"קראתי את תמונת הקרב"

הטנק של רומבק נפגע כ-10 מטר ממנו, וצביקה רונן ידע שהוא הבא בתור * במקום לחפש מסתור הוא נותר על מקומו כדי לסייע לחברו – וחטף פגיעה ישירה מהאס.יו 100 * המ"מ מגדוד 129 שנפצע חוזר לרגעים הקשים מכיבוש מוצב 8173 מתחת לקלע * וגם המפגש עם אביו של זאב דרורי ז"ל, שבר הפריסקופ – מזכרת מהטנק שלו והצילומים מהסיור שאירגן המח"ט מנדלר

מוצב 8173, הגבעה ששלטה על הדרך העולה מסיר א-דיב אל קלע

מוצב 8173 – אחת הגבעות של מתחם מוצבי קלע, מזוהה עם סיפורו של רפי מוקדי, מפקד הסיור של חטיבה 8 שלקח את הפיקוד על גדוד 129 בעקבות פציעת המג"ד בירו, ובנסיונו להסיט את הגדוד אחריו צפונה, נפגע ונהרג מאש מהמוצב. עימו נהרג קצין הקשר יובל בן ארצי. פרשת מציאת שתי הגופות רק אחרי שמונה ימים היא סאגה בפני עצמה, שהוצגה בסרט "אם תמשוך צפונה".

אבל 8173 הוא גם סיפורה של פלוגה ו' מגדוד 129, שתקפה את היעד בתחילתו של הקרב לכיבוש קלע ב-9 ביוני 1967, ושממנה יצאה בשן ועין.

תקציר הקרב על 8173: מוצב זה שכן על גבעה שולטת מצפון-מערב למחסום הקוביות, סמוך ליציאה מזרחה מהכפר סיר א-דיב. המוצב המטיר אש חזקה על הטנקים של גדוד 129 שנעו לכיוון קלע. המ"פ אילן לבנון היפנה חלק מהפלוגה שלו ועלה על היעד עם עוד ארבעה טנקים – של המ"מים אהוד קופליוביץ וצביקה רונן, ושל חיים ערודי ויאיר רומבק. תוך כדי עלייה הידרדר הטנק של לבנון ושבר את הגל הקרדני. לבנון קפץ ועבר לטנק של קופליוביץ, שם שימש טען-קשר. הטנקים עלו אל המוצב, דרסו את תעלות הקשר שמתחתיהם היו עשרות חיילים סורים, כבשו את היעד ולאחר מכן ניהלו ירי עם טנקים סורים בכפר קלע. מהירי נפגעו הטנקים של רומבק, רונן וערודי. שני אנשי צוות מטנק רומבק נהרגו – זאב דרורי ואביגדור גרינשפן – וכמה נפגעו. הפצועים תפסו טרמפ על הטנק של קופליוביץ, שהיה היחיד שנחלץ מכאן ללא פגע וחזר לציר הדרך. הנפגעים פונו לתאג"ד. המ"פ אילן לבנון עלה על טנק של פלוגה ז', המשיך בתנועה והיה הראשון שחצה את מחסום הנ"ט [בהמשך הוא נפצע וארבעת מאנשי צוותו נהרגו].

לסיכום: חמישה טנקים החלו את הקרב על הגבעה. אחד התקלקל בעלייה ולא המשיך, שלושה נפגעו על היעד, אחד ירד חזרה בשלום עמוס בשני צוותים נוספים כולל ארבעה פצועים וללא שני הרוגים שנותרו בשטח.

אנחנו עם סיפורו של צביקה רונן, מפקד אחד משלושת הטנקים שנפגעו על 8173.

צביקה נולד בבילינסון ב-1945, גדל בקיבוץ העוגן, התגייס ב-1963, שירת בגדוד 46 בסיירת של חטיבה 7, השתחרר ב-1966 ועבד בקיבוצו כפרדסן. במילואים הוצב בגדוד 129. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, היה עם הגדוד בגזרת פיקוד דרום בפלוגה שעליה פיקד אריה פרץ.

