חזון השיר

"נפשי אינה יודעת מנוח: הקרב המפואר בתל פאחר נשכח, נזנח תודעתית, נסתר מעין הציבור, ואני שואל למה? * החזון שלי הוא להפיק שיר שבאמצעותו ייצרב הקרב בתודעת הציבור ויוטמע בזיכרון הלאומי לדורות * זו תהיה תרומתנו הצנועה והחשובה למען חברינו שלחמו וחירפו את נפשם למען המדינה" * אורי קידר מגדוד 12, שנפצע בכיבוש תל פאחר, מספר על הפרויקט שאליו הוא מתגייס עכשיו אחרי 53 שנים

גולנצ'יקים על טנק. באמצע אורי קידר, מעליו הדר דור-און. בחזית התמונה חייל לא מזוהה. קורס מ"כים ג'וערה, מחזור פברואר 1967

מאת אורי קידר

"מת לחיות" אפריל 2002

אני עלם חמודות בן 19, חייל, מפקד כיתה במחלקת לוחמים בפלוגה ג' בגדוד 12 המפורסם של חטיבת גולני.

מבנה גוף מוצק, מקורזל שיער. אומרים עליי שאני בחור יפה, מין חתיך שכזה. אני נפוח מגאווה על כך שאני משרת בחטיבה המהוללה הזאת. אני מבין ויודע הכל. אף אחד לא מבין יותר טוב ממני. דעתן, תקיף, כריזמטי. חבריי מקבלים בדרך כלל את דעתי. חסר להם שלא.

אני אוהב מאוד את חבריי בפלוגה, את הדר דור-און, את שמוליק טל (היום שדר קול ישראל), אני מבסוט מאוד מחייליי. מרגיש שאנחנו עושים עבודה טובה.

בבית מחכה לי חברתי נאוה. אני אהוד על חברותיי. אני אוהב בנות עדינות, רגישות, עם שיער ארוך וגולש (לימים התחתנתי עם אחת שכזו). אבל בינתיים אני חוגג.

אני גם אוהב לנהוג. פשוט משוגע על נהיגה. מחכה לחופשה הבאה על מנת שאוכל לחרוש את הארץ עם האוטו של אבא שלי (בד"כ טנדר עם ארגז ארוך). כשהייתי חוזר הביתה מבילוי בשעות הקטנות של הלילה, הייתי מרביץ אותה. סוחט את הדוושה עד הסוף. מגיע למהירות של עד קצה יכולתו של הרכב, עד שהיה רועד. לבד, נהנה, משב רוח, נהמת המנוע המתייגע, פשוט מרגיש בכיף.

אורי קידר [מחזיק בעמוד ביד אחת, מימין] עם חבריו בקורס מ"כים

אני אוהב מאוד את הצבא, בעיקר אוהב להגיע הביתה עייף ומיוזע לימי חופשה נדירים. אוהב להתפנק, לקבל את מלוא תשומת הלב של משפחתי, בעיקר של אימי אשר מכרכרת סביבי ללא הפסקה. אני אוהב לראות את חברותיי מסתכלות עלי בהערצה (כך חשבתי) ובולעות כל מילה מסיפורי "הגבורה" שלי ושל חייליי. עוטף אותם בהרבה חשיבות, מפריז בטונות ולא בוחל בשקרים קטנים ובלתי חשובים. העיקר שתקשבנה ותתמוגגנה.

האם אמרתי כבר שאני יודע הכל? שמאלני קיצוני, וכחן עד אימה. הימין נראה לי פנאטי. תומכי חרות נראים לי כפושעים. בגין נשמע לי דמגוג נבוב חסר בושה. גולדה, אשכול, יגאל אלון, רבין, מצטיירים בעיניי כגדולים מהחיים.

עוד שנתיים נותרו עד השיחרור ואני יודע בוודאות כבר עכשיו, שאני אהיה ארכיטקט. אני קורא את הספר של איין ראנד "כמעיין המתגבר" כמה וכמה פעמים, בולע כל מילה, מעריץ את הגיבור, האדריכל שאיני זוכר את שמו. אני יודע שאעשה הרבה מאוד כסף, אתכנן בתים מאד מיוחדים. אני מבטיח לכם שאהיה אחד האדריכלים המבוקשים והמפורסמים בארץ. מי יודע, אולי גם בעולם… אינשאללה!

מתי?

היום יום שישי, התשעה ביוני 1967 .לפני ארבעה ימים פרצה מלחמת ששת הימים. ארבעה ימים של עצבים, של תסכול, רוגז, אכזבה. הנה הולכת לה המלחמה ובורחת לנו מתחת האף, ואנחנו אפילו לא היינו שם. אפילו לא ירינו כדור אחד. איזו בושה. מה נגיד בבית?

רבין הרמטכ"ל משגע אותנו. כובשים את הרמה או לא כובשים? במהלך ארבעת הימים האחרונים אנו מתאמנים בקצב רצחני, כפי שלא התאמנו מימינו. מדמים את הרי משגב-עם כהרי הרמה ומטפסים עליהם מדי לילה. מטפסים ויורדים, מטפסים ויורדים. "תרגול על מודל", קוראים לזה בז'רגון הצבאי.

אני נסחב עם מא"ג וארגזי פעולה. נקרע לי הגב. מושך אותי למטה. אני בקושי נושם, מגדף את מפקדיי ואת כל העולם ואחותו. חורק שיניים, אבל לא מוותר. אני בטוח שתוך יום יומיים אנחנו שם ממול, מטפסים על הרמה, כובשים את תל עזזיאת הידוע לשמצה. ואכן, רק אתמול השקפנו לנו מכיוון קיבוץ דן למעלה, מזרחה, להוטים אלי קרב.

