גירוש הסורים מהגולן (4), הדרוזים

גירוש התושבים הסורים מהגולן, כתבה 4 בסדרה: סיפורם של הדרוזים * הם היחידים שלא גורשו מהכפרים בזכות רעיון הקמת מדינה דרוזית * בישראל ציפו להכרת תודה, אבל קיבלו עדה גאה שמתעקשת על נאמנותה לסוריה ומאז 1967 לא מוכנה להכיר בשלטון ישראל * רשתות ריגול, סירוב לתעודות זהות כחולות, הפגנות ושביתות * מה שלא מונע מרבבות ישראלים לסייר בכפרים בדרך לחרמון או בטיולים

מג'דל שמס 1987 [צילום: יגאל אשוח]

יום ראשון ה-11 ביוני 1967 מצא את הרמה הסורית פצועה והמומה. חטיבות צה"ל סיימו לכבוש אותה בשעות הלילה הקודם, ובכך תמה מלחמת ששת הימים. מתוך כ-130 אלף תושבי הרמה, נותרו בעיר קונייטרה ובכפרים מספר מועט של אזרחים. היחידים שלא נמלטו מאימת הפצצות חיל האוויר והמתקפה היבשתית היו אנשי חמשת הכפרים הדרוזים בצפון הרמה.

בראיון כאן עם מנו שקד, מפקד חטמ"ר 3 במלחמת ששת הימים, הוא הודה כי היתה פקודה לא כתובה – "לדאוג שהאזרחים הסורים יעברו את הגבול ויעזבו, ולא יחזרו".

לשאלה איך זה קרה בפועל, השיב: "באנו אליהם ואמרנו להם אתם צריכים לעזוב. היו שם צ'רקסים, דרוזים, מוסלמים. הצ'רקסים היו דווקא נחמדים, אבל את הדרוזים לא גירשנו. הגעתי לכפרים שלהם להיפגש איתם, באתי עם נשק וכמה חיילים, ומולי ישבו ראשי הכפר. דיברתי איתם קצת בעברית וקצת באנגלית. ואז אחד מהם אומר לי – תראה, אני דרוזי וזה הבית שלי וזה הכפר שלי, זו לא המדינה שלי. אם אתה תהיה בסדר ותבין – אנחנו חברים. אם תרצה לגרש אותנו – אנחנו נילחם, ואנחנו יודעים להילחם. יכול להיות שתנצח, אבל תחשוב'. אמרתי להם אני לא עושה נגדכם כלום".

כתבה זו הינה הרביעית בסדרה על גירוש אזרחי הגולן הסורי אחרי מלחמת ששת הימים. והפעם – סיפורם של הדרוזים שלא גורשו.

היא מבוססת על חומרים מאתר "נכבה", אתר "זוכרות", אתר Jawlan לשעבר ועל חומרים עצמאיים שנאספו עם הזמן במסגרת הבלוג נעמוש. 

לכתבה הראשונה בסדרה – לחצו כאן. לכתבה השנייה – לחצו כאן. לכתבה השלישית – לחצו כאן.

מג'דל שמס 1978 [צילום: ראובן מילון]

מזלם של הדרוזים ברמת הגולן של יוני 1967 שפר עליהם. הם לא איבדו את בתיהם ואדמותיהם, ולא את כפריהם, כמו יתר תושבי הגולן הסורי.

על פי נתוני מיפקד אוגוסט 1967 שביצע המימשל הצבאי ברמת הגולן נמנו 2,918 איש בכפר מג'דל שמס, 1,425 בבוקעאתה, 705 במסעאדה, 578 בעין קיניא, 173 בסחיתה. נתונים אלה מגלים כי הכפר מג'דל שמס לא ננטש כלל, וכי מסעאדה וסחיתה ננטשו בחלקם.

לכפרים אלה הותר להישאר כחלק מהמדיניות האוהדת של ישראל כלפי הדרוזים – כפי שגם ב-1948 ישראל לא גירשה אותם. רק תושבי הכפר סחיתה נאלצו להיפרד מכפרם ב-1970, מכיוון שהיה סמוך מאוד לגבול. הכפר נהרס והתושבים ברובם עברו למסעאדה. כיום נאמד מספר הדרוזים ברמת הגולן ב-26 אלף איש. 

