טנק אחד, ארבעה הרוגים

יום הזיכרון 2021 * לזכרם של ארבעה הרוגי טנק מגדוד 129 בקרב על קלע * דמותם של גדעון וייס, מוריס איפרגן, עמנואל רונקין ואלי והבה * סיפורו של טנק עם תותח מקולקל שחצה ראשון את מחסום הקוביות

הטנק במקום שנפגע מתחת לקלע ובו נהרגו רונקין, והבה, וייס ואיפרגן [צילום: אברהם פרח]

זה היה הטנק הפגוע ביותר מכל גדוד 129 בקרב על כיבוש קלע, וגם בגזרה הסורית במלחמת ששת הימים כולה. ארבעה מבין ששת אנשי הצוות לא שרדו: המפקד מוריס איפרגן, המט"ק שהפך לטען-קשר אלי והבה, הנהג גדעון וייס והתותחן עמנואל רונקין. המ"פ אילן לבנון נפצע בינוני-קשה. המקלען אשר פרץ הוא היחיד שלא נפגע.

לכבוד יום הזיכרון תשפ"א 2021 אנחנו מביאים את סיפורם האישי של ההרוגים.

מימין: איפרגן, והבה, רונקין, וייס

תחילה לסיפורו של הטנק בקרב הזה: הטנק 1א' מפלוגה ז' עבר מתחילת המלחמה תלאות, תהפוכות וחילופי אנשים עד לדרכו האחרונה. במקור פיקד עליו המ"מ זאב חטין. אנשי הצוות היו התותחן עמנואל רונקין, הנהג גדעון וייס, המקלען אשר פרץ וטען-קשר ששמו אינו זכור. לדברי חטין, הצוות שלו היה מהטובים ביותר בגדוד, עם הישגים באימונים ופגיעות טובות בטנקים המצריים בשני ימי הלחימה הראשונים בגזרת פיקוד דרום מול מתחם כונתילה.

ביום רביעי ה-7 ביוני 1967 הועברה מחצית מחטיבה 8 מהדרום לגזרה הצפונית, ועימה חלק מגדוד 129. בעליות של סדום נפל הטנק של חטין מהסמיטריילר, הועלה מחדש על המוביל והגיע לצפון באיחור של כמה שעות אחרי כולם. כעבור זמן קצר התברר שמחמת אותה התהפכות נפגע התותח. מספר חטין: "ראינו שאי אפשר לסדר תיאום כוונות לתותח. משהו התעקם בפנים כי הטנק נפל על התותח. אחרי מאמץ של כמה שעות, החלטנו עם עמנואל שאין מה לעשות".

בבוקר יום שישי ה-9 ביוני 1967 עם העלייה לקרב ההבקעה ברמה הסורית, עבר חטין לטנק של מוריס איפרגן, ומוריס עבר לפקד על הטנק הפגום. חטין הורה לאיפרגן לנוע בסוף השיירה ובהזדמנות ראשונה תוך כדי תנועה לבצע איפוס קרבי לתותח על מטרה מזדמנת. ככל שידוע, הירי הזה לא בוצע. למעשה הטנק עלה למלחמה עם מקלעים, עוזים ורימונים בלבד.

הטנק בפיקודו של איפרגן נע אי שם בשדרת הטנקים שעלתה מגבעת האם במטרה להגיע לזעורה, והתגלגלה בהמשך לקרב על מוצבי קלע. בתחילתו של הקרב, כנראה באיזור הכפר סיר א-דיב, התבצעה בטנק החלפה שנייה: המט"ק אלי והבה שהטנק שלו התקלקל עבר לטנק של איפרגן ותפס את מקומו של הטען-קשר שירד מהטנק. החילוף הבא אירע בהמשך הדרך לכיוון קוביות הנ"ט, כאן עלה על הטנק מ"פ ו' אילן לבנון, שבדיוק ירד מהקרב שעליו פיקד לכיבוש מוצב 8173 והיה ללא הטנק שלו.

נחזור כחצי שעה אחורה: אילן לבנון הוביל התקפה של פלוגה ו' לכיבוש מוצב 8173 שממזרח לכפר סיר א-דיב. עם תחילת העלייה התקלקל הטנק של אילן והוא עבר לטנק של המ"מ קופליוביץ בתור טען-קשר. הגבעה נכבשה במחיר של שני הרוגים, כמה פצועים ושלושה טנקים פגועים. לאחר מכן ירד עם הטנק חזרה לציר הדרך לכיוון קלע. כאן הועברו הפצועים לזחל"ם של הקש"א אברמסון. עם סיום עניין הפצועים הגיע למקום הטנק של איפרגן, אילן עצר אותו ועלה עליו.

בניגוד למקרים אחרים של חילופים בטנקים, הפעם בעל התפקיד שהוחלף לא ירד מהטנק. המט"ק איפרגן עבר לתאו של הטען-קשר וחלק אותו עכשיו ביחד עם המט"ק אלי והבה. היה קצת צפוף, אבל והבה ואיפרגן הסתדרו היטב. הם היו חברים טובים – התגייסו ביחד ועברו קורס מט"קים ביחד [מחזור כ"ה 1963]. צוות הטנק מנה כעת שישה אנשים.

טנק זה היה הראשון שחצה את מחסום הקוביות ואחריו טנקים נוספים מפלוגה ו', בחיפוי פלוגות ז' ו-פ'. כלומר, טנק עם תותח שלא יורה הוביל בשלב קריטי זה של הקרב את כל גדוד 129. טירוף.

אילן לבנון מספר לנו שהוא לא ידע שהתותח לא היה תקין [הטנק הזה לא היה מהפלוגה שלו]. הוא מציין כי במהלך הנסיעה הקצרה שלו עליו כמוביל הגדוד עד שנפגעו, הם לא ירו בתותח אלא רק במקלעים, מאחר שלא היו להם מטרות.

