גדוד המכמ"ת והלאו

47 שנים למלחמת יום כיפור * נסיעת לילה עם משאית תחמושת לגדוד מרגמות כבדות שישב בעומק המובלעת הסורית, הפכה בהמשך לחוויה מתקנת לתרגיל אש מקורס מ"כים, שש שנים קודם לכן * סיפור שבו מככבים גדוד מכמ"ת 160 מ"מ, בזוקה ומטול לאו, מפקד פלוגת סיור נחוש ורגיש  ונהג משאית מזוקן

חייל מגדוד 12 עם בזוקה [צילום: חיים סטרז']

-מאת חייל אגד ארטילרי במלחמת יו"כ [וגדוד 12 במלחמת ששת הימים]-

הקדמה

הסיפור שאספר להלן לא קרה במהלך השירות שלי בגדוד 12 בגולני, אלא ביחידת סיור של אגד ארטילרי שאליה שובצתי למילואים כשלוש שנים וחצי אחרי שחרורי משירות סדיר. פחות משבועיים לפני מלחמת יום הכפורים סיימנו אימון הקמה של יחידת הסיור.

בסיפור מצויים הקשרים לאירועים והתנסויות אישיות מהשירות בגולני בהבזקים לעבר סיפורים משניים. הסיפור הראשי מבוסס על אירועים אמיתיים ממלחמת יום כיפור. לאירועים שבסיפור אין חשיבות היסטורית, לכן ניתן למחול על אי דיוקים וטעויות. שמות הדמויות בדויים בהחלט.

זהו תיאור חוויות אישי של מילואימניק צעיר ביחידת סיור חדשה של אגד ארטילרי בחיל התותחנים. עשרות אלפי מגויסים ואולי יותר חוו כמותן, או דומות להן באותה מלחמה. בעלילות המשנה משמשים דמיון ומציאות בערבוביה. הדיאלוגים הם שחזורים מהזיכרון ברוח האירועים.

בימים שלפני מלחמת יום כיפור התכוננתי לפגוש חברים שעימם חלקתי תקופה סוערת ומשמעותית בחיי. המפגש היה אמור להתקיים בכנס חטיבת גולני לדורותיו בערב ה-10 באוקטובר 1973 בפארק הירקון. במקום זאת, מצאתי את עצמי בבוקר ה-7 באוקטובר 1973 בימ"ח של יחידתי בנווה יעקב, חותם על ציוד.

הצלחתי לקבל עוזי וחמש מחסניות אחרי דין ודברים, כמעט קטטה של חיילי יחידתי עם קצין האספקה של האגד ובעלי התפקידים הכפופים לו. לא היה נשק לכולם. קצין האספקה לא הבין למה חיילי מחלקת הסיור צריכים להתחמש ולקבל נשק לפני חייליו במנהלות האגד.

למפקד פלוגת הסיור – תזכורת מנעורינו

נסיעת לילה לפינה הדרום מזרחית של המובלעת הסורית עם משאית פצצות תאורה והפולמוס על בעלי זקן

חנינו עם החפ"ק של ויזל, סגן מפקד האגד הארטילרי, על קו הגבעות סמוך מאוד לצומת אחמדיה בצפון רמת הגולן. במרחק קצר צפונית לנו התפרסו סוללות תותחי 175 מ"מ ו-203 מ"מ של האגד שלנו וירו על מוצב החרמון, לסייע לגדודי גולני והסיירת שעלו לכבוש אותו מידי הקומנדו הסורי.

יוצאי גולני ביחידת הסיור לא כבשו את נפשם לדעת את מהלכי הקרב המתחולל על החרמון. הרגשנו שייכים לאלה שעולים להר. עלינו על רשת הקשר של קצין התותחנים, שהתלווה לחפ"ק של מח"ט גולני וטיווח את התותחים שלצידנו. שמענו את פקודות הטיווח שלו, את נשימותיו הכבדות, אנחותיו ושתיקותיו, וברקע את קולות המח"ט וקציני המטה ברשתות הגדודיות.

הבנו שזה קשה, כלומר חיילי הגדודים והסיירת לוחמים בקרב אש מסלע לסלע, סופגים אש, הרוגים ופצועים. נשארנו ערים וצמודים לספיקר של מכשיר הקשר, שותפים חסרי אונים לחוויית הקרב ואימת המוות של חברינו עד לא מכבר בסדיר.

זה היה ימים ספורים אחרי כיבוש החרמון. לא זוכר אם לפני או אחרי הפסקת האש. הלכנו לישון מוקדם. כעבור כמה שעות הערת אותי וביקשת שאעיר נהג ואכין את הקומנדקר הקצר והזקן לנסיעה.

הערתי את צרפתי, אתה הערת את מוישל'ה, אם אני זוכר טוב. סיפרת לנו שגדוד מכמ"ת (מרגמות כבדות מתנייעות בקוטר 160 מ"מ, מורכבות על תובת טנק שרמן) המילואים שלנו פרוס בפינה הדרום מזרחית של המובלעת, קרוב מאוד לקו כוחותינו, כלומר קרוב מאוד לקו הכוחות של האויב הסורי והעיראקי.

המרגמות הרימו בלילות פצצות תאורה בתדירות של דקות, מחשש ממשי להתקפת קומנדו סורית. פצצות התאורה אוזלות להן תיכף. בהלך הרוח ששרר אז, היה רק טבעי שנחוש איום מוות, אחרי שהקומנדו הסורי כבש את מוצב החרמון בהתקפה נועזת ומפתיעה כשבועיים קודם.

כאמור, היינו בצומת אחמדיה. הראית לנו את על המפה את מקום הפריסה של המרגמות בתוך המובלעת הסורית, כ-20 ק"מ מאיתנו בפינה הדרום מזרחית, בשטח שלפי זכרוני וקצת עיון במפות נמצא בין תל אל מאל והכפר נאסג'. זכור לי שתל מסחרה היה בסביבה.

מסלול התנועה עבר בציר "אמריקה" (כביש קוניטרה-דמשק) צפון מזרחה, עוברים את חאן ארנבה, פונים דרום מזרחה לכפר ג'אבא, חוצים את מרכז הכפר ברחוב צר ומתפתל, נוסעים עוד דרום מזרחה כברת דרך על כביש ששמו במפת הקוד אינו זכור לי, יורדים ממנו מזרחה לשטח שבו קווי גובה דלילים למדי על דרך פיתולים נחשיים, נוסעים כחמישה קילומטרים עד למפקדת גדוד המכמ"ת.

המסלול לא נראה קשה למעבר, אילולא היה זה לילה שחור, ואם אפשר היה לנסוע עם פנסים דולקים, ואילו לא התרחשו בשטח קרבות שריון בשריון של אוגדות וחטיבות מכל הצדדים, שחרשו את השטח במאות דרכי עפר אשר היקשו מאוד למצוא את הדרך הנכונה. ואם לא היינו צריכים להוביל משאית מקרטעת עמוסה בפצצות תאורה, אזי הניווט והנסיעה יכלו להיות קלים ורוגעים.

נסענו מערבה עם אורות עיני חתול לבסיס התחמושת. עוברים את וואסט, פונים בקלע דרומה לכביש הנפט עד כפר נפח, שם פנינו שוב מערבה לכיוון גשר בנות יעקב עד בית המכס העליון. עוד פנייה דרומה וגלשנו לעמק הבטיחה, לכינרת.

היינו לבדנו על הכביש. זה איפשר נסיעה חלקה וזריזה. הכבישים הריקים, החושך השחור והשקט האורב הנכיחו תחושת בדידות מעיקה. היו לנו מכשירי קשר, אבל היינו לגמרי לבד לגורלנו.

