוריות השתנו אחרי המלחמה. וחשבון של עלות מול תועלת קלה על הדק המקלדת, בעקר אחרי המלחמה.

      אהבתי

  9. רק אותי מטריד הסיפור על כך שהוציאו טיסה לשטח אויב (או שלכל הפחות לא בטוחים אם יש שם עדיין אויב), בזמן מלחמה ברמה, עם אזרחית, כדי שתראה את שרידי המטוס של בעלה?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s