בחזית של עורפיה

סיפורם של חיילי הנח"ל בגדוד 17 בכיבוש שכם ומוצב עורפיה * ג'ימי וברבר יורים במאג על המוצב, מטוס ווטור צולל אל היעד וברבר מחליט שהגיע הזמן להיות טייס * וגם: החובש אבי ישראלי שצורף לפלוגת הגולנצ'יקים ונפצע בכיבוש ראוויה יוצא נגד טענות אנשי השריון לפיהן לוחמי החי"ר ברחו במהלך הקרב * הנח"לאים ביום סיור לעורפיה 2021

9 ביוני 1967, חיילי גדוד 17 בדרך לכיבוש מוצבי הסורים מעל איזור גונן [צלם לא ידוע]

קרב גדול לא היה פה, אבל לוחמי הנח"ל מגדוד 17 לא שוכחים את כיבוש מוצב עורפיה ברמה הסורית, בגזרת קיבוץ גונן.

באפריל 2021 הם ארגנו יום סיור לאיזור המוצב, כדי לשחזר ולהיזכר בשעות החמות של צהרי יום שישי ה-9 ביוני 1967, כשטיפסו על מורדות הרמה הסורית במאמץ לשים סוף לנוכחות האויב.

את הסיור אירגן והוביל ג'ימי שעל, הידוע בכינויו ג'ימי ג'יפ, והשתתפו בו כ-40 לוחמי הנח"ל, בעיקר אלה שהיו במסגרת פלוגה ג' בפיקודו של המ"פ יוסף משה [מושי], ובנות זוגם. אלה היו חברי גרעין "מצער" שיועדו לכפר רופין. לסיור הגיע גם האלוף במיל' הרצל בודינגר, שהיה מפקד חיל האוויר. איך קשור מפקד חיל האוויר בשנות ה-90 לגדוד 17 וכיבוש עורפיה ב-1967? חכו בסבלנות.

חזית ההבקעה העיקרית באותן שעות היתה כעשרה ק"מ צפונה מהם, בקרבות של חטיבה 8 וחטיבה 1, אבל גם החזית של כיבוש מוצבי גונן תתברר אחרי המלחמה כחשובה וחצי, אחרי שגדוד האמ.איקסים 266 מחטיבה 37 וגדוד 17 של חטיבת גולני תחת פיקוד חטמ"ר 3, הצליחו בסיומו של יום לכבוש את איזור ראוויה-עורפיה-דרבשיה ולתרום למאמץ הכללי עוד כמה קילומטר מזרחה.

יוני 1967, כובשי עורפיה עם דגל סוריה
אפריל 2021, כובשי עורפיה עם הדגל הסורי האותנטי מששת הימים וחתימות הלוחמים [צילומים מהסיור: ג'ימי שעל וחני מלינסקי]
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img-20210422-wa0011.jpg

גדוד 17 הוקם ערב מלחמת ששת הימים על בסיס שתי פלוגות של חניכי קורס מ"כים מג'וערה של גולני [פלוגות א-ב], ושתי פלוגות מגדוד 902 – נח"ל כינרת [פלוגות ג-ד]. בנוסף היו בגדוד פלוגה מסייעת ופלוגת מיפקדה. היה זה גדוד חי"ר רביעי של חטיבת גולני והוא היה בפיקודו של סא"ל משה יוסף וסגנו רס"ן אורי ולדיסלבסקי [ירון].

השירות בנח"ל היה חצי שנה בהיאחזות ולאחר מכן אימון קיץ או חורף. במאי 1967 עם הקמת גדוד 17 נקראו אליו לוחמי נח"ל כינרת. פלוגות הנח"ל שהגיעו לגדוד החדש התפרשו במאהלים סביב בסיס ג'וערה והחלו בשגרת אימונים, שכללו מסעות, ניווטים ומטווחים. היה גם תרגיל גדודי שבסיומו דיברו המג"ד יוסף והמח"ט יונה אפרת והרביצו מוטביציה בחיילים.

לוחמי 17 זוכרים שהתאמנו על מודלים של מוצבי עורפיה וראוויה. כלומר, אלה היו יעדים מקוריים ומתוכננים שלהם. אגב, אחרי המלחמה סיפר המג"ד, כי מוצבים אלו לא כל-כך דמו לאלו שהכיר קודם לכן מתצלומי אוויר, זאת בעקבות חפירות חדשות שביצעו הסורים עם תחילת המלחמה.

