השואה של מוסא קליין

משפחתו היתה בדרך לגטו וניצלה ברגע האחרון, חייל רוסי איים להרוג את אביו והוא התחנן אליו שלא יירה * כאן עוצבה רוחו ואישיותו של הילד בֵּילֶה – משה-מוסא קליין, שלימים היה מג"ד 12 במלחמת ששת הימים ונהרג בקרב תל פאחר * גיסו של מוסא תחקר וכתב על תולדותיו כילד וכנער מכפר קטן בהונגריה * בגיל 11 עלה מוסא לא"י באונייה כנסת ישראל, שהגיעה לחיפה אחרי מסע תלאות וגורשה לקפריסין אחרי עימות חריף עם הבריטים * לציון יום השואה 2021 

הילד בילה מוסא קליין. מעולם לא סיפר על ילדותו

מאת יוסף דרור

משה-מוסא קליין, מפקד גדוד 12 של חטיבת גולני, נפל ליד תעלות הקשר, בין סלעי הבזלת והמצדיות של תל פאחר. תל פאחר שלפני שנת 1967. תל פאחר המטיל את צילו האימתני על הגליל העליון ועמק החולה. בהבהק אחרון של רוח אפו ראה, או אולי רצינו כי יראה, את החרמון משמאלו, את הכינרת מימינו ואת סלעי הבזלת ואדמת הגולן האדומה למרגלותיו.

לאחר שנפל בקרב לא יכולנו לספר עליו. כל עת שהעלינו את דמותו מלפנינו היה הכאב חד ונוקב, וצורב ולוהט כסכין מלובנת בבשר החי. ידוע ידענו כבר אז כי בעוד 20 או 30 שנה יהיה זכרו של מוסא קליין עטוי בשרעפים, דמות הולכת ומתרחקת באופק חיינו, דמות עטוית חגור אשר לעולם לא תמוש ממנו.

שמורים היו בידינו הרבה סרטי הקלטה והרבה רשימות, שבהם כתבו וסיפרו חברים על מוסא. כולם היו כאבן שאין לה הופכין ולא היה בהם כדי לחצוב את דמותו מסלע אישיותו, אלא רק לצייר את תוארו החיצוני בעיפרון רשמים או בצבעי מים בהירים.

כמה חודשים לאחר שנפל נתאספו חברים בביתו. פתח דורון גכמן ואמר מבלי משים: "מה נספר לכם? כמה אהבנו אותו".

לאחר כמה חודשים נפל דורון במרדף בבקעת הירדן והחברים החלו מספרים על דורון. אפילו מלותיו של דורון לא סייעו בידינו.

כאשר הגיע מוסא ממחנה המעצר בקפריסין לשערי כפר הנוער בן שמן בשלהי אוגוסט 1947, כבר היה אופיו מעוצב ומחושל. סרטי ההקלטה הרבים והכתובים עסקו בתולדותיו מהיום שבו הגיע באונייה "כנסת ישראל" של ארגון "ההגנה" אל מול שערי חיפה. אין אדם נולד בגיל 13 ולעולם אינו נולד מחדש. משה חיים למלה לא נולד מחדש כאשר הגיע לארץ-ישראל. אופיו עוצב לפני כן. שנתיים לפני שראה מנגד את חיפה, ירד לבדו מקרון בתחנת הרכבת בבודפסט ושם פעמיו לחוות עליית הנוער.

כ-30 ק"מ ממִזרח לדברצן שכנה העיירה ניראבראני ולידה תחנת רכבת. בבתיה הקיצוניים נושקת העיירה לגבול הרומני. מצפון מערב לניראבראני במרחק שבעה ק"מ, שכן הכפר החקלאי ניראוצ'אד שהתמשך בין שדותיו הרחבים לאורך כמה קילומטרים.

מעולם, מעולם לא סיפר מוסא על נוף ילדותו. כאשר היינו שואלים אותו על מקום הולדתו היה מחייך את חיוכו הרחב, לחייו היו מסמיקות, תנוכי אוזניו מאדימים, רטט כלשהו היה מרעיד בזוויות פיו ועיניו היו עוטות ברק. כיום אני יודע נכוחה שהיה זה ברק נוגה, נוגה מאוד. כושר האבחנה שלי היה דל וכושר ההסוואה של מוסא היה מעולה.

לאחר שהיינו שואלים שוב ושוב, היה מגחך לבסוף ואומר – אח, זה לא חשוב. חלפו עשרות שנים עד שהבנתי עד כמה זה כן חשוב. איני יודע בוודאות מדוע ביקשתי שוב ושוב לשאול את אותן שאלות, האם בהיסח הדעת או מתוך סקרנות טבעית לתהות על מהלכם של דברים ואירועים. ידעתי כי לשאלות אלו ישנה חשיבות רבה כדי לתהות על קנקנו. איני זוכר כיצד התחמק מלדבר על תקופת ילדותו. כמה פעמים אזרתי עוז ושאלתי את אותן שאלות בנוכחותן של שרה אשתו וחיה אחותה, אשתי. שרה היתה מסתייגת קמעה משאלותיי, חוששת מזעמו של מוסא לאחר מכן, וחיה היתה מעודדת, ומוסא היה נלכד בין שלושתנו.

כאשר הוספנו ושאלנו היכן נולד, נדחק לפינה ולבסוף היה אומר – זה ליד דברצן. היינו מתקשים בהיגוי השם המוזר ושואלים איפה זה דֶבְּרֶצֶה. לפעמים היה מתקן ולרוב מותיר אותנו בטעותנו, מחייך שנית את אותו החיוך, הפעם ברק העיניים היה מתכהה קמעה, ושותק. לעתים נדמה לי ממרחק השנים, כי במתכוון היה הוגה את השם בשיבוש קל ואומר דברצה, להניאנו מלהתחקות על מחוזות ילדותו. אילו היינו בוחנים כהלכה את ברק העיניים המתחלף, אולי היינו מבינים קצת יותר, אבל אנחנו לא הבנו.

מפת הונגריה ומיקום הכפר ניראוצ'אד סמוך לגבול הרומני, שבו התגוררה משפחתו של מוסא קליין [לחצו להגדלה]

דברצן ואירועי השואה היו מעבר לכושר התפיסה של ילידי הארץ, משל היו במימד אחר שאין לנו כל דרך להגיע אליו, אלא רק באמצעותו של מימד הזמן האכזר.

מבעד למרחק השנים נדמה לי כי אני שומע את מוסא אומר: מה אתם מבינים. אינני בטוח כי אמר זאת, ואם אמר זאת אמר פעם אחת ולא יסף. לבטח חשב בלבבו, אתם לעולם לא תבינו את נפשו של ילד יהודי הנצמד אל קנה רובהו של חייל רוסי ומתחנן על נפשו של אביו. אתם לעולם לא תבינו את נפשו של ילד יהודי, אשר נמלט מהגטו ובו רבבת יהודים העתידים להישלח תוך ימים אל מחנות ההשמדה. אתם לעולם לא תבינו ואני אפילו איני מסוגל להסביר לכם. 

מוסא חסם בפנינו את מחוז ילדותו.

עלילותיו של מוסא שזורות בין משלטי צומת רפיח במערכת קדש לבין תעלות תל פאחר בששת הימים. שתי אבני דרך בתולדות חטיבת גולני. דורנו העדיף את שורשי ניחוח החציר ותנועת הנוער, ואת אותו הכפר, ואת אוהלי הפלמ"ח, ואת מקווה ישראל, ואת כדורי.

