נטושים בסיני

גדוד 129, הגזרה המצרית: הטנק נתקע בביר תמד במהלך מרדף אחרי אוגדת שאזלי הנסוגה * חמשת אנשי הצוות נותרו לבד בחולות של סיני – בלי קשר, בלי אספקה ומול חיילים מצריים צמאים ורעבים שנמלטו מהחזית * 13 יום בלי לדעת שהמלחמה נגמרה * ומה הקשר לסרט על הטנק הרוסי שהלך לאיבוד באפגניסטן?

אנשי צוות הטנק שנתקע בסיני, מספר דקות לפני שחזרו הביתה בהליקופטר. מימין: מאיר שחר, יעקב קויטל, מאיר טלמון, עודד כרמיאלי [כורע] ויעקב אימזירלי עם קלצ'ניקוב. מימין שולחן אוכל מכוסה נגד זבובים [צלם לא ידוע, מתוך "העולם הזה"]

זהו סיפור מוזר ומשונה, אפילו מופלא, ממלחמת ששת הימים. בלי תיאורים של קרב גבורה וניצחון הרואי. רק חמישה אנשי צוות טנק שהתעקשו להישאר צמודים לשרמן שלהם, שנתקע אי-שם בחולות של סיני בעיצומו של קרב, ונשכח למשך ימים רבים שבהם היה הצוות מנותק מהעולם.

סיפור זה התפרסם בשבועון "העולם הזה" כחודשיים אחרי המלחמה. טנק שרמן מגדוד 129 עומד משותק ודומם בחולות סיני קרוב לשבועיים עד שהצוות חולץ ממנו בהליקופטר.

בכל אותם ימים היו החמישה צריכים לדאוג לעצמם למים ואוכל, חיו בצימצום וכל הזמן תחת חשש שיותקפו על-ידי חיילים מצריים נסוגים. ומה לעזאזל קורה עם המלחמה שהם התחילו אותה מול המצרים?

כבר שמענו על חיילים בעולם שהסתתרו במשך שנים מתוך ידיעה שהמלחמה עוד נמשכת. כמו החייל היפני ההוא ממלחמת העולם השנייה, שהתחבא כמעט 30 שנה בג'ונגלים וסירב להאמין שהמלחמה נגמרה. וכאן, כשכל המדינה חגגה את הניצחון ביוני 1967, כשישראלים רבים כבר עשו קניות בעזה וברמאללה, התרפקו על הכותל המערבי וניסו לעלות לרמת הגולן, חמשת אנשי צוות השרמן בביר תמד לא ידעו דבר וחצי דבר על סיום המלחמה ועל תוצאותיה.

המפקד היה סמל יעקב קויטל [Kvitel] מתל-אביב, הנהג עודד כרמיאלי מקיבוץ גינוסר, המקלען מאיר שחר מעכו, הטען-קשר יעקב איזמירלי מתל-אביב והתותחן מאיר טלמון, המבוגר שבחבורה, בן 28.

חזרנו אל הכתבה ההיא ב"העולם הזה" שכתב יוסי ינאי, תחת הכותרת "13 ימים ביוני", והשלמנו פרטים בעזרתם של קויטל ואיזמירלי, כיום בני 77.

את צו 8 הם קיבלו כמה ימים אחרי תחילת תקופת הכוננות. כמו שסיפר איזמירלי, המכונה "קובה", הוא התבייש לצאת לרחוב מאחר שבחוץ היו רק אנשים מבוגרים. בני גילו היו כולם מגוייסים והוא עדיין לא נקרא למילואים. עד שהגיע הצו המיוחל והוא מיהר להגיע בטרמפים ליחידתו בדרום.

החמישה שהכירו מגדוד 52 בשירות הסדיר ומהמילואים הפכו לצוות שרמן בגדוד 129, שפעל במסגרת חטיבה 8. איש אינו זוכר את סימנה של הפלוגה. אולי פלוגה ב', אולי ג'. המ"פ היה אריק פרץ. החטיבה ישבה למרגלות הר צניפים במדבר פארן ככוח הונאה מול אוגדה מצרית בפיקוד הגנרל סעד שאזלי. ימים ארוכים בחום הלוהט תחת רשתות ההסוואה. הרגו את הזמן עם קלפים ושש-בש, וחיכו שהמלחמה תתחיל.

בבוקר יום שני ה-5 ביוני 1967 עם תחילת הקרבות הם נעו במסגרת הפלוגה אל הגבול, חצו אותו ויצרו מגע עם כוחות האויב באיזור ואדי קורייה. המפקד קויטל סיפר לכתב "העולם הזה", כי אמרו להם שבוואדי מצוי כוח שריון מצרי גדול. הוא ואנשי הצוות פחדו מאוד, אבל כשפגזי הארטילריה המצריים נפלו הרחק מהם, חזר להם הביטחון.