ערב המלחמה היו כוחות הגדוד במשימות שונות. יש שזוכרים לילה במוצב סוסיתא מעל עין גב להעמקת התעלות והיו גם יומיים בחורשת טל.

מ"פ המסייעת שי רויזמן מדליק סיגריה למג"ד משה יוסף, שנפצע ביד ימין בקרב בשכם. מימין הסמג"ד אורי ירון [צלם לא ידוע]

ביום השני למלחמת ששת הימים, ה-6 ביוני 1967, הופנה חלק מחטיבת גולני למערכה בצפון השומרון, אבל תוך כמה שעות הוחזר לגליל העליון מלבד גדוד 17 ופלוגת סגל מ"כים ג'וערה, שנותרו ת"פ חטיבה 37 בכיבוש העיירות שמדרום לג'נין. גדוד 17 נע מג'נין לכיוון טובאס על אוטובוסי טייגר כשקני הרובים מציצים מהחלונות. בדרך נקלע להפגזה קטנה, האוטובוסים עצרו והחיילים יצאו ממנו במהירות ונשכבו לצידו.

המג"ד יוסף שאף להכניס בכל מחיר את הכוח שלו ללחימה, אבל מח"ט 37 הודיע לו שהוא אינו נחוץ. משה יוסף, לפי עדותו בדיון חטיבת גולני לאחר המלחמה [ראו כאן], חסם באופן מכוון את הציר דרומה, הפך לכוח שהוביל את החטיבה כולה ואי אפשר היה להתעלם ממנו. ביום רביעי ה-7.6.1967 לאחר שכוחות שריון של החטיבה נכנסו לשכם, נשלח גדוד 17 לטהר את העיר. הפלוגות שנכנסו לאיזור בית הקברות חטפו אש צלפים מדויקת. לגדוד היו בשכם שלושה הרוגים ו-26 פצועים, כולל המג"ד. אחד ההרוגים הוא לוחם הנח"ל זבולון גדיאל.

גדוד 17 בכיבוש שכם, 7 ביוני 1967 [צלם לא ידוע]

חלק אחר של הכוחות נשלח להר עיבל מצפון לשכם. אבי ברבר מפלוגה ג' זוכר שהם עשו רתק לכיוון משטרת שכם, וגם היו קצת יריות פה ושם. אסף יקיר, שהיה מ"מ באחת הפלוגות – הוא אינו זוכר איזו – מספר שהכוח שלו עשה טיהור קצר במורד הצפוני של העיר – "עברנו בין הבתים והשתלטנו עליהם". ג'ימי: "לי ולמחלקה שלנו לא היו קרבות. נכנסנו לבית מבודד, הורדנו את האנשים שהיו בו למרתף, צפינו על העיר מלמעלה וראינו את הקרב".

ביום חמישי עלה הגדוד לאוטובוסים ונע צפונה. את הלילה הבא עשה הגדוד במושב דישון. "המאמות של רמות נפתלי הביאו לנו למחרת בבוקר בורקסים ותה חם", נזכר אבי ברבר. כעבור זמן קצר קיבלו המפקדים התרעה להתארגן במהירות ולנוע באוטובוסים לקיבוץ גונן.

הם הגיעו לכניסה לקיבוץ לקראת השעה 13:00. מלבד גדוד 17 היו שם גדוד טנקי אמ.איקס 266 מחטיבה 37, טרקטורים, הנדסה וכוחות נוספים. המשימה של כולם היתה כיבוש מוצבי עורפיה-ראוויה. פלוגות א-ב של גדוד 17 [חיילי גולני] נשלחו לכבוש את מוצב החוץ של ראוויה ולאחריו את המשך האיזור, פלוגות הנח"ל הופנו למוצבים 7190 ו-7191 – עורפיה, כקילומטר וחצי מדרום-מזרח לגונן.

על פי דו"ח סיכום של חטיבת גולני נקבע כי כוח ג' שיכלול את פלוגה ג' [גיבורת סיפור זה] תכבוש את מוצב 7191 עורפיה, תתארגן בו להגנה ותהיה בכוננות לטיהור הכפר עורפיה. על פלוגה ד' הוטל לכבוש את מוצב 7190 כחצי ק"מ דרומה יותר. הפקודה לפעולה ניתנה ב-12 בצהריים ובערך ב-13:00 החלו הכוחות בתנועה אל היעדים.

