אליזבט ואביגדור

אביגדור גרינשפן נהרג בטנק בקרב של גדוד 129 על מוצב 8173 – והותיר אישה בהריון שכעבור חצי שנה ילדה את בנם וקראה לו אביגדור * אליזבט חוזרת אל השבר הגדול בחייה בהיותה בת 19 וחצי ואל התקווה שעדיין מפעמת בה שבעלה אולי חי ונמצא בסוריה * הבן אביגדור גרינשפן, כיום בן 53, מספר על חיים שלמים שעבר ללא מידע משמעותי על גורל אביו ועל התיקון הגדול שהוא עובר בשנים האחרונות 

מחסום הקוביות 1967. בניטו רונן, אביו של צביקה רונן שנפצע בקרב של גדוד 129, מושיט מצלמה לאליזבט, אלמנתו של אביגדור גרינשפן

אליזבט היתה נשואה טרייה בת 19 וחצי. בינואר 1967 חגגה את נישואיה לאביגדור גרינשפן יפה התואר. חמישה חודשים נפלאים חלפו ביעף, והנה היא אלמנה צעירה בחודש הרביעי להריונה, שמצאה את עצמה במקום שכוח-אל ברמת הגולן, מטפסת על אבן ענקית ומוזרה, ומסביבה אנשים שמצביעים לאיזה כיוון ואומרים – שם זה היה. והיא לא מבינה מה היה ומי היה, מתקשה עדיין לעכל שעולמה חרב עליה, והשאלה הגדולה – איך ממשיכים מכאן ולאיפה.

את הצילום שלה ממחסום הקוביות ראתה אליזבט לראשונה רק בשבוע שעבר [אוקטובר 2020], לקראת פרסום הכתבה על צביקה רונן, אחד ממפקדי ארבעת הטנקים שכבשו את מוצב 8173 הסורי במהלך לחימת גדוד 129 לכיבוש קלע במלחמת ששת הימים. הקרב שבו נהרג בעלה.

היא הופתעה, התרגשה, קצת דמעה, לראות את עצמה באותו סיור שערכה חטיבה 8 למשפחות החללים ולפצועים, כשלושה חודשים אחרי המלחמה ההיא ב-1967.

אביגדור גרינשפן ז"ל

חבורה של חיילי מילואים בני 23-22 שעלתה מגזרת הקרבות בחזית הדרום אל אצבע הגליל, והשתתפה באחד הקרבות הקשים ביותר לכיבוש צפון הרמה הסורית. צעירים שרובם ככולם רק החלו לבנות את עצמם. חלק כבר למדו באוניברסיטה, אוטוטו יתחתנו ויקימו משפחות. מכל אלה, אביגדור גרינשפן היה החלל היחיד מגדוד 129 האורגני בכיבוש הרמה הסורית שהיה נשוי. בסוף 1967 ילדה אליזבט את בנם וקראה לו על שם בעלה.

אביגדור גרינשפן א' נהרג בששת הימים ונקבר בקרית שאול. אביגדור גרינשפן ב' חי כיום בחדרה, בן 53. בשנים האחרונות הוא עושה קילומטראז' בעקבות סיפורו של אביו, אחרי שכל השנים גדל בלי לדעת כמעט דבר על נסיבות נפילת אביו שעל שמו נקרא. עכשיו מגיע התיקון הגדול.

אליזבט לא שוכחת את היום שבו התבשרה על נפילת בעלה. "עברו כמה ימים אחרי סיום המלחמה, לא שמעתי מאביגדור דבר ואף אחד לא הודיע לי כלום. ישבתי בגינה אצל אמא שלי, הייתי עצבנית מאוד. כל משאית צבאית שעברה הייתי עוצרת ושואלת אם יודעים משהו. פתאום התפוצץ לנו שיבר מים. ואז באה חברה שלי, וכבר לא היתה לי סבלנות לכלום, אמרתי לה בואי ניסע לקצין העיר בחיפה לברר. בקצין העיר ישבה חיילת, חברה שלי שהיתה איתי בטירונות. ואני אומרת לה – אסתי, תעשי לי טובה, תבררי מה עם הגדוד הזה, אמרו לי שהם עלו לירושלים, אבל זה לא יכול להיות. במהלך המלחמה קיבלתי ממנו הרבה מכתבים ופתאום הכל הפסיק.

