נסעתי בשטח אויב

שני סיפורים מגדוד 129 במלחמת ששת הימים * עמירם כהנר, מ"מ הסיור, התחבר עם הגדוד בקלע אחרי שנסע בשטח אויב: "זוכר שאני תופס את עצמי – לאן אני גורר את החבר'ה שלי? אני בשטח סורי, אבל לא רואים כלום ולא שומעים כלום" * ישראל מאירוביץ' מספר על פינוי הפצועים

קלע, בוקר 10.6.1967. עמירם כהנר [משמאל, בגבו למצלמה] עם אנשי גדוד 129. חבוש בראשו [שני משמאל ליד הג'יפ] המ"פ/מג"ד נתי הורוביץ [צלם לא ידוע]

עמירם כהנר היה במלחמת ששת הימים קצין זוטר, מפקד מחלקת סיור, שנושא עימו סיפור מפתיע מהזירה הסורית – הדרך שעשה לגדוד שלו, 129 במהלך הלחימה במעלה הרמה היתה כנראה בשטח אויב שטרם נכבש.

לפני שנגיע לשם: עמירם נולד ב-1945 בירושלים ואת שלוש שנותיו הראשונות עשה בקליה שבצפון ים המלח, בתחום מפעל האשלג שבו הוקמה שכונה עברית עם כמה מבנים בשם "רבת אשלג", כדי שהעובדים יוכלו להיות עם משפחותיהם. המפעל הוקם על-ידי משה נובומייסקי במסגרת הזיכיון שקיבל מהמנדט הבריטי לכריית אשלג מים המלח.

אביו של עמירם, מאיר כהנר, שעלה כמהנדס צעיר מרוסיה ב-1924, היה מבכירי העובדים במפעל. המקום פונה ב-1948 ביחד עם בית הערבה עם סיום המנדט הבריטי ותחילת מלחמת הקוממיות, מחשש שגורל היהודים כאן יהיה כגורל יהודי גוש עציון. הנשים והילדים פונו בחיפזון במטוס דקוטה והגברים שטו בסירה דרומה כדי להגן על סדום. כל החפצים הושארו במפעל ונבזזו על-ידי הערבים, והמשפחות נותרו למעשה בחוסר כל ונאלצו להתחיל מחדש.

עיקר ילדותו של עמירם היה בתל אביב. הוא התגייס ב-1963 והגיע לסיירת שריון שנוסדה באותה תקופה מתוך מחשבה שלטנקים יהיו אוזניים ועיניים. הוא עבר קורס מפקדי סיור וקורס קציני שריון, וב-1966 הפך למ"מ סיור במילואים בגדוד השרמנים 129 בפיקודו של סא"ל אריה בירו דיין.

לגדוד 129 היו שתי מחלקות סיור, ארבעה ג'יפים בכל אחת. עמירם פיקד על אחת ועמוס צור הוותיק ממנו על השנייה.

עמירם מספר שתורת השריון דאז גרסה שג'יפים מובילים והטנקים בעקבותיהם. כך שהוא כמ"מ סיור צריך להוביל. ואומנם, לדבריו עם פתיחת מלחמת ששת הימים, גדוד 129 תקף את המצרים שישבו בכונתילה כאשר בראש המבנה נעו שני ג'יפים, כל זאת תחת אש מצרית.

ביום רביעי 7 ביוני 1967 עלה חלק מהגדוד לצפון. כהנר עשה את כל הדרך בג'יפ ביחד עם המחלקה שלו. הוא זוכר את קבוצת הפקודות בראשותו של בירו לקראת העלייה לרמה, שבה הודיע המג"ד כי מי שינווט יהיה דני בונה, קמב"צ מחטיבה 3.

מספר עמירם: "יש תמונה שיושבים על הרצפה על הכביש וטנקים ברקע, ומה שאני זוכר מאותו אירוע שאמרתי לבירו – לא יכול להיות, למה לא נותנים לנו לנווט? מאוד רצינו להוביל ובסוף מי שהוביל זה אותו דני בונה. מאוד מאוד ניסינו להפר את רוע הגזירה, חשבנו שזה תפקידנו, היו מפות והבנתי מה המשימה.

