לומדים לחיות עם עין אחת

הפגז שירה לעבר בית שעל ידו עמד מ"פ הסיור רפי מוקדי, העלייה לכיבוש מוצב 8173, הפיקוד שלקח על הפלוגה לכמה רגעים ורסיסי הפגז שגרמו לו לאבד עין ולחור בפה * אהוד קופליוביץ, מ"מ בגדוד 129, חוזר לקרב על קלע, כולל ביקורת על מהלכי הקרב ועל המח"ט מנדלר שלטענתו לא אמר את כל האמת בתיאור מהלך החטאת הפנייה לזעורה * וגם: למה הוא מונצח בנתב"ג כאחד הממציאים הישראלים שתרמו לאנושות?  

המ"מ סגן אהוד קופליוביץ 1967

מהקרב של גדוד 129 בכיבוש קלע אנחנו הפעם עם עדות מאוחרת נוספת של מ"מ – סגן אהוד קופליוביץ, שצורף לפלוגה ו', עלה איתה לקרב על מוצב 8173 ובהמשך חצה את מחסום הקוביות, הודיע שהוא לוקח פיקוד על הפלוגה ואז נפצע וסיים את הקרב. לרמב"ם הגיע באותו ערב בלי עין ימין, עם חור בפה וכמה שיניים שבורות.

במהלך אשפוזו בבית החולים הוא תוחקר ועדותו התפרסמה בקובץ של עדויות מ"מים ואנשי צוות, באחד מדו"חות מחלקת היסטוריה על הקרב של חטיבה 8 במלחמת ששת הימים.

קופליוביץ, יליד משק בית אורן על הכרמל, הוא איש שריון משחר ההיסטוריה שלו בצה"ל. הוא נולד על צנטוריון, המשיך על שרמן וגמר בפטון. הוא התגייס באוקטובר 1960 למחזור קורס טיס, אבל בבקו"ם הודיע שיש לו בעיות גב ולפיכך לא יוכל להיות טייס וביקש להגיע לשריון. מי שהמליץ לו לעשות כך היה עודד מסר, שבמלחמת השחרור היה קמב"צ אצל יצחק שדה ושירת עם שמריהו, אביו של אהוד, שהיה מ"פ בחטיבת כרמלי ונהרג במארב של ערבים בגליל. מסר פרש את חסותו על ילדו הקטן של חברו, וליווה אותו כמנטור עד שנפטר.

בשריון הגיע קופליוביץ לגדוד 82 של השוטים, שם הפך למ"מ. יום אחד הלך לו המנוע בטנק. המג"ד והמ"פ שלו לא אהבו את זה, אהוד נשלח לבלות שישה ימים בכלא 6 וכשחזר עבר לגדוד 52 של השרמנים. ב-1966 עבר קורס מ"פים. איתו במחזור היו נתי הורוביץ ואילן לבנון, שבהמשך מונו למ"פים בגדוד 129 ושימשו בתפקיד בקרבות ששת הימים.

עם תחילת המלחמה ביוני 1967, כשגדוד 129 היה במסגרת החזית של פיקוד דרום, היה אהוד סמ"פ בפלוגה של אריה פרץ. תחת פיקודו היו ארבעה טנקים וכוח חי"ר של סיירת שקד על קומנדקרים לאבטחת האגף הימני של חטיבה 8. "יומיים הסתובבתי וחיפשתי את עצמי בראש היחידה", הוא מספר לנו, "ואז קיבלנו פקודה לחזור להתכנסות. הספקתי להשתתף באיזה קרב קטן. בדיעבד מישהו הסתכל במשקפת ודימה לראות עצים כחיילים מצריים וביקש לתקוף אותם. שנתיים אחר-כך פגשתי את אותו הבחור עם המשקפת שכיוון אותי לכבוש גבעה שלא היה שם אף אחד".