פלוגות ג-ד נעו אל היעדים ברגל על הדרך [כיום כביש 918] ואחרי כשני קילומטר החלו לעלות לכיוון הרמה. היה חם, קוצים, סלעים, דליקות, עשן. ברבר, מס' 2 על המאג, סחב ארבעה ארגזי כדורים. "לא היה קל", מספר לנו ג'ימי שהיה מס' 1, "היה לנו הרבה ציוד, אבל היינו בני 19 ו-20 עם מוטביציה, אז עברנו את זה יחסית בקלות".

גדוד 17 מסתער על עורפיה [צלם לא ידוע]

ג'ימי וברבר, שהיו בתפקיד הרתק, התקרבו למוצב, כ-200 מטר דרומית-מערבית לו, ופתחו בירי. "אבי שפך שם תחמושת בלי הכרה", מספר ג'ימי.

מעט קודם התבשר מח"ט 3 מנו שקד, שפיקד על מיתקפת ההטעיה הזו, שהיתה גם מאמץ משני בהבקעת הרמה, שהוא יכול לקבל סיוע של סוללת 155 מ"מ וזוג מטוסים. מנו יצר קשר עם משה יוסף, מג"ד 17, שאישר את שני הסיועים הללו.

מספר אבי ברבר: "יריתי במאג ופתאום ראינו ווטור אחד ועוד אחד, הם היו די שקטים. הראשון נראה צולל למוצב שלנו, משחרר ארבעה גופים שהיו נפלמים וירדו על היעד ממש, די מדויק. אחרי זה בא הווטור השני וגם הוא הוריד. הרגשנו את החום על הפנים שלנו". ג'ימי: "לאחר ההפצצה ברבר אומר לי – אנחנו חירי בירי שאוכלים חרא והטייסים עושים חיים, עוד רבע שעה הם בקריה, אז גם אני אהיה טייס, וכך היה".

ואכן, לא עבר זמן רב וברבר התקבל לקורס טיס וסיים אותו במגמת קרב. ברבר מספר איך זה קרה: "בתחילת הגיוס רציתי ללכת לקורס מיכון חקלאי, שהיה קורס טיס של הנח"ל. הגרעין בחר אותי ואישר לי, אבל המ"פ אמר לי אתה לא יכול ללכת, אני שולח לקורס טיס רק כושר לקוי. אמרתי – אבל אני אחרי צהבת, אבל הוא התעקש שאשאר בגדוד. מלחמת ששת הימים חיזקה אצלי את העניין שאווירון אחד משמעותי יותר מאשר גדוד שלם, במיוחד לאור ההצלחה של המטוסים שהפציצו את עורפיה. אחרי המלחמה לקחו אותנו לשריון, עשינו הסבה לחרמ"ש, הקמנו מחדש את גדוד 195, החזקנו קו בתעלה חצי שנה, היינו בפעולת א-ספיפי בדרום ים המלח, נכנסנו מאיזור חצבה ויצאנו בנאות הכיכר, ואחרי זה שלחתי מכתב מהתעלה לחיל האוויר וביקשתי להתנדב לקורס טיס. התקבלתי וביולי 1970 סיימתי אותו".

אבי היה טייס אורגן, סקייהוק, פנטום ו-F-16. במלחמת יום כיפור הופל והיה שמונה חודשים בשבי הסורי. לאחר שחזר מונה למפקד טייסות ופיקד בדרגת תא"ל על בסיסי חצור ונבטים. רזומה מפואר עבור מי ששירת כשלוש שנים בתור חי"רניק. הקליק הסופי נוצר בזמן שירה במאג על מוצב עורפיה והווטורים צללו מולו.

הקשר לעורפיה לא הסתיים כאן. כשברבר היה נספח חיל האוויר בוושינגטון בשנות ה-90, הגיע לארה"ב מפקד החיל אלוף הרצל בודינגר. השניים ישבו במסעדה, השיחה התגלגלה וברבר סיפר על הווטורים בעורפיה שגרמו לו להגשים את החלום להיות טייס. ואז בודינגר הפתיע ואמר – אני הייתי זה שהוביל את המבנה.

אלוף במיל' הרצל בודינגר [מימין] ותא"ל במיל' אבי ברבר בסיור של ותיקי גדוד 17 לעורפיה

בודינגר, שהשתתף בששת הימים כטייס ווטור, כולל הבליץ על שדות התעופה במצרים, זכר את הטיסה לאיזור עורפיה מפני שהיתה גיחת סיוע לכוחות היבשה בזמן הפריצה לרמה הסורית וגם כי היתה זו הגיחה היחידה במהלך אותה מלחמה שבה הוא היה המוביל. הוא גם זכר את שמו הפרטי של מס' 2 שלו – עובדיה.

