נכנסתי למוצב דרבשיה בסערה

כך נכבש מוצב דרבשיה * אבשי חטין, צנחן במילואים מגדוד 65, מתאר את הלחימה * "אני מתגלגל מהר מתחת לגדר אל דרך עפר, חנוך מקפל את הדקר. קמתי ופתחתי בריצת אמוק לעבר השער. הבחנתי שהוא פתוח ורציתי להיכנס דרכו לפני שיסגרו. תוך כדי ריצה פראית, עוזי ביד, רובה מושבת על הכתף וחגור דמיקולו, הבנתי שאני רץ לבד"

תל ומוצב דרבשיה [לחצו להגדלה]

מאת אבשלום חטין

יום שישי, 9.6.1967

שיירת האוטובוסים שהסיעה את גדוד 65, צנחני המילואים בפיקודו של לוי חופש מאפיקים, נכנסה מצפון לקיבוץ גונן בשעת צהריים חמה של תחילת יוני.

ירדנו על כביש המערכת שהיה למעשה הגבול עם סוריה, ויצאנו בצעידה רגלית דרומה במסגרות פלוגתיות. הפקודות היו קצרות וברורות (וניתנו בעלייה לגליל בישורת הכביש אחרי הר האושר): הגדוד יתפרס מגונן עד איזור גשר בנות יעקב (מול יעדים, החל מדרבשיה ועד  ג'לבינה). לכל פלוגה הוקצה יעד לכיבוש בתיכנון פלוגתי בזמן הנסיעה עד גונן.

הפלוגה שאליה הצטרפתי כמתנדב בפיקודו של יאיר "גוצי" מיגור [יאיר עוגן, לימים מח"ט 226], יצאה בהליכה מהירה כשהיעד דרבשיה – הראשונה לפנות מכביש המערכת שמאלה (מזרחה) ולעלות בהר.

אבשי חטין בסיום קורס קצינים 1960

תוך כדי הליכה התחלתי להתאפס על המציאות ההזויה שמסביבי. הכרתי היטב את כל האיזור, ובמיוחד את קו ההגנה הסורי לפרטיו. בשנה האחרונה בסדיר בשנת 1960 הייתי מוצב בהיאחזות הנח"ל נוטרה [מתחת לדרבשיה], שיכולתי לאתרה מהדרך לפי האקליפטוסים שנותרו ממנה. מי היה מעלה בדעתו לעלות ביום ולכבוש את המוצבים הסורים, שהיו מאורגנים בקו הגנה בשיטה הסובייטית (שלושה קווי הגנה עם בונקרים ועמדות מבוצרות, טנקים ותותחים, שדות מוקשים ואלפי חיילים), ובקו האופק במרומי ההר – מוצב דרבשיה, שנחשב אז למיפקדת הדיביזיה (כשיצאנו לשחק כדורגל בהיאחזות, המגרש היה לא רחוק מדרך המערכת, כל חיילי הקו הסורי היו יוצאים לצפות "ביציעים" כי הבנות שיחקו גם… הזדמנות למודיעין שלנו לספור את הסורים).

התחלנו לעלות על ההר. התוכנית היתה להגיע למעלה מצפון למוצב דרבשיה ולבוא מאחור בדרך שמשמשת את הסורים. הפלוגה החלה לעלות בהר כעדר "עיזים זועמות". היה מתח רב, רעמי תותחים ועשן עלו מכיוון כביש ראש פינה-קרית שמונה ומטוסים היו באוויר.

שקט מסביב. העלייה היתה קשה, חום כבד, מתלולי סלעים וקוצים. החיילים עלו בקבוצות, תומכים באלו שסחבו ציוד כבד. הקצב הואט. היה לי קשה. לא הייתי בכושר. רק לפני ארבעה ימים הצטרפתי לפלוגה בגבעות שבטה אליה הגעתי בטרמפים. הצטיידתי באוטובוס האפסנאות, סידרתי חגור מחלקים שונים, הצטיידתי ברובה אף.אן. וכעת צריך לדהור במעלה ההר ולהיות מוכן לקרב בלתי ידוע.