והיום יום שישי בצהריים, אמצע היום, חם, בוער, אני מזיע, מבוהל, בתוך התופת הנוראה. משקיף לי למטה. מזהה את קרית שמונה באופק, את שאר ישוב, את חורשת טל, את קיבוץ דן.

היכן?

אתם כבר מבינים שאני נמצא פה על הרמה, במקום המקולל הזה שנקרא תל פאחר, אליו הגעתי על זחל"ם ביחד עם שוורצי הסמ"פ שלי, במסגרת כוח בן ארבעה זחל"מים, שלימים ייקרא כוח הסמ"פים, שאיגף את התל מצפון בואכה דרך הנפט אל המוצב הסורי הדרומי. לעולם לא אוכל להבין איך רציתי כל-כך להגיע למקום שכזה. זה פשוט לא ייתכן. זה לא נורמלי.

אני נמצא כאן בתוך עמדה סורית. עמדה אמרתי? זהו מעין בור מסריח שמסביבו שקי חול מנוקבים. עמדה שולטת שנשקפת לכיוון חלקו הצפוני של המוצב. עמדה שמתוכה יוצאות שתי תעלות, האחת לכיוון צפון והשנייה למטה לכיוון מערב. מסביב פזורים אין-ספור סלעי בזלת שחורים ומאיימים, קוצים יבשים והרבה הרבה גדרות תיל. לכל מקום שאני מביט אני רואה גדרות תיל וקונצרטינות. גושי סלעים שחורים, קוצים, שקי חול, יתדות תקועות ללא סדר הגיוני. ברדק אחד גדול. אי אפשר להתמצא כאן, הכל מעורבב.

אני לא מצליח לזהות את הסורים. להיכן לירות? העמדות שמסביב, חלקן מכוסות עם חיפוי ראש, חלקן גלויות, נראות לי מפחידות ומאיימות, מסובכות עוד יותר. אני מרגיש שאני הולך לאיבוד במהומה הנוראה הזו.

לוחמי גדוד 12 בתל פאחר [צילום משיחזור הקרב 1967]

מסביבי מהומת אלוהים. זו בדיוק המילה. אנדרלמוסיה נוראית. סדום ועמורה. מכל עבר שורקים כדורים. איני מסוגל לזהות מי יורה על מי. אין ספור כדורים. הם פוגעים בסלעים השחורים, ניתזים לכל עבר. אני שומע צעקות: "לירות לתוך התעלות". אני שומע את הסמ"פ שלי שוורצי צועק: "הבני זונות מסתתרים בתוך התעלה… לזרוק רימון… רימון… בום… בום…".

נדמה לי שאני שומע גם צרחות בערבית. אני לא בטוח. לפני שהגעתי לעמדה הזו עוד הספקתי לזרוק רימון על שלושה סורים שירו כמו מטורפים. ידעתי בוודאות שחיסלתי אותם שכן הירי נדם. תוך כדי התפוצצות הרימון זינקתי לתוך העמדה. הכדורים ממשיכים ושורקים. מדי פעם נשמע קול פיצוץ מכיוון בלתי ידוע. קרוב מאוד אליי אני שומע זעקות כאב נוראיות: "הבטן, הבטן שלי, הבטן… הצילו… חובש, חובש, חובש".

אני והסביבה

עכשיו אני כבר לא פוחד. המילה הנכונה היא אדישות. "אם הגעתי לכאן ולא קרה לי שום דבר, אין סיכוי שיקרה לי משהו", אני מרגיע את עצמי.

אני נקרע למשמע הצעקות: "הבטן שלי…הצילו…חובש". אני לא יודע מה לעשות. רק לפני שעה ואולי שעתיים היינו למטה, בטור הזחל"מים המטפס על הרמה לכיוון מוצב זה. בדרכנו לכאן נקלענו לתוך שטח השמדה. חטפנו אלפי פגזים. מה זה אלפי? עשרות אלפי. אולי מאות אלפי פגזים ירדו עלינו. קוראים לזה "משימת אש סכנה". אבל לצערנו זה לא היה של כוחותינו, אלא של הסורים. הם אולי ידעו שנעלה מכיוון זה וצודדו את כל הקנים לשם, אלינו, אל טור הזחל"מים של גדוד 12 שנע בעצלתיים ומסיבה בלתי ברורה (לי, עד היום, שנת 2002) הטור נע על דרך ההטיה ממש בחזית תל פאחר, במקום לאגוף מימין מכיוון דרך הנפט ולרדת אל המוצב מדרום מזרח.

קשה לי עד היום לשכוח את מראות הזוועה שנגלו אליי במהלך תנועתנו האיטית. בכל מקום בערו זחל"מים, טנקים, כלי רכב ממוגנים. בזחל"ם שלי ישבנו שמונה אנשים ממחלקתי. אני מכוון את הנהג, מדי פעם מרים את הראש, מתפלל, מקווה שנצא מן התופת הזו, אבל גם מחכה לרגע שזה נופל עלינו.

אנחנו מתקדמים והפגזים מתפוצצים מסביב. אף אחד מהם לא נופל עלינו, כאילו אנו נמצאים בתוך בועה. מעין אקווריום בלתי חדיר. אני לא מבין איך יכול להתרחש נס שכזה. אז אם יצאנו משם, מתוך הגיהנום הזה, אז עכשיו, כאן בתוך העמדה אין סיכוי שיקרה לי משהו. אני אדיש.

"מה עושים עם הפצוע?", אני שואל את עצמי. "אי אפשר להשאיר אותו כך".

"אתה צודק" אני משיב לעצמי ופוקד: "קפוץ תראה מה קורה איתו".

רגע לפני. אני מרים את הראש, מעיף מבט ימינה ושמאלה. מחכה לצרחה הבאה שאינה מבוששת מלבוא. "חובש… הצילו", זועק הקול, מתחנן, מייבב. אני מזהה את מקום הצרחה. שם במורד התעלה, כ-20 מ' מערבה לעמדה שלי.