מעולם לא שכחנו כי יש לנו שורשים נוספים, עבותים מהקודמים. ידענו זאת טוב מאוד, יותר מדי טוב מאוד, אולם כולנו עשינו יד אחת ותמיד הדחקנו, אנחנו ילידי הארץ ועימנו אלו שבאו משם, מהמקום שבו דמו של היהודי היה הפקר. עשינו כך מסיבה פשוטה ביותר, משום שלא ידענו להתמודד ולכרוך שני נושאים הנראים רחוקים האחד מהשני – האימה והתקומה. בעצרות ובטקסים כרכנו אותם, אולם בשיחה שבין איש לחברו לא ידענו להתמודד עם השואה והתקומה כאחת.

מוסא נולד במרכזה של אירופה במקום שבדורות האחרונים, וגם בדורות קודמים, נרדפו היהודים ממחוז למחוז וממדינה למדינה, בהתאם לתהפוכות הגורל שחלו על רוסיה ואוקראינה, פולניה, רומניה, ואוסטרו-הונגריה. לימי דור קנו תקופת שלווה יחסית, מלוות רדיפות, ושוב נטלטלו בטלטלות אימים. ועם זאת יש חשיבות רבה היכן בדיוק נולד, כי האדם הוא בין השאר גם תבנית נוף מולדתו. אם אומנם אנו רוצים לתהות על קנקנו של מוסא, חשוב מאוד לדעת היכן גדל ואילו מאורעות הטביעו בו את חותמם.

48 משפחות יהודיות, כ-200 נפש, מנה הציבור היהודי בכפר החקלאי ניראוצ'אד אשר התגוררו בו כמה אלפי תושבים. היהודים סוחרים זעירים, חייטים, סנדלרים ושאר בעלי מלאכה. בנוף הכפר, מעל לבתי האיכרים, בלטו הכנסיות, בתי הספר ובית הכנסת. בניין המשטרה בן כמה קומות היה הנישא מכל בנייני בכפר, לבד מכנפי טחנת הקמח שנישאו מעל גג בניין המשטרה ואשר תנועתן הסיבובית היתה חלק מהנוף.

אנו מספרים על המחצית השנייה של שנות ה-30. בתל-אביב הילכו האוטובוסים של "המעביר", צבועים בצבעים עזים של אדום וכחול. במחיר חצי גרוש אפשר היה לנסוע ממגרשי התערוכה של יריד המִזרח, בצפונו של רחוב בן יהודה, עד לכיכר המושבות. מי שהמתין היה יכול לנסוע בקומה השנייה של "האוטו על שתי קומות" שהילך בקו 4. במוגרבי הקרינו סרטים בקומה העליונה, ובתחתונה הופיעו לסירוגין "הבימה", "האהל" ו"המטאטא". בבית העם הקרינו את סרטי טרזן ואת שלגיה ושבעת הגמדים, הקרנה שהיתה מלווה בפרסומת רעשנית לרדיו פיליפס. כמעט כל הישובים העבריים בארץ ישראל היו מחוברים לחשמל. בתל-אביב בנו את הטיילת ובצפון העיר פעל יריד המזרח. בעיר העברית הראשונה יצאו לאור חמישה יומונים.

בניראוצ'אד Nyiracsad הרחובות לא כוסו לא באספלט ולא באריחי ריצוף. מעולם לא נראתה שם מכונית. בחורף המושלג והארוך גלשו במזחלות ובקיץ הילכו בעגלות רתומות לסוסים. פלאי המאה ה-20 לא באו בשנות ה-30 לאותו חבל ארץ. קווי חשמל לא נמתחו ורדיו לא היה. הבתים הוארו בעששיות נפט ובהן האירו את הדרך כשהיו יוצאים בחשיכה. בבית הכנסת הופעל הלוקס אשר גרבי המלח שבמרכזו הבעירו את אדי הנפט באור לבן. הטכנולוגיה קפאה אי שם בתחילת המאה. במשטרת הכפר היה מותקן מכשיר טלפון יחיד ובמשרד הדואר טלגרף, המכשירים היחידים שהעידו על המאה ה-20.

בתי הכפר היו בנויים לבני טיט ומסביב להם גדרות עשויות קרשים תיל או בטון. בין הבתים בוסתני שזיפים, תפוחים ואגסים. במרחק-מה מהבתים היו כרמי גפן. את הענבים דרכו ברגליים בחביות. היהודים קנו יין מהגויים, ואולי לא ממש הקפידו בכשרותו לבל יהיה בו נסך, אף שלא נמצא בין יהודי הכפר ולו מחלל שבת אחד.

היהודים כולם היו חסידים. כמה מבעלי הבתים שבהם חבשו שטריימלים בשבת. האב דוד קליין שהיה בין האמידים לא החזיק שטריימל. השוחט שימש כמוהל, והרב ליכטנשטיין, רב מודרני בעולם המושגים של יהודי ניראוצ'אד, היה סנדקו של משה קליין. הציונות היתה רחוקה. משפחה אחת של ציונים מבין כולם. כמנהג היהודים באותם המקומות שימש גוי של שבת את הקהילה. בכל ליל  שבת היה האב מביא נזקקים לביתו ועורך קידוש לפני משפחתו והאורחים.

אילו מוסא היה חי עמנו כיום, אולי היה מספר על מחוז ילדותו ואולי אפילו על ימי השואה. מוסא נפל בתל פאחר במלחמת ששת הימים. את סיפורו על תקופת ילדותו בהונגריה ליקטנו מאחיו ואחיותיו – זולטן, אילונקה, יוסי, אורנה ובעלה יעקב.

משפחת קליין, דוד ומלכה

דוד קליין האב נולד ב-1893 ולו 13 אחים ואחיות. מקום הולדתו בעיירה מהיפובלו בטרנסילבניה במערבה של רומניה כיום, איזור אשר בשעתו היה חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הקיסרי (של הממלכה האוסטרו-הונגרית). בקרבות הקרפטים נפצע אנושות בראשו. לבית הוריו הגיעה הידיעה כי נהרג. הוא הושם בארון מתים והיה חסר הכרה חודש ימים. אביו גבריאל קליין לא האמין לידיעה והמשיך להתפלל לבריאותו ולשלומו של בנו.

כאשר יצא לאחר כמה חודשים מבית החולים באינסבורג היה קבוע בראשו לוח גדול של פלטינה. מאז לא היה כבראשונה. מדי פעם היה נתקף בעוויתות עזות של כאבי תופת. בהתקפות הקשות היה רופא מזריק לו מורפיום. פציעתו זיכתה אותו ב"צלב הברזל", ולימים הצילה אותו ואת משפחתו.

האם, מלכה, לבית קנופלמכר, בת למשפחת חוואים נולדה ב-1895 בניראוצ'אד ולה שתי אחיות ואח. לבד מהחווה חקלאית היו להוריה עסקי מרכולת של טכסטיל. מלכה בעלת השיער הבלונדיני הבוהק, היתה יוצאת עם עגלת הטכסטיל בלוויית אביה. באחד ממסעיה פגשה בדוד קליין יפה תואר. אהבתם היתה ממבט ראשון. בשנת 1918 נישאו והתיישבו בניראוצ'אד. האב דוד הוכר כנכה מלחמה ובעל זכויות, וקיבל זכיון לניהול בית מרזח.

יהודים בכפר בהונגריה 1930 [מתוך הרשת]

הפרנסה היתה ברווחה. בית המרזח כלל אולם ריקודים ובו תזמורת צוענים. לכשרחבו העסקים נפתחו חנות מכולת, חנות בגדים ואולם באולינג. האב היה בין אמידי היהודים, שימש כאחד מגבאי בית הכנסת וכראש הקהילה היהודית. בית האבן של משפחת קליין, בן שבעה חדרים, היה מכוסה רעפים. בחדר השינה מיטה וארון מעוטרים בפיתוחי עץ. בחצר היתה רפת שסיפקה חלב. החלב עובד למוצריו ואלו סיפקו את צרכי המשפחה. העודפים נמכרו במכולת. בחצר הבית היתה באר בקוטר של מטר וחצי ועומקה כעשרה מטרים, מהבאר היו שואבים מים לרחצה, לכביסה ולהשקיית הפרות.

