"היה כיף לקחת"

תופעת הביזה ברמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים * גיורא ברנע מקיבוץ חולתה עלה לכפרי הרמה כדי לקחת ולהרוס * הוא חילק חפצים אישיים לחברים ולאחר מכן הסתבך במבצע מורכב להבאת שני טרקטורים סורים לקיבוץ שלו * "החבר'ה ביקשו שאביא להם מגהץ, או פינג'אן, או שולחן מנחושת עם רגליים, תביא לי קלשון, תביא שטיח. היה כיף להסתובב ברמה ולקחת"

עין פית, הכפר העלאווי היוקרתי שנבזז ונהרס [צילום: יגאל אשוח]

"היה כיף להסתובב ברמה הסורית, להיכנס לכפרים נטושים ולקחת כל מה שרצית", מספר לנו גיורא ברנע, לשעבר איש קיבוץ חולתה.

אל גיורא הגענו בעקבות ראיון עימו שהתפרסם לאחרונה ביוני 2021 בעיתון "על הצפון" של קיבוצי הגליל העליון, שבו פירט את מסע הביזה שערך לאחר מלחמת ששת הימים במספר כפרים סורים, שכלל לקיחת טרקטורים וחפצים שונים. הוא לא הסתפק בכך – ומספר שגם גילח בתים ומוטט אותם, כנקמה על השנים שבהן סבלו יישובי הצפון מאש הסורים.

ב-2017 פרסמנו כאן כתבה על הביזה שהיתה  ברחבי הרמה הסורית עם תום המלחמה [ראו כאן]. הכתבה התמקדה בביזה שביצעו קצינים וחיילי צה"ל, כפי שהשתקפו בכתבי אישום. מרביתם הורשעו, ספגו קנס ואף נשלחו לכלא. מנתוני צה"ל על ההיקף בשלוש חזיתות מלחמת ששת הימים עולה, כי אותרו 375 מקרי ביזה ע"י חיילי צה"ל, מהם 244 בפיקוד צפון [כ-65 אחוז מהמקרים], 88 בפיקוד מרכז ו-43 בפיקוד דרום. מה שמלמד על הדומיננטיות של גזרת הרמה הסורית.

השלל הסורי באותם ימים היה עצום ורב והתפרס על פני מאות מחנות צבא, מוצבים, כפרים וחוות חקלאיות. איסוף השלל הצבאי החל מיד עם סיום המלחמה, נמשך כארבעה חודשים, ולמעשה עד היום עדיין ניתן למצוא במוצבים סורים מ-1967 אמל"ח ופריטים שונים.

דו"חות של יחידת איסוף שלל ממיפקדת אוגדה 36 בפיקוד צפון פירטו חלק ממגוון השלל, החל בציוד צבאי כבד – טנקים, תותחים, משאיות, נגמ"שים, מרגמות, מכונות לזריעת מוקשים, מנועים שונים, חלקי חילוף, פגזים, גנרטורים, ציוד קשר ומשאיות רפואה כולל חדרי ניתוח ניידים, ומכשירים לטיפולי שיניים ועיניים. ציוד צבאי קל – מקלעים, רובים, תחמושת לסוגיה, ציוד אזרחי וביתי – טרקטורים וכלי רכב, מכשירים חקלאיים, נגריות, מוצרי חשמל, כלי מטבח, ריהוט, טלוויזיות, מכונות כביסה, מכשירי רדיו, טרנזיסטורים, רשמי-קול.

במחנות העורף של הצבא הסורי במסעאדה ועל יד קונייטרה התגלו מחסני מזון ענקיים: כ-40 טון שעועית, 30 טון עדשים, 40 ארגזי תה, 200 ארגזי סרדינים, 100 חביות שמן למכונות, מצבורי דלק תת-קרקעיים בגודל לא ידוע.

הרמה הסורית מיד עם כיבושה נסגרה בפני אזרחים, אבל לא הרמטית. בצירים הראשיים אומנם הוצבו מחסומים, אבל אפשר היה לעלות בדרכי פרא באמצעות רכבי שטח. את המקומות המדויקים ידעו בעיקר אנשי הקיבוצים והמושבים בצפון, במיוחד אלה שעבדו בשטחים הסמוכים לגבול. עם תום המלחמה ונטישת הסורים, לטש חברי המשקים עיניים בעיקר לעדרי הבקר שהפכו להפקר ולציוד חקלאי.