צביקה רונן: "במשך שבועיים עד לתחילת המלחמה עסקנו בהכנת הטנקים לפעולה. הם היו מצויידים רע מאוד וימים על ימים עסקנו בהחלפת חולצים לפגזים, טלסקופים וחלקים נוספים. היינו מתחת לרשתות עד שהתקבלה פקודת המלחמה. חלק מהכוחות נכנסו לקרבות מול יעדים בכונתילה וחלק נכנסו לקרבות מול טנקים מרוחקים יותר. במשך יומיים נסענו קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, כי כל פעם המודיעין ראה דברים אחרים. אלה היו ימים קשים בטירוף, ישבנו 12-10 שעות בטנקים, בחום נוראי, ונענו קדימה ואחורה.

"בשלב מסוים הגיעה פקודה ברשת שכל הטנקים שמסוגלים להגיע לכביש אילת יסעו במהירות לכביש, שם יחכו מובילים שיסיעו אותנו לצפון. נסעתי לשם במהירות, העלו את הטנקים על מובילים וכל אנשי הצוות נסענו באוטובוסים. היה בלגן, וכמה אנשי צוות שנכנסו לאוטובוס עם תדלים וציוד, ברגע שנגמר המקום האוטובוס נסע. היתה שיירה של אוטובוסים ושיירה של משאיות, ולקח לנו 20 שעות להגיע מפארן לאיזור כינוס בחורשות של הגליל העליון. היינו כל כך תשושים שרוב הדרך ישנו. כשעברו בצומת העוגן [הקיבוץ שבו התגורר] בכביש 4 העירו אותי, אבל עדיין הייתי עייף מדי".

צביקה רונן בקורס קציני שריון 1964

על ההכנות לאפשרות של עלייה לרמה הסורית הוא מספר: "הגענו לצפון ביום חמישי לפנות בוקר [8 ביוני 1967] ואז נתנו התראה שיכול להיות שתהיה עלייה לרמה ביום חמישי. זה לא התקיים והעלייה החלה ביום שישי לפני הצהריים. בשלב זה צוותתי לפלוגה של אילן. המחלקה האורגנית שלי נשארה בדרום, אני לא יודע למה עד היום. הגעתי לגליל כטנק בודד. היו יותר קצינים מאשר מבנה אורגני של גדוד.

"ציירו לנו את המשימה במונחים כלליים מאוד. התדרוכים היו קלושים כי לא היו מפות. היו אולי שני סטים של מפות לכל הגדוד. הצביעו לנו על הציר ואמרו – תיכנסו מצד ימין של תל עזזיאת וישר תעלו על הציר עד שתגיעו לציר הנפט ושם תפנו שמאלה. זה התדרוך שניתן לכל הגדוד. כללי ומאוד מעורפל".

הוא אינו זוכר את שמות אנשי הצוות שלו. רק שהתותחן היה איש מבוגר – "בחור רציני מקיבוץ בדרום שהיה רוקח".

על תחילת הקרב: "הייתי בערך באמצע החבורה שעלתה. שיירה די צפופה. אחרי חצי שעה בעלייה ראיתי את המג"ד שלנו בירו פצוע קשה בלחי. ירד לו הרבה דם, אבל הוא עמד ונופף לנו. המשכנו לעלות ובעצם אף אחד מאיתנו לא שם לב שעברנו את ציר הנפט. עד לרגע זה לא היתה חסימה קשה במיוחד ולא עצירה, וזה לקח בין שעה לשעתיים עד שחזית הגדוד הגיעה למחסום האבנים הגדולות.

"כאן היתה עצירה, הטנקים עמדו מאוד קרוב אחד לשני. לא ראיתי את החזית של הטנקים, אבל ראיתי מלפניי ומאחוריי את הטנק של אילן, של קופליוביץ, ערודי ורומבק שוברים שמאלה מהדרך ומטפסים על מוצב הפרסה הזה, שחלש על המעבר ההכרחי עם הבטונדות [8173]. מערכת הקשר לא עבדה. בדיעבד הסתבר שמערכת פנים-חוץ של נתי הורוביץ [מ"פ ז'] פשוט קיצרה בגלל דם שזרם לו מהראש וחסמה את ערוצי התקשורת. לא שמענו פקודות והקשר היחיד היה עם הידיים ועם דגלים. במצב הזה קראתי את תמונת הקרב והחלטתי שאני מצטרף לטנקים שעלו על היעד הזה.