מאיזור הקוביות נע הטנק עוד כחצי ק"מ תוך שהוא חולף על פני מוצב שישב על הדרך והמשיך להתקדם מזרחה אל הכפר קלע כשמימינו, מדרום, נורית אש ממוצב תל זעתר ואש ממזרח מכיוון קלע. בשלב זה ספג הטנק פגיעת ח"ש נפיץ מכיוון קלע בצד שמאל מאחורי תא הנהג.

עשן עולה מטנק אילן לאחר שנפגע בדרך העולה לקלע. אש המקלעים שפגעה בצוות שנטש הגיעה מתל זעתר [מתוך הסרט "אנחנו על הרמה"]

הנהג וייס סטה שמאלה, עלה על גדר אבנים והטנק נעצר. אילן שמע כאן את רונקין אומר "נפגענו", ואז נפגע הטנק גם ממטען חלול, ייתכן RPG. אילן נפצע קל בעיניים, בפנים וברגליים, צעק לצוות לנטוש ונע מהצריח לפלטת המנוע בירכתיים. לפני שקפץ למטה נזכר שצריך לצודד את התותח כדי לאפשר לאנשי התובה לצאת. הוא חזר מיד לצריח, צודד וצעק לגדעון וייס ולאשר פרץ שהם יכולים לפתוח מדפים, וקפץ למטה. 

הצוות יצא והתרכז מאחורי הטנק ליד דלתות המנוע, כאן התברר שרונקין אינו איתם. הם צעקו לו והוא לא ענה. נורתה אליהם אש מקלעים ורובים מכיוון תל זעתר. הצוות ניסה להסתתר, אבל האש היתה יעילה. אילן נפצע ברגליו, הצליח לתפוס מחסה טוב יותר מאחורי גדר האבנים, ניסה להתרומם כדי לראות מאיפה יורים ונפגע פעם נוספת, הפעם בכתף.

איפרגן בשלב זה היה פצוע בינוני, וייס שהיה פצוע קל זחל אליו כדי לטפל בו. וכך מצאו אותם אחר כך: וייס ובידו תחבושת מעל איפרגן, ושניהם הרוגים.

מסלול טנק 1א' לאיזור קלע. 1) תחילת תנועה קרבית מגבעת האם. 2) אלי והבה מצטרף לטנק. 3) המ"פ אילן לבנון מצטרף לטנק. 4) הטנג נפגע

הטנק החל להידלק ומתוכו נשמעו התפוצצויות של כדורי נק"ל. לנוכח הטנק הפגוע, נעצרה לכמה דקות תנועת הטנקים מאחור ואלה המתינו לבאות. אילן שכב מאחורי גדר האבנים סמוך למשאית סורית נטושה ונופף בקסדה לטנקים שמאחור. חלפה כרבע שעה עד שהטנק של שאול ורדי הגיע אליו, ואילן על אף פציעתו הצליח לעלות על הטנק בכוחות עצמו. הוא פונה כ-200 מטר לאחור לתאג"ד מאולתר שנפתח.

והבה שכב בסמוך עם פציעת ראש קשה. דקות ארוכות לאחר מכן הגיע אליו המ"מ צביקה הררי, שאירגן את התאג"ד בסמוך וחילץ את והבה לטיפול. אבל לא היה הרבה מה לעשות. והבה מת למעשה בידיים של הררי.

המקלען אשר פרץ היה היחיד שנחלץ ללא פגע. אחרי המלחמה סיפר לחטין כי ירו עליהם מכל הכיוונים. הוא זכר שהסורים יושבים למעלה על ההר וכוחותינו מתחת, ופתח בריצה למטה. חטין: "אשר היה קל רגליים ומהפחד הוא פשוט רץ את כל הדרך חזרה. הוא היה בלי נשק ולא ידע אם הגיע לשטח ישראל וכנראה שהסתתר. אני חושב שמצאו אותו רק למחרת. הוא סיפר שהיה מאוד מבוהל ומבולבל. צריך להבין שהוא וגדעון וייס ישבו דקה או שתיים בתוך טנק פגוע עם תאים סגורים, עד שאילן צודד להם". פרץ, תושב בית שמש, כבאי במשך שנים רבות, נפטר בשנת 2019. 

כתבה זו משלימה את כל סיפורי הנופלים של גדוד 129 בקרב ההבקעה של חטיבה 8: טנק מוקדי/בן ארצי, טנק דרורי/גרינשפן, טנק בן נעים/גולדברג, טנק אלפרד/דוד לוי/סולומון.

סיפורי הנופלים

מוריס איפרגן: אחרי שנהרג – אמו ישנה שנה וחצי מתחת לשולחן

מוריס איפרגן במהלך שירותו הסדיר

מוריס היה הבכור בין שלושת ילדי משפחת איפרגן. הוא נולד במרוקו ב-1944 להוריו דינה ויצחק. אחריו נולדו אביבה ומרקו. המשפחה עלתה לישראל ב-1951 והיתה ממקימי מושב אחוזם בצפון הנגב. כעבור מספר חודשים עברו להתגורר בעתלית. האב שדיבר גם צרפתית היה מורה דרך לטיולים שנערכו במבצר עתלית, האמא עקרת בית. ב-1962 אחרי ששייטת 13 אסרה על ביקורים במבצר והפרנסה נגמרה, עברה המשפחה להתגורר במעברה בבת ים. 

"מוריס היה גבר מתנדב", מספרת אביבה, שהיתה קטנה מאחיה בשלוש שנים. "הוא שיחק טניס, היה אמנותי ויש לנו עבודות שלו שעשה מצדפים. כשעברנו לבת ים היה מתקן לאנשים כל מיני דברים בבית. בגלל זה כולם הכירו אותו".

