"בני, גש ליוני עם האר.פי.ג'י

47 שנים למלחמת יום כיפור * בני אשר, לוחם סיירת מטכ"ל, כותב על פעולת היחידה ב"מבצע קינוח" לכיבוש מוצב החרמון מידי הסורים * "אני שומע את אמנון שהיה שני צעדים וקצת למעלה מאחוריי: 'יורים עלינו', ואז שם לב שהקרקע סביבי מקפצת מכדורים כמו בסרטי מערבונים. שמע, זה רציני, אני אומר לעצמי, ופותח בגלגול קרב עם כל הציוד שעליי. הסלעים חובטים בי כמספר הגלגולים שאני מבצע. הרגשתי שבמהירות שאני דוהר מטה רק הוואדי יעצור אותי, ובטח כבר שברתי כמה עצמות"

חייל צה"ל במהלך כיבוש מוצב החרמון מידי הסורים, אוקטובר 1973 [צילום: ארכיון צה"ל]

סיירת מטכ"ל במבצע "קינוח" לכיבוש רכסי החרמון במלחמת יום כיפור

בליל 20-21 באוקטובר 1973 התמקם כוח הסיירת בהרכב 18 לוחמים בפיקודו של רס"ן יוני נתניהו בתצפית מוסתרת על נקודת-גובה 2,224, מצפון למוצב החרמון הישראלי. מטרת המבצע: לצפות על מערך הסורים בכתף החרמון ולכוון את הארטילריה ואת הפצצת מטוסי חיל האוויר כהכנה לתקיפות הקרקעיות של חטיבת צנחנים 317 וחטיבת גולני. בלילה הבא הצטרפה לכוח זה גם פלגת מילואים בפיקוד סרן עוזי דיין, כדי לתגבר את כוחו של יוני. כשהחלו הצנחנים הסורים לסגת מכתף החרמון מזרחה דרך עמק בולען בשחר 22 באוקטובר, ירדו לוחמי הסיירת לקראתם ופגעו בעשרות מהם. בקרב זה נפצע קל עוזי דיין.

בני אשר, מלוחמי היחידה, כותב על הקרב מנקודת מבטו.

מאת בני אשר

מבצע מצפה שלגים א'

בני אשר 1966

20 באוקטובר 1973, לקראת סוף המלחמה נסענו ל"חורשה" בצפת.

יורדים מן האוטובוסים ומצטרפים לתדריך שעוזי דיין התחיל אותו. ממקום עמידתי אני בקושי רואה את המפה. הרעיון הוא לחבור אל יוני נתניהו (סגן מפקד היחידה), שנמצא עם חמישה חבר'ה על כיפה שנמצאת בין החרמון הישראלי לחרמון הסורי – מצפה שלגים.

עוזי יוביל את הכוח. חבורה של כ-40 לוחמים בני גילאים שונים. נראה לי שאנחנו הלוחמים המבוגרים ביותר. מורדוך ואני בני 27, בארי, אלי ארזי, אמנון רגולסקי, אבינועם ברוג בני 29-28. אומנם איציק לוי (מאמן הכושר) מבוגר מאיתנו בכמה שנים, אבל הוא בכושר כל הזמן. אורי מתתיהו, מעייני, יורם וינר, אבי פירוז ופופי, צעירים מאיתנו בכמה שנים.

התוכנית: חטיבת גולני תוקפת דרך רכבל תחתון, בצורה די חזיתית וצפויה, וכובשת חזרה את מוצב החרמון הישראלי. כוח של חטיבה 80 יונחת בהליקופטרים באיזור מוצב הפיתולים, יכבוש את מוצב החרמון הסורי ויחסל את הכוח הנמצא שם.

המוצב הסורי גבוה מזה הישראלי בכמה מאות מטרים ומרוחק ממנו כארבעה ק"מ. שיא החרמון שנמצא במרחק של כ-8 ק"מ בהמשך, יקים חסימה לכוחות סורים שיבואו לעזרה מכיוון מזרח (היישוב ערנה שאליו מגיעים ממזרעת בית ג'אן) ומצפון לאורך רכס החרמון.

אנו אמורים לעלות מכיוון ח'אדר – כפר סורי הממוקם למרגלות החרמון מצידו הדרומי-מזרחי. המעלה כל כך תלול, שהסורים שנמצאים על ההר (לאחר שכבשו את המוצב שלנו) לא חולמים שאפשר לעלות ולהגיע משם. יוני כבר נמצא בכיפה שלנו, "מצפה שלגים", כבר יממה ועוסק בתצפית מצפון על מוצב החרמון. תפקידנו הוא גם לתצפת וגם לחסל כוחות שינסו להגיע מהמוצב הסורי, לסייע לסורים במוצב הישראלי. לאחר הקרב, אנו אמורים לאבטח את האיזור עד שתסתיים פריצת הדרך שתחבר בין המוצב הסורי לישראלי.

עוזי נותן תדריך, ומאליק, קצין הניהול שלנו, מורה לטבחים לחלק לנו צלחות עם אוכל. כבר צהרי היום ואנו רעבים, החליט. צעקה כעוסה של עוזי הפסיקה את החלוקה. מאליק (בעל המראה ה"כאילו" קשוח, היה כולו לב אוהב ללוחמים) מתווכח קצת, אך לבסוף מוותר לעוזי. 30 שנה אחר כך נפטר מאליק במהלך כיבוי שריפה בביתו ברמת השרון.

אני מסתכל סביב. כולם רגועים. הרעיון מפחיד! אני חושב על הסרט "תותחי נברון" האגדי (מבצע קומנדו במלחמת העולם השנייה). מי יודע מי יחזור. פחד אלוהים. אבל מקשיבים בפנים חתומות, כאילו מקבלים תדריך לטיול.

