יומן המלחמה של חיים לביא

תקופת ההמתנה בכינרת, כיבוש שכם, הקרב על מוצב ראוויה ברמה והתארגנות על הגבול החדש * חיים לוי [לביא], לוחם נח"ל מגדוד 17, עם יומן המלחמה שכתב * "הסתכלתי על פני ההרוג, עיניו בהו וכולו היה מלא רסיסים וחור כדור בחזה, כנראה בלב. זה היה ההרוג הראשון שלנו שראיתי במלחמה. המראה היה מזעזע, אבל אנו בכלל לא התרגשנו" * ומה הם עשו לסורים שתפסו ברמת הגולן כמה ימים אחרי המלחמה?

חיים לוי [כורע ראשון מימין בשורה הראשונה] וחבריו מגרעין טירת צבי בגדוד 17 לאחר המלחמה ברמת הגולן

לא יותר מדי פעמים זכינו לפרסם כאן יומנים אישיים שכתבו או צילמו חיילים במלחמת ששת הימים. פשוט לא היו הרבה כאלה שטרחו לכתוב או בער בהם הצורך לתעד. לאחרונה, במסגרת סיור שערכו ותיקי גדוד 17, פלוגות הנח"ל, לכיבוש עורפיה, התוודענו ליומן אישי שכתב חיים לביא, אחד מלוחמי הגדוד, שהשתתף בקרבות לכיבוש שכם והכפר ראוויה ברמה הסורית.

חיים נפטר באופן פתאומי בספטמבר 2020 בהיותו בן 73, לאחר ניתוח ערמונית פשוט בעת ששכב עדיין בבית החולים הדסה עין כרם. ההערכות לנסיבות פטירתו נעות בין קריש דם לאירוע לבבי. היה זה שוק גדול עבור אשתו מרים וארבעת ילדיו ניר, עמית, מתן וסיון. "אבא חזר נפעם ממלחמת ששת הימים", מספר בנו ניר לביא, תושב ברכה שליד שכם, "המלחמה הזו שינתה לו את התודעה והרב צבי נריה, שהיה ראש ישיבת נחלים, המליץ לו לכתוב את זה".

לביא היה דוקטור, מרצה בכיר להתנהגות ארגונית ופסיכולוגית תעשייתית באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטאות בארה"ב.

לפניכם היומן שכתב בשלמותו. בסוגריים טקסט בכחול – הערות הבלוג.

יומן המלחמה / ערב ראש השנה תשכ"ח

מאת חיים לוי [לביא]

הקדמה

חוברת זו קודש לזכרו של דב לקס, חבר גרעיננו שנפל במלחמה ומת מות גיבורים וקדושים בהסתערו בראש אנשי כיתתו על מתחמי אום כתף. זכרו לא ימוש מאיתנו לבד.

היומן:

צלצול פעמון חד הוריד את לבי חזק למטה. זה היה ב-8:00 בערב בליל שבת קודש פרשת בהר, ה-20 במאי 1967 (י' באייר).

"זאבי וחיים, גלדיאטור מחכה לכם ליד הבית, תתלבשו ובואו", שמעתי את החבר מפלוגה ב' (שהיה עם זאבי בהר) אומר בשלווה. גמרנו עוד לאכול את הפולקה, שרנו את שיר המעלות וברכת המזון, ובן רגע נהפכנו לחיילים.

למען האמת לא הופתענו הכי הרבה, כיוון שבבית הכנסת דיברו על גיוס כללי והיו שמועות על כוננות גבוהה, ועוד יותר על מלחמה. כך שלמעשה חיכינו לכך.

נפרדנו פרידה חמה מאבא ומאמא, שייקה ודבורה, והלכנו לגלדיאטור שבינתיים הפך לאטרקציה בנווה שאנן. מעניין שכל הילדים הדתיים מהסניף דווקא הם הקיפוהו. כולם לטשו עיניים מרוב הפתעה כשראו שאנו מגיעים אליו ועולים עליו (לנו זו לא היתה נסיעה ראשונה בשבת. שתי שבתות קודם גם נסענו כשהיינו במארבים בחלקת האף של דה-גול בסביבות תל קציר, וכן עוד לפני שלושה חודשים).

הטנדר התחיל לנסוע. דבורה ושייקה עדיין מניפים ידיהם ואנו כבר חושבים על הצפוי. עברנו ברחובות חיפה, הרגשות מעורבים. שמחה על מה שצפוי ועצב על 'הרגילה' שהלכה (ועוד יותר על טיול הג'יפים שתכננו לשבוע הבא). הגענו לתחנת הרכבת בעיר, שני אוטובוסים כבר כמעט מלאים חיפאים. פוגשים חבר'ה, מחליפים דעות. שמחה רבה עוד יותר לפגוש את רפי שטרן, אחד מהחבר'ה שלנו. אותנו זה מעודד. בינתיים רואים שיירות יורדות דרומה, מריחים כבר ריח מלחמה.

האוטובוסים מתמלאים ונוסעים לגדוד ל-902 (שום דבר לא עוזר). הנסיעה עוברת מהר. הנהג מנמיך את הרדיו, מתחשב בנו. ומגביר רק כשיש חדשות…

חיים צבי לביא, מחבר יומן המלחמה [מימין], עם אחיו התאום זאב יהושע בעת שירותם בנח"ל

הגענו לגדוד. אנחנו שבעה חבר'ה ראשונים שהגענו מהפלוגה. לא הייתי אומר שההרגשה הכי מרוממת, בכל זאת חבל על הרגילה ועוד יותר על השבת. בכל זאת, אולי זה רק תרגיל (כרגיל), קשה להאמין שבאמת יהיה משהו ועוד שיקחו אותנו. סיפורים… ולעת עתה אף אחד לא בא. בקיצור, קצת ייאוש.

איצ'ה הסמג"ד [הערת הבלוג: לא מצאנו את שמו ברשימת מפקדי פיקוד צפון בששת הימים] מוציא ספקות מלבנו. חבר'ה "כמה ירושלמים יש לכם בגרעין ט"צ"? [גרעין טירת צבי] הוא שואל אותנו חדות. אנו משיבים. "חבר'ה", הוא אומר, "המצב רציני, כנראה מחר זזים".

פתאום פוגשים את בני מרקוביץ. הוא מספר שמחר מצטרפים לגדוד גולני. זה כבר יותר מעודד.

אנו חותמים על הציוד הרגיל ותוך שעה כבר הכל מוכן אצלנו לקרב. רוצים לתפוס את החרופ, כאשר לפתע מגיע האוטובוס מת"א. קופצים לראות מי בא והמצב כבר מעודד. פוגשים חבר'ה מהגרעין, את צורי, נחתומי, מלך ועוד כמה. שייע גם מגיע אחרי ששלחו לו טנדר במיוחד אליו הביתה (קשר או לא קשר?). מתארגנים לשינה.

שבת. לא מרגישים אותה במיוחד. אוכלים מנות קרב, מפטפטים עם השריונאים ושמחים עם כל אחד שמגיע. מנשה ויוסיפון מגיעים מבסוטים, נסעו בטרמפים בשבת עם כיפות, עצרו פול. המצב מתחיל לעודד, החבר'ה כמעט כולם באו. מתחילים להתארגן לתזוזה. הפלוגות זזות, מספרים שלג'וערה.

השעה 6:00, בדיקת כוננות אחרונה עם גרשון המ"פ. עולים על האוטובוסים וזזים. היעד: ג'וערה. בחושך מגיעים, הבלגן חוגג. איכשהו מתארגנים לשינה ומחכים לבוקר להסתדר.

מגיע הבוקר, מזיזים קצת את המאהל, מסתדרים, חותמים עוד על פצצות (אני ררנ"טיסט). גרשון עושה לנו הכרה עם המ"מ החדש אסף (מד"ס מבה"ד 1). החבר'ה כרגיל מסתדרים להיות יחד במחלקה ובכיתות. מתחילים להתאמן. הזווילים מתרבים, מתחילים להישבר. כל הדברים שעשינו חוזרים עליהם 50 אלף פעם. החלפת מחסניות, מעצורים, תפיסת מחסות. נשבר כבר לגמרי.

מקנאים קצת בחבר'ה הרגמים והמק"כים, אבל רק לעת עתה. בינתיים יש הווי. החבר'ה נפגשים, ישנים יחד, מספרים בדיחות ומרכלים על הגרעין, על הבנות. מקטרים על דבי, רפי וג'ק שעדיין לא הגיעו (וגם כל הירושלמים), הם לא פטריוטים…

במשך השבוע הם מגיעים ואחרי שמקבלים מקלחת ציונית מהחבר'ה הם נכנסים לתלם. עשינו מטווחים ברגבים ושם נפגשנו לראשונה עם המג"ד [משה יוסף]. אדם נחמד, נראה שקול מאוד, אפשר ללכת אחריו… קצת בדחן ותוך כדי כך מסביר לנו את המצב (יש צלחת מרק והיא גועשת, מישהו צריך לתקוע, ואז המרק יישפך, ומי יעשה את זה – זה לא ידוע). הוא מספר על התוכנית של גדוד מוטס לרמה ומתבצר שם, ובינתיים כל החטיבה תגיע. זה מעודד, מרים את המוראל. לחבר'ה שמגיעים בינתיים מספרים את זה ומורחים אותם כהנה וכהנה. מתחילה להתקבל תמונה קצת יותר רצינית.

המג"ד סא"ל משה יוסף

ביום רביעי 24 במאי מודיעים פתאום – אין יציאה לאימונים. מבסוטים חלאס. מחסלים את המאהל, מעמיסים את התד"לים על האוטובוס, מוכנים לתזוזה. יום שלם שוכבים בטן-גב ובערב משתוללים, משחקים, ויש אגבר מוראל. בצהריים ארגנו כל החבר'ה מכתבים חפוזים. היינו בטוחים שיוצאים למלחמה. בערב מספיקים עוד לראות את להקת הנח"ל וללכת לישון מתוך מחשבה שעוד בלילה נזוז. בבוקר מתברר שהכל בוטל. למחרת מתאמנים כרגיל.

ביום חמישי בלילה, 25 במאי, עושים תרגיל גדודי כדוגמת מה שיהיה ברמה. המג"ד מסביר היטב. יש לו הופעה נאה. מלהיב את כולנו ונוסך בנו רוח קרב אמיתית, וכך היה: שלוש הפלוגות כובשות את ברכה ועוד שני הרים. אנו נכנסים עם גרשון לשכם הכי מזרחה. כבישה ולאחר מכן חסימה. הכל מבוצע פיקס עם ברבור קל בניווט של צביקה הסמ"פ. כבשנו, הסתערנו והתארגנו להגנה. פתאום בקשר אזעקה. חוזרים בספיד לבסיס, אבל לא דובים ולא יער. מאיר הבוקר ואנו עדיין שם. ייאוש…

יום שישי [26.5.1967], מתקלחים בג'וערה. שבת, מתפללים שם, אוכלים שם, הולך שמח. לפני קריאת התורה בא שליח – עומדים לזוז. המג"ד מאשר להמשיך להתפלל. גומרים להתפלל ולאכול, יורדים למטה לחורשה ומוכנים לתזוזה. מנשה מנווה שאנן, מתברר, היה בבית וקפץ אלינו הביתה, הביא לנו חבילה (כל הכבוד). החבר'ה מרביצים ותוך דקה לא נשאר זכר חוץ מהשקי שינה (שגם שלי נאבד בסוף).