"אני יורד להביא אותו", אני מדבר לעצמי, תוהה בליבי מדוע אני שולח את עצמי, דווקא אותי. "מי יחפה עליי?", אני תוהה ומזנק מתוך העמדה לתוך תעלת הקשר במורד, עם הפנים מערבה.

לקבלת פנים כזו אפילו אני לא ציפיתי. נראה לי שכל קני הרובים הקיימים עלי-אדמות יורים לכיווני. אלפי כדורים, כך זה נראה לי אז, עפים מסביבי, ניתזים על הסלעים, חולפים מעל ראשי, מצדדיי. אף אחד לא פוגע בי. אני לא מבין. זוכרים את הבועה? את האקווריום? פשוט זה לא מובן.

אני מתקרב לפצוע. הוא שוכב מאחורי סלע גדול, רק רגליו מבצבצות, אני נמצא כעשרה מטרים ממנו, אבל איני יכול להתקרב יותר. הוא נמצא במקום שמחייב יציאה מהזיג ומעבר דרך שטח חשוף לחלוטין. אין שום סיכוי שבעולם שאצליח להגיע אליו חי. הסורים, הבני זונות האלה, אינם מאפשרים את חילוצו. הם יורים מכיוון העמדה הצפונית לעבר כל מי שרק מנסה להגיע לפצוע. הדרך היחידה לחלץ אותו היא לחסל אותם קודם. אבל הם מעבר להרי חושך, ובכלל מי מסוגל להגיע אליהם?

"מה אני עושה?", אני מהרהר בפאניקה, "הוא במקום פתוח, אם אני יוצא אני מת". אני מתלבט, נקרע ביני לביני, מסתובב ורץ חזרה במעלה התעלה, פניי לכיוון העמדה. הכדורים שורקים מסביבי. אני בקריזה, מחכה לכדור הבא שיפגע בגבי. זה כבר לא סוד שאף כדור לא פוגע. תודה לך בועתי.

אני בעמדה. בנקודה זו אני עושה אתנחתא בסיפורי, שכן הסיטואציה הבאה אותה אתאר מתחוורת לי רק 53 שנה אחר-כך, במהלך פגישה מרגשת עם חברי הדר דור-און בתל פאחר, במעמד טקס יום השנה בתשיעי ליוני 2020 – 53 שנים לאחר הקרב.

וכך תיאר לי הדר את מה שאירע: "אני הוא זה שחבשתי אותך, אוריק" (מאז ועד היום הוא קורא לי אוריק). "איך זה יכול להיות שאינך זוכר זאת? הוצאתי את התחבושת האישית שלך וגם את שלי (למרות שאסור היה), וחבשתי אותך".

הוא נשמע לרגע כנעלב, אבל לא. "הדר יקירי, הזמן נמחק לי לחלוטין, אני זוכר שחזרתי לעמדה, איני זוכר אותך נמוג לחלוטין מזכרוני. את חנניה בולחובר, המ"מ שלנו, אני זוכר בפרצי זיכרון רק מהרגע שקפץ לתוך העמדה בה הייתי, כשהוא פצוע בכתפו, ידו מדממת, חיוור כולו. אבל אותך, חברי הטוב, אתה נעלמת לי במחשכי השכחה ואני כל-כך מצטער".

חנניה בולחובר המ"מ מפלוגה ג' בחלק הדרומי של תל פאחר, 2016

ובחזרה לקרב. אני זוכר את עצמי מתרומם משום-מה עם ראשי מעל שקי החול, אולי (ואולי לא) משום שזעקתי "חובש, יש כאן פצוע", ואז בום, בום אדיר מתפוצץ לי בפנים. שלושה מטר ממני. אבק, אש. אני רואה כוכבים, אני עף פנימה לתוך העמדה. איני קולט, איני מבין מה קורה כאן. הפנים שלי שורפות. אינסטקטיבית שולח את ידי על פניי ואלה מתמלאות בדם. המון דם.

אני ממשש את עיניי. האם אני רואה? אני לא רואה, אני צורח. כן, אני רואה. המון דם. פרץ של דם מציף את בגדיי המנומרים והמסריחים, נזכר שכבר שבוע ימים לא ידעו כביסה. העוזי התלוי עלי לרוחב חזי מתמלא אף הוא בדם. אני שם לב שהדם זורם בתוך החריצים שעל מכסה העוזי. כמות הדם מפחידה אותי. אני מבוהל. מה זה מבוהל, אני בפאניקה. "נפצעתי?", אני שואל את חנניה, ואולי אותך הדר?

ועכשיו, תוך כדי שיכתוב התיאור מחדש ובעקבות המידע החדש, אני מדמיין אתכם רוכנים לעברי. ואולי מלמלתם: "שטויות, זה לא רציני", אבל אני יודע שאתה/אתם משקרים. בדיעבד, שמעתי מכם שנים רבות לאחר מכן, שהייתם מבוהלים ממראה פציעתי, אולי לא פחות ממני.

"האם אחיה?". אני זוכר את עצמי שואל שוב ושוב ומרגיש שהכל מסתובב, מתערפל. מישהו לידי משחק אותה "עסקים כרגיל", אבל הפנים שלו מסגירות הכל.

"מים", אני מבקש ומאן דהוא משקה אותי. עוד ועוד ועוד, ואני מתחנן לעוד. מרגיש שאני מתייבש, מרגיש שאני הולך להתעלף. אני הולך למות.

מה אני רוצה?