ממול לבית משפחת קליין עמד בסיס אימונים של המשטרה. אנשיו היו הלקוחות הטובים ביותר. בימי ראשון היו הגויים פוקדים את בתי המרזח ומשתכרים, ולרוב היתה מתחוללת קטטת שיכורים שבסופה היה אחד ההוללים נדקר ולמשטרת הכפר היתה מזומנת תעסוקה.

לדוד ומלכה נולדו חמישה בנים ושתי בנות, מרדכי בשנת 1920, זולטן ב-1922, אילונקה ב-1925, צבי ב-1927, יוסי ב-1930, אורנה ב-1932 והצעיר בילה [מוסא] ב-1934. נכותו של האב הכבידה על מהלך החיים. האם היתה הכוח המניע במשפחה. היא אשר חכרה קרקעות לעיבוד, יצאה לשמור עליהן וניהלה את חנות המכולת ואת בית המרזח. ההורים דיברו הונגרית ושמעו אידיש.

כאשר מלאו למוסא-בילה שנתיים נפטרה האם בשנתה ה-44 בייסורים. מסיפורי נוסע נודע כי לאחר יובל שנים נותר קברה נאה ומטופח בבית העלמין היהודי. תושבי המקום זכרו אותה לטובה ושמרו על קברה.

לאחר פטירת האם, נתפרדה המשפחה. מוטי וזולי יצאו ללמוד בגימנסיה בנירג'האזה ואורנה נסעה לבית הסב בטרנסילבניה. הסב עסק בגידול אווזים ובמסחר בהם. שימש כשוחט בקהילה והיה תלמיד חכם שהיה מבלה את לילותיו אצל האותיות הקטנות.

את בילה הוליכה אחותו אילונקה לבית הדודה קטי וייס, ששכן במרחק כחצי קילומטר מבית משפחת קליין. למשפחת וייס היו חמש בנות [סרינה, אירנקה, פירושקה, בורישקה ומרגיטקה] ושני בנים. הבת הבכירה סרינה יצאה בשנת 1937, בגיל 32, לארצות-הברית והיא היחידה שניצלה. לימים כתבה אל האב וביקשה לאמץ את בילה. הוא לא נתן את הסכמתו.

פירושקה, בתה של קטי, גידלה את בילה ורק לה הירשה לרחצו. בימות השבוע התגורר בילה אצל משפחת וייס ובשבתות היתה אילונקה, אחותו, מוליכה אותו לבית אביו. אילונקה שנפשה היתה קשורה בבילה היתה יוצאת לבית משפחת וייס ללמוד תפירה כדי שתוכל לשהות במחיצת אחיה, שהיה מתהדר בחליפת מלח בכחול כהה, משובצת בכפתורי זהב ולראשו חבש כובע סירה בוהק באדום. היה יפה תואר, זהוב שיער, והתחבב על כל רואיו. היה רגיש מאוד. כאשר כינוהו שקרן לא סלח והיה משיב מכות לעולביו.

בגיל שש החל ללכת לבית הספר. בניראוצ'אד היו כמה בתי ספר. תושבי המקום נחלקו בין הכיתות השונות – קתולים, רפורמים, בפטיסטים. כך נפלגו למפלגותיהם וכך ניהלו את מערכות החינוך. לכל כת היה בית ספר משלה. היהודים פקדו את בית הספר הרפורמי. אחר הצהריים בין שתיים לחמש הלכו ל"חדר" שבבית הכנסת. המלמד לימד את הבנים, אשתו את הבנות. למדו אלף-בית, תפילות וחומש. העברית היתה בבחינת שפת קודש ולא שפת שיח.

עד פרוץ המלחמה היתה האנטישמיות רדומה. לא היכו ביהודים ולא חירפום בפרהסיה. מדי פעם היו מפטירים כלפי אחד מהם מדוע לא יילך לפלשתינה.

הימים האיומים ההם

בתחילת שנות ה-40, טרם כניסת הגרמנים, החלו להישלח יהודים לגדודי עבודת הכפייה, שם התעללו בהם. לאלו שגידלו פאות גזזו אותן. מוטי, האח הבכור, גויס לצבא ההונגרי ומשם נשלח עם שאר היהודים לעבודות כפייה. הרוחות הרעות לא פסחו על המקומות הנידחים. כאשר הילדים היהודים בניראוצ'אד הלכו ל"חדר", יידו הגויים אבנים והיה צריך לרוץ. צעקו "יהודים מסריחים", "היהודים הרגו את ישוע".

בבית הספר היתה שיטת החינוך בנוסח הישן – באמצעות מלקות. ליהודים היה נהוג להרביץ באותה עת מעט יותר למען יידעו את מקומם. לזולי היתה תקרית עם כנופיה אנטישמית, ובעצם מי לא היה שם אנטישמי. ב-1942 החל צבא סאלושי הפשיסטי להראות ליהודים את נחת זרועו. האח זולי גויס לגדוד עבודת כפייה והצליח להיחלץ. לאב דוד עמדה זכותו כנכה מלחמה. זכות זו עמדה למשפחת קליין כל אותה עת שהרוחות הרעות הילכו את אימתן. בהונגריה בעלת המשטר הצבאי היתה פציעה קרבית דבר מכובד ביותר. היו מעט נכי מלחמה, ובין היהודים היו יחידים שביחידים.

ב-1942 חזרה אורנה מבית הסב ברומניה. באותה השנה היתה אירופה אפופה בלהבות. רכבות המוות דהרו לאורך מסילותיה של אירופה. הסב גבריאל קליין והסבתא בת-שבע, הורי האב שגרו בטרנסילבניה, נשלחו בגיל 86 לארמיהיפולבו ומשם לאושוויץ.

את יהדות הונגריה פקדו רוחות המוות כמה שנים לאחר שקהילות שלמות כבר הושמדו כליל. כאשר צלילי האבדון באו על יהודי הונגריה הם רעמו בעוצמה רבה. באותה תקופה כבר נחרץ גורלה של גרמניה הנאצית. כוחן של בעלות הברית התעצם כמה מונים מכוחה של גרמניה. רכבות המוות הובילו יהודים בלבד ואיש לא הפריע להן לנוע לאושוויץ בדייקנות גרמנית טיפוסית. גם לא אלפי המפציצים שיצאו לילה לילה מהאיים הבריטיים והפציצו כל מטרה אסטרטגית אפשרית, לבד ממסילות המוות.

בסוף יולי 1943 סיים מוסא את כיתה ד' בבית הספר הרפורמי הנוצרי. באוקטובר שבת ה"חדר" מתלמודו. באותה שנה הופיע בכפר יהודי וסיפר כי ברחבי אירופה משמידים את היהודים. האב אמר כי האיש רמאי, עוכר ישראל, ואוי למי שיאמין לו. לאחר שהגיעו הגרמנים נמכר כל הבקר כי לא היה מי שיטפל בו. הגרמנים החלו להתאנות ליהודים, מדי פעם בפעם אונסים בחורה יהודייה.

