גירוש הסורים מהגולן (5), דור שני

גירוש הסורים מהגולן – כתבה 5 בסדרה * אלאונור מרזה, בתו של צ'רקסי שנולד וגדל בכפר מנסורה שליד קונייטרה, יצאה עם בעלה הישראלי איתן ברונשטיין, חוקר הנכבה הפלסטינית, לאתר את ביתו ההרוס של אביה ולהנצחת הצ'רקסים בגולן * "הרגשנו עד כמה המסע חזרה לביתו היה משמעותי גם עבורו" * סיפורו של הדור השני לגירוש הגולן

אלאונור מנציחה על קיר במנסורה את שמות האנשים שהתגוררו כאן עד יוני 1967

החיבור בין איתן ברונשטיין אפריסיו לאלאונור מרזה [מרזמקו] היה מושלם.

הוא מומחה לעניין הנכבה הפלסטינית, היא בתו של אחד ממגורשי רמת הגולן הסורית.

ההיכרות הולידה סיפור מרגש של חזרה לשורשים, ספר משותף בשם "נכבה בעברית" ואת אדריאן, כיום בן 4. הם מתגוררים בבריסל, לשם עברו אחרי כמה שנים בתל-אביב.

איתן נולד בארגנטינה ב-1960, עלה לישראל עם משפחתו והפך למחנך פוליטי. יזם מפגשים בין יהודים לערבים, הקים את ארגון "זוכרות" לתיעוד גירוש הפלסטינים מישראל ב-1948 ולמימוש רעיון השיבה, פירסם ספרים בנושא ופועל רבות להחדרת המודעות לנושא אצל ישראלים.

איתן ואלאונור

אלאונור נולדה ב-1980 בצרפת לאביה פארוק, צ'רקסי שנולד וגדל בכפר מנסורה ברמת הגולן הסורית. בהמשך עברה משפחתו לקונייטרה. לפני מלחמת ששת הימים, בהיותו בן 24, טס פארוק לאלג'יר כדי ללמד ערבית. עם פרוץ המלחמה ניסה לחזור לסוריה, ועד שהעניינים זזו צה"ל כבר כבש את רמת הגולן והמלחמה הסתיימה.

לפארוק נודע שקונייטרה התרוקנה מתושביה, ולמעשה אין לו כל-כך לאן לחזור. הוא החליט להישאר עוד קצת באלג'יר, לאחר מכן עבר לפריז, שם הכיר את שנטל, יהודייה ממוצא אלג'יראי, השניים נישאו, השתקעו בצרפת והביאו לעולם בן ובת.

אלאונור הפכה לאנתרופולוגית פוליטית. את העבודות לה עשתה במסגרת מרכז מחקר צרפתי בירושלים. את עבודת התואר השני עשתה בנושא הזיכרון הקולקטיבי של אוכלוסיות שנעקרו מביתן ונודדות בעולם. הדוקטורט שלה היה על כפר קמא וריחניה – שני הכפרים הצ'רקסים בישראל, מה שהוביל אותה להגיע לארץ בשנת 2006 ולהתגורר לסירוגין בירושלים ובפריז.

יום אחד נסעה לרמת הגולן בניסיון לאתר את ביתו של אביה במנסורה, אבל לא מצאה ידיים ורגליים בין הריסות הכפר.

מנסורה 1970, צילום מצפון לדרום. בית הספר, מגדל המים והמסגד שבהמשך הכביש [צילום: יגאל אשוח]

אביה מנוע להיכנס לישראל בהיותו בעל אזרחות סורית. גם ככה הוא לא מעוניין לראות את כפרו ההרוס. הכאב גדול מדי. אבל לאלאונור בער למצוא את הבית בין ההריסות.

ב-2011 שלחה מייל לאיתן וביקשה שיעזור לה בחיפושיה. הוא השיב בחיוב, וכעבור מספר חודשים נסעו לגולן, מצאו את הכפר ושוטטו בין הריסותיו. העניינים ביניהם התגלגלו במהירות, ואלאונור ואיתן, שהיה פרוד עם ארבעה ילדים, הפכו לזוג.

