לואיס, יוחנן, נדב ומנוח

ארבע עדויות מהקרב והאירועים בכיבוש קלע * מגדוד 129: הנהג לואיס סרבר שנפצע, המ"מ יוחנן אוזיק שנתקע והתותחן נדב סיוון מהטנק הכי בריא ושלם * מחטיבה 8: מנוח מלמד, קצין חימוש, מספר על החיפושים אחרי הטנק של מוקדי ובן ארצי

אחד משלושת הטנקים של גדוד 129 שנפגעו במרומי קלע מהאס.יו 100 הסורי

לואיס סרבר הוא מהשמות העלומים של הטנקיסטים מגדוד 129 בקרב לכיבוש קלע במלחמת ששת הימים. שמו נחשף באקראי בעדותו של מ"פ פ', אפי ולך, שנמצאה בארכיון צה"ל ופורסמה כאן בינואר 2017.

סרבר היה נהג הטנק של המ"מ נחום טויב מפלוגה פ' והוא אחד מ-14 שריונרים משלושה טנקים, שנפגעו בזה אחר זה בנקודת הגובה העליונה של קלע מטנק אס.יו 100 סורי. הטנק הזה הסתתר מאחורי מבנה וניהל את קרב המאסף של הכוח הסורי במוצבי קלע, שבשלב זה כבר היה ממוטט ובשלבי נסיגה.

הטווח מהטנקים הישראלים היה כ-150 מטר, והתותחן הסורי לא יכול היה להחטיא. הטנק הראשון שחטף היה של אלפרד פינקס, שנהרג זמן קצר קודם לכן על הצריח וצוותו כנראה לא ידע על כך. אחריו חטף המ"פ אפי ולך ואחריו המ"מ נחום טויב. שני הטנקים הראשונים התפוצצו, הצריח של אלפרד עף ונחת על האדמה, התובה של טנק ולך קרסה. בן ציון סולומון ודוד לוי מטנק אלפרד נהרגו ועוד כמה נפצעו.

סרבר, שנפצע בפניו ובגופו מרסיסים, עין אחת נפגעה והתעוורה זמנית, הצליח להיחלץ איכשהו ולהגיע לשוחה שבה היו ולך ואנשי הצוות שלו.

אחרי 53 שנים איתרנו את הנהג עם השם המיוחד, שאפי ולך זכר וציין בזמנו בעדותו.   

לואיס עלה מצ'ילה בשנת 1962 בהיותו בן 14 ביחד עם אחיו, במסגרת פרויקט עליית הנוער. כעבור שנה עלו והצטרפו אליהם גם ההורים והאחות. המשפחה התגוררה בקיבוץ עין שמר. לואיס התגייס ב-1966 ושירת בשריון בחטיבה 14 כמדריך בבסיס צאלים. בתקופת ההמתנה במאי 1967 צורף לפלוגה פ' מגדוד 129 שהוקמה אד-הוק וכללה חיילים מפה ומשם, מרביתם בשירות סדיר.

לואיס סרבר יושב על התותח, בזמן שירותו בצה"ל לפני המלחמה

לאחר שני ימי הלחימה הראשונה עם פרוץ ששת הימים, הופנתה מרבית חטיבה 8, שגדוד 129 היה חלק ממנה, לגזרת הגבול עם סוריה וביום שישי ה-9 ביוני 1967 הובילה את המאמץ העיקרי לכיבוש צפון הרמה הסורית. לואיס זוכר מהתנועה לאיזור גבעת האם את גשר יוסף על יד הקיבוצים עמיר ושדה נחמיה, ולאחר מכן את כפר סאלד. בשלב שקצב התנועה הואט הוא זוכר את המקלען שלצידו נוטש את הטנק. "הוא קיבל רגליים קרות ועזב והתרחק מהטנק שלנו. זה היה בחור שהגיע עם משאית תחמושת וצורף לטנק שלנו למלא את תפקיד המקלען".

הטנק בפיקודו של טויב נותר אפוא עם ארבעה אנשי צוות וכך עבר את יום הקרב מול מוצבי קלע.

הזיכרון של לואיס מהדרך שעשו מגבעת האם לקלע אינו בהיר. "עד שהגענו לקלע הייתי בערפל גדול, אבל הרגשתי שאנחנו מתפקדים כמו שלמדנו באימונים. עשינו את כל הפעולות שהיינו צריכים לעשות בזמן הנכון, והכל הלך בסדר. בתור נהג לא יכולתי לראות את הגזרה מסביב, אבל הלכתי לקרב לא עם פחד. כמו שאומרים – תתאמן הרבה ובקרב תצליח".