העדה הדרוזית בישראל פנתה עם סיום מלחמת ששת הימים לראש הממשלה לוי אשכול, לשר הביטחון משה דיין, לשרים ולאישים נוספים, ודיברה על לבם שיתייחסו יפה לבני עדתם בגולן. מתוך מכתב ששלחו המורים בדליית אל כרמל ב-22.6.1967 לראש הממשלה לוי אשכול: "אנחנו המורים הדרוזים בדליית אל כרמל גאים בתור אזרחים במדינה הזו בנצחונות הנפלאים של צה"ל. צה"ל ניצח בכיבוש הרמה הסורית שבה מתגוררים כ-8,000 דרוזים ורבים מבניהם של אלה משרתים בצה"לוסבלו קשה במשך המשטר הסורי. אנו מבקשים שתגלו עניין בגורלם של הדרוזים הנ"ל ותספקו להם מזון ומצרכים נחוצים. כן תתחשבו בהחלטה על גורלם בעת המו"מ עם סוריה, שלא יתנקמו בהם כפי שהתנקמו בעבר".

יולי 1967, דרוזים מעין קיניא מוכרים פירות לחיילים על המשקל [צילום: האוסף הציוני, אונ' הרווארד]

אלא שישראל לא התכוונה לפגוע בדרוזים מהגולן ולא לסלק אותם, כפי שעשתה עם יתר תושבי הגולן הסורי.

ברקע עמדה האפשרות של הקמת מדינת הדרוזים, שתהווה חיץ בין ישראל לבין ירדן וסוריה. מדינה כזו קמה בשנת 1921 בזמן השלטון הצרפתי והיתה קיימת כ-15 שנים. מי שפעל למימוש הרעיון היה השר יגאל אלון, שכבר ב-1946 העלה את הנושא בפני דוד בן גוריון, וחזר על כך מיד אחרי סיום מלחמת ששת הימים. בשיחות עם אשכול, דיין, רבין, בכירי המוסד וראשי העדה בישראל, ניסה אלון להביא למימוש חזונו להקמת רפובליקה דרוזית, שתשתרע על פני דרום סוריה ותהיה בת ברית של ישראל.

כפרי הדרוזים בגולן היו אמורים להיות חלק מאותה מדינת ג'בל דרוז. הרעיון לא הבשיל למעשה. בישראל חשבו אולי שהם סיפחו לשורותיהם עדה מתחנפת ואסירת תודה על שלא סולקה מאדמותיה, אבל לא כך היתה המציאות. הדרוזים סירבו לקבל את מרותה של ישראל, התייחסו לשלטון החדש בעוינות והצהירו על המשך נאמנותם לסוריה.

בתחילת אותה תקופה אף הוטל עוצר לילי על הכפרים הדרוזים מהשעה 17:00 ועד עלות השחר, ונאסר עליהם לצאת מהכפרים בשעות היום. 

מג'דל שמס 1981 [צילום ישראל סאן, האוסף הציוני, אונ' הרווארד]

כבר בימים הראשונים שלאחר כיבוש רמת הגולן, החלו הדרוזים להתארגן כדי לשמר את זהותם, את אדמותיהם ואת כבודם הלאומי. הם פיתחו מוסדות עצמאיים, טיפחו סולידריות קהילתית, נצמדו לסמלים הלאומיים הסוריים, שמרו על קשר עם המולדת וסירבו לקבל תעודות זהות ישראליות. רק דרוזים בודדים הסכימו לשתף פעולה עם המימשל הצבאי הישראלי.

במובן מסוים הדרוזים מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן. לגורמי המימשל והצבא של ישראל היו דרוזים שסיפרו דברים אחרים. כך תיאר את היחסים אלוף פיקוד צפון באותה תקופה, דוד אלעזר, בהופעתו בפני חברי ועדת חוץ וביטחון בינואר 1968: "אני מבקר קבוע בבתי הדרוזים במג'דל שמס. הדרוזים מאושרים מהשלטון הישראלי. הם מאושרים מפני שאנחנו עשינו עבורם דברים שהסורים לא עשו בשבילם, כגון דואר, מרפאה, טלפון, דרך למקום קדוש לתפילה, סעד וכדומה, דברים שהם לא זכו להם במשך 20 שנה. נכון שיש משפחות שיש להן בנים המשרתים בצבא הסורי. הבטחתי להם שכל בן דרוזי אשר יערוק מהצבא הסורי יעבור חקירה ויוחזר לכפר, ואומנם יש עשרות שחזרו".

