בקומנדקר גנוב לגבעת האם

אבישי הדרי, מ"מ בגדוד 129, כותב על החוויה האישית שלו ממלחמת ששת הימים * תקופת ההמתנה בנגב, האשפוז בבית החולים באילת, הקומנדקר שלקח "בהשאלה", הנסיעה לצפון עם קצין הקשר והקמ"ן, הטנק שעליו עלה בגבעת האם והפציעה הקשה מפגז מרגמה * ומה גרם לו לחזור לעסוק מחדש בקרב על קלע אחרי למעלה מ-50 שנה?

שנות ה-60, המ"מ אבישי הדרי על שרמן

מאת אבישי הדרי

ל"תקופת ההמתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים, גוייסתי חודשים ספורים אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר. באותו הזמן עוד טרם הכרתי את אנשי הגדוד אליו צורפתי.

גוייסנו בצו 8 והיינו אחת מיחידות המילואים האחרונות שגויסו. כשהגענו לימ"ח בשדה תימן כדי להצטייד ולמשוך את הטנקים, מצאנו טנקים שעברו תהליך "קניבליזציה" על-ידי היחידות שהתגייסו לפנינו. בחלק מהטנקים פורקו כנות המקלעים, מחלקם נלקח הזיווד החיצוני, בחלקם חסר ציוד הצריח ואחדים היו אף ללא תושבות לטלסקופ. גם הזיווד שקיבלנו היה חלקי בלבד. לחלק מהטנקים לא היו פריסקופים ונאלצנו לחלק את המעטים שנשארו כך, שלפחות יהיה פריסקופ אחד לנהג בכל טנק. חסרו טלסקופים לתותח, משקפות, נשק אישי ותחמושת לטנקים. כך יצאנו למלחמה שאיש לא ידע אז האם תפרוץ ומתי (החוסרים הללו התמלאו בחלקם בזמן ההמתנה בכונתילה).

הגענו על גבי מובילי טנקים למצפה רמון ומשם בנסיעה על שרשראות דרום מערבה, דרך ציר הבקעות (בקעת סיירים, בקעת עובדה), לכיוון כונתילה שבגבול ישראל מצרים. לא ידענו אז שאנחנו חלק מתרגיל הטעיה גדול שעשה צה"ל ואשר נועד למשוך את כוח השריון האיכותי של מצרים (כוח שאזלי) מהציר הצפוני הסמוך לים למרכז סיני, כדי לפנות את הציר הצפוני לפריצה העיקרית של צה"ל.

בעת ההמתנה באיזור כונתילה התחלתי להרגיש רע. חום גבוה, צמרמורות, קשיי נשימה וכאבי ראש מטורפים. המצב הלך והחמיר, עד שהוחלט לפנות אותי לבית החולים הקטן של אילת, ששכן באותה תקופה במרכז העיר לא רחוק משדה התעופה. היתה זו נסיעה ארוכה ומסובכת, שכן היינו "תקועים" באיזור כונתילה שבגבול מצרים, איזור שדרכי הגישה אליו וממנו היו אז קשות ביותר.

אבישי הדרי בשירות הסדיר

בימים הספורים בהם הייתי מאושפז בבית החולים, אובחנה הרעלה חריפה של מערכת הלימפה, שבנוסף לחום הגבוה גרמה לנפיחות רבה בעיקר באיזור הצוואר ולוותה בקשיי נשימה וקושי לדבר עקב הלחץ הרב על קנה הנשימה ומיתרי הקול.

עוד בטרם חלה הטבה כלשהי במצבי, החלה לרוץ במסדרונות בית החולים השמועה שפרצה מלחמה עם מצרים. בבית החולים החלה מהומת אלוהים. איש לא ידע מה קורה ואיש לא נתן הוראות. נודע לנו שהוחלט לפנות את בית החולים ולהעביר את המאושפזים למרכז הארץ. הדבר גרם להתרוצצות מבוהלת של הצוות הרפואי, ובקיצור לבלגן אחד גדול.

חרף מצבי הגרוע, גמלה בליבי ההחלטה שאם זו מלחמה אני לא נשאר בבית החולים ולא עובר למרכז הארץ, אלא מנסה בכל דרך לחזור לגדוד.