על עלילותיו של טנק זה אפשר לקרוא בראיון שהתפרסם כאן עם התותחן יובל לאור – ראו כאן.

על רגע הפגיעה בטנק מספר לואיס: "התקדמנו על השביל כאשר הטנק הראשון נפגע, אותו הדבר השני ואנחנו היינו השלישי. מפקד הטנק שלי ניסה להוריד אס.יו 100, אבל לא היתה לו זווית, ואז חטפנו שני פגזים, האחד בצריח והשני במנוע. מהפגיעות התעופפו בחלל התובה חתיכות רסיסים וקיבלתי רסיסים בפנים, בעין ובכמה מקומות בגוף".

בשלב זה, לפי הידוע, שלושת אנשי הצוות האחרים קפצו מהטנק – המפקד טויב, המקלען לאור והטען-קשר, שמצאו מסתור בשוחות שבסביבה. בשלב זה על-פי הידוע, טויב נזכר שהצריח מצודד באופן כזה שהנהג והמקלען [שעזב את הטנק עוד קודם] אינם יכולים לצאת, חזר לטנק, אבל אז החלו פיצוצים בתוך התובה והוא נאלץ לרדת מבלי שהספיק לבצע את הפעולה, מתוך ידיעה שנחרץ גורלם של אנשי התובה.

לואיס לא זוכר איך נחלץ: "היה כאוס כזה והיתה לי הרגשה שפחדתי שאנשים לא יכולים לצאת, וצעקתי משהו. לא ניסיתי כל כך להגיע לעוזי שלי, כי מיד קפצתי מהטנק ונכנסתי לתוך שוחה".

בשוחה שבה הסתתר היו המ"פ אפי ולך ומספר מאנשי צוותו. ולך בעדותו אחרי המלחמה כתב כי סייע ללואיס הפצוע להיכנס לשוחה. הנהג של ולך, גבי צוייגהפט, סיפר לנו: "הטנק של טויב נפגע כ-200 מטר מאיתנו. ראיתי ממנו את הנהג לואיס סרבר יוצא משם פצוע. הוא קיבל רסיסים בפנים, הדם נקרש על העיניים והוא לא יכול היה לפתוח אותן וכל הזמן חשש מה תגיד אמא שלו".

"אני לא זוכר את זה", מגיב לואיס, "לא יכולתי לראות ואני זוכר שפחדתי שזה לא בגלל הדם. היה לי רסיס באחד העיניים ואחר כך בבית החולים הצליחו להוציא אותו עם ואקום".

הוא זוכר שהצטרף למסתור שבו היו שלושה או ארבעה אנשי צוות. "חטפתי רסיסים בכל הגוף, יצאתי לבדי החוצה, היה לי דם בפנים, ראיתי שוחה, שמעתי קולות גם בערבית וגם בעברית וכשקפצתי אליה היו שם כמה חבר'ה שלנו".  החבר'ה לא היו חמושים, מלבד אקדחו של אפי ולך, והם ישבו בשקט גמור. "הייתי בהכרה כל הזמן ואני זוכר שאמרו לא לדבר כי הסורים קרובים".

אחרי זה החלו לשמוע קולות של זחל"מים מתקרבים. היו אלה הכלים של חטיבה 8 שהגיעו והצטרפו מזעורה, וחלפו על פניהם. לקח דקות ארוכות עד שהיו בטוחים שאלה כוחות צה"ל ויצאו מהמסתור. "אספו אותי, אני חושב שהלכתי בעזרת אנשים או נשענתי על מישהו, אחר בא הליקופטר, השכיבו אותי והוא טס לבית חולים פוריה. הייתי חצי שרוף ומלא רסיסים".

הוא מספר שהיה מאושפז כשבוע עד שמשפחתו הגיעה אליו. אח שלי שהיה בנח"ל מוצנח התחיל אחרי המלחמה לחפש אותי. הרופאה שטיפלה בי בבית החולים היתה ארגנטינית, היא שאלה איפה ההורים ובאיזשהו שלב היא הגיעה לחברים של ההורים שלי, ורק אז הם הגיעו אליי. כל הזמן הזה הם לא ידעו כלום".