מצד שני, אני גאה מאד על שנבחרתי להימנות עם כוח שהוא מעין נבחרת של היחידה. מפקד הצוות שלנו הוא בארי הולצמן, חבר הצוות שלנו שפיקד עלינו עוד בשירותנו הסדיר. אנו סומכים עליו בעיניים עצומות, מעריכים ואוהבים אותו מאוד. תפקידי בכוח – חוליית אר.פי.ג'י. (מטול בזוקה רוסי שאימצנו בשל דיוקו וקלות הפעלתו) עם שני לוחמים. הרכב החוליה: אני (מס' 1) – אר.פי.ג'י. + 6 פצצות + 8 רימונים + קלצ'ניקוב + 8 מחסניות + מנת קרב אישית + 2 מימיות + אפוד. אמנון רגולסקי (מס' 2) – 12 פצצות, רימונים, תחמושת, אפוד, ו…משקפת 6×30 – שלל שלקח מטנק סורי נטוש ביום הפריצה הראשון.

כוותיקים, לא נתנו לנו הוראות כמה תחמושת אישית לקחת (פרט לנשק המחלקתי – אר.פי.גי'. ופצצותיו). כל אחד העמיס על עצמו את המקסימום שהעריך שיוכל לשאת. לאחר התייעצות, אנו מחליטים להעמיס על עצמנו גם דובון ("שלל מכוחותינו" ממחנה נפח). הניסיון מדבר: אחרי העלייה הקשה וההזעה יהיה קר מאוד. בקיצור, כל אחד סחב קרוב ל-40 ק"ג.

בעלייה דרך הכפר ח'אדר: נדמה לי ששומעים אותנו בדמשק

בשעה 17:00 בערך מגיעים האוטובוסים לח'אדר וחוצים אותו במרכזו עד לקצהו הצפוני מערבי, מתקרבים אל ההר המתנשא מעלינו. נראה כמו פעמיים המוחרקה בעלייה מיקנעם. בדרך הנה עברנו במקומות שהכרנו מימי הלחימה הראשונים ברמת הגולן, כמו ג'ובתא אל חשב.

יש עוד שעתיים בערך לתחילת תנועה. כל אחד לוקח עמו את הציוד האישי ויורד לחלץ עצמות. חיילי גולני סדירים כבר נמצאים במקום. אבי פירוז פותח בשיחה איתם, ואחד מהם אומר: "לא צריך לדאוג, עכשיו מגיעים סיירת מטכ"ל". "עכשיו אני מתחיל לדאוג", עונה לו אבי, הידוע בחוש ההומור שלו (מצרי, או לא?).

לפתע אני שומע ברמקול של האוטובוס את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, שהוא לטעמי הקונצ'רטו לכינור היפה ביותר. נשארתי לבד באוטובוס, התיישבתי על מושב הנהג (קרוב לרדיו) ונעלתי את הדלתות כדי שלא יפריעו לי. התענגתי על הצלילים הנפלאים ששמעתי לראשונה כשבלהה, אשתי מזה שבעה חודשים, לקחה אותי לקונצרט בחולון, שבו ניגן שלמה מינץ הגאון בהיותו בן 13.

צעקות רמות "בני אשר, בני אשר" נשמעו מבחוץ. חיפשו אותי כדי לקיים מסדר יציאה. צללתי לתוך כסא הנהג. לפתע אני שומע דפיקות בדלת הנהג המזוגגת. מצאו אותי. אחד הבחורים מסמן לי לפתוח. פתחתי ואמרתי לו שלא יגיד שמצא אותי. איך שייגמר הקונצרט אני בא. וכך היה.

בשעת בין ערביים, עם אור אחרון, מתחיל הטור להימתח. אנו צועדים אחד אחרי השני בין הטראסות האחרונות של הכפר. כולנו עמוסים עד קצה גבול יכולת הנשיאה של התרמילים והגוף. האבנים בגודל תפוזים ואשכוליות, ואני חושב: רק לא לסובב את הקרסול הרגיש כעת.

סיירת מטכ"ל באימון. מימין ישראל גינוסר [משליך רימון] ואבינועם ברוג, 1964 [צילום: רפאל קריגר]

אנחנו נראים ונשמעים כעדר פילים. איזה שקט ואיזה משמעת לילה?!… הכי חשוב לא לפתוח רווח מזה שהולך לפניי. המשקל מתחיל להראות נוכחות, ואני חושב לעצמי: זוהי רק ההתחלה והמדרון עוד לא התחיל להתרומם, מה יהיה בהמשך? ועצמי חושב לעצמו: אם הם יכולים, גם אני יכול. אלוף הטכניון למרחקים במשך ארבע שנים רצופות צריך להוכיח את עצמו לעצמו, ושלא נס ליחו. וחוץ מזה, שכח מהגוף. תתרכז בשטח, חפש אויב ותחשוב מה לעשות אם וכאשר תיפתח אש.

המדרון שמתחיל להרים את זוויתו, והגב המתכופף מן המשקל, מתקרבים כמעט עד לנגיעה. הקלצ'ניקוב מוחזק בכוננות ביד ימין, האר.פי.ג'י. מונח לרוחב על התרמיל על הגב, בעוד שיד שמאל מושטת קדימה ונוגעת במדרון, פעם לתמיכה ופעם כסיוע לרגליים המחליקות והמתדרדרות. הטכניקה פשוטה: בתיאוריה, צריך להניע את הרגליים בצעדים קטנים ומהירים. הבעיה היא הביצוע. עושים צעדים רבים קדימה, אך ההתדרדרות מקטינה מאוד את ההתקדמות. והרעש של דרדור האבנים… נדמה לי ששומעים אותנו בדמשק.

גם זה שהולך לפניי אינו מקל עליי. הוא מתדרדר ונופל עלי. אני צריך לעצור אותו וגם לא להתעצבן. להיפך, לעזור לו ולדחוף אותו כלפי מעלה. ובתוך זה החמצן בריאות ומחוצה להן הולך ואוזל.

הרווחים מתחילים להיפתח. תוצאות הכושר הגופני הירוד מופיעות בצורת הזדקפות ועצירה במקום, הקאות, מלמולים. הפסקה קלה. יש אלוהים! לשתות או לא? יש שתי מימיות ומספר ג'ריקנים קבוצתיים, אבל לך תדע. על החרמון הקירֵח הזה לא מחכה לנו מעיין מפַכֶּה. ניסיון העבר ודמיון מודרך עוזרים לשתות מעט. לא להישבר! פה ושם רואים מישהו קורס, מישהו מעביר ציוד לאחר. תחושה של ביחד עוברת בי.

