"את החרמון כבשה הארטילריה"

47 שנים למלחמת יום כיפור – הקרב לכיבוש מוצב החרמון * אבשי חטין, שנשלח לשמש קצין טיווח ארטילרי, כותב על שלושה ימים בלתי נשכחים * על בלבול וחוסר תיאום בין היחידות היורות ועל סיום הקרב שבו מנע הוצאה להורג של שבויים סורים  

מרגמה 120 בפעולה [צילום: בית התותחן]

מאת אבשי חטין

שישי בצהרי יום. יפה וחמים ושקט. אני יושב על סלע גיר גדול בראש גבעה וצופה על החרמון הכבוש על-ידי הקומנדו הסורי מפתיחת המלחמה, כשני ק"מ לצפון בקו אוויר ועושה הערכת מצב. לרגליי מכשיר קשר פתוח על רשת הסיוע הכללית וציוד אישי – חגור ונשק. אני מנסה להתאפס על מצבי ולהבין איך הגעתי לכאן.

כמה שעות קודם לכן יצאתי מהבית בעמק הירדן, ונסעתי לחבור לגדוד (337 מרגמות 120 נגררות), שנאמר לי שחונה בחורשת אורנים בצומת מירון.

כמו שאני מחנה את הדאבל קבינה הכתום של הסוללה, צועקים לי – "דחוף לאוהל המג"ד", שם אני פוגש את נעמן הסמג"ד/מג"ד שאומר לי – עלה פה על הקומנדקר הזה עם הציוד וסע למשטרת כנען. יש פקודה מהמתפ"יה, תצטרף כקת"ק לכוח שמתארגן ל… סע מיד, מחכים לך.

נעמן, אני אומר לו, אין לי ציוד, רק חגור קל וקלצ'ניקוב, אין לי צלם, זאת אומרת משקפת, מצפן ומפה, וציוד נלווה למשימה כזו, ומה עם קשר והצוות שלי?

יש לך מכשיר קשר על הנ.נ. – סע.

אבל אין לי ציוד ואין לי פקודה עם הניירת הנדרשת, לו"ז, הוראות קשר וכו'.

"אל תדאג", הוא אומר, ואני נחרד. "סע למשטרה, בשער ממתין לך קצין מהפיקוד וייתן לך כל מה שביקשת! סע, זה דחוף".

הייתי נלהב לפעולה, אבל לא יכולתי להביא תועלת. כמו טבח עיוור שצריך להכין ארוחה. נאלצתי להשלים עם המציאות ולנסוע למשטרת כנען.

ידעתי שהתגייסנו ב-7.10 בראש פינה ונוכחנו לדעת שהגדוד פורק, אין ציוד ואין עם מי לדבר. לקח כמה ימים ולילות של פשיטות וחיפושים במחסנים כדי להצטייד ולהיראות כמו גדוד.

הגענו לשער המשטרה – סגור, נטוש ועזוב. אני מתקשר למג"ד ואומר לו – אין פה נפש חיה, מה אני עושה? סע למג'דל שמס, לנקודה שבה הכביש עולה לחרמון, שם מחכים לך.

מי מחכה? למי אני מצתוות? מה עם הציוד שחסר לי? ושוב התשובה המצמררת – "יהיה בסדר", תקבל הכל.

נסעתי דרך נוה אטי"ב, פניתי לכביש המוביל שמאלה לאתר הסקי. במקום היו בונקרים גדולים ומחסום שומם. פתחתי בחיפושים לשווא. ניסיתי בעזרת מכשיר הקשר, ואין עונה. הלכתי קדימה בכביש העולה כמה עשרות מטרים ומצאתי להפתעתי שתי מרגמות 120 מהגדוד עם צוותים שהכרתי. האחראי (משנה טכני ותיק) בשם גדעון לא ידע להסביר לי מה הם עושים שם.

לפתע הופיע קצין מוכר לי (מקיבוץ גניגר) ואמר לי – אבשי, יש פה חיילים שמחכים לך. הסברתי לו את מצבי ושאין לי ציוד ומושג מה תפקידי. גם הוא התקשה להסביר לי מה קס"מ ותיק עושה שם עם שתי מרגמות מגדוד לא שלו. הוא הראה לי קדימה בצד הכביש שני נגמ"שים מלאים בחיילים, ואמר: "הם מחכים לקחת אותך לתצפית, כנראה בשטח הפקר שלא ברור מי נמצא שם ושולט בשטח. תיזהרו. כמו כן ישנו צוות של שלושה אנשים בתצפית על גבעה. קדימה, הם ייקחו אותך לתצפית, וישמרו עליך שם".