במהלך הלילה קיבלו הודעה ברשת הקשר על הניצחון הגדול של חיל האוויר והשמדת כ-150 מטוסים מצריים. עד אז הם הצליחו לקלוט בטרנזיסטור רק את קול הרעם מקהיר, שדיווח על פגיעות קשות בתל אביב ובחיפה. לפנות בוקר הם קיבלו הודעה על נפילת חבריהם מפלוגה ז' בקרבות הגדוד מול המצרים בכונתילה. יעקב יעקוביאן, מישקה גדושר וארז רימון מזרחי.

בצהרי ה-6 ביוני הם נעו בכוח הפלוגה באחד הצירים דרומה ואז התקלקל להם הדינמו. צוות הסדנה הגדודית שהיה בסמוך תיקן את התקלה והטנק המשיך במהירות והשיג את הטנקים שהתקדמו בינתיים.

כעשרה ק"מ לפני ביר תמד קיבל קוויטל פקודה לעלות על גבעה עם עוד שלושה טנקים ולארוב לשיירת טנקים מצריים, שהיו בתנועה מעבר לאותה גבעה. הטנק המצרי הראשון שנגלה לעיניהם קיבל מהם פגיעה ישירה, אבל זו גם היתה הירייה האחרונה. חלק ממנגנון התותח נשבר והוא הושבת.

קויטל החליט למהר ולעלות על גבעה סמוכה, כדי שיוכל לירות במקלע, אבל בדרך השתתק לפתע המנוע. בתום בדיקה קצרה התברר שההינע הסופי, המניע את השרשראות, נשבר. קויטל דיווח על כך למ"פ פרץ, ולדבריו נענה – "סתום את הפה, אני נלחם עכשיו". איזמירלי זוכר שקויטל מאוד לא אהב את התשובה.

כרמיאלי ואיזמירלי נשלחו ברגל למצוא את הסדנה הניידת. אנשי הסדנה ששמעו על מהות התקלה אמרו שהחלק הזה ששוקל כשני טון לא נמצא אצלם ואפילו לא בבסיס הזמני בצניפים. בלית ברירה הם נקשרו בכבל גרירה אל אחד הטנקים. בתום נסיעה של כשלושה ק"מ לכיוון נח'ל נקרע הכבל. קשרו כבל נוסף ואחרי כארבעה ק"מ נקרע גם הוא. לקחו כבל מטנק מצרי פגוע, וגם הוא נקרע תוך זמן קצר.

תנועת גדוד 129 מצניפים לכונתילה, ביר תמד, נח'ל וביר חסנה בימים 9-7 ביוני 1967 ומקום הטנק שנתקע [לחצו להגדלה]

במצב זה עזב אותם הטנק הגורר והמשיך הלאה. קויטל, איזמירלי, כרמיאלי, טלמון ושחר נותרו תקועים בדיונות של איזור ביר תמד, שנותרה ריקה מכוחות צה"ל שהמשיכו הלאה.

חצי גדוד 129 בקרבות סיני – 9-7 ביוני 1967

אחרי יומיים של קרבות מול האוגדה המצרית של שאזלי בכונתילה, ב-5 וב-6 ביוני 1967, התפצלה חטיבה 8 ביום רביעי 7 ביוני. רובה עזב את הגזרה המצרית ונע צפונה לחזית הגבול עם סוריה.

שתי פלוגות מגדוד 129 וכוחות משנה נוספים של החטיבה – סיור, חרמ"ש ומרגמות, נותרו בדרום והתקדמו דרך כונתילה לעומק סיני, לכיוון נח'ל.

המערכה בגזרה זו הוכרעה למעשה. מרחבי סיני הפכו לבית קברות לשריון מצרי שהושמד מהאוויר ומהקרקע. אלפי חיילים מצריים נמלטו לעבר התעלה.

שתי פלוגות מגדוד 129 עברו לפיקודו של הסמג"ד רס"ן שלמה שכטר [שלוש אחרות בפיקוד המג"ד בירו עברו לגליל העליון]. על חטיבה 8 בגזרה המצרית פיקד כעת הסמח"ט סא"ל מוטקה בן פורת. צוותי החימוש עסקו בתיקון 11 טנקים של הגדוד, ביניהם טנק מג"ד. לרשות הגדוד בגזרת סיני עמדו 13 טנקים כשירים, אחד מהם טנק חילוץ.

גדוד 129 קיבל התראה להתכונן לסיור אלים בכונתילה. בשעות הלילה של יום רביעי ה-7 ביוני נצפתה תנועה של כ-100 כלי רכב מצריים שנסוגו מכונתילה. עם אור ראשון נעו 13 טנקים לכונתילה בסיוע ארטילריה יעילה. הכוח נע מדרום לכונתילה לכיון ביר תמד. לאורך כל הדרך היה רכב מצרי פגוע ונטוש. באיזור ביר תמד נתקלו בהתנגדות של קבוצת חיילים מחופרת על גבעה. פגעו בהם והמשיכו הלאה. מדי פעם נראו מוקשים לצד הדרך. בהמשך נתקלו בקבוצות של מצרים בורחים. השאירו להם קצת מים והראו להם את הכיוון למצרים – "לא לקחנו שבויים כי לא היה זמן".