דמדומים, בין הערביים, ניתנה פקודה לעלות על האוטובוסים. מתחילים לנסוע. כולם כרגיל תופסים חרופ. איבדתי מזמן את הצפון. אינני יודע איזה יישובים עברנו. פתאום עוצרים. "כולם לרדת מהר עם הציוד". המילים הידועות והמעצבנות. בלגן, עד שמוצאים בחושך את הציוד. כל החבר'ה יחד. זזים אחרי גרשון למקום שמקציבים לנו לישון. עד שמתמקמים לשינה הוא מספיק להעיר אותנו, לאסוף את כולנו ולזבל קצת על המצב החמור. מסקנה: צריכים לחפור שוחות (פחות חצי שעה שינה). מאוננים כרגיל בשוחות ותופסים חרופ מהיר.

בוקר. המקום די יפה. מין ואדי כזה. משני הצדדים שני גושי הרים מיוערים היטב. מלמעלה שמיים כחולים. המקום – יערות חצור. גרשון אוסף אותנו ומסביר שכנראה בקרוב בקרוב נצא (עדיין לא נקלט לנו בלב). בינתיים יש למ"פים כבר קבוצת פקודות והוטלו עליהם משימות. עלינו הוטלה המשימה, מין קומנדו כזה של קריעת תחת לטפס בהרים, איפה שיש כמה שיותר עצים (ייאוש?!). התחלנו עם המ"כים לטפס כמה מטרים ותפסנו שלווה. הם מספרים שהערב 90 אחוז שנצא, ובכוונה רוצים שכולנו ננוח, שנהיה רעננים. השמועה עוברת מפה לפה. האמת שבכולנו עבר קצת רעד. רק עכשיו קלטנו באמת מה מצפה, מה יכול לקרות וכו' וכו' (מנשה נמנה כרגיל בין היחידים שמהתחלה מוותר על המלחמה).

לוחמי הנח"ל של גדוד 17

מגיע הערב ואנו מוכנים. אבל כרגיל מתבטל ברגע האחרון. נשבר כבר. רוצים לעשות משהו. ככה אנו שורצים שם שבוע. מתאמנים קצת, מעמיקים את השוחות (מאוננים), מבזבזים כסף בשק"ם, כותבים מכתבים, מקבלים מכתבים ומוכנים לכוננות. יום אחד נסענו צפונה יותר ועשינו תרגיל פלוגתי על יעד מבוצר עם אש חיה בנוכחות המג"ד ופמלייתו. היה די טוב. הוא נראה מרוצה.

בלילה שמענו את להקת גולני (הרבה פחות מלהקת הנח"ל), אבל את הדרך חזרה לשטח הכינוס היינו צריכים לעשות ברגל. אסף [יקיר] המ"מ הולך בראש, ניסה לקצר את הדרך והאריך. החבר'ה מקטרים ומתעצבנים. הגענו איכשהו במצב רוח די מזופת. נשבר לנו.

מהרדיו שמענו על הליכוד הלאומי. בעורף זה מעודד מאוד. שמענו על ממשלת הליכוד ועל בחירתו של דיין לשר הביטחון. זה נסך ביטחון בכולנו, ואני בטוח שגם באומה כולה.

אחה"צ אחד מפקד הנח"ל בא ושוחח איתנו. נתן ציונות וסיפר מה נשמע בנח"ל. זה די נעים. ערב אחד היתה שיחת מח"ט [מח"ט גולני, יונה אפרת]. הוא גבר לעניין, גם הוא נתן פול ציונות. כנראה יש מטרה בביקורים אלה (במיוחד לחיילי גולני), לטעת ציונות כדי לעודד אותנו בקרב, כדי שניתן את הכל.

אחה"צ היה סרט. כרגיל גולני משתוללים בסרט (זוכרים אותם מאימוני חורף). הסתלקנו כולנו די בהתחלה לתפוס חרופ.

ביום רביעי 31 במאי, כ"א באייר, תזוזה לפנות ערב. ביום מסדרים את הכל, מעמיסים (סריקות אחרונות) וזזים. המג"ד שוחח איתנו ואמר שהיום הרמטכ"ל עשה באיזור ישיבת מג"דים והודיע להם שמלחמה תהיה למרות שנראה שיש רגיעה (לפי העיתונות והרדיו), השאלה מתי, ובינתיים נזוז לשחרר מילואימניקים מחטמ"רים (שגייסו אותם במהירות ויש להם חופשה של 24 שעות). בערב זזים, כרגיל ישנים באוטו ומאבדים את הכיוון. הגענו לסביבות כפר תבור, שם אנו מתמקמים לשינה. בוקר, נוף נהדר. מצד מערב הר תבור, מצד מזרח מבצבצת הכינרת, ויותר רחוק הרמה המאיימת.

זזים לכיוון בית שאן, עוברים דרך דגניה. אני פוגש את מיקי, כיום מ"כ במחנה 80 (טירונים). נעים לפגוש חבר שישב לידי במשך ארבע שנים בישיבה (יש לי על הרבה דברים לשוחח בפגישה קצרצרה כזו). זאבי עם שאר החבר'ה מהמשאית נסעו לג'וערה ושם התאמנו כל אחד במקצוע שלו.

אנו ממשיכים לזוז עד מעגן. שם בפרדס בין עצים חפרנו שוחות ומנסים לישון. חום עצום וזבובים לרוב. בערב יוצאים ברכב לתל קציר ומעמיקים שם תעלות. מגיעים פטישי אוויר וכל החבר'ה מט"צ מתלבשים על זה ועובדים במרץ עד שעת ההתקפלות. יש פול מוראל. מרגישים שהפעם זו עבודה לשם מטרה מיוחדת (ולא סתם חנטריש). חוזרים עוד לפני שיפציע השחר לשוחות.

ב-8:00 בבוקר יום שישי מעירים את טולי ואותי מיצ'ו ומלך (שנעשו שם טבחים). הבנות הגיעו (עם האוטו של הנקניק). נעים לפגוש אחרי כל-כך הרבה זמן. לאט לאט החבר'ה מתעוררים וגם הם באים להגיד שלום. בכליס הביא איתו חבילה לעניין שהרימה הרבה את המוראל, והן הביאו מוראל ומכתבים לחבר'ה. בצהריים הלכנו להתקלח. ג'רי, דובהל'ה, פרינס ואני ברחנו לים. זו הרגשה נפלאה לטבול במימי הכינרת ביום חם כזה. כאבי הראש נפלטים ממך והלאה, ואתה מרגיש את עצמך חדש.

התפללנו קבלת שבת וקידשנו עוד כשהיה אור ואחר-כך יצאנו כרגיל, הפעם לעין גב, לסוסיתא. למזלי בדרך לסוסיתא נסענו והיה נעים מאוד לעלות על חלק מהרמה שהיא שלנו. בכלל, המוצב הזה מאוד מעודד. חפרנו קצת בתעלות, הכנו שקים וסידרנו עמדות. היינו מאוד עייפים ונרדמנו די הרבה. בדרך חזרה ירדנו ברגל, הגענו די מוקדם לשוחות וישנו.

השבת, פרשת במדבר, עברה איכשהו מתוך חום עצום. אכלנו מהחבילה שקיבלנו מט"צ, והיה לעניין. קיבלנו נקניק וחילקנו לכל הפלוגה כולל הסגל. כולם היו מבסוטים. במוצ"ש נסענו לעין גב. חלק הלכו שם לשמור בעמדות, ואני עם עוד כמה מהגרעין יצאנו לשדות מוקשים, שם מתחנו חוטי תיל ושמנו שלטים, ולהיפך. אחרי העבודה היינו רעבים. סרנו לחדר האוכל ושם קיבלו אותנו מאוד יפה, הביאו לנו בירה שחורה וקרה (מצרך נדיר בצבא), וכן פירות וירקות.

אחרי השינה הלכנו לעבוד במוצבים במשק. ניכשנו עשבים, אבל עשינו את זה שוב מתוך אידיאל ומתוך הכרה במצב, ולכן עבדנו במרץ.

בצהריים התרחצנו בכינרת והיה לעניין. לפני כן כל החבר'ה ישבנו בבית הקפה על החוף ובזבזנו כסף בלי סוף. היה נחמד מאוד. הספקנו עוד לשלוח גלויות נוף משם. בלילה עלינו לשמירה לעמדות שם. לא עברו כמה דקות ופתאום הודיעו לנו בטלפון שדה להיות מוכנים להחלפה. אנו מתקפלים מהמקום.

הנח"לאים של גדוד 17

נאספנו כולנו בדשא על שפת הכינרת. לאט לאט הגיעו כולם וכשהגיע האוטו עלינו עליו ונסענו למעגן. הכנו הכל לתזוזה. העמסנו והפעם מתוך תקווה שסוף סוף נעשה משהו, אבל על אמת. התברר שם שמיצ'ו החכם בדיוק מצא לו את היום לברוח הביתה. מלך טילפן אליו אחה"צ שיבוא מהר. איכשהו חיפינו עליו וקווינו שיבוא תוך כדי ההתארגנות. גמרנו להתארגן, עלינו ומיצ'ו איננו. התחלנו לנסוע והתייאשנו ממנו.

ליד כינרת [צומת כינרת] נכנסנו לשיירה הגדודית שהתארגנה ועצרנו, ופתאום מיצ'ו קפץ לאוטו. התברר שהגיע למעגן ברגע האחרון ואפילו עוד הספיק לעזור לרס"פ ונסע יחד איתו עד כאן. חתיכת בר מזל הבחורצ'יק הזה.

נסענו צפונה בחושך, והפעם האווירה היתה כבר שונה. המג"ד היה בשבת במעגן ושוחח איתנו. הוא אמר שנדע שלמרות מה שאנו עושים, אנו הכוח שנפרוץ לרמה ורק אנו מחליפים את המילואים זמנית. הוא הבטיח לנו שתהיה מלחמה.

הפעם הרגשנו שלא לחינם אנו נוסעים. חיכינו לבאות. הגענו מאוחר בלילה לסביבות מצודת ביריה (כפי שהתברר לנו למחרת היום). חפרנו שוחות והתארגנו לשינה. בבוקר קמנו מאוחר, בערך ב-8:00. עוד לא הספקנו להתעורר דיינו וכבר עברו שמועות מאוזן לאוזן – התחילה המלחמה. היה זה יום שני ה-5 ליוני (כ"ו באייר).

פתאום שמעתי שקוראים לי ולעוד כמה חבר'ה עם כל הציוד לשביל (ולאסף). הלכתי מהר לשביל עם צורי, ג'רי, נחתומי, טאוב, רפי בן דוד ועוד כמה. אמרו לנו אתם זזים לחורשת טל, עדיין לא היה ברור למה.

עלינו על המשאית עשרה חבר'ה עם אסף ונסענו. רפי פתח את הטרנזיסטור. שירי קרב נשמעו ומדי פעם בחדשות – החלה המלחמה… קרבות עזים בסיני, קרבות אוויר וקרבות שריון בשריון. למען האמת הרגשתנו היתה מחורבנת למדי. משום מה היתה לנו הרגשה שמקפחים אותנו. חשבנו שוודאי נחליף מילואימניקים בתפקידי שמירה ושאר החבר'ה יילחמו.