הסתכלתי שנית עליהם. נראו לי מהחטמ"ר האיזורי. הרעיון להיכנס לשטח שאולי נשלט על-ידי הקומנדו הסורי בהרכב כזה ואי ידיעה, חוסר ציוד ואי קבלת פקודה ואחריות נראו לי הזויים. לא היה עם מי לדבר ולקבל מידע מינימלי. טיכסתי עצה עם הקצין – אולי לקת"ק בתצפית יש את הציוד והפקודה. ביקשתי ממנו שינסה לדווח לאחור על מצבי ואני אבדוק מה המצב מקדימה.

שמתי עליי את מכשיר הקשר, שכאמור לא נענה לחיפושיי ולפני שהלכתי לנגמ"שים הבחור משחרר לי הברקה. אבשי, הוא אומר, קח לך את תופי חוטי הטלפון, שים על הצינורות המיועדים מאחור בנגמ"ש ותסלול לך קו לתצפית, יש לי פה טלפון.

קראתי למפקד החיילים וביקשתי שידאג לסלול קו טלפון, ואכן זה בוצע. יצאנו במעלה הכביש אל הבלתי נודע. למעשה נענו בשטח מת מכיוון החרמון. כעבור כמה מאות מטרים מצאנו חייל שירד מגבעה לעצור אותנו – שלא ניסע עד למעלה. ירדנו מהרכבים לימין הכביש ועלינו במעלה גבעה קירחת, כשהחיילים ממשיכים לסלול את קו הטלפון.

היה קצת חם ותלול. הגענו כמעט עד פסגת הגבעה וירדו אלינו ממ"ק וחייל חיוורים ומפוחדים. ביקשתי מהממ"ק מידע מה קורה, ציוד וכד'. הבחור תחב לידי גלויה של ד.צ. שעליה רשם בעיפרון פרטים ונתונים בלתי מובנים, וכנראה גם נתן לי מפה קטנה וישנה, נשא רגליו ונמלט.

וכך אני יושב לי בצהרי יום שישי, מנסה להבין מה ואיך לעשות. היה לי ברור שללא משקפת ומצפן לא ניתן לעשות כלום בתחום התותחנות.

חיברתי את החוטים וסידרתי לי טלפון שדה. זה עבד כראוי. שוחחתי עם המרגמות למטה ודיווחתי על ההתמקמות ושלפי תצפיותיי הקצרות לא נראים סורים בסביבה, ושינסה לחבר אותי לכוחותינו לצורך ציוד והוראות.

קראתי למפקד החיילים, מבוגרים ומביני עניין, ותחקרתי אותו מה משימתם. אמר לי – "לשמור עליך".

הסברתי לו מה אני חושב תפקידי, ואמרתי לו סדר את החיילים במעגל גדול להגנה היקפית בחוליות, לא בודדים. מוכנים גם לשמירה בלילה בתורנויות.

בין מג'דל שמס למוצב החרמון שנכבש ע"י הסורים. מיקום משוער של קת"ק אבשי

אני מצטרף לחוליה הקרובה אליי. התברר שיש להם מים ומזון, שידאגו לי דרך החוליה הקרובה ושלא יסתובבו בשטח כדי שלא נתגלה. ביקשתי ממנו לחפש בין כל החיילים משקפת או משהו אופטי דומה. התחלתי לבדוק את המפה שברשותי אל מול הנוף של החרמון הנהדר. מפות הקוד של צה"ל נפלו בידי הסורים עם כיבוש החרמון, ונאסר השימוש בהן.

תוך כדי שאני מזהה ומזדהה את מיקומי בשטח ובמפה, הופיע מפקד החיילים עם טלסקופ צ'כי של בחור מקיבוץ עמיר שהוא צפר, ופתר לי את הבעיה הראשית. עשיתי חיפוש יסודי בחגור ומצאתי מצפן לחירום, והייתי (כמעט) מוכן לקרב.

ערב שבת החל לרדת. התארגנו לשמירת לילה באווירה מוזרה.