בדו"ח של גדוד הנדסה 801 שעסק בפינוי אמל"ח ושלל אזרחי, מצאנו פירוט של רכבים חקלאיים סורים שנתפסו בגזרתו: שישה קומפרסורים נגררים, ארבעה מהדקי יד ויברציונים להידוק הקרקע, דיסקוס, שני דחפורים קטנים, יעה זחלי קטן (שופל), עגלה נגררת, די-9 עם רוטר (שן בודדת), שני מנופים קטנים בעלי כושר הרמה של 750 ק"ג כ"א, די-7 ללא בולדוזר, שני טרקטורים חקלאיים (אופנים), שני באגרים "נובס", שני גנרטורים על משאית, פינישר חדש לדרכים, בולדוזר אקיולנס, מוטורגרידר (מפלסת), מקדחה נגררת, עגלה מלאה בחלקי חילוף לקטרפילר, באגר, מחרטות, מנופים הידראוליים. וזו רשימה חלקית.

טרקטורים, מכונות וכל מה שהיה אפשר לקחת נפלו לידיים של כל מיני מסתובבים שהצליחו להגיע ולקחת, ועליהם לא תמצאו דו"חות. עדותו המפורטת של גיורא ברנע, 54 שנים אחרי אותה המלחמה, מספקת זווית לתופעה.

גיורא על קטפת הכותנה בימיו בחולתה

במלחמת ששת הימים היה ברנע בן ה-25 לוחם צנחנים במילואים, בפלוגת חובשים של חטיבה 35, שהחלה בכיבוש פתחת רפיח וסיימה בתעלת סואץ. הוא חזר הביתה לחולתה שלושה ימים אחרי סיום המלחמה והתייצב מיד בעבודה שלו – גידולי שדה. שדות הגידולים של חולתה השתרעו בין איילת השחר, גדות והגבול עם סוריה, שכעת חדל להיות גבול. אותו קטע משולש נזרע במוקשי נ"ט באופן אינטנסיבי בימים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במטרה שיהפוך לשטח השמדה במקרה שהסורים יתקפו ויחצו את הירדן. השדות פורקו ממוקשים אחרי המלחמה, ועדיין מספר גיורא "טרקטור שלנו נתקל במוקש אחד".

בסיומו של יום עבודה, מצא את עצמו גיורא מתמסר לעיסוק חדש: הוא היה עולה לכפר ג'לבינה ומסתובב באיזור הרמה. "הרמה היתה שלנו, וכל דאלים גבר", הוא מספר. "כל מי שבא לקח משהו. נסעת לקונייטרה או לאיזה כפר, ראית שטיח יפה, שמת על משאית וחזרת הביתה".

המחסומים שהוצבו בדרכים ראשיות, כמו צומת גדות לכיוון מזרח, לא עצרו אותו כמובן. הוא פשוט עלה דרך השטח. היתה דרך שרק אנשי קיבוצים שעבדו בשטח הכירו אותה. "אתה מכיר את בריכת הקצינים בג'לבינה?", הוא מפרט, "קצת דרומה ממנה היתה טחנת קמח ושם היתה דרך שצמודה אליה. הסורים ניקו את הסוף והקנה והיתה דרך מובקהת. היה בשטח מיקוש, אבל יש גדרות וידעתי להיזהר. הייתי עולה דרך ג'לבינה וחוזר מג'לבינה. זה כפר שאני מכיר מיום שנולדתי".

הוא נסע תחילה בג'יפ של הקיבוץ ואחר כך בטרקטור. נכנס לעשרות מוצבים ובונקרים. "איפה לא הייתי? בג'לבינה, דרבשיה, עורפיה, מוצב החביות, דיר סרס. בכל מקום היה מלא מלא כלי נשק וארגזי תחמושת רוסית, ותרמילי פגזים 130 מ"מ. היו בולדוזרים רוסים, טנקים, יכולת להיכנס לטנק ולקחת כמה פגזים שאתה רוצה. הכל היה פתוח ופרוץ. כמו שהם ברחו, ככה הם השאירו הכל.