בפסח 1944 הקיץ הקץ על הקהילה. ביום אחד נכלאו כל יהודי העיירה בבית הכנסת. היה שם רופא גוי, שהיה מתגנב ומטפל בחולים. כעבור שבוע הועלתה כל משפחה על עגלה רתומה לסוס ונצטוותה לעקור לגטו בנירג'האזה. באותה העת טרם היה ברור לחלוטין ליהודי ניראוצ'אד כי הליכה בדרך זאת פירושה השמדה ואבדון. אימת המוות טרם חדרה לתודעה. למרות זכויותיו השלים האב עם ההליכה לגטו והצטרף לשאר אנשי הקהילה.

טנקי פנתר גרמנים ברחובות העיר דברצן 1944

לאחר שהגיעה המשפחה לגטו בנירג'האזה בא בעקבותיה זולי, שהצליח להיחלץ מגדוד עבודת הכפייה והגיע מעיר הבירה בודפסט, שם ידעו וראו נכוחה כי הגרמנים רוצחים ומשמידים את היהודים. לזולי היה ברור כי ההליכה לגטו היא דרך חד-סטרית שאין ממנה חזרה. זולי הצליח לעצור את העגלה וטען כי יש חוק המגן על נכי מלחמה, אולם דבר לא עזר. המשטרה היתה מאוישת בשוטרים פשיסטים מארגונו של סאלושי.

זולי אץ לעיר הגטו נירג'האזה, למשטרה שהיתה כפופה בהיררכיה למפלגה הפשיסטית. הפעם הצליח הדבר בידו לאחר שחזר שוב ושוב על המונח גיבור מלחמה. המימסד הפשיסטי העריך גיבורי מלחמה.

זכות גדולה בהצלת משפחת קליין נתגלגלה לידו של קצב העיירה, טור פּוֹלי, שהיה בשעתו צ'אנדורי (ז'אנדרם). חסיד אומות עולם זה הביא מזון ליהודים בגטו. שם פגש במשפחת קליין והחל להרעיש עולמות. הסביר לממונים על המשטרה כי קליין הינו גיבור מלחמה. משפחת קליין זכתה בתוחלת החיים – אישור לצאת מהגטו. אף שעמדה להיכנס השבת מיהרה משפחת קליין בעגלתו של טור פולי לצאת מהגטו ולחזור לניראוצ'אד. בגטו הצטופפו בין רבבה לשתי רבבות יהודים.

משפחת וייס נותרה בגטו ונרצחה באושוויץ ביחד עם כל יהודי מזרח הונגריה ועם שאר יהודי אירופה. הבת הבכירה סרינה שהיגרה ב-1937 לארה"ב והתגוררה בפנסילבניה היתה היחידה מאותה משפחה שנותרה בחיים. מוסא זכר בחיבה רבה את משפחת וייס. לאחר המלחמה שאל על גורלם. לימים הוברר כי כולם נספו. כשרשם מוסא את תקציר תולדות חייו בתיק האישי, הזכיר את דודתו. אנחנו ילידי הארץ מעולם לא שמענו מפיו על משפחת וייס. הכל היה חבוי מתחת לחיוך הנצחי והשובב.

הסיפור על משפחת וייס היה מסגיר את אימת השואה. מוסא לא סיפר לא על הדודה קטי, לא על הדוד מיכאל ולא על פירושקה. הם היו בעולם שאנו הצברים לא היינו אמורים להבינו. מעולם לא סיפר כי קראו לו בילה. פעם בלילה, בכפר הנגיד, באנו עימו לביתו של אחד מקרובי המשפחה אשר הכירו בשם בילה, שם נאלץ להסגיר את שם ילדותו. לשאלה מעבר לדלת מי זה (השיחה כמובן נערכה בהונגרית) השיב מוסא – בֵּילֶה. בחשיכה לא ראינו עד כמה אדמו תנוכי אוזניו בקוראו את השם. רק שם ידענו כי זה היה שם ילדותו.

קיץ 1944, קבוצת מגורשים יהודים מהונגריה ברציף הרכבת של מחנה ההשמדה אושוויץ [צילום מהרשת]

משפחת קליין שבה לביתה. הבית היה ריק, לא דלת ולא חלון. השכנים הביאו מעט אוכל. בתי היהודים נתפסו על ידי התושבים ההונגרים והשלל רוכז בבית הכנסת. משפחת קליין קיבלה מחדש את הזכיון לבית המרזח. האב נשא בכיסו את הפספורט לחיים – תעודת שחרור מהגטו. על התעודה שהיתה כתובה בהונגרית היתה חותמת גרמנית. החיים כבדו מיום ליום. הגרמנים החרימו את בית המרזח. בידי דוורית הכפר היתה ביזה רבה של יהודים והיא חששה כל העת שמשפחת קליין תסגירנה בבוא העת. משפחת קליין חרדה כי הדוורית תסגירם לידי הס.ס.

הצעירים הגויים גויסו לצבא והיהודים רוכזו בגטאות. הקרקע בערה מתחת לרגליהם של זולי וצבי והם יצאו לבודפסט. לבד מהאב ואשתו השנייה נותרו בכפר אורנה, אילונקה ובילה. מוטי נלקח למחנה עבודה, מחנה מוות שכונה "הבור", והצליח להישרד. אחד מבני המשפחה סיפר: "כרגיל כמעט ולא שבו משם בחיים".

אנשי הס.ס. ששהו בכפר לא ידעו על זהותה היהודית של משפחת קליין. מדי פעם היתה פלוגת הס.ס. מתחלפת, וזאת היתה שעת סכנה פן יבלשו. האב רעד כל הזמן לבל יילקחו בשנית, אמר שלא צריך להתבלט ולכן הלכו לכנסייה. כשגברה הסכנה היו נעלמים מהבית. זולי העביר בבירור את המידע על ההשמדה לאב אשר העביר את התחושה לילדים הצעירים. הפרנסה שוב לא היתה מצויה. האב המשיך לזכות בגימלת נכים, אולם לא היה בה כדי לפרנס משפחה. ובינתיים החסכונות נאכלו.

הצרות ארבו בכל פינה. באחד הימים הזמינו השכנים את אילונקה ובילה לבציר ענבים. הזדמנו לשם כמה חיילים גרמניים והראו לבֵּילֶה, בעל השֵער הבלונדיני, את נשקם. אחד השכנים אמר לחיילים כי הנער יהודי "ז'ידו, ז'ידו". הגרמנים לא העלו בדעתם כי נותרו יהודים בכפר ולא שמו ליבם למה שנאמר. לא רחקו החיילים מטווח העין, אספה אילונקה את אחיה ונמלטה עימו לביתם.

הסיוט של החיים במחיצתן של חיות הטרף הנאציות נמשך חצי שנה שנדמה כנצח. היה זה סיוט ארוך, ארוך מאוד, אשר הותיר את רישומו לכל החיים.

ביום 15 באוקטובר 1944 הגיעו הרוסים. דומה היה כי הגאולה באה. הצבא האדום של מולדת הסוציאליזם ואחוות העמים לא היה הצבא המשחרר של העם היהודי, אלא צבא כיבוש רוסי, שתפס את הונגריה מידי הגרמנים. חיילי הצבא האדום הרעבים פשטו וביקשו מזון. כיוונו צעדיהם לבתים הגדולים שנראו כבתי אמידים. למשפחת קליין היה בית גדול שאליו באו חיילים רוסים ותבעו מזון ומשקאות. מזון לא היה והאב אמר שאין. חיילי הצבא המשחרר אשר ראו לפניהם את בית המרזח לא האמינו וביקשו להוציא את האב להורג.

מוסא נצמד בבכי לרגלי החייל, חיבק אותן, ביקש לעצור בעדו וזעק: "זה אבא, זה אבא". החייל שיחרר את האב. כפסע היה בין החיים והמוות.