"היא הרימה טלפון, אמרו לה שאביגדור בסדר גמור, הם בירושלים, עושים חיים. אני לא ויתרתי, אמרתי לה – לא יכול להיות שהוא מבלה בירושלים והוא לא מרים אליי טלפון. הוא כל כך אהב אותי שזה לא יכול להיות. תרימי עוד פעם טלפון לברר. היא שוב הרימה טלפון ומבררת, ופתאום אני רואה שהיד שלה מתחילה לרעוד. אני אומרת לה – מה קרה אסתי? היא אומרת לי – הוא נעדר. לא הבנתי מה זה נעדר, מה אנחנו בצבא הרוסי? צה"ל צבא כזה קטן והוא נעדר?

"ואז נפתחת הדלת ושני הגיסים שלי נכנסים לקצין העיר. הם קיבלו את ההודעה מהצבא ואני לא. הם באו לאמא שלי לקחת אותי. אני רואה אותם בקצין העיר והתמוטטתי. לקחו אותי לאחותי, אבל הייתי בסטרס, באי שקט. חזרתי לאמא שלי, היא הרגיעה אותי שיהיה בסדר וימצאו אותו, אבל לא מצאו כלום. ההריון שלי היה מאוד קשה לי. כל ערב הייתי רוקמת תמונות של בובות ומלאכים לתינוק שייוולד. רק הוא החזיק אותי".

אליזבט: אני לא לגמרי סגורה שהוא מת, אפילו הנכדה שלי אמרה – חלמתי שסבא אביגדור בא לבקר אותי

היא נולדה ב-1947 בשלזיה, פולין, והגיעה לארץ בגיל שנתיים וחצי. "השם שלי היה בעייתי. נולדתי כאליזבטה, באידיש זה אלזה, בבית הספר עברתו לי את השם לאלישבע, לא אהבתי את זה ואימצתי את השם עליזה. בצבא קראו לי בשם האמיתי ואני קיצרתי לאליזבט. חמותי קראה לי ליזי".

היא חוזרת לצילום ממחסום הקוביות שטילטל אותה: "זו תמונה כל כך רחוקה, פעם ראשונה שאני רואה את זה. אני זוכרת את הסיור, בעצם היו שניים. זה היה הסיור היותר גדול".

אליזבט ואביגדור בחתונתם

על בעלה שלא חזר מהמלחמה: "אביגדור היה בהיר, עיניים ירוקות טורקיז, משהו שדומה לג'יימס דין, וככה כינו אותו בצבא. הוא היה נמוך, אבל יפה תואר ותמיד מחייך. גם כשהיה עצבני היה מחייך. איך הכרנו? הייתי בפיקוד דרום בבאר שבע, ויום אחד היה איזה קצין משיבטה שרצה להכיר אותי. הוא הגיע בערב לאיזור מגורי בנות, קראו לי לצאת והלכתי. זה היה קצין נורא שחצן. הוא אמר לי לפני זה בטלפון – אני בא במיוחד בשבילך, אבל אם זה לא זה – אני מסתובב ויוצא מהשער. היה לי אומץ ואמרתי לו – בסדר גמור, גם אני ככה.