הצ'רקסים מגיעים לגולן ומסלקים את הבדואים

הכפר הצ'רקסי מנסורה נמצא כ-2.5 ק"מ צפונית מערבית לקונייטרה הישנה וההרוסה, וכשני ק"מ ממזרח לקיבוץ מרום גולן. הוא ממוקם על אם הדרך, כיום כביש 98, בין קונייטרה לצומת בראון [קילומטר צפון-מערב]. זוהי צומת אסטרטגית. מכאן הכביש ממשיך צפונה לבוקעתא ומסעאדה, למערב לכיוון צומת וואסט ולמזרח לאחמדיה ולחאן אוריינבה [שהישראלים מכנים חאן ארנבה], שמתחבר בהמשך לכביש המוביל לדמשק.

צומת בראון, על שם הר בראון, שנמצא קילומטר מצפון לו, הוא השם הישראלי שהוענק לו אחרי מלחמת ששת הימים, כחלק ממדיניות של מחיקת זהות ושמות ערבים והפיכתם לישראלים. אצל הסורים נקרא ההר – תל ברעום.

מנסורה במפת רמת הגולן 2020

הצ'רקסים הגיעו לגולן בשנת 1877 בעידודו של השלטון העות'מאני, שביקש באמצעותם לפעול נגד חמולות של בדואים שעסקו בשוד והשליטו טרור. הצ'רקסים, שנטבחו על-ידי האימפריה הרוסית וגורשו מאדמותיהם בקווקז, התפזרו ברחבי אירופה וחלקם הגיעו לסוריה. הם הצדיקו את המוניטין שלהם כחיילים מצטיינים, נלחמו בבדואים והצליחו לדחוק אותם ממרכז הגולן.

הם בנו את עצמם לאורך הציר המרכזי בגולן. הם הקימו את קונייטרה, מנסורה, ביר אלג'ם, בריקה, ג'ואיזה, מומסיה, אל מודריה, עין זיוואן, סורמן, רוחניה, חושניה, פזרה ופחם.

תושבי מנסורה, כשאר תושבי הגולן, החזיקו בעדרי בקר וצאן, התפרנסו מחקלאות ומענפים קטנים כמו נגרות, ובעבודות מנהלתיות בקונייטרה. חלק מהם החזיקו וטיפחו סוסים גזעיים. למרבית בתי הכפר היו גגות רעפים. חלק מהצעירים שירתו בצבא הסורי.

על פי מחקרו של ד"ר יגאל קיפניס על ההתיישבות הסורית בגולן, התגוררו ברמת הגולן לפני מלחמת ששת הימים כ-30 אלף צ'רקסים. היישוב הצ'רקסי הגדול ביותר היה קונייטרה, שלימים הפך לבירת הגולן הסורי ובו התגוררו כ-9,000 צ'רקסים, כרבע ממספר תושבי העיר. בכפר מנסורה התגוררו כ-1,100 תושבים.

כפר בלב איזור רווי במחנות צבא ומיפקדות סוריות

הכפר מנסורה במפת מודיעין של פיקוד צפון מתקופת מלחמת ששת הימים

על הציר שבין קונייטרה למסעאדה היו בסיסים ומחנות צבא רבים. ממפת מודיעין של פיקוד צפון משנת 1967 אפשר ללמוד שמצפון למנסורה, על הציר שבין וואסט לחאן אוריינבה, שכנו כ-15 מחנות ועמדות ארטילריה, שכללו תותחים ארוכי טווח ותותחי נ"מ [לא כל העמדות הללו נראות במפה זו].

בסך הכל היו בקרבת מנסורה כ-30 נקודות של הצבא הסורי, שחלקן היו מיפקדות של גדודים וחטיבות שריון, תותחים וחי"ר, ואחרות היו חלק ממערך ההגנה על קונייטרה ועל הדרך שבין קונייטרה לדמשק.

העובדה שהכפר היה ממוקם על ציר ראשי באיזור רווי בצבא הביאה לו במלחמת ששת הימים רק צרות. בדו"חות ההפצצה של חיל האוויר מוזכר המקום פעמיים. ב-9 ביוני 1967, עם תחילת המתקפה היבשתית של צה"ל על הרמה הסורית, נרשמו בשעה 14:15 ארבעה יעפי הפצצה של מטוסי סופר מיסטר על כביש קונייטרה-מנסורה. שני יעפים נוספים, על שיירה סורית שנעה בקטע כביש זה, נרשמו למחרת בשעה 05:30.