התחלתי לחפש את הנעליים והבגדים שלי שנלקחו ממני במיון. מצאתי בבית החולים חדר שבו היתה מאוחסנת ערימה גדולה של בגדי עבודה צבאיים של החיילים שאושפזו ולידה מצבור של נעליים. את שלי לא מצאתי, אבל נטלתי מהערימה זוג בגדי עבודה שתאמו למידתי, נעלתי זוג נעליים מתוך ערימת הנעליים (גרביים לא היו שם) וכך ברחתי מבית החולים בלי לומר דבר לאיש (מקווה שלא מחפשים אותי שם עד היום…).

בתחילה חשבתי לצאת לכביש הראשי, כדי לנסות לתפוס טרמפ למצפה רמון ומשם להיכנס בדרך כלשהי לשטח, אך מזג האוויר הלוהט של אילת ומצבי הבריאותי שלא היה מזהיר, גרמו לי לנטוש את הרעיון.

לא רחוק מבית החולים שכן בסיס צבאי, שרחש פעילות והיה בו ריכוז גדול של כלי רכב. מרבית כלי הרכב היו משאיות "סיקס" המסוגלות לנוע בשטח ולידם כמה קומנדקרים ארוכים בעלי הינע אחורי כפול – דאבל אקס, מחוברים לעוקבי מים.

ניגשתי לשורת הקומנדקרים, עליתי על אחד מהם וניסיתי להתניע אותו. לשמחתי הוא התניע בקלות. יצאתי משער הבסיס נוהג בקומנדקר רתום לעוקב מים מבלי שמישהו שאל אותי לאן ומדוע. שמתי פעמיי לכיוון היציאה הצפונית של העיר כדי להגיע למצפה רמון.

היתה זו שעת צהריים מאוחרת והדרך למצפה רמון התארכה. הגעתי לשם לפנות ערב מבלי שידעתי האם הגדוד עדיין בכונתילה. ניסיתי לשאול ולברר והסתבר לי ששיירת אספקה ממתינה על הציר היורד מהכביש דרומה, כדי להגיע לחטיבה 8 בכונתילה. הצטרפתי עם הקומנדקר ועוקב המים לשיירה. למרות החשיכה עברה הדרך בתחילה ללא בעיות. ככל שהתרחקנו ממצפה רמון, הפכה נסיעת השיירה למסובכת יותר. משאיות נתקעו והיה צריך לחלצן ובינתיים הזמן עבר.

ככל שנקפו השעות הפך הניווט למסובך יותר ומצאתי את עצמי מסייע לקצין האחראי על השיירה בניווט והכוונה. המשכנו בנסיעה והגענו בשעות הבוקר המאוחרות לאיזור שבו הייתה פרושה החטיבה, שחלק מכוחותיה היו כבר ביום הלחימה השני שלהם מול הכוח המצרי בכונתילה.

אחד מקציני החטיבה ששמע שאני מחפש את גדוד 129, אמר לי שהוא יודע היכן הם נמצאים והצטרף אליי לקומנדקר, כדי להוביל לשם כמה מיכליות סולר ומשאיות תחמושת וציוד.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות החלו להגיע לנקודת הריכוז של הגדוד זחל"מי המיפקדה העיקרית וחלק מהטנקים. הייתי חדש בגדוד ולא הכרתי איש מהאנשים. כשניגשתי לזחל"ם המבצעים לשאול היכן הפלוגה שאליה השתייכתי, היפנו אותי אל המג"ד בירו, שעמד לא רחוק מהם ועישן סיגריה. בירו שאל אותי מי אני, איך הגעתי לכאן ולמה אני לא עם הפלוגה שלי.

עדיין התקשיתי מאוד לדבר ובמאמצים רבים סיפרתי לו שברחתי עם הקומנדקר מבית החולים באילת ואני רוצה להגיע לפלוגה שלי. בירו, שנראה שהסיפור על הקומנדקר "הגנוב" מצא חן בעיניו, אמר לי: "הפלוגה שלך כבר בתוך סיני ולא תמצא אותה, אתה בא איתנו צפונה". עדיין לא ידעתי אז שהתקבלה הוראה שחלק מהגדוד יעלה צפונה לאצבע הגליל והחלק האחר יתחיל להתקדם לכיוון ביר תמדה ונח'ל שבמרכז סיני.