"הטנקים נעו לאט, אני הייתי האחרון שעלה אחריהם. השרמן היה עם מנוע לא חזק במיוחד והגעתי למעלה אחרי טיפוס די חריג ובזווית 30 או 40 מעלות. בקטע האחרון, איפה שהיתה חפורה תעלת חי"ר, הטנק פשוט לא התגבר עליה, לא הצליח לעבור בניצב והידרדר אחורה. נתתי פקודה לנהג לשפע את הטנק לזווית 45 מעלות ולהגיע למצב שהשרשרת השמאלית עוברת באוויר וברגע שעברנו עם השרשרת השמאלית, נתתי לו פקודה למשוך שמאלה כדי שגם השרשרת ימנית תעבור את התעלה, אחרת אחת השרשראות יכלה להיתקע בתעלה באוויר מבלי שיהיה לה משהו להיאחז.

"הצלחנו לתמרן את הטנק ולעבור. היו שם הרבה חיילים סורים שחיכו שהטנקים יעברו והם יוכלו לרוץ. הם היו מתחתינו וביקשתי עוזי, מחסניות ורימונים. היו לנו חמישה רימונים וחמש מחסניות. דבר ראשון אני זורק רימון, אבל הסורים זרקו לי אותו חזרה לחלק האחורי. אחרי פעמיים-שלוש הבנתי שאין טעם ובעצם עזבתי אותם לנפשם והתעסקתי עם המעבר.

"עברתי את התעלה, אני נוסע 20 מטר ורואה מצד שמאל מ-20 מטר טנק סורי שמופיע ומכוון אליי תותח. זה היה משהו שדומה לטי-34. נתתי פקודה לירות נפיץ שהיה בקנה ואז אמרתי לטען-קשר שיפרוק ויטען פגז נוסף. היינו 20 מטר ממנו ולפגז ח"ש אין כאן משמעות. ואז הטען-קשר אומר לי – הקליע לא יוצא. זוכר את עניין החולצים בתקופת ההמתנה? הקליע לא יוצא, כי החולצים לא הצליחו לחלוץ את התרמיל. הוא אומר לי – צבי, הקליע לא יוצא, והצוות מתחיל להשתולל כי אנחנו רואים את הסורים מצודדים תותח לעברנו ומתכוננים לירי. הצוות צועק עליו – תכניס ותוציא, ובסוף הוא אמר – הצלחתי. טען פגז וירה. כנראה שפגענו בטנק הסורי והוא הסתובב והסתלק. ואז הטען-קשר מראה לי הידיים שלו, כל הציפורניים שלו זלגו דם. הוא פשוט הצליח בכוחות עליונים לחלץ את התרמיל.

"המשכנו לנסוע. מכל הכיוונים ירו מנשק קל,שמענו את התקתוקים על השריון, אבל זה לא הפריע לנו ולא העסיק אותנו. ברגע שעברנו את התעלה הראשית עשינו טובה לסורים, שיכלו לברוח ולהסתלק משם. ראינו הרבה כובעים רצים בתעלות, ואז התמונה התבהרה שאין מה להתעסק איתם. הם היו מפוחדים שארבעה טנקים עלו עליהם ופשוט ברחו.

תרשים לחימת פלוגה ו' על יעד 8173

"לא היה פשוט לנוע על היעד. הגעתי לאיזור שטוח, משמאלי עמד הטנק של יאיר רומבק, עוד 20 מטר ממנו עמד אילן עם קופליוביץ ומשמאלם היה הטנק של ערודי. בעצם כולנו עסקנו בניסיון לזהות טנקים סורים בקבוצת בתים על הכביש בקלע, שהיו מרוחקים מאיתנו כקילומטר וחצי. היינו בקו אווירי אחרי מחסום הקוביות [מצפון-מזרח], אבל לא ראינו את המחסום ולא את הטנקים של הגדוד. רק ראינו על רכס קלע תנועה בין הבתים וטנקים סורים שהסתתרו ותנועה של כלי רכב. הבנו שצריך לנהל קרב עם הטנקים האלה, שהיו המחסום העיקרי. זה לא היה פשוט מפני שהם נכנסו לתוך הקליפות של הבתים וירו מהם.