מלבד זאת הופצצו מחנות ובסיסים רבים באיזור קונייטרה-מנסורה-מסעאדה, כמו גם בניין מיפקדת הצבא הסורי בגולן [1.5 ק"מ מדרום-מזרח למנסורה], כך שסביר להניח שהכפר ננטש ברובו במהלך ימי המלחמה, מרגע שמטוסי ישראל התבייתו על המיפקדות העורפיות והפציצו במשך חמישה ימים.

למנסורה – בעקבות בית אבא

ב-30 באוגוסט 2015 יצאו אלאונור ואיתן לאתר את ביתו של פארוק מרזמקו. "איתור שרידי הבית היה חוויה מרגשת עבורנו. גילינו את הבית בדיוק שנה מיום חתונתנו. אנחנו מאמינים ששיחזור תהליך איתור הבית יכול לשמש כמתודה לאחרים בעולם, שמעורבים בפרויקטים של זיכרון".

תחילה ביקרו השניים בבית הוריה של אלאונור בצרפת ועודדו את פארוק לשתף בחוויות על ילדותו במנסורה ואחר-כך בקוניטרה. הוא צייר להם סכימה של ביתו ובה תיאור מפורט של כל חלקי הבית. בעזרת גוגל ארת׳ הוא איתר את המיקום המשוער של ביתו, של שכנו פרופ' אמין סמקו ושל חמיד ינאן המוכתר וסימן אותם על הדפסה של צילום לוויין.

כן סימן את מיקום בית הספר היסודי וחלקת אדמה שבה נקברו כ-40 דרוזים ב-1894. עימות אלים פרץ בזמנו בין הדרוזים לצ׳רקסים בגולן. כעונש סירבו הצ׳רקסים להשיב את גופות הלוחמים הדרוזים וקברו אותם בשטח מנסורה. קשה להעריך עד כמה מדויק היה איתור המקומות הללו, מכיוון שנעשה רק על-פי הזיכרון של פארוק.

במשימת האיתור עזרו גם מספר מבנים שנותרו בשטח, כמו בית הספר "החדש" של הכפר, שנבנה ב-1965, ומגדל המים.

הצעד הראשון לחיפוש הבית היה רכישת תצלום אוויר של מנסורה מהמרכז למיפוי ישראל. הם השיגו תצ"א שבוצע ב-14 בפברואר 1969, פחות משנתיים אחרי כיבוש הגולן וגירוש תושבי מנסורה.

מיפוי הכפר מנסורה מתצלום אוויר ב-1969, לפני שהכפר נהרס בשיטתיות [לחצו להגדלה]

בצילום נראים הבתים עומדים על תילם. מבדיקה שעשו במפ"י ומקריאת המאמר של אהרון שי [גורל הכפרים הנטושים במדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים ואחריה, "קתדרה" 2002], הם משערים שמנסורה נהרס לקראת סוף 1969. ואכן, בצילומים מ-1970 שביצע יגאל אשוח מקיבוץ כפר גלעדי, ומתפרסמים כאן, נראה הכפר הרוס. המסגד הציורי דיין עומד שלם. אלה ימיו האחרונים.

הם הראו לפארוק את צילום האוויר, וזה איתר תוך דקות את ביתו וסימן מקומות נוספים. עם צילום האוויר באיכות גבוהה, שעליו סומנו האתרים השונים בכפר, הם חזרו להשוות את המקום דרך גוגל ארת׳. בית הספר ומגדל המים, שעדיין עומדים, שימשו לזיהוי נקודות נוספות: מעבר מים מתחת לכביש 98 שעבר בכפר, שגם הוא לא השתנה, וערוצים של שני ואדיות שחוצים את הכפר.

מחפשים בסלולר את הנ"צ של הבית. איתן ברונשטיין במנסורה [צילום: אלאונורה]

בסופו של דבר, הם יצרו את מפת מנסורה שלהם, כשלכל אתר ניתנה נקודת ציון. הנ"צ של ביתו של פארוק הוא E”30’47°35 N"28’8°33.