אני רוצה לחיות. אני בטוח שאני הולך למות, אבל לעזאזל, אני רוצה לחיות. עם כמות דם שכזו אף אחד לא יכול לחיות. בדיוק כמו בספרים, ממש כמו בספרים, עוברים לנגד עיניי אין ספור תמונות. נזכרתי דווקא באתמול כשצפינו מכיוון קיבוץ דן לעבר הרמה. אני נזכר בשמוליק טל ובהדר, שנעלמו לי לפני כשעה מהעיניים.

אני נזכר בבית, חושב על הוריי, חבריי, מעניין שלא על חברתי הנוכחית. אני מבוהל. האם זו תחושת המוות שמשתלטת עלי? אבל אני בטוח שאני רוצה לחיות. ראס בן אנק, אני אחיה!

הכל מתערפל. אני מרגיש את עצמי שוקע במעין שקט כזה מוזר, לא ברור. אף פעם לא הייתי במצב כזה מוזר. האם זו מוזרות המוות? אבל סיכמנו שאני רוצה לחיות, ואני אחיה!

סוף דבר

קפיצות, טלטולים, נהמת מנוע, צעקות. אני מתעורר. מסביבי יושבים שוכבים פצועים נוספים. אחד מהם מייבב: "הבטן, הבטן", אני מזהה את הקול.

אני שולח את ידי אל פניי. הכל חבוש. כל הראש שלי חבוש. אני מטושטש. מישהו מהחובשים מגיש לי מים, מקשקש משהו על כך שאנחנו תקועים בשדה מוקשים מזה מספר שעות. מנסים לחלץ אותנו משם. אני מעיף מבט החוצה. השמש טרם שקעה. מסביב עשרות זחל"מים וטנקים שלנו שרופים, עדות חיה לגיהנום שהתחולל כאן רק לפני מספר שעות.

סוף סוף אנחנו זזים. מגיעים לתאג"ד בהגושרים, משם באמבולנס לבית החולים התת-קרקעי בקרית שמונה ומשם במסוק לרמב"ם, חיפה. חדר מיון, צילומים, בדיקות. כן ניתוח, לא ניתוח, כל זה בכלל כבר לא חשוב. שכן רבותיי, עשינו את זה. אנחנו עשינו את זה. אני ובועתי. אפילו הפגז לא יכול היה לנו. שנינו חיים. היא חיה. אני חי!

חלק ב' – 1.9.2020

זעם ותסכול: תל פאחר, הקרב שנשכח

לפני 18 שנה כתבתי לתומי את הפרק הראשון בספרי. אין לי מושג האם הוא יהיה הפרק הפותח או המסיים, ואולי ישתרבב לו אי שם בנבכי הספר הזה, שאני מתעתד לכתוב ברבות הימים.

"מת לחיות" – כך קראתי לפרק הזה, שבו תיארתי את חוויותיי מהקרב על תל פאחר, 53 שנים לפני. למעשה, סיפרתי שם על שפעת הרגעים שזכורים לי מהתופת שהתרחשה שם, כמו גם על התחושות, החוויות, הזכרונות והמחשבות שחלפו בראשי במהלך הזמן שחלף עד לרגע פציעתי הקשה, וגם תיארתי את אשר חוויתי לאחריה.

שוב ביחד, לראשונה מאז ה-9 ביוני 1967. אורי קידר [מימין] והדר דור-און בתל פאחר, 9 ביוני 2020

והנה אני ניצב כאן היום, איש מבוגר שמלאו לו 72 שנים, ואני מספר לכם שוב על רגשות, על התחושות שמקננות בלבי היום, שעניינם, איך לא, יום הקרב על תל-פאחר שהתרחש בצהרי יום שישי ה-9 ביוני 1967. קרב עקוב מדם שהסתיים ב-34 הרוגים, קצינים ולוחמים, ובכ-100 פצועים, ביניהם עבדכם הנאמן.

53 השנים שחלפו נבלעו להם אי שם בתוך תהום השכחה, והנה הן עולות וצפות השנה, שנת 2020, בה אני פוגש לשמחתי שוב את חבריי הלוחמים, הדר דור-און, איש בנימינה, כורם בקנה מידה גדול, ואת שמואל טל (לשעבר כתב מדיני ופוליטי בקול ישראל).

זה המקום להזכיר כי שלושתנו, בחורים צעירים ויפים בני 19, חסונים ונמרצים, קרועי-תחת וצרובי שמש, נמרים בלשון הצבא, שיחדיו עברנו את כל המסלול בגולני, צועדים יד ביד החל מהטירונות הקשה, המשך בקורס מ"כים ולאחריו בגדוד 12 פלוגה ג', ועד ליום הקרב בתל פאחר, כשכולנו לוחמים בצוותא, כתף אל כתף במסגרת כוח הסמ"פים שאיגף את התל הארור הזה מצפון. מאז אותו יום נורא, מר ונמהר, בסיומו של יום הקרב נפרדו דרכינו עד היום.

ביוני 2020, בעת הטקס שמתקיים מדי שנה בתשעה ביוני באתר הלחימה תל פאחר, סיפר לי הדר פרטים חדשים על רגעי פציעתי, פרטים שמעולם לא ידעתי אודותיהם עקב פציעתי ואובדן הכרתי. המידע הזה ריגש אותי מאוד, החזיר אותי שנים אחורה אל רגעי האימה, הוסיף נדבך נוסף חדש וסגר לי מעגל.

באתנחתא הראשונה בהגיעי לביתי רצתי כולי נסער מהתרגשות אל אותו פרק שכתבתי בשנת 2002, כדי לשכתב ולעדכן את הסיפור במידע המרגש והחדש הזה.