"ואז בשלב מסוים הטנק של רומבק חוטף מטען חלול, שהסתבר שהיה של האס.יו 100 שעמד בין הבתים בקלע. היה לו קנה מאוד ארוך של 100 מ"מ ומאוד מדויק. זה היה כלי טוב מאוד עם פגזים של מטען חלול. אחד כזה נכנס לטנק של יאיר, שעמד ממני עשרה מטר בלבד. בלוחמת שריון בשטח הררי אלה סיטואציות שקורות די הרבה. גם לא היה קשר בינינו וגם לא היה מקום לעמוד, וגם מהיבט שכל היעד היה עם עשרות חיילים סורים ומבחינת בטיחות הקרב היה נכון שהטנקים יסייעו אחד לשני ויהיו בתצפית. הקטע הקשה ביותר היה שהיינו די קרובים ומשופעים כלפי קלע, כך שהיינו חשופים לטנקים הסורים.

"כשיאיר חטף את הפגז ראיתי את הלהבה של הפגיעה. מה שמטען חלול עושה הוא מייצר לחץ וחום גבוהים מאוד באיזור סגור כמו הצריח, והתוצאה היתה שיאיר נזרק מההדף. הוא ניצל בזכות זה שההדף הדף אותו החוצה והוא התגלגל על הצריח ועל התובה ונפל על יד השרשרת שלו. חוץ מזה, אף איש צוות לא יצא מהטנק.

"איך שראיתי את הטנק שלו, בחנתי את האפשרויות שלי, שלא היו קיימות, לתמרן את הטנק לעמדה במסתור. בסוף נתתי פקודה למקלען שלי ולטען-קשר שייצאו ויעזרו לצוות של יאיר. אני עברתי לתא הטען-קשר לטפל בטעינה של המקביל ולפקד משם על הטנק. כל הפעולה הזו לקחה כמה דקות, כי היה קשה לשכנע את אנשי הצוות שלי, שפשוט לא הבינו איפה הם נמצאים. זו נקודה לא פשוטה, אבל בסוף הם יצאו. בשלב ראשון הם פחדו לגשת ליאיר והסתתרו מתחת לטנק שלנו. סימנתי להם שיפרקו אלונקה ויסייעו ליאיר. היה לי די ברור שהפגז הבא יפגע בנו, והתותחן ואנוכי ניסינו לזהות את הטנקים שמאיימים עלינו.

"איך שכופפתי את הראש לטעון פגז, אותו אס.יו 100 ירה וקילף לי את הקליפה של המפקד. היה זעזוע בטנק, אני נפגעתי מרסיסי הפגז בחלק העליון של הצריח. נפגעתי בעין ימין, ביד שמאל וכמות רצינית של רסיסים שפגעו במרכז העצבים ובעורק הראשי ורסיסים גם בריאה הימנית.

מפת הקרב על 8173 כפי ששירטט צבי רונן. יצוין שטנקים הסורים היו מדרום מזרח ליעד ולא מעליו ממזרח

"ברגע זה הטנק הפסיק לפעול. נתתי פקודה לאנשי הצוות לצאת החוצה. ירדתי, הוצאתי את התחבושת האישית וביקשתי מאיש צוות לעזור לי, כי יצא לי זרם דם חזק מאוד. הצלחנו לעצור את הדימום, נגעתי בעין ימין והבנתי שאין מה לעשות – היא לא רואה. ארגנתי את הצוות, פרקנו ג'רקין ואלונקה ועברנו לטנק של יאיר. הבגדים שלו עוד בערו, ואני זוכר שכיביתי אותו עם הידיים שלי.

"יאיר מרגע שחטף את הפגז היה בהלם מוחלט. הוא היה עם כוויות נוראיות ועם שתי רגליים מרוסקות וישב ליד הטנק שלו. בשלב ראשון אחרי שחטף את הפגיעה, הוא צעק 20 שניות כמו משוגע עד שנרגע. שני אנשי צוות של התובה, הנהג והמקלען [יעקב חורש ויוסי חסן], הצליחו לזחול החוצה והיו כוויים ברמה מאוד גבוהה, בין 50 ל-70 אחוז מגופם.