//// הרמת מסך קטנה ///

בחורף 1968 קיבלתי זימון לקורס "קציני תותחנים קדמי" (קת"ק). קורס ראשון לקציני חי"ר להסבה לחת"ם במסגרת הרחבת המערך הקדמי בחיל. באותה שנה ביולי יצאתי למילואים ראשונים באיזור שלי – כפר רופין, במלחמת ההתשה. בוקר בוקר השכם יצאתי לעמדות התצפית ללוות עם המרגמות את התקדמות הסיורים לפתיחת הצירים לאורך גדר המערכת. יום אחד בתחילת אוגוסט בא אליי המסו"ל ואמר לי – "קח ציוד וקשר, סע לקמ"ן בפיקוד וקבל פקודה.

לקחתי את הנ.נ. שלי, "סטף קומנדקר", ואת ברוך הקשר, נסענו לנצרת, הצטיידנו בתצ"אות, מפות והוראות. הפקודה (לפי זכרוני) – סע לחרמון להגנת המקום, כי לפי הידיעות המחבלים בלבנון רוצים לתקוף ולכבוש את המקום. לרשותך מרגמה 81. במקרה של תקיפה תזמין "אש על כוחותינו".

נסענו, סוף סוף נראה את החרמון. מאות המחבלים הששים לקרב לא הדאיגו אותנו. הייתה אופוריה בארץ.

היתה דרך עפר עד למעלה. בדרך הכין ציוד כבד את השטח לרכבל העתידי. על ההר עצמו היה גל אבנים מוקף תיל – ודגל ישראל. כמה שברי צריפים, צריפון אחד למגורים, למטבח, חדר אוכל, בית כנסת, עמדת תצפית עם תצפיתן ומשקפת 20X120, שני טבחים שהם גם "מוסמכים". בית הבראה ממש.

בעמק היתה טמפרטורה של 40 מעלות ויותר, ולמעלה בערב רוח קרה וערפל ושלג במדרון צפוני. לפנות ערב רואים יפה את דמשק ושדה התעופה. בלילה בהוראה (מלמטה) לא ישנים בצריפים. אנחנו כל שעתיים יוצרים קשר עם חורשת טל. ניסיתי להשיג קשר עם המרגמה, זה כנראה היה סיפור פיקודי.

למחרת, לאחר התייעצות (עם עצמי), הרמתי טלפון לחורשת טל וביקשתי דחוף לדבר עם הקמ"ן (ששלח אותי). הסברתי לו את המצב. הוא היה "נבוך" ושאל – נו, מה אתה מציע? אמרתי לו – שלח פלוגת זחל"מים להגנת המקום עם חומרי ביצורים וגדרות, ומיד לתכנן מוצב במקום האסטרטגי הזה.

הקמ"ן ניסה להסביר לי שאי אפשר. אמרתי לו – שני מחבלים כובשים את המקום ברגע, אחר-כך תספר שלא ידעת. לך תאמר לפיקוד מה שאמרתי לך, אם תוך יומיים לא מגיעה פה פלוגה להגנה, אני מגיע לפיקוד ויורה! אגב, גם המרגמה איננה.

יומיים סיירנו אני וברוך באיזור עם מפות ותצ"אות. כך הכרתי את המפלס העליון של ההר. היה מוזר ומרענן.

ביום השני אחר-הצהריים נשמע רעש מנועים. סיירת זחל"מים עלתה בהר, תפסה הגנה סביב הדגל והתארגנה להגנה על המקום. מפקד הסיירת היה יוסי שיין משריד.

אחרי יום ירדתי מההר שקט ורגוע.

/// הורדת מסך ///

הלילה ירד. מדרום – אורות יישובי הצפון, ומצפון – חושך. היינו בשטח הפקר, נכנסנו ללילה מתוח. לחיילים היה ציוד לראיית לילה ועברנו אותו בשקט ובשלום.

בוקר של שבת. אני בודק בקפידה עם הטלסקופ את הגזרה, לגלות סימני פעילות לסימון מטרות אפשריות. פה ושם למעלה בפסגה נראה חייל מחליף עמדה. במבנה הרכבל העליון נראתה תזוזה. האם זאת המיפקדה?

אני בודק קשר קווי עם פלגת המרגמות למטה. אין חדש, אין מידע ואין התעניינות. קצת מוזרה התנהגות כוחותינו. הסיוע והמסתייע לא מגיבים, הרי מישהו שלח אותי. מה היתה הכוונה? האם כולם נסעו הביתה לשבת?