שאלתי מה לעשות עם הקומנדקר שבאתי איתו. בירו קרא לקצין הקשר הגדודי יובל בן ארצי ואמר לו: "קח את הקומנדקר הזה, תעמיס עליו את הציוד שאתה צריך ותעלו יחד צפונה".

כך מצאתי את עצמי יוצא צפונה עם יובל בן ארצי בקומנדקר עמוס בסלילים של חוטי טלפון שדה וציוד קשר אחר. לנסיעה צפונה הצטרף אלינו קצין נוסף – איצלה, קצין המודיעין של הגדוד, חברו של יובל.

נסענו כל הלילה וביום שלמחרת [יום רביעי 7.6.1967], התחלפנו מדי פעם בנהיגה ועצרנו בתחנת דלק בחדרה, כדי לפגוש את אנשי הצוותים שהגיעו באוטובוסים ובמשאיות. הטנקים שהגיעו על המובילים, זכו לתדלוק בתחנה האזרחית.

הדרך מחדרה לעפולה התארכה. כביש ואדי ערה הצר היה פקק תנועה אחד גדול של כל הכוחות שעלו צפונה. שמחנו שאנחנו עם קומנדקר, דבר שאיפשר לנו בכמה מקומות לעקוף את השיירות הזוחלות. הגענו לעפולה בסביבות אחת בלילה והחלטתי להיכנס לרגע לבית החולים העמק כדי לומר שלום לחברתי – ועד היום אשתי – שעבדה שם כאחות.

נפרדנו ליד הקומנדקר ואיצלה שהתעורר בינתיים הציע שניסע לטבריה דרך עמק בית שאן ועמק הירדן, בתקווה שהכביש הזה לא פקוק כמו כביש עפולה-טבריה. ביקשתי ממנו שיחליף אותי בנהיגה ונרדמתי. התעוררתי כאשר הרכב חונה בתוך קיבוץ תל עמל ואיצלה איננו. לאחר זמן מה הוא הופיע והסתבר שהסיבה לבקשתו לא היתה רק הכביש הפקוק, אלא גם רצונו לעבור דרך הקיבוץ שבו גרה מי שהיתה אז חברתו.

שוב התחלפנו בנהיגה. ליד קיבוץ גשר התחלתי להרגיש שאני נרדם תוך כדי נהיגה. בדהלמייה, מול הכניסה למנחמיה, התעוררתי מהנמנום הזה כשהקומנדקר התנגש בגשר ביילי עליו עבר הכביש את ערוץ הירדן באותה תקופה. למזלנו, הנסיעה היתה איטית ופרט לחבטות שחטפנו לא נגרם נזק רציני. לא לנו, לא לרכב ולא לגשר.

העלייה מטבריה לראש פינה היתה פקוקה. רק בשעות הצהריים חלפנו על פני ראש פינה בדרכנו לאצבע הגליל. נאמר לנו להגיע לכניסה למושב שדה אליעזר, אך כיוון שהקדמנו את שאר הגדוד המשכנו לקיבוץ עמיר, קיבוצו של יובל בן ארצי.

יובל הזמין אותנו לבית הוריו, אבל במצב הגרוע שבו הייתי העדפתי לשכב ברכב ולחכות לו. לפני שהלך, ביקשתי ממנו שישיג לי זוג גרביים, מכיוון שמאז שברחתי מבית החולים עדיין נעלתי נעליים ללא גרביים. אינני זוכר אם איצלה נשאר איתי ברכב, או שירד עם יובל, אבל יובל חזר אחרי זמן לא רב ובידיו הגרביים להן חיכיתי כל כך.

חזרנו אחורה ולפני החשיכה הגענו לשדרת האקליפטוסים בכניסה ליסוד המעלה ושדה אליעזר. חלק מהטנקים ואנשי הצוותים כבר היו במקום וחלקם המשיכו להגיע. ההרגשה היתה מוזרה, אולי אפילו מתסכלת. לא הכרתי איש מלבד איצלה ויובל, לא הייתי שייך לאף אחת מהפלוגות שעלו צפונה, לא משובץ בשום תפקיד, ובנוסף גם במצב בריאותי רחוק מלהיות מזהיר.