רק דבר אחד מטריד אותי: שלא יתעורר מעלינו איזה סורי עם מקלע גוריאנוב ויתחיל לתפור אותנו מלמעלה. מספיק להם אחד. ההתרכזות באיום הזה עוזרת לי להתעלם מהקושי הפיזי שלי. בשלב מסוים כל התחושות נעלמות. אתה נעלם. נשאר רק הרצון להגיע לסוף.

אמנון המסכן מתקשה מאוד, אבל הקשוח הזה לא מוציא הגה. בארי שהמליץ על לוחם מסוים, בניגוד לדעתו של גיורא, רואה שהבחור קורס עם ג'ריקן המים שעל גבו. כמפקד אמיתי מן המעלה הגבוהה, בארי מקבל אחריות על החלטתו ומעמיס על עצמו גם את הג'ריקן! חברות ומנהיגות שאין שניות להן. והכל בשקט, בלי אף מילה.

תחושה נפלאה שהצלחנו להגיע ליעד לפני עלות השחר

וכך, כשאנו באמצע מאבק ההישרדות האתלטי מול ההר התלול, אנו שומעים את תחילת היריות. את החרמון הישראלי לא יכולנו לראות, אבל שמענו את ההפגזות והיריות. התחלנו לראות את הכדורים הנותבים על החרמון הסורי. הקרב החל, ועדיין לא הגענו לסוף המסע. כשהגענו למעלה חברנו לכוח של יוני והתפרסנו מיד בשטח. תפסנו עמדות בין הסלעים לפני שהשחר יעלה וימצא אותנו חשופים.

הכוח שלנו קיבל את הפינה הדרום-מערבית, במורד המדרון מערבה, קצת מתחת לפיסגה כדי לא לבלוט על רקע השמיים. היתה תחושה נפלאה שהצלחנו להגיע, ויותר מכך – שהגענו לפני עלות השחר. כמו בניווט לילה, קשה כשמגיעים לנקודת ההתכנסות לפני עלות השחר. מכינים משהו חם לשתות ו… הולכים לישון.

אלא שכאן נותבים ריססו את השמיים הכהים בכיוון החרמון הישראלי, וכן מצפון לנו – בחרמון הסורי. הקרב החל.

פתאום אני נזכר בבן דודי, פאול מלינג, המשרת בחטיבה 80.

ידענו שהשלב הראשון – המלחמה נגד הטבע – מאחורינו. כעת מגיע השלב האמיתי, הבלתי ידוע והמסוכן תמיד – מלחמה עם בני האדם. עם הסורים.

מבצע מורדוך – קו ייצור מבטיח

אנחנו מתארגנים על שתי כיפות המרוחקות כ-50 מטר האחת מן האחרת. על הגבעה הצפון-מערבית היותר קרובה לחרמון הישראלי מתארגן הכוח שלנו (הוותיקים יחסית) בפיקודו של יוני נתניהו, ואילו על הכיפה השנייה, קצת צפון מזרח לנו, הכוח של הצעירים בפיקודו של עוזי דיין. מתחת לשתי הכיפות, במקביל לנו, למרגלותינו, במרחק של כ-250 מטר ובעומק של כ-80 מטר, עבר ערוץ די רחב מצפון מזרח לכיוון דרום מערב.

כל הגבעה שלנו רוחשת פעילות ככוורת דבורים. עובדים במהירות ומדברים בלחישה. משמעת לילה. כל לוחם מכין את עמדתו, בודק מי הם שכניו ומנסה לדמיין מה מכין לנו היום החדש.

במרכז הגבעה ממוקם החפ"ק של יוני, שכולל גם את הרופא וגם את הקת"ק (קצין תצפית וטיווח של התותחנים) שהצטרפו אלינו בעלייה. התבהרות השמיים שלפני השחר מוצאת את אמנון ואותי לבושים דובונים משופרים ויקרי ערך, מתארגנים בעמדת הנ"ט. מרחוק נשמעים הדי יריות ופיצוצים.

הלאות יורדת עלינו אט אט. יש חשק לעצום את העיניים ולעבור לשינה מתוקה, אבל המצב מחייב להקים עמדה כמו שצריך, להעמיק אותה על ידי בניית אבנים מכיוון שלא ניתן לחפור (וגם לא הבאנו אתי חפירה). סיקול האבנים ובניית העמדות מתבצעים במהירות ובשקט. אני נזכר בתמונה המפורסמת של הצנחנים המתחפרים ב"מיתלה" בסיני, ותוהה מה יילד יום.

אני מגיע לעומק מספיק, מסדר פינה לאר.פי.ג'י. ולפצצות, מניח מחסניות ורימונים מולי, "על המדף", ואומר לאמנון שיפקח עיניים, כי אני מכין לנו קפה קטן ומשהו לאכול מתוך המנה האישית שלי. זו היתה ארוזה בקופסת קרטון קטנה וכללה מזון המיועד לחייל אחד ליום אחד. היא נחשבה למשופרת לעומת ה"חמישייה" (מיועדת לחמישה לוחמים ליום אחד), כי היו בה פינוקים: גפרורים, טבלית הדלקה לחימום וקפה נמס (!) + חלב משומר.

אני רוכן לתחתית העמדה, מסדר את הטבלית, מדליק אותה, מניח מעליה את קופסת הריבה המלאה במים. חמימות נעימה של הלהבה הקטנטנה החלה להתפשט בעמדה.

אני רוכן להשגיח על הלהבה שלא תכבה, ואז שומע את אמנון מדבר. אני מרים את הראש ורואה את המשקפת דבוקה לעיניו והוא ממלמל: "אתה רואה את השיחים כאן בוואדי לפנינו?".

"עזוב עכשיו את השיחים, בוא לשתות קפה", אני עונה לו מתוך ריח הקפה המתבשל.