לפתע הבנתי שחיי תלויים ברובה שאפילו לא יצא לי לירות איתו (לאף.אן. היתה "תכונה" נבזית: אחרי איחסון ממושך הנוקר היה נתפס במכלול ונעשה "קבוע", כך שבטעינה הראשונה היתה אפשרות שכל המכלול מתפוצץ). החלטתי לבצע תוך כדי העלייה ניסוי כלים. טענתי בזהירות הרחקתי אותו מגופי, לחצתי על ההדק וכלום לא קרה. הבנתי ברגע זה שיש לי מקל לקרב.

העלייה הקשה והחום התחילו לתת אותותיהם. ראיתי חייל שעצר לנוח, אמרתי לו – בוא אעזור לך. דחפתי אותו בעלייה והוא התיישב ללא כוח. מלמעלה באה צעקה לא לעזור, כל מי שלא מגיע מיד לא משתתף בקרב.

נפרדתי מהחייל כשבידי העוזי שלו ומספר מחסניות. התחלתי "לרוץ" בעלייה. ראיתי את ידידי מוטל'ה סדן עם המא"ג דוחף בעלייה שני חיילים. אמרתי לו – מוטל'ה עזוב אותם ובוא מהר אחריי, בלעדיך אי אפשר להתחיל את המלחמה. רצנו כל עוד כוחנו איפשר. למעלה היו יאיר, שי לין מאפיקים וכמה קצינים ולוחמים. יאיר אמר – אוקיי, מוטל'ה הגיע, אפשר להמשיך. מוטל'ה, תפוס עמדת רתק וחפה על חציית שדה המוקשים והפריצה ליעד.

מימיננו היתה גדר שדה המוקשים. רוחבו כ-100 עד 150 מטר, מעבר לו הדרך מערבה למוצב ומשני צדדיה גדרות. לפלוגה היה מצורף לצורך זה חבלן. יאיר אמר – נתחיל, יגיעו עוד חיילים. חבלן קדימה…

מעבר בשדה מוקשים הוא מהדברים הבלתי נתפסים וניתנים לביצוע מודע. חציית שדה מוקשים בדרך ללחימה על היעד הוא קטע הזוי. אחרת הרתיעה והחשש שמא בכל צעד יופעל מיקוש משבשים את הנחישות להתקדם. לא זכור לי שהתאמנו אי פעם לזה (ברטוב)… כך, באור יום, חשופים לגמרי לאויב, ללא סיוע ארטילרי ועשן, קם החבלן ובידו הדקר, עבר את הגדר והחל לדקור באדמה היבשה והקשה. כולם שכבו צמודים לקרקע, ללא אומר.

תל דרבשיה, מבט מדרום מעין תינה

לתדהמתי אני מזהה את החבלן האמיץ. זהו חנוך אלוני, חברי מ"הסיר" בקיבוץ. באופן אינסטינקטיבי קמתי, עברתי את הגדר והלכתי אחריו. לא הסתכלתי לאחור. היתה לי רק תחושה שאנחנו שנינו הולכים כמו בסרט, ולבדנו.

חנוך נעץ את הדקר באדמה הבקועה מיובש הלוך ונעוץ. זה היה לאט מדי וחסר תוחלת. היינו כמו ברווזים במטווח. חנוך, אני אומר לו, יותר מהר, יותר מהר. וחנוך בקור רוח ובמקצועיות רבת שנים הולך ודוקר, הולך ודוקר. אני נועץ את מבטי בקרקע, אולי אראה איזה סימן למשהו מסוכן, אנחנו מתקדמים צעד צעד, וזה לא נגמר. אלוני, אני אומר לו בקול רם, חבל על הזמן, יותר מהר, זה שדה ישן, אולי כדאי לרוץ וזהו. וחנוך ממשיך ללכת ולנעוץ.

