יהודה הראל – רמת הגולן

יהודה הראל מאגדות רמת הגולן מספר על הימים הראשונים של ההתיישבות בעלייקה ובקונייטרה 1967, בדרך להקמת קיבוץ מרום גולן במקומו הנוכחי ב-1972 * על פינוי הקיבוץ במלחמת יום כיפור: "המח"ט ברזני אמר לי – קרה לנו פנצ'ר בחרמון, אין לי שום כוח ביניכם לבין הסורים"

יהודה הראל, קונייטרה 1967 [ארכיון הגולן]

הגענו למרום גולן.

אמרת מרום גולן, אמרת יהודה הראל. אמרת יהודה הראל, אמרת רמת הגולן.

עם שוך הדי הקרבות ברמת הגולן 1967, קשר הראל את גורלו עם הארץ החדשה והמסקרנת ביחד עם עוד כמה קיבוצניקים. באותם ימים המוצבים והמחנות הסורים היו עדיין מחסן נשק ענק, הכפרים ננטשו, עדרי בקר מיותמים שוטטו ללא כתובת. הגולן היה מלא בכל טוב וקרץ לבוזזים. צה"ל סגר אותו בפני האזרחים. אחרי כמה ימים עלה גרעין קטן של קיבוצניקים מהגליל העליון כדי לעשות קצת סדר בכאוס, אבל כוונתם האמיתית היתה ליצור חיים חדשים בחבל הארץ המדהים, שנפל לידי צה"ל כמו דובדבן בשל באמצע יוני.

עד למלחמת ששת הימים ראה יהודה הראל את רמת הגולן מחלון חדרו בקיבוץ מנרה. הוא לא חלם שאי-פעם יבוא אל הארץ שעליה השקיף מנגד. בספר הביוגרפיה שלו שחיבר אורי הייטנר ב-2019, נכתב כי חלומותיו על ארץ ישראל השלמה היו על חברון, בית לחם ושכם. לא על רמת הגולן, למרות שמיררה את חיי הקיבוצים.

לקראת פסח 1967 ביקש ממנו אביו, אריה, שהיה שגריר ישראל במוסקבה, שיארח לליל הסדר בקיבוץ את שגריר בריה"מ דימיטרי צ'ובחין. למחרת לקחו יהודה ורעייתו ציפקה את השגריר לסיור בעמק החולה. הם הראו לו את היישובים הפגועים מירי הסורים, אבל השגריר סירב להאמין. "איפה החיילים? איפה אתם מסתירים אותם?".

במלחמת ששת הימים היה יהודה הראל בשירות מילואים בחטיבה המרחבית, במוצב מנרה בגבול לבנון, שלא לקח חלק בפעילות המלחמתית. את קרבות הרמה הסורית ראה מרכס מנרה. כמה ימים אחרי סיום המלחמה סייר במזרח ירושלים וביו"ש, ולאחר מכן נפגש ברמת אפעל עם יצחק טבנקין, מראשי התנועה הקיבוצית והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. ממנו שמע לראשונה על רעיון הקמת יישובים בגולן. יהודה ראה בחזון הזה מצוות עשה.

כמה ימים לאחר מכן השתתף הראל במפגש של ראשי קיבוצי הגליל העליון. המפגש התקיים בגדות, במועדון שחלונותיו היו מנופצים ובקיר היה חור, תוצאה של ההפגזות. איתן סט, מרכז משק גדות, דיבר על הקמת יישוב ברמת הגולן במטרה למנוע את החזרת הסורים לרכס שמעליהם.

יולי 1967, תחילת ההתיישבות בגולן: המחנה לאיסוף בקר בעלייקה [ארכיון הגולן]

מכאן יצאו הקיבוצניקים להגשים את החזון. בלי החלטת ממשלה ובלי החלטה של מוסדות הקיבוץ. בספר "מרום גולן – ראשית" על ההיסטוריה של הקיבוץ אפשר למצוא את ה-4.7 כיום הראשון של ההתיישבות על הרמה – "אוכל, מזרונים, נשק, רשיונות, עוקב, פטיש, פלייר, מפתח צינורות". זה מה שכתב ביומנו רפאל בן יהודה מנאות מרדכי.