לואיס סרבר

על החלמתו הוא מספר: "היתה שיטה לשים גבס על הפצעים כדי שיבריאו מהר יותר, ובפוריה היתה מחלקת עיניים מאוד טובה, הם טיפלו בי היטב והחזירו לי את העין".

הוא ביקש להמשיך לשרת בצה"ל, עבר שתי ועדות רפואיות שבהן העלה מחדש את הפרופיל הרפואי שלו וחזר לשירות. תחילה כמפקד בימ"ח טנקים ברמלה ואחר-כך במילואים בחטיבת הבקעה. הוא נשאר עם 11 צלקות מהקרב. חלק מהרסיסים לא הוצאו עד היום. הוא מספר שמעולם לא ביקש פיצויים ממשרד הביטחון, אבל לפני כמה שנים כשהגיע שלב שהיה צריך להוציא רסיסים, ביקש אחוזי נכות וקיבל 15.

לפני שלוש שנים התבקש להצטרף לקבוצת פצועים שמטופלת על-ידי פסיכולוגים ונענה. "הם סיפרו שאף פעם לא טיפלו בלוחמים מ-1967, שאלו אם אני רוצה להשתתף ולדבר ועשינו קבוצה מאוד נחמדה. לאחרונה סיימנו שנה שנייה. לפני כשנה וחצי לקחו אותנו באוטובוס ועברנו את כל המקומות שנלחמו, ושם גם הלכתי לראות את המקום שבו נפגעתי". 

יוחנן אוזיק, מ"מ עם טנק אחד: המאוורר יצא מהמקום והמלחמה נגמרה

יוחנן אוזיק היה מ"מ בפלוגה פ' בגדוד 129. מ"מ אמרנו? בפועל לא בדיוק. "אומנם הייתי מ"מ", הוא אומר, "אבל לא היתה לי מחלקה, רק טנק אחד, שגם הוא התקלקל במהלך העלייה מאיזור גבעת האם".

אוזיק התגייס ב-1961, שירת בגדוד 82 בשוטים, ובמילואים עבר לשרמנים. את קורס הקצינים עשה עם נתי הורוביץ, שהיה במלחמת ששת הימים מ"פ ז' בגדוד 129, שבעיצומו של הקרב מול קלע קיבל מינוי של מג"ד וניהל את הקרב עד לסיומו.

על התקלה בטנק סיפר לנו אוזיק: "מה שקרה היה שהנהג דיווח על חום מנוע. לפי התרגולות במצב כזה בתוך קרב אתה ממשיך לנסוע ולא מתחיל לבדוק מה קורה. ומה שקרה היה שהאום של המאוורר נפתח מאחור, המאוורר יצא מהמקום וקרע את הרצועות ולכן לא היה אוורור, המים רתחו, חלל הטנק התמלא באדים והטנק פשוט נעצר.

"זו היתה דרך די צרה שטיפסה על ההר ולא היה מקום לעקוף. עמדנו איכשהו בצד וכולם עברו אותנו והתקדמו קדימה – טנקים וצוותי רפואה על זחל"מים. במקום שעמדנו ראינו כמה חבר'ה יורדים ברגל עם דגל כחול לבן, שלא יטעו בהם. ראיתי את הג'יפ עם המג"ד בירו הפצוע עובר ליד איפה שעמדנו".

אוזיק אינו זוכר בדיוק היכן נתקע. "זה היה אחרי תחילת העלייה מגבעת האם". בעדותו של המ"פ אפי ולך אחרי המלחמה הוא ציין לגבי אחד משלושה טנקים בפלוגתו שלא הגיעו לקרב: "טנק אחד שלי שנשאר מאחור בגלל נזילת מים ליד סיר א-דיב, נמצא תחת אש נ"ט שהחטיאה". כך שייתכן שמדובר בטנק של אוזיק. "לא הגעתי לדרך הנפט, לא הגעתי כל כך גבוה", אומר אוזיק, שייתכן שנעצר כמה מאות מטרים ממערב לסיר א-דיב.

אוזיק: "הגעתי לנקודה שראיתי טנק סורי במרחב של קלע. בהמשך ראיתי איזשהו חלק מהלחימה שם. זוכר בית נמוך שמאחוריו הסתתר טנק סורי, אני אפילו לא זוכר אם ירינו לכיוון שלו. בזה בעצם הסתיים החלק שלי".