חיפשנו את אותו יעף בכתבה שהתפרסמה כאן ב-2015 – "הכתישה האווירית" ופירטה את כל, או את רוב, גיחות האוויר על שטח סוריה במלחמת ששת הימים. הווטורים היו טייסת 110. אין דיווח שמציין יעף על מוצב 7190 של עורפיה, ונראה כי גיחה זו היתה במסגרת הפצצת מוצב 8100 שמעל גונן בשעה 13:40, זמן קצר לפני שלוחמי פלוגות א-ב של גולני הגיעו אליו. או כמו שאמר לנו ברבר – "טייס שעובר תחקיר לא בדיוק יודע אם זה עורפיה או ראוויה".

בסיום פגישתו עם מפקד חיל האוויר צילצל ברבר לג'ימי, שהיה מס' 1 שלו על המאג, ושיתף אותו בגילוי – מי היה באחד ממטוסי הווטור שצללו לנגד עיניהם על עורפיה בצהרי ה-9.6.1967. ג'ימי משלים: "בודינגר היה אז טייס צעיר בדרגת סגן, הוא סיפר שהם היו במשימת פיטרול באצבע הגליל ואז היפנו אותם אלינו. הם נכנסו מדרום לצפון וירדו במדויק על המוצב".

בודינגר נשאל במהלך הסיור על-ידי לוחמי הנח"ל, האם זיהה את המוצב ואיפה הם נמצאים – "כי אנחנו הרגשנו שהפצצות יכלו ליפול עלינו כמו שנפלו על הסורים". בודינגר לא זכר בדיוק איך זה קרה. ייתכן שהמ"פ שלהם סימן למטוסים עם עשן את מיקומם, וייתכן שזה לגמרי יד המקרה.

אחרי שהרתק עשה את שלו והמטוסים ירדו על המוצב, התקדמה הפלוגה אל תוך היעד מכיוון דרום. אחד הבזוקאים ירה אל מבנה בשטח המוצב שהחל להעלות עשן, וכך פחות או יותר הושלם כיבוש המוצב בפועל – במעמד צד אחד וללא התנגדות.

בשלב ההתארגנות במוצב הכבוש נפתחה לעבר החיילים אש נק"ל מהכפר עורפיה. המג"ד משה יוסף, שפיקד מאיזור מוצב גונן על כיבוש ראוויה, הורה לסגנו רס"ן ירון שפיקד על גזרת עורפיה לנוע לתוך הכפר. לפי דו"ח החטיבה, נהרגו בתוך הכפר 11 חיילים סורים ופוצצו שני מבנים. לאחר סריקת הכפר חזרה הפלוגה למוצב. בסך הכל תוך קצת יותר משעה מולאה המשימה.

לחימת גדוד 17 בכיבוש מוצבי איזור גונן. פלוגות א-ב – כחול, פלוגה ג' – ירוק, פלוגה ד' – כתום

לסיפור זה יש להוסיף את תרומתה של מחלקת הסיוע הקטנה, סך הכל שני קנים 81 מ"מ. יהודה מורג [זיל] נמנה עם אחד מהם. מדובר בצוות מרגמה של שלושה איש בתוספת מפקד. אחד אחראי על סחיבת בסיס המרגמה ששוקל כ-12 קילו, אחד על הקנה – 14 קילו ואחד על הדורגל – 12 קילו. מורג וכמה מחבריו, אנשי גרעין הנח"ל, עברו קורס לפני המלחמה והפכו לרגמים. ישבו במי עמי והשתתפו בתקרית אש אחת או יותר עם מוצבי הירדנים באיזור יעבד לפני מלחמת ששת הימים.

על כיבוש עורפיה-ראוויה, מספר זיל: "אנחנו הרגמים ישבנו איפה שהיום צומת גונן. קיבלנו אזימוט וטווח והתחלנו לירות לכיוון ראוויה-מאמון. לא היה לנו קשר עין עם המטרות ולא ידענו אם פגענו, אבל קיבלנו תיקוני ירי מחבר'ה שהיו קדימה. אני מעריך שירינו קרוב ל-60 פגז כל קנה. עלינו לא ירו אף כדור ואחרי שהעסק נגמר החבר'ה ירדו ומכאן עלינו לאוטובוסים ונסענו למחנה נפח שהסורים ברחו ממנו. אני זוכר שהיו שם ארונות עם מדים ומדליות, המון מדליות. לטעמי, היינו מהצד שחיפש מלחמה ובקושי מצא אותה".