גיורא ברנע בשנות ה-60

"הסתובבתי בכפרים שהיו נטושים, אם זה אלה שהיו ממזרח לחולתה – ג'לבינה, דאבורה או דיר סרס. הכל היה ונשאר כמו שזה, והחבר'ה בקיבוץ שידעו שאני מסתובב למעלה ביקשו מגהץ, או פינג'אן, או תביא לי שולחן מנחושת עם רגליים, תביא לי קלשון, תביא שטיח. היה כיף להסתובב ברמה ולקחת. אף אחד לא היה ברמה, אתה מסתובב לבד בכפר. היה לי רובה עוזי להגנה וזה עזר בעיקר מהכלבים שרוצים לאכול אותך. פעם נכנסתי לבית בכפר דאבורה, פתאום נפל מגש עגול, הבנתי שיש מישהו בבית, רוקנתי את כל המחסנית בחדר ואחרי זה מצאתי שם כלב מסכן שנהרג".

הוא מספר שפעל לבד, ביוזמה שלו. בקיבוץ ידעו, אף אחד לא אמר לו לחדול. הוא מספר שהיה בחור נוסף, מאיילת השחר, שהסתובב כמוהו ולקח מכל הבא ליד: "היתה לו משאית קלה של המכוורת באיילת, והוא אסף בעיקר פגזים של תותחים. היה בית יציקה בחצור והוא מכר להם את הנחושת. היה מוריד גם ארונות ומראות".

גם לעצמו לקח משהו. "לקחתי לי קלצ'ניקוב או שניים", הוא מספר. "כשחיילים אוספים שלל, את זה אני מכיר, אבל אנחנו אזרחים. כל אחד מחליט לעצמו מה בסדר ומה לא".

עיקר השלל שלו היה כל מיני פיצ'פקס – "פינג'אנים, מגהצים, קלשונים מעץ, דברים שאנשים אוהבים לאסוף. למשל אספו תרמילי פגזים לשים בהם פרחים. או היו כאלה שרצו לעשות סטייקים, ירו בפרה משוטטת ולקחו קצת בשר. אשתי היתה אומרת – נתת לכולם ולעצמך לא לקחת. אבל אני נסעתי יותר כדי לראות ולשמוח. זו היתה שמחה ואושר כי אתה מסתובב איפה שהסורים היו יורים עליך. זה יצר הנקמה שהיה לך".

אנחנו שואלים מתי הסורים ירו עליו לפני ששת הימים. גיורא: "אני זוכר בימים שאריק שרון היה רמ"ט פיקוד צפון. יום אחד קיבלתי הודעות שנכנסים לעבוד בחלקת ה-120 [חלקה בעייתית שהיתה גורמת לתקריות]. עבדתי בשדה, אני חורש, פתאום אתה רואה קפיצות מולך על האדמה ולא מבין מה קורה. מכבה את הטרקטור ושומע שיורים עליך. או שפעם פטרול על הגבול שקע בבוץ. יצאתי עם טרקטור גדול לחלץ אותם, וכל זה מתחת לג'לבינה. עם אבן הם היו יכולים להוריד אותך".

ברנע לא הסתפק רק בשלל. הוא מספר שהרס בתים. "אני באמצע רמת הגולן בצהריים, אף אחד לא מסביב, לא כמטווחי קשת ולא כמטווחי עין, ויש כפרים ואתה עם טרקטור, אז מה אתה עושה? אתה אומר – יימח שמכם, שברתם לי את הבית, אתה מוריד את הסכין לשליש הגובה ועושה סיבובים בכפר עד שהכפר נהייה פלטה. ואת זה עשיתי בכל מיני כפרים – חושניה, סלוקיה ולאורך ציר הנפט, דאבורה ודיר סרס, את כל אלה אני הורדתי. אף אחד לא ראה ולא שמע. אחר כך גם חיל הנדסה עבר בכפרים והוריד בתים".