עם הקובץ השלם הזה נסעו למנסורה באוגוסט 2015. הם שיערו שבעזרת המצפן שבטלפון החכם, שמספק נ"צ, יוכלו לאתר את הבית של פארוק ואת הבתים האחרים. הם הגיעו לכפר, שמחו לגלות ששדה מוקשים סמוך הסתיים במקום שבו מתחיל הכפר.

השרידים העיקריים שנותרו מהכפר מנסורה: מבנה בית הספר שנבנה ב-1965 ומגדל המים [de colonizer]

הם נכנסו בשער בקר, הלכו דרומה לאורך כביש 98 ואיתרו בקלות את מעבר המים התחתי. מעט יותר דרומה ניצב מבנה בית הספר. משם פנו מערבה כ-200 מטר ואיתרו את מיקום הבית של פארוק. אלה היו רגעים של שמחה והתרגשות.

רק למחרת גילו ששמחתם היתה מוקדמת. כשבדקו שוב את הגילויים, מצאו למרבה מבוכתם שהם טעו בכ-150 מטר. ללא שיהוי וללא ארוחת בוקר נסעו שוב למנסורה, נחושים לאתר במדויק את הבית של פארוק. זה לקח להם שעתיים נוספות בתנאי מזג אוויר קשים. כל אותו הזמן ליוו אותם קולות נפץ וירי משטח סוריה – אותה מלחמת אזרחים הניטשת שם כבר שנים. איתן מתאר: "זה היה פס קול מעציב לנוכח מראה בתי הכפר ההרוסים מסביב".

הריסות הכפר מנסורה [צילום: יגאל אשוח]

לבסוף איתרו את הריסות הבית, הפעם באמצעות נ"צ משני הטלפונים. בדרך זו נוכחו שכל טלפון מראה לעיתים נ"צ שונה מעט. הם צילמו וידאו במעגל של 360 מעלות ושלחו לפארוק.

הוא זכר שזהו הנוף שראה מבית ילדותו והתקשר מיד כדי לחלוק את הרגע המרגש איתו ועם אשתו שונטל, אימה של אלאונור. "פארוק, אדם שחי בגלות, רחוק מביתו, והיה צריך להתחיל הכל מהתחלה, בירך אותנו על התמדתנו המחקרית. יכולנו לחוש לראשונה עד כמה מסע זה חזרה לביתו היה משמעותי גם עבורו".

אלאונור ואיתן הקימו את ארגון דה קולונייזר, המתמקד בכיבוש הישראלי ובטרגדיה הפלסטינית, ובאפריל 2016 ערכו מסע זיכרון לשני כפרים הרוסים בגולן תחת הכותרת "ברוכים הבאים לסוריה", בשיתוף העמותה לפיתוח הגולן [הדרוזית] ועמותת אל מרסד – המרכז הערבי לזכויות אדם ברמת הגולן. בהזמנה לסיור כתבה אלאונור: "אני חוזרת הביתה, האם תצטרפו אליי?".

25 המשתתפים ביקרו בין היתר בכפר סורמן ההרוס [סמוך לקונייטרה], עלו למסגד שלו והשקיפו על שטח סוריה.

מנסורה בארבע שפות, איתן ואלאונור. 2016 [צילום: איימן אבו ג'בל אתר jawlan]

ביוני 2017, במלאת 50 שנה לכיבוש רמת הגולן ולגירוש אזרחיה הסורים, חזרה אלאונור למנסורה וכתבה על קיר בית הספר את שמות המשפחות הצ'רקסיות שהתגוררו במנסורה. יחד איתה היו טימור לאי, נכד של משפחת שאשא מתושבות המקום – ראו כאן ביוטיוב. יצוין שמבנה בית ספר שימש את מתיישבי הגולן הישראלים כרפת.