עין קיניא ופיתה דרוזית. צילום מזעורה [לחצו להגדלה]

אבל לא כל הדרוזים בגולן היו מאושרים משלטון ישראל. למעשה, רובם. מיד אחרי כיבוש הרמה החלה פעילות עוינת שלהם. תושבים רבים בכפרים עסקו באיסוף מידע צבאי ואזרחי, שהועבר לידי המודיעין הסורי. הגבול היה פרוץ באותם ימים, והדרוזים היו עוברים אותו בלי בעיות כדי להעביר את החומר ולקבל הנחיות. כבר בספטמבר 1967 נעצר הדרוזי הראשון באשמת ריגול למען סוריה.

מעריב, פברואר 1973

ב-1973 נחשפה רשת הריגול הגדולה ביותר שפעלה בקרב הדרוזים. שכיב אבו ג'אבל, תושב מג'דל שמס, שהיה לפני מלחמת ששת הימים קצין במודיעין הסורי, לא חזר אחרי המלחמה לכפרו. ב-1969, במסגרת איחוד משפחות, הותר לו לחזור הביתה אחרי שהצהיר כי לא יפעל נגד ישראל.

שכיב, שיצר קשרים אישיים עם אנשי המימשל האזרחי ברמת הגולן, לא עמד בהבטחתו. ב-1972 הקים רשת בת כ-60 איש, שעבדו במקומות שונים בצפון הארץ ואספו כל חומר אפשרי, כולל מידע גלוי כמו עיתונים, שהועבר לסורים.

הרשת נחשפה בינואר 1973 לאחר שעיזאת אבו ג'אבל בן ה-21, בנו של שכיב, יצא בלילה מושלג להעביר חומר למפעילים הסורים. מארב של משמר הגבול ירה למוות בדמות החשודה. ברשותו נמצאו חומרים כולל שמות הפעילים מהכפרים הדרוזים, שחמישה מהם נתפסו באילת. הם הועמדו למשפט ונידונו לתקופות מאסר שונות על פי חומרת העבירות.

שכיב אבו ג'אבל נידון ל-315 שנות מאסר [30 שנה על כל אחד מעשרת סעיפי האישום שבהם הורשע], אבל השתחרר אחרי 11 שנים בעיסקת חילופי שבויי הנח"ל בלבנון. לימים כתב בזכרונותיו כי המידע שהעבירו חברי החוליה סייע לצבאות סוריה ומצרים במלחמת יום כיפור וכן בכיבוש מוצב החרמון. אנשי צה"ל ושב"כ פקפקו בהבנתם הצבאית של חברי הרשת וטענו שהם העבירו מידע שולי ולא מדויק.

פעילות הריגול לאורך השנים כללה איסוף מידע וצילומים של בסיסים ומחנות צה"ל בגולן ובצפון הארץ, מידע קונקרטי על היערכות צה"ל בחרמון, שדות מוקשים שצה"ל הניח, נסיונות לפגוע במחסני אמל"ח של צה"ל, הנחת מוקשים בצירים, איסוף נשק ואמצעי חבלה, שליחת מעטפות נפץ, כוונות לחטוף ולפגוע בטייס סורי שערק עם מטוסו לישראל ב-1989 ועוד.

מפת כפרי הדרוזים ברמת הגולן [ממערב למזרח]

הדרוזים בישראל הרגישו מבוכה מפרשיות הריגול של אחיהם בגולן. אחד מבכירי העדה, כמאל מנסור, אמר על כך ב-1973: "זהו עניין חמור. על אחינו הדרוזים ברמת הגולן לבחור מבין שתי אפשרויות. האחת, לקבל את הקו של העדה הדרוזית בישראל – נאמנות למדינת ישראל ללא סייג, או להסיק את המסקנות. מה שמכאיב בפרשה הזו הוא שהדרוזים ברמת הגולן זכו מצד השלטון הישראלי ליחס ולקידום ופיתוח יותר משזכינו אנו בשנים הראשונות של קום המדינה. עליהם לזכור שהסורים אינם רוצים את טובתם ולא את טובתנו, וכל מעשיהם מיועדים לפגוע בקשרים הטובים שלנו עם היהודים. חובתו של כל דרוזי ברמת הגולן להתחמק מהסורים ומשליחיהם".