"ישבנו ליד הטנק של יאיר. היה לי ברור שכתוצאה מהפגיעה ומהחום, הטנק עלול להתפוצץ. מה עוד שעלו ממנו להבות פה ושם. ביקשתי מאחד מאנשי הצוות שלי שיעלה לטנק ויבדוק מפתח הטען-קשר מה עם שני אנשי צוות שהיו חסרים. הוא עלה ואמר לי שהוא לא רואה אף אחד חי. השניים היו מרוחים על דפנות הטנק, המראה היה לא קל, והבחור שלי אמר – אף אחד לא חי פה בדבר הזה. עשיתי שיקול מהיר שאין טעם לסכן אנשים להיכנס לתוך התופת החמה הזאת, שעלולה להתפוצץ כל רגע. אמרתי לו – תרד מהר, וזזנו הצידה מהטנק.

"יצרנו קשר עם אהוד ואילן, שהיו קצת משמאלנו לכיוון צפון מזרח. הם היו כ-100 מטר. לקח להם עשר דקות להגיע אלינו, כי הם עוד ניהלו קרב עם הסורים בקלע. העמסנו את שלושת הפצועים קשה על הטנק של אהוד. יאיר היה על אלונקה כי שתי רגליו היו שבורות, השניים האחרים ישבו עם הידיים מורמות מעוצמת הפגיעה כי העור שלהם שנכווה היה באוויר. הצלחנו גם אנחנו לעלות על הטנק, וקופליוביץ ואילן נסעו חזרה, ירדו מהגבעה והורידו אותנו באותו מקום שממנו עלינו. בהמשך שני אנשי הצוות הפצועים של יאיר עלו לזחל"ם פינוי, שלקח אותם לתאג"ד של ד"ר גליק. אני לא הסכמתי להיכנס לזחל"ם, כי רציתי שהפצועים קשה ישכבו בנוחיות. הלכתי קילומטר או יותר ברגל לתאג"ד, שני אנשי צוות שלי ליוו אותי, ומשם זחל"ם של התאג"ד הוריד אותי לבית חולים שדה ליד חורשת טל.

"הכניסו את ארבעתנו לתוך אמבולנס צבאי שנסע לאט לאט עם אורות כבויים והגיע בשמונה בערב לרמב"ם. כארבע שעות נסיעה. האחרים היו בסכנת חיים, אבל ד"ר גליק הצליח לאתר עורקים והכניס אינפוזיות לשלושתם והם הצליחו להגיע לרמב"ם ושם טיפלו בהם אחר כך במשך חודשים".

קיץ 1967: הסיור שערך המח"ט לפצועים

כשלושה חודשים אחרי המלחמה ערך מח"ט 8 אל"מ אלברט מנדלר סיור למשפחות החללים ולפצועי החטיבה.

"הסיור היה יותר חווייתי" מספר צביקה רונן. לילה קודם הם לנו באחד הקיבוצים ובבוקר נסעו לקלע ומשם ירדו למחסום הקוביות. "איפה שעמדו הטנקים שלנו ובערו, נשארו חתיכות מפויחות וחלקי פלדה וזכוכית", הוא מספר.

מאותו אירוע שמורות באלבומו כמה תמונות. באחד מהן נראה צביקה עומד על אחת הקוביות. אביו של צביקה, בניטו רונן, מושיט מצלמה לאליזבט, אשתו של אביגדור גרינשפן ז"ל, שנהרג ביחד עם זאב דרורי בטנק של רומבק.

אליזבט בת ה-19 וחצי נישאה בינואר 1967 לאביגדור. ארבעה חודשים אחרי נפילתו ילדה את בנם וקראה לו בשם אביו. סיפורה יתפרסם כאן בקרוב.

במחסום קוביות 1967. מימין: בניטו, אביו של צביקה רונן, מושיט מצלמה לאליזבט, אלמנתו של אביגדור גרינשפן. עומד משמאל צביקה רונן, מתחתיו בכובע – רותי, חברתו של יאיר רומבק. היתר אינם מזוהים [צלם לא ידוע]

מח"ט 8 אלברט מנדלר [במרכז] בסיור בקלע עם פצועי החטיבה ומשפחות החללים. יתר המצולמים אינם מזוהים 

במוצב 8173. יאיר רומבק וחברתו רותי. האחרים מחפשים מזכרות בין השברים המפוייחים

הטיול לפצועי גדוד 129 שנמשך יומיים. רומבק וחברתו רותי מחובקים, ורומבק מחובק על-ידי אדם לא מזוהה. מיקום: רמת הבניאס מעל המפל עם הפנים לכיוון קלעת נמרוד והחרמון

שבר פריסקופ הטנק ששמר אביו של צביקה רונן

שבר הפריסקופ מהטנק של צביקה רונן

זיכרון נוסף מאותו סיור פצועים: בניטו יעקב רונן, אביו של צבי, שוטט במוצב 8173 במקום שבו נפגע הטנק של בנו. רק ערימת גרוטאות וכמה פריטים נותרה.