נתי הורוביץ [מימין] ואהוד קופליוביץ בתרגיל שריון ב-1966 בנגב

ביום רביעי ה-7 ביוני 1967 קיבלה חטיבה 8 פקודה לעלות לגליל העליון ולהיות תחת פיקוד צפון, לקראת אפשרות של תקיפת הרמה הסורית. המ"פ פרץ נותר בדרום ואילו סגנו אהוד קופליוביץ צורף לפלוגה ו' שעברה לצפון. המחלקה שלו כללה את הטנקים של יאיר רומבק, צבי רונן ו-ויקטור זיידמן. בצוות הטנק שלו אהוד זוכר את הנהג אילן אבני, התותחן חיים טוויטו והטען-קשר ספורטה.

קופליוביץ: "הגענו לצפון, היינו ליד איילת השחר, חשבנו שנגמרה המלחמה וחזרנו למה שאנחנו קוראים שגרת לילה רגילה. פתאום בתשע בבוקר, בלי הכנה, הודיעו שיוצאים למלחמה. אמרתי למחלקה שלי – חבר'ה אנחנו יוצאים למלחמה וכולם אחריי בשדרה. אתה לומד כל הזמן איך יוצאים למלחמה ומה הנוהל, אבל בפועל מה שקרה זה שהמ"פ אמר קדימה והתחלנו לנוע. ידענו באופן כללי שעולים לזעורה, אבל לא ידענו את הדרך. נסענו לפי ההתפתחויות. במטר הראשון שנסעתי עליתי על סלע, הטנק קצת קפץ ואני הבנתי שבהמשך צפויה לי בעיה בדלק.

"בגבעת האם היתה עלינו הפגזה כבדה ואמרתי – חבר'ה, נעשה הפסקת קפה עד שתעבור. לא נעים היה לראות כאן זחל"ם שנפגע קשה, שבדיעבד ידעתי שהיה של משה חביב, סמג"ד מהגדוד השכן. די קרוב לגבעת האם ראיתי שגדעון, הסמ"פ של אילן, שהיה עם חצי גוף בחוץ, קופץ מהטנק שלו והבנתי שקיבל משהו. אנחנו הורגלנו להיות כל הזמן עם חצי גוף בחוץ, אבל בזמן הפגזה אם אתה עומד ככה חשוף יש סכנה שתחטוף. סך הכל עדיין לא ראינו שום אויב בשער ונסענו אחרי הפלוגה".

קופליוביץ אינו זוכר איפה הוא היה בסדר התנועה, רק שהוא נע די קרוב אחרי המ"פ אילן לבנון. "נסענו בציר אחד לכיוון מוצב נעמוש. היתה לי בעיה – לא ידעתי אם התותח שלי יורה או לא, כי לא עשינו תיאום כוונות או ירי. אז ביקשתי מהתותחן שימצא מטרה במרחק קילומטר או שניים ויירה פגז. ירינו פגז לאיזה בית שראינו וחשבנו שיש שם סורים והמשכנו. כעבור כמה זמן כשהגענו לאותו בית, אני רואה שרפי מוקדי [מ"פ הסיור של חטיבה 8] עומד שם ליד ג'יפ. הכרנו עוד קודם משירות מילואים, והוא אומר לי – תגיד לחבר'ה שלך לא לירות לפה כי אני כבר נמצא פה. אמרתי אוקיי, לא רציתי לומר לו שזה אני שיריתי. אני מזכיר את הפגישה הזו, כי אחרי המלחמה התעורר כל הוויכוח מי אשם בעניין הניווט. וכאן פגשתי את רפי, דיברנו לרגע והוא לא אמר לי לפנות שמאלה [לכיוון זעורה – היעד המתוכנן]".

קופליוביץ אינו יודע לומר בוודאות היכן היתה אותה פגישה עם מוקדי. "זה בית שלפי דעתי היה אחרי נעמוש, אולי בעוקדה, אבל אני לא חותם לך על זה. כי היום כשעושים את כל התמונה, אני שואל את עצמי – רגע, הוא אמר לגדוד למשוך צפונה [לזעורה], אבל לי הוא לא אמר שום דבר, ואני אחרי זה המשכתי ישר אחרי הטנקים האחרים. כך שזו נקודה למחשבה".