הם גייסו לרעיון את אל"מ דן לנר, חבר קיבוץ נאות מרדכי, שצירף את דדו, אלוף פיקוד צפון. כך זכו בתחילת הדרך לסיוע חשאי של צה"ל. בביוגרפיה של הראל נכתב כי לנר הגה את הרעיון שההתיישבות בגולן תוגדר כמחנה עבודה לשם איסוף בקר, טרקטורים, כלי רכב וריהוט. וכך היה.

בעיתונות של אותם ימים אפשר לקרוא על ניצני חזון ההתיישבות החדשה בשטחים הכבושים שהובילו תנועות הקיבוצים וראשי דובריה. לא נחכה להזמנת הממשלה, אמר אליעזר שושני, מזכיר ברית התנועה הקיבוצית, שסיפר על יצירת 30 גרעיני התיישבות ל-30 נקודות חקלאיות חדשות ברחבי ארץ ישראל, ביניהן ברמת הבניאס [שניר], אל חמה וכורזים. "אין להחזיר שטחים – יש להתיישב בהם", כתב יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד בעיתון "דבר" ביולי 1967, ונתן את האות לקיבוצניקים צעירים לעלות גם לרמת הגולן.

במנרה התנגדו לעזיבתו של הראל, שהיה רכז המשק, אבל אחרי חודשיים של ויכוחים הוא עזב ועלה לרכס המזרחי, זה שעליו השקיף תמיד ממול, וכעת הפך לחלק ממנו. הראל מספר לנו: "רמת הגולן היתה ארץ חדשה, אז טיילנו הרבה, גם בכפרים וגם במחנות צבא. זוכר שנתקלנו בכמה אזרחים סורים, צ'רקסים, שנשארו בקונייטרה. אחר-כך הם עזבו".

קונייטרה חורף 1968. קיבוץ מרום גולן בימים שעדיין נקרא רק גולן [ארכיון הגולן]

הראל היה מהבולטים בין מתיישבי הגולן הראשונים, שיצרו עובדות בשטח עוד לפני שהיה ברור מה עושים עם האיזור העצום שננטש רובו ככולו בבת אחת. ההתחלה היתה בעלייקה, ההמשך בקונייטרה והסיום בצלו של הר בנטל, לשם עברו לקראת פסח 1972.

על הגולן של 1967, שאותו מצאו כמעט ללא עשרות אלפי הסורים שחיו בו, אומר הראל: "אני לא אגיד שסילקו אותם. קצת סילקו אותם, אבל לרוב הם ברחו בגלל התעמולה הסורית שאמרה שהיהודים יהרגו אותם. הם רצו לחזור, אבל לא נתנו להם".

אם היו נותנים לאזרחים הסורים, כיום רמת הגולן היתה מיושבת במאות אלפי סורים.

הראל: "אין לי מושג מה היה קורה 'אם'. בהיסטוריה אסור לעסוק ב'מה היה אם', כי אף אחד לא יודע, אבל אני חושב שלא היינו יכולים להישאר. רמת הגולן לא נתפסת ככיבוש. כל אלה שמתנגדים לכיבוש ביו"ש, לא מתנגדים לכיבוש בגולן, ולמה? כי התושבים שהיו כאן אינם כאן, אז זה לא כיבוש".

שר ההסברה ישראל גלילי [מימין] ואלוף דוד אלעזר, מהתומכים הגדולים של ההתיישבות בגולן, עם יהודה הראל בקונייטרה 1969 [צילום: יגאל אשוח]

קצת על ימי מרום גולן הראשונים. החברים התגוררו תחילה בכפר עלייקה, כ-5.5 ק"מ ממזרח לבית המכס העליון, בבתים פרוצים ומזוהמים. לאחר מכן החליטו לעבור לשכונת הווילות בקונייטרה. הם קיבלו את אישור הצבא ועברו באוקטובר 1967, אבל מהר מאוד התבררה האשליה, נכתב בספר ההיסטוריה של הקיבוץ: "הבתים המפוארים מבחוץ נתגלו בפנים כמלוכלכים מאוד, הרוסים ומוזנחים. שיפוצו של כל בית עלה בהרבה על כל ההערכות. גם הקמת מבני השירות ההכרחיים – מטבח, מכבסה, מחסן בגדים, מרפאה וכד' נתקלו בקשיים שאין להם קץ.