מוצב ביר תמד התגלה כמתחם גדול, חפור ומבוצר, שנעזב יום קודם. הכוח עצר בו להתארגנות ולתדלוק ולאחר מכן המשיך בציר לעבר נח'ל, תוך שהוא חולף על פני רכב וציוד נטושים. בנח'ל קיבלו פקודה לנוע אל המיתלה, אבל מכיוון שחטיבה 200 הקדימה אותם, שונתה ההוראה, וחטיבה 8 עם גדוד 129 המוקטן נעה לביר חסנה. בסה"כ עברו כ-150 ק"מ בדרך כונתילה-תמד-נח'ל.

בביר חסנה התבשרו שהם עוזבים את סיני ועוברים צפונה. הכוח המתין למובילים, נכנס למריבה עם גדוד צנטוריונים מבית הספר לשריון מי יעלה ראשון – וניצח. בשלב זה הצטרפו לגדוד 129 טנקים נוספים והכוח כולו מנה כעת 17 טנקים.

זהו יום שישי ה-9 ביוני, היום שבו גדוד 129 בחזית הסורית נלחם וכבש את קלע. גדוד 129 שעשה את דרכו החוצה מחזית סיני, קיבל הוראה להגיע לאל עריש ומשם לעלות על נחתות, לפרוק בחיפה, לנוע לגליל ולהצטרף אל עיקר הגדוד. אחרי זמן קצר בוטלה התוכנית למרבה כעסם של אנשי הגדוד, שהבינו כי הפסידו את המלחמה בצפון. הגדוד נע ישירות לשדה תימן, שאליו הגיעו בשבת אחר הצהריים. כאן התבשר רס"ן שכטר שעליו להגיע מיידית לצפון ולקחת את הפיקוד על 129 במקום המג"ד בירו שנפצע.

"בלילה כששמרנו טלמון נתן לי בעיטה ואמר שהוא רואה מישהו מתקרב, התחלתי לרעוד בכל הגוף"

בחזרה לטנק שנתקע באיזור בסיס ביר תמד.

הטנק וצוותו נטושים באמצע שום מקום, ללא קשר ועם מלאי מזון ומים בצמצום. הם עדיין לא האמינו שיישכחו. התסכול העיקרי שלהם בשלב הראשון היה שהם הפסידו את המשך המלחמה. הם התיישבו בדממה לצד הטנק, ממתינים למשהו שיקרה. השעות חלפו, וקויטל שחשש מהתרופפות המתח סיפר בכתבה בעיתון: "היה לי ברור שככה נאכל אחד את השני, חששתי שנצטרך לבלות במקום הזה יותר מיום אחד והחלטתי שאסור שנהיה ללא תעסוקה. הוריתי לחבר'ה להתחיל לנקות את האבק מהטנק במטאטאים קטנים שהיו לנו, סתם ככה בשביל שיהיה מה לעשות".

בינתיים חלפה במקום שיירת אספקה, ולבקשתם השאירה להם חצי ג'ריקן מים [בנוסף לאחד שהיה להם], מנות קרב והרבה ופלים. סיגריות לא היו. מכה קשה לחמשת אנשי הצוות שכולם היו מעשנים.

הלילה הראשון עבר עליהם ללא שינה. שריקות הרוח, דפיקות משונות ורעשים לא ברורים גרמו להם להיצמד אל מקומם בחשש רב. מדי פעם צעקו לתוך האפילה "מין הדא?", וענה להם הד של רחשים. הקור חדר לעצמות.

קובה איזמירלי בשנות ה-70

ממרחק 53 שנים, איזמירלי לא שוכח את הלילה הראשון ההוא. "זה היה סיוט. היינו צריכים לשמור והחלטנו שאחד יהיה בטנק, אחד על הצריח עם הראש בחוץ, אחד אני לא זוכר איפה ושניים מתחת לטנק. אני וטלמון היינו מתחת לטנק. אף אחד לא נרדם. אתה נמצא במקום כזה שיכול לבוא ערבי עם רובה ולגמור אותנו. שכבנו על הבטן, אני מצד אחד וטלמון מצד שני. הרגליים שלנו צמודות אחת לשנייה, כדי שאם מישהו מתקרב אתה נותן בעיטה קלה שנהיה מוכנים. עברה חצי שעה ושעה, ופתאום טלמון אומר לי – איזמירלי אני רואה מישהו מתקרב. אמרתי לו חכה אני אסתובב אליך. אני מסתובב אליו, לא רואה כלום, חושך מצרים. אמר לי – תסתכל תסתכל, אתה לא רואה מישהו? ואני קיבלתי 'חופה', התחלתי לרעוד, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הוא המשיך לדבר ולראות כל מיני דמויות מתקרבות. בסוף הבנו כולנו שהוא מדמיין ואין אף אחד, אבל עברתי 20 דקות של רעידות חזקות שלא היו לי בחיים. בוא נגיד שאחרי מה שקרה לי באותו לילה לא שמרתי יותר".