[הבהרה/עדכון אחרי פרסום הכתבה: בסרט "אם תמשוך צפונה" על רפי מוקדי, צוטט קופליוביץ שמוקדי אמר לו "מכאן תיקח שמאלה ואל תמשיך ישר". קופליוביץ ביקש להבהיר כי להבנתו ההגדרה "שמאלה" היתה שמוקדי כיוון אותו למזרח – לכיוון סיר א-דיב וקלע, ולא צפונה לזעורה]

אחרי עוקדה ולפני ההגעה לכפר סיר א-דיב וציר הנפט, נתקע הטנק של קופליוביץ בשל כניסת אוויר למיכל הדלק. "היה לי ברור שצריכים להעביר דלק ממיכל אחד לשני וזה ייקח זמן. עצרתי את ויקטור זיידמן שהיה קצת לפניי והתחלפנו בטנקים. אמרתי לו שאחרי שיגמרו להכניס דלק שינוע ויצטרף אליי. עליתי על הטנק שלו והמשכתי אחרי אילן. כל זה היה במין קפל קרקע שהסתיר אותנו מקלע. צריך להבין שברגע שיש לך טנק של גור ולא טנק מ"מ, אז יש לך קשר רק למ"פ וקשר עם הנהג שלך, ואין לך קשר עם הגדוד. בטנק מ"מ יש מכשיר עזר שאתה יכול לכוון גם לגדוד ולשמוע מה קורה.

"אין כאן קרב מסודר. אתה נלחם את המלחמה שלך, מלחמה של טנק בודד שהולך בעקבות הטנק שלפניך, ואילן מסמן לנו לעלות על גבעה שבדיעבד אני יודע שקוראים לה גבעה 8173. אני עולה אליה ואחריי הסגנים שלי, יאיר וצביקה. זו היתה גבעה שאתה לא מחפש דרך איך לעלות עליה, אלא אתה עולה עליה ישר. וכמו שסיפר צביקה רונן, שאתה עולה ועולה, עובר מעל תעלות וחלק מהזמן השרשראות באוויר".

קבלת הפנים שציפתה לטנקי פלוגה ו' היתה אש נק"ל. "אתה לא מתייחס לאש כזו, אתה עם ראש למטה, לא חצי גוף כמו שעושים באימונים בנגב וכמו שהתרגלנו בשדות הפתוחים. מתי אש נק"ל מתחילה להפריע לך? כשאתה שומע שהיא פוגעת בזכוכיות של הפריסקופ. אז אתה יודע שזה די קרוב. אש נק"ל היתה כל הזמן, אתה לא יודע אם ירו עליך ממרחק 20 מטר או 200 מטר. אתה רואה ראשים של סורים מסתובבים בתעלות, והשאלה שאתה שואל את עצמך בזמן כזה – למה אין לי פה איזה חרמ"ש שעוזר לי? נגד חי"ר שנמצאים בתעלות זו לא צורת לחימה שאנחנו רגילים לה.

"המוצב הזה בנוי משתי גבעות ובין גבעה לגבעה הסתכלתי אחורה וראיתי שהטנק של אילן איכשהו מידרדר. הוא ירד מהטנק שלו [שהתקלקל] והצטרף אליי ואת הטען-קשר שלי שלחנו לטנק שלו. איך אילן והטען-קשר לא נפגעו באש נק"ל בזמן החילופים זו שאלה טובה, ולמה אילן נכנס להיות טען-קשר ולא שלח אותי לשם והוא עצמו תפס את מקומי, אני לא יודע, אבל בהחלט אם הוא היה מבקש הייתי נותן לו. אבל אתה תוך כדי קרב ושמח שהצלחת להיכנס לחור של הטען-קשר ואין יותר מדי זמן לעשות חילופים. ואז אילן כמ"פ ממשיך אצלי בתור טען-קשר, ובשלב הזה הוא בלי קשר עם הפלוגה.