עוד פנייה דרום מזרחה לכיוון בסיס התחמושת, שמוקם במחפורות ליד הדלתה של נחל דליות, כקילומטר צפונה מצומת החיבור של כביש סובב כינרת המזרחי, עם ציר "פיקרדו" המוכר. טיפסנו עליו לדרום רמת הגולן ביום השלישי למלחמה.

הגענו לבסיס התחמושת. חבל חסם את הכניסה למתחם. חניון של מאות משאיות צבאיות ואזרחיות מגויסות, טעונות תחמושות ארטילריה לסוגיה, חנו במחפורות מפוזרות. לא היה איש בכניסה. הורדת את החבל, נסענו פנימה והתחלנו לחפש סימן חיים. לא מצאנו. המחנה על מפקדיו, חייליו ושומריו, ישן שנת ישרים עמוקה.

הדלקנו אורות והתחלנו לצפור. סגן מילואימניק טרוט עיניים יצא אלינו ושאל לרצוננו. הסברת לו. הוא נכנס לאוהל, חזר כעבור דקות, מסר לנו מספר של משאית "מאק" או "ליילנד" ושם הנהג. כיוון אותנו למקום החניה שלו. תוך דקות קצרות של שוטטות רכובה מצאנו את המשאית. עלית על המדרגה, פתחת את דלת הקבינה והערת את הנהג. ירד מהקבינה לבוש מכנסיים ארוכים וגופיה לבנה ענק מבוגר, בן 40 בערך. פניו בשרניות ומזוקנות.

שאל אותך בדיקציה לא כבדה של דוברי רוסית מה אתה רוצה מהחיים שלו באמצע הלילה, ואם אתה לא יכול לבוא בבוקר. שאלת אותו איזה תחמושת יש לו על העגלה הרתומה ל"סוס" הגורר שלו. בינגו, מה שחיפשנו, מה שאנחנו צריכים. טיפסת איתי על הנגררת, הארנו בפנסי כיס על הכתוביות של הארגזים לוודא שאכן אלו פצצות תאורה למרגמות 160 מ"מ.

הנהג התלבש בינתיים. שאלת לשמו, סיפרת לו שאנחנו צריכים להוביל אותו כ-50-60 קילומטר לגדוד שזקוק לפצצות שעל הרכב שלו. אתה תוביל ותאבטח את המשאית עם הג'יפ שלך מקדימה ואני אסע מאחור ואאבטח אותו מאחורה.

הוא הודה לך בלבביות, הוסיף שהרכב שלו לא מסוגל לנסוע בעליות ולא בדרכי עפר. היה חושך מוחלט, לא ראיתי, אבל הייתי בטוח שהדם ירד לך מהפנים. פנית אליו בשמו ושאלת "למה לא?". ענה לך שהוא פירק את הדרייבשפט מאחד משני הסרנים האחוריים של הסוס הגורר. פנית אליו בשמו, בקול לוחש, ושאלת אותו למה עשה את זה. הסביר: "זה חוסך לי 30 אחוז דלק, אני באזרחות, קבוע, עושה נסיעות מנמל חיפה לתל אביב, כביש ישר, לא צריך את כל הכוח של האוטו".

קראתי פעם שמרשל ז'וקוב, רשמית "גיבור ברית המועצות", מפקד החזית המערבית של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, נהג להכות בישיבות מטה במו אגרופיו קצינים מכל הדרגות, לרוב גנרלים שלא עמדו בהקרבה במשימותיהם, התרשלו או היו אחראים לאיזה מחדל. הסתייגתי תמיד ובאופן טוטאלי מסגנון מנהיגות המגייס מוטיבציה באמצעי הפחדה כוחניים. עכשיו, לרגע, גיליתי הבנה לשיטות החינוכיות של הצבא האדום, וחשבתי שאולי אין לפסול אותן תמיד באופן מוחלט וגורף. רבים מבעלי התפקידים שהכרתי היו ממשיכים את הדיאלוג הזה עם הנהג לפי המסורות הפיקודיות ההן.

אבל אתה פנית אליו בשמו, בקול שקט, נעים, ללא שמץ של כעס ואמרת לו שהמסלול שלנו לא קשה במיוחד. בהלוך ייקח לנו לא יותר משעה וחצי עד שעתיים , פריקת הפצצות עוד חצי שעה, עוד שעה, שעתיים לחזור, יחד איתנו זה בר ביצוע, אנחנו איתו, במידת הצורך נעזור לו בגרירה עם הקומנדקר. אתה לא צופה בעיות בדרך.

לא הבנתי מאיפה לקחת את הרכות הזו, את תעצומות הנפש האלה. הפניות האישיות שלך אליו בשמו המיסו את שכבות ההתנגדות שלו להרפתקה הלילית שהפלנו עליו פתאום.

משאית תחמושת ברמת הגולן במלחמת יום כיפור [צילום ישראל סאן, אוסף יודאיקה, אונ' הרווארד]

לפני שיצאנו לדרך ביקשת שנמדוד שוב ביחד מרחקים וכיוונים על המפה, מהבית האחרון בג'אבא עד נקודת הירידה לדרך העפר, המרחק והאזימוט משם למיפקדת גדוד המרגמות. מדדתי, אבל אמרתי לך שלא תבנה עליי כי הספידומטר שלי בקומנדקר מזייף. שאלת איך אני יודע, עניתי לך שהמרחק מהחפ"ק של ויזל עד כאן צריך להיות כ-50 קילומטר והספידומטר שלי מראה רק 30. אמרת לי שיכול להיות שהוא על מיילים ולא קילומטרים, ואולי לא מזייף. הבנתי שבמהלך הנסיעה המתוחה אצטרך גם לעשות פעולות מתמטיות מורכבות של חילוק וכפל מספרים ב-1.6. היתה לך מיומנות טובה בניווטים רכובים ומדידת מרחקים בנסיעה. לעומת זאת, לי היתה מיומנות טובה ומיותרת במדידת מרחקים בספירת צעדים כפולים. הרעיון שאדרש לעשות תרגילי מתמטיקה, הכפלה וחילוק בניווט הלילי הטריד את מחשבותיי.

הנסיעה עד לכביש העולה לבית המכס עברה חלק, ואז קיבלת עצה ממוישל'ה המושבניק, שהיה גם "חקלאי פיקח", כאמור בשיר, לרוץ קדימה עם הג'יפ שלך כדי להוציא מהראש של הנהג כל רעיון לפנות אליך ולספר לך שהרכב לא מסוגל לנסוע בעלייה. ואולי גם בגלל שלא התחשק למוישל'ה לנסוע 10 קמ"ש בעליות לבית המכס. ובכלל, מוישל'ה לא אהב שג'יפים יסעו לאט ולא העריך את אלו שנהגו אותם לאט. עירונים בדרך כלל, אלא אם כן הוכיחו את עצמם ועמדו במבחן קבלה שכלל מרדף לילי אחרי מאות תרנגולי הודו מבוהלים, לפיתה מרסנת בשורשי כנפיהם וברגליהם, פינויים בכוח פיזי בלתי מתפשר מביתם הנוח בלול לכלובי ברזל צינוקיים, שעלו בחוזק ידינו לקונסטרוקציה צפופה ומוגבהת על גב משאית שתסיע אותם לגורלם.

כך צלחנו, העירונים שמוצאנו מחיל רגלים פשוט, את ועדת הקבלה של מוישל'ה. התפקוד המוצלח שלנו בליל התרנגולים העלה אותנו שלב בדירוג המעמדות התקני שלו.

הודעת לי בקשר שאתה מחכה לנו בבית המכס. המשאית זחלה בקצב הליכה. היו שם כמה קטעים תלולים למדי. זחלתי אחריו במרחק ניכר, להימנע מהעשן שפלט. חשדתי שהנהג אינו משתדל לאסוף מהירות, מזחיל את המשאית במתכוון. פרפור אחרון ונואש להימנע מלבלות איתנו את שארית הלילה. אבל אתה כבר לא היית. לא היה לו עם מי לדבר על זה, היה מוכרח להמשיך. החקלאי הפיקח ידע למה כדאי להתרחק לבית המכס.