"פתאום קוראים לי – אליזבטה, קצין משיבטה הגיע. יצאתי אליו, אני רואה דחליל גבוה עם עיניים טרוטות קטנות. ניגשתי אליו, לחצתי יד ואמרתי – 'נעים מאוד, אבל התאכזבתי'. הסתובבתי והלכתי. הוא צעק לעברי שהוא הגיע במיוחד משבטה, ובצד עמד בחור יפה, שצחק על כל הקטע. חזרתי למגורי בנות, הקצין המשיך לצעוק ואז באה חנה, חברה שלי, ואמרה לי – אליזבטה, ידיד טוב שלי ראה אותך ואמר לי שאת תהיי אשתו. הוא רוצה שתבואי איתו לסרט. אמרתי – איזה ערב משוגע. אמרתי לה שתגיד לו שאני מוכנה ללכת איתו לסרט, בתנאי שגם היא תבוא איתנו. היו אז זמנים אחרים, היינו שמרנים ונאיבים.

"ואז אני רואה את הבחור הזה, עם מוקסינים וג'ינס. לי עצמי היתה ילדות קשה, גדלתי בבתי יתומים, וחשבתי מי יודע איזה פושע זה. אבל הכרתי אותו, החיוך שלו האיר לי את החיים והוא לא עזב אותי. אביגדור היה בחור עדין, כל האחרים שיצאתי איתם עד אז, ישר ניסו לשלוח ידיים ורגליים, אבל הוא היה משהו מיוחד".

גרינשפן התגייס ב-1961, שירת בגדוד 52 ועבר קורס מפקדי טנקים. החברים קראו לו "ויגי". אחרי שחרורו עבד באיזור באר שבע בחברה לבדיקות קרקע. הרוויח יפה, היתה לו שברולט, הכיר את אליזבט שהיתה צעירה ממנו בשנתיים וחצי. בינתיים הועברה אליזבט מבאר שבע לבסיס חטיבת גולני ליד נהריה, כאן שימשה צפנית קשר. באימון קיץ 1966 בירוחם הצטרפה ללוחמים.

חתונתם התקיימה ב-17 בינואר 1967 בבית המהנדס בחיפה. ב-9 ביוני 1967 התאלמנה. ב-23 באוקטובר 1967 ילדה את בנה. "את השנה הזו לא אשכח", היא אומרת.

גרינשפן וחבריו בגדוד 129 גויסו בתקופת ההמתנה, מאי 1967. הוא הגיע למקום הכינוס של חטיבה 8 באיזור צניפים בעומק הנגב, כשהוא ועוד כמה מפקדי טנקים מוצאים את עצמם ללא טנקים. בהמשך נוצרה בעיה עם טען-קשר בטנק בפיקודו של המ"מ יאיר רומבק, וגרינשפן צורף אליו כטען קשר. חברו זאב דרורי, מפקד טנק גם הוא, צורף כתותחן. יוסי חסן היה הנהג ויעקב חורש המקלען. בקרבות בחזית מצרים וסוריה היה הטנק של רומבק [שמספרו 3א'] בפלוגה ו' של 129.

בקרב על מתחם קלע היה הטנק של רומבק חלק מכוח של ארבעה טנקים שעלו על מוצב 8173 – ששכן על גבעה מצפון למחסום הקוביות ושלט על האיזור. ארבעת הטנקים, בפיקודו של המ"פ אילן לבנון, כבשו את המוצב והמשיכו להתקדם עליו מזרחה כשהם מנהלים קרב מול טנקים סורים, שמרביתם היו בחלק העליון של הכפר קלע. משחית טנקים סורי אס.יו 100 שהסתתר בין בתי הכפר היה זה שפגע בשלושה מבין ארבעת הטנקים הללו.

את הפגיעה הקשה ביותר ספג הטנק של רומבק. גרינשפן ודרורי נהרגו והיתר נפצעו קשה. הגופות נותרו בטנק הבוער. כשהגיעו אליו אנשי החימוש כעבור יומיים או שלושה לא נותר כמעט זכר מההרוגים.

מהקרב הזה זכר יעקב חורש, שנפצע קשה, את גרינשפן בשתי פעולות: ירה באוויר בעוזי מול חיילים סורים שהרימו ידיים והניס אותם. לאחר מכן, במהלך ירי של הטנק אל הסורים בקלע, ביקש בקוצר רוח פגז ח"ש, כדי להקדים את הטנק הסורי שעמד לירות עליהם. היו אלה מילותיו האחרונות. כשחורש הגיש לו את הפגז המבוקש, נפגע הטנק והחל לבעור.