אני יודע שאני צמוד יותר מדי אליו, צריך ללכת ברווחים למקרה ש… היינו כבר כ-30 מטר מהגדר של הדרך, ואני גם מביט לכל הכיוונים שמא נותקף מקרוב. לפתע אני שומע רעשים מקדימה, כאילו עדר בעלי חיים דוהרים. אני נושא עיניי מעבר לכתפו של חנוך ומזהה עשרות חיילים סורים בורחים מעבר לגדר. חנוך, אני אומר לו, תירה בחיילים מקדימה (ככלל, בשדה מוקשים חייבים ללכת בעקבות הראשון ולא לסטות הצידה), שלא יתקיפו אותנו. חנוך שואל אותי – איפה, איפה? (לחנוך שמיעה מוזיקלית מעולה, וראייה פחות מזה).

לאור המצב אני מחליט לזנק הצידה ולעשות ניסוי לעוזי שרכשתי בדרך. אני אומר – חנוך עצור, אני עובר לימינך ומוציא צרור ארוך מהעוזי. הכדורים נותבים באדום ואני מתרשם שהם לא משיגים את החיילים הבורחים. לפחות אני נרגע – העוזי תקין. חנוך מבין ומגביר קצב והנה אנו ליד הגדר. אני מתגלגל מהר מתחת לגדר אל דרך עפר, חנוך מקפל את הדקר.

קמתי על רגליי ופתחתי בריצת אמוק לעבר השער (לכיוון מערב), הבחנתי שהוא פתוח ורציתי להיכנס דרכו לפני שיסגרו. תוך כדי ריצה פראית, עוזי ביד, רובה מושבת על הכתף וחגור דמיקולו, הבנתי שאני רץ לבד.

נכנסתי למוצב דרך השער הפתוח בסערה. ידעתי שהמהירות היא שתעזור לי. כ-15 מטר מהשער אני מבחין בכעשרה חיילים עומדים בשורה ולפתע כולם מרימים ידיים למעלה כאילו היו בהתעמלות בוקר. היה לי רגע של התעשתות להבנת המצב. הם נכנעים ואני לבד, הם רואים שאין אף אחד מאחוריי, אולי יחליטו לעשות מעשה. הייתי נחוש לא לירות בהם ולעשות כך שלא יפעלו.

כיבוש מוצב דרבשיה 7175 ע"י גדוד 65 לפי סיפורו של אבשי חטין. בכחול: שלב א' – כיבוש המוצב. באדום: שלב ב' – התקדמות אל מיגנן חפר ובלימת הכוח באש סורית עזה

צעקתי להם "ערפא אידק", ותנועות איום שברור יהיה מה יקרה למי שיזוז, וחיכיתי לחנוך, שידעתי שיגיע גם אם ימשיך ללכת בקצב הדקירה. ואכן, עד מהרה הגיע חנוך שבראותו את המחזה מיד ירה באוויר חצי מחסנית. היינו בשליטה.

חזרה לי הנשימה ואני אומר לחנוך – אל תירה בהם, וחנוך בנחת מחייך לי כדרכו ואומר – "יריתי להם בין האצבעות". שאלתי: חנוך, מה קורה, איפה הנוער? הוא כבר ראה שהם בעקבותינו ואמר – הם יגיעו.

נכנסו קבוצות קטנות של חיילים, פנו ימינה ושמאלה, והחלו בטיהור המוצב ללא התנגדות. החיילים הסורים נאספו והובלו אחר כך למטה לשבי. עמדתי זמן-מה וחשבתי לעצמי על הלא יאומן. איך נפל מוצב דרבשיה. הרתק שאיפשר לשתק את המוצב ולשבור את רוח לוחמיו על-ידי מוטל'ה סדן המגיסט, חנוך אלוני שהוקצה לפלוגה כחבלן ופרץ את שדה המוקשים, ואני שהייתי מתנדב (פרילנסר) כמה ימים בפלוגה – שלושתנו מבית-זרע.

היתה לי גם הקלה, כאימרתו של השומר שפירא – לא הרגנו ולא נהרגנו, והיעד נכבש.

הפלוגה נפרסה לטיהור והגנה היקפית. היתר התרכזו ליד אחד הבונקרים הגדולים שהיו שם. החזרתי לחייל את העוזי והצטיידתי בקלצ'ניקוב וחגור מתאים.