התחלתי לסמן במפה מטרות לטיווח. לפי הכרתי את תוואי השטח למעלה, היכן הייתי ממקם את מערכי ההגנה. למשל, באיזור עיקול הכביש למעלה, איזור הרכבל השולט על המדרון המערבי (שהיה לגביי בשטח מת), הגבעה השולטת בשטח (גבעה 270) ולמרגלותיה ציינתי מטרות לטיווח, בהתחשב בקווי הרכסים לתת ירי נצפה ולא לאבד פגזים מעל קו הרכס.

ציינתי לעצמי שזה טיווח לירי הררי ומשמעותו. ניסיתי לחשוב כמה יחידות אקבל, איזה סוגי ארטילריה צה"ל יאסוף והאם ניתן לטווח במקביל אם אצליח לזהות את סוגי הקנים? האם יהיה רק טיווח, או גם אש לתכלית, בהנחה שירי מאסיבי באיזור סלעי יש לו אפקט אדיר על הכוח המגן.

הכנתי לעצמי כמה פקודות מתאימות, כולל מצב שבו אתן פקודה ל"מטרת אגד", שיכלול את מירב השטח העליון ויכתוש את פסגת ההר. לא היה לי מושג על הסד"כ הארטילרי וכמויות התחמושת, אבל הערכתי שהיה מספיק זמן להתארגנות מתאימה, מה גם שזו היתה המשימה הרצינית האחרונה בצפון.

למיטב זכרוני עברה השבת ללא אירועים. המשכתי לצפות, להכניס מטרות למפה ולנסות ליצור קשר. היות ולא היו לי הוראות קשר ולא לקחתי קשר, נאלצתי לחכות שמישהו יתקשר אליי כדי להתחיל לטווח. ירד הלילה ונערכנו לשמירה שגרתית.

יום ראשון, 21.10.1973

בוקר יפה. היתה לי הרגשה שמשהו חייב לקרות. ואכן בסביבות השעה 10:00 התעורר לפתע מכשיר הקשר. "אחד חמש, כאן 20".

אחד חמש שומע, עניתי.

"מעשרים, לרשותך" – וכאן הוא משחרר לי כעשרה שמות, כגון עודד, מודד, נודד וכד', ונדם.

לאחר שיקול קצר להבנת המשמעות של ההודעה ומקורה, החלטתי להתחיל לטווח, ותוך כדי כך להבין עם מי יש לי עסק, ולהעסיק את המטרות שהכנתי מבעוד מועד. היות ולא יכולתי לכתוב תוך כדי התרכזות בתקשורת (וכמובן מחוסר אמצעים כגון נייר ועיפרון), פניתי לכל היחידות להיות מוכן לטיווח ולדווח לי – "מוכן". וכך התחלתי לטווח את היחידה המוכנה הראשונה כשאני מקפיד לתת נתוני אזימוט, מיקום וגובה.

הקפדתי ככל האפשר שפגז ראשון יהיה קצר, שלא יברח מעבר לרכס ולקבל זמן תעופה, לתפוס את הפגיעה עם הטלסקופ, שיש לו נחיתות ברוחב הגזרה שרואים, בהשוואה למשקפת. החלטתי לעשות תיקונים קטנים על-מנת לקבל יותר פגזים בשטח וגם לנסות "לנחש" איזה סוג כלי יורה – תותח או מרגמה.

וכך, בגמר טיווח יחידה ב"רשום כמטרה" 1, 2, 3, עם "שנה" כמובן, עברתי למוכנה שאחריה וכו'. כמובן המטרות שנבחרו על ידי היו באיזור שבין הרכבל העליון לעיקול הטנק ולגבעה 270, והשטחים שמסביבם זיהיתי תנועת חיילים סורים ועמדות (כולל עמדות שנפגעו והחיילים ברחו מהן).

התקשרתי בטלפון לפלגת המרגמות למטה וטיווחתי איתם "מחוץ לחשבון" בהצלחה מרובה, עד כדי כך שזכיתי לביקור של הקצין שהוזמן לקחת חלק, והגיע אליי על-ידי "ניווט בעזרת חוטי הטלפון".