אמנון הוא איש טבע מן המעלה העליונה, עם חושים של חיית מדבר. הוא שומע נחש בנושפו ויודע לאן עפים השרקרקים. ואם הוא יתחיל בתצפיות הטבע שלו – הקפה יתקרר!

"בני, השיחים זה לא שיחים, זה חיילים סורים. הנה, תסתכל קצת ימינה, אחד הולך שם שמאלה עם מגבת על הכתף. נראה לי שהוא הולך להתרחץ. נראה לי שזה כוח שמחכה לנו שנבוא ממערב, כל העמדות פתוחות מאחור כלפינו. שמע, אולי זה מערך נ"ט בכלל. הפתענו אותם מהתחת!". לימים יתברר שאמנון דייק.

"טוב, טוב, גם אם זה סורים – שתוק. עכשיו נשתה את הקפה ואז נתחיל את המלחמות. יש זמן".

מבט חטוף שלי מגלה דמות גבוהה עם מגבת הולכת בוואדי. בטח הולך לשטוף שיניים ופנים.

לא עזר לי כלום, וכעבור דקה אני רואה את מורדוך עומד מעליי, במלוא גובהו של כשני מטר, ואומר: "תכניסו את הראשים לתוך העמדות כדי לא להתגלות". הפקודה מועברת בלחש בין העמדות, ואני מבין שאמנון לא עמד בפיתוי וסיפר את שראה לבארי ומשם זה התגלגל.

מורדוך השתגע. לעמוד ככה? זה לא אומץ, זה טירוף!

לימים נודע לי שהרעיון המתוחכם ותרגיל ההונאה שמורדוך עמד להתחיל היה של בארי. מתאים לו.

כעבור מספר שניות מרעים קולו של מורדוך במורד הוואדי: "סאבאח אל ח'יר. איטלע להון!" (בוקר טוב, עלה הנה).

חייל סורי שנשבה על-ידי כוחות צה"ל במלחמת יום כיפור [צלם לא ידוע]

ההוא נעצר, וכעבור קריאה נוספת של מורדוך מתחיל לטפס אל הגבעה שלנו. כולנו בתוך העמדות מציצים מבין חרכי האבנים והנשק דרוך בידינו. מורדוך עומד רגוע, עם קלצ'ניקוב מוצלב על חזהו ברישול-מה. הסורי מתחיל לעלות ומתגלה לנו חייל בנוי כהלכה, כ-1.80 מ' גובהו, מבנה גופו אתלטי, לבוש גופייה ומגבת על כתפו, מגולח למשעי ורגוע לחלוטין.

השחר שהתחיל לעלות כבר קודם האיר אור בוקר מאחורי מורדוך. הסורי לא יכול היה לראות היטב את הפרטים, הן בגלל העלייה הקשה אלינו והן בשל האור שסינוור אותו. בהגיעו למרחק של 10 מטר מהקו שלנו, אומר לו מורדוך בשקט: "אירמי סלאחאק, ונם עלה בַּטְנָק" – זרוק את הנשק שלך ושכב על הבטן.

האיש מרים את עיניו מן המדרון התלול, רואה את הענק הגבוה ממנו ופתאום מבחין בעשרות קני רובים מכוונים אליו בין הסלעים. הוא מבין את הרמז ונשכב במקום. לפי פקודה, הוא מניח את הקלצ'ניקוב שלו על הקרקע ועולה אלינו את המטרים האחרונים.

הוא נראה לוחם קומנדו אמיתי, שרירי, בנוי כמו שצריך. יכול היה להיות משלנו.

משכיבים אותו, מניחים אזיקים פלסטיים על ידיו הגדולות ומעמידים אותו חזרה על הרגליים. משתדלים לפעול בשקט ובמהירות, בעוד שמורדוך, בארי ואני ואולי איש או שניים נוספים עסוקים בסורי, כל השאר מוסתרים בתוך העמדות. הכל מתנהל במהירות ובשקט. בארי אומר למורדוך: "בוא נעמיד אותו איפה שעמדת, ושיקרא לחברים שלו". זה מתבצע, ובעוד הסורי החיוור עומד, אני נשכב מתחתיו עם הקנה של הקלצ'ניקוב מכוון לאשכיו ואומר לו בשקט: "קילמה ע'לאת ובתוכאק" (מלה שגויה ואני יורה בך).

האיש מתחיל לקרוא לחבריו. מספר קריאות והם מתחילים לעלות. תחילה בהיסוס, אבל לאט לאט ניתן לראות שלושה אנשים עולים באופן מדורג. וכך עלו מספר חיילים סורים שהפכו מהר ובשקט לשבויים.

קו הייצור הזה נראה מבטיח ובטוח, ולמען האמת שירת את האינטרסים של כולם – כולל של הסורים שהרוויחו כך את חייהם ובריאותם (לימים יתברר שאלה בכלל לוחמי קומנדו עיראקיים שהתמחו בלוחמת הרים. מה הפלא שהוא שוכנע על ידי מורדוך, בן העדה העיראקית?).

הדי התפוצצויות נשמעו מכיוון החרמון הישראלי, ועולם כסדרו החדש נוהג. ואז עצלן סורי אחד מקלקל לכולם את הפסטורליה. במקום לעלות ישר מולנו, במעלה די תלול, הוא החליט לשבור שמאלה ולעלות בצורה מתונה יותר, אל הגבעה של הצעירים שלנו. מיד הועברה הקריאה אל עוזי דיין: "עולה אליכם אחד, תתפסו אותו!".

המסר כנראה לא היה מספיק מפורט, והם גם כנראה לא ראו את מה שעשינו, היות שכזכור היינו ממוקמים מערבה מהם ובמדרון אחורי מבחינתם. ואז, כמיטב התרגולת, מתרוממים שלושה לוחמים בפיקודו של עוזי, מיישרים קו ומסתערים על הסורי העצלן. ההוא עצלן, אבל לא מטומטם – משיב אש ופוצע את הלל בירך. הכדור חודר ללא פגיעה בעצם, והלל הנחמד יצטרך לשכב באלונקה ולהמתין לפינוי.