הוא זוכר דברים דרך הקולות בקשר: "כשעמדנו תקועים שמעתי את הצעקות, זוכר שביקשו סיוע אווירי. הכוח של המח"ט אלברט היה אמור להגיע מצפון ולהתחבר איתם.  אני והצוות נשארנו בטנק כל הלילה, עמדנו בשמירה כי לא ידענו מה קורה. היה בלבול וחשש שאולי מסתובבים סורים בשטח, ולכן שמרנו בצריח.

"דיווחתי על התקלה, אבל חוליה טכנית הגיעה אלינו רק אחרי יומיים. כל הזמן הזה ישבנו וחיכינו. בסוף הגיע טנק של חוליה טכנית, זה היה בשבת או אפילו ביום ראשון [11.6.1967], סידרו את הטנק כך שהוא יוכל לנסוע, הגענו למקום ריכוז טנקים שנפגעו ובערב חג שבועות ירדנו מהרמה".

התותחן נדב סיוון: רק אחרי שנים אתה מבין שעשית דבר גדול ממה שחשבת

רק שני טנקים שלמים זכו לסיים את הקרב על קלע. פחות מעשרה אחוז מסך טנקי גדוד 129 שהחלו את יום הלחימה לכיבוש הרמה הסורית.

28 כלים יצאו בשעה עשר בבוקר מכביש 90 אל נקודת הפריצה בגבעת האם. עד לסביבות השעה 14:00 נגרעו 16 טנקים עקב פגיעות או קלקולים. 12 טנקים חצו את מחסום הקוביות. כמחציתם נפגעו לאחר מכן בעלייה לקלע, שישה הגיעו לכפר עצמו, ואחרים הגיעו והצטרפו בהמשך. מתוך ששת הראשונים שהגיעו לקלע, ארבעה נפגעו בחלק העליון של הכפר. השניים האחרונים שלא נפגעו היו בפיקודם של המ"פ/מג"ד נתי הורוביץ והמ"מ נחום גנצרסקי. הורוביץ החליף עד לקלע כשני טנקים, כך שלמעשה הטנק היחיד שצלח את כל תלאות הדרך מהעלייה מגבעת האם ועד לסיום כיבוש קלע היה של גנצרסקי.

נדב סיוון, התותחן בטנק גנצרסקי, מספר: "נקודת המבט של התותחן מוגבלת. אתה שומע המון דברים ולא רואה אחד לאחד מה שראה נחום, ורק אחרי שנים אתה מבין שעשית דבר גדול ממה שחשבת. נפגעו סביבנו שלושה טנקים, ואחר-כך הסתבר לי שזו היתה טרגדיה גדולה. מה שאני זוכר זה הרבה פחות מאחרים. זה היה אירוע מתמשך. עד שהגענו לקלע לא היינו פעילים יותר מדי. לא יריתי עד אז הרבה. בקלע אני יודע שהגענו למחסום הקוביות, הבטונדות, ואחר-כך את משמיד הטנקים של הסורים שפגע בשלושה טנקים בשיירה לפנינו. היינו הבאים בתור שצריכים להיפגע, אבל אז נחום שינה את המסלול כדי שלא ניחשף לטנק.

"ירינו המון ממקלעים ותותחים לעבר תעלות ששם ישבו סורים עם נשק אנטי טנקי, ירינו לעבר בית שמאחוריו הסתתר טנק, אבל אני לא בטוח כי זה מתערבב בי בין מה שיריתי וראיתי לבין מה שסופר אחר-כך".

יוני 1967, טי.34 סורי פגוע בקלע

הדעות חלוקות – מי הוריד את האס.יו 100 שעשה את רוב הצרות הצרורות. בסופו של דבר, נראה שלא היו אלה הטנקים של 129 שהגיעו לשיא הגובה של קלע, אלא מחלקת טנקים מגדוד 377 שהגיעה לקלע מצפון עם חטיבה 8 והחפ"ק. האס.יו 100 ירה לעברם והם פגעו בו בחזרה וסיימו סופית את הסיפור. בכל אופן, מבחינה מעשית הקרב הוכרע עוד קודם להגעתם.

נדב סיוון על כל פנים אינו זוכר שירה לעבר אס.יו 100: "לא ראיתי מטרות חד משמעיות של טנק מול טנק. היה שם נשק אנטי טנקי וקצת טי 34. יחסית למטווחים ולאימונים, לא היה מצב שראיתי הרבה מטרות. היו לי מקומות חשודים, מעט מאוד רק"מ ובעיקר ירי על מקומות שחי"ר סורי נמצא בתוכם".