"כשאני ניסיתי והתחננתי, בירו שלא כדרכו הסביר בסבלנות שזו החלטה מלמעלה, ושכמובן אם זה היה תלוי בו אנחנו היינו מובילים. הוא היה נינוח, מפויס, ויותר מכל זחוח. זו בדיוק התחושה שהוא שידר ביום כיפור, כשהיה המח"ט שלנו. הוא כינס אותנו [ב-1973] ואמר – לאט לאט, לא צריך למהר, נכבוש את זה ונכבוש את זה. להערכתי הוא לא הבין מה מחכה לנו".

קבוצת פקודות של גדוד 129. עמירם כהנר יושב משמאל. הרב הצבאי של פיקוד צפון, סא"ל הרב גד נבון, בכובע מצחייה כורע לצד המג"ד בירו

גדוד 129 עלה לרמה ללא שתי מחלקות הסיור שלו. בעוד שהמחלקה של עמוס צור נותרה בפאתי גבעת האם ובהמשך עלתה בעקבות הטנקים אל קלע, הצטרף עמירם למאוכזבים נוספים של הגדוד, ובהם הקמ"ן וקצין החימוש, שעשו אחורה-פנה מספר ניכר של קילומטרים מגזרת הלחימה והתמקמו בצומת נבי יושע, שם האזינו לדיווחים מהקרב.

עמירם: "אנחנו יושבים שם, מאזינים לקשר, מורטים שיערות וכוססים ציפורניים. אין מי שיגיד מה לעשות וגם אין הרבה מה לעשות. אתה שומע בקשר שזה לקח את הפיקוד וההוא לקח, ויש בעיות קשר, ובאיזשהו שלב החלטתי שנמאס לי, לקחתי את ארבעת הג'יפים שלי ונסעתי כדי להגיע לגדוד".

המסלול שעשה עד שהגיע לגדוד 129 אינו ברור. מה שברור מדבריו הוא שני דברים. 1) עמירם לא הגיע לקלע בדרך שעשה הגדוד – גבעת האם-נעמוש-סיר א-דיב וכו'. 2) הוא זוכר שחלף על פני זחל"ם שהיו בו נפגעים, משמע שעלה דרך גבעת האם ועבר על פני הזחל"ם של מוש חביב, סמג"ד 121, שנפגע פגיעה ישירה כמה שעות קודם. בהמשך הוא זוכר בבירור: "בשלב מסוים נסעתי על כביש אספלט מזרחה ולאחר מכן התחברתי לגדוד".

זיכרון די מפתיע, שמוביל להערכה שהמחלקה של עמירם נעה בשטח אויב שטרם נכבש ושהצבא הסורי היה בו עדיין. הוא משער שהשעה שבה עשה את התנועה הזו היתה סמוך לשעה 16:00.

עמירם, כיום אחרי 53 שנים, אומר: "בוא נגיד שזו היתה נסיעה בשטח אויב בלי שאני יודע מה קורה סביבי".

הוא זוכר שבנסיעתו למעלה עבר את קטע דרך הנפט. "הכל היה שקט", הוא אומר, "לא ראינו שום כוח של צה"ל ושום כוח סורי. זו היתה נסיעה במהירות מטורפת כי רציתי להגיע לגדוד כמה שיותר מהר. באיזה שלב אני מבין שאני לא רואה אף אחד. איפה החבר'ה? איפה צה"ל? אבל גם סורים אין. אני זוכר שאני תופס את עצמי – לאן אני גורר את החבר'ה שלי? אני בשטח סורי, אבל לא רואים כלום ולא שומעים כלום".

אנחנו מנסים לשחזר איתו את הדרך שעשה. "אני זוכר שירדתי מנבי יושע לקרית שמונה ומשם בדרך שעלתה לציר הנפט. אחרי ציר הנפט באיזשהו שלב הגעתי כנראה במקביל לחטיבה 8 מצפון. מה שבטוח זה שנסענו בשטח שעוד לא היה כבוש. המשכתי לעלות בדרך ונסעתי איפה שהדרך מאפשרת לי. אני הבנתי איפה הגדוד נמצא ופניתי דרומה".

הזיכרון שלו לפיו נסע על כביש סלול, מובילה לאפשרות שנע על כביש בניאס-מסעאדה [כיום כביש 99], שהיה הציר הסלול היחיד באותו איזור, ואם כך נותרה השאלה איך הגיע אליה בהנחה שעלה מגבעת האם. שני צירים אפשריים שמובילים צפונה לבניאס היו תפוסים באותה עת על-ידי חטיבת גולני – דרך ההטיה לכיוון תל פאחר ודרך המוצבים לכיוון תל עזזיאת. הוא זוכר שלא עבר ליד שום כוחות של גולני ולא על יד גזרות לחימה.