לא היה קשר רציף, אבל הבנו שלכל אורך הגזרה היו קרבות וכוחותינו ביצעו את המשימות. לפתע נשמע רעש וטנק אמ.איקס 13 הופיע מלמטה.

נפלה החלטה לנסות להתקדם לתוך הרמה. חלק מהפלוגה יצאנו מזרחה במבנה מתאים, בהתחלה בשטח מת, כשהטנק כסיוע נוסע על הדרך. אחרי 200 או 300 מטר נגלינו ונפתחה עלינו אש תופת ממוצבים עם נשק רב וכבד. הטנק חטף פגיעה שניערה אותו, כך שיצא ממנו כל האבק שנאסף בו מאז ייצורו, והוא שותק. הצוות יצא מלמטה ונסוג לאחור.

יאיר שהוביל את המתקפה הבין שכדאי לחזור. הפעם הייתי בגל השני, קצת מאחור. שמעתי אותו צועק לעצור ולחזור ולהודיע לא לצאת בעקבותינו. כולנו שכבנו צמודים לסלעים כשאש האויב ממש מלחכת מעלינו. אף אחד לא זז. בטפשותי כי רבה (וראיתי מרחוק מאחור את הגל הבא מתקרב, עדיין בשטח מת) קמתי, כאילו זה זמזום הדבורים מסביב והלכתי לעברם לעצור אותם. הכדורים שרקו, לחשו בין הקוצים והסלעים, פחדתי מהכדורים ומהחיילים אם אתכופף או אתחיל לזחול, וכאילו שמעתי את אמא שיינקה אומרת לי – אבשי תיזהר. נזהרתי. עובדה – לא נפגעתי, לא התכופפתי ועצרתי את הכוח.

לאחר זמן שככה האש והכוח חזר כולו בשלום. ירד הערב. ליל שישי בדרבשיה. השגתי רדיו טרנזיסטור (סיפור נפרד לגמרי) וממנו למדנו מה קורה בכללית. מהמתח והחוויות ישבנו עד מאוחר. לקראת חצות שמעתי שכוחותינו חוברים אלינו לניסיון כניסה מחדש.

זיהיתי את קולו של מפקד סיירת 3, עזרא אוריון, מדסקס את הנושא עם יאיר. אמרתי לעצמי, אם עזרא פה, אולי אחי עודד גם. בחושך אמרתי בקול רם – עזרא, איפה עודד? לא עבר רגע ואחי הבכור היה לידי. היתה פגישה מרגשת. עוד מלפני פרוץ המלחמה לא היה לנו קשר, והיינו כל בני משפחת חטין בקלחת.

האחים חטין מבית זרע. מימין: זאב, עודד ואבשי. שלושתם לחמו בששת הימים בחזית הסורית

זאביק, אחינו הצעיר, היה מ"מ בשריון. מחלקתו הובילה בחוד את גדוד הסופר-שרמן שלו שעלה מגבעת האם לעבר ציר הנפט לכיוון קלע. במעלה ההר תוך קרב קשה, נפגע זאביק מאש "הסיוע הרשלני" של גמ"כ החטיבה ברסיס בעורף, הפיל את עצמו מהטנק ונאסף מאוחר יותר. הטנק שלו המשיך הלאה בקרב, נפגע והתפוצץ. כל זה נודע לנו זמן רב אחר-כך.

אסתר, אחותנו הצעירה, שירתה במודיעין. לא ידענו ולא דאגנו. ההורים בבית זרע לא ידעו, לא שאלו, דאגו בשקט כמו ב-14 השנים האחרונות עת עודד התגייס לצנחנים.

אמרתי לעודד – לא חשוב מה יחליט עזרא, אתם לא מסוגלים להתמודד עם הקו הבא. זו התאבדות. שוחחנו בחושך ועודד אמר – אבשי, אני חייב קלצ'ניקוב.

קיבלת, אמרתי, ונתתי לו את הרובה וחומר נלווה. אני אשיג רובה אחר, אמרתי.