הבוקר הראשון הביא עימו חום לוהט ונחילי זבובים שירדו לחייהם. המים עמדו להיגמר ושום זחל"ם טכני לא נראה באופק.

הם החליטו לסייר בסביבה. מצאו כלי רכב מצריים נטושים ומקולקלים. קויטל שהיה חשמלאי רכב וכרמיאלי שהיה מכונאי השמישו משאית ז'יל ורכב גרר. שניים נותרו לשמור על הטנק ושלושה יצאו במשאית להסתובב. הם סיירו בבסיס המצרי הנטוש, שהיה כקילומטר אחד מהם. מצאו מצבור דלק גדול, מנות קרב, פרימוסים, אוהלים, כלי מטבח, שמיכות ומיטות.

העמיסו כמה שיכלו, חזרו לטנק והקימו לצידו אוהל מגורים ואוהל מטבח. סידרו ארונות לכלי האוכל והבישול, שיחקו קלפים, ערכו קבלת שבת ואכלו את המזון המצרי. "המנות קרב המצריות לא היו רעות בכלל", נזכר קויטל, "הכי טוב היו הסיגריות שלהם – קלאופטרה".

בשלב מסוים מיראז' עשה כמה באזים מעליהם. קויטל: "הוא בא לבדוק מי אנחנו. פחדתי שיתקוף אותנו. נתתי פקודה לנקות את סימון הצלב שהיה על הטנק מהחול והאבק כדי שיזהו שאנחנו טנק ישראלי".

התברר שהם נתקעו לא הרחק מבאר מים. זה היה יכול להיות פיתרון מצוין למצוקת המים, אבל היו שתי בעיות. האחת, המצרים הבורחים ידעו עליה וניסו להגיע אליה, כשהם חולפים סמוך מאוד לטנק הישראלי. הבעיה השנייה היתה שלפני שהמצרים נטשו את האיזור הם הזרימו אליה סולר, כדי שלא תוכל לשמש את הצבא הישראלי.

עניין זה התברר אחרי שליד הבאר נמצאה משאבה מקולקלת. שחר וכרמיאלי ניסו לתקן אותה, ותוך כדי כך הצליחו לדוג קצת מים שמהם נדף ריח סולר.

תוך כדי כך, קויטל ששמר על שני חבריו שהתעסקו עם המשאבה שמע רחש. הסתובב במהירות עם העוזי וגילה מולו חייל מצרי בידיים מורמות. זה היה השבוי הראשון שלהם. התברר שהיה פצוע והלך ברגל 40 ק"מ מכונתילה. הוא סיפר להם שטנק ישראלי ירה עליו במקלע ודרס את חברו. הם לקחו מהמצרי את הסיגריות שלו, נתנו לו שתי מימיות ושלחו אותו לדרכו.

כעבור זמן קצר צץ מעליהם פייפר ישראלי. הם מיהרו להסתתר מחשש שיזהה אותם כחיילי אויב ויירה עליהם. מתברר שהפייפר זיהה את השרמן, עשה סיבוב וחזר תוך שהוא זורק נייר עטוף באבן. על הנייר היה רשום: " אל תדאגו, יש מי שדואג לכם, החזיקו מעמד". זה קרה ביום ראשון, 11 ביוני, יום אחרי סיום מלחמת ששת הימים. החמישה עוד לא ידעו שהמלחמה נגמרה. מבחינתם הם היו עדיין בתוכה.

את הארוחות שלהם הם כיוונו לשעות הערב והלילה בגלל נחילי הזבובים שירדו עליהם ומנעו מהם לאכול. "זה היה מחריד", נזכר קויטל.

באחד הלילות ירו לכיוונם מצרים נסוגים, שהחליטו לתקוף את הצוות הישראלי במטרה להשיג מים ואוכל. האוויר נמלא צרורות נותבים. לקויטל היה ברור שהמצרים מחפשים ליצור עימם מגע כדי לגלות את מיקומם המדויק והורה לאנשיו לא להשיב אש. היריות היו קרובות, אבל הצוות התאפק והאש שככה.

ההיתקלויות עם המצרים הנסוגים הפכו לשגרה יומיומית. איזמירלי מספר שהם היו מגיעים לבאר כדי לשתות ואגב כך מתקרבים לטנק שלהם לראות אם יש מים ואוכל. "יום אחד ישבתי 50 מטר מהטנק עם העוזי. היה בין ערביים, פתאום שחר צועק לי להסתכל מאחוריי. אני רואה מצרי 50 מטר ממני מכוון אליי נשק. שחר שידע ערבית צעק לו משהו והוא הרים את הנשק למעלה, כאילו לא בא לתקוף אותי. קמתי וראיתי את הערבי הזה, שאלתי אותו מה אתה רוצה בערבית, אמר לי אני רוצה מים. אמרתי לו – שים את הנשק על האדמה ותבוא. אמר לי – אני יודע שיש שם באר. ידענו שהמים בבאר הזו היו קצת מקולקלים, אבל זה מה שהיה. הוא השאיר אצלנו את הקרל גוסטב שלו והלך לבאר לשתות, ואני באתי לשחר, חיבקתי ונישקתי אותו. אם הוא לא היה רואה, הערבי הזה היה הורג אותי. בקושי ראינו אותו כי היה במדים כמו צבע האדמה".