שאלנו אם היה יורה על טנק אויב ופוגע בו, האם היה שוכח זאת? נדב: "בטוח שהייתי זוכר דבר כזה. לכן לא היה מצב שיריתי על טנק סורי. לא היתה סיטואציה כזו".

"דבר שאני זוכר, בזמן שנשארנו שני טנקים מכל הכוח, שני טנקים שלמים, היה קטע שנחום דיבר עם דדו האלוף. דיברו על זה שחייבים לשלוח לנו מטוסים, כי ביחסי הכוחות שהיו באותו רגע היתה תמונה לא ברורה של הסורים, והיה דיווח שפלוגה טרייה של שבעה טנקים סורים מגיעה לכיווננו. נחום דיבר ברשת הקשר עם האלוף ואמר שאם הוא לא ישלח מטוסים אולי נפסיד בקרב. לאחר מכן התבקשתי על-ידי נחום לירות באקדח רקטות כדי שיזהו אותנו. הופעת המטוסים זה דבר ששינה את יחסי הכוחות".

הוא לא זוכר את שלושת הטנקים שנפגעו בזה אחר זה בקלע מהאס.יו 100. "היינו חבורה של טנקים קרובים אחד לשני. בזיכרון הכללי זוכר הרבה רעש של עלייה והיתקלויות עם סורים".

נדב מסכם: "אנחנו הטנק היחידי שיצא בשלום למלחמה וחזר בשלום מהמלחמה. אמרתי אחר-כך לנתי בחיוך, שאם היינו הטנק היחיד שיצא מהקרב בשלום, זה סימן שעשינו בדרך כמה דברים נכונים".

מנוח מלמד, קצין חימוש בחטיבה 8: בעקבות טנק מוקדי ובן ארצי

אחד הפרקים המרתקים בקרב לכיבוש קלע היה של מ"פ סיור חטיבה 8 רס"ן רפי מוקדי, שתפס פיקוד על גדוד 129 לאחר פציעת המג"ד וניסה להסיט את הטנקים לכיוון צפון, אל היעד המתוכנן – זעורה. מוקדי לא הצליח במשימה וכעבור זמן קצר מרגע שלקח את הפיקוד נפגע בזמן שעבר מתחת למוצב הסורי 8173. אחריו נהרג יובל בן ארצי, קצין הקשר הגדודי, שעלה לצריח הטנק.

שני החללים והטנק נמצאו רק אחרי שמונה ימים. מי שהשתתף בחיפושים שנערכו אז היה מנוח מלמד, קצין חימוש מחטיבה 8.  

מנוח סיפר לנו: "תפקידי היה ע' קצין חימוש של חטיבה 8. עם גיוסינו ישבנו בצניפים כשלושה שבועות. אחרי שהחלה המלחמה, שלוש פלוגות טנקים וגדוד חרמ"ש עלו לצפון והחטיבה פוצלה. מי שעלה צפונה היה הפיקוד הבכיר ובראשם המח"ט, כולל קצין חימוש ואספקה. מי שנשאר בדרום היו הסמח"ט ולמעשה כל הסגנים, עם פלוגת טנקים ועוד כוח חרמ"ש.

"כשהגיעה הוראת הכניסה לסיני נכנסנו פנימה והגענו לנח'ל עם אלפי שבויים. לא ידענו מה לעשות איתם. פחדנו שהם יאכלו אותנו בלי מלח. הגענו לנח'ל ביום שישי אחה"צ ונכנסנו לחניון. המכשירי קשר שלנו היו מאוד אומללים ומסכנים, אבל פתאום אני שומע את ע' קצין אספקה ארתור מדבר בקשר. שאלתי אותו איפה אתה, אמר לי אני בקצה המגרש כדורגל. התברר שהוא בקרית שמונה ואני בנח'ל בסיני. דיברנו איזה שתיים-שלוש דקות. הוא אמר שהם מתארגנים ועולים, ואז נותק הקשר. זו היתה שיחה לא נורמלית.