הקשר עם אלאונור הביא את איתן להיות בקשר הדוק יותר עם סיפור הגירוש מהגולן. "זה היה בהחלט בשולי הפעילות שלנו ב'זוכרות', כי ההתבלטות היתה בנכבה של 48'. עם אלאונור כל נקודת המבט שלנו התרחבה. הסתכלנו על ישראל יותר כפרויקט קולוניאלי. הגולן הפך למשהו מאוד מרכזי וזה בגלל שהסיפור של אלאונור כל כך משם".

כאן היה כפר. מנסורה 1970 [צילם: יגאל אשוח, האוסף הציוני, אונ' הרווארד]

לדבריו, המדיניות הישראלית שמשקיעה מאמץ רב במחיקת כל זכר לעבר הערבי-סורי, מחזקת אצלם את תחושת השליחות להזכיר את המקומות ואת החיים שהיו ברמת הגולן לפני מלחמת ששת הימים – אוכלוסיה של כ-120 אלף אזרחים שבבת אחת נעקרו מאדמתם ונזרקו לגורלם.

הלהט שדבק בה למצוא את השורשים של אביה לא בא מהבית. אביה לא דחף ולא האיץ בה לחקור את ההתיישבות הצ'רקסית בגולן ולא את כפרו. יתרה מכך, אפילו ערבית הוא מעולם לא לימד אותה, למרות שבהיותה קטנה עברה המשפחה להתגורר בעמאן לצורך פרויקט שהיה מעורב בו. האמא שנטל היתה אומנם יהודיה, אבל לא ציונית. להתגורר בישראל מעולם לא עלה בדעתה.

באיזשהו שלב נוצר הדחף הזה, או נכנס החיידק, בהיותה בת ליהודייה ולמוסלמי שגדל בגולן, להביא את הסיפור ולמצוא בו גם את עצמה.

האם היה ניסיון להשאיר את הצ'רקסים בגולן? 

בסיטואציה מסוימת ייתכן שהצ'רקסים תושבי הגולן יכלו לקשור את גורלם בדומה לזה של הדרוזים, שממשלת ישראל החליטה להשאיר בכפרים ולא לגרש. החיבור אינו זר: בישראל, כאמור, מתגוררים כמה אלפי צ'רקסים בשני כפרים. הם נאמנים למדינה ומשרתים בצה"ל מאז 1948.

פה ושם הסתננו דיווחים על מגעים או נסיונות מצד אנשי מימשל וצבא לגשש אצל הצ'רקסים בגולן בעניין אפשרות החזרתם לכפרים.

צ'רקסי המתגורר בישראל ומעורה בהיסטוריה של עמו [ביקש להישאר בעילום שם] אמר לנו, שלא ידוע לו על פניות של ישראל לצ'רקסים של הגולן לחזור לכפרים.

המסגד של מנסורה 1970 [צילום: יגאל אשוח]

הוא סיפר שבריחת תושבי הגולן החלה אחרי שרדיו דמשק דיווח ש"היהודים באים וצריך לעזוב. את חלק מהאזרחים הצ'רקסים לקחו בטנדרים מזרחה, וכשצה"ל הגיע הכפרים היו ריקים. הכל נעזב בחופזה, הבתים עוד היו חמימים והאוכל על הכיריים. אני חושב שהצ'רקסים בישראל ששירתו בצה"ל יכלו להעביר לאחיהם בגולן מסר שהצבא הישראלי לא פוגע באוכלוסיה תמימה, ולכן מספיק שהם יישבו צפונים בבתים ולא יאונה להם כל רע. אבל הם לא העבירו את המסר ותושבי הגולן עזבו. אני לא חושב שהיתה להם אופציה אחרת. הצ'רקסים זו אוכלוסיה שחוותה רצח-עם ויש לה אינסטינקטים חדים. היא לא בוטחת בשום צבא שכובש".

לדבריו, צ'רקסים רבים עברו להתגורר ממזרח לקונייטרה ולימים היגרו לארה"ב ומתגוררים כיום בניו ג'רזי. "יש שם קהילה גדולה ומגובשת, כל אחד זוכר באיזה כפר הוא גר ועד היום הם מתרפקים על התמונות. אגב, בקונייטרה היתה צ'רקסית אחת שסירבה לעזוב והבית שלה לא נהרס. מכפר קמא היו באים לבקר אותה. אחרי כמה שנים חאפז אסד העניק לה מדליית הוקרה על עקשנותה".