איצלה הצטרף לאנשיו בזחל"ם המודיעין ויובל ביקש שאשאר בקרבת הזחל"מים של המיפקדה העיקרית עם הקומנדקר שהיה עמוס בציוד קשר. במהלך הלילה פגשתי את עמירם כהנר, קצין הסיור של הגדוד, וממנו נודע לי שאחד ממפקדי הפלוגות הוא אפי ולך, שהיה חברי לצוות בקורס קציני שריון וצורף כתגבור לגדוד.

ביום חמישי בצהריים התקבלה פקודה להתחיל לנוע לשטח כינוס לקראת עלייה לרמה, שאמורה להיות בשעות אחר-הצהריים. חיל האוויר תקף את הרמה שבערה כולה וכמעט לא ניתן היה לראות מאומה מבעד למסך העשן.

בשלב מסוים פסקו תקיפות חיל האוויר וברשתות הקשר עברה הידיעה שהושגה הפסקת אש עם הסורים והמלחמה הסתיימה.

היתה תחושה מוזרה. מצד אחד, שמחה על שהסתיימה המלחמה, ומצד שני חוסר בהירות ולמעשה אי ידיעה לגבי מה שקרה ומדוע הופסקה הלחימה על הרמה עוד לפני שהחלה. הגדוד התפזר בשטח הכינוס שהשתרע בוואדיות שמסביב לאיילת השחר ובשעות הלילה החלו הכנות להחזרת הציוד והזיווד. בשעה 04:00 לפנות בוקר התקבלה הוראה להפסיק את הפעילות הזו ולהתארגן מחדש ללחימה.

נשארתי עם הקומנדקר צמוד לזחל"מי המיפקדה העיקרית, אשר החלו לנוע בבוקר עם הכוח מאיילת השחר לכיוון שמיר וכפר סאלד. התכוונתי למצוא את הפלוגה של אפי במהלך התנועה ולהצטרף לאחד הטנקים שלו.

חיל האוויר ריכך את המוצבים הסורים בהפצצות בלתי פוסקות. הרמה המשיכה לבעור והעשן הסמיך שהיתמר היקשה מאוד על הראייה. בירו המג"ד שעבר מהזחל"ם שלו לטנק, הורה ליובל בן ארצי להצטרף אליו כטען קשר. זחל"מי המיפקדה העיקרית קיבלו בצומת גומא הוראה לעלות לנבי יושע, כדי לשמש ממסר בין מיפקדת החטיבה למיפקדת הגדוד, ואני עם הקומנדקר העמוס בציוד קשר הצטרפתי אליהם.

כאשר החלה הלחימה והתחלנו לשמוע בקשר את הדיווחים, ראיתי שאין לי מה לחפש בנבי יושע. ירדתי עם הקומנדקר חזרה לצומת גומא ופניתי מזרחה לכיוון כפר סאלד. ככל שהתקרבתי לאיזור היו פזורים לאורך הציר כלים רבים של יחידות שונות, חלקם בתנועה וחלקם בהמתנה. מדי פעם התפוצצו פגזי ארטילריה סורית בשטח.

עצרתי ליד טנק שבו טיפלה חוליה טכנית בהינע קדמי שנשבר. מאנשי החוליה הבנתי שהם שייכים לפלוגה פ' של אפי, שאותה חיפשתי. טנק נוסף היה במרחק רב מהם ומרחוק ראיתי את אחד מאנשי הצוות שלו מנופף מהצריח בדגל סימון. נסעתי לכיוון הטנק הזה וכשהגעתי אליו הסתבר לי שהמנוע שלו דמם ולא מצליחים להתניע אותו. הבחור שנופף קודם בדגל, אמר שמפקד הטנק הלך רגלית לחפש חוליה טכנית כיוון שמכשיר הקשר בטנק לא פועל והם לא הצליחו ליצור קשר עם אף אחד.