הגענו לחורשת טל, צ'יק צ'אק ירדנו מהאוטו והתייצבנו על הדשא. רס"ן הסביר לנו בלי גינונים את תפקידנו ישר לעניין. חבר'ה, אתם חוד של פלוגת הנדסה. המשימה: פריצת דרך לטנקים ברמה, ציר של 800 עד 1,000 מטר בשטח האויב. כנראה הלילה אתם הולכים בראש. מתפקידכם לאבטח את הפלוגה, לנו אין זמן לעסוק בזה. אנו צריכים לסמן בפנסים את הדרך ולפוצץ סלעים (בקיצור, להתוות דרך לטנקים). כל מארב וכיו"ב לשירותכם. שאלנו אם יש מוקשים בדרך או משהו כזה, השיב לנו שעד לפני יומיים עבדו בשטח ההוא, ויש להניח שלא שמו מוקשים. כמו כן מבנה הקרקע שם לא נוח לכך, אבל הוא לא יכול להבטיח לנו ב-100 אחוז…

התחלקנו חמישה חבר'ה עם אסף (ג'רי, אני ועוד שלושה) לפלוגה אחת וחמשת האחרים (צורי, טאוב, רפי, נחתומי ורב שור) לפלוגה השנייה והתחלנו לתרגל בדשאים שם בחורשה. הפלוגות האחרות היו פלוגות מילואים, ובאמת ראיתי שם אנשים לפחות בגיל 40, שלא היה נעים לחשוב שאלו ייצאו לקרב (בכל זאת זקנים עם משפחות). בצהריים היתה מנוחה ואחה"צ תרגיל של שתי הפלוגות ליד חורשת טל. לפנות ערב חזרנו לחורשה, הרבצנו ארוחה לעניין ובינתיים התברר שהמשימה בוטלה. חטפנו עצבים. כבר היינו בטוחים שהנה אנו סוף סוף נעשה משהו, וגם זה בוטל.

בבוקר למחרת [6.6.67] חטפנו הפגזה רצינית מהרמה על כל הקיבוצים מסביבנו. גם בין העצים עבר פגז. ראינו את האווירונים שלנו מפציצים את הרמה והיינו מבסוטים. ראינו גם פלוגת טנקים נוסעת על הכביש לעזור למשקים, וזה עודד מאוד.

בצהריים הפסיקה ההפגזה ובא אוטו לקחת אותנו חזרה למצודת ביריה. התחברנו עם השאר והם שמעו פעורי פה את המשימה שהיינו צריכים לבצע. גם הם היו מאוכזבים מאוד. לילה קודם הם קיבלו גם תדרוך לפני הקרב ועמדו מוכנים לזוז לרמה כשלפתע ביטלו משימה זו. יחד כולנו התחלנו להתעצבן.

הלכתי לזאבי שהיה במסייעת לספר לו קצת על הנעשה איתי, כי לא הספקתי להיפרד ממנו ביום הקודם. כמובן שהוא מאוד שמח לראות אותי. כשחזרתי לחבר'ה ראיתי מין המולה כזו, התרגשות. הקצינים צעקו "מדוע עוד לא מסודרים?". ברגע הראשון לא האמנו, אבל לאחר מכן הבנו – הפעם באמת יוצאים. צ'יק צ'אק עמדנו מוכנים עם כל הציוד על השביל.

עלינו לאוטובוסים. לפלוגה שלנו הדפוקה לא היה אוטובוס, ולכן התחלקנו כמעט בכל האוטובוסים, אבל השתדלנו תמיד להישאר כמה חבר'ה ביחד וכן גם עם עוד כמה חבר'ה מהגרעין. התחלנו לזוז לכיוון עפולה כשאנו עוברים בכפרים ערביים כגון כפר מרר וכד'. המוראל היה גבוה של החבר'ה שלנו במיוחד, כי השמועות אמרו שכנראה ניסע לכבוש מטירת צבי דרומה (באמת, הרבה זמן כבר לא היינו במשק…).

בעפולה עצרנו, שם קיבלו אותנו האנשים יפה. יצאו מהבתים עם משקאות, פירות ומזונות וכיבדו אותנו. חיכינו עד שיחשיך ואז התחלנו לנסוע באורות כבויים. השמועות אמרו – לשכם. המוראל היה עצום, שרנו כל הדרך כמעט בלי להפסיק. עברנו דרך התענכים, סנדלה, ופתאום ראינו את השטל "עצור, גבול לפניך". האוטובוסים משום-מה לא שמו לשלט ונסעו עוד כברת דרך לאט. ופתאום בבת אחת לפי פקודה הדליקו את האורות והחלו לנוע במהירות.

ההרגשה היתה נפלאה. כולנו היינו מאושרים. אנו יוצאים למלחמה סוף סוף, מגשימים את הדבר שכה חיכינו לו. כל הדרך נשמעות רק צעקות מפי החבר'ה מהגרעין, שהיו בזמנו לפני חצי שנה בהיאחזות בגלבוע.

כולנו ניסינו לזהות את הכפרים שעברנו בהם לפי מה שזכרנו מהתקופה ההיא, כשהיינו יושבים מהצד השני ומסתכלים למקומות אלו במשקפת. מי האמין שיבוא היום ואנו נעבור במקומות אלו. הדרך היתה קשה עד לא עבירה. היו מכשולי טנקים (כמובן מפוצצים) ומדי פעם ירדנו ודחפנו את האוטובוסים בידיים. לנו היה בכלל נהג ייקה, שכל מטר כמעט רצה שנרד, כי היה נדמה לו שהאוטובוס לא סוחב (דחפנו אותו בשיטה פסיכולוגית – ירדנו ולפעמים בכלל לא דחפנו והאוטובוס נסע בסדר), אבל העיקר שאנו נדפקנו מהעסק והלכנו חלק ניכר ברגל.

לפתע נשמעו פצצות עצומות, פגזי טנקים השתוללו ופצצות תאורה האירו את השטח. רוב החבר'ה נבהלו, ואילו אנו למודי ההפגזה מחורשת טל לא התרגשנו מזה במיוחד. כולנו קפצנו מהאוטובוסים ועלינו על צלע ההר. הלך בלגן עצום, אחד לא מצא את השני, בקושי הצלחנו להתארגן מחלקות מחלקות ולחפור שוחות. היו שם כמה ביזיונות, אבל הביזיון היה של יאיר הקצין, שידענו עליו שהוא 'נפל' עוד כשהיה סמ"פ אצלנו במחלקת נח"ל. הוא נבהל כל כך וקפץ החוצה, ועלה להר בלי כובע פלדה ובכלל איבד את העשתונות ולא השתלט כלל על מחלקתו. דוגמה לקצין בצה"ל (אבל נפל). צביקה הסמל שהיה מ"מ במשק תפס שם פיקוד על החבר'ה. לעומתו, אסף וחכים היו 100 אחוז. בכלל, הייתי אח"כ על-יד חכים במלחמה ברמה וראיתי שהוא קצין טוב מאוד עם כל הנתונים, בכל אופן מנקודת מבט של חייל.

אחרי כחצי שעה בערך קיבלנו פקודה לעלות לאוטובוסים, עלינו והמשכנו לנסוע שוב באותה צורה כמקודם, כשרוב הדרך אנו דוחפים.

השחר האיר [7.6.67] ומצאנו את עצמנו בסוף דרך החתחתים, כשלפנינו פרוס הכביש המוביל ג'נין-טובאס. כל הזמן נסע איתנו גדוד 12 ופתאום שם הוחלט להחזיר אותו לחטיבה ולהתכונן למלחמה ברמה. אחר-כך המ"פים סיפרו שהמח"ט קיבל פקודה לשלוח רק גדוד אחד לשכם. תוך שניות החליט עם המג"ד שלנו שהגדוד שלנו יירד, וגדוד 12 הוחזר (אני מתאר לי את אכזבתם).

אנו התמקמנו באוטובוסים, טענו את כלי הנשק והוצאנו את הקנים מבעד לחלונות, מוכנים כל רגע להפעלה. התחלנו לנסוע בין הכפרים הערבים כשלעינינו מתגלים כל רגע שרידי הצבא הירדני – טנקים שרופים, משאיות הרוסות. ממש תענוג לראות. ובכל כפר דגלים לבנים מתנוססים או תחתונים וגופיות לבנות, ואנו לוטשים את העיניים אל הבתים ולטראסות, ומחפשים איזה ערבוש חייל, אבל לא מוצאים. משום מה נדמה לנו שאנו רודפים אחרי המלחמה, ועדיין לא ידענו מה מחכה לנו.

הייתי באוטו עם הסמ"פ סמי (מגולני גדוד 12), הוא בידר אותנו כל הנסיעה. פתאום הוא מודיע – חבר'ה, מגיעים לשכם. כולנו התחתחנו והתכוננו לבאות. לפנינו נסעו טנקים וזחל"מים מחטיבה 37 ואחרינו המשך חטיבה 37. עברנו בין בתים ערבים פזורים והתחלנו לראות ערבים מסתובבים ורוכלים. נעצרנו בהתחלת העיר כששכם פרוסה לפנינו. המשטרה כ-200 מטר לפנים.

שכם 1967 [האוסף הציוני, אונ' הרווארד]

העיר בנויה בתים גבוהים של כ-5-4 קומות. משני הצדדים מתנוססים להם כמאיימים הר גריזים והר עיבל הידועים מהתורה. בקצה הר גריזים רואים את המערות והכוכים השחורים המפחידים. הר עיבל לעומתו מלא יערות וגם בו יש הרבה מערות. יותר מאוחר נוכחנו לדעת שכל הכוכים והמערות באמת היו מפחידות (השעה היתה 03:30, יום רביעי ר"ח אייר, 7 ביוני). נשפכנו בינתיים מהאוטובוס כשכל הגדוד עדיין באוטובוסים והתחלקנו לחוליות אחרי הקצינים והתחלנו בטיהור הבתים.

גרשון לקח את צורי ועוד כמה ותוך דקה היה בגגו של הבית הגבוה שעצרנו לידו והתמקם שם לתצפית. אני רצתי עם רפי בן דוד אחרי סמי, שנראה לי כחיית טרף והרגשתי שאיתו אפשר יהיה לעשות משהו. טיהרנו בית אחד כשאנו יורים בחדרים הריקים. האנשים בתוך הבית היו מפוחדים לגמרי וייללו. הגענו מהר לגג והשארנו אחד לשמירה על הגג. יאיר, הקצין הנפל, היה איתנו. ראיתי רק כמה הוא פחדן.

המשכנו לרוץ אחרי סמי, שלושתנו בכביש לפי כל כללי הלב"ב. רצנו שפופים בהיכון על אמת כשאנו בולשים בעינינו לכל הצדדים בחשדנות. תפסנו בית גבוה בקרבת מקום, שצפה כמעט על כל העיר והתחלנו לטהר אותו. ראיתי שיאיר משקשק חזק מאוד. רפי ואני למעשה נכנסנו ראשונים לחדרים כשיאיר נשאר מאחור לאבטח אותנו, וסמי השתולל לבד בפראות בחדרים אחרים. הספקתי לשבור כמה בקבוקים בפראות הרגילה שלי, כשפתחתי את הפריג'ידר במטבח לאחר שהערבים עצבנו אותנו. כל הפחדנים האלו התרכזו במטבח. חשבתי שאולי מישהו מתחבא בפריג'ידר הגדול ופתחתי אותו בשוונג חזק וכמובן נפלו בקבוקים על הארץ. הערבים שהיו למעלה מ-10 נבהלו מהעניין. העמדתי אותם והראיתי להם שיעמדו עם הידיים למעלה.

בסתר ליבי התחלתי לצחוק. בחיים שלי לא האמנתי פעם שאני, חיים, אהיה פעם במצב כזה ואאיים על ערבים בידיים למעלה ואעמיד אותם בשורה על הקיר. אבל זו היתה המציאות. כמה ערבים ריכזנו לחדר וסגרנו אותם בדלת מבחוץ, אבל הם עשו לנו תרגיל ובאו באיגוף מחדר אחר שלא ראינו אותו. נאלצנו גם אותם להעמיד בשורה ישרה עם ידיים למעלה.

רפי ואני המשכנו לטהר בספיד את כל החדרים, כשמדי פעם אנו בועטים בדלת בפראות וכך הגענו לגג. סמי פקד עלינו לתפוס עמדות וירד. לקחנו שני כיסאות לעניין, תפסנו פינות ונחנו. לפתע אומר לי רפי – חיים, בחיי שעבר הרגע כדור לידי. לא האמנתי לו. אחרי רגע שוב קורא לי רפי ואומר לי אותו דבר, והפעם מראה לי חתיכת טיח שנפלה לידו. הפעם כבר האמנתי.