ברשותכם אצרף לכאן את העדכון המופיע בפרק ההוא:

"בנקודה זו אני עושה אתנחתא בסיפורי, שכן הסיטואציה הבאה אותה אתאר, מתחוורת לי רק 53 שנה אחרי, במהלך פגישה מרגשת עם חברי הדר דור-און בתל פאחר, בטקס יום השנה במלאת 53 שנים לקרב. וכך תיאר לי הדר את מה שאירע:

"אני הוא זה שחבשתי אותך, אוריק (מאז ועד היום הוא קורא לי אוריק). איך זה יכול להיות שאינך זוכר זאת? הוצאתי את התחבושת האישית שלך, וגם את שלי (למרות שאסור היה) וחבשתי אותך". הוא נשמע לרגע כנעלב, אבל לא.

הצטדקתי: "הדר יקירי, הזמן נמחק לי לחלוטין, אני זוכר שחזרתי לעמדה, איני זוכר אותך, הכל נמוג ונעלם לחלוטין מזכרוני. את חנניה בולחובר, המ"מ שלנו, אני זוכר בפרצי זיכרון רק מהרגע שקפץ לתוך העמדה בה הייתי, כשהוא פצוע בכתפו, ידו מדממת, חיוור כולו. אבל אותך, חברי הטוב, אתה נעלמת לי במחשכי השכחה ואני כל-כך מצטער".

מאז פגישה זו בתל פאחר ובמהלך שלושת החודשים הבאים התהדק הקשר בין שלושתנו, ומדי מפגש אנו מעלים זכרונות, נוברים בעבר ומחפשים אי שם את עלומינו שאבדו שם.

אורי קידר [מימין, מנופף בידו] וחבריו לקורס מ"כים בג'וערה

ואז, במהלך מפגש חברתי יזום שבו אירחתי לאחרונה בביתי את שני חבריי ביחד עם בנות זוגנו, העליתי בפניהם והפעם בפומבי את תחושות הזעם והתסכול המקננות בי מזה שנים, ושכנראה היו רדומות, חבויות אי שם בתוכי, על כך שקרב תל פאחר, שבו הושמד כמעט רוב הגדוד, קרב שבו נפלו המג"ד, מ"פים, קצינים וחיילים, ונפגעו נפשית ופיזית כה רבים, הקרב הזה לצערי ולמפח נפשי לא נצרב בתודעה הציבורית! חד משמעית, הקרב הזה נשכח מהזיכרון הלאומי, בעוד שבאותה מלחמה, מלחמת ששת הימים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, הקרב על גבעת התחמושת נישא בפי כל. הוא הונצח בכל דרך אפשרית, הוקם מוזיאון מרשים ועוד כהנה וכהנה.

אומנם היה זה קרב קשה לא פחות מקרבות אחרים, לא פחות מהקרב שלנו, אבל הקרב הזה לא יישכח לעולם ותהיינה לכך כל הסיבות שיש. ולא רק גבעת התחמושת ידועה, אלא גם קרבות דוגמת המיתלה, החווה הסינית, הקרב על החרמון ואחרים. כולם ידועים, מפורסמים, חקוקים בספרי ההיסטוריה ובתודעת הציבור כקרבות מפוארים, שעליהם כולנו מתרפקים בגאווה מהולה בכאב על הנופלים. אבל הקרב המפואר בתל פאחר נשכח, נזנח תודעתית, נסתר מעין הציבור, ואני שואל למה? למה?

על כך אני מצר, על כך אני זועם, ונפשי לא יודעת מנוח!

על מנת שלא לחטוא למציאות, מן הראוי לספר כי במהלך השנים האחרונות בהנהגתו של אהרון ורדי (מ"פ פלוגה א' דאז) ובסיועו המבורך של שלמה מן מאתר נעמוש, מתבצע פרויקט חדש באתר הלחימה בחסות אגף ההנצחה של משרד הביטחון, שעניינו שימור, שדרוג ושילוב אלמנטים של הנצחה ברחבי התל, לרבות תחנות שמע, שבימים אלה קורמים עור וגידים. שלמה מן הוציא גם ספר על תל פאחר בשם "תל התעלות", ובנוסף מתחזק למופת אתר בפייסבוק שנקרא "תל פאחר אז והיום", שבו מתפרסמים סיפורי לוחמים ונופלים, תמונות ואירועים שונים.

אחזור למפגש בביתי: בעודי מספר לחבריי אודות תחושות אלה, אני חש בתוכי מעין הקלה, כאילו אבן נגולה מעל לבי. הנה סיפרתי, אמרתי, הוצאתי את המועקה שרבצה בתוכי שנים כה רבות קבל-עם ועדה, וחבריי מקשיבים בקשב רב וכאילו חשים הם את גודל הכאב ואת רחשי התסכול שבי.

תחושת הבטן שלי אומרת כי דבריי אינם נופלים על אוזניים ערלות. משהו נקלט במוחם ובליבם, והדברים מעלים אצלם זכרונות מהעבר והם מתחברים אולי לזעם והתסכול האצור בי.

מכאן קצרה הדרך לדיון פורה שהתפתח בינינו ובהשתתפות בנות זוגנו, והתחלנו להעלות רעיונות יצירתיים באשר לדרכים אופציונליות ברות מימוש כדי להמשיך ולהנציח את הקרב הזה.

חשוב לי לומר ולהדגיש, כי הצורך הבלתי ברור הזה לשוב ולדוש בעבר שבאמצעותו יושבים אנו כולנו כאן, מקורו, לעניות דעתי, הוא ברצון שלנו לסגור מעגל ולגשר על פער של יותר מיובל שנים, שבהן הקמנו משפחות, גידלנו ילדים וזכינו לנכדים ונכדות. כל אחד מאיתנו פנה לדרך שונה והקים את מפעל חייו, כל אחד מאיתנו חווה עליות וירידות במהלך השנים, כמו גם אסונות ושמחות, נפילות מחד והשתקמות מאידך, אך בעיקר חשוב לי לומר, וכולי תקווה שחבריי יסכימו עמי, כי בכולנו נטוע הרצון לשמר את הקרב הזה שמייצג את העבר המשותף, כמו גם האישי, במלוא תפארתו.