כמי שמכיר היטב את טנק השרמן ושגעונותיו, שאלתי את הצוות האם תדלקו בשעות האחרונות. כשקיבלתי תשובה חיובית ביקשתי את הטען-קשר לצאת, כדי לאפשר לי גישה לברזי הדלק שנמצאים בחלקו האחורי של הצריח. התחלתי לשחק עם ברזי הדלק ולאחר כמה נסיונות הטנק הניע (טעויות בפתיחה וסגירה של מיכלי הדלק – תקלה מוכרת מאוד לכל מי שהיה שרמניסט).

את מפקד הטנק לא ראינו ולכן ביקשתי מנהג הטנק לנוע אחרי הקומנדקר ונסעתי לכיוון החוליה הטכנית שטיפלה בהינע הקדמי. טכנאי הקשר של החוליה ניסה לתקן את הקשר בטנק. הוא הצליח לבסוף להפעיל את קשר הפנים בלבד. קשר חוץ עדיין לא היה ולא ראיתי סיכוי שיתוקן. עליתי לטנק שאת צוותו לא הכרתי והמשכתי לכיוון גבעת האם ללא קשר חוץ.

אצל החוליה הטכנית, בין כפר סאלד לגבעת האם, השארתי את הקומנדקר האילתי "הגנוב" (אם מישהו באילת מחפש את הקומנדקר, אולי הוא עדיין שם…).

עברנו את העלייה התלולה ליד גבעת האם. על ידה ראינו זחל"ם שרוף וגוויות מפוזרות לידו. לא רחוק ממנו עמד טרקטור שופל שנפגע אף הוא, כנראה בעת שפילס את הדרך שזה עתה הוכשרה למעבר. השטח היה מכוסה בעשן סמיך שהיקשה מאוד על הראייה. מזרחית אחרי גבעת האם היה מוצב סורי שבו בערה שריפה ונשמעו ממנו מדי פעם פיצוצים. מהמקום שבו הייתי קשה היה לראות בדיוק מה קורה, וכדי לנסות לראות טוב יותר את מקור הפיצוצים עצרתי לרגע ויצאתי עם מרבית גופי מחוץ לצריח.

השטח שמזרחית לגבעת האם. בדרך הזו עלתה חטיבה 8 בדרך ליעדיה ברמה הסורית

הדבר הבא שאני זוכר הוא פיצוץ חזק מאוד במרחק-מה מהטנק, שההדף שלו העיף אותי מהצריח. הרגשתי גל עז של חום, כאב חזק בגב מהנפילה ולאחר מכן מסך שחור מול העיניים וזהו. כנראה שאיבדתי את ההכרה.

אינני זוכר מי טיפל בי, מי פינה אותי, איך ולאן. זיכרון אחד מלווה אותי עד היום, גם לאחר השנים הרבות שעברו – זיכרון של קול מוכר שקורא בשמי. "אבישי, אבישי, אתה שומע אותי"?

את הקול הזה איני יכול לשכוח. זה היה קולו של אלי ניצן מהקיבוץ שלי, מרחביה, שרק אחרי המלחמה הסתבר לי שהיה הרס"פ האחראי על קליטת הפצועים במיון הקדמי בקרית שמונה שאליו פינו אותי. לדבריו, הגעתי למיון מחוסר הכרה, מחרחר ממחנק, כולי שחור ומפויח וללא סימני זיהוי. לא דיסקית, לא סימני דרגה, לא שם רשום על המדים או על איזה פריט לבוש ולא פתק עם שם, שאותו מצמידים לאלונקה בזמן הפינוי.

מקרית שמונה פוניתי לרמב"ם. לאחר הטיפול הראשוני התחלתי להתאושש ולחזור להכרה. בגלל עומס הפצועים הרב ברמב"ם, הפך בית החולים הצבאי 10 שבמורדות הכרמל לשלוחה של רמב"ם, שאליו העבירו להמשך טיפול את הפצועים שלא נשקפה להם סכנת חיים.

לאחר אישפוז ארוך חזרתי לגדוד וקיבלתי לפיקודי את הפלוגה של נתי הורוביץ (גולן), המ"פ שהפך למג"ד בקרב על כיבוש קלע.