פתאום הנהג שלנו שהיה על הכביש צעק לנו מלמטה שניזהר כי יורים לכיווננו. ומה משונה הגורל, בדיוק באותו רגע הגיעה חטיבה 37 וזחל"ם נעצר ליד הבית שהיינו עליו. מפקד הזחל היה יצחק שפץ מהמשק. נפנפנו ידיים לשלום. בינתיים גם לו אמר הנהג שיורים, ובבת אחת התחלנו יורים לעבר הבית שממנו באו הצליפות. ממש תענוג היה לראות את אש התופת שהיתה עליו. הזחל"ם הרביץ עליו מק"כים ומקל"בים, חתיכות ירדו ממנו. רפי ואני שפכנו שלוש מחסניות כל אחד (60 כדורים). ראיתי איך הכדורים פולחים את החלונות, ראיתי איך הנותבים באורם האדום קורעים את הווילונות. זו היתה הרגשה עצומה.

חייל צה"ל משקיף על שכם. צולם מיד אחרי המלחמה [צילום: יעקב אגור]

רק אז נזכרתי שקודם ליד אותו בית עמדו שלושה ערבים צעירים ורפי אמר לי בוא נהרוג אותם. אמרתי לו עזוב, אזרחים. בינתיים הם נכנסו לבית ואחר-כך מהבית הזה צלפו. מי יודע כמה הרוגים ופצועים היו להם. כשנמאס לנו מהבית התלבשנו על מכונית אופל שהיתה לידו וניפצנו את כל השמשות שלה וכן קלענו לגוף עצמו. ירינו עד שצעקו לנו מזחל"ם הפיקוד שהיה לידינו.

בינתיים ראינו את שאר החבר'ה שתפסו עמדות על גגות לידינו וכן בתים ליד כמה סלעים. חלק גם ירו והרוב רק הסתכלו כי לא יכלו לירות כי היינו לפניהם.

סימנו לנו להיכנס לאוטובוסים. עזבנו את הגגות ואת הנוף היפה של שכם והגענו לאוטובוסים. בינתיים המלחמה בעיר היתה בעיצומה. על המשטרה באותו הזמן הוטח מטח כבד של טנקים, תול"רים ואש מקלעים, ולאחר מכן כבשו אותה בעוצמה. כמו כן משני צידי הכביש נכבשו הבתים וראינו את הזחל"מים פורצים כמעט לכל המקומות לידינו ותופסים עמדות מצוינות. יריות עדיין נשמעו ברחבי העיר. חיכינו בערך שעה ואחר-כך קיבלנו פקודה לעלות לאוטובוסים. שי המ"פ נסע איתנו, אמר לנו שנוסעים כעת לרמאללה. שכם בידינו.

היו לו מפות ולפי זה עלינו לחלק העליון של העיר (החלק הצפוני). היינו ממש במרכז כשלפתע נשמעו יריות חזקות שעברו מעל גג האוטובוס. לרגע עברה בהלה בין כולם ואני חושב שגם בשי (לפי מה שסמי סיפר לי אח"כ). בהתחלה רק הקצינים ירדו לברר מה הולך. ניסו להתקשר עם המג"ד, אבל היה בלגן עצום. קבוצת הפקודות למ"פים ארכה חמש דקות וכל פלוגה קיבלה גזרה. אנו גמרנו ראשונים. כבשו בינתיים גם חלקים אחרים, אבל משום מה חלק זה עדיין לא נכבש וכאן היו קני התנגדות רציניים (ובקשר לא ידעו זאת). לפי פקודה ירדנו כולם מהאוטובוס. צורי, משלה ואני רצנו ישר אחרי שי והסתדרנו לאורך גדר אבנים. שי התקשר וציין בדיוק לפי מפה של העיר את מקומנו וקיבל גזרה מוגדרת לכבוש.

התקדמנו אחריו. שי אירגן את כל הרגמים אחריו ושלושתנו רצנו אחרי סמי. היה קצת בלגן כי אף אחד (כולל הקצינים) לא ידע בדיוק מה הולך. אלישע (סמ"פ בירנית), קצין המרגמות, היה הראשון שהבחין מה הולך פה ומסר לשי שהפלוגה של אמנון היתה צריכה להילחם כאן והיא נתקלת בצלפים רציניים. הם שכבו ליד הבית קברות וכל פעם שניסו להתקדם ולהרים את הראש צלפו בהם. הם חשבו שיש בבתים שממול צלפים ולכן מחוסר ברירה חשבו לטהר כל בית, וכך עשו כשבאמצע הלחימה נפצעים כל פעם. הם התקדמו וראו שזה לא עוזר, עד שתפסו למעשה שהאש באה מהכוכים השחורים שלמעלה בהר גריזים. ואז הם עשו איגוף ימני ואנו קיבלנו את הגזרה שלהם ונלחמנו בבתים.

ראיתי אותם הולכים על הרכס מצד ימין של הצוקים וראיתי בצער איך שמתרבות שם האלונקות הפתוחות ובריצה יורדים איתן למטה. שמענו שהמצב שם חמור מאוד, כמה נהרגו וכמה נפצעו.

המראה לא היה מעודד כלל וכלל. בינתיים כבר הגיע בן הערביים, טיהרנו את הבתים המרכזיים ששלטו בסביבה. צורי, משלה ואני טיהרנו לבד בית בן קומה אחת בספיד המחץ, ותפסנו עמדת רתק לכיוון בית גבוה ששלט על צומת רצינית. שי עם הרגמים עלו בספיד לבית ההוא ואז ירדנו מהבית שהיינו עליו והצטרפנו לסמי.

בינתיים כל החבר'ה טיהרו. המשכנו לטהר עם סמי, הוא חילק אותנו בבית שטיהרנו כבר קבוצות קבוצות בחדרים שונים. צורי ואני תפסנו כורסאות ומהן השקפנו לעבר העיר. התברר שבבית הקברות עדיין יש צלף וניסינו לזהותו. בינתיים החלו להיות 'קצרים' בעיר ומדי פעם בפעם ראינו אורות ירוקים וכחולים מהבהבים. אני אבטחתי וצורי עשה חיפוש רציני בבית ולקח מזכרות (אבל רק מזכרות ולא ביזה). הוא לקח בין השאר תמונה משפחתית, שיכולנו לזהות בה את כל בני הבית ששבינו קודם לכן. בינתיים היו חבר'ה שארגנו קבוצות שבויים והובילום למרכז העיר.

מתחת לחלון שהשקפנו בו היה בחור צעיר שקיבל צרור בישבן. הוא גנח כל הזמן. ביקשנו לירות בו, אבל לא קיבלנו אישור. לפנות בוקר הוא מת (כשחתול מלקק עליו את הדם). בינתיים העריב היום וניסו לארגן אותנו בבתים. היינו 60 חבר'ה מהפלוגה של גרשון. קראו לכולנו והיינו צריכים לעבור לבית שגרשון היה בו עם שאר החבר'ה. מלך נשלח לנו כמורה דרך. איך שהתחלנו ללכת נשמעו צרורות רציניים על הגג של הבית שאליו היינו צריכים להגיע. יותר מאוחר התברר שטולי החליט לעשן והדליק גפרור, וזה גילה אותנו וחטפנו אש רצינית. ב"ה לא קרה לאף אחד כלום.

הגענו בשלום לבית של גרשון והוא חילק אותנו בחדרים ובגג. צורי, משלה ואני עלינו לגג ושם התמקמנו בשלשות בפינות הגג לשינה. לקחנו מהבית שמיכות פוך לעניין עם סדינים נקיים כמובן, כששטיחים פרסיים משמשים מזרונים. אחד היה צריך לשמור והשאר יכלו לישון. סיכמנו שאם יהיו יריות מעירים את כולם. התברר בבוקר שלמעשה כל הלילה היו יריות לסירוגין, אבל כל אחד ריחם על השניים האחרים, כך שאף אחד לא העיר את השני אף פעם. כל הלילה דאגתי לשאר החבר'ה שלא היו איתנו (צורי שאל אותי על צ'ק ועל השאר, אם ראיתי אותם באיזה מקום). עיקר הדאגה היתה כי שמענו שמפלוגת הנח"ל של אמנון הלכו כמה, וכמה נפצעו. קיווינו שהחבר'ה שלנו בפלוגה של מושי שלא קרה לאף אחד כלום. בכל אופן כל אחד ניסה לשכנע כך את השני…

שכם, 7 ביוני 1967. גדוד 17 ברחובותיה של העיר [צלם לא ידוע]

הבוקר האיר וצורי העיר אותי: חיים תסתכל כבר על העיר, איזה יופי, מה אתה ישן בזמן כזה בכלל? הסתכלתי על העיר, ממש עיר יפה עם בתים מודרניים. כמעט ליד כל בית מרצדס או מכונית מפוארת אחרת. הבתים במרכז העיר גבוהים ונראים גם בתי משרד, חנויות וכיו"ב. המסגדים גם הם נראו מרחוק יפים. מבט מעל הצוקים גילה את החבר'ה שלנו פרוסים ועושים סריקה רצינית על ההרים לגילוי של אחרוני הערבים.

למען האמת, בלילה היתה הרגשה די מחורבנת משום-מה. להיתקלות האחרונה לא היינו מוכנים, והנה נדמה לנו שאנו במצב די קשה מבחינה צבאית. הרגשנו את עצמנו די מבודדים. והנה האיר הבוקר וראיתי את הטנקים שלנו מסתובבים בגלוי ברחובות הראשיים, כמו כן הזחל"מים וגם מכוניות פרטיות שלהם, כשעליהן נישא דגל ישראל. קראתי לכל החבר'ה לבוא לראות וכולם זינקו לראות את זה. ההרגשה לזה היתה נפלאה. בוקר עצום. היה זה כבר יום חמישי כ"ט באייר, 8 ביוני.

זכורני כשהיינו צורי ואני בתצפית עוד ביום רביעי בערב בבית בין הערביים והשקפנו לעבר בית הקברות, הגיעה אלינו הבשורה המשמחת כי ירושלים העתיקה בידינו, הכותל שלנו, אך לא היינו בטוחים (בכלל, ניהלנו אז צורי ואני שיחות ממושכות בינינו שלא כאן המקום לפרטם). בבוקר היה לנו טרנזיסטור של אחד החבר'ה (קשר מאפיקים) ושמענו זאת במו אוזנינו, ועוד יותר מזה – גוש עציון גם בידינו. השמחה עצומה (בייחוד של ילדי הגוש).

לא רחוק מאיתנו שמענו לפתע יללות ובכיות עצומות כאלו בבת אחת. הערבים ערכו הלוויה לאחד הקורבנות שלהם מאתמול. לא ריחמנו עליהם לרגע. יש להם מקוננות כמו שכתוב בתורה. נראה כאילו הן לוחצות על כפתור ומתחילות לבכות. לוחצות – ומפסיקות. בבית לידינו עמד ערבי אופייני שניסה להתחנף אלינו וזרק לנו סיגריות לגג.

אוטו עבר עם רמקול בעיר והודיע בערבית הודעה. הסבירו לנו שכעת מהשעה 7:00 ועד 11:00 יש הפסקת אש והערבים נדרשים להביא את הנשק שלהם לעירייה. עד אז, מה יהיה בדיוק אחרי 11:00 זה אני לא יודע כיוון שזזנו משם עוד קודם. החבר'ה אירגנו ארוחת בוקר. הלא דוסים בישלו ארוחה מאוכל של הערבים (איך הם היו מסוגלים לזה, לא הבנתי. אני נגעלתי מהם לגמרי). בכלל החבר'ה הרגישו עצמם שם בנוח. התרחצו וחיטטו בכל הדברים. השארנו שם מהפיכת סדום ועמורה. בקיצור, טינופת. היינו ברובע עשירים והבית ששהינו בו היה בית עשירים, אבל ערבי נשאר ערבי. בית שימוש בלי כיסא והוא נמצא חצי מטר מהמטבח. פותחים אותו וכל הריח ישר למטבח. אבל הצרה שהמטבח שלהם לא יותר טוב מהבית שימוש. החבר'ה אירגנו גם פיתות ולחם.