איני יודע מה עלה בגורלו של הסורי, אבל השלווה השוייצרית מסתיימת. כדורים מתחילים לשרוק סביבנו, ופגיעתם השרקנית בסלעים מזכירה את סרטי המערבונים. שריקת כדור מתלווה לשאלה רועמת מהשכנים: "מאיפה ירו?!", ואין תשובה.

אני די רגוע, חבוש קסדה (כמתחייב מתפקידי כארפיג'יסט) ומחפש לשווא תנועה בין סלעי הבזלת השחורים. אני מבין שהנבלות צולפים עלינו, אבל שיבואו כמו גברים ולא יתחבאו כמו שפני סלע. מה גם שיש להם מדים ירוקים כהים המקשים על זיהויים.

מדי פעם מישהו טוען שראה תנועה ליד זיז כזה או אחר, ומיד בוזבזה תחמושת לכיוון ההוא. למען האמת, הרגשה מזופתת: גם מפחיד וגם אין במי לפגוע. בינתיים רואים פטריות בוואדי לפנינו, ואומרים לנו שהקת"ק מטווח את התותחים על סורים שברחו מהמוצב הישראלי שנכבש בידי גולני.

השמש המתרוממת מתחילה לחמם. צריך לפשוט את הדובון בלי להוציא יד או ראש, ולהיפגע. ושוב טזזזזזז אחת לכמה שניות. אני מוריד את הדובון ולובש חזרה את האפוד. או, ככה נעים להילחם! קריאות "הנה, הנה!" מפלחות את האוויר. מה, הכלבים האלה ירתקו אותנו ככה? לא מתאים. וגם צריך לשים לב, שבעוד שהרתק שלהם מוריד לנו את הראש, אולי כוח אחר שלהם הולך להסתער עלינו. להיות עירני! וחוץ מזה, כמה זמן זה יימשך ככה?

מבצע "קינוח" (חלק ב')

"בני אשר, גש ליוני עם האר.פי.ג'י. שלך".

מה, שוב? אני מהרהר תוך שאני נזכר במזרעת בית ג'אן, אבל אין כאן טנקים. אני לוקח את המטול ואת התרמיל עם שש הפצצות, ויוצא מן העמדה.

"אני בא איתך", מתנדב אמנון בקצרה. מס' 2 או לא מס' 2? אם הוא איתי, אני שקט. לוחם אמיץ ורב תושייה כמו אמנון, זה יותר טוב מתעודת ביטוח.

איזור הלחימה על מוצב החרמון. סיירת מטכ"ל עלתה מהכפר חאדר למצפה שלגים [נקודה 2,200 מ'] כשהיא עושה כ-4 ק"מ ברגל לגובה כ-900 מטר. התמקמה כ-1.5 ק"מ מצפון למוצב החרמון שנכבש ע"י הסורים, תצפתה עליו תוך ביצוע חסימה והעברת מידע לחפ"ק שניהל את כיבוש המוצב [לחצו להגדלה]

עולים מהר למעלה בהליכה שפופה. הכיפה מוסתרת מן הוואדי, ולכן אפשר להסתובב עליה קצת בחופשיות. מזדקפים קצת ופוגשים את יוני. הוא בן גילנו והיו לי איתו שיחות מעניינות ברמה גבוהה, כשהייתי בא למילואים לשמש כוח חילוץ או בתפקיד אחר. הרגשתי אליו קירבה רבה. "אהלן בני, אני רוצה שתצטרפו אל כוח סריקה שיירד אל הוואדי במטרה להיתקל בסורים המתחבאים בין הסלעים ולחסל אותם".

"אני מוכן לרדת בלי בעיה, אבל בשביל מה האר.פי.ג'י.? הרי אין כאן טנקים או רכב אחר, ועם כל הציוד אני כבד ומסורבל כמו פיל. אפשר להוריד אותי כמו ברווז".

יוני מתעקש, בכל זאת אולי יהיה צורך. אמנון המרדן מתחיל לרטון. אני מרגיש שזה הולך לכיוון לא טוב. לבסוף אני לוקח את אמנון הצידה ואומר לו: "יוני הוא אולי על תקן חבר, אבל כאן הוא המפקד. חייבים לציית לפקודה". אמנון מתרצה ואנו חוברים לשישה צעירים ומתחילים בסריקה כלפי מטה, תוך שאנו חולפים על פני העמדות שבהן שהינו עד לפני דקה. "חדל אש", נשמעת פקודה, כדי שלא ניפגע מאש חברינו.

לאחר שירדנו כ-30 מטר במדרון התלול, אני שומע צרורות ממש מקרוב. אני מנסה לתכנן מה לעשות. בידיי מטול האר.פי.ג'י. עם פצצה מורכבת על הקנה בתנוחת "טול" – מוכן לירי בכל שנייה. אבל אני לא יכול לירות בנקניקים האלה, גם אם אראה אותם, כי הקלצ'ניקוב הרי מוצלב ומונח על הגב!

בעודי מתלבט, אני שומע את אמנון שהיה שני צעדים וקצת ימינה ולמעלה מאחוריי: "יורים עלינו!", ואז אני שם לב שהקרקע סביבי מקפצת מכדורים כמו בסרטי המערבונים. שמע, זה רציני, אני אומר לעצמי, ופותח בגלגול קרב עם כל הציוד שעליי. הסלעים חובטים בי בידיים, ברגליים, בגב, בקסדה, במספר מחזורים, כמספר הגלגולים שאני מבצע. הרגשתי שבמהירות שאני דוהר מטה רק הוואדי יעצור אותי, ובטח כבר שברתי כמה עצמות. נזכרתי בגלגולים במצוקי גבעת אולגה בטירונות. פתאם נעצרתי בסלע ענק.

"בני, מה אתה עושה כאן", שואל אותי צביקה גלעד, מפקד אחד הצוותים של חיילי הסדיר. "מי שלח אותך הנה עם אר.פי.ג'י.?".

"החבר שלך, יוני", אני עונה קצרות, תוך שאני בודק אם כל העצמות במקומן ובמצבן המקורי.