התגלית הגדולה שלו היתה די-9 גדול וחדש ושופל זחלי 977, שאיתר לדבריו בזכות נצנוץ צהוב שנגלה לו מקילומטרים מאיזור קובת קרעה בשמורת נחל יהודיה. היה זה אתר עבודה סורי במסגרת פרויקט הטיית מקורות הירדן [במקום שבו טנק מגדוד 82 הצליח לפגוע ממרחק ניכר בציוד ההטיה הסורי – ראו כאן].

גיורא הגיע למקום וגילה את השופל ללא בטריה ואת הדי-9 שאחד משני מנועיו היו ללא כמה חלקים. גיורא וחבר מהקיבוץ הצליחו להדליק את המנוע המשני של ה-די-9 ואיכשהו נדלק גם המנוע העיקרי. הבעיה היתה איך להביא פיזית את הכלים לקיבוץ תוך עקיפת המחסומים שנועדו למנוע הברחת שלל מהרמה.

טרקטור בחולתה בתחילת שנות ה-60 [צילום: פטר מרום]

גיורא אירגן רכב גרר מקואופרטיב הגליל העליון, שבו שימש אביו כסדרן, ובתום מבצע הנדסי מסובך בלילה עם שלל תקלות, הצליחו איכשהו הוא וחבריו לקיבוץ שאותם אירגן למשימה, להעביר את השופל 977 דרך מחסום צבאי תוך פעולת הסחה לחיילים.

למחרת חזר כדי להביא את הדי-9. בתום נסיעה איטית של כמה שעות, שבמהלכה עבר בכפר סורי אחד או שניים והרס כמה בתים ["ליבי עלץ בקרבי"], הצליח להביא אותו מעל לכפר ג'לבינה בסמוך למחפורת של טנק. גיורא העמיק את המחפורת עם הדי-9, הוריד אליה את הכלי וכיסה אותו ברשת הסוואה עד שיחזור כדי להוציא את הכלי ולהביאו לקיבוץ.

בינתיים נקלע גיורא ל"קרב ירושה" עם הבחור מאיילת השחר, שחמד גם הוא את הכלים הכבדים. גיורא הבהיר לו שהדי-9 והשופל שייכים לו, כלומר לחולתה. מיד לאחר מכן קיבלו בפיקוד צפון הלשנה על סחיבת שני הכלים הסורים, מיקומם ושם החשוד. חיילי הנדסה נשלחו לקרבת הדי-9 לארוב למי שיגיע ולתפוס אותו.

גיורא ששמע על המארב נמנע מלהגיע כמה ימים. לילה אחד הסתכן והתקרב לאיזור ואז נדלקה עליו אלומת אור. החיילים שאלוהו לפשר מעשיו. גיורא מספר שהצליח לשכנע אותם, שהוא בסך הכל מחפש מקום לפיקניק ושוחרר לדרכו [לפי גירסה אחרת – החיילים אמרו לגיורא אל תיקח את הדי-9 ואנחנו נגיד שלא ראינו אף אחד].

מחסום משטרה צבאית בכניסה לקונייטרה [צילום: יוסף שן]

גיורא הבין שאת הדי-9 כבר לא יוכל להביא לקיבוץ ועבר להשקיע את מרצו בכך שלא יוגש נגדו כתב אישום. הוא ביקש מחבר שיחלץ אותו מהתסבוכת. בסופו של דבר, קיבל הודעה מהצבא שעליו להביא את שני הכלים לנקודת איסוף שלל בקונייטרה עד חצות הלילה. הוא אירגן רכב גרר והביא את השופל לקונייטרה. הדי-9 נותר מעל ג'לבינה, עד שיום אחד הצבא לקח אותו משם.

גיורא מספר לנו שהוא יודע מי הלשין עליו: "זה היה מישהו מחולתה שהיה בסיירת חטמ"ר 3. בשלב מסוים הלכתי לדן לנר [רמ"ט פיקוד צפון] בנאות מרדכי, שאמר לי שהשם שלי ידוע בפיקוד על זה שלקחתי את הטרקטורים. באו אליי יום אחד בערב אנשים מהפיקוד ואמרו לי תחזיר את השלל לקונייטרה ונגמור את הסיפור יפה. לקחתי סמיטריילר והחזרתי את השופל. אחר כך באו הנדסה וביקשו שאעזור להם להניע את הדי-9, אמרתי להם שאני לא יודע איך".