פתאום הגיעה הודעה שזזים. הצלחנו עוד להרביץ קצת אוכל אחרי שיום וחצי לא בא אוכל לפינו ויצאנו לכביש. הסתדרנו בשני טורים והתחלנו ללכת בכיוון שממנו באנו – כיוון היציאה מהעיר. הפעם היינו כבר בהרגשה הרבה יותר טובה. בכל חור רואים יהודים, והמון. לרגע היה נדמה לי שכל צה"ל עכשיו בשכם. זחל"מים, טנקים, משאיות, טנדרים וכל הרכב האזרחי שרק יש. וכל הזמן הגיעו שיירות של חיל מצב, עוד ועוד. כל ערבי שעבר לידינו הניף דגל לבן או תחתונים. הסתכלתי בכמה מהם חזק לעיניים וראיתי את המבט הנפחד שנשקף מעיניהם.

ליד האוטובוסים היתה פגישה לבבית של כל החבר'ה, כשאחד מחבק את השני. התברר שלא רק אנחנו דאגנו לחלק השני, אלא הם גם דאגו לנו. הם היו בכניסה לעיר, קרוב למשטרת שכם ליד התאג"ד. במשך כל הלילה רק ראו פצועים והרוגים מגיעים, וכל אחד שבא התפללו שזה לא יהיה אחד מאיתנו. באמת הם היו במצב לא נעים ולכן מובנת שמחתם הרבה לפגישתם איתנו.

התברר לנו שזבולון, הקצין שהיה עם זאבי בהר הצופים, באמת בחור נחמד (שיצא לי לא פעם לדבר איתו עוד בזמן הכוננות) נהרג. ככה זה – מלחמה! כמו כן אחד אחר (שגם היה עם זאבי בהר) ברנע נפצע בגרונו (כמו מאיר הר ציון בזמנו) ונשקפה סכנה לחייו. ב"ה היום הוא חי. המג"ד שלנו נפצע בזרועו ונשלח חזרה לארץ.

עלינו על האוטובוסים בשמחה. המוראל היה גבוה. כולנו כתבנו כעת במרץ מכתבים לארץ כשכל מכשירי הכתיבה, הדפים והמעטפות הם ירדנים. בעונג רב כתבנו את הכתובת – "שכם, ירדן". מסביבנו הסתובבו בחראקות כל המ"פים במכוניות המפוארות של הירדנים.

התחלנו לצאת את העיר בשירה אדירה. כולנו היינו מבסוטים. בקצה העיר ראינו את כל המכוניות המפוארות עוצרות בצד והמ"פים עם בני פמלייתם הצטרפו אלינו לאוטובוסים. שי אמר שהורו להם לחזור להיות צה"ל והבלגן מפסיק.

אנו ממשיכים לארץ והפעם לרמה. בבת אחת המוראל ירד לאפס. את טבילת האש הרצינית הראשונה עברנו ב"ה בשלום. מי ערב לנו שגם בשנייה נצא כך? היינו שבעי קרב ורצינו כבר לחזור הביתה, אבל אין ברירה.

התאספנו כל החבר'ה מהגרעין ואירגנו אוטובוס ירדני לנסיעה חזרה ארצה, כי כל הדרך לשכם נסענו צפופים והיה קשה מאוד. אומנם היה נעים לנסוע עם כולם ולהחליף חוויות על יום האתמול, עוד יותר נעים היה לנסוע ביום בשטח שצפינו עליו תמיד מהגלבוע ולזהות בבטחה את המקומות השונים. ראינו גם את הגלבוע, נהננו לראות את השיירה העיראקית (שחיכתה לנו מהצד המערבי של העיר) שרופה כולה. באמת היה נס גדול. זה לא הכי נעים להילחם עם שיירה כזו. ראינו מראות זוועה, הכל היה חרוך. בצידי הדרך היה גדוד שלם של פטונים ערוך לקרב, שלא נפגע. מראה אחד שלא יישכח מכולנו, זו גוויה חרוכה של ירדני.

האוטו הירדני שימש אטרקציה בכל המקומות וכולם הסתכלו עלינו בהערצה. עברנו את ג'נין בהנאה. את ג'נין הכרנו היטב עוד מהתצפית. את בתי הקולנוע שבה וכו'. המשכנו ארצה דרך סנדלה. בתענכים קיבלו אותנו יפה עם כרזות ענקיות "כל הכבוד לצה"ל" וכיו"ב.

המשכנו לעפולה. מלק ורפי בן דוד, חבושי תרבושים אדומים, עמדו על מדרגות האוטו ונפנפו לשלום לתושבי העיר. אנו תלינו על האוטו תמונות ענק של נאצר וחוסיין. את קבלת הפנים של תושבי עפולה קשה לשכוח. קיבלו אותנו במשקאות קרים, באוכל, בשירה ובשמחה. היו אנשים שאספו מאיתנו גלויות, והיה טכנאי דואר שכולנו חייבים לו תודה. הוא אסף מספרי טלפון של החבר'ה ואחר-כך טילפן ושלח גלויות בשמנו הביתה. כמובן שלהורים זה היה מחיה נפשות.

בתחנת אגד פגשנו את יהודית גנט מהגרעין והעמסנו עליה גלויות למשק ואת השלל המעט שאותו לקחנו כגון נרגילה, שלטים ושאר פרפראות. בתחנה פגשנו את משפחת הדר, שהתנהגה באמת בצורה יפה מאוד. האבא קנה מיד לחבר'ה ארגז גזוז וכיבד את כולם בשתייה, ושלומית אספה מהחבר'ה מכתבונים לחבר'ה במשק. זה לא ארך הרבה זמן. עלינו לאוטובוסים (כאן עברנו לאוטובוס יהודי) ונסענו צפונה. הרבצנו חרופ באוטובוס ועצרנו בדישון. התמקמנו לשינה בין הבתים שם.

בבוקר יום ו' ר"ח סיון ה-9 ביוני שמענו חדשות ושמענו שהאו"ם רוצה להתערב בהפסקת האש. קיווינו שלא תהיה מלחמה. אנשי דישון קיבלו אותנו יפה, לקחו אותנו להתקלח בבתיהם ונתנו גם לאכול (אחד אפילו שחט שני כבשים לכבודנו). פתאום בשעה 8:10 מזעיקים את כולנו ומודיעים לעלות מיד לאוטובוס – יוצאים לרמה. התארגנו איכשהו לתזוזה מהירה, הספקנו להתפלל תפילת ר"ח בחטף (אני זוכר במיוחד שהיה כובע פלדה מרוח בדם ואמרו שזה מיותר כי זה של אחד ההרוגים בשכם) ויצאנו לרמה לכיוון קיבוץ גונן.

בכניסה לכביש הקיבוץ קיבלנו תדריך מהיר שלפני הקרב. גרשון הסביר שבגלל האו"ם צריכים לעשות פעולה מהירה מאוד. הדגיש שיכול להיות שיהיה בלגן ואי-תיאום. המבצע שתוכנן ללחימת לילה נעשה ביום, אבל אין ברירה. מוכרחים לעלות ולנצח.

הפעם יכולתי לראות שפני כל החבר'ה מתוחים (ולא עליזים כמו בשכם). בדיחות לא עפו, שלא לדבר על שכם. ראינו כמו כן את המילואימניקים הטנקיסטים והחרמ"שניקים עוברים לידינו. גם הם בעלי עבר רציני, איש לרעהו. הרמנו את הבוהן כלפי מעלה סימן למלחמה. אני זוכר את הקיבוצניק המבוגר שפגשנו בשערי המשק שאמר לנו – חבר'ה בהצלחה.

כולנו קיווינו שכך יהיה, אבל מחשבות שונות ולא הכי נעימות חלפו במוחנו, למרות שקראנו בעיון את הבמחני"ם של הרב גורן, בו הוא אומר שאסור לירא אף לרגע, כי זו מלחמת מצוה ובעז"ה ננצח בה כולנו. אבל בכל זאת אי אפשר לגרש את ההרגשות הפרטיות שצפות בלב כל אחד מעליהן…

הקול של גרשון שפקד עלינו לצאת החוצה ולהתפרס, הפסיק בבת אחת את כל הלך מחשבותינו. בין רגע ראיתי לנגד עיניי את אחת מהתמונות היפות שראיתי אי-פעם בצבא: כל הגדוד היה פרוס על התחלת צלע בהר מעל קיבוץ גונן. פלוגות כרעו על הברך ברווחים מצויינים והיו מוכנות לבצע את המשימה הקשה, ומצד שני המכובדת כל-כך. לא פעם נסעתי בצפון והעפתי עין על הרמה. תמיד היא נראתה מאיימת, אבל לא כמו שעכשיו. מעולם לא חשבתי שבאמת יבוא הרגע שבו אני בעצמי אצטרך לטפס ברגליי על הרים גבוהים אלו.

בינתיים התחילו להגיע טנקים, אמ.איקסים מחטיבה 37, שלוי גבעון עובר לפניהם עם ג'יפ הסיור שלו. אנו מנפנפים ידיים לשלום. נעים לפגוש פה מכרים במלחמה (פגשנו אותו כבר וכל המלחמה כמעט הוא היה איתנו). הטנקים התקדמו לכיוון דרום וכן לכיוון מזרח ותפסו עמדות קצת לפנינו בתחילת הרמה והחלו לשלח פגזיהם למוצבים ולהפגיז בשרשרת את הרמה. אני זוכר היטב שהסתכלתי בפני גרשון ובפני כל הפלוגה וראיתי שכל הפרצופים היו מתוחים מאוד. אני יכול לתאר לעצמי את הרגשתו של כל אחד ואחד, של כולם בערך, היו שוות.

זכורני מקרה שנחרת עמוק בלבי. יותר מאוחר סיפרתי מקרה זה לרב נריה והוא התלהב מאוד מאוד ממנו, בעוד שלנו ללוחמים זה נראה פשוט ומובן. פקסי, אחד הקשרים מהפלוגה של מושי, החזיר משכם מרצדס שלל וכך יצא שאיבד את פלוגתו (כי היה בבסיס רכב). בעוד אנו פרוסים ראיתי אותו רץ בשארית כוחו בכביש מגונן. הוא שאל אותנו איפה נמצא גרשון. היינו בטוחים שיש לו ודאי הודעה חשובה. הוא מצא את גרשון והסביר לו קורותיו ביום אתמול וביקש בתחנונים להצטרף לפלוגה. גרשון שתק, הסתכל היטב על פניו המביעות תחינה עמוקה ואחרי דקה ארוכה אמר לו – בסדר, תצטרף לכוח של צביקה הסמ"פ בתור קשר. את שמחתו של פקסי אי אפשר לתאר. לכולנו זה נראה פשוט ביותר, כי אני בטוח שכל אחד ואחד מאיתנו לו היה במקומו היה עושה אותו הדבר.

גרשון סידר חוליית מ"פ, לקח אותי אליו בתור ררנ"טיסט, את עמי וטילי כצוות מאג, את דבי ומלק כבזוקאי ומספר 2 שלו. שאר הפלוגה התחלקה לשניים: חצי כוח אחרי גרשון (אחרינו) וחצי כוח אחרי צביקה.