"עשה לי טובה, שכב כאן מאחורי הסלע ואל תזוז בלי פקודה ממני", ודבריו הנאמרים בנועם ובשקט, באים כשמן בעצמותיי.

איפה אמנון? לקול צעקתי אני רואה אותו מאחורי סלע, במקום שהיה בו טרם גלגולי החבית שלי.

מוצב החרמון, אוקטובר 1973, זמן קצר לאחר שנכבש ע"י כוחות גולני [צילום: ארכיון צה"ל]

טוב, המצב לא רע, אני חושב לעצמי. נשכב על הגב ומחזיק בבזוקה על הבטן עם הפצצה מכוונת מעלה ונרדם לכמה דקות. יהיו שיאמרו שזה מפחד, יהיו שיאמרו מעייפות. גם אלה וגם אלה צודקים. השמש החמימה, העייפות ותחושת ההצלה ממוות עטפו אותי בשמיכה נעימה וחשוכה.

מטח יריות על סלע המחסה שלי העיר אותי. לא פחדתי, כי הייתי בצד המוסתר. לא נותנים לישון כאן, רטנתי. ואז ראיתי מחזה הזוי, שלא אשכח לעולם.

"זיהיתם?", נשמע קולו השקט של צביקה גלעד שעמד מעלי.

"לא", נשמעת תשובה רכה של לוחם אחד או שניים מאחורי הסלעים הקרובים.

"אוקיי, אני יוצא עכשיו, ותנסו לזהות", הוא אומר בשקט של מורה בתצפית ציפורים.

הוא פוסע מחוץ למחסה הסלע הענקי, וחוטף גשם של כדורים. מהומת אלוהים שורקת מעליי ומסביבי. צביקה צועד שני צעדים לאחור ונעמד שוב מעליי. יורים עליו אלה שירו עליי.

"זיהיתם?", שאל כאילו לא ניסו להרוג אותו לפני שתי שניות.

"תגיד, אתה מטורף?", אני שואל כלפי מעלה, "מה אתה יוצא ככה? תוציא רק קסדה".

"יהיה בסדר", אני מקבל את התשובה הישראלית האופיינית.

האיש האמיץ עד כדי טירוף יוצא כך שוב אל הסכנה מספר פעמים. לבסוף חולייה אחרת מזהה את היורים, ואז היורים מרימים ידיים. החבר'ה המסתערים נוצרים את האש, אוזקים אותם ומעלים אותם אחר כבוד להצטרף לערימת השבויים ההולכת וגדלה מן הבוקר.

הסורי הגיח מאחורי הסלע, לחיצה על הדק הקלצ'ניקוב והקו האנכי הופך לקו אופקי

אני אוסף את אמנון בדרכי למעלה, ושם לב כמה קשה העלייה באוויר הדליל של ההר הגבוה.

אנו עולים למעלה, חוזרים מתנשפים לעמדה שלנו ומתארגנים להמשך. ההפגזה המטפטפת על הברחנים נמשכת. אנו מבחינים בקבוצה גדולה של סורים הפונה אל המוצב הסורי ומודיעים בקשר לצנחנים הממוקמים שם. מאוחר יותר עוברת שמועה שהם חיסלו במארב 25 סורים. החברים בעמדות יורים לטווחים רחוקים אש לא יעילה.

איציק לוי, מאמן הכושר, יורה בבודדת במאג ומפגין מקצוענות. "מה הוא עושה כאן?", אני שואל בפליאה את בארי ואת עצמי. מסתבר לנו שהוא לא רק אתלט, הוא גם לוחם. אני מחליט לחסוך תחמושת. לך תדע מה מחכה.

"יש מישהו מאחורי הסלע הגדול בוואדי", אומר בארי בשוחה מימין לנו כשמשקפת צמודה לעיניו. הסלע המדובר נמצא מצידו השני של הוואדי המפורסם מתחתינו, שהתרוקן מכל חייליו. אמדתי שהוא נמצא במרחק של כ-400 מטר מאיתנו. "כוון אותי אליו", אני אומר לבארי.

לאחר מספר שניות אני מקבע את הכוונת של הקלצ'ניקוב על הפינה השמאלית של הסלע. אם הסורי יגיח, זה יהיה משם – אני מתכנן. תיאמנו בינינו שבארי נשאר בתצפית עם המשקפת על הסלע, ואני נשאר עם הכוונת על הפינה. ברגע שהוא יבחין בסורי היוצא, הוא יקרא ואני צריך לפעול. עברו כמה דקות ארוכות ומתוחות. אני מגלה עד כמה קשה להחזיק עין מכוונת פתוחה ועין שנייה סגורה, עם יד יציבה, נעול על מטרה כה קטנה.

"הוא יוצא", נשמעת הקריאה ואני רואה קו שחור קטן יוצא בריצה מאחורי הסלע. לחיצה על ההדק, והקו האנכי הופך לקו אופקי. אני יורה בקו האופקי עוד כמה כדורים לביטחון. בימים הבאים לשהותנו בהר, אני מוודא בראייה מרחוק שהקו לא זז. התחושה אינה טובה. הרגשתי שעשיתי מעשה לא ראוי. נכון, מלחמה, וכל צד מבקש את נפשו של הצד האחר. אבל הרגשתי שזה לא היה הוגן.

כעבור יום או יומיים, כשהכל נרגע, ירדו מספר אנשים לסרוק את העמדות בוואדי. אני לא ירדתי. לא רציתי לראות את האיש שהרגתי. לאורך השנים אחר כך, ובמיוחד ביום הכיפורים, ייסרו אותי נקיפות מצפון על הפעולה הזו. אידיוט? אולי.

לאחר הצליפה שלי, עוד המשכנו לירות, ובעיקר לעבר ברחנים שהלכו צפונה, לתוך לבנון, לאיזור הפת"חלנד. בשלב מסוים כבר אפשר היה להסתובב חופשי, ועליתי לכיוון מרכז הגבעה. מספר שבויים ישבו שם כפותים עם ידיים אזוקות לאחור. השבוי "שלי", הראשון, זיהה אותי ופנה אליי בערבית. סוף סוף הוא מכיר כאן מישהו שגם יכול להבין אותו.