היום בגילי המתקדם, ולאחר שיצאתי לפנסיה מקריירה בת 20 שנות ניהול חברת בנייה ענקית, ולאחריה שימשתי במהלך 20 שנים נוספות כמנכ"ל עיריית רעננה, החלטתי להצטרף לחבורת המתנדבים הפועלים במרץ ובנחרצות להנצחת הקרב הזה, להשבת עטרה ליושנה.

מפגש תל פאחר 2015. המטרה – להביא את הקרב לתודעה הציבורית

יש לי חזון! יש לי חלום!

תוך כדי השיחה שהתפתחה בינינו צף ועלה בי רעיון חדש, מעין חלום שהלוואי ויתגשם.

ובחזוני אנו מפיקים שיר חדש (בנוסף לשיר המקסים והעצוב על תל פאחר שחיברו דרורה חבקין ודני ליטני) בצוותא עם שני חבריי הדר ושמוליק, ובסיועם של אהרון ורדי ושלמה מן, ואם אפשר להסתייע גם בצה"ל ובמשרד הביטחון.

כידוע, מעל כל חזון מתנוסס דגל, אומנם וירטואלי, אבל ערכי. דגל שיתאר במילה או במשפט קצר את הרעיון המרכזי שגלום בו.

חשבתי רבות על אותו דגל. מה הדבר הכי מאפיין את הקרב הזה? וכשאני מדמיין לעצמי את מראה התל, כשאני נזכר ברגעי האימה והתופת, אני רואה בדמיוני גדרות, אין ספור גדרות קוצניות, קונצרטינות צפופות שעוטפות מסביב את התל הזה אז, וקיימות עד היום.

ובעודי חושב על כך עולה בי תמונתו של המ"פ שלי, מיכאל תשבי ז"ל, הקצין הנערץ, הנועז והאמיץ, שרץ אל הגדר החשופה עם בונגלור (מטען שמשמש לפריצת גדר) במטרה לפוצצה, אך לגודל צערנו נפגע מהאש שניתכה לעברו ונפל חלל בסמוך לגדר, וכך איבדנו את מפקדנו האהוב, לוחם ללא חת, דוגמה ומופת למנהיג שמסתער קדימה כשמטרתו היא לפרוץ את הגדר, לסלול את הדרך ליתר הכוח, ועל כך שילם בחייו.

ובתמונה אחרת אני נזכר בלוחמי המופת, דוד שירזי ויעקב חודרה, אשר נשכבו על הגדר ואיפשרו לחבריהם לדלג מעליה ולפרוץ קדימה. שירזי לא חזר מהקרב הביתה וזכה על מעשהו לעיטור הגבורה, בעוד שחודרה, שייבדל לחיים ארוכים, נפצע קשה וזכה לאחר שנים רבות לתעודת הוקרה ממפקדיו לפלוגה.

ומתוך שכך, התנוסס לו לפתע הדגל שלי, של חזוני – "שום גדר לא תעצור מבעדנו". הגדרות האימתניות של תל פאחר לא עצרו מבעד גדוד 12, מבעדנו הלוחמים, מלכבוש את היעד הארור הזה. וגם כל יתר הגדרות שבהן נתקלה חטיבת גולני המפוארת שנים לאחר מכן בקרבות גדולים אחרים, לא עצרו מבעדה.

ואם ארחיב את המטאפורה הזו לראייה לאומית, אוכל לומר בבטחה ששום גדר לא תעצור מבעדה של מדינת ישראל מלפרוץ קדימה, בכל תחומי החיים – בהייטק, בתעשייה, בחקלאות, בכלכלה, בחינוך ובבריאות (ונתגבר גם על מגיפת הקורונה והמשבר הכלכלי הפוקדים אותנו בתקופה זו), ובכלל שום גדר לא תעצור את העם המדהים שלנו שניחן בתעצומות נפש בלתי נדלות. שום גדר לא תעצור מבעדנו!!!

ובחזוני זה יהיה שיר שיושר, כך אני מקווה, על-ידי מי מהזמרים הידועים, המוכרים והאהובים על בני נוער ומבוגרים, זמרים או זמרות עם זיקה רגשית מתאימה בני זמננו, דוגמת עידן רייכל, עברי לידר, עידן עמדי, שירי מיימון, קרן פלס, מירי מסיקה, יובל דיין, ואפילו עדן אלנה, נציגתנו לאירוויזיון הבא, ואולי אפילו גם שלמה ארצי.

זה יהיה שיר חדש על קרב תל-פאחר. שיר שיהיה מתאים לרוח התקופה דהיום, למרות יובל השנים שחלף. שיר שיהיה קליט וקצבי, "עליז" בעיבודו ומלא חן, שיר אהוב שיושר בפי כל. שיספר במילותיו קורטוב מהקרב, אבל השם תל פאחר ייטמע בו ויאוזכר שוב ושוב. זה יהיה שיר שבדומה לשירים בלתי נשכחים אחרים יושר אף הוא בפי כל, ייזכר לדורות ויהפוך עם השנים לנכס צאן ברזל.

זהו חזוני. זה החלום שלי. ואם יעלה הדבר בידי ואכן ייצרב באמצעותו קרב תל פאחר בתודעת הציבור ויוטמע בזיכרון הלאומי, זו תהיה תרומתנו הצנועה והחשובה, שלי ושל שני חבריי, למען חברינו שלחמו וחירפו את נפשם למען המדינה, אמן!