מוריס למד מסגרות בתיכון בסמ"ת בחיפה וב-1962 התגייס לצבא ושירת בשריון, במהלכו עבר קורס מט"קים. לקראת שחרורו קיבל הצעה מהצבא להמשיך בקבע ולטוס לאוגנדה כדי להיות מדריך טנקים של הצבא המקומי. מוריס נטה להיענות, אבל האבא הטיל וטו. "אבא אמר לו – אם נהרגים – נהרגים בישראל. זה משפט שהדהד בבית וחקוק אצלנו עד היום", מספרת אביבה.

מוריס איפרגן (יושב) בחתונת אחותו אביבה

עם תחילת גיוס המילואים הכללי ערב מלחמת ששת הימים מוריס לא היה ברשימות ונותר בבית. במעברה נפתח מוקד גיוס מכוניות לצה"ל, והוא שהה שם רוב הימים וסייע לחיילים. כך עברו הימים עד שיום אחד קיבל גם מוריס צו 8 ונסע למחנה נתן בבאר שבע ומשם להר צניפים לגדוד 129. כמעט מדי יום דאג לשלוח גלויות הביתה וכתב שהכל בסדר.

במשפחה לא ידעו איפה הוא, עד שבאחת הגלויות שקיבלו כתב שהוא עולה לכיוון אתי. "אתי היתה בת דודה שלנו שגרה בצפת ומזה הבנו שהוא נוסע לצפון. יום אחרי שנהרג עוד קיבלנו ממנו גלויה וחשבנו שהוא חי".

את ההודעה קיבלו ביום שני או שלישי, שאחרי המלחמה. אביבה היתה אז בת 20, נשואה טרייה ובהריון. "הייתי בעבודה בבנק בהרצל בת"א, וכשסיימתי נהייה לי רע והסתובבתי סתם באלנבי וחזרתי הביתה בדרך הכי ארוכה שיש. אני עד היום לא מבינה למה. כשירדתי בתחנה ליד הבית היתה שם חמותי וחבר של אבא שחיכו לי. לא הבנתי מה הם עושים שם, והם ליוו אותי הביתה. מרחוק ראיתי את שכנות וכולן מסתכלות עליי. חמותי שגרה לידינו אמרה לי בואי תעלי אליי תשתי מים ונלך להורים שלך, אח שלך נפצע במלחמה. עליתי אליה ואחר כך הלכתי לבית של ההורים שלי. המרחק היה שבע דקות ברגל וזה נראה כמו נצח. הרגשתי שהרגליים שלי לא מובילות אותי, ואז ראיתי מרחוק את כל השכונה ליד הבית ואמא שלי צועקת".

מוריס איפרגן

המשפחה שמעה מספר גרסאות באשר לנסיבות נפילת אחיה. "שמענו שהטנק הידרדר וכל החיילים נהרגו, שמענו שירו עליהם, שמענו שמישהו לא צודד את הטנק והם נשרפו, ומישהו סיפר שמוריס נהרג כשנכנס לטנק להוציא מישהו. האמת שזה מתאים לו כי הוא היה בחור שהתנדב בכל מקום".

רק באירוע שידור הסרט "אנחנו על הרמה" בפברואר 2021 התברר לה הסיפור הכללי. היא עצמה לא היתה מעולם בקלע ברמת הגולן. "היתה לי הדחקה של הנושא", היא מספרת, "רק בחודשים האחרונים התחלנו אחי מרקו [שהיה אז בן 14] ואני לדבר עליו".

נפילתו של מוריס מוטטה את המשפחה. "איבדנו את ההורים לגמרי", היא מספרת. "אמא ישנה שנה וחצי מתחת לשולחן על שמיכה. היא אמרה – אם הבן שלי לא ישן על מיטה גם היא לא אשן על מיטה. היא חיתה שנה רק על קפה והורידה חצי ממשקלה. היא האשימה את כולם במותו. במיוחד את אבא שלי. היא אמרה לו – אתה הרגת אותו. אם היית נותן לו לנסוע לאוגנדה הוא לא היה נהרג. לא רק אותו, את כולנו היא האשימה. לי היא אמרה שבגלל שהדלקתי אש בשבת הוא נהרג. 17 שנה היא הלכה עם אותם בגדים, עד שהיתה בר מצוה של הבן שלי, ואז אמרתי לה – אמא, די, מספיק".

לזכרו של מוריס הקימו הוריו בית כנסת על שמו – משה עמרם איפרגן במעברת בת ים [נקרא צריף 396], שהיווה בית תפילה לתושבי המעברה, שכונת דיור לעולה, מ-1967 ועד 1982, השנה בה נפטר האב יצחק.

אביבה מסכמת: "אין יום שאני לא חושבת עליו. היינו חברים טובים, כל היום היינו מסתובבים ביחד ובמעברה חשבו שאנחנו תאומים. האמת, לבית הקברות אני לא הולכת כבר 12 שנים. לא מאמינה בבתי קברות ולא בנרות. זה לא אומר לי כלום. אחי וכל הנכדים הולכים ביום הזיכרון, אני מעדיפה להישאר בבית ולחשוב עליו. בעיקר לחשוב מה היה קורה איתו אם היה חי כיום".

גדעון וייס: האבא לא התאושש מהמכה ונפטר אחרי שלוש שנים

וזה מה שזכר זאב חטין, המ"מ מגדוד 129, מגדעון וייס, שהיה הנהג בטנק שלו: "ביום הראשון למלחמה בסיני, אחרי כמה שעות של נסיעה, קרבות וחניות קצרות, עשינו חניה ארוכה. גדעון פתח את מדף תא הנהג, הוציא יד מאוגרפת עם שתי אצבעות כלפי מעלה וקרא: פעמיים בירה קרה בבקשה. קפץ בזריזות לא אופיינית לו מהטנק, בחור ממוצע קומה, מוצק עם שיער בלונדיני בהיר, רץ לטנק של קרול וחזר משם עם כוס קפה שתמיד היה מוכן שם בזריזות, ופסק: אבל אין כמו בפלוגה למרות האבק והחום".