"דחילק, אפתח לי שוואי! אנא אסירק". בחייך, פתח לי קצת (את האזיקים), אני אסיר שלך.

הסתכלתי בידיו הגדולות שהיו כבר על גבול הנמק. כחולות-סגולות. שחררתי לו. ריחמתי עליו. סביבו היו שבויים נוספים, והחבר'ה סיפרו לי שמצאו אצלם בכיסים ציוד ו"מזכרות" של חיילי צה"ל – מסטיקים, דיסקיות, גרביים ועוד. כנראה השתתפו בכיבוש של החרמון הישראלי בתחילת המלחמה. החלטנו להשאיר הכל עליהם, כך שהחוקרים המקצוענים יוכלו להוציא מהם את מירב המידע, בעיקר על החיילים שלנו שהיו במוצב.

סיירת חטמ"ר 3 במצפה שלגים, יוני 1967 [צילום: נח אפרת, קמ"ן גש"פ 181]

שכב שם סורי עם יד מרוטשת ומדממת. הוא הגיע אלינו לאחר שברח מהמוצב הישראלי. בהגיעו, ביקש סיוע רפואי. ראינו שחייו מתקצרים בכל שנייה. חיפשתי את הרופא, ומצאתי את "פייפר", הלוא הוא מאיר מיכאל, ד"ר מאיר מיכאל (לימים מנהל מחלקה פנימית באיכילוב). כשהיינו בסדיר הוא היה חייל מיפקדה עם ארנון פלשקס מקיבוץ שריד, שתפקידו היה בעיקר תיאומים. "פייפר" היה ילד טוב ירושלים, שפעם בא לחפש באוהל את גיורא זורע, במצוות קובי מירון (מפקד הצוות). מורדוך אמר לו בפנים רציניות: "הוא הלך לבה"ד 1 להביא קרח". עם התשובה הזו הוא חזר לקובי, שלא היסס ואמר לו: "אז לך תביא אותו משם". והוא באמת הלך…

לימים נודע לנו שהוא נסע ללמוד רפואה בבלגיה. "איך הגעת הנה?", אני שואל ומתכוון למאמץ הגדול של הטיפוס בהר. ואז הוא מספר שהוא הגיע על תקן הרופא של הכוח. באותו רגע חשתי אליו כבוד גדול.

"בוא תן אינפוזיה לסורי הפצוע כאן. אם לא, הוא ימות". ואז הוא מסביר לי שהיו לו שש אינפוזיות, שאחת מהן כבר משרתת את הלל ולך תדע לאן כל זה מתפתח. למעשה, נגזר דינו של הסורי, ואני הרגשתי שוב את הנורא שבמלחמה. בחור עדין נפש כ"פייפר" נאלץ לחרוץ גורל של אדם למוות. אני בטוח שקשה לו. ואז הסורי, שהבין לאן הוא הולך, ביקש מאחד החברים להוציא את הצילומים של שני ילדיו מכיסו ולהניח אותם מולו על הסלע. כך עזב את העולם.

שיטות הלחימה בקור הגדול

עם רדת הלילה הראשון, התחלנו להרגיש קור מהו. חילקנו רשימת שמירה וחשבנו שהולכים לישון. לא עבר זמן רב וכולם נמצאו עובדים בסיקול אבנים ושיפור העמדות. זו היתה הדרך היחידה להתחמם. עבדנו, נחנו, התקררנו, חזרנו לעבוד, וחוזר חלילה.

קור כלבים. מדי פעם מאיר את השמיים פגז תאורה מכיוון החרמון הסורי שכבשה חטיבה 80 (מילואי צנחנים). ואני חושב לי שזה מצב די מוזר, שהרי עלינו לפסגה הזו וניהלנו קרב, כשיום קודם לכן, ב-22.10.73, הוכרזה הפסקת אש. איך היו אומרים לנו בטירונות? הפסקה, נכון, אבל לא בשבילך.

אני סוחב בידיים חשופות סלעים קפואים וחושב על הסיפורים על הקור בספרי המלחמה, עובד וחושב: האם הסורים נערכים להתקפה עלינו?

הקור הפך לאויבנו העיקרי במשך כל שהותנו על מצפה שלגים (כשלושה ימים, עד כמה שאני זוכר). באותו אוקטובר החורף כבר היה אצלנו על ההר. כמו באירופה (למעשה הוא חדר למוחי, עד ששנים רבות אחר כך הייתי רגיש לקור בחורף וכבר לא ישנתי עירום מתחת לשמיכות). רק שלא יתחיל גשם.

כעבור יום או יומיים הנחית לנו הליקופטר קצת מזון, מים וגטקס. ואת האוצר האמיתי. אמנון אומר לי, בוא ניקח את היריעה – השק, שהוריד לנו ההליקופטר. וכך, בעוד ששיני כולם נוקשות מקור, היינו אמנון ואני בתוך עמדה המוגנת מן הקור על ידי יריעה עבה שפרוסה מעליה. הרגשנו מאד יצירתיים. יותר מאלי ארזי שמילא את נעליו בעיתונים ועטף אותן בשקיות הפלסטיק של הלחם שהונחת לנו.

סיירת מטכ"ל בתמונה קבוצתית לאחר כיבוש שארם א-שייך ב-1967. בני אשר כורע שני משמאל

למעשה פותחו אצלנו תיאוריות ושיטות למלחמה בקור. שתי שיטות עיקריות הובילו את המאבק האידיאולוגי. שיטה אחת גרסה שיש ללבוש את כל הבגדים החמים בבת אחת ומיד לאחר שקיעת השמש, כדי לשמור על חום הגוף. על פי השיטה האחרת, יש להוסיף כל פעם שכבה אחת ולחכות עד שהקור יחדור ואז להוסיף את השכבה הבאה.

הוויכוחים בין הנאמנים וההוגים של השיטות היו מרים ומלווים בחיוך מזלזל של כל צד על משנהו. כל הוויכוח ארך מקסימום שעה. לאחר שעה, לכולם היה קר באותה מידה.