הבוקר שאחרי כיבוש הכפר קלע. צוות הטנק של המ"פ/מג"ד נתי הורוביץ [חבוש בראשו]. משמאל איציק כהן, ישי צמח [עם הגב למצלמה] וארנולד פינקו. בין הטנק לג'יפ: אופנוע סורי [צלם לא ידוע]

לפיכך האפשרות שנראית היא שעבר דרך הכפר עין פית או בשוליו – צפונה, התחבר עם כביש בניאס-מסעאדה העולה מזרחה, ומשם איכשהו הגיע לציר שהולך מעין קיניא או מסעאדה דרומה אל קלע. "קשה לי להאמין שהגעתי עד למסעאדה", הוא אומר, "אני זוכר שהגעתי לקלע מצפון, ומה שבטוח – הגעתי ראשון לגדוד בקלע עוד לפני חטיבה 8 שהיתה בזעורה".

על מה שהיה בקלע הוא מספר: "אני מגיע לקלע, פוגש את נתי [המ"פ/מג"ד שניהל את הקרב] והאחרים. הוא ביקש שנבדוק אם יש מישהו בבתים באיזור האס.יו 100 [ממזרח לכביש הראשי בקלע]. נכנסנו למבנים בהתאם לנוהל לחימה בשטח בנוי, לא מצאנו אף אחד. אלה בתים ששימשו למגורי החיילים הסורים, ומה שהיה שם זה חפצים אישיים, ארנקים, פוסטרים על הקירות, מדים, מיטות מסודרות, קפה. נראה כאילו היו שם אנשים שהפריעו להם באמצע. אי אפשר להגיד שהסורים כאן ברחו מהר, כי הם נלחמו יפה".

באחד הבתים מצא כרטיס טווחים. "יש שם דרך שכתוב עליה שמובילה לסיר א-דיב, רשום ואדי ראמאלה [לא הצלחנו לאתר את מיקום הוואדי], יש גבולות גזרה".

כרטיס טווחים לעמדת מקלעים "רשאש 2" שמצא עמירם בקלע. התאריך משמאל למטה: 1.1.1964. מחבר המסמך עלי אחמד 

"הדבר הנורא שהיה לי אחרי זה – שכל אותו הלילה עליתי וירדתי שלוש פעמים עם פצועים ועם גופות של חללים במסלול של גבעת האם. היו חללים שרופים שאתה לא יודע מי הם, שמו אותם על הג'יפ שלי, ירדתי עם אורות והובלתי אותם לאיזה תאג"ד".

מאירוביץ': נסעתי אחרי הגדוד לפי הרעש והריח

מאירוביץ' [מימין] בטירונות ב-1961

על מאחורי הקלעים של קרב גדוד 129 מספר ישראל מאירוביץ', שמילא במלחמת ששת הימים תפקיד של כלבויניק.

נולד ב-1942 בבודפשט לשם ברחו הוריו עם כניסת הגרמנים לצ'כיה. לארץ הגיע מצרפת, אחרי מסע ארוך. משפחתו הגיעה לישראל ב-1948 והתגוררה בגבעת עלייה בת"א. התגייס ב-1961 לחי"ר, ובשירות המילואים שלו הוצב בגדוד 129 בהקמה של חטיבה 8 במחלקות מבצעים ומודיעין. בתקופת ההמתנה במאי 1967 היה בשדה תימן ומונה לאחראי על העברת זחל"מים לאיזור הר צניפים, שם התמקמה חטיבה 8. יום לפני המלחמה הגיע לצניפים עם אחרוני הזחל"מים.

עם פרוץ הקרבות למחרת היה בזחל"ם עמוס תחמושת, שנע אחרי הטנקים הפורצים. מאירוביץ': "על הזחל"ם שלי העמיסו 60 פגזים לתותחים ועוד 30 אלף כדורי 0.3 ו-0.5 ויחד עם הרב סמל של פלוגה ז' עברנו בין הטנקים וחילקנו. היינו חלק מהזמן תחת אש ובהמשך העמיסו על הזחל"ם שלי שני פצועים שפינינו לתאג"ד".