"חודש אחרי שעברנו לקונייטרה, אין לנו אף בית שהושלם שיפוצו. עדיין אין חשמל בבתי המגורים והתאורה המשמשת אותנו היא נרות, או במקרה הטוב מנורות נפט קטנות.

גן חרמון בקונייטרה 1968. ימי מרום גולן הראשונים [צילום: משה מילנר, לע"מ]

"קשיים נוספים נובעים מהצפיפות הרבה בחדר האוכל ובמטבח הזמני הזעיר. עד עתה לא נפתרה בעיית המקרר ולמעשה אנו חיים ללא אמצעי קירור ואין צורך להדגיש מה פירוש הדבר לגבי מטבח המאכיל כ-100 אוכלים. אין להעלים קושי נוסף: היום מהווה רמת הגולן וקונייטרה מרכז משיכה לתיירים ולאלפי מטיילים. קיבוץ [מרום] גולן מהווה בתוך זה מעין אטרקציה או קוריוז. יש בזה כמובן צדדים חיוביים רבים: אנו מעוניינים בפרסום עובדת קיומנו ובצינורות של קשר אל הנוער שמחוץ לקיבוץ. גם 'ענפי התיירות' שהקמנו בנויים על זרם גדול של טיולים. אך לגבי חיי היום-יום מהווה הדבר קושי, שלא קל למצוא לו פיתרון. בשלב זה כשעוד לא התארגנו וכל בתי היישוב פרוצים לכל עובר אורח, מהווה הדבר בעיה נוספת. לכך יש רק תשובה אחת: לצאת מעיר הרפאים הזו ולקבוע את מקומנו בנקודה המתוכננת כיישוב קיבוצי".

מרום גולן 1970 בחדר האוכל החדש. יהודה הראל שני מימין [צילום: משה מילנר, לע"מ]

בתום שנה של פעילות הם יכלו לסכם לקראת סוף 1968 מגוון פעילויות: איסוף הבקר המשוטט, קציר השדות העזובים, מאבק על חיבור לחשמל ולמים זורמים, פעילות חברתית, קליטת חברים חדשים, הקמת בית ילדים, בניית תחנת דלק ומזנון דרכים, ששירתו את המטיילים הרבים. ב-1972 הקים הקיבוץ מחצבת טוף וסקוריה למרגלות תל פארס שבדרום הרמה, ממנו הוא מתפרנס עד היום.

בין יתר פעולותיו הרבות לאורך 54 שנותיו בגולן שימש הראל כמזכיר הקיבוץ, היה פעיל בוועד יישובי הגולן, ממובילי ההתנגדות לנסיגה מהגולן, מהוגי חוק הגולן, חבר כנסת במפלגת "הדרך השלישית" של אביגדור קהלני [1996] ויוזם עשרות רבות של פעילויות לפיתוח הרמה וביסוסה. כן שימש יועץ לראש הממשלה רבין.

בקהילה של קונייטרה: המזנון של מרום גולן ששירת מטיילים ותיירים [ארכיון מרום גולן]

ב-2018 זכה בפרס ישראל לחקלאות והתיישבות. בנימוק למתן הפרס אמר שר החינוך דאז, נפתלי בנט: "יהודה הראל הוא איש חזון שהפך את רמת הגולן משדה בזלת וקרב לאיזור שוקק חיים. בעיניי, יהודה הוא התגלמות ארץ ישראל היפה".

ב-1970 נקבע מיקומו הנוכחי של מרום גולן למרגלות בנטל, והוחל בבניית המבנים והמשק. במרץ 1972 עזבו החברים את קונייטרה, שבה התגוררו כחמש שנים, ובתום צעדה רגלית של כ-3.5 ק"מ מערבה הושלם המעבר.

בין בנטל לאביטל. הכביש שמוביל לכיוון קונייטרה [צילום: ישראל סאן, האוסף הציוני]

בשלוש השנים שלפני מלחמת 1973, הם היו תחת הפגזות של הסורים, שגרמו להרוגים ולנזקים כבדים, ולמצב שבו במשך חודשים ישנו הילדים במרתף של בית הקולנוע בקונייטרה ששימש כמקלט. מרום גולן של 1970 הפך לגדות של 1967. התותחים הסורים חזרו למרר את חיי היישובים הישראלים.