איזור מוצב עורפיה, צילום מדרום-מזרח

במקביל לכיבוש עורפיה, ביצעו פלוגות א-ב של מ"כי גולני את משימת כיבוש איזור ראוויה, אבל לא כולם חזרו בשלום. לאחר שכבשו את מוצב החוץ 8100, הם נקלעו לאש מרגמות מדויקת וסיימו את הקרב עם שני הרוגים [יאיר אהרוני וצבי חובן] ומספר פצועים.

החובש אבי ישראלי על הטראומה משכם והפציעה בכיבוש ראוויה

מי שהיה בקרב הקשה על ראוויה הוא אבי ישראלי, שהיה חובש בפלוגה ג', אבל כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, נאלץ לעזוב את חבריו הנחל"אים לאחר שצורף לפלוגה ב' של גולני, כדי למלא בה את החסר. הוא זוכר את שם המ"מ – בן ארי ואת שם הסמל במחלקה שבה היה – שמעון אפלפלד.

ממלחמת ששת הימים הוא חזר עם קרסול מרוסק ועם טראומות שניכרות בו עד היום. תחילה הקרב הקשה לכיבוש שכם ב-7 ביוני 1967. עם הכניסה לעיר נקלעה המחלקה של אבי לאש ו-21 לוחמי הכוח התפזרו. אבי מצא את עצמו רץ עם עוד שמונה מחבריו בסימטאות ללא כתובת. במהרה החלו חבריו להיפגע.

אבי ישראלי בעת שירותו בנח"ל 1966

מספר ישראלי: "אחד הפצועים חטף כדור בראש, חלקי מוח התפזרו והוא נפל. המשכתי לרוץ עם הלוחמים, אבל אחרי כמה מטרים עצרתי וחזרתי עם עוד חייל לגרור את הפצוע למחסה. זה היה בחור ג'ינג'י, לא יודע מי זה, כי לא כל-כך הכרתי אותם [היה זה אברהם קאופמן "טיבי"]. הוא פירפר המון זמן עד שנפטר. הסמל אפלפלד קיבל כדור חודר בזרוע, עוד חייל קיבל כדור בירך ונאלצתי להזריק לו מורפיום. לא יכולתי לטפל ככה בפצועים באמצע הרחוב ותחת ירי. ביקשתי מהמ"מ שניכנס לאיזה בית. נכנסנו לבית סמוך, בני המשפחה היו מפוחדים מאוד, חילקתי קצת סוכריות לילדים להרגיע אותם. התחילו להביא פצועים והתחלתי לטפל בהם. ריח הדם והיותנו מסוגרים בבית זה דבר שדפק לי את העסק [גרם לו להלם קרב]. עכשיו אני מנסה למצוא בחור בשם גיורא, שהגיע אלינו מאוחר יותר בחשיכה וחילץ אותנו מהבית עם זחל"ם. הוא לקח אותנו למבנה גבוה ושם פגשתי את המג"ד, שהיה פגוע ביד וחבשתי אותו".

על הלחימה בחזית הסורית מספר ישראלי: "משכם חזרנו לצפון והיינו בדישון. הבגדים שלי היו ספוגים בדם וריח הפצועים ליווה אותי כל הזמן. בבוקר מוקדם פתאום צעקו לכולם לקום ולהתארגן, עולים על הגולן. היתה צהלה גדולה. הגענו לגונן בסביבות השעה 13:00".

שאלנו את ישראלי מאיפה הוא זוכר שהשעה היתה 13:00 והוא ענה: "את זה אני זוכר, לא רק זה. אני הזכרתי להרצל בודינגר במפגש האחרון מה היתה השעה שהם הפציצו את המוצב".

לשאלתנו מה היתה שעת ההפצצה האווירית, ישראלי ענה: 13:40.

כל הכבוד! תואם בול לדו"ח חיל האוויר.