לדברי צביקה, במקום שבו עמדו הטנק שלו והטנק של רומבק, שבינתיים נגררו משם, נותרו שרידים מפוייחים של פריטים שונים. במקום שבו עמד הטנק של הבן, מצא האבא חלק מזכוכית הפריסקופ של הטנק ושמר אותה.

ב-2016 נפטר האב בגיל 96. צביקה מספר: "אח שלי שעשה סדר מצא את הזכוכית הזו והתקשר אליי. אמרתי לו – זה בטח מאותו טיול ב-1967 שאבא אסף משם מזכרות. הוא לקח את החתיכה הזו, שמר אותה כל השנים ולא סיפר לאף אחד. זה היה אופייני לו. עכשיו היא אצלי בוויטרינה".

על פציעתו סיפר צביקה: "במיון של רמב"ם זיהו חדירת רסיס לבית החזה. כתוצאה מכך חדר אוויר בין בית החזה לריאה. זה תהליך שעלול לגרום לקריסת הריאה. לפני הטיפול בעין ניסו לשאוב לי את האוויר מבית החזה. הפרופסור הסביר לי מה הולכים לעשות – יכניסו לי צינור לבית החזה וקומפרסור ישאב לי האוויר, וכך היה. אחר כך הוציאו לי בניתוח רסיס מהעין ולאחר מכן ניסו לעשות ניתוח קטרקט, ולא הצליחו. היד החלימה לגמרי, אם כי נותרו בה רסיסים.

"אחרי שנה וחצי עברתי ניתוח בהדסה, שם סידרו לי את עין ימין. יש לי נכות 30 אחוז ועם זה אני חי. עשיתי קריירה של 33 שנה ברפא"ל, עסקתי בפיתוח מערכת נשק, קריירה מעניינת שבה הגעתי לעמדה בכירה. לא מזמן פרשתי לגמלאות".

המפגש עם אביו של זאב דרורי: מגיע לך לדעת את האמת

כמה ימים אחרי אשפוזו ברמב"ם, כשהוא עם שתי עיניים מכוסות, נכנס אדם לחדרו של צביקה, נגע קלות בכתפו ואמר לו: אתה צבי רונן שהיית סמוך לטנק של יאיר?".

גרינשפן [מימין] ודרורי ז"ל, נהרגו על 8173

צביקה: "עניתי בחיוב. הוא אמר שהוא אבא של אחד הטנקיסטים [לפי זכרונו של רומבק, היה זה אביו של זאב דרורי ז"ל], סיפר שהיה אצל יאיר, אבל אי אפשר לדבר איתו כי הוא עדיין מרחף. ובאמת יאיר היה עם שתי רגליים מרוסקות [אחת נאלצו לקטוע], מורפיום מאוד כבד, עם חום 41 מעלות או 42, מתעורר ונרדם וכל הזמן הוזה. האבא רצה לשמוע מה קרה לבן שלו.

"אמרתי לו – קח כיסא, שב לידי, אני עומד לספר לך משהו קשה, אבל אני אספר לך את הכל. מגיע לך לדעת את האמת. תיארתי לו את הקטע של הפגיעה בטנק ומה עושה מטען חלול לטנקים, ואיך ראיתי את התמונה מטנק שכן, מה קרה לטנק של יאיר, מי יצא ומי לא יצא. סיפרתי לו מה עשינו וששלחתי איש צוות שלי להסתכל לתוך הטנק, ושהבן שלו ואיש הצריח כבר לא היו בחיים. את כל זה תיארתי לו.

"הוא שאל אותי האם אחרי שטנק בוער יש סיכוי שימצאו משהו מהבן שלו. אמרתי לו – קרוב לוודאי שלא, כי אני יודע שאחר כך הטנק הזה בער שלושה ימים. הטמפרטורות בטנק היו כל כל גבוהות מהמטען החלול, ואילן [לבנון] אמר שסביר להניח שאחרי שעזבנו, הסורים ירו פגזים נוספים על הטנקים. מה קרה בהמשך אין לי מושג. את הטנקים גררו משם אחר כך. הקטע הכי קשה בעצם עם האבא הזה היה שתיארתי לו מה התרחש ברגעים האחרונים ושבעצם אין סיכוי שימצאו משהו מבנו.