מה שהזכיר לנו את תלונתו של סלמן פאחר, אחד מתושבי מג'דל שמס, שאמר לנו בראיון כאן: "אם מלחמת ששת הימים פרצה כדי להגן על ישובי עמק החולה לפי טענת הישראלים, אז למה הזיזו ישובים לקו הגבול החדש? עכשיו צריכים להגן על היישובים האלה, ואז ירצו לכבוש הלאה. זה הרי בלי סוף. הם אולי רוצים להגיע עד החידקל".

יהודה, ציפקה ושלושה מחמשת ילדיהם בשנים הראשונות להתיישבות ברמת הגולן

יהודה הראל מקשיב לדברים ועונה: "קודם כל הוא צודק, אבל היסטוריה לא מתקדמת לפי תוכניות, היא מתקדמת גם לפי מקריות. אני אגיד איפה הוא צודק ואחר כך איפה הוא לא צודק. זה שאנחנו יושבים כאן זה לא בשביל להרחיק את התותחים. כל אירוע שאתה עושה בהיסטוריה מגיע למטרה נוספת, והתוצאה תהיה שונה מהמטרה שרצית. להיטלר היתה מטרה – להשמיד את העם היהודי. התוצאה היתה שקמה מדינת ישראל. לא זו היתה הכוונה שלו. לולא השואה, אני משער שלא היתה קמה מדינת ישראל. זה אופייני להרבה דברים שהתוצאה שונה מהכוונה הראשונית.

"אני אף פעם לא אמרתי שההתיישבות בגולן היא כדי להרחיק את התותחים מיישובי הגליל והכינרת, למרות שהמטרה שעלו לגולן זה הרחקת התותחים, ולא התיישבות. אף אחד ביוני 1967 לא חשב על התיישבות ברמת הגולן. שלושה ימים אחרי המלחמה, כשעוד לא היתה הפסקת אש רשמית, הממשלה החליטה שבעבור הסכמי שלום עם מצרים וסוריה מפנים את סיני ורמת הגולן. זו הוכחה שלא היתה מטרה להתיישב.

"דבר שני, התנאים הטופוגרפיים שיש ברמת הגולן והקירבה לדמשק, שינו את כל המצב של ישראל מול סוריה. כל האסטרטגיה הסורית היתה בנויה על קו ביצורים שהם בנו, שאי אפשר לעבור. מה זה אי אפשר לעבור? שהמחיר יהיה כזה שישראל לא תילחם על זה. הביצורים האלה קיימים עד היום ואפשר לראות אותם. ומעבר לקו הזה, הם עסקו בהצקה לישראל שכללה הפגזות מפעם לפעם, כדי לגרור את מדינות ערב למלחמה בישראל.

ילדי המקלטים של מרום גולן. אחרי אחת ההפגזות ב-1972 [צילום: ישראל סאן, האוסף הציוני]

"וכמובן הטיית מקורות הירדן, שהיה הדבר העיקרי, וכן ביסוס הארגונים הפלסטיניים הראשונים. את זה הם עשו בחסות ההנחה שישראל לא יכולה להגיב, או לכבוש אותם. עצם זה שישראל נמצאת עכשיו במקום שאין לה קו ואין לה מצוק, ובאיזור שיש לו קירבה לדמשק, שינה את כל המצב בין ישראל לסוריה, ובזה אותו דרוזי טועה. זה לא עוד קילומטר לפה ולשם. בקו הנוכחי אנחנו במצב אחר לגמרי מול הסורים".

מעריב 22.11.1972

חזרה לתקופת ההפגזות: ב-25 ביוני 1970 קיבל הקיבוץ [שעוד ישב בקונייטרה] הוראה מצה"ל לפנות מיידית את הנשים והילדים לקראת פעולה ברמת הגולן. במרום גולן סירבו לכך בנימוק שעזיבה כזו תגרום לנטישת משפחות רבות, ובכלל היא מהווה מעין כפירה ברעיון ובשליחות שלקחו על עצמם. כמה ימים לאחר מכן שלחו מכתב זועם לראש הממשלה גולדה מאיר: "מתן הוראה זו עירער את אמון חברינו ביכולתו של צה"ל להגן על יישובנו".

יום קרב משמעותי היה ה-21 בנובמבר 1972, שבו ניתכו כ-2,500 פגזים על יישובי הגולן. במרום גולן [במקומו החדש] נהרג מרכז המשק מיכה פיכמן, שאביו אריה פיכמן נהרג באסון מעגן 1954 ואמו יפה נפצעה קשה. למשק נגרמו נזקים קשים.