למחרת, יום שבת, הסתבר שהסורים ברחו מכל מקום שיכלו. בשלב מסוים ירדנו חזרה למטה, עלינו על האוטובוסים ונסענו ל"רכס המרגמות" מעל קיבוץ גדות. המרגמות והציוד שירו והפגיזו עד המלחמה נותרו בעמדות. כשנודע על סיום המלחמה, נערך מסדר גדודי שלאחריו עלינו על האוטובוסים. נסענו כחולמים לאורך הרמה עד מעל אל-חמה. הכביש היה מלא מהמורות, שללא ציוד כבד האוטובוסים לא יכלו לעבור.

ניגשתי למג"ד לוי חופש, הסברתי לו שאני רוצה להשתחרר ולרדת ברגל דרך תאופיק הביתה. אמרתי לו – לא נשארו כמעט בחורים בבית זרע, אין מי שיאכיל את הדגים בבריכות, כולם מגויסים. לוי ידע, הוא מאפיקים. "לך תחזיר את הציוד, אתה משוחרר" (ואני כלל לא גויסתי).

החזרתי את הרובה המקולקל והחגור וירדתי בדרך לתאופיק במדים ותיק US. הלכתי וירדתי ולא האמנתי. מסביב עוד התרוצצו חיילים בחיפוש אחרי אחרוני הסורים. בתאופיק ראיתי ג'יפ אזרחי ואזרחים מעמיסים. שאלתי – אפשר לרדת איתכם? בוודאי, הם ענו, אנחנו מדגניה ב'. שאלתי למה אתם מעמיסים? הו, ענו לי, כמה סבלנו מהם, מגיע לנו.

סך הכל רציתי להגיע לבית-זרע ולא ללכת ברגל, אז שתקתי. נסעתי איתם, עמוסים שלל רב, על הכביש הראשי עד התחנה שלנו. הודיתי להם וירדתי. כעבור רגע עבר אוטובוס ועצר בתחנה. ירד ממנו בן-ציון. שמחתי, יש עם מי ללכת הביתה. אהלן בן-ציון אמרתי, והוא חמור סבר שאל – שמעת? בן-ציון, אני אומר לו, בזה הרגע חזרתי מהרמה דרך תאופיק! הייתי באופוריה.

אז לא שמעת, הוא חוזר ואומר, ואני משיב לו – לא, מה יש לשמוע?

ועד היום יותר מ-50 שנה מאז, אני שומע אותו אומר בקול נמוך – "מנחם נפל בירושלים".

חזרתי באחת למציאות. לא כולם זכו לחזור.

————————————————————————————————————-

9 מחשבות על “נכנסתי למוצב דרבשיה בסערה

  1. יצוין שדוח התקפה חטמ"ר 3 מתאר תרחיש שונה מהתיאור של אבשי כאן.

    מתוך דו"ח חטמ"ר 3/מחלקת היסטוריה:
    "בדרך ב-091600 החל הגדוד נע ליעדיו לפי התוכנית שנקבעה, ולאחר שהמג"ד נפגש שנית עם המח"ט, היעדים קיבלו ריכוך ארטילרי חזק ופוצחו על-ידי הטנקים. הרעשת דרבשיה נמשכה כשלושת רבעי שעה. כל אש לא נורתה לעבר הגדוד והיעדים התגלו כריקים.
    בשלב זה החליט המג"ד לקדם את פלוגת העתודה שלו ישירות לעבר מוצב 7175 במקום התכנון שקבע כי פלוגה א' תנוע לשם באיגוף. פלוגה א' בסיוע הטנקים המשיכה לנוע לעבר חפר, ועברה בדרכה את מוצב המרגמות 7173א' שנמצא זנוח אף הוא. התנועה נעשתה בצירים הרגילים ללא כל פריסה בגלל המוקשים הרבים בשטח.
    עם הגיעה למבואות חפר נתקלה הפלוגה במיגנן נ"ט חזק ובאש ארטילרית. המיגנן כלל שניים או שלושה טנקים מטיפוס T-34, כ-12 תותחי נ"ט, 12 מרגמות 82 מ"מ, מק"כים כולל מקלעי גוריאנוב דו-קנים. כתוצאה מהקרב שהתפתח נפגע טנק אחד ונפצעו 4 חיילים. הארטילריה טיווחה מיד את מקורות האש הסורים בעזרת סא"ל חרמון שישב בנבי יושע, ושתיקה אותם… מחלקה מפלוגה א' שנשלחה למוצב 7145 והיו אמורים להימצא בו 8 מט"נים, מצאה רק מט"ן אחד עזוב. התברר לאחר מעשה שעיקר המאמץ הושקע לא בלחימה אלא בהעפלה לעבר המוצבים הסורים"….