הנסיונות ליצור קשר עם הפלוגה או הגדוד הסתיימו ללא תוצאות. בשלב מסוים שבק מכשיר הקשר. קויטל מספר שלאורך הימים עברו על ידם כוחות סיור של צה"ל – "מכל מי שעבר ביקשנו שידווחו עלינו לגדוד שאנחנו תקועים פה". הימים עברו ואף אחד לא בא אליהם.

ממרחק 53 שנים, זוכר קויטל שהבעיה העיקרית שעימה התמודדו היה היותם מטרה על ציר הדרך. "טנק ישראלי בודד ומסביב מצרים שבורחים. הדאגה הגדולה שלי היתה שהאנשים לא יירדמו בשמירה. כל הזמן פחדתי שישחטו אותנו. זה הזיכרון הכי חזק שיש לי משם".

ג'יפ סיור של אחת היחידות עצר על ידם. הקצין הזהיר אותם מפני כ-20 חיילים מצריים שראה מאחורי אחת הגבעות הסמוכות. ביקשו ממנו שידווח עליהם, אמר בסדר ונסע לדרכו.

קוויטל החליט לא לחכות שהמצרים יתקפו אותם. טלמון, שחלה בינתיים, הושאר לבדו בטנק וארבעת האחרים עלו על המשאית עם נשקם האישי ונסעו לכיוון הדיונה. בשיפולי הגבעה ראו זחל"ם מצרי ועל ידו 16 חיילים. כשהחלו לנוע לכיוונו, ירדו המצרים והחלו לנוס מלבד אחד.

חיילים מצריים נכנעים בסיני [צילום: ז'יל קרון, paris match]

המצרי שלא נמלט ביקש מהם מים. נתנו לו מימייה, העלו אותו לרכב והמשיכו במרדף. שלושה מהמצרים היו איטיים ונתפסו. נשקם נפרק והם הועלו למשאית שהמשיכה לרדוף אחרי הבורחים. אחרי כמה מאות מטרים הגיעו למערה שהמצרים נכנסו אליה. מאיר שחר שרץ לכיוון המערה נתקל באש לכיוונו ונאלץ להימלט. הם הורידו מהמשאית את המצרי שביקש מים. שחר אחז בו כשהמצרי הולך לפניו ומשמש לו מחסה, ודרש ממנו בערבית שיצעק לחבריו לצאת בידיים מורמות. המצרי סירב. שחר כיוון את העוזי לראשו ואיים עליו. המצרי היסס, אבל לאחר מכן צעק לחבריו לצאת.

"זה היה הרגע הכי גרוע בהרפתקה שלנו", מספר לנו קויטל. "20 מצריים בנגמ"ש עם מקלעים, אבל בלי מים. הם היו נואשים למים ובגלל זה נכנעו".

בזמן שהארבעה רדפו אחרי המצרים נחת על יד הטנק, שבו נשאר טלמון, הליקופטר שהביא מזון, לבנים נקיים ו-50 חפיסות סיגריות אסקוט. הטייס שכח לספר לטלמון כי המלחמה נגמרה לפני שבוע.

טלמון לא האמין למראה עיניו כששעה אחר-כך ראה את ארבעת חבריו חוזרים עם 16 שבויים. המצרים חשבו שטלמון הוא המפקד [מכיוון שנשאר בעורף], ניגשו אליו, נישקו את רגליו והתחננו שיחוס עליהם. טלמון זרם איתם ושיחק אותה המפקד. הוא הורה לחבריו לערוך חיפוש בבגדיהם, לתת להם מים ולאחר מכן להעמיס את השבויים על המשאית כולל ג'ריקנים של דלק, ולקחת אותם לאילת.

משאית הז'יל עם השבויים יצאה לכיוון אילת ועליה שלושה מאנשי הצוות. כרמיאלי נהג, וקויטל וטלמון שמרו על 16 השבויים. הם חשבו שיגיעו לאילת תוך שעתיים, אבל הגיעו אחרי חמש שעות. "היה שביל קולי שהלך לאילת, היתה לנו מפה ודרכה ניווטנו".

כקילומטר מדרום לאילת, כשמימינם מי המפרץ הכחולים, השתעלה המשאית ונעצרה. הדלק נגמר. כרמיאלי הלך ברגל לעיר וחזר עם טנדר, שבשני סבבים הביא את כולם אל העיר. בבסיס "המצודה" באילת ערכו להם כמה חיילים מגבית. נאספו 30 לירות לרכישת סיגריות, סבונים וממתקים. רק כאן שמעו לראשונה על ניצחון צה"ל במלחמה, אבל בלי יותר מדי פרטים.