גדעון וייס עם אחיותיו עדנה [במרכז] ותלמה

חסון, מרשים, בהיר, עם עיניים כחולות, כך מתארת אותו אחותו של גדעון, עדנה נחום, שהיתה צעירה מאחיה בעשר שנים. "נורא התגאיתי בו, באח החסון והמרשים, הבנות נורא אהבו אותו". בין גדעון לעדנה היתה האחות תלמה, והיו ההורים אלזה ויצחק, ילידי אוסטריה. משפחה צנועה שהתגוררה בקרית ביאליק והתפרנסה בכבוד מחנות ספרים שבבעלותה.

גדעון נולד ב-1942 והתחנך בכפר הנוער החקלאי כפר גלים. התגייס ב-1960, שירת בשריון, הפך לנהג שרמן, ובמילואים הוצב בגדוד 129. אחרי הצבא היה בצוות החקלאי שהגיע ב-1962 לחוות נאות הכיכר שמדרום לסדום במטרה להפוך אותו ליישוב קבע.

באחת מיציאותיו הביתה ירד מהאוטובוס שהגיע מחיפה עם גור של קוף על הכתף. סיפר שבאוטובוס שהגיע מאילת לים המלח היה ימאי שהביא איתו את הקוף ולא ידע איך לטפל בו. גדעון לקח ממנו את הקוף השחור עם הישבן האדום ותוך זמן קצר הפך לאטרקציה בשכונה. "הוא היה כמו החלילן מהמלין", מספרת עדנה, "הקוף ישב לו על הכתף וכל הילדים הלכו אחריו. זה היה אטרקטיבי לא פחות מגן חיות. באיזשהו יום הוא החליט שנמאס לו וקשר את הקוף לעץ בגינה שלנו, היתה לנו חצר גדולה, והיא התמלאה בילדים. חברה שלי התקרבה אליו יותר מדי והוא נשך אותה. מיד קראו למשרד הבריאות, הילדה קיבלה זריקות בבטן וזה היה סוף הסיפור".

אחרי פרק נאות הכיכר מימש חלום – ועבר קורס טיס אזרחי בבית הספר הטכני של חיל האוויר. בינתיים התגורר בבית ההורים בדירה עם כניסה נפרדת, ועבד בחנות הספרים המשפחתית מתוך כוונה לנהל אותה ביום מן הימים. חוץ מזה היו לו ידי זהב, בנה ארונות ומדפים, סידר לעצמו כניסה יפה לדירה והרכיב את אחיותיו על הטוסטוס שקנה. חוש טכני תמיד היה לו. כשהיה נער בנה פנס קסם על סמך הוראות בעיתון ילדים. הזמין חברים ועשה להם טקס שלם. על הקיר רצו דמויות של חיות והילדים היו מוקסמים.

גדעון וייס בקורס טיס אזרחי בטכני של חיל האוויר

עדנה זוכרת אנקדוטה מוקדמת משנת 1956. "החלה מלחמת סיני, הייתי בת ארבע וגדעון בן 14, ובכביש המקביל אלינו עברו משאיות עם טנקים מעכו בדרך לדרום. גדעון לקח אותי על האופניים שלו לראות את השיירה. חזרנו בחושך, היתה האפלה, ההורים לא הבינו לאן נעלמנו ומאוד כעסו עליו".

היתה לו חברה, הניה, בת לניצולי שואה שהיתה בכיתה י"ב. היו לו כוונות רציניות לגביה, כך זוכרת האחות עדנה. "היא לא התאוששה מזה שהוא נהרג. כל יום שישי היא היתה מבקרת את ההורים שלי עד שאמא שלי אמרה לה – די, לכי תבני את החיים שלך. היא אכן התחתנה וילדה ילד, ואחרי שנים רבות שמעתי מהמטפלת של אמא שלי שהניה היתה ממשיכה להגיע אליה".

ביום שבו הגיעה הבשורה הקשה, עדנה חזרה מהים. כדרכה עברה דרך חנות המשפחה, הופתעה לגלות שהיא סגורה ועל ידה עומדות שתי חברות של אמה, שדחפו לה כדור הרגעה ולקחו אותה ברכב הביתה. "הבית מאז היה איום נורא", היא מספרת. "אבא לא התאושש ונפטר אחרי שלוש שנים. היו לו רגשי אשם גדולים, לא יודעת למה. הוא כל הזמן אמר שלא יכול להיות שאבא יגיד קדיש על הבן שלו. די התפרקנו. אחותי כבר עזבה את הבית לקיבוץ להב ואני נשארתי עם ההורים הבוגרים שלי. גדעון בהרבה מובנים היה עבורי סוג תחליף לאבא במעט הקשרים שהיו לנו, ואז פתאום אתה חוטף את הזפטה של החיים שלך".

גדעון וייס (משמאל) וחברים בשירות מילואים

ההורים שלה לא דיברו עליו ואפילו לא בכו. "אבא אמר שייקים לא בוכים. אמא לא היתה מסוגלת יותר להגיד את השם שלו ולמעשה הם הפסיקו לדבר עליו".

רק כשהיתה בצבא החליטה עדנה לשבור את הטאבו הזה. "בגיל 19 עשיתי מעשה ובאתי לאמא ואמרתי לה מספיק, הכרחתי אותה לדבר עליו ופעם ראשונה שפתחנו הדלת של החדר שלו שהיתה נעולה מאז".