"בתור מ"מ אני כל הזמן מסתכל על הטנקים האחרים. להבדיל מצביקה רונן, שאמר שהוא היה הכי ימני, אני זוכר שאני זה שהייתי בצד הימני לכיוון קלע וירינו המון פגזים. היום כשאני חושב על זה, זה לא היה ירי על קלע, אלא על בונקרים שהיו שם תותחים ששלטו על הבטונדות האלה [קוביות הנ"ט]. אני חושב שהם היו מעל המעבר ההכרחי הזה. צבי רונן ויאיר רומבק היו משמאלי, קצת יותר למעלה, והיו בעמדות אש לא לכיוון קלע אלא בכיוון התנועה, והתנועה היתה לכיוון מזרח או חצי מזרח.

"אני תפסתי עמדת אש לכיוון קלע והם המשיכו מעליי 200 מטר. אחרי כמה דקות אני רואה פתאום פגז נופל חמישה מטר מתחתיי ואני מבין שהפגז הבא הולך לפגוע בי, ואז אמרתי 'נהג אחורה, נהג אחורה', והוא לא הצליח להכניס לרוורס. זה היה הרוורס הכי ארוך שהיה לי בחיים. אני נחשב לבנאדם cool, אבל אם אי פעם יצאתי מדעתי זה במקרה הזה. בסוף הוא הצליח. זמן קצר אחרי שנסענו אחורה לתפוס עמדה אחרת, ראיתי פגז שפוגע בטנק של יאיר 50 מטר מלפניי ואני רואה אותו באוויר, ומשמאלו הטנק של צביקה רונן, ואמרתי לעצמי – רק שצביקה ייקח אחורה. ולצערי ראיתי שהוא יורד מהטנק שלו לקחת אלונקה לפנות את יאיר. הבנתי שמי שפגע בטנק של יאיר, מיד יפגע גם בטנק של צביקה ומהר מאוד זה קרה.

"צבי רונן לימים זכר שאמרתי לו בבית חולים רמב"ם, שם שכבנו באותו חדר עם עיניים סגורות, שאם היה לי אקדח ביד הייתי יורה בו. הוא לא הבין שצריך לרדת מעמדת אש כי הוא חשוף ורק אחרי זה לקחת את יאיר. גם אם יש פצוע בטנק אחר, קודם כל תדאג לטנק שלך".

קופליוביץ זוכר שהם ירו בסביבות 20 פגזים ונראה שהירי לא היה הכי יעיל. "אחד הדברים שהטרידו את אילן היה למה התותחן מפקשש. הוא הסתכל מדי פעם החוצה ושאל אותו למה הוא לא פוגע. רציתי להתקדם ולעלות לאיזור הטנקים שנפגעו ולהילחם, אבל אילן אמר לי תעצור, כי נשארנו טנק יחיד שפועל. הטנק של ערודי להערכתי היה מאחורינו כ-100 מטר. לא נתקלתי בסיפור של ערודי, כך שאני לא יכול לנדב אינפורמציה לגביו. בעיקרון נשארתי טנק בודד שמתפקד, כאשר לפניי שני טנקים פגועים ואילן אמר לפני שממשיכים להילחם, בוא נחזיר את כולם למטה.

תרשים לחימת אהוד קופליוביץ. 1) מחליף טנק. 2) נלחם על המוצב בגבעה. 3) נפגע ומפונה

פצועי הטנקים האחרים הועלו לסיפון של קופליוביץ. בראיון איתו סיפר יעקב חורש, איש צוות בטנק של רומבק שנפצע קשה, כי כשהניחו אותו על סיפון הטנק המחלץ כשהוא עדיין בוער, אמר לו קופליוביץ – 'חורש, הבערת לי את הדרגש'.