ארבעה טנקים בגן ויצו בת"א

בחזרה לפרויקט ההנצחה בכפר מנסורה. איתן: "עוד דבר שלמדנו מאלאונור הוא שכל היחס לאסון הגירוש והעקירה מהגולן הוא טאבו בסוריה. אי אפשר לדבר עליו במושגים לאומיים סוריים. הפלסטינים קוראים לזה נכבה [אסון] ומדברים כל הזמן על הגירוש ועל הקורבנות שלהם ב-48'. אצל הסורים אתה כמעט לא מוצא ביטויים גלויים של אמירות לאומיות, שמדברות על התבוסה והעקירה שלהם. אצלם להודות בתבוסה נחשב לדמורליזציה, דבר שיוצר הלך רוח תבוסתני שמדבר על אסון אדיר, ולכן לא כדאי לדבר עליו. המשטר לא רוצה לקדם הלך רוח כזה".

לכך יש להוסיף שחאפז אסד היה בזמן מלחמת ששת הימים שר ההגנה ומפקד חיל האוויר. חלק גדול בתבוסה הסורית מיוחס לו, ולכן טבעי לגמרי שהמשטר בהנהגתו בעבר, וגם כיום בהנהגת בנו, לא מעוניין ולא רוצה לעסוק בזה. איתן מוסיף נקודה מעניינת: במשך כל השנים מאז 1967 הסורים תבעו את הגולן בחזרה, אבל לא הדגישו את חזרת התושבים – בעוד שהפליטים הפלסטינים של ישראל תובעים זאת כל הזמן.

חוץ מאלאונור ועוד כמה בודדים לא ידוע על יותר מדי אנשים בני דור שני, שעוסקים בנושא עקירת האזרחים הסורים מהגולן וההנצחה. כשאלאונור ואיתן עבדו על פרויקט הזיכרון בגולן, הם יצרו קשרים והגיעו לצ'רקסים צאצאי מגורשים. מישהו אף סיפק להם עץ משפחתי, שנתן להם שמות רבים של תושבים שהתגוררו בזמנו במנסורה. את כל השמות הם כתבו על קיר בית הספר. הם למדו שהקשר בעם הצ'רקסי הוא אך ורק משפחתי, לא לאומי סורי. זה הזיכרון העיקרי שנשמר.

הנצחה במנסורה 2016 [צילום: de colonizer]

שבע שנים התגוררו איתן ואלאונור בתל-אביב. לה זה היה קשה מבחינה אידיאולוגית. בפריז היתה פעילה בתנועות סולידריות של פלסטינים, ופתאום היא עוברת לגור במדינה שעבורה היא גזענית וסוג של טוטליטרית, וכל הזמן הולכת ומקצינה ימינה.

הקש האחרון מבחינתה היה כשאדריאן שלה, בן השנתיים וחצי, נכנס לגן ונחשף להיבטים לאומיים של מערכת החינוך. היא לא שוכחת איך הכניסה לגן ויצו בתל-אביב קושטה בערב יום העצמאות בארבעה טנקים מקרטון. בנקודה זו הרגישה שהיא לא יכולה עוד. הם חישבו את מסלולם מחדש והחליטו לעבור להתגורר בבריסל, שם קיבלה ג'וב כלבבה – ראש מחלקת מחקר בארגון פמיניסטי.

בינתיים כבר קיבלו פנייה מבמאי דוקו צרפתי, שמעוניין לעשות עליהם סרט. הם בטוחים שאחרי שתסתיים תקופת הקורונה הם יחזרו לבקר בגולן וימשיכו בפרויקט ההנצחה. מנסורה לא תצא להם מהלב.