סוף דבר: השופל הגיע לחולתה, אבל בתום כמה ימים הוסע לרמה לנקודת איסוף שלל, בעוד שהדי-9 לא חצה את הירדן מערבה.

בחולתה של היום יש מי שמבין לגמרי את סחיבת השופל 977: כל הציוד הכבד של הקיבוץ גויס לצרכי המלחמה ולביצורים, ולא היה עם מה לפנות את הזבל שנערם ברפת.

שנתיים אחר כך עזב גיורא את חולתה – "אשתי לא רצתה לחיות שם יותר, היא לא אהבה את הלינה המשותפת".

הביזה המאורגנת של הקיבוצים: איסוף בקר

אין מלחמה אחת בהיסטוריה שלא היתה נגועה בביזה. זו תכונה אנושית קיימת. אם מדינת ישראל היתה נאלצת להחזיר את הרמה לסורים מיד אחרי אותה מלחמה, מרבית התושבים הסורים היו חוזרים לביתם ומגלים שוקת שבורה.

בנוגע לביזה ושלל, האווירה בקיבוצי הגליל העליון והכינרת באותם ימים היתה כהמשך למדיניות הפלמ"ח במלחמת 1948, לפיה ביזה אישית אסורה, אבל לצרכי ההתיישבות מותרת. אחרי אותה מלחמה שלחו את הקיבוצים והמושבים לאסוף רכוש ויבולים מכפרים ערבים שגורשו. ב-1956 צה"ל חילק שריוניות שלל ליישובי הספר, כדי שישמשו לצרכים חקלאיים.

חברי קיבוצים רבים עלו בהתלהבות לרמה הסורית מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כדי להכיר אותה, לבקר במוצבים שירו עליהם ולהסתובב בכפרים שננטשו. באחד המקרים אף נורה למוות בשוגג על-ידי כוח צה"ל אריה דביר מקיבוץ כפר הנשיא [ראו כאן].

בחולתה ובקיבוצים נוספים הוצבו פלטפורמות, והחברים  שעלו לרמה נדרשו לערום עליהן את מה שלקחו. לכולם היה ברור שהציוד יעבור בסופו של דבר לידי צה״ל. אחד הטיעונים שהצדיקו את הביזה טען כי הקיבוצים לא פוצו על כל הנזקים שנגרמו מהפגזות הסורים, ולקיחת ציוד שלל מהסורים סוגר את המעגל.

חבר מאחד מקיבוצי גבול סוריה דאז מספר: "מיד אחרי המלחמה עליתי כמו רבים מחבריי לרמה לראות את המוצבים והכפרים ולהביא דברים. אני לקחתי מרכזיות צבאיות וטלפונים, דברים שהקיבוץ שלי היה צריך. היתה ביזה מאורגנת של עדרי פרות. הביאו פרות לכפר סאלד, לשמיר, לגונן וללהבות".

חנויות בקונייטרה שנפרצו [צילום יוסי שן]

האם היו הוראות של הקיבוצים לחברים לא להתעסק בביזה? הוא אומר שלא היו הוראות כאלה. "ביזה היתה דבר שהס מלהזכיר. חוץ מהעניין של הפרות. אמרו – תביאו את הפרות, חבל שהן יסבלו".

חבר קיבוץ אחר מספר: "כשעלינו לגולן פעם ראשונה, עלינו חבורה של נערים לכפר קלע. מישהו מאיתנו הביא מג'לבינה קרל גוסטב עם כמה מחסניות. הגענו לקלע וראינו אנשים עם כאפיות מסתובבים שם. דבר ראשון הוצאנו את המקלע. הם העמיסו רהיטים בלי סוף. התברר שאלה דרוזים מהכפרים בגולן. חזרנו לקיבוץ בלי לקחת כלום, חוץ מאחד שלקח כמה נפצים. בערב התפוצץ לו נפץ ביד ועפו לו כמה אצבעות".