פתאום ניתנה הפקודה שכה חיכינו לה. הגדוד החל לנוע בדרך לא דרך, על צוקים ועל סלעים. לאט לאט הזיעה התחילה להישפך על כל הגוף. הסתכלנו על קצה הרמה ונעשה לנו חושך גדול בעיניים. מדי פעם שמענו איזה פגז. קשה היה לנו עדיין להבחין אם זה שלנו או שלהם. לפי פקודה שניתנה תפסנו מחסות בצידי הדרך.

התקדמנו יותר וראינו את הטנקים שלנו פרוסים בעמדות מצוינות ומשלחים פגזיהם אל על. עברנו על יד טנק אחד וההדף החזק מאחד הפגזים קרא לעמי את הרצועה מהעוזי. לפתע שמענו קול אווירונים מעלינו והתפוצצויות. הסתכלנו למעלה וראינו באושר את האוראגנים [ווטורים] מפציצים את המוצבים בשצף קצף. אני זוכר ששמחה עצומה השתלטה בנו. גרשון התחיל להתלהב וקרא לי בקול להסתכל על הטייסים שלנו. באמת המראה היה פנטסטי. האוראגנים עברו בשעטה נמוך מאוד (כ-100 מטר לפנינו) מעל המוצבים והפילו שתי קוביות שחורות, שפתאום התפוצצו בקול אדיר על הארץ ומיד נוצרה אש עצומה בכל צבעי הקשת.

היינו בעת בוואדי, וכשהסתכלנו לרמה היא היתה נראית יותר גבוה ממקודם. הפלוגה שלנו (כמו בתרגיל הגדודי) היתה צריכה לחדור הכי מזרחה ולהתמקם היטב ולשמש כחסימה לתגבורת שאולי תבוא למוצבים. קיבלנו פקודה וכל הכוח עבר במהירות את הגדוד. התחלנו לטפס ראשונים כשאנו שוברים הרבה לצד צפון, לעשות איגוף מצד שמאל של המוצב הראשון. ברגעים אלו למעשה התחלנו בטיפוס הנוראי. לאט לאט נפתחו רווחים עצומים וראינו את עצמנו דובי ואני כמעט לבד עם גרשון, כשרוב הכוח נמצא כקילומטר מאחור.

גרשון היה 100 אחוז, דירבן בקריאות עידוד את כל החבר'ה שימשכו עוד ועוד. היו צוקים שחשבתי בלבי – זהו זה, אני נשאר לנוח כאן. אלי בן חיים קיבל כנראה פחד מלחמה והתעלף. מיצ'ו ירד למטה לגונן איתו (מסכן). סמל אורי קילון התעלף ורב"ט אדרי כמעט נשבר. החבר'ה היו בסדר וכל אחד נתן כמה שיכל וכולם משכו איכשהו עוד ועוד. לפעמים חשבתי – הנה, זהו זה, הגענו לקצה, וכשהגענו למעלה ראיתי שיש עוד הרים, עוד גבעות ועוד צוקים. הרמה לא כמו שחושבים מלמטה – פיסגה וזהו זה. יש עוד כמה פסגות, המון המון בפנים.

פתאום שמעתי את גרשון – זהו זה חבר'ה, עוד מאמץ קל והגענו. הנה שדות שלהם. אימצתי את שארית כוחי, טיפסתי עם דובי על הצוק האחרון כשאחד עוזר לשני, והגענו למעלה. המראה היה כבר מעודד. נראה לפנינו מישור עם שדות ירוקים צעירים, כנראה של תירס חדש. במרחק בערך כ-800 מטר ישר לפנים נראה הכפר ראוויה, שבו היינו צריכים לטפל ולשפוך עליו אש תופת כדי שלא יפריע בביצוע המשימות של כל הגדוד.

הגענו כעשרה חבר'ה עם חכים וגרשון, והתחלנו לנוע במהירות כשאנו סורקים את השטח בקפדנות. התקדמנו כ-200 מטר ופתאום צעק שרגא – חבר'ה, הנה ערבים ברכס. לפי פקודה תפסנו מחסות והתחלנו לירות. כיוונו, אבל נדמה לי שאף אחד לא פגע כי הם תפסו מיד מחסות. גרשון תפס עצבים על כל החבר'ה ובעיקר על אלו עם הנשק המחלקתי שעדיין לא הגיעו. אנו ירינו לסירוגין והוא חזר קצת לאחור ודירבן את החבר'ה להגיע. לאט לאט הגיעו החבר'ה, תפסו מחסות והחלו להשתתף בקונצרט החגיגי.

לפי פקודה של גרשון, קמנו ששת הראשונים עם חכים והתחלנו להתקדם לעבר הכפר כשאנו שוברים ימינה יותר ויותר. מדי פעם נשמעו צליפות, אבל מעטות, מעל הראש. נשכבנו באופן אוטומטי, תפסנו את מקור האש והשבנו בירי. התקדמנו עד שראינו בבירור את השביל שהוביל לכפר, כנראה מהמוצב. ראינו ערבי הולך, כ-100 מטר בין הפיתולים. ירינו עליו, אבל הוא היה זריז ועוד יותר היה לו מזל. הוא נעלם, השד יודע לאן. ראינו עוד מדי פעם ערבים ברכס, ירינו עליהם מרחוק (כ-500 מטר), נקווה שקלענו במישהו. לעת עתה לא קיבלנו עדיין אש חזקה, אלא רק צליפות בודדות.

התלבשנו כל השישה על טראסה וחכים חזר לגרשון, ומרחוק הוא צעק לי שהייתי הכי קרוב אליו – שאקח את הכל ונתקדם ונכבוש גבעה מלפנים שהיתה מעל השביל. כל הכוח נע עם גרשון בינתיים לפנים. גרשון צעק לנו להתקדם לכיוון העצים שהיו בתחילת הכפר. התקדמנו כשצ'יק כל הזמן מימיני ובדרך כלל מחפה עליי בהקפצת חוליות. שלושה מתקדמים, שלושה משיבים אש, כשאנו מקבלים מדי פעם צליפות ונשכבים, עד שפתאום קרא לנו גרשון לבוא אליו. נענו אליו במהירות, כשלפתע התגברה האש עלינו. השתופפנו וירדנו למדרון קל ונענו במחסהו לכיוון הכוח.

הצטרפנו כשאנו תופסים מחסות טובים (קרב זה לא חנטריש). בינתיים דבהל'ה פרינס הרביץ עם המרגמה 52 שלו (ג'ק טוען לו פגזים מהפק"ל שלו). כל מכה בול, בית אחרי בית בכפר. התקדמנו באיטיות כולנו ברווחים גדולים כשהחבר'ה עם המאגים והנשק המחלקתי ליד גרשון משיבים אש עצומה לכפר.

גדוד 17 בלחימה על ראוויה [צלם לא ידוע]

פתאום קיבלנו פגזים לידינו. הם השיבו אש כנראה ממרגמות 52. תפסנו מחסות על הגבעה והשתדלנו לחפש מחסות אחרי טראסות. לא הספקנו להתאושש מהפגזים הראשונים, ופגזים רבים התחילו להתעופף מסביבנו. לאט לאט נעשו חזקים יותר ויותר. הם עברו למרגמות 81. הפגזים התחזקו וראינו מרחוק סוללת נ"ט על הרכס בולטת (יותר מאוחר התברר שהיו 10 נ"ט) וערבים מסתובבים לידה. כיוונו את המאג לשם, ליתר דיוק טולי ועמי שהיו צוות מאג, ואילצנו אותם להתחבא.

אך אש הארטילריה לא נחלשה, אלא להיפך, נתחזקה יותר ויותר. פגזים עפו מימיננו, משמאלנו, מלפנינו ומאחורינו. ריקושטים עפו עלינו מכל הצדדים. טמנו את הראש עמוק באדמה והתחפרנו באצבעות. חשבתי כל רגע שהפגז הבא – על הראש שלי. סוף סוף כמה אפשר לפספס? (יותר מאוחר שמעתי שכל אחד חשב כך). התפללתי לה' שישמור על כולנו ושנחזור כל החבר'ה בריאים ושלמים. דובי סיפר לי יותר מאוחר שהוא שר לכה דודי (זה היה ערב שבת) כמה פעמים מהתחלה לסוף, ומהסוף להתחלה, וכל אחד התפלל לקב"ה בצורה מיוחדת שלו.

פתאום שמענו צעקות "חובש אליי". צעקנו בכל כוח גרוננו לחובש, ובני ממעוז [חיים] רץ תחת אש תופת וקרא לחובש. חשבתי בלבי – די, השלמות של הגרעין נשברה, ודאי נפצע מישהו, אם לא יותר מזה. הפגזים נפלו הכל על הגבעה, כמעט אחד ליד השני והחבר'ה היו פזורים בכל הגבעה. רובנו התחבאנו אחרי טראסות והערבים הבינו זאת (וגם לפי מה שראו את מקור האש). אם לא קרה משהו בפגז הזה, הרי הפגז השני יביא את ההרס (יותר מאוחר התברר שגדי מכינרת לא הרגיש טוב, ובשבילו הזעיקו את החובש).

עברו שעתיים-שלוש ואנו עדיין תחת הפגזה רצינית. ה' יודע מה יהיה הסוף. הייאוש החל מתגנב ללבנו. גרשון ביקש רשות מהמג"ד לתקוף את הכפר ולעלות עליו, אבל לא אישרו לו את זאת. המג"ד ראה את אש התופת שניתכה עלינו והודיע בקשר – הפלוגה של גרשון נטבחת, ומיד שלח לנו לעזרה פלוגת גולני, שכבשה את המוצב הראשון ולא היו לה כמעט בעיות (כי החיילים ברחו מיד). הם באו מצד ימין כשהם נעים בזהירות אחרי מחסות ומשיבים אש פלוגתית חזקה לעבר הכפר ראוויה, אך המצב לא השתפר, אלא להיפך – הורע. שמענו רק קריאות לחובשים והפגזים עפים במלוא המרץ לידינו. לטאוב התגלגל פגז 81 בין הרגליים שלא התפוצץ.

היינו די מדוכדכים, כי היינו במצב סביל וזה לא הכי נעים. כשכבשנו בהתחלה היינו עסוקים ולא היה לנו זמן לחשוב, אבל עכשיו היה לנו הרבה זמן לחשוב ובמלחמה זה הדבר הכי גרוע שיש.

היה לי חור בין האבנים של הטראסה שהסתתרתי אחריה. פתאום ראיתי שלושה טנקים מימין לכוחותינו כשהם נעים על השביל לכיוון הכפר. צעקתי מרוב אושר לחבר'ה. הייתי מוכן באותו רגע לקפוץ ולרקוד. מי שלא ראה שמחת החבר'ה למראה הטנקים, לא ראה שמחה מימיו. הרגשתי שאנו לא בודדים, שיש מי שחושב עלינו ודואג לנו. אך לדאבוננו הטנק הראשון נפגע, השני גם ואחריו השלישי. אנשי הצוותות שנשארו בחיים קפצו מהטנק לעינינו ומתחת לאש האויב, והחלו נסוגים לעבר המוצב שכבר היה בידינו.

פתאום גם שמענו מטוסים מעל לראשינו. היו אלו אוראגנים [ווטורים] שבאו לעזור לנו והפציצו באמת יפה. רפי בן דוד הראה לי איך מטוס אחד שלנו נפל שם בנ"מ מעל הבית הקיצוני בכפר [כנראה הפלת הסופר מיסטר של סא"ל שלמה בית און – ראו כאן]. בינתיים שאר פלוגת הטנקים (כפי שהתברר לנו מאוחר יותר) עשתה איגוף ימני על הרכס ובאה אל הכפר מצד מזרח, כדי שלא נקבל את האש שלהם על ראשינו בטעות.