ישראלי: "התחלנו לעלות על ההר. היה לנו חייל שהתייבש באמצע העלייה. עשיתי לו החייאה, הוא חזר לנשום. הוא היה עם מרגמה 52 ונאלצתי לקחת אותה איתי, מה שהכביד עליי מאוד. השארתי מישהו שיהיה איתו והמשכתי עם המחלקה. הייתי צמוד למ"מ בן ארי. כשהיינו בדרך למעלה הגיעו שני מטוסי ווטור והפציצו את היעד שלנו. כשהגעתי למוצב שכבשו [8100] ראינו שם כמו שאמרו לנו את מפקד המוצב וסגנו על הברכיים, כפותים וקשורי עיניים.

גדוד 17 [פלוגת גולני] עם שני שבויים סורים במוצב 8100 הצופה אל קיבוץ גונן [צלם לא ידוע]

"לאחר מכן המשכנו מזרחה. התחילו להגיע לאט לאט טנקים שלנו ועליהם אנשי מילואים. אני זוכר שהיה חשש שעל הדרך שמובילה מזרחה יש מטעני צד מוחבאים. התקדמנו, אני מאמין משהו כמו 400 או 500 מטר, פתאום הטנק שלפנינו חטף פגיעה ישירה. בתוך הטנק נדמה לי שהיו שניים שצעקו הצילו. בסוף הם קפצו החוצה. על הטנק היה מקלע 0.3, והקצין שם צעק לאחד החיילים שלו שיחזור ויעלה לטנק ויביא את המקלע. החייל לא רצה ואמר לקצין – אני לא הולך, גם לי יש אישה וילדה בבית".

תיאור זה ייתכן שתואם לסיפור של המ"מ רן גוטפריד מגדוד האמ.איקסים 266 שעלו אל ראוויה. הטנק נפגע במזקו"ם, הצוות נטש וגוטפריד חזר לטנק כדי להוריד ממנו את המקלע.

אבי ישראלי [במרכז] בסיור לעורפיה 2021

בחזרה לחובש ישראלי: "הסתתרנו מאחורי טראסות, היה רעש, מהומה, ברדק שלם. משמאל, צפונית מאיתנו, ראינו חבורה שהלכו גם הם מזרחה. החבר'ה צעקו – סורים סורים, התחלנו לירות לכיוונם עד שמישהו צעק חדל אש. הסתבר שהיו אלה כוחות שלנו. עברנו את הטראסות ובאותו רגע החלה הפגזה רצינית ומדויקת. חיילים ממש התעופפו באוויר והתחלתי לרוץ מפצוע לפצוע. היתה חייל שנפגע ונשכב ואבן נחתה עליו וריסקה לו את החזה. טיפלתי בו ובעוד חייל שצעק חובש ובעוד אחד. באיזשהו שלב חזרתי מאחד הפצועים לפצוע אחר, ואז פגז הרים אותי באוויר. שניים שהיו לרגליי נפגעו קשות.

"הייתי בהלם, לא שמעתי כלום. ההדף קרע לי את עור התוף באוזן ימין. נפגעת קשה בקרסול וספגתי רסיסים בכתף ובגב. צעקתי וצרחתי. חבשתי את עצמי בתחבושת האישית שלי ברוב טפשותי, כי יכולתי לקחת תחבושת מתיק החובשים. אחר-כך כשהשתחררתי שאלו איפה התחבושת האישית, אמרתי שחבשתי בה את עצמי כשנפצעתי בקרב. זה לא עזר, נאלצתי לשלם על התחבושת החסרה. ג'יפ הוריד אותי לבית חולים שדה בקרית שמונה ומשם לבית החולים בנהריה. הרסיס חתך לי את העצם בקרסול ונשאר תקוע בכף הרגל. עד היום אני די סובל מהדבר הזה וכבר בקושי הולך".

אבי ישראלי בהחלמה בבית קיי בנהריה

ישראלי היה מאושפז שלושה חודשים בבית החולים ועוד ארבעה חודשים בבית קיי, תוך שהוא עובר ארבעה ניתוחים בקרסול. הוא מספר שיש מצב שהיה יכול לקבל צל"ש. "ביקר אותי בבית החולים המח"ט יונה אפרת. הוא אמר לי – שמעתי שעשית עבודה טובה. אמרתי לו – עשיתי את מה שלימדו אותי. ובאמת עבדתי מאוד קשה בשני המקומות. אם אתה שואל אותי, בשכם היה קשה יותר מרמת הגולן. אני זוכר משם עד היום את הרגשת חוסר האונים. היינו מסוגרים בתוך בית וחיילים גססו לי בידיים".