מרום גולן נעזב בכל זאת למספר ימים במלחמת יום כיפור. על מה שהתחולל מספרת לנו ציפקה הראל: "ביום שישי [5.10.1973] נסעתי עם ארבעת הילדים לכינרת, התרחצנו ומשם נסענו לעין חרוד, שם היו לנו חברים מאוד טובים. יהודה נשאר כאן. למחרת בבוקר שמעתי מטוסים ונבהלתי נורא. באיזושהי דרך הודיעו לי – אל תחזרי הביתה, תסעי לבית השיטה. בבית השיטה היה נוהג ביום כיפור – מחלקים תפוחי עץ ובננות ועורכים שיחות נפש על הקיבוץ. הייתי לבושה בבגדים לבנים, ואמרו לי – את יותר לבנה מהבגדים שלך".

ציפקה נסעה בלי לדעת על הצפוי למחרת. בצהרי יום כיפור בחדר האוכל של מרום גולן הודיע המא"ז אלי זיו, כי צה"ל הורה לפנות מהקיבוץ באופן מיידי את הנשים והילדים. מיד אחרי הארוחה הלכו המשפחות לארוז בגדים, עדיין במחשבה שלפניהם בסך הכל עוד יום קרב.

בשעה 14:00 תקפו מיגים סורים את הר בנטל והר אביטל. פצצות נפלו גם בשטח הקיבוץ. כולם ירדו למקלטים, שם שהו עד רדת החשיכה. לאחר מכן הגיעו אוטובוסים ועליהם עלו הנשים והילדים. האוטובוסים נסעו באורות כבויים לצומת וואסט, למחניים ומשם לקיבוץ המארח – בית השיטה. כ-30 גברים שלא גויסו נותרו בקיבוץ.

יהודה הראל מספר: "טנקים סורים לא הגיעו לכאן, לא כי עצרו אותם או כי היתה עלינו הגנה, אלא כי ביומיים הראשונים של המלחמה הם פעלו בכמה ראשי חץ, ומרום גולן היתה בין שני ראשי חץ. אחד היה בעמק הבכא, השני בחושניה-נפח, והיה שלישי בדרום רמת הגולן".

בן 87. יהודה הראל 2021 בביתו במרום גולן

מתי קיבלתם הוראה לעזוב לגמרי?

יהודה: "באחת בלילה [לפנות בוקר ה-7 באוקטובר] קיבלנו טלפון ממיפקדת האוגדה שצריך להתפנות לגמרי. אני הייתי מזכיר הקיבוץ ואמרתי שאנחנו לא מתפנים. לא הבנו את העניין והחלטתי לנסוע לברר. נסעתי עם המא"ז אלי זיו לנפח בשתיים בלילה. כשנכנסנו לנפח ראינו שמעמיסים מסמכים על משאית. נכנסנו לבונקר של החמ"ל ומי שדיברנו איתנו היה ברזני [אל"מ צבי בר, מח"ט 820 – החטיבה המרחבית]. עוד קודם לכן בצהריים רבתי איתו על פינוי הנשים והילדים כי לא רצינו בזה, והוא אמר לי – יהודה, אין לי זמן לדבר איתך, קרה לנו פנצ'ר גדול בחרמון, באלו המילים, אני רק יכול לומר לך שאם תחליטו לפנות או לא לפנות – אין לי כוחות בין הסורים לביניכם.

"אחרי הדברים האלה הבנו את המצב והחלטנו להתפנות. במערכת הקשר של הסוכנות שהיתה שם שמעתי שבעין זיון מדווחים לנפח שהם שומעים ליד הגדרות רעש של שרשראות טנקים והם רוצים לדעת אם זה שלנו או של הסורים, ובנפח ענו להם שאין להם מושג מי אלה.

הסורים על הגדרות. טנק סורי, אוטובוס אגד והר בנטל, אוקטובר 1973 [צילום: הארכיון הציוני, אונ' הרווארד]

"יצאנו מהחמ"ל, בחוץ היתה מהומה. עמד שם איזה מיניבוס עם נהג, אז נכנסנו אליו ואלי זיו בקול סמכותי אמר לנהג – סע! נסענו עם המיניבוס למרום גולן והעמסנו את החבר'ה. היו בקיבוץ 30 איש. נשים וילדים כבר לא היו ורוב הגברים כבר היו מגוייסים. נסענו להגושרים, שם היינו ארבעה ימים ואחר כך חזרנו, כי הראש שלנו היה להחזיר במהירות את ההתיישבות, ואפילו איך להתיישב במובלעת הסורית".