קופליוביץ לא זוכר את הרגע: "אולי אמרתי את זה בבדיחותא, כי סך הכל רציתי להרגיע אותו. היו לי על הסיפון יותר מדי פצועים, ומי שלא נפגע הלך בצידי הטנק וככה ירדנו מהמוצב הזה, טנק אחד עם הרבה פצועים, עד לעמדה אחורית בתחתית המוצב. כאן פגשנו באהוד אברמסון [קצין הארטילריה], הוא היה עם זחל יחיד בכל האיזור והוא אירגן את פינוי הפצועים. הוא בהחלט פעל יפה, אבל הוא לא בא לנהל קרב כך שהסיפור שהסתובב בזמנו כאילו אברמסון הפך למג"ד היה לי חדש. טוב, זה כבר רגיל לי שהעתיד וההווה קבועים, ורק העבר משתנה. ושם אילן נפרד ממני ולקח טנק אחר, ואמר שכרגע כולנו בשתי הפלוגות עוברים לתדר אחד – של נתי ושלנו".

גדוד 129 המשיך לעלות וחצה את מחסום הקוביות. אילן לבנון ראשון ואחריו קופליוביץ ויתר הטנקים של פלוגה ו'. "חצינו את המעבר ההכרחי, מתקדמים, אילן נוסע 50 או 100 מטר לפניי ופתאום אני רואה שהוא חוטף משהו רציני, כי ראיתי אותו עף עם הרגליים למעלה ונופל על צד ימין. דבר ראשון הודעתי לנתי שאני לוקח פיקוד על הפלוגה. לא המשכתי ועברתי את הטנק של אילן, כי חששתי שזה שירה עליו יירה עליי. אמרתי לעצמי שאם אני רץ 100 מטר אני אחטוף מאותו מקום, ואין לי מושג מאיפה יורים. כאן עצרנו לכמה דקות. אני לא יודע מי היה הטנק שנסע אחריי, אולי זה היה שאול [ורדי]. ניסיתי בעזרת דגל לסמן לו שינסה לקחת עמדה משמאל לדרך, כדי לראות מאיפה ירו על אילן.

"כשראיתי שהוא לא מגיב, החלטתי לנסוע שמאלה לבד ולנסות לראות מאיפה ירו. נעתי לכיוון טראסה וכעבור 50 מטר הרגשתי שמשהו פוגע לי בפנים. כנראה שהרמתי את הראש יותר מדי. אני מרגיש שאני חוטף משהו בפה. הודעתי בקשר שנפגעתי בפה ואני לא יכול לדבר, ואני מפנה את עצמי, ופשוט סובבתי את הטנק וירדנו כלפי מטה. הייתי היחיד מבין אנשי הטנק שנפצע. ירדנו לעמדת פצועים שהיתה לפני מחסום הקוביות [ממערב למחסום] איפה שהיה הזחל"ם של אברמסון. הייתי עם עיניים סגורות, אבל כל הזמן בהכרה. שמו אותי על אלונקה ולפני שפינו אותי ביקשתי שישאירו איתי אקדח ומשקפת, וככה התפניתי ואחר-כך הוטסתי לבית חולים בהליקופטר".

קופליוביץ התפנה, בעוד שאנשי הצוות נותרו עם הטנק. הוא חיכה 50 שנה לכנס שערך הגדוד ברעננה, כדי לברר עם אחד מאנשי הצוות, בני, מי עלה במקומו לפקד על הטנק. "הבדיחה הגדולה היתה שאיך שהוא ראה אותי הוא שואל אותי מי החליף אותי. רק כשאהוד גרוס [מ"מ מפלוגה פ'] בא לבלוג שלך וסיפר את הסיפור שלו, סיפור יפה לכשעצמו, רק אז ידעתי מי עלה במקומי".

הפציעה: משרד הביטחון לא רצה להכיר בשיניים שנפגעו

קופליוביץ 1967

על הפציעה: "היה לי חור גדול מאוד בצד ימין של הפה באורך סנטימטר או שניים. הייתי מקביל לבירו [המג"ד] מבחינת פציעה אם כי יכולת הדיבור שלי לא נפגעה. איבדתי את עין ימין בגלל רסיס או רסיסים. עד היום אני לא יודע מה פגע בי, לא עשיתי על זה מחקר. אולי אר.פי.ג'י. יש שם הרבה רסיסים שנשארו איתי עד היום".