שלוש הערות אישיות

א) את יובל בן ארצי הספקתי לצערי להכיר פרק זמן קצר של 48 שעות בטרם נהרג, אך הנסיעה לצפון "בקומנדקר הגנוב" איתו ועם איצלה מודעי, שנפטר לפני זמן לא רב, איפשרה לי להכיר שני אנשים נפלאים שאינם כבר איתנו היום. יהי זכרם ברוך.

אומנם לא "חפרתי" אף פעם בזכרונות אותם ימים רחוקים, אבל הבריחה מבית החולים והנסיעה של "שלושת המוסקטרים" רכובים על קומנדקר "גנוב" צפונה, נחרטה עמוק בזכרוני. ובכל זאת, כאשר החלו בשנים האחרונות לשוב ולעסוק בקרב קלע במלחמת ששת הימים – מסיבות שיוסברו בהמשך – צף ועלה אצלי זיכרון הנסיעה הזו אשר פרט אחד בה הייתי חייב לבדוק, כדי לדעת האם זכרוני אינו מתעתע בי אחרי שנים כה רבות.

באחת הפגישות שערכנו בשנים האחרונות אצל שאול ורדי בקיבוץ נען, שאלתי את איצלה האם גם הוא זוכר את הנסיעה צפונה כפי שאני זוכר אותה והאם אכן נסענו דרך תל עמל, כדי שהוא יוכל לבקר את חברתו. איצלה זכר היטב את הפרטים ובהומור הידוע שלו אף הוסיף: "שמע, רק אל תסבך אותי עכשיו, זו היתה חברתי אז ולא אשתי כיום"…

ב) הסיבות שהביאו לעיסוק מחודש בקרב על קלע במלחמת ששת הימים לאחר למעלה מ-50 שנה:

הראשונה – בשנת 2010 הוקרן הסרט התיעודי "אם תמשוך צפונה", שהופק על-ידי בתו ונכדתו של רס"ן רפי מוקדי ז"ל, שנהרג סמוך לציר הנפט יחד עם יובל בן ארצי ז"ל, לאחר שהחליף את בירו שנפצע במהלך הקרב בפיקוד על הגדוד. הסרט המבוסס על תחקיר מקיף שעשו השתיים, הניח בפני אנשי הגדוד תמונה קשה ועורר מחדש שאלות רבות לגבי מהלך הקרב הזה, שהסתבר שלא היינו מודעים לכל פרטיו.

השנייה – היוזמה החדשה של ותיקי גדוד 129 להקים מרכז הנצחה ומורשת לקרבות שהביאו לכיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, ובעיקר לקרב על קלע, שהיה הקרב שתרם תרומה משמעותית ביותר להתמוטטות המערך הסורי.

בשנת 2013, נפתח הבלוג "נעמוש" והחומר הרב שנאסף ופורסם בו במשך השנים החל להאיר "חורים שחורים" שונים, שהשאירה מלחמת ששת הימים אצל רבים מאיתנו. העדויות והסיפורים הרבים שנאספו והתחקירים שביצע העורך והכותב שלמה מן, כדי לאמת במידת האפשר את הדוחות והסיפורים השונים שהגיעו לידיו, אפשרו לשחזר ולהצליב נתונים, שמות, מקומות, אירועים ולוחות זמנים, ולקבל תמונה רחבה יותר מהתמונה שהייתה לרובנו לפני כן.

העובדה שטנקי שרמן M-51 של גדוד אחר [377] היו בשטח יחד עם גדוד 129, וחלקם אפילו שייכים לפלוגה פ' של אותו הגדוד, נודעה לי רק מהעיון ב"נעמוש". מהעדויות, התחקירים והצלבת המידע בבלוג הזה, הסתבר לי שקיימת אפשרות (אולי אפילו סבירה) שהטנק שעליתי עליו ליד כפר סאלד לפרק הזמן הקצר עד שנפגעתי, היה טנק שהיה שייך לגדוד 377 של חטיבה 37, שאמור היה לנוע אחרי גדוד 129 (לא שזה חשוב או משנה כיום משהו, אבל סתם למען ההיסטוריה…).

מכל מקום, אני רוצה להביע את מלוא ההערכה וההוקרה לבלוג נעמוש על עבודת המחקר היסודית, המעמיקה והבלתי נלאית. יישר כוח.