אבל דרוזי הגולן המשיכו לדבוק בעמדתם. הילדים בכפרי הגולן גדלו לתוך אווירה אנטי ישראלית. כשבגרו, נשאבו רבים מהם אל הפעילות החתרנית. "זה היה נורמלי לעשות דברים כאלה", סיפר לנו לא מזמן אחד מאותם נערים, שבשנות ה-80 נתפס בפעילות עוינת ונידון ל-12 שנות מאסר. "אף פעם לא הסכמנו שיהיה פה שלטון ישראלי".

על פי הערכות, כ-800 דרוזים נתפסו מ-1967 בפעילות ריגול, חבלה או הסתה, ונידונו לתקופות מאסר. מאות אחרים ישבו במעצר מנהלי לתקופות קצרות, ללא התערבות של בית משפט. חלק מהם, לטענת הדרוזים, על לא עוול בכפם.

הסבר ישראלי טיפוסי לעקשנותם של דרוזי הגולן שלא לקבל את מרות ישראל מתחלק לשניים. 1) החשש שהסורים יתנכלו לדרוזים שבשטח סוריה. 2) האפשרות שביום מן הימים הגולן יחזור לסוריה ואז יסגרו איתם חשבון.

הדרוזים בגולן דוחים את ההסברים האלה וממשיכים לטעון בלהט שהם נאמנים לסוריה בלי תירוצים ובלי מרכאות. "גדלנו כסורים לכל דבר ואנחנו תחת כיבוש של מדינה גזענית שלא רוצה אותנו", מסביר סלמן פחר אל-דין ממג'דל שמס. "הדרוזים לא באמת רצויים בישראל, ואני מתכוון גם לאחינו בבית ג'אן ובדליית אל כרמל, ובכל מקום אחר בישראל. ישראל היא מדינה שדוחה אותנו, הגזענות נגד ערבים או נגד דרוזים נמצאת בכל מקום".

צילום אוויר – ארבעת כפרי הדרוזים בצפון רמת הגולן [מקור תצ"א: אתר מועצת בוקעתא]

ב-1980 החלה ממשלת ישראל להכשיר את הקרקע לקראת סיפוח הגולן, דרך פיתוי התושבים לקבל אזרחות. הניסיונות עוררו התנגדות. באסיפה כללית ופתוחה של כל תושבי הכפרים בצפון הגולן, הוחלט להטיל חרם טוטאלי על כל מי שיקבל תעודת זהות ישראלית.

בדצמבר 1981 חוקקה הכנסת את חוק רמת הגולן, שלמעשה החיל את ריבונותה על השטח. בישובי ישראל בגולן [ולא רק בהם] היתה שמחה וצהלה, בכפרים הדרוזים – יגון ואנחה.

שר ההגנה הסורי מוסטפה טלאס אמר כי הכרזת ישראל כמוה כהכרזת מלחמה וכי סוריה תגיב על כך בחוד החרב. כוחות צה"ל בגולן נערכו להסלמה בגבול. שר הביטחון אריאל שרון סייר ברמה ונפגש עם אלוף פיקוד צפון ועם ראשי המתיישבים. ג'יפים של משמר הגבול סיירו ברחוב הראשי של מסעאדה, בציפייה להפגנות אלימות. ילדי הכפר קידמו את פניהם עם דגלים שחורים.

"זהו יום שחור לכולנו", אמר אחד מתושבי מג'דל שמס בתגובה לצעד הדרמטי. "ישראל צריכה להבין שאיננו שייכים לה. זוהי אדמה סורית ואנחנו אזרחים סורים".