המפקד רומבק נזרק מהצריח ונפצע קשה. הנהג חסן והמקלען חורש נחלצו בקושי כשהם בוערים ומפוחמים. שני אנשי טנקים סמוכים שהגיעו לעזור [מטנק צביקה רונן ומטנק חיים ערודי] הציצו לתוך הטנק הפגוע כדי לראות היכן שני אנשי צוות נוספים. חורש סיפר שאחרי הפגיעה הוא ראה את אביגדור יושב ואמר לו לצאת. אביגדור לא ענה. הנהג חסן פילס החוצה בתוך האש שבצריח כשהוא מזיז את אביגדור ששכב על הרצפה ורואה את דרורי יושב רכון על כסא התותחן.

סיור חטיבה 8 לקלע ולמחסום הקוביות 1967. אליזבט גוחנת על האבן. עומד במרכז: צביקה רונן, שנפצע באחד הטנקים שכבשו את 8173, מסביר לאביו של זאב דרורי ז"ל על הקרב

בשנים האחרונות נוצר קשר בינה לבין חבריו של אביגדור – ותיקי גדוד 129. "אני קוראת עליהם הרבה", היא אומרת, "ולא מבינה איך החבר'ה האלה לא קיבלו כולם את אות גבורה. הם היו במלחמה קשה מאוד ברמת הגולן והיו צריכים לקבל צל"שים".

לדבריה, "היו לי חיים לא קלים", כשהיא מתכוונת למצבה הרגשי, הכלכלי, ורומזת ליחסים לא תקינים עם משפחתו של בעלה המנוח.

אביגדור הקטן נקרא על-שם אביו, לבקשת הסבא יוסף. "הילד הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בעולם הזה", אומרת אמו. "בן מסור, אוהב, מתחשב, אותו אופי של אבא שלו. לפעמים אני חושבת שהוא אבא שלי ולא שאני אמא שלו".

התאלמנותה בגיל צעיר ועם תינוק טלטלו את חייה. "החיים שלי מאז התגלגלו רע מאוד". היא נישאה כעבור כמה שנים והולידה את גלי, אבל התגרשה.

עדות לדכדוך שהשתלט על חייה של אליזבט אפשר למצוא בספרו של חורש "ארבעים ושבע המדרגות". בתקופת אשפוזו בבית החולים עם כוויות קשות הוא תהה מדוע משפחתו של גרינשפן, חברו הטוב שנהרג, לא מגיעה לבקר אותו ולשמוע פרטים על הקרב. יום אחד החליט שהם יהיו אלה שיבקרו את המשפחה השכולה.

מתוך הספר: "קבענו פגישה – שלושת הניצולים מהטנק [רומבק, חסן וחורש], מונעים על-ידי רגש החובה, הידידות או האשמה על שנותרנו בחיים. ביררנו ומצאנו כי אליזבט גרה בקרית אליעזר בחיפה והיא לאחר לידה. מצאנו לנכון ליצור איתה קשר. מונעים על-ידי רגשות סוערים עלינו במדרגות, דופקים בדלת בהיסוס. בחורה יפה פתחה את הדלת, אליזבט, אשתו של אביגדור. הצגנו את עצמנו, נכנסנו בדחילו ורחימו לסלון הדירה. אמו של אביגדור קיבלה את פנינו. הגיעה מנווה חיים לסעוד את כלתה.