קויטל בצילום שנצבע, בדרך לרמאללה בחזרה לגדוד 129 כמה ימים אחרי ההרפתקה בסיני

את הלילה עשו באילת. למחרת ביקשו ממפקד הבסיס להשאיל להם רכב, כדי שיוכלו לשוב לשני חבריהם שנותרו לשמור על הטנק. המפקד סירב ותחת זאת הציע שיצטרפו למספר ג'יפים של סיירים שעמדו לצאת למרחבי סיני. ראובן טלמון, שהיה עדיין חולה התבקש על-ידי חבריו להתאשפז בבית החולים יוספטל, אבל הוא סירב: "אסיים את המלחמה איתכם".

לאחר כמה שעות חזרו לטנק. "הרגשנו כאילו שאנחנו חוזרים לבית שלנו", סיפר קויטל, "ואל זה הצטרפה הדאגה לאיזמירלי ושחר שהשארנו לבד".

הבסיס לדאגה היה מוצדק. התברר כי עם שחר הותקף הטנק על-ידי עשרה חיילים מצרים נסוגים. שחר ואיזמירלי נפרדו לכיוונים שונים, השיבו באש וצעקו כל הזמן כדי ליצור רושם שיש כאן חיילים רבים. בתום הקרב נותרו במקום שני חיילים מצריים הרוגים.

חלפו עשרה ימים מסיום המלחמה והטנק מגדוד 129 עמד בודד, בלי שאיש מאנשי הגדוד הגיע אליהם. יצוין כי אחרי קרבות הרמה הסורית ירדה חטיבה 8 לאיזור רמאללה וחלק מגדוד 129 נשלח לאיזור יריחו.

טנק מג"ד עם רס"ן רפי מוקדי, מ"פ הסיור של חטיבה 8, ושל סגן יובל בן ארצי, קצין הקשר הגדודי, נעלם בקרב על קלע וטרם נמצא. טנק נוסף ועליו חמישה אנשי צוות נעלם בסיני.

בשלב כלשהו שוב הגיע פייפר. איזמירלי עלה במהירות לטנק וירה באקדח זיקוקים. הפייפר קלט, עשה סיבוב ונחת על ידם. "רצנו אליו, סיפרנו לו מי אנחנו, נתן לנו מים וקצת אוכל. הוא אמר שאנחנו ברשימת הנעדרים. המ"פ שלנו בכלל לא הודיע שאנחנו תקועים. הטייס אמר שידווח למי שצריך ועזב".

למחרת, היום ה-13 שלהם בארץ החולות הלוהטים עם המצרים הבורחים, יצאו קויטל, טלמון ושחר לסיור בפרייבט מצרי שמצאו. תוך כדי נסיעתם נתקלו ברכב צבאי ישראלי ובו שני זוגות בלבוש אזרחי, כולל נשים. קויטל שאל אותם אם הם לא השתגעו להסתובב ככה. "חביבי", אמרו לו, "המלחמה כבר נגמרה".

בינתיים התחוללה דרמה קטנה על יד הטנק, שבו נשארו שחר ואיזמירלי. הליקופטר נחת על ידם. אחד הטייסים יצא ושאל – אתם הצוות שתקוע? תעלו מיד להליקופטר, לוקחים אתכם הביתה, זו הוראה של מיפקדת האוגדה. איזמירלי ושחר נכנסו להליקופטר והמתינו לחבריהם.

כעבור זמן קצר נראו שני כלי הרכב. קויטל הוביל את המטיילים אל הטנק, הופתע לראות הליקופטר. כשגילה בתוכו את שחר ואיזמירלי כעס מאוד: "איך אתם מעיזים לעזוב את הטנק?". הטייס מיהר להרגיע אותו ואמר שזו פקודה מהאוגדה לעזוב את הטנק ולחזור הביתה. איזמירלי מתאר: "טייס הפייפר דיווח עלינו, ההליקופטר הגיע למחרת. מה אני אגיד לך, איזו שמחה היתה. השארנו שם את כל הנשק לערבים רק בשביל לחזור הביתה".

רגע לפני שעזבו, הצטלמו ליד הטנק על-ידי המטיילים. שבועיים אחר כך תגיע התמונה לביתו של קויטל.

עלו להליקופטר בחזרה לציוויליזציה. הטייסים בתור מחווה החליטו לעשות להם סיור מעל סיני ולאחר מכן מעל ירושלים. היה מרגש. לאחר מכן הנחית אותם בחצרים. בכתבה ב"העולם הזה" נכתב כי עם נחיתתם קידם אותם קצין בכיר, שאמר להם: "חבר'ה הייתם נפלאים". והם לא הבינו למה – "הרי הפסדנו את המלחמה".