בבית המכס חברנו. הודעת לי שאתה שוב רץ קדימה ותמתין לנו אחרי נפח, בפנייה צפונה לכביש הנפט. בקטע הזה המשאית קיבלה כוח חיות, נסעה במהירות סבירה בהתחשב בתנאי הראות בחושך. שיפועי העלייה בקטע הזה יותר מתונים. פנינו צפונה לכביש הנפט הצר, המשובש והמלא בורות, חוצה מישורי לבה גלית קרושה.

הנסיעה בעליות ובירידות הקצרות הללו, מטלטלת ומדמה נסיעה ברכבת שדים. מכאן התחלת להוביל. נהג המשאית גילה מיומנויות נהיגה טובות. נסענו בשטף עד צומת אחמדיה. הודעת לחפ"ק של ויזל שאנחנו נכנסים למובלעת. עצרת לרגע, נסעת אליי למאסף, הצמדת את הג'יפ שלך לקומנדקר שלי. ביקשת שניסע עם המקלע הקדמי שמותקן על הרכב והנשק האישי טעונים ודרוכים. ידענו שמכאן והלאה בכל רגע ובכל מטר כל אחד מאיתנו וכולנו ביחד עם משאית הפצצות יכולים לחטוף מכת אש קטלנית ממארב, מטען צד, מלכוד או סתם מוקש, שיעיפו אותנו לכל הרוחות בדרך שחורה שנגשש בה כעיוורים, פגיעים וחסרי ישע.

היינו על ציר "אמריקה". אחרי דקות אחדות עברנו את חאן ארנבה פנינו ימינה, דרום מזרחה נכנסנו לג'אבא. הבתים היו צפופים, שחורים, מאיימים. הגענו לפנייה חדה, ה"סוס" עבר, העגלה נתקעה בסיבוב בין קירות הבתים. הרחוב לא היה מספיק רחב.

קראתי לך בקשר. חזרת, ירדנו מהרכב הלכנו להתייעץ עם הנהג, ירד מהקבינה, בדק מלפנים, בדק מאחור, הציע שנכוון אותו מקדימה ומאחורה בתמרוני רוורס, כדי שיגדיל את קשת הסיבוב של הסוס והעגלה. לדעתו הוא יוכל לעבור. ביקשת להרחיק את כלי הרכב שלנו כמה עשרות מטרים מהמשאית, ביקשת שהנהגים יישבו על המקלעים, ואתה מקדימה ואני מאחור נכוון רגלית מקרוב את הנהג עם פנס.

אחרי דקות ארוכות של תמרוני נסיעה קדימה ואחורה הצליח נהגנו המזוקן להשחיל את העגלה הארוכה בין הבתים בשפשוף הדפנות בקירות. עוד כמה עשרות מטרים – עקלתון צר נוסף. גם הפעם ירדנו מהרכבים, עמדנו שוב בין בתים אפלים חורשי רע ומזרי אימה. כיוונו את תמרוני המשאית מלפנים ומאחור, הלך יותר טוב. העגלה נחלצה עם שריטות נוספות.

מיקום גדוד המכמ"ת, כ-17 ק"מ ממזרח לקונייטרה

ביציאה מהכפר איפסתי את הספידומטר. המשכנו בנסיעה איטית ושוטפת. אחרי נסיעה של דקות עצרת. באת אליי עם הג'יפ ואמרת שאתה חושב שהגענו לנקודת הפנייה מזרחה לדרך העפר. ביקשת שנמתין עד שתמצא בוודאות בחושך השחור את הדרך הנכונה. לקחתי את המרחק שהראה הספידומטר שלי מג'אבא, הכפלתי ב-1.6 ואכן היינו ליד נקודת הפנייה. חזרת, מצאת את הדרך שאמורה להוביל אותנו לגדוד וביקשת שנמשיך אחריך. עוד שעה קלה של נסיעה איטית מאוד בדרך חתחתים מטלטלת, חוצים שדות של זרמים ופלגים של לבה שהתמצקו אלפי שנים לפני שהגענו.

התקרבנו לחניון של מיפקדת גדוד המרגמות. שני שומרים אותתו לנו בפנסים שנעצור. אחד מהם רץ לזחל"ם הסמג“ד שמדופנו נפרסו בשיפוע יריעות ברזנט שסוככו מפני צינת הלילה, רוח, גשם ושמש. החלל שנוצר מהיריעות היה לפינת אוכל, סלון וחדר שינה לסמג"ד וחבורת הפיקוד. הסמג"ד – רס"ן או סא"ל מזוקן, יצא אלינו, זיהה אותך, ניכר שהיתה ביניכם היכרות. פניתם אחד לשני בשם הפרטי, הסתחבקתם, החלפתם צ'פחות. פתאום צצו מתוך החשיכה משאיות "סיקס" שכבשו את אירופה במלחמת העולם השנייה או "ריו", לא זוכר בדיוק, נצמדו לצידי המשאית שהבאנו. חוליות חיילים העבירו בזריזות את ארגזי הפצצות לרכביהם וחזרו לתוך החשיכה.

הסמג"ד הזמין אותנו ל"סלון", שהואר באור דלוח. ארגזי פצצות ריקים שימשו שולחנות וספסלים. כיסאות ברזנט מתקפלים ומספר מזרוני ספוג השלימו את הריהוט. על השולחן עמד בקבוק ברנדי מדיצינל ריק של כרמל מזרחי וספלי פלסטיק בצבעי ירוק זית להסוואה. על הכיסאות, הספסל והמזרנים ישבו השתרעו קציני וקשרי חוליית הפיקוד.

כולם שמחו מאוד לבואנו, הציעו להביא בקבוק ברנדי מלא. אחד מהם אסף את הספלים וחזר עימם שטופים ומוכנים לסבב טעימות נוסף. לא הפסיקו להודות ולשבח אותנו על הבאת פצצות התאורה. סיפרו שמזה כשעתיים אזלו הפצצות. הם הורו למפקדי הסוללות להכניס את חייליהם לכוננות של תקיפת קומנדו. עכשיו ידללו את השמירה.

בעודנו מלהגים עימם העלתה אחת הסוללות פצצת תאורה ראשונה. יצאנו לראות. עליצות זיקוקי דינור של יום העצמאות ושמחת רווח והצלה התמזגו זה בזה. נהג המשאית שלנו הצטרף והתכבד בברנדי שנמזג לספל ירוק הסוואה. ניגשת לנהג, שמת את כך ידך על עורפו, פנית אליו בשמו ואמרת בקול רם לנוכחים: "זה האיש שבזכותו קיבלתם פצצות תאורה. הוא עלה מהכינרת בעליות קשות, תימרן את העגלה הארוכה שלו בין הבתים הצפופים של ג'אבא בווירטואוזיות, דהר בשדות הבזלת עד כאן, וכל זה בכוח של סוס עם שתי רגליים לסחיבה ושתי רגליים ליופי, כל הכבוד לך".

היה רחש ומילמולים של הערכה ותודה, מישהו מחה כפיים. הנהג זרח, נראה מאושר, הרים את הספל שלו לאות תודה ולגם את כל המשקה.

מכמ"ת 160 מ"מ [בית התותחן זכרון יעקב]

הסמג“ד סיפר לנו שבימים האחרונים היו בקרבת מקום קרבות טנקים של אוגדות. היו לכוחותינו קשיים רבים, נסיגות טקטיות ואופנסיבות חוזרות. בהמשך התחולל קרב טנקים המוני, מאות מכל צד, בסופו משכו דיביזיה עיראקית לשטח השמדה מכותר משלושה עברים והשמידו עשרות טנקים וכלי רכב משוריינים.