הטיווח הלך לאט, במיוחד עם התיקונים הקטנים שעיצבנו את היחידות היורות, ששמעתי אותן מתלוננות למה זה נמשך כל-כך הרבה. מלבד זה היו הפרעות בלתי מוסברות, שנתנו לי הרגשה שחלק מהיחידות יורות גם לטובת מישהו אחר (הרבה שנים לאחר מכן נודע לי שהיה קת"ק שישב באיזור חאן ארנבה, שטיווח את מוצב החרמון. בינינו היה מיסוך, כך שלא שמעתי אותו והיחידות היורות שמעו את שנינו. האחראי לכך כנראה קודם בתפקידו אחרי המלחמה).

זיהיתי פגיעות ישירות ברכבל העליון ובאיזור שהכביש מגיע למשטח העליון. רציתי בגמר הטיווחים לתת גם "מטרת דוד", ואפילו "מטרת אגד", בהנחה שאם בלילה יעלו כוחותינו, יהיו מולם כוחות מותשים. אבל 20 דחק בי לסיים. המשכתי עם המרגמות לפגוע ממש במטרות נקודה, עד שהתחילו שאלות בקשר – מי יורה, והפסקנו.

מרגמות 120 התגלו ככלי מועדף וקטלני ב"ירי הררי", ולכן חרה לי מאוד שגדוד 120 (שהועלה במיוחד מהבקעה, כפי שנודע לי אחר-כך) והיה האחרון לטיווח, דיווח שלא יכול לטווח כי הם מחוץ לטווח. לא היה בסמכותי לפקוד עליהם לדלג.

עם גמר הטיווח סיימתי כנראה את תפקידי. ניסיתי להעביר מידע מהשטח – ללא התייחסות, ועוד ביקשו ממני לרדת מהרשת (בחוכמה שלאחר מעשה, אחרי שנים רבות, עם חצי מהיחידות ועם 10-20 אחוז מהתחמושת ניתן היה לסיים את הקרב לכיבוש החרמון לפני שהחל).

מוצב החרמון לאחר כיבושו מחדש ע"י צה"ל [צילום: גד בינטר / לע"מ]

הקצין שבא לבקר ירד למטה להתכונן לבאות. לא היה לנו מושג על התוכנית והלו"ז. עם דמדומים עברו מסוקים בסביבה ללא שום התרעה. ההגיון היה שאלה שלנו, ולא ירינו עליהם. ירד הערב, חשיכה השתררה ולפתע נפתחה אש ארטילרית בכל הגזרה – לוואדיות, לצמתים, לנקודות נבחרות בירי מחושב. מאות ואולי אלפי פגזים הוכיחו שלמכיני תוכניות האש לא היה מושג מה קורה בשטח.

כשהשתררה דממה הסתבר לי שקשר הטלפון נותק. הבנתי שכוח עם רכבים עולה בכביש. המבצע לכיבוש החרמון מידי הסורים החל.

לא ראינו ולא שמענו את הכוחות, ולא ידענו מי, לאן ואיך. בשעות הקטנות של הלילה החלו פרצי אש על ההר, כשניים או שלושה ק"מ מצפון לנו. הייתי עייף ומאוכזב ולאור רמת ההכנות גם מודאג מהתוצאות.

השחר החל לעלות. הראות נמוכה וגם הערפילים. היתה שרקייה (רוח מזרחית) בינונית. זכרתי שבטיווח היתה רוח מהים (מערבית) והשילוב ביניהן יכול לגרום לסטיות של 200 עד 400 מטרים לפגזים. ממש סכנה בביצוע סיוע צמוד.

ניסיתי לראות פרטים עם הטלסקופ. זיהיתי דמויות נעות למרגלות הגבעה השולטת במרכז הגזרה. לאט לאט ראיתי פינוי נפגעים "סיני", לא יאומן. הכביש העולה היה פקוק עם רכבים שונים ומגוונים עד למעלה. באור ראשון הייתי כצופה במופע "על טבעי" בהתרחשות, כמו בסרט מלחמה אילם.

רעש מטוסים באוויר. של מי? אני מזהה מיראז'ים, כשלפתע צולל לכיווננו משהו שנראה כמו מיג 17 ומשחרר לעברנו בידון, שנופל בוואדי. על גבעה מעבר לכביש נוחתת פצצה לא קטנה. אני יורה מחסנית מהקלצ'ניקוב.

החזרתי את הטלסקופ לבעליו עם תודה גדולה, הודיתי לכל החיילים, שמתי עליי את מכשיר הקשר וירדתי לכביש. מולי עלה צלם טלוויזיה וקרא בשמי. זהו אבשלום סטרוד מדגניה א' (הייתי יוצא עימו כאיש הסאונד שלו). הוא אומר לי – שמע אבשי, צילמתי אותך יורה במטוס ואת המטוס מפציץ, ואני אחבר ככה שיראו שהמטוס מתרסק. עד היום לא ראיתי.