——————————————————————————————————————–

*) הכותב שימש בשירותו הסדיר בשנים 1965-6 כמפקד "המחלקה המיוחדת" בגדוד 52, שנטלה חלק בתקריות עם הסורים בעת "המלחמה על המים", ואף קיבל צל"ש באחת מהן. שירת כמ"מ ומ"פ במילואים בגדוד 129, חזר לשירות במערכת הביטחון אחרי מלחמת יום כיפור וסיים את שירותו כמדריך ראשי של המכללה לביטחון לאומי, לאחר שורה של תפקידי פיקוד בכירים. (תת-ניצב בגמלאות).

15 מחשבות על “בקומנדקר גנוב לגבעת האם

  1. את סיפורו של אבישי על מלחמת ששת הימים ופציעתו שמעתי מפיו. הסיפור נראה הזוי . לולא הכרתי את אבישי הייתי חושב שזו המצאה .
    ומיד שאלתי את אבישי מדוע סיפור זה אינו מסופר. יש בעיקר החתירה העקשנית לקחת חלק בקרבות למרות שיש כל הסיבות להישאר מאחור בבית החולים או בבית. ולאחר מכן תאור מדויק של הבלגן במלחמה שחייבים לספרו על מנת להפיק לקחים. ובסוף צריך לאמר מילה טובה לשלמה לאתר נעמוש המושקע, שמספר את הסיפורים מכלי ראשון ונותן זווית מיוחדת ללמוד את שאירע.

    Liked by 1 person

  2. לברוח מבית חולים עם חום גבוה, "לגנוב" קומנדקאר, "לגנוב " טנק,
    יש קצינים וחיילים עם רמת מחויבות גבוהה שעושים הכול כדי להגיע למלחמה ולתרום את חלקם
    שאפו.

    Liked by 1 person

  3. דברים שנשלחו אלי אתמול ואחרים שנשלחו לפני זמן רב יותר ולכן לא יכולתי לרקקראו מה שנשלח נחתו במחשב שלי רק בסוף השבוע מפני שנשלחו לכתובת שאינה מוכרת לי. אני מתכון לדואר שנשלח לפני שבועות אחדים.

    פתאום בסוף השבוע הזה כשפתחתי את המחשב מצאתי המון מיילים שנשלחו אלי ואני לא ראיתים לפני כן וכמון של קראתים ולא הגבתי עליהם לצערי הרב,

    אז דעו שאיני רע כזה שמתעלם ממיילים שלא הגיעו אליו אלא בסף השבוע. וכיוון שאיני ממז בקו הבריאות כנראה לא אגיב על הראשונים שנשלחו אלי מרשימה זו. קבלו התנצלותי

    אהבתי

  4. לא גונבים

    משאילים / משלימים ציוד

    כשר למהדרין אם זה בא לתקתק אותך לעמוד במשימה בהצלחה.

    מסקרן אותי לאיזה מוצב סורי העולה בלהבות הדרי מתכוון

    אהבתי

  5. השלמת ציוד מי מאיתנו לא "השלים ציוד" בשירות הצבאי אבל להשלים ציוד בקומנדקר ולהשלים ציוד עם טנק זה ראש גדול….
    צופה שהשלב הבא בהשלמת ציוד יהיה מטוס חמקן.

    אהבתי

  6. " הכותב שימש בשירותו הסדיר בשנים 1965-6 כמפקד "המחלקה המיוחדת" בגדוד 52, שנטלה חלק בתקריות עם הסורים בעת "המלחמה על המים" ואף קיבל צל"ש באחת מהן."

    אז אולי , אם אפשר , זכרונות מתקופה זאת ?

    אהבתי

  7. אצל מפקדים כמו בירו לגנוב רכב זה אילתור ויוזמה ומגיע על זה צלש.
    היום אתה בא למפקד שלך ואומר ש גנבת אוטו להגיע ליחידה ישר מעמידים אותך למשפט.