למעשה קופליוביץ שכב מספר שבועות עם עיניים קשורות ופה קשור. לחימתו ופציעתו תוארו בספר "תלויים ברוח", שחיבר אלי זיו על התמודדותם של פצועי מלחמות. חוץ ממנו עסק הספר גם בסיפוריהם של צבי רונן מגדוד 129, ושל עזרא ברוש ומשה פלווס מקרב תל פאחר.

בספר סיפרה חברתו של אהוד, בנטה, מתנדבת מדנמרק שאותה הכיר בזמן שהיתה בבית אורן [והפכה לאשתו]: "כשהגעתי אליו לא ניתן היה לזהות אותו. ראשו היה נפוח ככדור, פניו מפחידות, איבדו צלם אנוש, תפורות לאורך ולרוחב ומאות רסיסים שחורים מכסים את פניו. כשראיתיו לראשונה פשוט התעלפתי. והוא מתבדח, מבקש שנצלם למזכרת. ברור שלא הסכמנו. אביגיל [אחותו של אהוד] ואני ישבנו לידו. יום אחד אני מאכילה אותו בגלידה, והיא שנכנסת מוצקה למדי דרך פיו זוחלת ונוזלת לה החוצה דרך החור הפעור בפניו. העברתי את הגלידה לאביגיל ויצאתי במרוצה מהחדר מזועזעת עד עמקי נשמתי".

החור בפניו הגליד אחרי חודש. חוץ מזה הוא עבר ניתוח בפניו על-ידי פלסטיקאי שמתח לו את העור. רק אחרי שהתפרים הוסרו והוא יכול היה לפתוח את הפה, התברר שחסרות לו כמה שיניים. "משרד הביטחון לא רצה לטפל לי בשיניים, כי לא היה כתוב שנפצעתי בשיניים. אמרתי להם שהפה היה סגור כל הזמן ולא ידעתי, ומי עוד היה יכול לקחת לי שיניים חוץ מהסורים, אבל הם התעקשו ושלחו אותי לוועדה רפואית. זו היתה הרגשה לא נעימה שהמוסדות לא יודעים לטפל כמו שצריך בפצוע צה"ל".

הוא מספר שהמג"ד בירו שנפצע אף הוא בפניו ביקר אותו וכולם התבדחו על חשבונם שיש להם נזילה מהפה. "ידעתי שהוא נפגע בפנים, אבל לא יכולתי לראות אותו כי העיניים שלי היו סגורות. רק אחרי שלושה שבועות הורידו לי את האיספלנית מהעין הרואה וטיפלו בה. היו לי שם שטפי דם והיה חשש שיהיה עוד שטף דם שיגרום לאיבוד העין, ולכן במשך שנה הייתי צריך ללכת באיטיות, משהו כמו שניים-שלושה קמ"ש, כך שלמרות שהרגשתי חי, בריא וחזק, הלכתי כמו צב. סך הכל, לומדים לחיות עם עין אחת, זו לא בעיה. פה ושם יש מגבלות. למשל, בשנה הראשונה חצי מהפעמים שאתה שם סוכר בקפה זה נופל במקום אחר, אבל מתרגלים לכל דבר ואפילו חזרתי לשחק פינג פונג".

בסך הכל, 54 שנים אחרי הקרב בקלע במלחמת ששת הימים, הוא מסתכל בעין טובה על פציעתו. "קח דוגמה ממשה דיין, אולי ראש ממשלה אני לא אהיה, אבל שר ביטחון כן. והמשכתי בצבא על טנקים. הייתי מ"פ רזרבי בגדוד 129 תחת אילן והייתי אחראי על סיור, הנדסה ומרגמות, וכל פעם שהיה חסר קמב"צ או מ"פ הייתי מחליף. סך הכל הייתי ממקימי גדוד 129 וליוויתי אותו עד 1988, כמעט עד לפירוק שלו".