    עימתתי את אבשי עם דוח זה ובתגובה אמר שלדו"ח חטמ"ר 3 אין קשר למציאות ולאירועים. הוא אמר שהגדוד הגיע לגונן בסביבות 1200. וסדר התנועה היה שפלוגה א' הובילה לכיבוש 7175 וביצעה זאת.

    לקריאת דוח חטמ"ר 3 ראו כאן https://naamoush.wordpress.com/2015/04/11/%D7%97%D7%98%D7%9E%D7%A8-3-%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%94-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%91/

    אהבתי

  2. ועוד עניין "פעוט". כותב אבשי כי הוא נכנס למוצב דרבשיה בסערה וכ-15 מטר מהשער הבחין בכעשרה חיילים סורים עומדים בשורה – "ולפתע כולם מרימים ידיים למעלה כאילו היו בהתעמלות בוקר. היה לי רגע של התעשתות להבנת המצב. הם נכנעים ואני לבד, הם רואים שאין אף אחד מאחוריי, אולי יחליטו לעשות מעשה. הייתי נחוש לא לירות בהם ולעשות כך שלא יפעלו. צעקתי להם "ערפא אידק", ותנועות איום שברור יהיה מה יקרה למי שיזוז, וחיכיתי לחנוך שידעתי שיגיע גם אם ימשיך ללכת בקצב הדקירה. ואכן, עד מהרה הגיע חנוך שבראותו את המחזה מיד ירה באוויר חצי מחסנית. היינו בשליטה. חזרה לי הנשימה ואני אומר לחנוך – אל תירה בהם, וחנוך בנחת מחייך לי כדרכו ואומר – "יריתי להם בין האצבעות… החיילים הסורים נאספו והובלו אחר כך למטה לשבי".

    ואילו בדו"ח חטמ"ר 3 נכתב: "במוצב היתה התנגדות קלה שלאחריה נותרו במקום כ-10 גוויות של חיילים סורים".

    סתירה מהותית בין תיאורו של אבשי לפיו לא היתה במוצב שום התנגדות ועשרת החיילים הסורים הרימו מיד ידיים ונכנעו לחייל הישראלי הבודד שפרץ למוצב וכי לאחר מכן הובלו אחר כך למטה לשבי.

    הערה צינית: אז פתאום בדרך למטה השבויים האלה החליטו להתמרד?

    אהבתי

  3. ציטוט :
    "במוצב היתה התנגדות קלה שלאחריה נותרו במקום כ-10 גוויות של חיילים סורים.
    סתירה מהותית בין תיאורו של אבשי לפיו לא היתה במוצב שום התנגדות ועשרת החיילים הסורים הרימו מיד ידיים ונכנעו."

    אז אולי בגלל ש :
    " לדו"ח חטמ"ר 3 אין קשר למציאות ולאירועים ".
    כנראה.

    אהבתי

  4. היתי עם אבישי בנוטרה בסדיר.
    ביום השלישי למלחמה בגדוד 33 קיבלנו משימה
    לכבוש את דרבשיה ותכננו את ההתקפה למחרת.
    ההתקפה בסופו של דבר בוטלה

    אהבתי

    • ברגל תמיד, ממערב או ממזרח. זהירות משדות המוקשים.

      ברכב שטח אפשר או מצפון מכיוון עין מאמון מדרום לגונן, או בדרך שמתחילה באיזור גשר בנות יעקב והולכת כ-6 ק"מ צפונה, כולל כמה 3-2 אתגרי דרך ל-4 על 4.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s