באותה תקופה הם לא זכו לתמיכה נפשית של משרד הביטחון וגם לא מצד חברי משפחה וחבריה לכיתה. "אף אחד באותם ימים לא ידע מה עושים עם זה. הייתי הולכת בקרייה והיו מתלחשים עליי – זאת אח שלה נהרג במלחמה". זה לא נאמר לגנאי. היא מזכירה שמלחמת ששת הימים היתה מלחמה הרואית. כל מי שנהרג בה נחשב לגיבור.

לקח לה משהו כמו 25 שנים עד שהחלה לנבור מעט בסיפור נפילת אחיה. "אני תוצר של משפחה מכחישה ורציתי להמשיך את חיי ולא לדעת בדיוק מה קרה. הייתי אז צעירה, ולא באמת היה לי עניין, כנראה היה לי קשה מדי. גם כשעבדתי בטלוויזיה ועשיתי תחקירים ותוכניות ליום הזיכרון וכתבות על נופלים, לא נגעתי בסיפור של אחי. רק כשהבן שלי יואב עשה עבודת שורשים וכתב על גדעון וראיין את אילן לבנון, ולפני זה בני הבכור עידו שנסע לכנס זיכרון בלטרון, רק אז פעם ראשונה שלי כאדם בוגר שהתעמקתי בסיפור והתמודדתי איתו".

אלי והבה: קודם הוא נהרג, אחרי כמה שנים האח הבכור – "קיבלנו מכה אחרי מכה"

קהיר תחילת שנות ה-50. אלי והבה [מימין] האח פליקס האחות ויקי והאמא אדלה

נפילתו של אלי בקרב על קלע פתחה תקופה של מזל רע שפקד את משפחת והבה, עם מותם בטרם עת של אחים נוספים במשך השנים. ההתחלה היתה אופטימית למשפחה שנולדה והתגוררה בקהיר עם ההורים אברהם ואדלה והאחים שלמה (סלומון), שרה, פליקס, ויקי ואלי, שהיה בן הזקונים ונולד ב-1944.

האב עבד בתרגום מסמכים במשרד עורכי דין, האמא היתה עקרת בית. ב-1957 אחרי מבצע קדש עזבה המשפחה את מצרים ועברה לצרפת ומשם תוך זמן קצר עלתה לישראל. התגוררו תחילה בבית שאן ולאחר מכן עברו לבת ים.

האחות ויקי חפץ מספרת שאביה היה איש שאהב לספר בדיחות ולצחוק, ואלי היה בדיוק כמוהו. בחור שמח, בדחן, אהב לשיר, במיוחד שנסונים צרפתיים ואף תירגם שירים מצרפתית לעברית. היה גאה בשירותו בחיל השריון והירבה לדבר על כך בבית. עם שחרורו עבד בבית חרושת ובמאי 1967 גויס בצו 8.

משפחת והבה המורחבת במצרים. אלי עומד בשורה ראשונה שלישי משמאל, מעליו אחותו שרה-נינה, האבא במשקפיים, האמא מימין

במהלך מלחמת ששת הימים קיבלו ממנו במשפחה גלויה אחת או שתיים. באחרונה שבהן כתב שהוא כבר מגיע הביתה ו"תוכלו לראות אותי". אלא שבמקומו הופיע בערב חג השבועות נציג של קצין העיר ובישר למשפחה שנהרג. "אני כמעט נפלתי", מספרת ויקי, כיום בת 80. "התחילו לתת לנו זריקות להרגיע אותנו".

מאותו יום השתנו החיים בבית. "ההורים שלי היו על הפנים. אמא שלי היתה אישה כל כך רגישה והיה לה קשה. היינו מדברים איתה שלא תחשוב על זה הרבה ולא תדבר, אבל אז קיבלנו מכה נוספת. אחרי כמה שנים נהרג אחי הבכור שלמה, שגר בצרפת, בתאונת דרכים. זאת היתה מכה אחרי מכה. אבא שלי היה איש עדין, לוקח ללב מהר ולא מראה".

אלי והבה בקורס מט"קים

על נסיבות נפילתו של אלי, היא מספרת שאמרו להם שהוא נהרג ברגע האחרון של המלחמה, בסוף היום האחרון. "אמרו שהיה בטנק שהיה במקום הכי הכי למעלה וכולם היו למטה, ושם למעלה קיבל את המכה".

אחרי פטירת ההורים, הלכו לעולמם גם אחותה ואחיה. האח פליקס, היא מספרת, היה חולה סרטן שנים רבות. "כל הזמן היה מקווה ומתפלל שהוא לא ימות לפני אמא. פחד שהיא לא תצטרך לעבור עוד הלוויה של ילד שלה. אמא שלי נפטרה לפני כמה שנים בגיל 100. אחרי שאבא נפטר לקחתי אותה אליי הביתה, היא גרה אצלי וטיפלתי בה ודאגתי לה עד היום האחרון. אחרי שנפטרה אמרתי לפליקס שיבוא אליי לגור וגם בו טיפלתי ודאגתי עד היום האחרון שלו. עכשיו נשארתי לבד מכל המשפחה שהיתה לי".

בתה, עדה חפץ, מספרת שהיא ויתר הדור השני לא ידעו יותר מדי על הדוד אלי וכמעט שלא על איך נפל. "הרבה עליו לא דיברו, ידענו רק שהוא היה גיבור. אמא שלו תמיד חשבה שהוא נהרג שעה לפני הפסקת האש, עד שהתברר שזה היה יום קודם. האמת, אני סקרנית לדעת מי היו חבריו, איך היתה השגרה שלהם, מה אכלו. כל מיני דברים כאלה. כל ערב יום זיכרון היינו הולכים להנצחה בלטרון, או לגן הניצחון בערב יום הזיכרון, היינו נכנסים ליד לבנים לראות תמונות שלו, אבל הרבה לא ידענו עליו. עכשיו כשראינו את הסרט של הגדוד הבנו יותר מה קרה שם".