על דברי אנשי הטנקים מגדוד 266, כי חיילי גולני נסוגו במהלך הקרב לכיבוש ראוויה בצורה לא מכובדת, ולמעשה נמלטו תוך שכמה מהם השליכו את נשקם [ראו כאן], מגיב אבי: "לא מקובל עליי הדברים האלה. מה זה בורחים? היינו תחת הפגזה, חיילים עפו באוויר כמו ניירות והיה בלגן. אני עצמי הייתי בהלם מוחלט. הסתתרנו מאחורי טראסות, כי ירו עלינו. אבל לנוס ולברוח? זה לא היה לפני ההפגזה. רק כשהתחילו להפגיז אותנו לא היתה ברירה. היינו חשופים בשטח ונפגענו מרסיסי הבזלת. לא ידוע לי על חיילים שהפקירו נשקים. את זה קראתי אצלך עכשיו בפעם הראשונה. אם היו נשקים על הקרקע הם היו של פצועים שפונו. לא יודע עוד מה לומר על הדברים שאמר קצין הטנקים. אני רק זוכר את הצעקות של החיילים שנפגעו מהרסיסים. הספקתי לטפל בלפחות חמישה פצועים לפני שנפצעתי גם אני".

סיום הקרב וסיור 2021

עם רדת החשיכה ירדה פלוגה ג' באלכסון [לכיוון צפון מערב] לכיוון גונן. ברבר זוכר שבתוך כך אחד החיילים חטף כדור בישבן מירי סורי תועה. בלילה עלתה הפלוגה על האוטובוסים ונעה לכיוון חולתה. בשעות הבוקר של שבת ה-10 ביוני הם חצו את גשר בנות יעקב והתקדמו עם יתר הכוחות לעומק הרמה הסורית – ללא התנגדות. "בדרך ראינו לא מעט הרוגים סורים, היו גם חיילים לא רבים שנכנעו ותפסו אותם".

פלוגות הנח"ל כוונו לתפוס את מחנות הסורים באיזור תל חזקה. הם גילו מחנה ריק שננטש בחופזה והתמקמו בו. נסעו על רכבי שטח שלל והחלו להכיר את השטח שבו ביצעו פעילות ביטחון שוטף על הגבול החדש.

ותיקי גדוד 17 חוזרים לאיזור עורפיה – הפעם בג'יפים

סיור 2021, הם מספרים, לא הגיע ממש למקומות המדויקים שבהם נלחמו באיזור עורפיה. לפני שנים, כשהיו צעירים יותר, הם תכננו לבצע את הסיור הזה ברגל, אבל זה לא התממש.

ג'ימי שעל, מארגן הסיור, סיפר שיש קושי בהגעת רכבים עד למוצב והם הגיעו ועלו לסביבתו. כל אחד סיפר מה הוא זוכר ולאחר מכן המשיכו לתל סאקי בדרום רמת הגולן, שם איבד המ"מ אסף יקיר את אחיו סגן יואב יקיר במלחמת יום כיפור.

בחזרה ליוני 1967. ותיקי גדוד 17 דרומית לעורפיה 2021

יקיר סיכם את מלחמת ששת הימים שלהם: "להגיד לך שהיו לנו קרבות פנים אל פנים? רחוק מזה. ירו עלינו, אבל לא ראינו ממש חיילים סורים. עיקר הקושי היו ההפגזות שהיו לא נעימות, העלייה לרמה עם הרבה ציוד, המתח וגם קצת שירו עלינו".

——————————————————————————————-

8 מחשבות על “בחזית של עורפיה

  1. לאבי ישראלי חזק ואמץ על עדותך הפרכת גרסת הטנקיסטים
    גדוד17 לא ברח ולא נמלט ולא יעלה על הדעת שלוחמים מגולני או הנח'ל יברחו באמצע המלחמה זאת שטות
    ברור שהפגזה מרגמות בשטח חשוף שאין איפה להסתתר מה רצו שגדוד 17 ילחמו נגד מרגמות שנופלות להם על הראש ?
    תודה רבה אח יקר בריאות איתנה שתהייה לך

    אהבתי

  2. מעניין לברר עם אנשי חיל האוויר, למה שלחו דווקא מטוסי ווטור להפציץ מוצב קטן ברמת הגולן, מדובר במפציץ גדול, כבד ומסורבל יחסית, שלכאורה כלל לא מתאים למשימה כזאת. את מטוסי הווטור ייעדו להפצצות ארוכות טווח, כמו למשל בשדות התעופה הרחוקים של לוקסור ואסוואן במצרים או H3 בעיראק. מה מטוסים כאלה חיפשו בג'נין או בעורפייה?