ביום רביעי 7 ביוני 1967 הועבר חלק מגדוד 129 לגזרת פיקוד צפון. מאירוביץ' עשה את כל הדרך על הזחל"ם. בדרך סטה לסדנה ניידת ליד הר תבור כי הקלאץ' עשה בעיות. "החליפו לי קלאץ' ושרשרת", הוא מספר, וביום שישי בבוקר הגעתי לטבריה ומשם הובילו אותי לראש פינה. הגעתי לגדוד חצי שעה לפני שעלה ללחימה על הרמה. בירו המג"ד שאל אותי אם אני מוכן לשמש זחל"ם פינוי. הוא זכר שבכונתילה פיניתי פצועים. השבתי בחיוב והוא אמר – יש פה רופא וחובש שאיבדו את הגדוד, קח אותם איתך. אלה היו ד"ר גליק וחובש. ככה עליתי ללחימה מגבעת האם.

"מתחת לגבעה הפצועים הראשונים שלנו היו כל צוות המרפאה, אחרי שפגז התפוצץ על ידם, בסיבוב מתחת לגבעה, ועפו רסיסי אבנים. הרופא [ד"ר אלקלעי] וכמה חובשים נפצעו, היתה שם קצת פאניקה והחובשים שנפצעו צעקו. מכאן ד"ר גליק והחובש שאיתו עברו לזחל המרפאה והפכו לתאג"ד והמשיכו למעלה".

ישראל מאירוביץ'

מאירוביץ' זוכר את הזחל"ם שנפגע יותר מכל מתחת לגבעת האם – של סמג"ד 121 מוש חביב. "היו עליו המון חומרי נפץ והוא התפרק כמו פרח. העמסתי את הפצועים שלנו ונסעתי לחפש את התאג"ד. חיפשתי אותם כמו משוגע ולקח זמן עד שמצאתי אותם [היו כקילומטר מדרום לכפר סאלד]. העברתי את הנפגעים וחזרתי לגבעת האם. כאן היה קצת בלגן. משטרה צבאית לא נתנו לי לעלות כי בינתיים חטיבת גולני החלו לעלות והם תפסו את הציר".

כעבור שעה ארוכה הצליח מאירוביץ' להשתחל אל הציר, לא לפני שנתקל במג"ד בירו שנפצע בפניו מפונה בג'יפ לאחור. "נסעתי למעלה בעקבות הטנקים, בלי מידע ובלי מפה, נסעתי לפי הרעש והריח. מדי פעם חיילים שנפצעו עלו לי על הזחל ולקחתי אותם".

בין הפצועים שפינה בהמשך היו המ"פ אילן לבנון והמ"מ אהוד קופליוביץ', שנפצעו בעלייה אל קלע. "היתה נקודת איסוף שהרופא טיפל בפצועים [מוצב נעמוש], היו שם 4-3 פצועים אחרי טיפול. בדיוק הדוקטור טיפל באילן ובאהוד ואז לקחתי אותם על אלונקות בנסיעה איטית כדי שלא יעופו, הורדתי אותם בתאג"ד וחזרתי.

"כשעליתי בפעם האחרונה היה עוד קצת אור, פגשנו על דרך רוחב [הכוונה לדרך המוצבים הסורית] חבר'ה מגולני, שהיו קצת בבלגן ליד המוצבים. אחרי זה נהיה חושך ואז התאספנו בנקודת כינוס, התחלנו לתקן טנקים ולאט לאט הוציאו פה טנק ושם טנק, ובבוקר נסענו לקונייטרה. מהנסיעה לקונייטרה זוכר שנכנסנו בדרך לכמה כפרים, ראינו בבתים תחמושת ונשק, כך שאלה לא היו כפרים חקלאיים תמימים, ואז הגענו לקונייטרה ואחרי יומיים לרמאללה".

—————————————————————————————————–

4 מחשבות על “נסעתי בשטח אויב

  1. מדהים. להזכר.
    את הטנק של מוקדי שהחליף המגד מצאתי בתוך ודיון שהדרדר לאחר שחתף פגיע ישירה בחזית ושיתק את מערכת הבלימה.הצוות לא היה בכלי.

    אהבתי

  2. התגובה והזכרון של מלמד מנוח לגבי מציאת הטנק מענינת ביותר, האם אפשר להוסיף פרטים, בתודה שוקי , אחיו של יובל בן ארצי .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s