אלי והבה וחברים. משמאל לימין: ברבי, צמח, מנחם, והבה [מוקף בעיגול], פנקס [גם הוא נהרג בקרב על קלע] ואזרזר

לקלע ברמת הגולן, שם נהרג אלי, הם לא הגיעו מעולם. אחותו ויקי: "אנחנו תמיד הולכים לבקר אותו בבית הקברות בחולון, לא לרמה איפה שיכאב לנו עוד יותר. אלי כל הזמן במחשבות שלי וגם יתר האחים, נשארתי לבד מכולם, אבל יש לי ארבע ילדות ויש נכדים ונכדות, ויש למי לספר על אלי, כולם יודעים מה היה איתו ומגיעים ביום הזיכרון לחולון".

עמנואל רונקין: חדרו של הצייר המוכשר בכפר מסריק נותר כשהיה במשך 42 שנים

אם עמנואל רונקין היה חי כיום, הוא היה בן 80, צייר ידוע בעל שם עולמי. כך משוכנעים כל מי שמכירים אותו ואת יצירותיו.

רונקין השאיר אחריו עשרות רבות של ציורים ומאות רישומים שהוצגו בתערוכה לזכרו בשנת 1968, במלאת שנה לנפילתו ברמה הסורית. התערוכה ההיא לא היתה חד פעמית. יצירותיו הוצגו במשך השנים במספר תערוכות ברחבי הארץ. רק לפני שנה היתה אמורה להתקיים תערוכה שלו במוזיאון לאמנות עכשווית בפתח-תקווה. החומרים היו מוכנים, היה גם תקציב, אלא שאז הגיעה הקורונה וביטלה את התכנונים.

בשיחה עם אוצרת התערוכה, סיגל קהת קרינסקי, היא מבטיחה שהתערוכה תתקיים בעוד שנה. כך שגם אחרי 54 שנים ויותר רונקין, על אף גילו הצעיר, עודנו פועם באמנות הישראלית שזוכרת ומוקירה אותו.

הצייר עמנואל רונקין בפעולה [צילום: ארכיון כפר מסריק]

עמנואל רונקין נולד ביולי 1941 בקיבוץ כפר מסריק להוריו יצחק, כתב ועורך בעיתון "על המשמר", ולבלומה אודס, ציירת ומורה לציור. בהמשך נולדה אחותו ענת [שנפטרה ממחלה לפני כחמש שנים]. בהדרכת אמו החל לצייר בגיל צעיר, למד במכללת אורנים אצל מרסל ינקו וצבי מאירוביץ ועבודותיו זכו לשבחים בתערוכות של אמנים צעירים.

חבריו מספרים על נער כשרוני שהצטיין בכל מה שעסק: ציור, נגינה בכינור, ריקוד וספורט. הוא זכור גם כקורא נלהב של תנ"ך ושל ספרי שירה ופילוספיה. אביו סיפר אחרי נפילתו כי לפני שהיה ניגש לכן הציור היה קורא בספר כלשהו כדי לשאוב השראה. ב-1960 התגייס לצה"ל ושובץ בחיל השריון. עבר קורס מט"קים ושימש מדריך תותחנות בג'וליס. במילואים הפך לתותחן בשרמן, תפקיד שמילא גם במלחמת ששת הימים בהיותו בן 26. "איש שקול, רציני, חכם ובעיקר בן אדם", מעיד עליו המ"מ זאב חטין, שהיה מפקדו בטנק.

חטין זוכר שעמנואל היה חלק מחבורה של שלושה חברים – ביחד עם מאיר שפיגל ודני ז'ק: "בכל הפסקה או חניה בתרגיל מילואים מיד היה נפתח ביניהם דיון פילוסופי בנושא שלשאר אנשי הפלוגה נשמע כמו סינית. אני זוכר פעם אחת במיוחד בחניון יום תחת רשת באימון בצאלים בו שלושתם מתנתקים לחלוטין מכל הסובב להם תוך שהם מנהלים דיון על שפינוזה כשמסביב החיילים ישנים שינה עמוקה לאחר לילה של תנועה ואש, ואחרי כן טיפולים וחימוש מחדש ושמירות".

אחרי שחרורו משירות סדיר בצה"ל ביקשו בקיבוץ שיעבוד ברפת, אבל הוא ביקש לעבוד במרחבים הפתוחים ושובץ למטעים. מחוץ לשעות העבודה הפליא לצייר דמויות בצבעי שמן ורישום של נשים בפחם. מספר שבועות לפני מלחמת ששת הימים שלח כמה מיצירותיו לבית הספר לאמנות בלונדון והם ענו לו שישמחו לקבל אותו.

אבשלום בן דוד, איש כפר מסריק, חבר של עמנואל לכיתה, שחלק איתו גם חדר אחד בשנת שירות בקיבוץ מצר, מספר על ילד ונער כשרוני ומיוחד, שהצטיין בכל דבר שבו עסק. במלחמת ששת הימים שירת אבשלום ביחידת צילום של חיל האוויר בבסיס רמת דוד ועסק בפיתוח צילומים שהגיעו מהגזרה הסורית. ביום שישי ה-9 ביוני 1967, יומה החמישי של מלחמת ששת הימים, חזר הביתה לקיבוץ ובישר לחברים שהמלחמה הסתיימה. המלחמה אומנם הוכרעה בחזיתות מצרים וירדן, אבל נפתחה באותו יום בחזית הסורית, ובה איבד הקיבוץ את עמנואל רונקין ואת אברי צ'יפסר. האחרון נהרג כחייל מילואים של חטיבה 3 בכיבוש תל הילאל, בקרב הסחה לקרב העיקרי שביצעו חטיבה 8 וגדוד 129 – שבו נהרג רונקין.