יהודי הונגריה ששרדו את השואה חוזרים הביתה לעיני חיילי הצבא האדום [מתוך הסרט "1945"]

לאחר המלחמה שבו לכפר חמישה יהודים מלבד משפחת קליין. בית המשפחה הפך לתחנת מעבר וקשר ליהודים שנותרו, ובית המרזח הפך למרכז הקשר של השרידים. באותה עת נכבשה בודפסט מידי הגרמנים. עם כיבושה של עיר הבירה יצאה אורנה את הבית והצטרפה לחוות עליית הנוער של גורדוניה בבודפסט.

בריחה מנוף הולדת

העיירה נתרוקנה מיהודיה. החיים של ילדי משפחת קליין במחיצת ברטה, אשתו השנייה של האב, היו קשים. היא לא היתה סימפטית אליהם. מוסא הסתכסך עימה. חסך פרוטה לפרוטה. יום אחד פנה לאילונקה וביקש כיכר לחם באומרו כי ברצונו לצאת לשחק עם חברים. מצא תרמיל-צד ונעלם מכפר הולדתו.

באחד מימי אפריל 1945, בהיותו בן 11 שנים, שם פעמיו לתחנת הרכבת. בפרוטות שאסף קנה כרטיס ועלה לרכבת. בבית חיכו וחיכו, והבן לא שב. לאחר כמה ימים טילגרף זולי [זולטן] מבודפסט כי הבן האובד הגיע לשם.

התברר כי לאחר שעלה על הרכבת בתחנת ניראבאני הסמוכה לניראוצ'אד, הגיע מוסא לבודפסט. כאשר ירד ללא נעליים לרגליו היתה בידו כתובת אחיו הבוגר זולי. איש לא ידע כיצד מצא בן הכפר הקטן, שמימיו לא יצא לעיר הגדולה, את דרכו. זולי הביא את מוסא לחוות גורדוניה, שם שהתה אחותם אורנה. כאן הצטרף מוסא לחברת הילדים של גורדוניה. הנערים פליטי השואה שהו במוסד ללא תעסוקה מוגדרת, כאשר כל תוחלתם היא הצטרפות לתנועת "הבריחה" בדרך לארץ-ישראל. מורים לא היו והמדריכים העסיקו את הנערים והנערות בחוגים שונים ובהרצאות. שיחקו פינג פונג, למדו קצת עברית, לעתים יצאו לשיט על הדנובה או בילו בלונה פארק הסמוך.

באוגוסט 1946 הגיע תורם של הנערים בבודפסט להצטרף ל"בריחה". המארגנים דרשו מהנערים והנערות את חתימת ההורים כתנאי להצטרפות. אורנה נסעה לאבא והוא הרביץ מכות. למרות אימי השואה, הציונות היתה עדיין רחוקה. לבסוף, קיבלה את חתימתו של אחיה זולי, שלאחר מכן חתם גם למוסא. לפני צאתו, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו את אדמת הונגריה, נסע מוסא להיפרד מאביו. ב-1952, כאשר האב עלה ארצה, נפגשו שוב.

מוסא קליין הילד יצא את בודפסט ביחד עם כ-200 נערים וביניהם שני אחיו יוסי וצבי. נסעו בקרונות משא ליוגוסלביה עד זגרב ומשם לכיוון הים האדריאטי. יציאת אירופה זו היתה אחת מהגדולות שאירגנה תנועת "הבריחה" של ארגון ההגנה. זמן קצר לפני כן, ב-12.8.46, הודיעה ממשלת בריטניה כי עולים בלתי חוקיים לא יורשו להיכנס לארץ-ישראל, אלא יגורשו לקפריסין. עד אז נהגו לכלוא את המעפילים במחנה הריכוז בעתלית עד שיזכו לסרטיפיקט, בהתאם למכסת העלייה של "הספר הלבן". מיוגוסלביה יצאו שתי אוניות – "כנסת ישראל" ו"אנסטסיה". "אנסטסיה" הישנה טבעה ליד חופי יוון, את יושביה העבירו לכנסת ישראל, וביחד נמנו על האונייה כ-4,000 נפש.

את סיפור מסעו של מוסא, מיוגוסלביה לאונייה כנסת ישראל, המסע המפרך בים התיכון, המאבק העקוב מדם בנמל חיפה, ההגליה לקפריסין וראשית צעדיו בארץ, ליקטנו בפגישה לילית שערכו חבריו, יוצאי כפר בן שמן, לזכרו של מוסא. הפגישה נערכה כמה חודשים לאחר נפילתו בתל פאחר.

בחודשים האחרונים של 1946 החריף המאבק על העלייה היהודית לארץ-ישראל. ממשלת בריטניה וצבאה הידקו את המצור הימי על חופי הארץ. המאבק כנגד פליטי השואה הפך להיות אלים יותר ויותר. "המוסד לעלייה" שינס את מותניו לפרוץ את המצור. לקראת סוף 1946 הכין מסע רבתי של מעפילים לארץ-ישראל. הכוונה היתה לקבץ מספר אדיר של 4,000 נפש ולהעלותם על ספינה אחת, מעשה שטרם היה כמותו בתולדות ההעפלה. תנועת "הבריחה" האיצה במוסדות השונים לכנס ביוגוסלביה את המועמדים להעפלה. באוגוסט 1946 יצאה קבוצה של כמה מאות בני נוער מבודפסט לזגרב שביוגוסלביה. על אותה קבוצה נמנו מוסא קליין ושני אחיו.

מספר מוטקה בראון: "בפעם הראשונה פגשתי במוסא במגרש כדורגל מאולתר בזגרב. חיינו בזגרב בתנאים קשים, במחנה שהיה בשעתו בית ספר של חיל הפרשים של הצבא המלכותי היוגוסלבי. התגוררנו בשלד של מיבנה לא גמור. בכל חדר היו כ-15 איש ששוכנו על גבי מצעי קש. לנו כילדים נראה הדבר כחוויה או הרפתקה, אולם עם התקרב החורף נהיה קר. לא היו לנו בגדים ראויים, תנאי המגורים הפכו קשים והמזון היה גרוע. אותנו הנערים העבירה תנועת הבריחה לבית הבראה באיזור האלפים היוגוסלביים. כשיצאנו מבודפסט אמרו לנו כי תוך שמונה ימים נהיה בארץ. כל אחד נטל זוג נעליים וחולצה, וכולנו ציפינו כי יימצא מי שידאג לנו בהמשך הדרך. כל שהייתנו כוונה ליום שבו נעלה על הספינה המפליגה לארץ-ישראל. באותו מקום שהינו שלושה עד ארבעה שבועות.

"ביום בהיר אחד הודיעו לנו שזזים. ממקום שהייתנו יצאנו במשאית ישנה אל התחנה ובאישון לילה עלינו על קרונות משא של רכבת שבאה מזגרב. ידענו שפנינו לים האדריאטי וכי אנו אמורים לעלות על אונייה. על המסע העיבה אימת הכוחות הבריטים שעסקו בציד יהודים במימי הים התיכון. לא האמנו שהעלייה לארץ תהיה בנקל. לפני שעברנו את הגבול היוגוסלבי לימדו אותנו לשיר את התקוה ושירים עבריים אחרים כדי שנישמע כמו בני הארץ. היתה זאת תקוות שווא, אולם בנו נסך הדבר ביטחון.