"בשבת קיבלנו הוראה להתקפל צפונה. תוך כדי כך, עברה לידינו בנח'ל הסיירת של פואד בן אליעזר. הם רדפו אחרי המצרים והיתה שם 'חגיגה'. זזנו צפונה. המובילים היו כבדים, בקושי זזים. נענו לכיוון ניצנה. קציני המטה ואני בתוכם עלינו על רכבים פרטיים ונסענו. לי היה לי טנדר מגויס של 'מקורות' ובדרך הלך לי המנוע. הספקתי להגיע לשדה תימן, שם היו לי קשרים בסדנה. בלילה הגיעו אליי שני מכונאים, עשינו קומבינה וקיבלנו מנוע ולמחרת בבוקר עליתי צפונה.

"הגעתי לאיזור כפר סאלד, היה יום ראשון בצהריים. יצרתי קשר עם קצין החימוש אברהם גוטמן, שאמר לי – אנחנו בקונייטרה, תישאר במקומך. חיכיתי שם ולמחרת בבוקר הוא התקשר אליי ואמר – תשמע, נעלם לנו טנק מג"ד. זה היה הטנק שרפי מוקדי החליף את בירו.

יובל בן ארצי ורפי מוקדי ז"ל

"כשהגיעה ההודעה הייתי למעלה עם שני צוותים, נתנו נקודת ציון, אבל לא ברורה או מדויקת. הטנדר של מקורות היה וויליס 4 על 4 ולא היתה לי בעיה להתנייד בשטחים. דבר ראשון היה עלינו לחפש את שתי הגופות. אגב הרוגים, עמוס גורן היה המקביל שלי. הוא היה במקור עוזר קצין חימוש של החטיבה, אני בקבע והוא במילואים. אבל היתה בעיה עם קצין חימוש של גדוד 121, ואז מוש חביב [סמג"ד 121] זרק את קצין החימוש שלו, וגוטמן הוריד את גורן להיות קצין חימוש 121. מישהו צילם את מוש ואת גורן ועוד מישהו, עומדים ככה על דופן הזחל"ם בפנים ומחזיקים במעקה, והם כולם נהרגו בגבעת האם בזחל"ם של מוש.
"בחזרה לחיפושים אחרי השניים ואחרי הטנק. מתחקירים שהיו אחר-כך התברר שהנהג חילץ את עצמו מהטנק, היה קצת פצוע, פינו אותו לרמב"ם ואחרי זה החלו לשאול אותו שאלות איפה מוקדי ואיפה קצין הקשר. הוא לא ידע לתאר את המקום ולא ידע איפה היה בכלל. החלו חיפושים, התארגנה קבוצה של כמה חבר'ה, קצין חימוש לשעבר, שני ג'יפי סיור ואז באחד הימים מצאו את הטנק.
"אני הייתי גם בשטח, מישהו שידר לי את מיקום הטנק, הגעתי לשם, הטנק הזה חטף פגיעה ישירה במזקו"ם, נותר שם חור של 8 ס"מ וזה ריסק את כל המערכת וגרם לזה שהטנק איבד היגוי ובלמים. הטנק הזה הידרדר לתוך איזה ואדיון בעומק של כמה מטרים, היה קצת בתוך קנה סוף ובגלל זה לא ראו אותו.
"ניסינו להוציא את הטנק עם עם טנק חילוץ רגיל, ולא הצלחנו. איכשהו באחד הקיבוצים מצאתי טרקטור די-8. המפעיל שלו לא היה שם וביקשתי ממישהו מהקיבוץ שיבוא עם הטרקטור הזה לחלץ טנק. אמרתי – תעשה לי טובה, אני חייב להוציא את הטנק הזה החוצה. הוא אמר לי שהוא לא יכול. נתתי לו חמישייה של מנות קרב והוא היה מבסוט. עלינו למעלה. הטנק היה בעומק והעלינו אותו, ויותר מזה הטרקטור לא רצה לגרור, אבל אחר-כך באו ופינו את הטנק הזה".
מנוח מספר שהוא צילם את הטנק האבוד שנמצא. "קרוב משפחה של אשתי נתן לי מצלמה, לייקה 36, זו היתה מצלמה של צלמים. צילמתי את הטנק ופיתחתי את התמונה. במקרה היום אמרתי לאשתי שצריך לחפש את התמונה".
אז איפה התמונה? בחלוף מספר שבועות מהשיחה עימו, הודיע מנוח שהוא לא הצליח למצוא אותה. נמתין בסבלנות למציאתה.
 
———————————————————————————————————————–

2 מחשבות על “לואיס, יוחנן, נדב ומנוח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s