קיבלנו פקודה לחזור למוצב שנכבש. התחלנו לסגת תחת אש רצינית כשפגזים עדיין מתעופפים. נענו במהירות כשאנו עדיין מבולבלים לגמרי ולא יודעים עדיין מה הולך בדיוק. הדרך למוצב לא היתה קצרה ומאוד קשה, על סלעים וצוקים. מרחוק ראיתי את שרידי פלוגת גולני באים עם אלונקות. רצנו לעזור להם. סחבנו איתם את הפצועים כלפי המוצב כשפגזים נופלים ממש לידינו, או ליתר דיוק לפנינו. הסורים התחילו להפגיז בארטילריה את המוצב. יותר מאוחר נודע לנו שקצין סיוע סורי מהמוצב היה על רכס מעלינו והוא טיווח את התותחים והמרגמות על הראש שלנו. נוימן רץ קדימה ופתאום ראינו נפיץ זרחן 81 מתפוצץ אחריו. היינו בטוחים שהוא הלך, עברנו בתוך העשן של הפגז ולשמחתנו ראינו את נוימן בריא ושלם סוחב אלונקה. נס.

בכחול: תנועת המחלקה המיוחדת של חיים לביא מגונן לכיוון ראוויה ולאחר מכן הנסיגה בעקבות ההפגזה הכבדה למוצב 8100 שנכבש

אני זוכר את ההרוג שסחבנו כמה חבר'ה מהגרעין, כשלפתע שרגא הרט אמר – חבר'ה, נהיה מציאותיים, נעזור כעת לסחוב במהירות פצועים שלנו, שזה יותר חשוב. הסתכלתי על פני ההרוג, עיניו בהו וכולו היה מלא רסיסים וחור כדור בחזה, כנראה בלב. זה היה ההרוג הראשון שלנו שראיתי במלחמה. המראה היה מזעזע, אבל אנו בכלל לא התרגשנו. ארנון החובש ניסה לעשות לו הנשמה מפה לפה. ראינו איך בטנו עולה ויורדת, אבל זה היה כבר מאוחר.

סחבנו את כולם, לא השארנו בשטח אף אחד והגענו למוצב תחת אש. במוצב היה המג"ד כשהוא חבוש בידו שהיתה מחוברת לגופו (שטף דם עורקי ושני שברים). הוא נפצע בשכם וברח ביום שישי בבוקר מבית החולים להילחם איתנו. כל הכבוד!! לידו היה הקמב"צ. המג"ד חילק הוראות ברורות ופקד עלינו להיכנס לתעלות. הוא עצמו הסתתר אחרי בונקר. שמענו להוראותיו ובינתיים ניסינו להתארגן בתעלות, אך הבלגן היה עצום. היינו צמאים נורא כי העלייה לרמה הוציאה לנו את המיץ. מים לא היו בשפע. שלחנו אחד שימלא לנו במוצב מים ולגמנו כמה טיפות שהחיו אותנו.

בינתיים התווספו פצועים ליד התעלות. הרעש היה עצום, הן של הפקודות ושל החבר'ה, והן של הפגזים שנפלו ממש סנטימטרים מהתעלות ושל הצליפות. גרשון אירגן את החבר'ה מהפלוגה ופקד עלינו להיכנס לתעלה צפונית. מלך, ג'רי ואני עמדנו אחריו ובעוד הוא פוקד עלינו לקפוץ לתעלה, קיבל פתאום כדור ברגלו. שמעתי יבבה וראיתיו צונח לפנים התעלה. מלך ברגע האחרון תפס בחולצתו ומנע את נפילתו. קפצנו מיד לתעלות והזהרנו את כל החבר'ה שבאו שיקפצו גם הם. סיפרנו להם מה שקרה לגרשון לדוגמה. כולם זינקו מיד והתחלנו להתארגן.

בינתיים טיפלו החובשים בכל הפצועים. פרסנו את האלונקות והיינו די מדוכדכים ומבולבלים מכל המצב הקשה שהיה שם. קראו לכל הפלוגה שלנו והתלבשנו ארבעה או שישה על אלונקה ופרסנו שיירה ממרכז המוצב לאורך השביל. הנחנו את האלונקות ונשכבנו אחריהן. העמסנו קודם שלוש אלונקות על טנדר שבא מהתאג"ד. בינתיים לידינו עבדו הבולדוזרים של חיל ההנדסה בפינוי הגדרות ליד המוצב ופרצו דרך לטנקים. הם עבדו תחת אש ולא הפסיקו לרגע.

קיבלנו פקודה, העמסנו בבת אחת את כל האלונקות על כתפינו והתחלנו לרדת בשיירה למטה. כל הדרך היו צליפות על ראשינו ועל הרגליים. לא שקשקנו לרגע, ולהיפך: כל כדור נוסף נסך בנו מרץ יותר ויותר, ומיהרנו יותר בירידה. אני זוכר איך אמרתי בליבי – "שמע חיים, שליחי מצוה אינם ניזוקים", ורק אז ראיתי כמה מאמר חז"ל זה נכון. אף אחד מהחבר'ה שסחב את האלונקות בירידה תחת אש לא נשרט אפילו, ב"ה.

נענו במהירות עד שהגענו לתאג"ד, שם קיבלו אותנו באמת בצורה יפה. המילואימניקים שהיו מחטיבה 37 חילקו לנו (לילדים) מציות ומזגו לנו מים. לוי גבעון חתך פרוסות לחם וחילק לחבר'ה. באמת כל הכבוד להם, הם החיו את נפשנו כי היינו במצב נורא. היינו בטוחים שהמצב נורא, שלא הולך לנו ברמה. לא בא אוכל לפינו כיומיים קודם והעלייה לרמה הוציאה לנו את כל המיץ. היינו תשושים הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית מכל מה שעבר עלינו במשך ארבע שעות – ההפגזות הארטילריות ומראות הזוועה שראינו.

הספקנו להתפלל מנחה וחשבנו לצערנו שהנה אנו עולים חזרה למוצב, כשלפתע הודיעו לנו שכפר ראוויה כבר בידינו ואנו יורדים לגונן. את שמחתנו קשה לתאר.

ירדנו לכיוון גונן לסיבוב שם, חיכו לנו המסייעת. זאבי היה גם והוא דאג לי כל הזמן בשעת הקרב נורא. אפשר להבין אותו, כל החבר'ה למעשה שהיו שם דאגו לנו. הם ראו כל פעם פצועים שפונו מהתאג"ד ורצו לראות אם יש ביניהם מישהו מוכר.

שבת נכנסה כבר מזמן. אנו החלטנו לערוך תפילת קבלת שבת לעניין. כל החילונים ביקשו להצטרף אלינו לתפילה. הרבצנו תפילה בעל פה, מה שזכרנו מקבלת שבת, כשאת כל השירה (ההודיה לה') אנו אומרים בקול רם וכולנו יחד כולל החילונים בהתלהבות עצומה. כעת הבנו לגמרי את משמעות הפסוק "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".

כולנו הבנו שאכן נס גדול היה פה. דובל'ה פרינס ביקש ממני שאגיד כל מילה מהתפילה בקול רם והוא חזר אחריי בכוונה עצומה אחרי כל מילה ומילה. אני זוכר את שיחתי עם סמל אורי קילון מיסעור. הוא אמר לי שבהפגזה כל רגע הוא חשב שהפגז הבא יהיה על ראשו, ואם בכל זאת לא קרה לו כלום כנראה שמישהו עשה כאן משהו וכנראה שיש אלוקים או מישהו כזה. פעם ראשונה ששמעתי מפיו הודאה על אלוקים (אני איתו כבר מהטירונות).

בינתיים הגיעה המשאית ואיתה כל האוכל. קידשנו על היין והרבצנו ארוחת ערב לעניין, ואחר-כך נחנו. הודיעו לנו לעלות לאוטובוסים כי כנראה זזים לדמשק… עלינו עליהם.

במעיינות הבניאס אחרי המלחמה. חיים לביא [עומד ראשון מימין, ידיים על המותניים] וחבריו, יוני 1967

התעוררנו בשבת בבוקר. ירדנו מהם והסתדרנו שוב למטה. אמרו לנו שנעלה חזרה למוצב. הפעם עלינו בקלות הרבה יותר, בשביל מסודר עם מים בשפע וכולנו יחד בלי שמץ של פחד.

הגענו למוצב. הוא היה שקט לגמרי. שום ירייה, שום פגז. התמקמנו בצל הסלעים מהצד המזרחי של המוצב והרבצנו ארוחת בוקר, הפעם בניחותא. כבר הסתובבנו בלי כובעי פלדה. חלצנו נעליים והיינו עם גופיות – תענוג. כל השבת עלו שיירות דרך השביל החדש לכיוון קונייטרה. ממש תענוג היה לראות נשארו עוד בצה"ל אחרי המלחמות כל-כך הרבה זחל"מים וטנקים.

אחר הצהריים קיבלנו פקודה לחזור לאוטובוסים. ירדנו למטה, אכלנו עוד ארוחה מחבילות שהגיעו בינתיים ועלינו לאוטובוסים. אמרו לנו שנוסעים לקונייטרה. השמועות היו מבולבלות. מצד אחד הודיעו ברדיו לשמחתנו ב-18:30 על הפסקת אש (דיין הסכים כבר שקונייטרה בידינו) ומצד שני שמענו לפי הקשר שבקונייטרה עדיין נלחמים. היו שמועות שכוחותינו אפילו בשערי דמשק.

נסענו דרך גשר בנות יעקב ועצרנו הרבה לפני קונייטרה, ליד מחנה צבאי. ב-4:30 לפנות בוקר העירו מנשה ומשלה את החבר'ה. הם שמרו ושבו שני שבויים שכנראה התקרבו לאוטובוסים בטעות (כי ראו שלטים כתובים בערבית שסילקנו מירדן).

מיד המג"ד ביקש 20 מתנדבים. הוא לא הספיק לגמור את דבריו וכבר כל החבר'ה מהגרעין היו על הכביש מסודרים בשני טורים (היו יותר מ-20). נענו למחנה שהודיעו לנו שהוא טיהר כבר, אבל המג"ד החליט בגלל השבויים לטהר אותו שוב, שמא הם חזרו. התחלקנו לחוליות, צורי ואני היינו כרגיל יחד (חוליית טיהור) וכן זוהר, ופרצנו לבית וטיהרנו אותו ביריות מתחת למיטות.

היה טלפון שדה תלוי שקיבלנו הוראה להביאו. אני עד היום לא יודע למה לא נגענו בו. היה פתק כתוב בערבית על השולחן. דחפתי אותו לכיסי ויותר מאוחר נתתי למ"פ מיפקדה לפענחו. הוא תירגם מערבית ותוכנו בקיצור – הטלפון ממולכד, לא לגעת בו (נס!). חזרנו לאוטובוסים ושם חיכינו עד הצהריים.

בינתיים עברו לידינו מג"בניקים שנסעו לקונייטרה לשמש כחיל מצב. פגשנו את עובידה, מיודענו מהגלבוע, ועוד כמה מחטיבה 80 מהצנחנים שעברה גם ופגשנו שם פול מכרים (כמו את אחיו של עקיבא). אחר הצהריים נסענו למחנה צבאי, 4 ק"מ דרומית-מזרחית לקונייטרה ושם שהינו במשך שבוע ימים. תפסנו כמה שבויים שעברו עם עדרים ליד המחנה, הפשטנו אותם וראינו שהם לבושים מדי צבא. חיסלנו אותם מיד.

ביום השני הפלוגה שלי המיוחדת (בינתיים הצטרפנו לפלוגה המסייעת של שי, כי גרשון נפצע) יצאה למוצבים קדמיים. היה די נחמד. שהינו שבוע שלם בלי לעשות משהו מיוחד חוץ מלבצע קצת שמירות וקומזיצים בלילות. חג השבועות עבר עלינו מתוך התרוממות רוח. ריקודים בלי סוף ואף ארגנו תיקון ליל שבועות ולמדנו את עשרת הדברות. האמונה בלב כולם התחזקה.