"עם זריחת השמש הגיעה הרכבת לרכס הצופה על הים. עבורנו היתה זאת חוויה מיוחדת. אנו ילידי ארץ מרכז אירופאית ראינו לראשונה את הים. ראינו את המרחב הנפלא של הים האדריאטי הזרוע מפרצים ואיים רבים. הרכבת החלה לרדת לעבר החוף ואנחנו הוצאנו את ראשינו מבעד לחלונות והיינו מלאי התפעלות מהנוף. הגענו לעיירת דייגים קטנה בשם באקה, נמל של מזח אחד. האונייה עגנה שם והתחלנו לעלות עליה.

מסע הגבורה של ספינת "כנסת ישראל"

"היתה זאת אוניית נהרות ישנה, ששימשה להובלת פחם על פני הדנובה. האונייה היתה מחולקת לתאים. להמחיש את הדבר זה בלתי אפשרי למי שלא ראה זאת. אני מתאר שסופר בארץ רבות על אוניות המעפילים, ובוודאי היו מעפילים שעלו בתנאים גרועים משלנו. לי עצמי קשה לתאר שאפשר להוביל אנשים בתנאים גרועים מאלו שהובילו אותנו. לכל אדם הוקצה מקום בגובה 40 סנטימטר וברוחב 40 סנטימטר, בדומה לדרגשי אפסנאות צבאית. לדרגשים היו צמודות מדרגות וביניהם מעבר ברוחב 70 סנטימטר. האנשים שכבו בדרגשים, דרגש מעל דרגש. מעלייי גרו תינוקות. אתם יכולים לתאר מה קרה בלילה כאשר עשו את צרכיהם. היה מאוד צפוף. לאחר הפלגה של פחות מיממה הגענו לנמל היוגוסלבי ספליט. חברי הלל ואני אזרנו עוז וקפצנו לים. היה מקפיא. למחרת הפלגנו הלאה". 

מספר אלי שיקלושי: "כנסת ישראל היתה אונייה קטנה יחסית אשר הצטופפו בה 4,000 איש. המסע עמד בסימן ציד אדם על ידי צבא בריטניה הגדולה. השליחים שאירגנו את המסע ניסו לבצע פעולת הסחה. הביאו אונייה נוספת, ספינה קטנה בשם אנסטסיה, שולת מוקשים ישנה של הצי היווני שנקנתה כגרוטאות. מצבה המכני היה כלאחר ייאוש. היה חוסר אחריות להעלות אנשים על אונייה כזאת. באחד הלילות, ליד חופי יוון או כרתים, עלתה אנסטסיה על שרטון. למעפילים נאמר שהאונייה טובעת וצריך לקפוץ לחוף. היו שם כמה אנשים שנפלו למים וטבעו. העלו את האנשים על האי ולאחר מכן אספנו אותם לאונייה כנסת ישראל.

"הנסיעה לחופי הארץ נמשכה 29 יום שהיו גדושי סבל. הנוסעים סבלו ממחסור במזון ובמי שתייה. המנה היומית נקצבה לבקבוק וחצי של מים. היה לנו לחם יבש ומעופש. ככל שהתארכה ההפלגה היה הלחם ירוק יותר ויותר. חילקו גם מנות קרב אמריקאיות. רבים סבלו משלשולים והיו רצים לסיפון. כאשר ירדו לבטן האונייה היו נתקפים מחדש בכאבי בטן ורצים שוב למעלה. חלק מהסיפון גודר בלוחות עץ כדי לשמש שירותים להמוני האדם. במהלך ההפלגה חלו קלקולים במנועי האונייה. 

"בעשרת הימים האחרונים תודרכנו כיצד לפעול כאשר יגלו אותנו הבריטים. לאור ניסיון העבר של מלחמת הצי הבריטי באוניות מעפילים ועליית חיילים אל הסיפון, הכינונו קופסאות שימורים כדי לזרוק עליהם ואמצעים פרימיטיביים נוספים, בהחלטה נחושה לא לתת להם לעלות. מטוסי חיל האוויר המלכותי טסו בשמי הים התיכון ובלשו אחר ספינות המעפילים. במשך ימים שלמים סגרו אותנו בבטן האונייה ולא נתנו לנו לעלות לסיפון. החום היה כבד מאוד. הבריטים כמובן חשדו באונייה שלנו, אבל לא היתה להם הוכחה ממשית. שטנו מצפון לקפריסין ולאחר מכן הדרמנו.

"ב-20.11.1946 הופיעה ידיעה בעיתוני הארץ כי בהתאם לשמועה נתפסה אוניית מעפילים במרחק-מה מחופי הארץ. במבט לאחור מסתבר כי הידיעה אומנם היתה מדויקת. לימים סיפרו הטייסים האמיצים והנועזים של חיל האוויר המלכותי את סיפורם על ציד המעפילים. לדבריהם, זיהו בנקל את הנתיב המדויק של הספינות לפי שובל מי השפכים שנשרך אחרי האוניות העמוסות לעייפה בפליטים.

"לילה אחד בהיותנו על הסיפון נדלק פתאום זרקור ענק. אלפי האנשים התכופפו ונשכבו. הבריטים היו מאומנים במלחמה כנגד המעפילים. זאת היתה התעסוקה המבצעית העיקרית של צבא האימפריה באותה תקופה. המשחתות ליוו אותנו עד הבוקר. עם אור יום הורו לנו לעצור, הפעילו רמקול ואמרו לנו שהם יודעים שאנחנו מפליגים לפלשתינה וכי אנחנו עולים בלתי ליגאליים. דרשו מאיתנו שנפליג אחריהם. הפלגנו אחריהם והנה בבוקר ראינו את חיפה. חוויה שקשה לתאר. היינו מזה חמישה חודשים מיטלטלים בדרך, ילדים ללא הורים. רצינו להגיע לארץ-ישראל וראינו את חיפה. אני לא יכול לשכוח את זה.

האונייה "כנסת ישראל" מול חוף חיפה 1944

"הכניסו אותנו לנמל. מצידו השני של הרציף עגנה אונייה. כבר בזגרב ידענו את שמות אוניות הגירוש – 'אמפאייר-הייווד', 'אמפאייר-רויאל' ו'אושייאן-וויגר'. ידענו שהאוניות האלו מיועדות לגירוש מעפילים לקפריסין. כל הזמן היה ויכוח בינינו האם יוציאו אותנו לקפריסין או שיש סיכוי אחר. בשעות אחר הצהריים המוקדמות הבריטים העמידו מדרגות רחבות, השעינו אותן על סיפון האוניה והתחילו לעלות. התחלנו לזרוק את קופסאות השימורים, הבאנו מוטות ארוכים והפלנו להם את הסולם. הלך קרב עקוב מדם. הם זרקו פצצות סירחון, גז מדמיע, מים רותחים. אנשים שמו מטפחות על הראש ונלחמו בגבורה. כל בריטי שהגיע לסיפון זרקו אותו לרציף. כשהם ראו ששום דבר לא עוזר להם, הם ירו כמה צרורות. אני זוכר נער כבן 15 בעל פיאות ארוכות שנהרג. אחד החברים הרים אותו להראות לבריטים מה הם עשו. זאת תמונה שאני לא יכול לשכוח.

"שמואל כץ עמד על גשר הפיקוד וניגן באקורדיון שירי לכת ושירי עם. הקרב הלך והתעצם. היו בינינו אנשים שהסכנות היו כבר מהם והלאה. לא היה איכפת להם הרבה. הם ירדו מהאונייה, ניפצו משאבות גדולות ועלו בחזרה מבלי שאיש נגע בהם. היו לנו ארגזים גדולים של ריבה. עירבבנו אותה במים וכשעלה בריטי הלבישו לו על הראש וזרקו אותו למים. כאשר זרקו עלינו גז מדמיע היו שם ילדים שלא יכלו לסבול, אבל החזיקו מעמד. הנשק היעיל ביותר שלנו היה פלפל שחור. כשהבריטים עלו בסולמות הם הסתכלו למעלה, איך שהיו עולים היו שופכים להם פילפל שחור לעיניים והם היו מוכרחים להוציא את זה ונפלו למים.