דבר מותו של צ'יפסר הגיע זמן קצר אחרי סיום המלחמה, אבל רונקין היה עשרה ימים נעדר, לאחר שגופתו לא נמצאה. "אנשים בקיבוץ חיפשו איפה הוא ולא מצאו", מספר אבשלום, "למעשה גופתו נשרפה בטנק ולקח זמן עד שזוהתה בוודאות".

בהלווייתו סיפר האב כי לאחר שבושש לחזור מהמלחמה, החלה המשפחה לבדוק איפה הוא. "התגייסנו לצאת אל שדות הקרב בדרום, בצפון ובמזרח, עברנו את בתי החולים שמא נפצע ואושפז באחד מהם. חיפשנו אחר חבריו לקרב, שוחחנו איתם וחקרנו אותם בציפייה להגיע אל עקבותיו. ידענו כי הגדוד שלו השתתף במלחמה במדבר סיני על יד כונתילה, עשה שם מלאכתו בהצלחה. משם נקראו חברי הגדוד לעזרת הגזרה הצפונית ולקחו חלק מכריע בכיבוש הרמה הסורית הצפונית. עמנואל שלנו היה ביניהם. שיחזרנו את קרב הטנקים המפורסם שהתחולל בגזרה הצפונית בכפר קלע מפי הלוחמים… טובי המפקדים והלוחמים נפלו. כ-400 מטרים לפני המטרה נפגע הטנק של עמנואל… אחרי שיחזור הקרב מפי הלוחמים עלה בידינו לפענח את תעלומת היעדרו של עמנואל. בטנק שלו מצאנוהו. תפילתנו החרישית לא התרצתה, ואנו עומדים כואבים ודואבים על קברו הרענן של בננו היקר עמנואל".

על המשמר, 20.6.1967

בגדוד היה רונקין מקורב מאוד לתותחן מאיר שפיגל, שהטנק שלו סיים את הקרב כאחד משני הטנקים שהגיעו לקלע ללא פגע. שפיגל סיפר כאן בעבר כי אינו אוהב להיזכר בקרב על קלע בגלל נפילת חברו הטוב. החברות ביניהם נוצרה בזכות האמנות – רונקין כצייר ושפיגל כנגן טרומבון. "אחרי הקרב שאלתי איפה עמנואל, חשבתי שהוא נמצא למטה ורציתי לדבר איתו, ואז אמרו שהוא נהרג. עמנואל היה צריך להיות בקורס טיס, אבל הקיבוץ לא אישר לו. הוא היה צייר גאון ברמה שמעטים יש כמוהו. למחרת הקרב ירדתי לראות את הטנק שלו. היה שם חור של בזוקה והכל פשוט התפוצץ שם. כל הזכרונות שהיו לי מהמלחמה הזו התמקדו בכאב שלי על עמנואל. בשבילי הקרב הזה הוא אסון. עמנואל נפל לחינם. הרי הטנק שלו התהפך בדרך מהדרום מהמשאית והיה לא תקין, הוא לא היה אמור לצאת בכלל לקרב. אחרי המלחמה לקחתי את ההורים שלו למקום שבו נפגע הטנק שלו".

במכתב ששלח פעם לבת הקיבוץ כתב עמנואל: "כמעט שאיני מסוגל לכתוב מכתבים. אצלי השיחה החופשית עם האדם היא העיקר. מהמילואים נשארה רק חוויה (טובה ורעה) המתרחקת במהירות עצומה. בצבא הסדיר שהיינו שנתיים ביחד קצת דיברנו והרבה קראנו בספרים, כמו שאומר עגנון – בזמן שנפשו של אדם חשוכה, פותח ספר ורואה עולמות אחרים. הפעם הרבה דיברנו ומעט קראנו. שוב שכבתי תחת כיפת השמיים והכוכבים. היש דבר נפלא יותר מאשר להירדם תוך כדי מבט בשמיים, כשרוח ליילית מצננת את הפנים? כשחזרתי הביתה ראיתי תחילה רק את האפור, אבל לאט לאט אני מתרגל לראות את הגוונים בתוך האפור ומתחיל לצייר".

קיבוץ כפר מסריק הנציח את שני נופליו בשתי אנדרטאות. זו של צ'יפסר הוצבה סמוך לכביש 918 – דרך מע"צ שממנה החלה ההסתערות על מוצבי הסורים באיזור דרדרה/תל הילאל, אולם לא האריכה ימים ולבסוף הוצבה בקיבוצו.

חברי הקיבוץ מציבים את האנדרטה לזכרו של רונקין בקלע [צילום: ארכיון כפר מסריק]

זו של עמנואל הוצבה על הכביש הראשי של הכפר קלע, מרחק כקילומטר מזרחית למקום שבו נהרג. מי שיצר את האנדרטה היה אילן זבולוני, חבר כיתתו של רונקין, שהיה מכונאי ומסגר. האנדרטה מורכבת משרשרת של טרקטור וכן בוגים ואנטנת קשר מהטנק הפגוע, כשילוב בין חקלאי ללוחם. כל הקונסטרוקציה הזו ניצבת על גל אבנים.

אנדרטה זו נמצאת בצד המזרחי של כביש 978 מדרום לבסיס צה"ל ונגלית לבאים מכיוון צומת וואסט.

האנדרטה לזכרו של עמנואל רונקין ז"ל בקלע, על כביש 978

אחרי שחרורו מצה"ל התגורר עמנואל בחדר בצריף שבדי, שם הוסיף ציור אחרי ציור. אבשלום מספר כי אחרי שנהרג ביקשה משפחתו להותיר את החדר כפי שהיה. "ההורים לא רצו להזיז שום דבר, וכמו שהלך למלחמה ככה זה נשאר, עם הציורים, התמונות והספרים הפתוחים. כמה שנים אחרי שנהרג עזבו ההורים את הקיבוץ ועברו לתל אביב, אבל בצריף לא נגענו. בשנת 1991 ביקש הקיבוץ מההורים לפנות את החפצים מהחדר, אבל ההורים לא עשו דבר ורק ב-2009, 42 שנים אחרי שנהרג פונה החדר".