קבלת הפנים ומסיבת ההודיה מיצו את עצמן. הסמג"ד הציע שנישאר לישון עד הבוקר. נותרו עוד כשלוש שעות וחצי לאור ראשון. היינו יחידה חדשה בתותחנים. פחות משבועיים לפני פרוץ המלחמה סיימנו קורס סיור ואימון הקמה. התדמית ויחסי הציבור שלנו היו מצוינים. התותחנים חשבו שאנחנו לוחמי-על, משום-מה חשו יותר מוגנים כשהיינו בסביבה. אנחנו בקושי הכרנו אחד את השני ועוד פחות את חיל התותחנים על נהליו ומסורותיו הארכאיים.

הראינו לך סימנים ברורים שאנחנו מצדדים בקבלת הצעת האירוח של הסמג"ד להישאר עד הבוקר. התלבטת. הרצון הראשוני שלך היה לחזור למקום הקבוע שלנו ליד החפ"ק של ויזל, סגן מפקד האגד, בצומת אחמדיה. רפלקס פתולוגי של "לפקודה תמיד אנחנו"…

היינו כבר שבועיים בתוך המלחמה. זיהינו אצלך רצון בלתי מבוקר לבצע את כל המשימות הקשות והמפרכות בעצמך, עם הצוות שלך בג'יפ לבד, לפעמים גם עם צוות בג'יפ "גור" כבר באימון ההקמה. זה היה קשה לך וקשה לצוותים שהיו איתך. יכול להיות שהמחשבה לחוות פעם נוספת את תמרוני הרוורסים של המשאית הארוכה בין בתי ג'אבא השחורים בחושך היטתה את הכף. אולי המחשבה שיוכלו בכל זאת להסתדר עד הבוקר בלעדינו, ובאין ברירה תוכל להיקרא למשימה גם ממקום הימצאנו בגדוד המכמ"ת בפינת המובלעת, כל אלה עשו את שלהם.

התקשרת לחפ"ק של ויזל, הודעת שנחזור בבוקר והפנית אותם להפעיל את הקצינים והצוותים שלנו המצויים לצידם במידת הצורך.

נהג המשאית חנה במחפורת סמוכה, נשאר לישון בקבינה. קיבלנו מזרוני ספוג ושמיכות. התרחקנו קצת כדי שלא נופרע מקולות מכשירי הקשר. החנינו את הרכבים כך שיגנו עלינו מרוח רעה ורכב דורס, נצרנו את המקלעים, העברנו את נשקנו האישי למצב "מחסנית הכנס" נצרנו, פרסנו המזרונים, שמנו את החגורים, הקסדות והנשק לצידנו ונשכבנו לישון.

התעוררנו באור שני אחרי שינה חלומית של ארבע שעות רצופות. לא שמענו את רעמי היציאות התדירים של פצצות התאורה שהובלנו, שנורו עד עלות הבוקר. מזמן לא ישנו כל כך הרבה ללא הפרעה, בחתיכה אחת. הלכנו לעוקב המים, צחצנו שיניים, שטפנו פנים, מילאנו מימיות. מישהו מחבורת הפקוד של הסמג"ד המזוקן הזמין אותנו לארוחת בוקר. הלכתי להעיר את נהג המשאית והזמנתי אותו להצטרף אלינו. הסמג"ד הגיש לנו קפה שחור במו ידיו. המזנון לא היה עשיר. על ארגזי הפצצות שתפקדו כשולחנות היו מציות יבשות בקופסת פח, שנפתחה בכוח מופרז, ושפופרות ריבה מעוכות. הנהג הצטרף, הסמג"ד קיבל אותו בלבביות, אחווה של בעלי זקן. הסמג"ד שב ושיבח את הנהג והודה לו. "הודות לתושיה והדבקות במשימה שלך, נמנעה התקפת קומנדו סורי הלילה. הצלת את החיילים שלי".

ביקשת מהקשרים של הסמג"ד שיודיעו לחפ"ק של ויזל שאנחנו חוזרים. בתשובה הודיעו לנו כי הם עומדים לדלג לאחור לשטח סמוך לשיפוליים הצפון מערביים של תל אבו נידה (סמוך לקיבוץ מרום גולן). אם לא נמצא אותם במקום הקודם, שנדע שדילגו.

הדרך חזרה היתה קלילה וזריזה, כאילו לא חסר לסוס הגורר דרייבשפט אחד משניים. הנהג החליק באלגנטיות את הסוס והעגלה הארוכה שלו בפניות בין בתי ג'אבא הצפופים. ביום הם היו סתם בתי אבן ריקים מאבני בזלת שחורה שסותתו בגסות. עלינו לציר "אמריקה" ורצנו איתו לכיוון מערב. ראינו שמיפקדת סגן מפקד האגד כבר התפנתה ממקומה. המשכנו מערבה לכיוון ואסט וקלע. כשהגענו ממערב לתל אבו נידה, ראינו את מיפקדת סגן מפקד האגד בשלבי התארגנות והתמקמות. עצרת, חברתי אליך, ניגשנו לנהג, ביקשת שיפתח את הדלת של הקבינה. שאלת אותו אם הוא יודע איך לחזור לבסיס התחמושת שלו לצד כביש סובב כנרת. ענה בחיוב. עשית לו בוחן קצר בעל פה, עמד בו יפה. הושטת לו יד כלפי מעלה ולחצת את ידו בחמימות, הודית לו על המאמץ הלילי החשוב שלו וקינחת בקומפלימנטים על מיומנויות הנהיגה שלו.

בוודאי שמת לב שהקפדתי לציין שלשניים ממשתתפי הבילוי הלילי שלנו היו זקנים. ובכן, כזכור ביחידת הסיור שלנו ניטשה התנצחות לוהטת ובלתי נפסקת מאז אימון ההקמה ועוד שניים אחרי, בשאלה האם בעלי זקנים הם "חנטרישים", "פלאברות".

החיילים ביחידה היו סמלים, כמעט כולם בוגרי מלחמת ששת הימים או מלחמת ההתשה, מאגוז, שקד, צנחנים, יחידות מתנדבים מובחרות, והיו כמה כמוני מחטיבת גולני, שיחסי הציבור והדימוי שלה לא היו משהו. אבל כולם היו דעתנים, חדורי אמונות לוהטות וגם לא מעט שטויות נעורים עדיין קיננו בתוכנו, למרות ההתבגרות המואצת שאחריות על חייהם ושלומם של אחרים הוטלה עלינו מגיל צעיר, כמו גם חיים עם מוות זמין של חברים אהובים ואויבים אנונימיים השתגרו בנעורינו בלי משים מגיל 18 עד 21, וגם אחר כך.

היה עוד ויכוח סוער, גורלי כמעט, שהוכרע על ידך די מהר. היו שרצו שהיחידה תתנהל במשמעת מסדרים, ג'יפים וחיילים מיושרים לימין בקפידה. זה לא החזיק, כי החיילים לא רצו. כישורי הניווט, כושר הארגון, התושיה והחיילות של החיילים היו טובים מאוד. לבסוף הוויכוח הוכרע. בנאמנות לאישיותך, העדפת משמעת מבצעית ויחסי מרות נינוחים על פני נוקשות היררכית דוגמטית.

היחידה שלנו היתה משוסעת באמצע, ללא הבדלי דרגות ויחידות מוצא בסדיר, בשאלת אמינות הדיאגנוזה הסטריאוטיפית על אישיותם של בעלי זקנים. כמובן, הדיבייט היה על זקנים של נוי, ולא על זקנים של מאמינים אורתודוכסים ואולטרה אורתודוכסים באלוהויות של כל דת שהיא.