מג'דל שמס, מבט מצפון. משמאל גדר הגבול. על הגבעה במרכז הכפר: מוצב צה"ל [להגדלה לחצו פעמיים]

בממשלה קיוו שעל ידי חוק הגולן יוכלו לכפות אזרחות ישראלית על הדרוזים, אולם אלה נותרו בעקשנותם לשמור על הערביות של הגולן. ב-14 בפברואר 1982 החלה שביתה כללית בכפרים הדרוזים בגולן, שנמשכה כחצי שנה ולוותה בסידרה ארוכה של פעולות בלתי אלימות, שעוררו תמיכה וסולידריות בסוריה ובעולם. השביתה פגעה בין היתר במפעלי תעשייה בקרית שמונה ובמקומות עבודה אחרים שהעסיקו דרוזים.

"אנחנו סורים ומרגישים סורים, זה המצפון שלנו, תכבדו את זה", הם מסבירים לישראלים. נאמנותם למולדתם הישנה לא מעסיקה במיוחד את דמשק. "בסוריה לא מדברים עלינו ולא על הבעיות שלנו, שכחו אותנו", סיפרו לנו דרוזים בגולן. "מזכירים אותנו רק כשזה משרת את המשטר".

עיקר הבעיות של הדרוזים בגולן הן מים ואדמה. לטענת האגודה הערבית לפיתוח הגולן, שיושבת במג'דל שמס, לכל מתיישב ישראלי בגולן מוקצים 700 קו"ב מים לשנה לדונם אדמה, בעוד שלחקלאים הדרוזים מוקצים בין 70 ל-100 קו"ב. בעיה נוספת שנוצרה בשנה האחרונה היא התוכנית להקמת כ-40 טורבינות רוח על אדמות דרוזיות. על רקע העניין פרצו עימותים שבהם נפצעו מפגינים ואחרים נעצרו. "האדמות האלה הן שלנו כבר מאות שנים, נולדנו כאן", אמרו. 

מסעאדה, שוק יום שישי

אירוע חמור במיוחד מבחינת מדינת ישראל היה ב-15 במאי 2011, כשבמסגרת יום הנכבה הפלסטיני נפרץ הגבול עם סוריה בגזרת מג'דל שמס. תשעה פלסטינים נהרגו, עשרות נפצעו ומאות הצליחו לחצות את הגבול ולהגיע למג'דל שמס, לקול מצהלות הדרוזים שעודדו אותם והעניקו להם סיוע. 

עם תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, הפגינו הדרוזים בגולן את הלויאליות שלהם למשטר אסד. ב-2015 הם תקפו אמבולנס צבאי שעבר במג'דל שמס והוביל מורדים פצועים לטיפול בבית חולים בישראל, רצחו במכות אחד מהם ופצעו אנוש אדם נוסף. החיילים שהיו באמבולנס נמלטו בעור שיניהם.

הדרוזים ברמת הגולן חוששים לגורל אחיהם שנותרו בכפרים בשטח סוריה. ב-2017 איימו לחצות את הגבול כדי לסייע לאחיהם בכפר חאדר [כ-4 ק"מ ממזרח למג'דל שמס] לאחר שלוחמי ג'בהת אל-נוסרה רצחו תשעה ופצעו 23. בעקבות כך הודיעה ישראל כי תמנע מהכנופיות ומהמורדים לפגוע בדרוזים המתגוררים בגולן הסורי.

מדי מערכת בחירות לכנסת או לרשויות המקומיות פורצות מהומות בכפרים, בעקבות נסיון הדרוזים הפרו-סורים לסגור את הקלפיות ולחבל בבחירות. מספר המועמדים לראש רשויות הכפרים הוא בודדים ואלה סובלים מחרם, ניכור, התנכלויות ואי-שיתוף פעולה.

מהומות במג'דל שמס במהלך הבחירות לרשויות המקומיות, אוקטובר 2018 [צילום מסך מתוך כאן 11]

האווירה האנטי ישראלית נמשכת כבר 53 שנים, אם כי כיום עוצמתה פחותה בהרבה לעומת שנות ה-70 וה-80, שהיו שנים רוויות בפעילות חתרנית של ריגול ומזימות נגד המדינה.