"ברצוני להדגיש את חלקנו המיוחד של הילדים בקרב הזה. השתתפנו באופן פעיל מאוד, בהתלהבות ובדרך נועזת. זריקת קופסאות הריבה על הקצינים הבריטים הלבושים במדים צחורים היתה כביכול מעשה קונדס, אולם זאת היתה מלחמת הקיום על חיינו. אחרי קרב של ארבע-חמש שעות התחיל להחשיך והם ויתרו ועזבו אותנו על האונייה. למחרת בבוקר לא עמד לנו יותר הכוח, אנשים התחילו לרדת".

מסע הגבורה והתלאות של כנסת ישראל אינו נופל מסיפור ההעפלה של האונייה "אקסודוס – יציאת אירופה", שזכה לפירסום נרחב והונצח בסרט קולנוע. מסעה של "אקסודוס" הסתיים בגרמניה ולכן קנה את פירסומו המירבי.

מעפילי "כנסת ישראל" עם כרזה שמאיימת על החיילים הבריטים לבל יפגעו באיש מהנוסעים [צילום מהרשת]

מספר יוסי, אחיו של מוסא: "יחד איתי ועם מוסא היה אחינו צבי. שלושתנו שוכנו באחת הקומות האמצעיות והתנאים היו קשים מנשוא. כל הדרך סבל מוסא ממחלת ים והקיא לתוך שקיות נייר שחולקו. בנמל חיפה עמד יחד עם כולנו על סיפונה של כנסת ישראל והשליך קופסאות שימורים על החיילים הבריטיים".

ממשיך מוטקה: "העלו אותנו לאוניית הגירוש. הקבוצה שלנו הועלתה כולה על 'אֶמְפַּייר-הַייווּד'. בבטן האוניה היו מכלאות. בעבורנו התקינו מכלאות של רשת, ממש כלובים, סגרו אותנו בפנים. האונייה הפליגה והחלו שלושה ימים של מריטת עצבים, שבהם שבתנו שביתת רעב. תארו לכם 4,000 איש שובתים רעב. תנאי המגורים היו מרווחים לאין ערוך מאשר על כנסת ישראל. הפצירו בנו הילדים שנאכל, שכן שביתת רעב עניין לאנשים מבוגרים. חשנו את עצמנו כחלק מהמאבק ואמרנו שזה לא יפה שאנחנו נאכל. האנגלים ניסו לתת לנו שוקולדה ואנחנו ירקנו עליהם. הדריכו אותנו למפרע לעשות את זה, אבל איני יודע אם לא היינו עושים זאת גם אחרת.

"כל המסע היה עדיין בגדר הרפתקה, אולם חדל להיות מעשייה מרנינה. עדיין האמנו כי הבריטים יאפשרו לנו להיכנס לארץ. האונייה הפליגה שלושה ימים לאורך חופי הארץ. באותה עת התנהל דיון משפטי. המסע היה בשבילנו כמו סכין בלב. ראינו מנגד את הכרמל, ראינו את הבתים, ראינו יישובים. אני זוכר שיוסקה אמר שעכשיו הוא רוצה רק דבר אחד – להיות באמצע פרדס של תפוזים ולאכול כמה. זה היה החלום שלו. בינתים שתינו את המשקה הלאומי הבריטי – תה בחלב.

"לאחר שלושה ימים, בתום הדיון המשפטי שבו נאבקה הסוכנות היהודית בגבורה מרובה, במסירות נפש ובנאומים חוצבי להבה כנגד השלטון הבריטי, עזבו האוניות את חופי הארץ. ידענו שמובילים אותנו לקפריסין. הגענו לנמל פמגוסטה, ירדנו ללא התנגדות. השיטו אותנו בדוברות, העלו אותנו על משאיות והובילונו למחנה אוהלים במרחק-מה מפמגוסטה. כאן הניחו אותנו לנפשנו. הבלגן היה גדול. בקבוצתנו היו שמונה או עשרה ילדים וכולנו זוכרים את הלילה הראשון. האוכל לא היה מסודר. הקצו לנו אוהל הודי גדול, בלילה התחוללה סערה והאוהל נפל עלינו. היה גשם, משהו נוראי. המוראל החל לרדת. שמנו יד באיזשהו אופן על תפוחי אדמה. בישלנו אותם במים ואכלנו אותם על קליפותיהם. חלף זמן-מה עד שהחלו המבוגרים לטפל בנו. היו לנו מדריכים שאירגנו את הלימודים. התחלנו ללמוד עברית, היו לנו חיים חברתיים ערים והפעלנו קבוצות כדורגל וכדורעף".

מעיון בעיתוני הארץ של אותה תקופה מתברר כי מאבק הגבורה של מעפילי כנסת ישראל לא זכה לכיסוי נאות. אומנם הכותרות הראשיות של עיתוני נובמבר 1946 עסקו בכנסת ישראל, אולם הסיפורים העיקריים תיארו את הדיון המשפטי. רק מעט ממאבק הגבורה של המעפילים פורט בעיתונים. הבריטים הרחיקו את העיתונאים מזירת הפעולה ואפילו הידיעה על הפתיחה באש לא פורטה כהלכה.

מאותם עיתונים אנו למדים כי אייזיק רוזנבוים בן ה-17 הוא הנער בעל הפיאות שנרצח על ידי הבריטים. בעיתונים פורסמה הכחשת ממשלת המנדט על כך שכוחותיה פתחו באש. על הכרמל הודלקו בלילה משואות לאות הזדהות עם המעפילים. מאבק של ממש לא התנהל.

ממשיך מוטקה: "את מוסא הכרנו בקפריסין. עד שהגענו לקפריסין נמנה מוסא עם קבוצת גורדוניה, אשר יחד עימם היטלטל בתלאות הדרך מבודפסט ועד לפמגוסטה, וכמונו עברה קבוצתו את חוויית מסעה העקוב מיסורים של כנסת ישראל. קבוצתנו היתה בחסות 'השומר הצעיר'. האבחנה הפוליטית היתה מעימנו והלאה. בסך בכל היינו ילדים קטנים וההשתייכות לתנועה זאת או אחרת היתה עניין של תהפוכות הגורל ולא של תודעה פוליטית.

"לא ברור אם משום גיבושנו כחברה, או בגלל פעילותנו הספורטיבית, מוסא הצטרף אלינו. אני זוכר שהצטיין במיוחד בכדורגל. הוא רץ מהר, לא היו לו מתחרים. היה קיצוני ימני מהיר מאוד. המהירות שלו קבעה לנו את תוצאות המשחק. הוא השתלב בחברתנו וכולנו אהבנו אותו מאוד.

מוסא קליין בכפר הנוער בן שמן

מהונגריה לכפר הנוער בן שמן – מסע של שנה

"בקפריסין שהִינו כתשעה חודשים. נמנינו עם מסגרת עליית הנוער. עסקנו בלימוד עברית, ספורט ובטלה. החלק הארי היה של הבטלה. הלכנו לחברות של בוגרים מעימנו וחיפשנו הרפתקאות. לידינו התגוררה קבוצה של בית"ר, שחבריה נהגו להתגרות בבריטים, שרפו מגדלי שמירה ועשו צרות נוספות. באירועים רבים התחברנו אליהם וחטפנו מכות מהבריטים".

שנה תמימה לאחר שיצא את הונגריה, דרך מוסא לראשונה על אדמת ארץ ישראל ובא בשערי כפר הנוער בן שמן שממזרח לעיר הפורעים הערבית לוד, ומעולם לא יצא מאז את אדמת ארץ ישראל.