לקראת אחד הערבים החלטנו אמנון ואני לתרום את היריעה לטובת השבויים. שהרי אנו מתחממים בעבודה הפיזית של סיקול האבנים. הם שרועים על הקרקע ללא תנועה. כשבאתי לפרוש אותה, השבוי הסורי הזדעק שאינו רוצה שיכסו אותם ביריעה. לאחר מספר רגעים שבהם התווכחתי איתו, בעודי מתפלא, הבנתי את הנקודה. הוא פחד שנכסה אותם ואז נירה בהם. "חמאר" (חמור), אמרתי לו, אילו רצינו להרוג אתכם, היינו עושים זאת לפני כמה ימים ולא מבזבזים עליכם מים, אוכל ובגדים". לבסוף השתכנע. באותו לילה לא הוא קפא מקור, אלא אנחנו.

כך ישבנו שם ללא מעש כמה ימים, מחכים שהטרקטורים (D8, D9) הענקיים ונהגיהם האמיצים יסללו דרך שתחבר את המוצב בחרמון הסורי למוצב בחרמון הישראלי. בארי הגה רעיון מקורי (כרגיל), שאנשים ישאו הרצאות מעניינות בפני החברים. אבינעם ברוג סיפר על תרבות המאיה במקסיקו, ואני סיפרתי על הפרויקט שעשינו במצפה רמון (שילוב של ניהול עצמי של עובדים, עם זמן גמיש והתארגנות מנהלתית חדשנית ויצירתית. כעבור שלוש שנים זכינו בפרס קפלן על ניהול יעיל ומקורי).

ההרצאות היו מרתקות ומגוונות מאוד. עד שפעם אחת ניצלתי את אווירת הנופש שבה הכל התנהל, ובמהלך אחת ההרצאות הלכתי לישון בעמדה לפני שיחשיך. התעוררתי בבהלה כשראיתי שהרובה אינו לידי. חזרתי למקום מושבי בהרצאה, והקלצ'ניקוב חייך אלי ממשטח הסלע, מבקש שאקח אותו.

בשלב מסוים הגיעה הדרך הנפרצת עד למרגלות הגבעה שלנו. לפתע ראינו קומנדקר מקרטע בין הסלעים הענקיים. קותי כהן (המכונה "קותי פיזדלונה", על שם המקאמה המפורסמת שהיה מדקלם לנו בחגי היחידה) הגיע אלינו עם חבילות מהבית! בחבילה שלי היו ספרי אסטריקס ואובליסק שבלהה ידעה שאני אוהב, סיגריות הלמנס וקנט משובחות, שגרמו לי להעיף בטקס רב רושם את סיגריות אסקוט שהורדו מן ההליקופטר – מפסגת הגבעה ישר לוואדי שמתחתינו. בחבילה הגיעה גם מעטפה חשובה. מכתב אוהב של בלהה שבו היא מבשרת לי שהיא בהריון, בחודש השני.

אושר ענקי!

בחזרה למצפה שלגים 2018. בני אשר [משמאל] ולצידו עוזי דיין, אלי ארזי ובארי הולצמן על החרמון וברקע משמאל מוצב החרמון

ירדנו למוצב החרמון, פחדנו שגולני יירו עלינו אז הלכתי בראש הטור עם גטקס

בשלב מסוים העבירו את הלל ואת השבויים לידי הכוח שהיה במוצב הישראלי. כעבור יומיים הודיעו לנו שאנו יורדים. תפקידנו הסתיים בהצלחה. המלחמה הסתיימה עבורנו. הידיעה התקבלה בשקט ושלווה, כאילו כל יום אנו צולחים מלחמה וחוזרים בריאים ושלמים. למעשה, הרגשנו שביצענו משימה קשה וייחודית שאנו בנויים לבצע אותה. מין גאווה שקטה.

מתארגנים עם כל הציוד על הגב. מישהו העלה חשש שחיילי גולני במוצב הישראלי עלולים לחשוב שאנחנו סורים ולירות עלינו. עלה בי רעיון, והלכתי בראש הטור עם גטקס. אין סורי עם גטקס, פסקתי, כאילו חייתי שנים בצבא הסורי.

כשהגענו למוצב הישראלי צילם אותי יורם וינר הולך בגטקס וחבילת גרעינים בידי. הלכנו בשני טורים, ונזכרתי בסרטי המלחמה המראים תנועה כזו של חיילים. אני זוכר צעידה מתוך הקלה, שהמלחמה נגמרה ואנו מסיימים אותה בריאים בגופנו ובנפשנו. כשהגענו למוצב הישראלי, ראינו את הזוועה שיש במלחמה. שבויים סוריים אספו גוויות של חבריהם ההרוגים שהיו פזורים בסביבה וריכזו אותם ליד הכביש. הגוויות היו מונחות בשטח מספר ימים, והאיברים הנוקשים היו פרושים לכל הכיוונים, מנציחים את מצבם ברגע המוות. מראה סוריאליסטי שנשאר חקוק בזיכרון והותיר בי מועקה.

בהמשך הכביש שעליו צעדנו, ראינו את העמדות שהכינו הסורים – עם הפנים כלפי הירידה, מתכוננים להסתערות של כוחותינו. כאב לי לראות שצה"ל החליט על הסתערות כל כך ישירה ולא מתוחכמת של חיילי גולני, שגרמה לאבידות כה רבות.

הגענו לאוטובוסים שחיכו לנו. סיימנו את המלחמה. שמחה וצהלה לא היו שם.

———————————————————————————————————————————————————–

*) "מצפה שלגים" הוא סיפור מתוך ספר הנכתב בימים אלה © כל הזכויות שמורות.

**) המחבר בני אשר הוא מהנדס ואיש עסקים. עלה ממצרים בגיל 4 וגדל במעברות ובקרית אתא. לוחם בסיירת מטכ"ל, למד קולנוע ותיאטרון, כותב שירים וסיפורים למגירה, פועל למען הנצחת מורשת המעברות.