"ישבנו ואנו מוכים ופצועים. יאיר ללא רגל, יוסי ואני גופנו נושא את כוויות האש הנוראה… באנו לעודד, להציע עזרה. נבוכים, איננו יודעים מה לומר. בחורה יפה, צעירה מאוד, כמעט ילדה. אינני חושב שידעה מה גודל האסון שפקד אותה. סיפרה כיצד נודע לה מה קרה ומדוע לא יצרה קשר איתנו בבית החולים. ההריון וההלם השאירו אותה ללא כוח נפשי להתמודד עם פגישות טעונות רגש מעין אלו. ישבנו ושמענו – מחליטים כי נעזור לה במידת האפשר. מדי פעם שמענו מה עלה בגורלה של אליזבט. התחתנה, נולדה לה בת, אחות לאביגדור, התגרשה, מתמודדת עם החיים שהגורל הועיד לה".

ארוחת בוקר בסיור עם משפחות החללים והפצועים בגולן 1967. אליזבט ולצידה ישעיהו דרורי, אביו של זאב ז"ל. מימין יוסי חסן, נהג הטנק

אחרי נפילתו כתבה שיר. הנה כמה שורות: משפחה שכולה יושבת בדממה / דממה ארוכה דממה קשה / הלב כואב והעיניים שורפות / כי יבשו כבר מרוב דמעות / אולי זה רק חלום בלהות / הבאמת לא נראהו עלי אדמות? / וכך מתוך הרהורים שקטים / ראינו לפנינו חייל במדים / חייל חמוד עם חיוך שובב / אמר שלום אני ממהר / אל תדאגו הכל ייגמר / הכל נגמר הכל עבר / והחייל שלנו עוד לא חזר…

53 שנים עברו, וזכרו מלווה אותה רוב הזמן. "אני חיה את אביגדור עד היום, חולמת עליו המון. כל החלומות שלי הם אותו דבר. אני פוגשת אותו ושואלת איפה נעלמת כל כך הרבה זמן? והוא אומר לי – אני נותן הרצאה לחבר'ה איך להישאר בשבי בחיים. ואני אומרת לו – למה לא אמרו לי שאתה חי? אתה יודע שיש לך ילד? איך השארת אותי לבד בגיל 19? ופתאום הבן הקטן שלי צועק אמא אמא. חלומות אימים".

גם יעקב חורש, שהיה חבר טוב של אביגדור [השניים התגייסו ביחד], שנפצע קשה מאותה פגיעה בטנק, סיפר לנו בראיון איתו כי סבל בזמנו משני סיוטים, שבאחד מהם הוא הולך ברחוב ופתאום רואה את אביגדור בא מולו, ורק כשהוא מתקרב ראה שזה לא הוא. או שהיה נכנס למעלית ורואה את אביגדור עומד על ידו, ומתחיל להזיע.

התרמיל של אביגדור והעוזי שהתעוות מהחום

במהלך נסיונותיה במשך השנים לברר מה עלה בגורלו של בעלה, נפגשה עם הרב ישראל וייס, הרב הצבאי הראשי. הוא מסר לה שלושה דו"חות, שלדבריה כל אחד מספר משהו אחר. באחד מהם אף נכתב שבחור מאחד הטנקים ראה את אביגדור קופץ מהטנק החוצה.

אליזבט: "הייתי בת 19 וחצי, היום אני בת 73, ועד היום לא מצאו ממנו כלום. קיבלתי את הדו"חות הרפואיים מהרבנות הראשית. זה לקח כמה שנים טובות. דו"ח אחד מספר שמצאו רק גפיים, דו"ח אחד מספר שנמצאה גולגולת מעל הטנק, או שמצאו שאריות בשר. הטנק אומנם נשרף, אבל התרמיל שלו היה מאחורה והוא נשאר. היתה שם מגבת שלו והעוזי שלו שקצת נמס מהחום. זה מה שנשאר לנו מאביגדור, זה ואביגדור הקטן וכל החלומות ההזויים שלי".

היו עוד שתי מזכרות. אוסף מטבעות של 250 פרוטות ומכונת גילוח עם מספרים, שנמצאו מתחת לטנק. המזכרות הללו נותרו כל השנים אצל הוריו של אביגדור.