ההתיישבות הישראלית בגולן היא הצלחה או לא? חבל ארץ כל-כך נפלא ומזמין – ורק 25 אלף יהודים.

הראל: "אני השתחררתי מהגישה הציונית הקלאסית שעבר הזמן שלה. פעם המטרה היתה כיבוש השממה, היום המטרה היא שימור השממה. כל מטע שרוצים לנטוע כאן, יש התנגדות של החברה להגנת הטבע וכל הירוקים. הם אפילו מתנגדים לייעור, שזו מטרת הקרן הקיימת. לכל התערבות בטבע הם מתנגדים.

"השטח הריק ברמת הגולן בעיניי זה יתרון גדול, בעיקר בישראל שעומדת להיות בין המדינות הצפופות בעולם. יש לנו יתרון גדול שעדיין אפשר לנשום כאן ולנסוע בלי פקקים, והיתרון הזה נשמר גם בזכות זה ששטחי הגולן הם שליש שמורות טבע, שליש שטחי אש והחלקים הכי שמורים הם השטחים הממוקשים. אז כשאנחנו חיים עם קצת אוויר מסביב זה יתרון ולא חיסרון".

מרום גולן – צילום מהר בנטל

[הערה: יהודה הראל, איש מרום גולן, אינו יהודה הראל שחיבר את הספר "אל מול גולן" [ראו כאן], שיצא מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובו קורותיו של כתב צבאי שליווה את פיקוד צפון בקרבות הרמה הסורית. אותו מחבר ספר היה עיתונאי בן 37 שכתב מספר ספרים ונפטר באופן פתאומי ב-1969 בהיותו בן 39].

—————————————————————————————————————————————-

10 מחשבות על “יהודה הראל – רמת הגולן

  1. ימי קונטרה הבלתי נשכחים, התמונה עם המזנון הנהדר געגועים,הסנדביצים הטעימים שהכינו בבוקר במטבח המצוקמק ואחר כך לחכות שעות עד שמגיע אוטובוס מטיילים. ובקבוקי טמפו בתוך מקרר סורי בלי חשמל.

    אהבתי

  2. "אני השתחררתי מהגישה הציונית הקלאסית שעבר הזמן שלה,,,".
    הראל , דבריך אלו ממש לא מובנים !

    אהבתי

    • מה לא ברור? נמאס לו ליהודה מההתיישבות חוצמזה שהמדינה רוויה בהתישבויות, חפש אתגרים חדשים

      אהבתי

  3. הצילום שמתוייג "בלוע הר הגעש בנטל. התחלת הבנייה של קיבוץ מרום גולן" הוא בעצם צילום של לוע הר אביטל. המבנים בלוע שייכים אולי למחנה הצבאי שהיה בלוע אביטל (גולני ישבו שם, לא?).

    אהבתי

  4. לא יעזור, גם אם ישבו שם עוד 54 שנה, בסוף סוריה תקבל הכל בחזרה, עד המטר האחרון. בדיוק כמו שמצרים קיבלה את סיני. החוק הבינלאומי לא מכיר במה שישראל עשתה בשטח השייך לסוריה, ופעולות כמו "חוק הגולן" לא מחזיקות מים. עם כל הצער והסימפטיה למתיישבי רמת הגולן, מי שחושב אחרת – פשוט טומן את הראש באדמה.

    אהבתי

  5. יהודה הראל וכל חברי רמת הגולן יודעים שיצטרכו להחזיר בסוף אבל בנתיים משתעשעים עם אשליית רמת טראמפ, גם הנשיא ההזוי האמריקני יודע שההכרזה בתמיכת הגולן של אמריקה לא שוה את הנייר..

    אהבתי

  6. ההתיישבות בארץ ישראל לא התחילה עם יהודה הראל ,
    וגם לא תסתיים איתו .
    יש עליות ויש מורדות , אולם הכוון הכללי הוא ברור – למעלה !
    נצח ישראל לא ישקר !

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s