גיורא מחולתה לא היה הקיבוצניק היחיד שעלה לרמה וחזר עם שלל. הוא היחיד עד כה שהעז לדבר על זה. חברים ותיקים בקיבוצים תהו למה הוא מספר את זה אחרי 54 שנים. גיורא מסביר: "פנו אליי מהעיתון, אמרו לי שהם שמעו שיש לי סיפור טוב לספר, אז אמרתי בסדר. הסיפור שלי סך הכל היה מוכר לכל מיני אנשים, מי שידע – ידע".

בסופו של דבר, אנחנו אומרים לו, כל המאמץ שעשית להביא את הכלים הסורים למען הקיבוץ לא צלח. "ככה זה", הוא אומר, "או שאתה מרוויח או שלא, אבל אם לא תהמר לא תצליח".

———————————————————————————————————————————

12 מחשבות על “"היה כיף לקחת"

  1. אין קבוצניק אחד או עירוני שהיה לבקר ברמה ולא לקח.
    עד כדי לפרק בתים שלמים מכל מה שהיה, ריהוט זה ברור אבל ירדו עד לשורשים, צנרת וכיורים, קרמיקות, חלונות דלתות.
    בכפרים של עשירים פירקו מהגגות רעפים אדומים.
    את הרעפים הבזוזים ראו אחר כך בבתים בשכונות יוקרה בצפון תל אביב כולל צהלה.

    אהבתי

  2. לכל הכועסים על מעשיו של גיורא אנסה להסביר.
    את הקיבוץ בו נולדתי עזבתי 1962 קיבוצי דן סבל רבות מנחת ידי הסורים. צליפות על העובדים, מיקוש לטרקטורים בשטח המפורז, שריפת השדות ואף הפגזות קשות. כל חברי הקיבוצים לאורך הגבול הסורי חשו בעת ההיא כממלאי שליחות, לעבד את האדמות כדי להוכיח בעלות על האדמות על אף הסיכון והנזק הכלכלי (שלא תמיד היה פיצוי) וחשנו עצמו כתורמים למדינה. וכך הרגישו החברים שסבלו שנים רבות כבעלי זכות בלקיחת שלל מהסורים. ובעיקר משום שהשלל הוא לקיבוץ ולא לכיסו של אוסף השלל. אני אישית מצאתי לנד רובר חדש. חיילתי אותו לצבא עם מספר חדש וחרשתי אתו ימים רבים את רמת הגולן הריקה והנטושה. פגשתי בוזזים רבים, אך לעצמי פרט לקלצניקוב לא לקחתי דבר. אך אם הייתי בעת ההיא חבר קיבוץ הייתי מביא לקיבוץ שלל רב.

    אהבתי

  3. נכון שחיילי צ.ה.ל בזזו מתוך הכפרים. וגם מקוניטרה את כל החנויות. לקחו מכל הבא ליד. זאת כנקמה בסורים על כל הסבל שסבלו הישובים במשך עשור שנים .המשטרה הצבאית עשתה מבצעים להחרמת הביזה.ובהצלחה רבה.זאת מסורת בכל העולם המנצח במלחמה לוקח שלל.אין כאן ענין של מוסר . גם במלחמת העצמאות הייתה ביזה של רכוש ערבי כמו בשכונת קטמון.לא צריך לראות זאת בקווים שחורים.

    אהבתי

  4. לפני השחרור משרות המילואים במלחמה אספתי את הפלוגה ואת כל מזכרות השלל הקטנות שהחיילים אספו הנחנו בערימה ושרפנו

    אהבתי

  5. רשימה מענינת. אם יורשה לומר כל הקיבוצים הביאו או ניסו להביא דברים לתועלת כללית של המשק.
    למשל בגונן סחבו טנק סורי והסבו למנוף מיוחד לעצי הצפצפות שגידלו, מצד שני כפר גלעדי הביאו תול"ר שעמד אצלם לעשות רושם עד שהחזירו לצה"ל. והיו עוד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s