העדות שלפיה מישהו אולי ראה אותו קופץ מהטנק, הותירה בה עד היום שביב תקווה שהוא לא נהרג. "גם אצל הסורים יש בחורים בהירים עם עיניים ירוקות, אולי הוא קפץ מהטנק והצטרף אליהם שם לאיזה כפר. כשהייתי שומעת אחר-כך שמחזירים שבויים מסוריה, הייתי אומרת אולי אביגדור עוד בחיים. אני לא לגמרי סגורה שהוא מת. אפילו הנכדה שלי אמרה לי יום אחד – סבתא, חלמתי שסבא אביגדור בא לבקר אותי. הוא חייך אליי ואמר שהוא בא להכיר את כל הנכדים. אז תאר לך ילדה בגיל 9 שמספרת לי דבר כזה".

אביגדור: היום כשיש לי ילדים אני מבין מה זה אומר אבא, פתאום יש געגוע ורצון למשהו שקשה להסביר

אביגדור גרינשפן נושא על גבו את זכרו של אביו, וככזה היה כל השנים נחמה יפה לאמו אליזבט ולהוריו של אביו, יפה ויוסף גרינשפן, והאחים והאחיות שלו.

הנכד אביגדור עם סבא וסבתא, הוריו של אביו

על אף זאת, עד לפני כשמונה שנים, בהיותו בן 45, לא ידע אביגדור כמעט דבר על הקרב שבו נפל אביו. "ידעתי באופן כללי על הקרב כולו, אבל לא מה קרה שם בדיוק. ככה גדלתי חיים שלמים". הוא מסביר שלאמו היה קשה לדבר על זה, וסבא וסבתא היו אנשים שתקנים והפנימו את הטרגדיה. "המשפחה של אבא היא פולנית מהדור הקודם. אני לא שופט אותם. לי אישית, המון שנים בער בי לדעת. אמא היתה אז בת 19 וחצי, היא היתה ילדה, לא היה לה שום מושג. אמרו לה שהטנק בער שלושה ימים, והיא עצמה חיה עד היום בתחושה שאבא חי אצל הסורים".

יצוין שב-1987 השתתפה משפחת גרינשפן באירוע חנוכת האנדרטה לנופלי חטיבה 8 במחסום הקוביות. יעקב חורש כתב בספרו כי אליזבט הציגה בפניהם את בנה ואמרה להם – "הילד רוצה לדעת על אביו". אביגדור היה אז לפני גיוסו לצה"ל. רומבק החל לספר על הקרב – "והילד שתה בצימאון את דבריו וכמוהו גם אנו".

אביגדור זוכר את אותו אירוע: "אמא היתה שם עצובה מאוד ואני לא הייתי קשוב. אני זוכר את חורש לידינו ואת אמא אומרת לי – אם יש לך שאלות תשאל עכשיו. אני התרגשתי והתביישתי לשאול וגם לא ידעתי מה לשאול. הרצון לדעת יותר ולהבין צמח רק בעשר השנים האחרונות".

התפנית הגיעה למעשה כשנכדתה של דודתו, חדוה, עשתה בבית הספר עבודה על שכול ובחרה בנפילתו של גרינשפן במלחמת ששת הימים. היא ביקשה מאביגדור שיכתוב משהו, והוא ענה לה שהוא לא יודע מה לכתוב. "ואז הבנתי שיש בעיה", הוא מספר. "בעקבות כך, היא הזמינה חברים של אבא מהגדוד, כדי שיספרו על המלחמה. הגיעו כמה חבר'ה, ישבו פה בערב וסיפרו. הייתי די בהלם ממה ששמעתי. אחר-כך התחלתי להיכנס לבלוג נעמוש, שהיה בשבילי אוצר בלום וממנו התחלתי ללמוד מה היה שם. אף תחקיר של צה"ל שנעשה לא הוציא את המיץ מסיפורי הקרב האלה ושום חומר לא מתקרב לעדויות האישיות שמתפרסמות בנעמוש. הקרב הזה הפך לחלק חשוב בחיים שלי וכל טיפת מידע מאירה המון, עבורי ועבור ילדיי".