    אהבתי

    • תשובה לשאלתך אפשר למצוא בדבריו של בודינגר לפיהם היה בפיטרול בשמי הגליל. כלומר, הם כבר היו בשטח וחיכו לקבל מטרות. כנראה שקצין סיוע האוויר בפיקוד צפון הציע אותם לאג"מ צפון ואלה פנו למח"ט 3 מנו שקד וכך הווטורים האלה שהסתובבו בחוסר מעש קיבלו משימה.

      אהבתי

  3. אעשה זאת בקצרה מתוך כבוד והערכה ללוחמי גולני.

    1.הייתי הטנק המוביל כמ"מ מוביל של החטיבה בעליה לראוויה .
    2.בגלל מיקוש וחומר נפץ התעכב הכוח מאחורי.
    3. גולני נע מדרום לי כמה עשרות מטרים . כשנפגעתי כ 700 מטר לפני המוצב, באש נ.ט. בגלגל ההינע ללא נפגעים, הורדתי את מיקלע המפקד עם ארגזי פעולה מהצריח והצוות שלי לא נשאר אלא התפנה לאחור (נסוג) בגלל ההפגזה הכבדה שהתחילה. איתי נשאר רק הרצל ע.ק. אג"ם של חטיבה 3 המרחבית ששכב לשמאלי(דרומית לי)
    4. פתחתי באש ומ.פ. הסיור שליווה אותי ירד לאחור לעדכן את המ.פ. (רן שריג) במצב. בינתיים עלו עוד כמה טנקים שלי ושל המחלקה השניה שנפגעו ובאחד גם היה פגז לצריח עם הרוג.
    5. בגלל ההפגזה הכבדה מאד והשטח הסלעי שלא איפשר מסתור והגדיל את הנפגעים, גולני נסוג (אפשר להגדיר זאת בכמה צורות) במהירות מהשטח כשנשק נשאר בשטח (ולא רק של הנפגעים)
    6. אני נשארתי ממשיך את הירי מ03 עם הרצל שנפצע קשה בכתפו הימנית מרסיס גדול ומת בזרועותי תוך כמה דקות.
    7. אוסיף רק שכשהכוח עלה בפיקודו של המ.פ. שבהמשך לפני שהפלוגה הסתערה על היעד הסיוע של חיל האוויר לא היה מדוייק והיה חשש לאש "ידודיתית כמו שהיו לנו עם נפגעים בגדה והסיוע הופסק .
    8. כמו שהעדתי בזמנו , הנסיגה של גולני הייתה הכרחית. יחד עם זאת אני דבק בנושא השארת הנשק על ידי חלק מהלוחמים .הייתי שם , נשארתי בשטח והשבתי אש מהקרקע , ראיתי במו עיני את הדברים וגם החלפתי כמה מילים עם מ.פ. המכים של גולני תוך כדי הנסיגה שלהם.
    9. אלו העובדות עם כבוד רב והערכה ללוחמי גולני ןלמפקדיהם.

    אהבתי

  4. בסוף 1968 שרתתי כקצין בגדוד נחל 902 (נח"ל כנרת ) ,בערך שנה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים בה שתי פלוגות מהגדוד השתתפו במלחמה במסגרת גדוד 17 . במשך תקופת שרותי בגדוד ולמעשה עד קריאת פוסט זה לא היה לי מושג על השתתפות הפלוגות ונפילת חלל. בדקתי עם כמה חברים ששרתו עימי באותה תקופה ואף להם לא היה שמץ של מושג. הטמעת הפלוגות בגדוד גולני מחקה את זהותן הנח"לאית ולא הותירה בגדוד שום מורשת. מעניין אם החלל הונצח באנדרטת הנח"ל . האם , אחרי המלחמה הפלוגות הוחזרו לנחל ולמסלול.

    אהבתי

  5. עדכון: לאחר בדיקה מצאתי כי סגן זבולון גדיאל ז"ל מונצח באנדרטת ה-נח"ל. הועלה לדרגת סגן לאחר נפילתו.

    אהבתי

  6. לפי דעתי עד היום יש גופות של חיילים סורים במוצב, שנהרגו מהתקיפה של הרצל. לפחות זה מה שאני זוכר שסיפר שולי צפריר מקבוץ גונן (שנכתב עליו בבלוג). הוא היה שנים בוקר שהסתובב שם בכל השטח.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s