אינני זוכר לאיזה פלג אתה השתייכת. אני זוכר שהיית מאוד פעיל בוויכוחים. נהג המשאית והסמג"ד של המכמ"ת ניפצו את התיאוריה הגורפת בגנותם של בעלי הזקנים. שניהם היו דמויות חיוביות, הגם שהנהג התחיל לא טוב, אך סיים יפה מאוד.

היה לנו מפגש נוסף עם מזוקן שניפץ את כל הטיעונים הטובים שנצברו לנו הלילה. ימים אחרי שגדוד 51, גדוד המ"כים 17 וסיירת גולני, בסיוע הארטילרי של האגד שלנו, כבשו את החרמון במחיר דמים כבד. נסענו על ציר "אמריקה" צפון מזרחה על הג'יפ עם מגן רוח הזכוכית מלפנים. אתה, הצנחן אבי גיאת שנהג ברכב ואני מאחור. בדרך עצרת להולך רגל בודד שהושיט יד לטרמפ. סגן יפה עיניים, זקן ותספורת מטופחים, נעליו אדומות, נושא קלצ'ניקוב בהצלב ופאוץ' מחסניות רוסי משתלשל בהצלבה מצווארו. פניו דמו לפניו של השחקן סטיב ריבס, שגלם את דמותו של הרקולס, גיבור המיתולוגיה היוונית בסרטי ההרפתקאות לנוער.

ביררת לאן הוא צריך להגיע, הצטופפת ופינית לו מקום לצידך. התחלת תשאול. הוא סיפר שהוא מ"מ או סמ"פ בסיירת אגוז. זו היחידה שבה שירתת כקצין בסדיר. רוח אחוות לוחמים שרתה עליכם. השיחה קלחה. הכרת את מפקדיו, החלפתם רשמים עליהם. ואז ללא כל התרעה מוקדמת נתן לך מונולוג ותצהיר שהיכו אותך באלם.

ובכן, התקיפה של החרמון על ידי שני גדודי גולני והסיירת שלהם היתה ביזיון נורא. עשרות קורבנות שווא. הוא ומחלקתו באגוז היו כובשים את החרמון בפעולת קומנדו נועזת, בתחכום, מהר, חזק ובאופן אלגנטי וללא נפגעים. החלק הראשון שמשמיץ את גולני היה נורמטיבי ומקובל בימים ההם. אותי, שבאתי מגולני זה מאוד הרגיז, אבל צעיר הייתי וטרם זקנתי השמצות שמעתי הרבה.

החלק השני עלה מעל ומעבר לכל דמיון. הסבת את פניך אליי לאחור, עיניך פעורות בתדהמה, אחר כך הפנית מבט שמאלה לאבי גיאת. היה נדמה שאתה מקווה בכל נפשך ובכל מאודך שלא שמענו את דברי המזוקן מאגוז, שהרוח החובטת במגן הרוח של הג'יפ עמעמה את משמע השטויות שנפלטו מפיו. בלמת את הנסיונות של אבי גיאת ושלי לדובב ולתחקר את "הרקולס", איך בדיוק הוא היה כובש את החרמון לבד עם מחלקתו מגדוד קומנדו סורי. מנעת מאיתנו להפיק את כל העונג שדברי הרהב הפנטסטיים שלו יכלו לגרום לנו.

הנסיעה נמשכה בשקט מוחלט עד שירד. אבי גיאת היה בחור מופנם ושקט בדרך כלל. השתתף בוויכוחים ללא להט מיוחד. מיד אחר ש"הרקולס" ירד מאיתנו למחוז חפצו, לא התאפק וקינטר אותך בעליצות : "נו, בבקשה דוניו, ראית איך הבחור (עם חית גרונית הגויה כהלכה) המזוקן מאגוז היה כובש את החרמון עם המחלקה שלו? בבקשה, ראית? ראית? הנה לך, בבקשה, בבקשה".

גיאת ואני פרצנו בצחוק, אתה נשארת נבוך ושקט. היה לך קשה לעכל שקצין מאגוז מספק לנו הוכחה ניצחת לתאוריה החתרנית על אישיותם של בעלי זקנים. אחרי שניות נשברת, או התגברת, הצטרפת אלינו בצחוק מתגלגל. "הוא באמת חנטריש", אמרת.

לוויכוח הגדול על אישיותם של בעלי זקן ולמפגש עם המזוקן בציר "אמריקה" לא היו השפעות משמעותיות על השקפת עולמי באשר לאישיותם של בעלי זקנים. אולם מאז ועד היום, ללא דעות קדומות וללא שמץ של קבעונות מחשבתיים, כל פעם שאני מתוודע לבעל זקן מטופח, מחשבת בזק של סקרנות תוקפת את מוחי, מנסה לברר אם האבחנה הסטריאוטיפית על בעלי זקנים תקפה לגביו, או שמא עליי לתייגו כחריג לטובה שהמתודה פוסחת עליו.

כשבועיים אחרי הטיול הלילי לגדוד המכמ"ת, הגיעו משלוחי נשק מהדודים באמריקה. הפסקת האש כבר היתה בתוקף למרות שלא נשמרה. קיבלנו מלאי גדול של טילי כתף "לאו" נגד טנקים. התבקשנו להביא לגדוד המכמ"ת מלאי טילים, להעביר הדרכה ולבצע ירי להצגת תכלית. מכיוון ששמעת ממני שהייתי בזוקאי בקורס מ"כים חמש שנים קודם, החלטת שאני הכי מתאים להעביר את השיעור. לא סיפרתי לך ולא לאף אחד עד עכשיו על הישגיי כבזוקאי. יש דברים שלא נכון לרשום ברזומה.

קיבלנו מדריך כתוב באנגלית. זכרתי כמה משפטי מפתח מ"יוליוס קיסר", מ"דניאל ובסטר והשטן", מ"כולם היו בניי" וגם מ"שוטינג אן אלפנט". בהבנת הנקרא של תפריט בית קפה באנגלית הייתי נכשל. למזלי, היו גם תמונות ותרשימים להדגמה. עיינתי היטב בתמונות והצלחתי להבין איך להכין את הטיל לפעולה, איך לכוון ואיך לבצע ירי.

יצאנו לדרך שני ג'יפים טעונים בשתי ערימות טילים מאחור, מכוניות תופת ממש. היה יום יפה ושקט. במובלעת לא נשמעו רעמים. נסענו בזריזות בציר של הטיול הלילי, עכשיו לפחות ראינו את הדרך.

ליד הזחל"ם של הסמג"ד המזוקן הוקמה סככה לחדר אוכל, למועדון פנאי וישיבות, עשויה מרשתות הסוואה שהוגבהו על תרנים מאולתרים, שולי הרשתות נמתחו בחבלים לברזלי זווית קצרים, שננעצו בקרקע סלע בזלתי רך. הפעם חיכו לנו נינוחים, מאוששים ומלהגים חברי סגל הגדוד מכל הסוללות, קצינים מפקדי צוותים ועוד בעלי תפקידים מלומדים עם משקפיים, שידענו שהם המוחות והשכל של הסוללות, אף שלא הבנו מה הם עושים בדיוק. בקיצור, היה לנו קהל של 25 צופים ביתיים אוהדים. הסמג"ד וצוות החפ"ק שלו קיבלו אותנו בחמימות, שכללו צ'אפחות וחיבוקים חמים, לפחות כמו במפגש קומרטים מהמצור על סטלינגרד.

שולי רשת ההסוואה של הסככה גולגלו כלפי מעלה, מתחתן הונח ספסל שעליו התיישבו סגל הקצינים. לרגליהם ישבו חברי הסגל שאינם קצינים, בעלי התושייה מביניהם ישבו על ארגזי תחמושת ריקים מעץ, אחרים הניחו את ישבניהם בזהירות על קרקע לבה דוקרנית. הייתי בטוח שהם, לא ינמנמו במהלך השיעור. זה היה האודיטוריום שבו עמדתי להעביר שיעור הכרה וירי טיל נ"ט קל, קטן וממזרי מאמריקה. במרחק כ-100 מטר מאיתנו העמידו מטרות – שלוש חביות דלק ריקות של 200 ליטר במרחק של כ-10 מטר ביניהן.