אביגדור מתגורר כיום על חלקת אדמה בשכונת נווה חיים בחדרה, שאותה רכש אביו לפני מלחמת ששת הימים ועליה בית ישן שאותו התכוון לשפץ ולהתגורר בו עם אליזבט. נפילתו בקרב עצר את התוכניות. הוריו הותירו את החירבה כפי שהיתה. "הם שמרו את הבית הזה כמו אנדרטה", מספר אביגדור, "מסביבו נבנו בניינים חדשים ורק החורבה הזו עמדה שוממת".

40 שנים עמד הבית הישן ערירי וגלמוד, עד שההורים הלכו לעולמם. רק אז נכנס אביגדור למקום, בנה בית חדש ועבר אליו עם אשתו וששת ילדיהם.

"היום אני מבוגר ומעז לחפור בסיפור. גם לילדים שלי זה חשוב, כי אנחנו חיים על השטח שאבא שלי קנה, תיכנן לגור כאן ולא זכה".

אביגדור גרינשפן במחסום הקוביות 2018 [צילום: אורי גרינשפן]

לפני שנתיים החליט לעשות מעשה. לקח את בנו אורי ויחד נסעו לאיזור הקרבות של חטיבה 8. בתום שעות של התברברויות בשטח, הגיעו למחסום הקוביות לקראת שקיעה. "הרכב עשה קולות של 'נמאס לי', אז הלכנו ברגל. זאת היתה חתיכת עלייה, אבל היה ברור שאנחנו לא מוותרים. עלינו בשקט, בולעים את הנוף הפראי בעיניים, רואים ומבינים כמה קשה היה להילחם באיזור הזה, אתה לא רואה מה מחכה אחרי הסיבוב. ככה הגענו למחסום האבנים. זו היתה סגירת מעגל, כי בפעם האחרונה שהייתי שם, הייתי ילד בסיור שאירגן משרד הביטחון. הלב התרחב לי לראות את הילד איתי  על רקע הקוביות והאנדרטה, והוצפתי ברגשות. זה היה פשוט רגע מדהים והרפתקה שלא אשכח".

הוא מסכם את תחושותיו: "כל השנים הדחקתי את העניין כי אני אדם חזק מנטלית. השכול הזה היה נקודה של חולשה ורגישות מהילדות. אי אפשר להתגעגע למי שאתה לא מכיר ואין חוסר באדם שלא קיים. היום כשיש לי ילדים אני מבין מה זה אומר אבא, וכמה בעצם חסר העמוד הזה. הפסדתי משהו יקר-ערך, איזו הנהגה פנימית שאבא יודע לתת, ופתאום מבפנים יש געגוע ורצון למשהו שקשה להסביר. כנראה שעכשיו הגעתי לגיל שאפשר להתחיל".

אורי, בנו של אביגדור גרינשפן נ"י ונכדו של אביגדור גרינשפן ז"ל, על רקע קוביות הנ"ט

7 מחשבות על “אליזבט ואביגדור

  1. מרגש עד דמעות. איך ממשיכים מכאן בחורה כל כך צעירה עם חלומות ורודים שהכל נחרב בבת אחת. עצב 😦
    אלוהים נתן לך כוחות לא להישבר.

    אהבתי

  2. את אשה אמיצה מעוררת השראה, מעניין לי איך התפרנסת כאשה צעירה עם ילד קטן במה עבדת אליזבט?האם קיבלת התגמולים ממשרד הבטחון או שמשפחת בעלך ז'ל לקחה את הכסף לעצמה. רק בריאות וטוב שיהיה לך.

    אהבתי

  3. מעניין ומרגש. כמה חשובה סגירת המעגלים בחיים בכל גיל ובכל שלב משלבי החיים.
    התרומה של עבודת המחקר והבאת הסיפור, הן של הקרב והן של הסיפור האישי משמעותית, מלמדת, פותחת, נוגעת ובהחלט מרגשת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s