אווירה זו כמעט שפסחה על הקשר של הדרוזים בגולן עם האזרחים הישראלים, שעוברים בכפרים במהלך טיוליהם, או לחרמון וממנו. דרוזים רבים מתפרנסים מתיירות פנים – מסעדות, צימרים, רוכלים. הנוכחות הישראלית מצטמצמת אחרי אירועים בגולן נגד צה"ל והמדינה. מאיימים לא לקנות אצלם יותר, מזכירים את נאמנותם לסוריה ומציעים להם להצטרף לחיזבאללה. אחרי שהעניינים נרגעים, כולם חוזרים לקנות ולאכול.

אין על פיתה דרוזית עם לבנה על הדרך. דובדבנים, סחלב, כנאפה, דבש. אתרים כמו בירכת רם וכיכר סולטן אל אטרש, וגבעת הצעקות המיתולוגית שדעכה עם הגעת הסקייפ.

המשכה של המלחמה הפנימית בסוריה והפגיעה במעמדו של משטר אסד, גרמה לדרוזים רבים בגולן לחשב מסלול מחדש. יותר ויותר צעירים מעוניינים ללכת קדימה ולא לחיות לפי מסורות ותכתיבים. הם רוצים דרכון ישראלי ולא תעודת מעבר. לכעשרה אחוז מכלל הדרוזים כיום יש תעודות זהות ישראליות. הנידוי והחרם על דרוזים שמעיזים להכיר בישראל פוחתים והולכים, אבל הרוב עודנו נאמן לסוריה. לא שוכחים לרגע איפה נולדו ההורים.

מסעאדה, יום שוק ליד ברכת רם, 1967 [צילום: האוסף הציוני, אונ' הרווארד]

13 מחשבות על “גירוש הסורים מהגולן (4), הדרוזים

  1. רוצה לדעת לאן נושבת הרוח בדוק את עמדת הדרוזים

    במלחמת השחרור לחמו הדרוזים כנגדנו, שאל את תושבי הכרמל בית אורן מה עוללו להם הדרוזים לפני קום המדינה.

    מתי שינו את עורם – לאחר הקרב על רמת יוחנן , בו הבינו מי הצד שהולך להיות המנצח ומאז הם שותפים מלאים

    ברמת הגולן ההבנה שלהם שאנו במעמד ארעי ולכן נאמנותם לסוריה.

    אם בעוד 50 שנה יבינו כי אנו הולכים לשבת שם למאות שנים נוספות יחליפו את עורם.

    ואיני כותב זאת לגנותם , אלא זה הצורך ההישרדותי כעדה קטנה בגודלה המספרי.

    Liked by 1 person

  2. האתר איבד את פרצופו, מאתר שמנסה לחקור ולתת עובדות, לאתר לקידום אג'נדה..
    שימו לב מה המקורות לכתבה זו (וכנראה גם לקודמות בסידרה)
    "היא מבוססת על חומרים מאתר "נכבה", אתר "זוכרות", אתר Jawlan לשעבר ועל חומרים עצמאיים…."

    אהבתי

  3. בשום מקום בעולם שום ממשלה לא היתה מסכימה שאזרחים שחיים בתחומה לא יהיו עם תעודות זיהוי מקומיות. רק במדינה המתרפסת שלנו המתיפיפת מסכימים לחרפה הזו.
    מצדי כל הדרוזים בגולן שבלי תעודות זהות ישראליות ובלי לשרת בצה"ל (מסים הם משלמים ?)יכולים לארוז ולעבור את הגבול.
    שם יקבלו אותם בכבוד מלכים והם יוכלו להניף דגלי סוריה מעל הגגות.

    אהבתי

    • מיליוני אנשים חיים בארצות הברית עם "גרין קארד", שמאפשר לעבוד ולהימצא במדינה אבל בלי זכויות של אזרח, הצבעת בבחירות או בכלל להיות אזרח. וזו רק דוגמה קטנה ממדינה אחת. ישראל לא "מתרפסת", ולא נעליים, מספיק עם הגישה הצרה הזאת של "מי שלא איתי הוא אויב שלי", יש הרבה דברים בין לבין.