הסמג"ד הופיע בפתח האודיטוריום, רס"ר קרא "הקשב", שקט פתאומי נפל בסככה. הנוכחים קמו באחת על רגליהם לעמידה מתוחה. כבר שכחתי מתי קמתי לקריאת הקשב, והייתי רק בן 24 וחצי, והנה קצינים וסגל מפקדים ביניהם בני 40 פלוס נמתחים כמו בקורס מ"כים ובטירונות.

בסיום ההצדעות ודברי הכיבודים, התיר הסמג"ד לשבת. פתח בדברי ברכה קצרים, הסביר לכולם שאנו אלה שעומדים לפניהם מעבירים להם את השיעור על הטיל. היינו אלה שבליל האימה הגדול הבאנו להם פצצות תאורה שהצילו אותם מהקומנדו הסורי, אחרי נסיעת לילה קשה ונועזת. היו מחיאות כפיים, אבל לא הניפו אותנו על הכתפיים ולא פצחו בריקודים. הודיע לסגל שלו שאנו עומדים לאמן אותם להפעיל נשק חדשני נגד טנקים ורכב משוריין, דיבר על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם, שאנו יחידת הסיור הנבחרת של מיפקדת האגד מדריכים אותם.

קמת והודית לסמג"ד, הצנעת את חלקנו בישועתם. הצגת אותי כמומחה לנשק נ"ט של חילות הרגלים והעברת אליי את רשות הדיבור. למשמע ההדגשה המפוארת של מומחיותי, שמתי את היוקרה, המוניטין והשם הטוב של פלוגת הסיור על ראש הפתי שלי.

הקדמתי לומר שהשיעור יתחלק לשניים. תחילה סקרתי את המידות והמשקלות, בפאונדים ופיטים, או יארדים, לא זוכר, התכונות, החלקים ותפקידם, כפי שהבנתי מהתמונות במדריך האנגלי. הסברתי איך מכינים את הטיל לירי ואיך מחזירים למצב איחסון בביטחה. הדגשתי הוראות בטיחות אוניברסליות טובות לכל נשקי הנ"ט הרקטיים. החלק השני המעשי היה תרגול מעבר למצב ירי וחזרה, הדגמת ירי ותרגול ירי, שני טילים לכל סוללה.

בין שני חלקי השיעור נתתי הפסקה שבה התבקשו החניכים לעיין היטב במדריכי ההפעלה הכתובים באנגלית. הייתי בטוח שהאינטליגנטים של התותחנים מהמוח של הסוללות, יבינו את הנקרא באנגלית במדריכי ההפעלה יותר טוב ממני. רובם היו אקדמאים מדופלמים. הייתי בטוח שציוניהם בבגרות באנגלית טובים משלי. חוץ מזה, האמנתי כבר אז שהכי טוב לקרוא ספרות בשפת המקור.

הגענו לשלב השני. קראתי לכולם לשבת לקראת הדגמת הירי באש חיה. חגרתי חגור, הצלבתי את העוזי והעברתי אותו לגב, חבשתי את קסדת הצנחנים שירשתי מחבר בסדיר בגולני. הקסדה הזו נאספה על ידו ברוב תושיה, אומץ ועמל ממגורי יחידה מוצנחת שחנתה בסמוך אליו אי פעם בעבר. הידקתי את רצועות הקסדה, לקחתי זביל, התרחקתי מהצופים לטווח בטיחות, הוצאתי את הטיל, פרקתי את פיני הבטחון, משכתי בשתי קצוות הצנור, הכוונת הקדמית, דיסקית זכוכית מלבנית שעליה ציורי צלבים ומספרים מסודרים לאורך הזדקרה בקפיצה. הנחתי את הטיל על כתפי הימנית, הרמתי את כיפת הפלסטיק ששמרה על כרית ההדק מפני לחיצת שגגה.

הסתכלתי לאחור לוודא שאין אנשים, כדי לוודא שהרשף האחורי בזמן הירי לא יסכן איש. כיוונתי, שמתי את אחד הצלבים שעל הכוונת על מרכז המטרה ולחצתי על ההדק. קול נפץ קל ושריקה בוערת הטיסו את הטיל קדימה לכיוון המטרה. טיל מטען חלול נגד טנקים שטוח מסלול, בחר במסלול של טיל נגד מטוסים. כלומר, הוא עבר את המטרה באיזה 30-20 מטר מלמעלה. כעבור כמה שניות פגע בקרקע הרחק מעבר למטרה והתפוצץ.

הקהל השמיע רחש של שביעות רצון מקולות הנפץ. החמצת המטרה פתחה לי פצע כואב. חרפת תבוסה מוכרת הומטה עליי. הטיל התרומם לי שוב גבוה מדי. לא איבדתי את העשתונות, לא אז ולא עכשיו.

חזרתי לפתח האודיטוריום, לקחתי זביל חדש ושלפתי את הטיל. "הדגמתי לכם איך מבצעים ירי. עכשיו אדגים לכם פגיעה במטרה", אמרתי לקהל. היישרתי אליך מבט, נראית מוטרד, סימנתי לך במנוד ראש ומצמוץ עפעפיים שאני בשליטה.

עכשיו אסטה משטף העלילה ואספר סיפור אנקדוטי שמתקשר עם טיל שטוח המסלול שעולה לשמיים. הטראומה הישנה שחרטה פצע בנפשי.

הייתי בזוקאי בקורס מ"כים, מפעיל מרנ"ט 82 מ"מ (מטול רקטי נגד טנקים). כלומר, זה שבנוסף לנשקו האישי היה צריך לסחוב, לנקות ולדאוג לצינור אלומיניום ארוך עם מגן רשף, לוח מרובע מאלומיניום באמצע הצינור.

בסמוך למגן הותקנה כוונת אופטית פשוטה, שבמרכזה קודקוד זווית בצבע ארגמן שצריך למקם על המטרה בזמן
ירי. הכוונת היתה מורכבת על מנגנון, שסב על ציר שסיבובו מעלה או מטה מגביה או מנמיך את הקנה בהתאם לטווח. המרחק למטרה כוון בסיבוב ידני של תוף המגבהים לפני הירי על ידי הבזוקאי, בהתאם לסוג הרקטה והמרחק. התוף עשוי כיפה מפח ברזל מוקשה, שהולבש בקליפים ממתכת קפיצית על המנגנון הסיבובי. ענין טכני פשוט גם לבעלי ידיים שמאליות.

אימון של קורס מ"כים גולני בקלע, 1967 [צילום: חיים סטרז']

היינו בסדרת אימון מחלקה, קרובים לסיום הקורס. תרגלנו כיבוש יעד מבוצר ביום, בהתקפה מחלקתית על מוצב במתחם הגנה סורי בקלע. המתחם והמוצב נכבשו בקושי רב ארבעה חודשים קודם במלחמת ששת הימים על-ידי חטיבת שרמנים זקנים ממלחמת העולם השנייה.

כבזוקאי החלק שלי היה קל. הייתי בכיתת הרתק, מתנתקים מהכוח, נעים בהסתר, עולים לתלולית שולטת במרחק כ-200 מטר מהיעד. מאגים, מקלעים ומרגמות 52 מ"מ מעסיקים את המטרה. הבזוקאי יורה לבונקר אסטרטגי תת קליבר אחד או שניים ומנטרל אותו. שתי כיתות פורצות לתעלות ומתחילות לטהר במקביל, בירי מתמיד וזריקת רמונים לבונקרים ולעמדות. זה השלב שהרתק נח כמה דקות. אחר כך כונס למחלקה בתעלות. המ"פ אבנון שפיקח על התרגולים היבשים לא היה מרוצה משטף הביצוע. הריץ אותנו כמה פעמים עד שהשתפרנו.