יולי 1967, מפגש גדוד 129, קצינים ופצועים, ברמב"ם. אהוד קופליוביץ יושב משמאל. מימין במשקפי שמש: המ"מ צביקה הררי, מימינו מעט מוסתר צבי רונן, המ"פ נתי הורוביץ (חבוש בראשו) וזאב חטין

קופליוביץ השתחרר ממילואים בגיל 54 כרס"ן, בתפקיד קצין זירה בבונקר של פיקוד דרום. בשנות ה-70 למד בפקולטה לחקלאות ברחובות, סיים תואר שלישי כדוקטור. שמו מופיע באולם היוצאים בנתב"ג בין תמונות של ממציאים ישראלים שתרמו לעולם, זאת בזכות פעילותו לחקר ירקות והכלאה של עגבניות, ובראשן זן השרי. ב-1986 זכה בפרס קפלן לחקלאות.

גולת הכותרת של פעילותו, ביחד עם עוד שלושה פרופסורים מהפקולטה, היתה הארכת חיי המדף של עגבניה בכ-300 אחוז, כך שבמקום חמישה ימים היא טובה וראויה לשיווק גם קרוב לחודש. אחד הזנים האלה נקרא דניאלה על שם בתו הקטנה, זן שבשנות ה-90 עשה את הפריצה הגדולה בעולם וגרף רווחים עצומים עבור חברת "הזרע" שבה עבד.

1999, אהוד קופליוביץ ובתו דניאלה בת ה-10 שעל שמה נקרא אחד מזני העגבניה

לסיכום הקרב ב-1967 בחזית הסורית הוא אומר: "רצנו בבוקר למלחמה ללא נוהל קרב. את רוב הצבא שלנו עשינו בדרום ושם זה מלחמה של ש' ב-ש' ובמרחקים של קילומטר ומעלה, ופה אתה עולה על מוצב לבד. ממתי טנק עולה לבד על מוצב? הוא חייב להיות מלווה בחי"ר שיעשה את העבודה. כיום כולנו חכמים ונבונים, אבל ההרגשה שלי היא שמישהו שם לא עשה שיעורי בית. אם לפחות היינו הגדוד הצפוני, שמכיר את המקום ויודע כל גבעה ויכול לזהות ולהגיד פה זעורה ופה קלע. אבל בפועל אתה נוסע רק בצירים אחרי זה שלפניך, והמלחמה הזו היתה מלחמה של הטנק הבודד, ולא של ארמיה שלמה עם חישובים. אין לך נוהל קרב לכל האיזור, אתה הולך לכיוון האש שנורית עליך ומשתדל להגיע כמה שיותר למעלה. להגיד לך שזה קרב מתוכנן? אני לא רוצה להיות חכם גדול, למרות שכל אחד מאיתנו הוא מח"ט בפוטנציה.

"אני לא ידעתי על הפנייה המפורסמת שמאלה [מנעמוש לעבר זעורה], רק שמעתי על זה בבית חולים. גם על זה שמוקדי תפס פיקוד שמעתי בבית חולים, ולא היה שום צ'אנס שאשמע את זה במהלך הקרב, כי הוא דיבר בתדר גדודי ואני הייתי בתדר מחלקתי. אם רפי היה מג"ד ליותר זמן, הוא היה אומר לקצין הקשר שלו – תשים אותי על פלוגה ו' וננסה לדבר ישירות, אבל זה לא קרה.

"אני גם מקבל את דבריו של איתמר [בן דוד, קמב"צ חטיבה 8] שאלברט [המח"ט] לא ידע איפה גדוד 129. אני מכיר את איתמר מקורס מ"פים, היינו באותו מחזור, ואני סומך עליו שאלה הדברים הנכונים. המח"ט סיפר אחרי המלחמה שהוא בסיר א-דיב פנה לזעורה כדי לעשות איזשהו איגוף ולהתחבר אחר-כך עם גדוד 129 – זה לא נכון. ועד שאיתמר לא פתח את הפה, לא ידענו. שאלתי אותו פעם בכנס בלטרון למה לא סיפרת עד עכשיו, הוא אמר – אף אחד לא שאל אותי.