איזמירלי: "אמרו לנו חכו פה ויגידו לכם מה לעשות. חיכינו וחיכינו, ואז אמרו לנו סעו הביתה. השעה היתה 12 בלילה. השגנו מונית ונסעתי לאחותי שגרה בבאר שבע, היו לה שני ילדים. שעה 12 בלילה, אני דופק לה על הדלת, היא פתחה וממש התעלפה כשראתה אותי. אמרה לי אני לא מאמינה. היינו חמישה אנשים עם כל הציוד והנשק, לא הורדנו שבועיים נעליים ולא החלפנו בגדים. נכנסנו אחד אחד למקלחת, ממש סתמנו לה את הביוב".

חודש אחרי המלחמה דפק כתב "העולם הזה" על דלת ביתו של קויטל בתל-אביב וראיין אותו על הסיפור. קויטל מספר: "הוא כתב את הכתבה קצת בתיאטרליות ובדרמטיות, אבל סך הכל הפרטים היו נכונים".

קויטל משמאל ועל ידו איזמירלי במקלחת שדה באיזור יריחו אחרי שחולצו מסיני

על תפקוד הצוות שלו בכל אותם ימים הוא אומר: "שחר וכרמיאלי היו הכי נהדרים, חיילים למופת. כל הזמן בקור רוח בשמירות. טלמון היה חרדתי".

קויטל מסכם: "זה היה מחדל עצום שנשארנו שם לבד כל הימים האלה, בלי שאיש יידע. היתה לנו מלחמה פרטית".

איזמירלי מספר שהוא פגוע משתי המלחמות שעבר. במלחמת יום כיפור היה בגדוד 129. בירו, המג"ד מששת הימים היה מח"ט 8. הוא זוכר את הרגע שבו נסע בטנק אחרי הזחל"ם של בירו, ואז טיל נ"ט פגע בזחל"ם. מראות הפצועים לא עוזבים אותו, כולל הפינוי של בירו שנפצע.

גם האירוע מששת הימים, שהיה עבורו טראומתי, תופס אצלו מקום בזכרונות. "זה הזה מלווה אותי עד היום. אני פגוע נפשית גם מהדבר הזה, אבל חי עם זה. לא טיפלתי בעצמי ולא כלום, עברתי אירוע לב ואירוע מוחי, לא יודע אם בגלל זה, ואני עצבני ויש לי יציאות, אבל לא עשיתי מזה סיפור. בסך הכל לא יכולנו להפקיר את הטנק ונשארנו צמודים אליו, אבל זה ששכחו מאיתנו זה שערוריה. המ"פ היה צריך להיכנס לבית סוהר. מילא כשהוא נלחם ואמר לנו לרדת ממנו, אבל נגמרה המלחמה, הוא ידע שאנחנו תקועים ולא דאג שיבואו לחלץ אותנו. אני יודע שקוויטל אחרי שהכל נגמר רצה לעשות עם זה בירור, אבל אמרו לו יצאת בשלום, תעזוב את זה".

המ"פ אריק פרץ: לא ידעתי שהיו תקועים שם מספר ימים, הייתי בטוח שחילצו את הטנק

הגענו למ"פ אריק פרץ. הוא זוכר איכשהו את האירוע. הפלוגה שלו נותרה בסיני עם פלוגה נוספת מגדוד 129 ועוד כמה אלמנטים חטיבתיים. הוא מספר שזו לא היתה פלוגה שלו במקור ולכן לא כל-כך הכיר רבים מאנשיה.

הוא מספר כי יום לפני פרוץ מלחמת ששת הימים קיבל משימה: מהר רמון הבחינו באבק בצד הגבול המצרי והיה חשש שהאוגדה המצרית של שאזלי שישבה בכונתילה תיכנס לנגב, תנוע לכיוון ירדן ותנתק את אילת. פרץ: "יצאתי עם מחלקת טנקים או שתיים לתצפית. עברנו את הגבול ולפנות ערב חזרנו כשהטנק שלי שהתקלקל נגרר".

הפלוגה של פרץ לא השתתפה בקרבות על כונתילה עם פתיחת המלחמה. הפלוגה שלו נכנסה למתחם כונתילה ביום רביעי ה-7 ביוני 1967 וכבשה אותו ללא התנגדות. לאחר מכן נעה חטיבה 8 המוקטנת לעומק סיני לכיוון ביר תמדה. "זה היה קרב רדיפה ולא היה זמן לעצור", מספר פרץ, "חוץ מכמה היתקלויות לא משמעותיות, לא היו לנו קרבות. היינו צריכים להגיע לנח'ל עד החשיכה, כי חטיבה 14 הגיעה ממערב ורצו להימנע ממצב שנירה זה על זה".

על עניין הטנק הבודד הוא אומר: "אנחנו נסענו כמו מטורפים, הם נשארו מאחור, היינו 100 ק"מ מהם ואיבדנו קשר. דיווחנו עליהם לחטיבה וגם היינו בקשר עם אלה שאמרו שהיו במאסף. היינו בנח'ל 24 שעות, משם נסענו הלאה ואז עלינו על מובילים, הגענו לרמאללה ושם פגשנו את הגדוד שירד מהרמה הסורית".