ומילה לסיום: מעולם לא הפקתי שיר, מעולם לא נגעתי במוסיקה, שמעתי שירים, אני אוהב זמרים, ומעת לעת מזמזם לעצמי להנאתי. יודעי דבר אומרים שאני מזייף, כך שלהפיק שיר זה גדול עליי. אבל איני חושש מאתגרים, וגם הגדר המוסיקלית הזו לא תעצור מבעדי. אפעיל את קשריי, אכנס לנתיבים לא מוכרים, כי לנהל אני יודע, ואני אנהל. ומי שיודע – יפיק עבורנו את השיר הזה והזמר יזמר.

השיר הזה חייב להצליח! אין מצב שלא, וגם אין מועד ב'.

ואנחנו נצליח!!!

19 מחשבות על “חזון השיר

  1. ריגשת אותי אורי בכתיבתך בשיתוף חוויותיך. בחזונך. הזכרת לי חוויות קשות ממלחמה אחרת. גם אני עבדתי את הכאב לשיר שכתבתי אחרי מלחמת כיפור ושרתי לאור אחרי 40 שנה. בהצלחה לכם ואני מצדיע לגבורתכם

    אהבתי

  2. הכתיבה אכן מרגשת. הדרך בה מובאות המחשבות והרגשות.
    ואם מחפשים מוזיקאים/"נשכנים" שמביעים דיעתם כי הרי יש לזכור גם את הדג נחש וגם את קובי אוז ושניהם נענים לאתגרים שהם גם מעבר ללחן ולמילים.
    בהצלחה

    אהבתי

  3. המקום אולפן טלויזיה לפני שנתיים או שלוש

    מתראיין לתוכנית הבוקר

    אופס מי מתיישב לימיני

    יורם טהר לב זה האיש שכתב את המילים לגבעת התחמושת

    המתנתי לסיום ופניתי אליו כי יכתוב גם על תל פאח'ר שיר שירטיט לבבות

    ענה לי בקרירות אני כבר לא כותב מילים לשירים והלך לדרכו.

    מקווה כי תצליח במשימה.

    ובאשר לגבעת התחמושת

    זהו אתר הנצחה כעת ברמה הארצית מבחינה תקציבית ומנציח את כל כיבוש ירושלים.

    לא רואה את זה קורה בתל פאח'ר ואנחנו בהובלה מסורה של ורדי מקדמים את האפשרי.

    ברמת חטיבת גולני אין חייל שלא עובר מור"ק בתל פאח'ר. גם משהו.

    שמחתי להכירך במסע הקטן שעשינו מגבעת האם עד לתל פאח'ר בתשיעי ליוני האחרון

    שנה טובה בריאה לכולנו

    Liked by 1 person

    • תודה לך ישראל🙏
      באשר להערתך שאינך מאמין שנצליח…אומר לך שאין מצב שלא נצליח.
      ראס בן ענאק נצליח…ואתה תשיר איתנו את השיר ב-9.6.21 במעמד יום השנה וחנוכת האתר המשוקם.
      חג שמח ישראל והעיקר הבריאות
      אורי

      אהבתי

      • לא כתבתי שאיני מאמין שנצליח
        כתבתי מקווה שתצליח במשימה

        ואם אני אשיר בוודאי במלוא הפה

        ומדהים איך אתה והדר מתחברים מחדש כאילו לא עברו להם 53 שנים

        אהבתי

  4. הקרב על תל פאח'ר ב-67 היה לדעתי גדול יותר מהקרב בגבעת התחמושת .ויותר מסובך בגלל ריבוי התעלות שהסורים הסתתרו בהם ובתוך הבונקרים.הייתי איש צוות טנק שהשתתף בכיבוש התל יחד עם לוחמיי גולני..וזוהי התרשמותי. לצערי הקרב הזה נשכח.וזה חבל.

    אהבתי

  5. הפגישה עם אוריק , באתו מסע ג'יפים לתל-פאחר , לאחר 53 שנות נתק מוחלט הימנו – הגם שהיתה מרגשת מאין-כמותה – גרמה לשנינו , לאורי ולי , להתחבר מחדש ולהחזיר באחת את אותה חברות ניפלאה ומיוחדת , אשר איפיינה את שנינו באותם ימים רחוקים .
    הלכנו את הדרך ביחד : טירונות שלב א' בבא"ח 1 ; משם לגדוד 12 לטירונות שלב ב' ; משם לג'וערה לקורס-המ"כים וחזרה לגדוד כמפקדי-כיתות , לאותה פלוגה ג' ולאותו מ"פ מיכה תשבי היקר , ז"ל , ששלח אותנו לשם , ויחד הימשכנו , הפעם על זחל"מים , לקרב על תל-פאחר .
    אוריק תאר את ספור הקרב , כפי שהוא חווה אותו . לעניות דעתי , הסופרת איין ראנד ( אשר את כתיבתה אנו שנינו מעריצים) היתה קטנה עליו .
    התאור ניכתב מתוך קרביו של הבחור הנפלא הזה . אופן כתיבתו ממש הירשים אותי והוא אף גרם לי לגלות פן נוסף , חדש , באישיותו של אורי . עד אז ראיתי אותו כלוחם אמיץ . כחבר נאמן . כאח קרוב .
    הכתיבה שלו פתחה פתח שהיה חדש בעבורי באישיותו של אוריק – רומנטיקן ללא-תקנה . כתיבה מרתקת עם כושר ספור ממש מפליא . גיליתי בו גם שחצנות קלה , אך שחצנות מקסימה , כזו שעוברת בקלות ומשאירה טעם-טוב אצל הקורא .
    זה היה חדש בעבורי , כי התמונות האחרונות שלי מאוריק , הינן תמונות מלאות דם , מלפני 53 שנה . זה היה כאשר היינו יחדיו באחת מהתעלות של התל-הדרומי ( בניסיון להגיע משם לתל הצפוני ) ושם אוריק חטף רסיס של פגז-מרגמה 52 מ"מ ( או לפחות כך חשבתי , אז ) . הרסיס חדר את לחיו השמאלית ועשה לו בלגן גדול בכל חלל הפה . מסתבר , בדיעבד , שעוד כמה רסיסים חדרו לגופו ( איך אני עצמי שרדתי את אותה נפילת פגז מרגמה , הפיתרונים רק לאלוהים ) , אך אני לא יכולתי אז לדעת זאת , כי כל פניו הוצפו בדם שניגר וניגר כמו ממפל .
    מששכך אבק הנפילה וראיתי את מצבו , מיד נפניתי אליו וקודם כל שטפתי את פניו מהדם , כדי שאוכל בכלל לראות מה קרה שם והיכן הפגיעה . שוטף ומרגיע . מנקה ומלטף אח אהוב שנפצע .
    רק משסיימתי לחבוש אותו והישקיתי אותו עם מעט המים שנותרו במימיה , נפניתי הלאה בהמשך התעלה , לענינים יותר פרוזאיים של קרב .
    כאמור , ניפגשנו 53 שנה לאחר אותו ארוע , ורק אז נודעו לשנינו הרבה פרטים שהיו חסרים לנו בפאזל המילחמתי ההוא .
    ברוך שובך , אוריק .
    אהבתיך .