הכביש ריק. אני יורד לאיטי מנסה לעכל מה ראיתי ומה קרה. דמות גבוהה צעדה מהר בירידה. סגן-אלוף, פניו שחורים. אני שואל והוא עונה – אני המס"ח…

ואני הקת"ק, איך זה קרה?

הוא ענה לי – את החרמון כבשה הארטילריה, ליתר דיוק שתי מרגמות 120 שעקרו והכניעו את הסורים. אמר והמשיך ללכת מהר בירידה.

ואז אני תופס שאני צופה בהוצאה להורג

הלכתי לאיטי בירידה למקום שממנו יצאתי לפני שלושה ימים. הגעתי להיכן שהיו המרגמות. הן כבר נסעו. מאחוריי רעש. קבוצת חיילים צעדה במהירות, אוחזים בשני שבויים מהקומנדו הסורי. נמוכים, בגופיות, אזוקים וקשורי עיניים בפלנליות. רוחם של החיילים היתה נסערת והם התווכחו ביניהם.

התקרבנו לבונקרים ולמחסום בתחילת העלייה. החיילים עצרו. כעת הבנתי על מה הוויכוחים. "בואו נהרוג את השבויים, הם הרגו את חברינו", אני שומע ולא קולט. לא מתחבר אליהם, הוזה בחוויית מה שעבר עליי.

עצרתי לידם, ניסיתי להבין ולראות מה הולך לקרות. החיילים הירפו מאחיזתם בשבויים, העמידו אותם בשולי הכביש כשהם קשורים ולא רואים ולא מגיבים. החיילים עמדו בשורה מולם, האם-16 בידם, הקתות על הכביש. הבטתי בהם. המרחק שניים-שלושה מטרים. לא כל-כך ברור להם איך עושים את זה.

ואז אני תופס שאני צופה בהוצאה להורג. הרמתי את הקלצ'ניקוב, כיוונתי אליהם ושמעתי את עצמי אומר להם – "מי שמרים את הרובה – אני יורה בו".

הם היו חמישה חיילים, שכנראה עברו את הלילה שלא ישכחו כל עוד יחיו. לא שפטתי אותם, לא הייתי יורה, אבל הייתי חייב לשכנע אותם ולמנוע את המעשה.

המקום היה שומם. חתול לא עבר. הם ניסו לשכנעני: "הם הרגו את החברים שלנו, לא מגיע להם לחיות". חלקם דיברו בחצי בכי, ניסו לגרום לי לוותר. הייתי צריך למצוא מה להגיד להם בשקט ובנחישות, רק שיקשיבו.

זה היה מזמן, לפני 47 שנים, אני לא כל-כך זוכר מה אמרתי. אולי – "בגולני לא הורגים שבויים", ואולי "החברים שלכם לא היו עושים את זה". הבנתי אותם, ריחמתי עליהם והיה עליי למשוך זמן שמישהו ייקלע למקום ואף אחד לא ייפגע. אולי חמש דקות עמדנו כך והחלפנו דברים, עד שבזווית עיני ראיתי קצין יוצא מהבונקר. קראתי לו שיבוא ויקבל שבויים שהביאו לו. הם הלכו אליו ללא אומר. תמה הפרשה.

על הכביש חיכה לי רכב איסוף מהגדוד. ירדתי מהרכב בחורשת האורנים ושמעתי את נעמן, הסמג"ד-מג"ד, צועק אליי – אבשי, סע עם המסו"ל לרמת דוד, צריך לטווח מהאוויר כפר מחבלים בלבנון.

אבל זה כבר סיפור אחר.

———————————————————————————————————

מחשבה אחת על “"את החרמון כבשה הארטילריה"

  1. מזל גדול שהסורים היו מספיק טיפשים / חובבנים כדי לא להשיב עם ארטילריה / מרגמות על כוחות התצפית של צה"ל, שהיו בשטח נשלט ונחות לגמרי, למרגלות החרמון. כמה פגזי מרגמה / ארטילריה מדוייקים, ואין לא קת"ק ולא צוות שמירה…

    מעניין יהיה להשוות את זה לתחקיר הארטילריה בקרב לכיבוש החרמון, אם קיים תחקיר כזה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s