לסדרת הכתבות על גירוש האזרחים הסורים מרמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים – היכנסו לכאן

הנצחה במנסורה. דבורה נוימרק, אמנית וחוקרת מקנדה, ניקתה חדר וייפתה אותו לקבלת אורחים שיגיעו מתישהו [לסרטון המיצג לחצו כאן]

15 מחשבות על “גירוש הסורים מהגולן (5), דור שני

  1. סדרת כתבות מרשימה נותנת הדגשים לזוית הסורית.אנחנו מתמקדים במלחמה ושוכחים שאחריה יש טרגדיות. חללי מלחמה והלומי קרב ויש אזרחים תמימים שלא היו מעורבים בשום פשע אבל משלמים על מחדלי ממשלתם. אני חושב שישראל לכל הפחות היתה צריכה לשלם פיצויים לאנשים המסכנים ולדאוג להם דרך הצלב האדום להתישבות מסודרת בסוריה, הם לא צריכים לשלם מלוא המחיר ולצאת לגלות במדינות רחוקות לתרבות שאינם מכירים. יש גבול כמה קורבן אפשר להיות. תודה על הכתבה המענינת.

    Liked by 1 person

  2. מחווה יפה של הבת אלונור והחברים. האם ברמת הגולן הישובים יסכימו להרים את הכפפה ולדאוג להנצחה של הכפרים בעבר הסורי… אני בספק אבל כדאי לנסות.

    אהבתי

  3. אכן, הצ'רקסים במרחב התיכון כמו הדרוזים(מקווה שגם הצ'רקסים שבגולן) נאמנים במדינה בה הם חיים. לצערנו הדרוזים ברמת הגולן ברובם מתכחשים גם כעת באחת מכללי הדת הדרוזית ואינם מוכנים ברובם להיות נאמנים במדינה שבה הם חיים וחיים טוב….
    כמוני שעליתי בילד מעיראק והעיראקים "ירשו" את רכוש הוריי, כך ההיסטוריה נוהגת בכל שטח נכבש ואנו יודעים לעיתים גם כיצד הצבא הכובש נוהג(להבדיל מהצבא הישראלי!!!)
    טוב עשו הרבה צ'רקסים שהיגרו אל מעבר לים וגורלם שפר עליהם ונמלטו מאימת
    הרצחנים המשתוללים בגולן הסורי

    אהבתי

  4. כל הכבוד על האומץ לכתוב על הנושא ולראות גם את בני האדם בצד השני. הצד המנצח יכול להרשות לעצמו נדיבות, וזה מתוך כוח, לא מתוך חולשה, כמו שסבורים רבים אצלנו. לעצם העניין: בואו נזכור, שעד לפני כמה עשרות שנים ניצחון צבאי וגירוש / עקירת אוכלוסיה היו עניינים משולבים (ראו את מה שקרה במלחמת העולם השנייה, שבה עשרות מילונים נאלצו לעקור מבתיהם ההיסטוריים בעיקר באירופה, כמו גם מה שקרה אצלנו ב-48', תקופה שהייתה צמודה מאוד למלחמת העולם השנייה ולמה שהתרחש בה). כמו שציינתי בעבר, לא נכון ולא הגיוני לשפוט מעשים שנעשו לפני 50 או 80 שנה במשקפיים של היום, שנת 2020. מה שנראה היום כ"עקירה", "גירוש", "פשע נגד אזרחים" וכו'… היה עניין מקובל אז. לא קמו באירופה תנועות לאומיות להחזרת מיליוני העקורים הגרמנים מ-1945 למקומות מגוריהם ההיסטוריים בצ'כיה או בפולין, למשל, גם לא קמו תנועות לאומיות להחזרת מיליוני צרפתים שברחו/ גורשו מאלג'יר בשנות ה-50 וה-60… שלא לדבר על עשרות מיליונים שיושבו מחדש ברחבי מזרח אירופה – רוסיה, אוקראינה והמדינות סביבן. הפלשתינים לעומת כולם, עשו מזה מקצוע, בתמיכת ארצות ערב (כך גם עקורי הגולן). וכך רוב העולם סבור שרק ישראל פושעת בעניינים אלה. בקטע הזה, אין ספק שהם הצליחו. פשוט גאונות שיווקית.

    אהבתי

  5. כמות הדעות ההומניטריות פה מדהימה.

    חילופין אוכלוסין עקב מלחמות היו גם בשנים האחרונות ביוגוסלביה של פעם בברית המועצות של פעם.

    רק הערבים יצרו מקצוע חדש ושמו פליט הממומן על ידי האו"מ.