    אהבתי

    • הדר אחי היקר,
      בדבריך השווית את כתיבתי לכתיבתה של איין ראנד😀…וואוו, נתליתי באילנות גבוהים שכן זהו רק הפרק הראשון בספרי הראשון שייכתב אי פעם….ומי אני בכלל שיכול לסופרת הענקית הזו?
      אבל הדר יקירי…בי נשבעתי, כתיבתך אינה נופלת משלי ואולי אף הפלגת מעבר לכך.
      המילים החמות שלך ריגשו אותי עד דמעות, תיאור הדם, החבישה, הטיפול שטיפלת בי מעוררים זכרונות, והכל צף מחדש …אין אין עליך אחי דור-און.
      כבר סיפרתי בסיפורי, שרק לאחר 53 שנים נודע לי שאתה הוא זה שחבשת אותי…זה הימם אותי, הסעיר וריגש עד אין קץ.
      ועכשיו אתה עושה זאת שוב. במילים מדהימות אתה מיטיב לתאר את הקשר החם והמחבק שהחל אז בעברנו הרחוק, וקורם עור וגידים עכשיו מחדש, וביתר שאת….ועל כך אני מברך ומוקיר לך.
      תודה יקירי, שמור על עצמך ושמור על קשר
      שלך אוריק (כפי שאתה מכנני מזה עשרות שנים)
      חג שמח ובריא🍷🌺🌺

      אהבתי

  6. חזון קצת יומרני אבל הלואי הלואי שיצליח. לקרב תל פחר מגיע הכבוד שלו להיטמע לא רק אצל חיילי ומפקדי חטיבת גולני המפוארת.

    אהבתי

  7. אתר הנצחה שאין כמעט מי שלא ביקר בו, ספרים, כתבות, דורות של חילי גולני שמתחנכים על הקרב הזה – אבל זה ממש לא קרב נשכח אלא דוגמה לבניה נכונה של מורשת קרב על ידי גולני. דוגמה לקרב נשכח יש כמה קילומטרים דרומה לתל פאחר, בקלע וזעורה.
    למעשה, אחרי הקרבות בירושלים, לציבור הרחב תל פאחר הוא הקרב המוכר ביותר מששת הימים, אפילו יותר מקרבות בסיני.

    אהבתי

  8. אורי והדר יקרים,
    שניכם ריגשתם אותי.
    זוכר את שניכם ביחד עם שמואל טל כטירונים במחלקה של יוסי פרידמן. חבורה בלתי חדירה. מאוחדת בדעותיה, נחרצת בנחישותה, תומכת אחד בחברו.
    החברות ביניכם היתה מעוררת קינאה. כל כך הדוקה, שאני כמתבונן מהצד הייתי בטוח כי באתם מהבית יחד.
    רק אחרי 53 שנים הבנתי לאן נעלמת פתאום אורי, שכן לא ראיתי אותך יותר בגדוד.
    אחרי 53 שנים גיליתי עד כמה החברות ביניכם אמיצה. אין זה פלא שהיה זה הדר שחירף את נפשו ורץ לטפל בפציעתך.
    כן יירבו חברויות שכאלה.

    ולחזונך, אין מסר שנקלט טוב יותר בציבור משיר שהולחן היטב.
    הרעיון מדהים בעיניי.
    קטונתי מלייעץ בענייני שירים, אבל הוא יכול להיות כזה שמושר בכל מסע רגלי או אלונקות ע"י חיילים, צועדים או אחרים, שישירו אותו בעוז כדי לעודד את רוחם ברגעי משבר. שיר שיציין את רוח הגבורה של הלוחמים ויאדיר את הקרבתם של הנופלים.
    בהצלחה.
    איזי גרנות – חמווי

    אהבתי

    • חמאווי חברי היקר , ריגשת אותי בדברייך . אומנם באיחור עצום של שנים , אך גם אתה וגם אוריק ואני היצלחנו כולנו שוב למצוא האחד את השני ולהתחבר שוב , באופן שרק מי שעברו יחדיו את התופת ההיא – יבינו את עוצמת החיבור ( והכאב המשותף ) .

      אהבתי

    • איציק איזי היקר
      בשבילי אתה לעולם תהיה חמאווי כמו שאני כנראה אשאר עבורכם לעולם אורי קובץ'.
      תודה לך על המילים החמות, המרגשות ותודה על הרוח הגבית שנתת לנו בתגובתך ואני מקווה שתסייע לנו ככל שביכולתך וקשריך בהגשמת החזון הגדול הזה.
      חג שמח, גמר חתימה טובה לך ולכל משפחתך🍷🌺

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s