"אחרי שיאיר רומבק חזר לאיתנו, היתה לנו שיחה והוא אמר לי בכעס – תגיד לי, למה היית צריך לספר לאבא את כל זה? למה לא עזבת את זה לקציני השלישות או הנפגעים? אמרתי לו – מי היה מספר לו משהו יותר אמיתי על הרגעים אחרונים של בנו יותר ממני? זו חובה מוסרית לספר להורים, לפחות שישמעו ממקור ראשון על הרגעים האחרונים של הבן שלהם".

"זה היה קרב שריון של אנשים משכמם ומעלה, מההיבט של נחישות והבנה של שדה הקרב"

צביקה רונן

מנקודת מבט אחרי 53 שנים וחצי, צביקה רונן חוזר לרגע שבו החליט להישאר במקומו כדי לסייע לרומבק ולאנשיו, כשהוא חשוף לטנקי האויב. "זו היתה התלבטות, כי אתה בודק את השטח ושוקל אם למצוא מקום מסתור, או ללכת לסייע לחבר שלך. זה היה עניין של זמן עד שיפגעו גם בי. המרחק מהטנק הסורי היה קילומטר וחצי. בשביל טנק זה כלום. אחר כך קופליוביץ אמר לי ברמב"ם – צבי, אין לך מושג כמה התרגזתי כשראיתי אותך ניגש לעזור ליאיר במקום למצוא מסתור. אבל באותו רגע שהסתכלתי על השטח, הגעתי למסקנה שצריך לסייע ליאיר. זה היה סיכון, אבל אלה דברים שקורים במלחמה".

הוא מסכם את הקרב כולו: "זה היה קרב שריון של אנשים ממש משכמם ומעלה, מההיבט של נחישות והבנה של שדה הקרב. היה ברור שללא העלייה שלנו על היעד [8173], אין סיכוי שהגדוד יעבור את שיני הדרקון האלה, בגלל השליטה של הנ"ט על האיזור הזה. כדי להזיז את הכוחות שישבו על המוצב ועל הגבעות, היה ברור שצריך לעשות פעולת איגוף שתזיז את הכוחות האלה, וברגע שארבעת הטנקים שלנו עלו על הגבעה, ראית ריצה של עשרות רבות של סורים ובריחה מהשדה לכיוון סוריה.

"לכולם היה ברור שמשהו התפקשש כשלא מצאו את ציר הנפט. כי אם היינו נוסעים על ציר הנפט וכובשים את עין פית וזעורה, כמו שעשה המח"ט אחר כך, ומגיעים לקלע באיגוף שמאלי, ייתכו שפני הקרב היו לגמרי אחרת. אבל להזיז אחורה טנקים ולחפש את ציר הנפט, זה לא היה מעשי באותה נקודת זמן והמצב הגיאוגרפי כמו שעלינו.

"כשאתה משוחח אחר-כך עם האנשים, אתה רואה שבעצם לא היתה תקשורת אלחוטית. כל אחד הבין לבד מה הוא יכול לתרום. אני ראיתי את הבעיה והצטרפתי לשלושת הטנקים שעלו על היעד. אחרי שירדנו מהיעד, התחילו לנסות לפרוץ את מחסום הקוביות והתחילו להיפגע טנק אחרי טנק, ורק העקשנות וההתמדה במשימה היא שהכריעה את הקרב.

"זה היה קרב של אנשים עקשנים שלא מוותרים. ככה אני רואה את זה. היוזמות היו יוזמות מקומיות של מספר קצינים, שלקחו על עצמם את הפיקוד – של נתי ושל אילן, של קופליוביץ ושל אפי. ואם אתה מסתכל לאורך הקרב, אתה רואה סדר גודל של 20 וכמה טנקים פגועים לאורך הציר, אבל כשאתה סופר את כמות ההרוגים והפצועים אתה אומר סך הכל זה לא נורא כל כך ביחס למשימה שהגדוד עשה מ-11 בבוקר עד שש בערב. היו שם 13 הרוגים וכמה עשרות פצועים, זה לחלוטין לא נורא. זו לא תבוסה, אבל זו נחישות של אנשים, שקראו בעצמם את מה שהתרחש בשדה הקרב וכל אחד תרם את מה שהוא יכול".