    אהבתי

  8. אם לדבר על גנבות .אז תמיד בסדיר גנבנו ציוד וזיווד אחד מהשני וגם מזון מכל מקום שהגענו אילו בכל תרגיל ובכל חניה חפשנו אוכל בעיקר הפלוגות המבצעיות בגדוד 52.וזה הפך לנורמה בשריון .חלק מהמזון שמרנו בקופסאות התחמושת של ה-03 וה-05.

    אהבתי

    • אני שרתתי בחיל השריון בסיני לפני למעלה מ – 40 שנה.
      גדוד 79 חטיבה 14.
      ממש לא זכור לי שהיו גנבות בגדוד.

      לגבי הקומנדקאר , הרי שבמלחמה קיומית כוללת נאלצים לפעמים
      לעשות מה שלא עושים בשגרה.
      הרי לא מדובר כאן ברכושנות פרטית.
      לא תמיד אפשר להסביר זאת לאחראי במקום.
      לדוגמא :
      פריצה של נשקיה במחנה יפתח כפי שמסופר ב"תאום כוונות" – חטיבה 679.
      פריצה של מחסן תחמושת על ידי מלגזה – גדוד 278 בפיקוד יוסי עמיר.
      גם היו טנקים שתוקנו ונלקחו מיידית אל הקרב ללא פרוצדורות כלשהן.

      לגבי "השלמת ציוד" – בזכרוני שתופעה זאת היתה קיימת בטירונות .
      לדעתי עם הסברה וגם הבנה של המפקדים בהזדכויות , אפשר לצמצם תופעה זאת.
      חיילים שמשרתים יחד ,
      ומוכנים למסור את נפשם אחד בשביל השני ויחד למען המדינה , הם כמו אחים.

      אהבתי

  9. אחלה רשימה, רוצה הייתי לראות הפרצוף של רס"ר רכב בבסיס אילת אחרי שראה שחסר לו קומנדקר ואחרי המלחמה שאמרו לו בואנה הכלי שלך נמצא באיזה חור בגליל עליון…. תסביר לנו איך הגיע לשם לכל הרוחות???

    אהבתי

  10. הקטע הבא הוא חלק קצר מתולדות הלנדרובר של חיל האויר הירדני, בשרות צהל וגדוד 129.
    את חלקו של הסיפור שמעתי ובחלקו הייתי שותף. כשירדו חיילי הגדוד באוטובוסים וטנקי הגדוד מהרמה על מובילים בדרכם לרמאללה אחרי המלחמה, עצרו בעפולה ליד תחנת האוטובוסים לאכול משהו. אחרי שאכלו חזרו לאוטובוסים. לידם חנה לנדרובר ארוך מדוגם להפליא, עם מספרי רישוי בערבית. צבוע מבפנים בצבעי תכלת בהירים ונעימים, מושבים רכים בקיצור רכב מפקדים. אחרי מחשבה קצרה פסק אחד מהם: "זה בודאי רכב שלל ירדני, הגונב מגנב פטור". נכנס לרכב, הניע, והצטרף לשיירת הטנקים והאוטובוסים. תארו בנפשכם את מבע עיניהם המשתאות של "בעליו" כשיצא זה אחרי הארוחה לחפש את רכבו. מעניין אותי האם בעקבות הפוסט יתעורר זה ויתבע את הלנדרובר לחזקתו. אולי גם יספר איך זה הלנדרובר הגיע לחזקתו.
    לי נודע על כך בשלושים לסיום המלחמה. נתי וצביקה באו לאסוף אותי מבית החולים לאירוע זכרון.
    צביקה הוסיף שאחרי התייעצות עם חבורת משה הכהן ושות. מבית אלפא זו התגבשה בסדיר בגדודי 52 ו 82 ובקורס מפקדי הטנקים והקצינים בשנים 61-63. הוחלט שעד שיוחלט אחרת הלנדרובר ישמר ויאוחסן בפרדס בקבוץ בית אלפא באחריות משה הכהן.
    על מעללי הלנדרובר הרבים איני יכול לספר, הם שייכים לספר: "מסעות הלנדרובר בארץ הגדולה" שפתאום בעקבות הנצחון במלחמה צמחה לה וגדלה בעזרתנו הפעילה. את רובם איני מכיר אלא מיד שניה אבל בכמה השתתפתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s