אנחנו שואלים את פרץ האם בירר כמה ימים אחר-כך מה נגמר עם הטנק: "לא ידעתי שהיו תקועים שם מספר ימים, אני הבנתי שחילצו את הטנק. אנחנו דיווחנו לחטיבה ויותר לא היה לי איתם קשר. היינו ברמאללה והייתי בטוח שהחטיבה חילצה את הטנק וטיפלה בו".

הסרט על הטנק הרוסי באפגינסטן: לא נוטשים בשום מצב

הטנק התקוע של 129 בסיני הזכיר לנו את הסרט The Beast of War שצולם בישראל. העלילה היא על טנק רוסי באפגינסטן שהרס כפר, כולל הרג נשים וילדים, איבד את דרכו ומצא את עצמו במנוסה מלוחמי המוג'הידין שדלקו אחריו כדי להשמיד אותו.

הסובייטי מפקד הטנק הוא האיש הרע בעלילה. מתנשא, מתעמר בפקודיו, מזלזל בהם ומסרב לתחנוניהם לקרוא להליקופטר שיחלץ ויציל אותם. הטנק הזה יחזור לבסיסו כמו שהוא בא, התעקש המפקד. אגב, הטנק – T-55 נלקח שלל במלחמת יום כיפור ושימש את צה"ל בתור "טיראן 5". איך הסתיים הסרט – לא נהרוס את המתח למי שלא צפה וירצה לראות.

אבודים אי שם, מתוך הסרט the beast of war

שאלנו את קויטל, הרי יכולתם אחרי יומיים-שלושה לומר – אף אחד לא בא להוציא אותנו, לא דואגים לנו, מסתובבים פה חיילי אויב עם נשק, אנחנו עלולים להיפגע. למה לא לעלות על המשאית שהשמשתם ופשוט לנסוע משם לבסיס בבאר שבע, לדווח על מיקומו של הטנק ונגמר הסיפור.

גם כיום, אחרי 53 שנים וחצי, קויטל לא מוכן לשמוע על זה: "בתור טנקיסט, חונכנו שלא נוטשים טנק, נקודה. יכולנו לעזוב אותו ולחזור ברכב, הכל נכון, אבל זה בכלל לא עלה על הפרק. פשוט לא נוטשים טנק".

————————————————————————————————————-

12 מחשבות על “נטושים בסיני

  1. אלה שריונרים עם ערכים.
    אני רק מלהקות הזבובים הייתי בורח ברגל ומצידי שהטנק יתפגר…. אבל זה רק אני…
    כל הכבוד לבחורים.

    אהבתי

  2. שריונאים עם ביצים, לא נכנעו לאקלים החם הקשה ולסכנה שבהמצאותם בשטח לא מטוהר.
    בכל מלחמה יש טנקים שנאבדים ומתנתקים מכוחות האם בגלל קילקול או פגיעה. על טנק שנותק שבועיים על זה לא שמעתי.

    אהבתי

  3. תקלה חמורה לחטיבה 8 ולשלישות שלה, במקביל לעניין עם מוקדי ובן ארצי ברמת הגולן. מעורר הרבה סימני שאלה בקשר לתיפקוד של המערכת הזאת. אגב, סיפור דומה התרחש פחות או יותר באותו אזור במלחמת קדש בשנת 1956, גם אז נתקעו כמה חבר'ה מהשריון ברכב למשך יותר מ-10 ימים בשטח ואיש לא ידע היכן הם. מעבר לכך, הסרט הישראלי המצוין "אוואנטי פופולו" מטפל בדיוק בשבועות המבורדקים האלה של אחרי כיבוש סיני בששת הימים. כנראה שהמציאות הייתה מוצלחת אפילו יותר מהדימיון של יוצרי הסרטים.

    אהבתי

  4. הזוי.
    תראו לי היום עוד צוות טנק שהיה נתקע ככה ולא עוזב אחרי חצי יום חזרה הביתה ועושה מזה שערוריה.
    סוף עידן התמימות.

    אהבתי

  5. שש שנים וכמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים התחוללה מלחמת יום הכיפורים. גם במלחמה ההיא נותר טנק אחד מהגדוד מפלוגה א' (היא פלוגה ו' שהיתה בפיקודו של אילן לבנון בששת הימים) כעת בפיקודו של עמיצור (עמיץ) בר בעוקף המיתלה הצפוני. אילן לבנון הוא כעת מפקד גדוד 129, בירו מפקד חטיבה 8 ואלברט מפקד אוגדה. הטנק נתקע כתוצאה של אי סיום טיפול שנתי במשאבת הדלק של הטנק של צוות גייסות השריון ערב יום הכיפורים. מפקד הטנק צבי, בחור ממוצא הודי, נמוך קומה ומוצק שבאזרחות היה מפעיל מנוף ענק במפעלי ים המלח ניהל עם צוותו הישרדות מרשימה במשך 12 ימים. הם היו בעורף הכוחות הלוחמים מכביש הרוחב ומזרחה, בודדים אמצע ישימון דיונות. על קורות אותו מקרה נשאיר לשלמה להחליט האם לעשות כתבה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s