בסוף דצמבר 1947, כשבועיים לאחר רצח הנוטרים שהובילו שיירת אספקה לבן שמן הנצורה, חולץ מוסא מהמצור עם שאר הנערים אל כפר בן שמן הגולה שבחוף כפר ויתקין – לימים "מוסד נעורים". שם עשה את שנות נערותו עד שלהי 1951. טרם גיוסו לצה"ל עבד כמה חודשים בתיקוני נגרות אצל הממונה על הרכוש הנטוש בחיפה.

ב-22 בינואר 1952 התגייס לצה"ל. את תחילת דרכו הצבאית עשה במחנה שרגא שמדרום לנהריה, כטירון בגדוד 13 של גולני. עם סיום הטירונות יצא לקורס מ"כים במחנה טירה. בסיומו החל לשמש כמדריך, תחילה בטירה ולאחר מכן בג'וערה. במחצית השנייה של 1954 עבר קורס קצינים מחזור ט"ז. ביום 16.1.1955, שבוע לאחר שסיים את בה"ד 1 חתם על שירות הקבע. ב-1955 שירת בגדוד 13 כמ"מ.

במערכת קדש 1956 פיקד על פלוגת חיל רגלים של גולני, שתקפה את מוצבי הצומת ברפיח. על פיקודו ולחימתו באותו קרב זכה בציון לשבח, שהומר לאחר נפילתו ב-1967 לעיטור העוז. במשך שנתיים פיקד על קורס סיור. ב-1959 נישא לשרה לבית פרוכט. ב-1960 מילא בשנית תפקיד מ"פ, הפעם בגדוד 50 (נח"ל מוצנח) ולאחר מכן קצין הדרכה וקצין אג"ם בצוות ב' [יחידת מילואים של הצנחנים]. ב-1961 יצא לשנת לימודים לקבלת תעודת בגרות. ב-1962 הדריך בקורס מ"פים.

אמצע שנות ה-60: מוסא קליין מקבל מראש הממשלה לוי אשכול אות הערכה על לחימתו בקרבות רפיח במבצע קדש 1956

ב-1963 נולד בנו הבכור דוד – דודיק. באותה שנה שימש סמג"ד 50. זמן קצר לאחר מכן נפגע בשעת צניחה בגבו ולא שב לצנוח. את שנת 1965 עשה בבית-הספר לפיקוד ומטה, שימש קצין אג"מ של חטיבת גולני ובספטמבר 1966 מונה למג"ד 12. בחודש נובמבר אותה שנה נולדה בתו אילת.

ביום שישי 9.6.1967, ביומה החמישי של מלחמת ששת הימים, הוביל סא"ל מוסא קליין את גדודו מקרית שמונה לגבעת האם במטרה להגיע לציר הנפט ומשם לכיבוש מוצב תל פאחר. בשעה 15:00 לערך נפגע הזחל"ם שלו מתחת למוצב ומוסא ועמו אחד הקצינים עלו ברגל לתל פאחר. בשעה 16:00 ביום א' בסיון תשכ”ז נכנס לתעלות קשר כדי לטהר אותן. לאחר שיצא מתעלה בקצה המערבי של המוצב הצפוני כדי לתאם בין כוחותיו המסתערים, נפגע מצרור של חייל סורי.

קברוהו בשעות המוקדמות של ליל 11.6.1967.

*  *  *

בשלב כלשהו בחייו החליט מוסא כי לעולם, לעולם לא יהיה דמו הפקר ולעולם לא ירכין ראש לפני אויב. על כך הוא היה מוכן להקריב הכל.

לאחר שאני מצרף פרט לפרט מתולדות חייו, אני יודע זאת בבטחה. ככל ששוחחתי עם יותר ויותר אנשים אשר הכירו אותו, הבנתי יותר ויותר את פשר נחרצותו. זאת היתה החלטתו הנחושה וזאת היתה דרכו.

——————————————————————————————————————————–

9 מחשבות על “השואה של מוסא קליין

  1. מוסה מג"ד אהוב,רגיש אוהב אדם ודבקות במשימה זה בדמו!!! במפגש סגל פלוגה ג הטירונית תמיד שם דגש על כבוד לטירונים,ואסר עליינו לטרטר ולהשפיל אותם!!!! אני אישית מאוחר יותר בתור סמל מחלקה,זכרתי תמיד את הדברים וישמתי אותם !!! תמיד אזכור את מוסה,ואת הדבקות במשימה בקרב תל פאחר שלחמתי בו,ומוסה שילם בחייו ונפל בקרב,עקב זה….יהי זכרו ברוך!!!!

    אהבתי

  2. מוסה קליין היה קצין מבצעים של חטיבת גולני בשנת 1965, אני שרתתי בחטיבה בגדוד 12 בטירונות לאחר מכן עברתי קורס מכים בגו׳ערה גדוד 17 ונשארתי להדריך כמה מחזורים של מכים, ביום העצמאות שנת 1965 נשלחנו לצפון בכוננות, מוסה קליין הגיע לבדוק איך נערכנו , מוסה כינס את הסגל של הפלוגה ואמר לנו יש לכם 100 לירות לקנות שתיה ופלאפל לפלוגה, נסעתי לעפולה קניתי וכך חגגנו את יום העצמאות מסביב למדורה, מוסה היה עם לב זהב, יהי זכרו ברוך
    מנוחתו בגן עדן🌹

    אהבתי

  3. מי שקיבל "חינוך צבאי" וטבילת אש כנער צעיר מעפיל מול חיילים בריטים לא יכול להיות מפקד רע בצה"ל בלשון המעטה.

    אהבתי

  4. תודה לגיס על השיתוף

    הסתכלת על מוסה מלא החיים ולא יכולת לנחש מה עבר עליו בילדותו / נערותו.

    מפקד למופת שזכרו לא ימוש מליבנו לעד

    אהבתי

  5. שוב ושוב אנו רואים את התמונות של יהודים בתקופת השואה.
    כמה היינו מושפלים וחסרי אונים.
    יהודי אירופה לא עסקו בטרור ולא תבעו זכויות היסטוריות על אדמה לא להם,
    אדמה שחיו עליה מאות שנים.
    כל "חטאם" היה שהם היו יהודים.
    אמא שלי ז"ל אמרה לי – " אתם לא יודעים מה זה גלות ! " .
    מי שטעם טעמה של גלות מבין טוב יותר את גודל השעה .
    מן הסתם מוסה קליין ז"ל היה נפעם ושמח על שזכה לעלות לארץ ואף להגן עליה .
    בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
    יהי זכרו ברוך !

    אהבתי

  6. הרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי פרסם את פקודת היום שלו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

    "המעמד גורם לנו לעצור את שגרת היום-יום, להקדיש מחשבה לַפֶּרק הכואב והאכזרי ביותר בהיסטוריה בכלל וזו של עמנו בִּפרט. הוא גם מזכיר לנו שאין לקבל דבר כמובן מאליו – לא את החיים בביטחון ולא את קיומה של מדינת ישראל – מדינה שהיא הגשמת חלום של דורות, מדינה בטוחה, המהווה בית לאומי לעם היהודי", כתב כוכבי. "את מחנות הריכוז החליפה חירות, את חומות הגטו החליפו גבולות מוגנים, את שפות הגלות החליפה הלשון העברית ואת כותנת האסיר החליפו מדי צה"ל. התגברנו, ניצחנו וזכינו בעצמאות, אך חלק בלתי נפרד מהניצחון טמון ביכולתנו להמשיך וְלִּזּכור".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s