שיחת סיכום לגדוד 17 בראשות המח"ט יונה אפרת [עומד שני משמאל] והמג"ד משה יוסף עם יד חבושה זכר לפציעתו בשכם [שלישי משמאל]

לסיכום אני רוצה להביא בקיצור את דברי המ"פ שי של תוכנית המלחמה ברמה. המבצע שעשינו היה מיועד להיעשות בלילה, שמו היה מקבת צפון. מחוסר ברירה (בגלל האו"ם)היינו חייבים לעשותו ביום וכמה שיותר מהר. כוח אחד של החטיבה היה צריך לפרוץ בחלק הצפוני בתל עזזיאת, והכוח השני היה צריך לבוא בגשר בנות יעקב דרך בית המכס (ג'לבינה, דרבשיה) ושתי קשתות רחבות אלו היו צריכות להיפגש בקונייטרה.

הגדוד שלנו היה צריך לשמש הטעיה והסחה לסורים. פרצנו את הציר המרכזי של הרמה והיינו צריכים לרכז אלינו את כל האש כדי שהשאר יוכלו לבצע את המשימות. ביצענו את המשימה יותר מדי טוב ופרצנו יות מדי מזרחה. הרגמים צוינו לשבח. הם פגעו בול בעורפיה ובמאמון והפגיזו את הכפרים והמוצבים הנ"ל בחגורות אש לעניין, כך שהפלוגות האחרות שכבשו אותם נכנסו לכפרים ולמוצבים כמעט בלי יריות.

המשימה של הפלוגה שלי גם הצליחה מאוד. עמדנו יפה תחת אש אויב. הידיעות המודיעיניות בכפר ראוויה לא היו כל כך מדויקות וחטפנו הפגזה בהרבה יותר מן המצופה (4 שעות הפגזה ארטילרית). לאור ההצלחה ביקש המג"ד את מח"ט 37 שישנה את הציר ויכניס את כל החטיבה שלו דרך הציר שפרצנו. הוא הסכים וב"ה המשימה הוכתרה בהצלחה ועל-ידי כך נחסכו הרבה קורבנות. שי עצמו צוין על-ידי המג"ד בטיווח פנטסטי של המרגמות וגם באמצע הלחימה הקשה קיבלנו סיוע של תותחים וגם הם טווחו על-ידי שי.

דבר נוסף, באמצע המלחמה הכוח שלנו שהיה במצב קשה ביקש המג"ד כשעתיים שיתנו לנו סיוע טנקים ומטוסים, ואחרי שהמטוסים התפנו מתל עזזיאת ותל ופאק [לא ברור] הם באו לעזור לנו. כמו גם בגלל שינוי הציר באו הטנקים של חטיבה 37 לעזרה לנו.

מה שברור לכולנו בכל המלחמה על הרמה הוא שהקב"ה עזר לנו בכל צעד ושעל, ואם כולנו בריאים ושלמים היום זה הכל בגללו. לזכותנו ייאמר שהחבר'ה היו 100 אחוז. כל אחד נתן את כל מה שיכל ובאמת הוכחנו את עצמנו יפה. כולנו צריכים להיות גאים בכך.

נקווה שבעז"ה יותר לא תהיה מלחמה והגרעין יוכל להוכיח את עצמו טוב בימי שלום. ויקוים בנו הפסוק מהנביא ישעיהו – "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מ ל ח מ ה ".

עד כאן היומן.

סוף דבר

באוקטובר 2017 שלח חיים לביא את היומן לחברו ג'ימי שעל ["ג'ימי ג'יפ"]. היה זה לקראת היערכות של ג'ימי והחברים לשיחזור כיבוש עורפיה במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים. האירוע נדחה לבסוף [התקיים באפריל 2021 – ראו כאן], אבל ג'ימי הרוויח את היומן.

ג'ימי וחיים הכירו בתקופת הטירונות של הנח"ל. חיים היה בגרעין טירת צבי וג'ימי בגרעין כפר רופין. במלחמת ששת הימים הם נלחמו במסגרת גדוד 17, כל אחד בכוח אחר. דרכיהם הצטלבו שוב בשירות המילואים ולאחר מכן במלחמת יום כיפור בגזרת סיני, כשהיו באותו צוות ג'יפ סיור בפיקודו של עוזי יפת.

בהקדשה לג'ימי [לחצו על התמונה מימין] כתב חיים לביא בשער היומן: "לג'ימי היקר, עברנו יחד את מלחמת יו"כ על התעלה, ילדנו יחד בנים בשהותנו על התעלה, נלחמנו בששת הימים. קבל את היומן שכתבתי אחרי ששת הימים. ניסיתי לכתוב ביוה"כ על ידך כשישבנו על הג'יפ וכשירדנו ממנו, ומשום מה לא הצלחתי אז ולא אחרי המלחמה לכתוב. זו היתה מלחמה אחרת… והיינו גם אנו כבר אחרים".

על הג'יפ בהתשה. מימין: ג'ימי שעל, חיים לביא ועוזי יפת

————————————————————————————————-

10 מחשבות על “יומן המלחמה של חיים לביא

  1. ר' חיים איש גדול מהחיים, ענו וצדיק, ההולך בדרכי השם יתברך, ציונות וערכים וישוב ובניית ארץ ישראל נטועים בשורשיהם, נלחם כארי ללא חת במלחמות הגדולות, האח התאום זאב ז"ל ממקימי אלקנה וכל המשפחה כולה רבת זכויות כל אחד ואחד מלח הארץ בפני עצמו. אשרי שזכיתם ולא תדעו לדאבה עוד.

    אהבתי

  2. מרגש מאוד לקרוא את נק' המבט של חפ"ש, שלפעמים שמח ולפעמים מדוכדך מהמדינה… אבל תמיד אוזר כוח ומבצע.
    יהי זכרו ברוך

    אהבתי

  3. נורא ואיום: גזענות, "ערבושים", רצח שבויים, "נסים ונפלאות", יד אלוהים… חשבתי שהדברים האלה התחילו רק בשנים האחרונות. מתברר שזה היה קיים קודם, עוד ב-67'. יש פה מי שרואים ביומן של חייל פשוט משהו חווייתי ומרגש. אולי. אבל אני קורא כאן גם דברים אחרים, קשים, מצטער, זה לא לכבודו של צה"ל.

    אהבתי

    • יפה כתבת
      הציונות הדתית היתה כזו מעוד לפני הקמת המדינה אבל עברה תהליך הקצנה לאחר מלחמת ששת הימים שכרבני הציונות רכבו על גל התיישבות הארץ בכל מחיר ונוספו לזה ניצוצות משיחיות שאותם הובילו הרב לוינגר חנן פורת ושות', לצערי הרב ממשלות ישראל דאז היו צריכות לגדוע את הטרוף עם תחילתו ולא עשו זאת והסרטן הזה וגורותיו התפשטו לתופעת המתנחלים ואחרי זה נוער הגבעות ורוצחי ערבים סתם לשם שמים עד כדי הצורך להקים בשב"כ מחלקה יהודית לטיפול בטרויריסטים יהודיים. ביטוי בו השתמש המפכ"ל בשבוע שעבר בצדק. ראינו למרבה הבושה את הטרוריזם היהודי השפל שממיט חרפה על היהדות מרים ראשו ורוצחים שפלים כמו ברוך גולדשטיין מועלים לדרגת אדמו"ר והם דוגמה ומופת לנוער היהודי ביהודה ושומרון סליחה בשטחים הכבושים. כל מי שקורא יומן זה עד לסיומו עם רצח שני סורים מסכנים שתפסו עם מדי צבא מתחת לבגדים אזרחים יבין את תהליך ההתבהמות שעוברת היהדות ב50 השנים האחרונות שגוררת את המדינה אל סף התהום ואל עברי פי פחת.

      אהבתי

      • למשתמש האנונימי של "הערבושים" וכו'. שלושה דברים: –
        1. – אינני מצדיק את הביטויים שהזכרת. אבל זה כל מה שמצאת ביומן? חייל צעיר במלחמה שלא הוא בחר בה.
        כשוובסטר סיים את כתיבת מילונו האנגלי, נערכה לכבודו סעודה חגיגית. גברת אחת ברכה אותו בחמימות ואמרה:- "והכי חשוב, שלא הכנסת למילון מילים גסות." וובסטר חייך ואמר: – " אכן אמת. אך כיצד את יודעת זאת? – חיפשת אותם, – לא כן?".
        2. – אין קל מלהסתתר אחרי "כותב אנונימי". בד"כ אינני מתייחס לכתוב שאין מתחתיו חתימה, עם מבט לעיניים.
        3. – שלמה. היומן מרשים ומרגש. ובכלל כך כל פעלך בנעמוש. חזק ואמץ!

        מיכאל בן-דרור. שדה-נחמיה

        אהבתי

      • ההתישבות היהודית בארץ ישראל היא לא "סרטן". עצם השימוש במילה מזעזע. לא ראוי להשתמש במילה החריפה הזו על אויבים, ועל אחת כמה וכמה על בני עמינו.
        ההתמקדות ב"טרוריזם יהודי" חסרת כל פרופורציות. כמה מחבלים ורוצחים קמו מקרב מאות אלפי היהודים ביהודה ושומרון ? קומץ.
        על כל אלף מחבלים ורוצחים מהצד השני תמצא בקושי יהודי אחד, ולראייה, שוב השימוש בשמו של גולדשטיין, אם היו רבים כל כך, שמו לא היה חוזר בכל פעם.

        אהבתי

  4. כמי שהכיר את חיים מקרוב במשך 55 שנה ו שדאג שהיומן הזה יפורסם ,גם לי הפריע מספר התבטאויות ,אבל אני מייחס את זה לילד בן 19 כשהוא בלהט הקרב וחדור מוטיבציה.לא זכור לי שחברי חיים שהעברתי איתרו שנות מילואים ואת מלחמת יום הכיפורים קצוות ג׳יפ סיור ביחד, ושמרנו אחד על גבו של חברו והיה דר' ומעל הכל בנאדם – אמנצ- והיינו בקשר יפה לאורך כל השנים עד שנפטר לפני כשנה ואני לא חובש כיפה, התבטא כך בהמשך. זה יומן אותנטי ללא צנזורה ונכתב בעיני הכותב וטוב שהוא פורסם, כי עד לאחרונה לא הוזכר בשום מקום כולל במוזיאון גולני שבצומת גולני שנחלא'ים נלחמו בגדוד הרביעי של גולני לכל דבר. ביומן יש הרבה הרבה דברים יפים ובתוחני שאם הייתי מדבר איתו על ההתבטאויות הלא יפות הוא היה מצנזר אותם.י.ז.ב.גימי גיפ

    אהבתי

  5. העניין שהועולה למעלה בעניין השבועיים מאוד היטריד אותי, מאחר ואני לא זוכר דבר הקרוב לזה אפילו .עשיתי בדיקה יסודית ושאלתי את כל חברי לגרעין בוואטסאפ של הגרעין – והינו בפלוגה שכנה – ואף אחד לא זוכר דבר כזה ,פניתי לחברו של חיים לגרעין מנשה כהן מנוב ,שלחם באותה מחלקה והוא מוזכר כמה פסקאות קודם ביומן ופניתי לאסף יקיר שהיה מ'מ של חיים באותה מלחמה ,שנינו היינו חברים בעבר באותו קיבוץ ,אסף ומנשה חברים שלי ,עד היום, אף אחד מהם לא היה אומר לי דברי שקר . והמסקנה המתבקשת – לא היו דברים מעולם

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s