      אהבתי

  4. נראה שכמה מהמגיבים פה לא יודעים ולא מבינים את עמדת הדרוזים: אין מדינה דרוזית, אין להם לאום. זו דת, והם שייכים בלאומיותם למדינה שבה הם חיים. צריך להפריד בין הדת ללאום – (דבר שרוב היהודים בישראל לא מבינים) – וברוב מדינות העולם זה כך. יהודי בריטי נאמן לבריטניה, לא לישראל, גם יהודי אמריקאי נאמן לארצות הברית, והצרפתי לצרפת. דרוזי שגר בלבנון לאומיותו לבנונית, מי שגר בסוריה – לסוריה, ומי שבישראל – לישראל. אין הצדקה לפעילות אנטי-ישראלית או תומכת את המודיעין הסורי, אבל אל תצפו שמי שנכבש (זמנית, אולי?) יהפוך פתאום את לאומיותו לזו של הכובש. לא יקרה. הוא יישאר סורי.

    אהבתי

    • המשתמש האנונימי צודק לגמרי.
      לאום שונה מדת. לאום מוגדר ע"י מספר פרמטרים, ובראשם – טריטוריה. ולכן אין לאום יהודי או דרוזי, אבל יש לאום סורי. היהודים בארה"ב חוגגים את ה-4 ביולי, לא את יום העצמאות (בעיני ראיתי). רובם לא יודעים מתי יום העצמאות של ישראל.
      ישראל היא אחד המדינות היחידות בעולם שמתכחשת ללאום שלה – הלאום הישראלי. רוב הישראלים לא רק שלא מכירים בלאומיותם (שאליה שייכים גם הדרוזים בכרמל, הערבים הישראלים, ובהכרה מלאה) – אלא אפילו לא מודעים לכך שיש כאן בעיה!… ולכן לא רק שיש בורות בעניין, אלא אין אפילו כל דיון על זה.
      אחת התוצאות העצובות והמזיקות של המצב הזה הוא – חוק הלאום הגזעני, שמוציא מהלאום הישראלי 21% מחבריו.
      למי שרוצה להעמיק בנושא הזה, אני ממליץ בחום על ספרו של פרופ' יוסף אגסי, "בין דת ללאום". אגסי גם ישמח לשוחח אתכם על כך בביתו – הייתי אצלו כבר פעמיים.

      אהבתי

      • צחקתי קלות

        "ובראשם טריטוריה"

        כלומר טריטוריה ישראלית נאמנות לישראל

        אבל הדרוזים המבוגרים לפחות בחושיהם בדעה כי הרמה תוחזר לסורים ולכן הנאמנות היא לסוריה

        הדור הצעיר שלא ידע את פרעה ( הסורי ) ונהנה ממה שיש לישראל להציע להם, לדעתי בדעה שונה.

        הזמן יוכיח מי צדק

        אהבתי

        • ישראל היקר,
          לא הבנתי את תגובתך לעומקה. אני מעריך שהבעיה היא אצלי.
          לכן אנסה להסביר שוב: לאום הוא קבוצה של אנשים עם תרבות משותפת החיים בשטח מוגדר (לא בהכרח מגודר, בגדר, אבל ידוע ומוסכם). בד"כ יש להם מאפיינים משותפים נוספים, כגון: שפה, דת או דתות קרובות, אתוס היסטורי, וכו'. אבל כן – טריטוריה היא מרכיב הכרחי בהגדרת הלאומיות. יש לכך חריגים, וביניהם הדרוזים בגולן. יש ציפיה שהם ישייכו את עצמם ללאום הישראלי (וזה בעייתי בפני עצמו, שהמדינה עצמה לא מכירה בלאום שלה), אבל זהו תהליך שאורך זמן, אם בכלל יקרה. זה ההסבר שלי, ומדוע הדרוזים בגולן לא נאמנים למדינת ישראל – הם פשוט נקלעו למצב שלא בחרו בו, ולא עבר מספיק זמן מאז. לאומיות היא מושג שדורש מאות שנים כדי להתגבש.
          אבל, אחיהם הדרוזים בכרמל מרגישים שייכות מלאה ללאום הישראלי – ולו רק כי הם חיים בתחומי ישראל! בניגוד לאחיהם בלבנון, או בארה"ב. הם כמובן משרתים בצבא (לא שזה מהווה את הקריטריון היחיד לנאמנות), ומזדהים לחלוטין עם המדינה. לרבים מהם שמות עבריים, והצעירים כיום דוברים עברית טוב יותר מאשר ערבית.
          על פי ההסבר הזה, ברור מדוע היהודים בארה"ב וברוב מדינות העולם (כולל אפילו איחוד האמירויות, תימן ועוד) – לא משתייכים ללאום הישראלי, אלא ללאום של המדינה בה הם חיים. יותר מזה – הנסיון האלים כמעט לשייך אותם בכוח למדינת ישראל, גורם להם בעיה קשה של דימוי של חוסר נאמנות, או נאמנות כפולה, והוא אחד מהגורמים לאנטישמיות, שנובעת בין היתר מהחשש של הלא-יהודים, שהיהודים לא מספיק נאמנים למקום מגוריהם; ושבשעת מבחן יעדיפו את האינטרס של מדינת ישראל על פני ארה"ב – והמקרה של פולארד הוא הדוגמה המובהקת. נזכיר: נזק עצום ליחסים עם ארה"ב, חשדנות וזעם על מי שבעיניהם לא היה ישראלי בפוטנציה שסייע לישראל – אלא אמריקני שבגד במדינתו.
          השורה התחתונה: ההתעלמות מבעיית הלאום הישראלי יוצרת בלבול, חוסר הזדהות, קונפליקט עצום בין דת למדינה, כפיה דתית שלא קיימת בשום מדינה אחרת כלפי יהודים; ואפילו איום על היהודים החיים בחו"ל.