חדרו של רונקין כפי שנותר 42 שנים אחרי נפילתו [ארכיון כפר מסריק]
חדרו של רונקין עם כלי אוכל, כינור ורישומי פחם [ארכיון כפר מסריק]

במלאת שנה לנפילתו הוצגו ציוריו לראשונה בתערוכה במוזיאון תל-אביב. האמן פסל פרידברג כתב ביקורת מהללת ב"על המשמר" וסיים: "היצירה נפסקה ומה שקיים הוא הבטחה, אך גם מילוי ההבטחה. כבר הולכות ונבנות האנדרטות לגיבורי מלחמת ששת הימים. עמנואל רונקין הקים, בלי משים, בסגולות כשרונו ובעומק הבעתו אנדרטה לעצמו ולדורו".

הספר לזכרו של רונקין עם מבחר יצירותיו

מבקר האמנות גדעון עפרת כתב ב-2012 ברשימה לזכרו של רונקין ["אינטימיות הרואית"]: "עודני זוכר את ההתרגשות סביב הצגת ציוריו של עמנואל ב-1968, במלאת שנה לנפילתו בקרבות רמת הגולן. אני זוכר את התערוכה במוזיאון תל אביב, אז בית דיזנגוף, את ההתפעמויות של חיים גמזו (בקטלוג: "רַשם בעל כישרון גדול וצַייר בעל חוש בלתי רגיל לצבע"), של גבריאל טלפיר (ב"גזית": "הציור בשבילו אדמה ושמים כאחד… יצירתו מכושפת") ושל הביקורות (עזרא זוסמן: "אש רחוקה זוהרת בבדים הגדולים הללו"). אני זוכר את עצמי, בחור בן 23, עומד מול 29 ציורי השמן ו- 38 רישומי הפחם וחש בעוצמת הלַבּה הפורצת. בעבורי, היתה בהם 'נוכחות' בלתי שגרתית, ביטחון עצמי אמנותי ובשלות של צייר וותיק. והרהרתי אז על המושג הרומנטי של הגאון: זה שהטבע זורם דרכו. מדובר בצייר שפתיל חייו נקפד בגיל 26".

ב-1969 יצא בהוצאת ספריית פועלים ספר ובו ציורים ורישומים של רונקין. כאמור, ביוני 2020 עמדה להיות מוצגת תערוכה שלו במוזיאון פתח תקווה לאמנות עכשווית, שלמעשה היא בית יד לבנים הראשון בישראל שהוקם ב-1964, ומאז מחבר אמנות עם הנצחה.

"המסורת לחבר בין אמנות לבין חיילים שנפלו קיימת אצלנו מאז ומתמיד", מספרת אוצרת האוסף, סיגל קהת קרינסקי. "עמנואל היה אמן מצוין ומוכשר. אחרי שנהרג היו לו כמה תערוכות בכמה מוזיאונים, ומאז הוא נעלם. הרבה מאוד שנים רצו שאעשה עליו תערוכה, ואני הרי באה ממקום של היסטוריה. עמנואל מת בשיאו. אם היה חי, בטוח שהיה מתפתח לאיזה כיוון. יש עבודות שצייר כילד שהן מרתקות, ויש יצירות שדומות לאלה של אמא שלו, וההסתכלות על שניהם מעניינת במובן של שיח סביב האוסף".

וצבי מאירוביץ', שאצלו רונקין למד ציור בצעירותו, כתב לזכרו במעריב ב-1968: "הוא גם היה חייל מצוין, תותחן בטנק. את הצבא הכיר יפה, אבל הצבא לא הכיר אותו, ואלמוני נשאר בתוך הטנק. אבל מה שהשאיר אחריו, יצא עכשיו, אחרי מותו הטרגי, מרשות היחיד שלו והיה לנכס תרבותי של העם. בדים גדולים, זוהרים, מלאים השראה, ומאות רישומי פחם".

—————————————————————————————————————————-

8 מחשבות על “טנק אחד, ארבעה הרוגים

  1. אלי ווהבה ואיפרגן מוריס היו אתי בפלוגה פ' של אהוד אידלמן הי"ד בגדוד 52 בסדיר מחזור מאי 1962. יש לי הרבה זיכרונות מהם מהפלוגה.למידע נוסף אפשר לצור קשר 0542353780.בידי גם תמונת המחזור של הפלוגה.יחיאל עטר.

    אהבתי

  2. רשימה יפה על עמנואל רונקין חבר קיבצונו האהוב. זכורני ששמעתי את חבריו לחיל השריון מספרים כי ביומה הראשון של המלחמה בעודו בסיני היה מודאג משידור בחדשות שבישר כי עין המפרץ הופצתצה והלוא עין המפרץ וכפר מסריק שכנות צמודות, מטוסי הסורים הפציצו בכורדני ובמפעלים הפטרוכימים הסמוכים לנו ונראה בחזרתם זרקו פצצה גם על עין המפרץ ללא נפגעים. זוכרים את עמנואל עד היןם ומתגעגעים.

    אהבתי

  3. aשלום רב,
    אני בת דודה של צביקה הררי זל וחברה,בת כיתה של עמנואל רונקין זל מודה לכם על הסיפור המפורט של מה שקרה שם זה כה מרגש לשמוע את האמת
    לפני שיצא לקרב השאיר אצלי עמנואל ציור שלו שאשמור לו כדי שיקח לביהס הגבוה לאומנות בפריז.אמר שיבוא לקחת כשיחזור. עד היום אני מחכה.. והציור שמור מכל משמר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s