"צריך לדעת שאת אלברט מאוד הערכנו. הוא בא לבקר אותנו בבית חולים והמשיך להיות מח"ט שלי גם הלאה בצאלים, ואחרי זה נהפך לאוגדונר ושמענו אותו בקשר גם ביום כיפור. לא היה לי שום ידע לקטע הזה שמספר איתמר, שהמח"ט פישל בנקודה מסוימת ולא סיפר את האמת. אבל כולם ציטטו אותו בזמנו, כי זה מה שאמר בכל הפגישות. אני רק יכול להגיד שלאיתמר אני מאמין. ואביעזר יערי הקמ"ן היה צריך לייצג את החטיבה, אז הוא ייצג אותה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא היה על זחל"ם המח"ט. מי שהיה על הזחל"ם זה איתמר, ואת הכאוס אתה רואה פה.

"אלברט לא ראה את הקרב ולא הכינו אותו טוב, והיה קצת בלגן ואתה שומע בדיעבד את הרשת החטיבתית ורואה שהוא לא הבין מה בדיוק קורה. אלה דברים שקורים, ולא היה קורה שום דבר אם אלברט היה מספר את האמת. ירו עליך ולא ידעת מאיפה יורים, ולא ידענו מי מולנו, הלכנו לכיוון האש למעלה, וככה אני הייתי אחרי אילן. כל אחד נלחם את הקרב שלו, ולכן אני חושב שבגדול הגדוד עשה את המיטב, אבל להגיד שהיו פה תכנון או סדר – לא דובים ולא זבובים".

———————————————————————————————————————————–

5 מחשבות על “לומדים לחיות עם עין אחת

  1. כל הכבוד לאהוד קופליוביץ ולחבריו.
    הצלחנו בזכותם, ולמרות החפיף של המג"ד בירו, המח"ט מנדלר ואלוף הפיקוד דדו, ששלחו טנקים להיפגע, ללא תיאום כוונות, ללא הכרת השטח, ללא מעקב אחרי התקדמות הגדוד במקום לשלוח גדוד אחר שהכיר את השטח וסביר שעשו בו תיאום כוונות. חבל מאוד

    Liked by 1 person

  2. למה לא שלחו את גדוד 377 שישיב שם מלפני המלחמה והכיר את השטח לא רע,כנראה קרבות יוקרה מאחורי הקלעים שהיה לחץ לתת לבירו להיות גדוד מוביל כי הוא היה מקורב יותר לאלברט,על שטויות כאלה אחר כך משלמים ביוקר

    אהבתי

  3. לא היה לגדוד 377 היכרות טובה עם השטח
    לא בתחומי ישראל לא בתחומי סוריה

    אם לשפוט על פי הנחישות שגילתה פלוגה ז' בקרב על תל פאחר

    אם לשפוט על פי הנחישות שגילה מג"ד גדוד 377 עם כוחותיו שנכללו יחד עם כוחות חטיבה 8

    אני מסתכן ואומר כי רמת הגולן הייתה נשארת הרמה הסורית

    אהבתי

    • ישראל. זה שלפלוגה ז היתה בעיה נקודתית עם מפקד לא אומר כלום על הגדוד. בערך כמו עוד דברים שאירעו עם גדוד 12. גדוד 377 פורק מראש לגורמים ונזרק ע"י חטיבה 8 כתירוץ לניהול קרב לקוי. הדברים של איתמר בן דוד שעולים גם בקנה אחד עם הקלטות הקשר והעדויות שנאספו מעידים על עצמם. לחינסקי עשו לינץ לא הוגן וחבל שאתה מצטרף לזה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s