———————————————————————————————————————–

10 מחשבות על “"קראתי את תמונת הקרב"

  1. מופת של מסירות והקרבה בין חברים לקרב ודבקות בביצוע המשימה.

    אכן יש לציין גם את גבורתם של משפחות הלוחמים ששולחים בנים ובעלים אל הקרב ,

    ואת המפקדים שלא שכחו את פקודיהם ובני משפחותיהם לאחר המלחמה.

    Liked by 1 person

  2. יש בתיאור פעמים ציון של השם הפרטי ופעמים של שם המשפחה.
    זה מבלבל כי הקורא לא מכיר את האנשים בשמם המלא.
    אולי כדאי לתקן ולהיות עקביים או אולי לציין שם פרטי ושם משפחה.

    אהבתי

  3. "לכולם היה ברור שמשהו התפקשש כשלא מצאו את ציר הנפט. כי אם היינו נוסעים על ציר הנפט וכובשים את עין פית וזעורה, כמו שעשה המח"ט אחר כך, ומגיעים לקלע באיגוף שמאלי, ייתכו שפני הקרב היו לגמרי אחרת."

    בפועל בפקוד צפון קראו לזה " טעות מבורכת" .
    א"כ מעז יצא מתוק.

    אהבתי

    • המסקנה "המבורכת" הינה תיזה לא מבוססת. מתחם קלע כולו היה מופנה מערבה ויצר מלכודת לכוחות שהתקדמו מזרחה. האגף הצפוני של קלע- מכיוון ג'בב אל מיס לא היה כל כך מבוצר והמוצבים שלאורך הציר זעורה-קלע התמוטטו כמו דומינו.

      אהבתי

    • מה שאמרו בפיקוד היה סוג של כסת"ח…. תכלס, התוכניות של הפיקוד להבקעה – גם הציר של חטיבה 8 (דרך זעורה לקלע) וגם הציר של גדוד 12 (לציר הנפט ומשם לעורף תל פאחר) – היו מצוינות. למרבה הצער, התוכניות השתבשו מסיבות ש-80% מהבלוג הזה עוסק בהן, העיקריות שבהן הן כנראה ענייני פיקוד ושליטה. התוצאה אמנם הייתה ניצחון, אבל המחיר, המחיר….

      אהבתי

  4. אני רואה את הדברים אחרת.
    מכיון שהשיקולים הם לא רק צבאיים אלא גם מדיניים.
    אם הכל היה מתנהל לפי התוכנית , ייתכן וכיבוש קלע היה מתוכנן להתבצע רק למחרת.
    בתנאים של חוסר ידיעה מתי תיכנס הפסקת אש לתוקפה,
    הקדמת הכיבוש של קלע יצר מצב של שליטה בכל אותו קו,
    מה שאולי נתן את המוטיבציה להגיע למחרת עד קונטרה,
    לפני הפסקת אש.
    זה עניין של הערכה , כך נראים לי הדברים.

    אהבתי

    • לכאורה אפשר לומר שהיה אפשר לוותר גם על כיבוש תל פאחר ,
      ולהשאיר את זה למועד מאוחר יותר.
      אולם בתנאים של חוסר וודאות מתי תחול הפסקת אש,
      לא בטוח שאפשר היה לדחות.

      אהבתי

  5. אני מבקש להוסיף עוד משהו.
    צביקה גרינגולד ( כח צביקה- מלחמת יום הכפורים )
    רואה בלילה הראשון של המלחמה כ – 4 חטיבות בבקעת חושנייה ,
    והוא מדווח על כך לבן שוהם מח"ט 188.
    הסורים השתהו במשך אותו לילה ועסקו בריכוז כוחות והתארגנות.
    ההשתהות הזאת עלתה להם ביוקר.
    גם מכאן אני מבקש להסתייע בהערכתי שהקדמת כיבוש קלע פעלה לטובתנו.
    כמובן שאני נסמך בכך על חוות דעתם של מי שמבינים בכך ,
    וטבעו את מטבע המילים – טעות ברוכה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s