באחת הריצות הללו נפלתי עם הבזוקה ונחבלתי קלות. בגיל 18 וחצי זו לא בעיה שדורשת התייחסות. היתה לי דווקא דעה חיובית על המ"פ, היה קפדן, נעים הליכות, לא מתלהם, ענייני. אבל אף אחד לא מושלם. הוא היה גם מאוד חרוץ. התכונה הזו אצל מבוגרים לא היתה מעלה בעיניי. הוא קם למסדרי השכמה של החניכים, הוביל בעצמו את הפלוגה לריצת בוקר, העביר בעצמו התעמלות בוקר פלוגתית – משימה בלעדית של מ"כ תורן.

הוא בדק מסדרי בוקר, מטלה של סמל מחלקה או מ"מ בדרך כלל. הבעיה איתו במסדרי הבוקר היתה שהוא אהב גם את זה פלוגתי. מכיוון שאוהלי המגורים של החניכים היו פרוסים מסביב לגבעה, על המדרונות המשופעים של ג'וערה, זה לא היה לו כל כך נוח לעבור באוהלים. לכן מסדר הבוקר נערך במגרש המסדרים הבסיסי בפסגת הגבעה, שהכיל את כל הפלוגה עם מיטות הברזל שהעלו החניכים ביזע מאוהלי המגורים במעלה מדרון תלול.

הוא בדק גילוח, צחצוח, נשק וגם את סידור המיטה, פריסת החגור בראש המיטה, שמיכה בקיפול צבאי תקני. סרן אבנון היה אדם חרוץ ויסודי. בהשתתפותו במסדרי השכמה, ריצות בוקר ומסדרי בוקר, סטה באופן קיצוני מנורמות ההתנהגות של קציני צה"ל בתפקידו ובדרגתו, ונהג בניגוד לרוח הצבא.

לא הכרתי אף אחד בדרגתו שהשכים מוקדם בשביל מסדרים יומיים באופן וולונטרי. יכול להיות שחווייותיי מהמסדרים הללו גרמו לי באופן בלתי מודע לחבב דווקא מפקדי פלוגות שהיו נאמנים לרגשותיהם ושנאו את העבודה. לעומת זאת, על הפסקה או חופשה לא ויתרו לעולם.

סיימנו את היבשים, הושיבו אותנו לקבלת תדריך אחרון, בטיחות באימונים וכו'. בסיום פקודת המבצע והתדריך של המ"מ, לקח המ"פ את רשות הדיבור. בישר לנו בחרדת קודש שמפקד הבסיס יצפה בתרגיל שלנו, ולכן עלינו להקפיד על שטף אש ותזמון נכון של כניסת הכוחות ללחימה, הודיע לנו שנקבל הקצבת תחמושת נדיבה. שאל מי הבזוקאי, הצבעתי.

"אתה לא תירה תת קליבר לבונקר, אתה תירה רקטה נפיצה אמיתית", בישר לי בחגיגיות, והוסיף שמחירה הוא 350 דולר, כדי להדגיש את האמון שהוא והצבא נותנים בי ואת כובד האחריות המוטל עליי.

המחיר נראה לי ממש הון תועפות. היו מלמולים של התפעלות. אני לא התפעלתי. המחיר של הפצצה לא הרים לי את המוראל. מצד שני, המילים "אמון ואחריות" הדליקו אצלי באופן אינטואיטיבי אורות אדומים. מה שקוראים גם תחושות בטן לא טובות. ידעתי את הפסוק מספר תהילים על הפתאים, אבל לא האמנתי בזה. לפי הניסיון האישי שלי, אלוהים  לא שומר על הפתאים. לא היה לי יסוד לחשוב שעכשיו כן ישמור עליי.

סמל המחלקה הגיש לי אחר כבוד רקטה נפיצה בצבע זית עם כיתובים לבנים. מסרתי אותה למספר 2 שלי, הוא אמור להטעין את לי הרקטה לפני הירי. הסתדרנו ל"רטוב", כלומר לתרגיל באש חיה. אנו כיתת הרתק התחלנו בתנועה.

הכבודה של מפקד הבסיס כללה את כל קציני המטה שלו, המזכירות היפות שלהם ופקידות המבצעים, מלווים במפקד הפלוגה שלנו שניהל תוך כדי התנועה שיחה ערנית עם המב"ס. הם התנהלו לאיטם כעשרה מטר מאחורינו, אמורים לצפות בתרגיל המחלקתי.

הגענו לתלולית שלנו, תפסנו עמדות, כיוון כללי מערב. המאגים והמקלעונים התחילו לנגן, הייתי בטוח ששפע התחמושת שנורתה תעשה רושם טוב על הנכבדים, ותעשה טוב להערכה שלהם על מפקד המחלקה, ובמיוחד על ההערכה לפקד הפלוגה. נחשבנו למחלקה הטובה של הפלוגה. היה לנו כושר גופני מעולה. המ"מ שלנו היה קצין מצוין, אלוף ישראל לנוער בריצת משוכות, יפה בלורית ותואר. לא לחינם זימן המ"פ את הכבודה של מיפקדת הבסיס לצפות בתרגיל האש של המחלקה שלנו, ולא בתרגיל של המחלקות האחרות.

התרחקתי קצת מכיתת הרתק, עברתי למצב כריעה, הסתכלתי בכוונת, שמתי את קודקוד הזווית במרכז הבונקר, פניתי לצודד את תוף המגבהים בורר הטווחים, שוד ושבר תוף המגבהים איננו. כלומר, אין לי מושג לאיזה טווח אני מכוון את הבזוקה שבתוכה תוטען פצצה יקרה שעלתה לעם ישראל ולמשלם המיסים 350 דולר של ארצות הברית של אמריקה. וחמור מכל, למפקד הפלוגה יש ברקטה הזו עניין אישי.

מספר 2 שלי הכניס את הרקטה לצינור, וידא שזנבה נתפס בתפס כיאות, הכניס את התקע של הרקטה לשקע של הבזוקה, חבט קלות על כף ידי הפתוחה לאשר שהטעינה הושלמה והכל מוכן לירי. תרגיל האש המחלקתי היה בעיצומו. שמתי את קודקוד הזווית על הבונקר, הגבהתי קצת בשביל בטיחות באימונים, חלילה לי שנוסף לפספוס של המטרה, יהיה פצוע מהדף ורסיסים, אם הרקטה תיפול קרוב מדי. לא היתה לי הברירה, יריתי. הרקטה יצאה למסלול תלול, משהו כמו 35 עד 40 מעלות בניגוד גמור לתכנון ולמדריך ההפעלה של היצרן. כעבור שניות ארוכות כנצח שמענו את קול נפץ הנפילה שעלה משטח מת במורד רמת הגולן, מקלע מערבה.

אני חייב לסטות שוב מרצף עלילת המשנה הזו. לפסגת הישגיי הספורטיביים הגעתי בכיתות ז' ו-ח'. הייתי רכז נבחרת הכדורסל של הכיתה, הייתי שוער נבחרת הכדורגל של הכיתה, והייתי גם שוער הרכב א' של קבוצת הנערים של הפועל ירושלים. זו היתה הקבוצה האהובה של העיר באותם ימים. בכל עשרות שנות קיומה עד ימינו, זכתה פעם אחת בפוקס בגביע המדינה ותו לא.