          ממליץ מאד לקרוא את ספרו של יוסף אגסי.

          אהבתי

  5. חלק מהמגיבים שוכחים שיהודים אולצו להמיר דתם והלכו לעינויים ולכל מני מיתות משונות במדינות עוינות
    גם הדרוזים לא מוכנים לוותר על לאומיותם אז תכבדו אותם
    כל עם או מדינה והבחירה שלו

    אהבתי

  6. צחוק הגורל הוא שאת רמת הגולן הישראלית-יהודית, בונים במרץ הדרוזים המקומיים. לו היו מכריזים על חרם עבודה בישובים היהודים ברמה, היו הם עצמם פושטים רגל, אבל גם מפריעים קשות להתפתחות הכלכלית של האזור. את הדרוזים בגולן אפשר לפגוש בישובים הישראלים כפועלי בניין / חקלאות / נקיון, וגם כקבלני בניין ותשתיות ואפילו רופאים במרפאות (כולל כאלו שלמדו באוניברסיטת דמשק בעבר הלא-רחוק). במובן זה הדרוזים מסייעים להתפתחות רמת הגולן הישראלית הרבה יותר מהפלסטינים, שבונים בהתמדה את הישובים היהודים ביהודה ושומרון כפועלי בניין, ומשמשים כפועלים במפעלי יצור באזור, אבל נשארים בחלק התחתון של השוק העבודה ולא תופסים עמדות בכירות.

    מה שלא עושה השכל, עושה הזמן והכסף… כדי לזכור כיום את השלטון הסורי צריך להיות בגיל 55+, ובעקביות מתרבים הצעירים שמבחינתם השלטון הסורי הוא פרק בספרי היסטוריה, ולא חוויה מהמציאות. הזהות הסורית של הדרוזים בתהליך דעיכה, צריך רק סבלנות.

    אהבתי

  7. מובן מלכתחילה שהמדיניות הישראלית כלפי הדרוזים בגולן נתונה בידי הפוליטיקאים שלא בטוח שיש להם ציונים טובים בהסטוריה, אזרחות ואפילו פוליטיקה…
    כדי להבין את הדרוזים יש להכיר את רזי הדת הדרוזי וחוקיה. אחד הכללים החשובים הוא להיות נאמנים למדינה שבה הם חיים. לכן בזמנו כאשר הועלתה האפשרות של החזרת הגולן במסגרת משא ומתן עם הדרוזים הרי שבאופן טבעי שגם אלה מהדרוזים בגולן שהחזיקו בתעודה הכחולה החזירו או רצו להחזיר את הת.ז הכחולה מכיוון שהם הבינו שהם אמורים לחזור לשלטון הסורי והרי אמרנו כי הכלל "להיות נאמנים למדינה בהם הם חיים….")

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s