    האו"מ מממן זאת כבר כדי לממן את המנגנונים שהוקמו , הרי אף מנגנון עם משכורות מנופחות לא יתנדב לסיים את תפקידיו ופחות את הפליטים המקצועיים.

    אני בעד הרעיונות ההומניטריים הנפלאים המועלים כאן בתנאי אחד.

    אותם רעיונות ייושמו גם בארצות ערב כלפי הקהילות היהודיות שהיו קיימות שם.

    אהבתי

  6. אינני מבין מדוע נותנים במה לאנשים שאין אהבת האומה ואהבת הארץ מהווה את
    נשמת אפם , בלשון המעטה !
    מדוע העורך היקר נותן את חילו לזרים ?!

    אהבתי

  7. בעל הבית השתגע,מה נהייה מהמקום הזה שנותן במה לשונאי ישראל
    נעמוש המעוז של סמולנים וקרנות עוכרי ישראל
    תחזור בך כי מורשת נצח ישראל לא ישקר

    אהבתי

    • איזה מין שיח אתה פותח פה בלי להזדהות בעצמך, תוך שימוש בסלנג של מסיתים ועוד רוצה שהבמה תהיה שלך ושאת האחרים יצנזרו.
      ולענין עצמו, אם דבריך מופנים כלפי ישראל הוברמן גבור ישראל שגם נפצע בקרב "על דעטפת עטפוך" מתבקשת ממך להתנצל בפניו פומבית.

      אהבתי

  8. שבוע טוב לכולם.
    חשבתי להביא משהו מן המקורות שלנו על גרוש והתיישבות.
    התלבטתי אם להביא זאת , והחלטתי שחשוב לעשות זאת.

    ההבדל בין תקופת המקרא להיום הוא שבתקופת המקרא היו תושבי הארץ
    עובדי עבודה זרה כולל הקרבת בניהם לאליליהם.
    על מנת שבני ישראל לא יגררו לכך הועמדו תושבי הארץ בפני 3 אפשרויות.

    א. להסתלק מכאן ולעבור למקום אחר . ( כפי שעשה הגרגשי ).
    ב. להשלים עם ישראל והיינו לקבל 7 מצוות בני נח ( כולל איסור עבודה זרה כמובן ),
    ולהיות תחת ריבונות עם ישראל.
    ג. מלחמה. (למעשה , חוץ מהגרגשי שהסתלקו התנהלה מלחמה עם שאר העמים ).

    בדורנו , גם במלחמת העצמאות וגם במלחמת ששת הימים השיקולים
    לגרוש היו בטחוניים .

    לאחר הקדמה זאת להלן ציטוט של דברי התורה .
    ספר דברים , פרשת ואתחנן , פרק ו' , החל מפסוק י'.

    וְהָיָ֞ה כִּ֥י יְבִיאֲךָ֣ ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָ֣תֶת לָ֑ךְ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹא־בָנִֽיתָ׃
    וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כׇּל־טוּב֮ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּ֒אתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃
    הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃

    שבוע טוב לכולם , בריאות איתנה.

    אהבתי

  9. משהו שאולי יכול להסביר את ההבדלים בין גורל הדרוזים וגורל הצ'רקסים: בקרב הדרוזים היו כמה ששימשו כמרגלים / סוכנים / סייענים לישראל בתקופה שעד מלחמת ששת הימים, והם גם ישבו בפריפריה הגולנית. היה בדרוזים יחס מסויים של אהדה ליהודים, לא חזק מדי, אבל משהו (הדרוזים פרעו ביהודי צפת ב-1838, השתתפו בצבא ההצלה עד שחזרו בהם, אבל גם החביאו את אבא חושי בשבת השחורה ועוד)

    בקרב הצ'רקסים לא ידוע על תופעה דומה, וכפריהם היו במרכז הרמה, מה שלא סייע להם. בויקיפדיה בערך על ההתיישבות הצ'רקסית בגולן מתוארת פניה של צ'רקסים מהארץ ליגאל אלון בבקשה שיתיר לכמה מאות צ'רקסים שנותרו בגולן להישאר, אך כנראה שהיא סורבה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s