הקבוצה כונתה על ידי עיתונאי הספורט "קוטלת ענקים", משום ששיחקה טוב עם מוטיבציה מזדמנת אד הוק נגד הפועל פ"ת, מכבי ת"א והפועל ת"א, לפעמים גם נגד החיפאיות, וזאת רק כשכוכבי הקבוצה הלכו לישון מוקדם בבוקר בסיום טורניר קלפים מייגע של לילות שישי. לפעמים ניצחה אותן.

לרוב הם הלכו לישון מאוחר בבוקר, הגיעו למגרש בשבת אחר הצהריים עייפים וכושלים, הפסידו ברוב משחקי הליגה עם הקבוצות הקטנות והבינוניות. סיפרתי את כל זה כדי להסביר שהיו לי רפלקסים טובים כמו לשוערים הגדולים. עד היום כשאני רואה את הצלות הרפלקס המופלאות של טר שטגן, השוער הגרמני של ברצלונה, באחד על אחד, אני נזכר בהצלות ההרואיות שלי בהרכב א' של קבוצת הנערים.

הרקטה נפלה והתפוצצה בשטח מת במדרון אחורי. הבטתי לאחור לעבר חבורת המב"ס והמ"פ כדי להתרשם איך בזבוז כספי הציבור שגרמתי מתקבלת על דעתם. מבטי הצטלב במבטו של המ"פ. ללא שום אזהרה או מוכנות נפשית, בהפתעה גמורה מבחינתי, זינק ממקומו באופן שהזכיר את זינוקי הספרינטרים האגדיים במקצי הגמר באולימפיאדות. צמצם אליי מרחק לפי הדוקטרינה של החילות המסתערים, כשהיה במרחק שני צעדים הבחנתי בתנועת גוף מוכרת מאיצטדיון הפועל בקטמון. הוא עיגן את רגלו השמאלית בקרקע מלפנים, הותיר את רגלו הימנית פשוטה מאחור הניף אותה קדימה בתאוצת תנע של משקל גופו. בעיטת יעף, "וולה" בלעז. בן רגע חזרתי למציאות. מיד הכרתי בעובדה שאני לא השוער כאן, אלא הכדור. הנעל הכבדה והמצוחצחת שלו תכה בי בעוד חלקיק השנייה. היו לי רפלקסים טובים, נרתעתי לאחור, הרגל החטיאה את ישבני במילימטרים, הוא איבד את שיווי המשקל. עד שהתייצב, הייתי במרחק ביטחון ממנו, מושך עימי את רצועת הבזוקה, שלא יאשים אותי גם בהפקרת נשק.

ניסה לזנק לעברי שוב. הגבתי בזריזות והגדלתי את מרחק הביטחון ממנו. בקורס שלנו הקפידו מאוד על שמירת מרחקי ביטחון באימוני אש. היו לו הרבה יתרונות עליי. היה סרן ומפקד פלוגה, ואני בסך הכל הייתי תשעה חודשים בצבא, חניך במשטר קפדני, שכל מאוויו היה לגמור את הקורס בשלום, בלי הדחה, בלי כלא, בלי בזיונות ובלי אובדן ציוד.

היו לי כמה יתרונות. הייתי בן 18 וחצי, ארבע או חמש שנים צעיר ממנו, זה הרבה בגיל הזה. הייתי קל ממנו עשרה קילו לפחות. הייתי זריז ממנו.

המרדף נפסק. ראיתי שהאירוע הצחיק את חבריי בכיתת הרתק. גם בלהקה של המב"ס נראו מבודרים ומשועשעים. לעומת זאת, אני לא הייתי מחוייך בכלל, גם המ"פ לא ציחקק. ביני לבין עצמי תמהתי אם גם המ"פ קרא את מנהגי אכיפת המשמעת הקרבית של מרשל ז'וקוב. או שמא ההסתערות עליי היתה דחף אישי, טבעי, בלתי תלוי, שלא הושפע מקריאת ספרות מלחמה סובייטית.

התרגיל הסתיים, התכנסנו לשיחת סיכום. המ"מ העיר את הערותיו, הוא לא שם לב שהבונקר לא שותק על ידי. גם המ"פ סיכם. לא התאפק, ציין שהחטאת הבונקר על ידי הבזוקאי היא הפקרת כספי ציבור. כמעט בגידה במולדת. במצב אמת מחדל כזה מסכן חיי רבים מבין תופסי פאת היעד וחוליות הטיהור. אולי מכשיל גם את ביצוע המשימה. חשבתי שלפחות אודח מהקורס.

המב"ס דיבר אחריו. העשיר את הידע הצבאי שלנו בהערות טקטיות של תורות לחימה משכילות. אף מילה על הבזוקה שעלתה לשמיים. בסיום שיחת הסיכום נקראתי למ"מ. שאל למה יריתי כל כך גבוה. עניתי שנפלתי עם הבזוקה בתרגולים היבשים וכפי הנראה תוף המגבהים ניתק ממקומו ונפל. להפתעתי הנעימה בזה הסתיים הטיפול בביזיון. לא טרח לנזוף בי אפילו בעל פה. מפקד הפלוגה עבר לסדר היום, התגבר על רגשותיו השליליים כלפיי, לא נטר לי טינה. גם אני לא נטרתי.

חזרתי למאהל, זחלתי לתוך אוהל הסיירים להניח את החגור והבזוקה במשולש, ומה אני מוצא? תוף המגבהים נח על השמיכה. הבנתי ששכחתי להרכיב את התוף אחרי שניקיתי ושימנתי אותו בהכנה למסדר הבוקר. הפקתי לקח לבאות. לא צריך להגזים עם ניקוי חלקים קטנים ומתפרקים של נשק.

לא שיתפתי אף אחד בגילוי הזה. נשארתי קונסיסטנטי עם הגירסה הרשמית שלי. לפעמים לגילוי האמת אין ערך מעשי ולא ערך מוסרי. זה יכול רק להזיק. חתמתי על אובדן תוף המגבהים בנשקייה.

בחזרה לגדוד המרגמות במלחמת יום כיפור ולעלילה הראשית.

ירי של לאו [מתוך הרשת]

שלפתי את הטיל מהזביל, התרחקתי, הכנתי למצב ירי, הנחתי את הטיל על כתף ימין, הפעם כיוונתי צלב אחר לתחתית חבית המטרה, הרמתי את כיפת הפלסטיק ששמרה על ההדק ולחצתי. החבית נרעדה. חור כניסה של מטען חלול נקדח בה, פגיעה יפה. חוויתי חוויה מתקנת. הפצע הטראומטי הישן שלי הגליד. היו מחיאות כפיים וקריאות כיפאק מהצופים.

חילקנו את חיילי סגל הסוללות לצוותים ותרגלנו עימם הכנה של הטיל לירי והחזרתו לאחסון. אחר כך ירו טילים למטרות, בפיקוחנו, וכולם פגעו. הם היו ממש טובים.

פרקנו את מלאי הטילים מהרכבים ליד האודיטוריום. הסמג"ד הזמין אותנו לארוחת צהריים. ישבתי לידך, שאלת אותי בלחש: "איזה ביזיון, איך ירית את הטיל הראשון לשמיים?".

"אתה יודע שהאנגלית המדוברת שלי לא הכי טובה", עניתי.

"אמרת לי שאתה מסתדר עם התמונות", הקשית עליי.

"נכון, כפי הנראה לא הבנתי נכון את ההסבר בתמונה על יחידות המרחק והטווחים", הצטדקתי.

"יש לך, בעצם יש לנו מזל. הם לא הרגישו שפספסת. בתותחנים כשפוגעים בכדור השלישי, 100 מטר מהמטרה, רושמים פגיעה ישירה ומרגישים מאושרים", סיכמת את האירוע.

קיבלנו מרק טעים, אכלנו ונפרדנו מהסמג"ד וחבורתו. נסענו מרוצים חזרה לחפ"ק של ויזל.

————————————————– ———————–