ג'לבינה בתנור

ג'לבינה בתנור – וחשבון לא סגור מהאון * אבישי הדרי, מ"מ טנקים, שהשתתף בתקריות בשטחים המפורזים ובמלחמה על המים מביא את סיפורם של שני עימותים * "אחד הפגזים שירו הסורים פגע בעץ בקרבת הטנק. מעוצמת הפיצוץ התעקם מדף כיפת המפקד ונסגר עליי כשאני עם חצי גוף בחוץ, לחוץ על-ידי המדף העקום של כיפת המפקד מבלי יכולת להשתחרר" * וגם: איך הצליחו הסורים במוצב עמרת עז א-דין לעבוד על צה"ל

צילום מגשר החמישה [בין חולתה לדרדרה]: טנק סורי עולה באש בג'לבינה [צילום: משה מילנר] לחצו פעמיים להגדלה

מאת אבישי הדרי

אבישי הדרי

חורף 1966 לא הביא איתו את השקט לגבול סוריה-ישראל. המאמצים של ישראל לעצור את העבודות בתוואי ההטיה הסורי בצפון רמת הגולן נמשכו ללא הפסק. במהלך האביב והקיץ של 1965 נפגע פעם אחר פעם הציוד ההנדסי שעבד בתוואי ההטיה הסורי על-ידי תותחי הטנקים הישראלים, ולא הועילה הרחקתו לאחר כל "תקרית" לשטחי עבודה רחוקים יותר, כדי להוציאו מטווח הירי שלהם.

הפעילות הישראלית האגרסיבית כנגד התוכנית ההנדסית הסורית להטות את מי הירדן לשטח סוריה ולטרפד בכך את הפעלתו של המוביל הארצי – פעילות שזכתה לכינוי "המלחמה על המים", לא היתה דבר מובן מאליו והיא כרוכה בהבנת הקשר שבין מים, ביטחון והסדרים מדיניים.

כדי לעשות זאת יש לחזור כמה צעדים לאחור, לסיפורו של "הגבול הבינלאומי", שנקבע בין המנדט הצרפתי למנדט הבריטי ומשמש עד היום כבסיס להסדרי הגבול עם לבנון, סוריה וירדן, ל"הסכם שביתת הנשק" עם סוריה בתום מלחמת העצמאות, בו נקבע ההסדר של "השטחים המפורזים", לחזור "למוביל הארצי" שתוכניתו המקורית השתנתה בעקבות לחץ סורי והחלטות האו"ם, לחזור ל"תוכנית ההטיה" הסורית שבאה בתגובה להפעלת "המוביל הארצי" בקיץ 1964 ולדילמה הישראלית – כיצד להגיב לתוכנית זו.

בפוסט זה בחרתי להרחיב בשני תחומים: התחום הראשון, הצגת הרקע להסדרי הגבולות בצפון המלווים אותנו מראשית הציונות ולאורך הסכסוך הישראלי-ערבי עד ימינו. התחום השני, סיפורה של "המלחמה על המים" מזווית הראייה האישית שלי, כמי שנטל בה חלק פעיל. זאת אעשה באמצעות סיפורן של שתיים מתוך "התקריות" בהן נטלתי חלק.

הגבול הבינלאומי

בתום מלחמת העולם הראשונה חולקו שטחי האימפריה העות'ומנית במזרח התיכון בין בריטניה לצרפת ע"פ הסכם סייקס-פיקו, שנחתם ביניהן במהלכה. חלוקת השטחים הראשונה נעשתה ע"י "חבר הלאומים" בוועידת פריז ב-1920 והגבול סומן על גבי מפות לא מפורטות. במטרה לבחון את קו הגבול בשטח ולהתאימו לאינטרסים של שני הצדדים ולצרכי התפעול השוטפים שלו, הקימו הצדדים ועדה צבאית בראשותם של הקצינים פולה הצרפתי וניו קומב' הבריטי. הוועדה קיבלה את הסמכות לערוך שינויים בקו הגבול ואף לערוך חילופי שטחים בין הצדדים בכל מקום בו יידרש הדבר.

הוועדה פעלה בין השנים 1921 ל-1923, ובהסכם שנחתם ביניהן ב־1923 נקבע סופית הגבול בין שטחי המנדט שקיבלה כל אחת. גבול זה הוכר ע"י "חבר הלאומים" כגבול בינלאומי והיתה זו פעם ראשונה בהיסטוריה המודרנית, שסומן בצפון הארץ גבול, שזכה להכרה בינלאומית והיה לגבול בינלאומי מוכר.

תחילתו של הגבול היתה בראש הנקרה וסופו באל־חמה. בגלל המבנה הטופוגרפי הקשה של הגליל, לא סומן הגבול פיזית בשטח, למעט 71 אבני גבול (Pillars Boundary (B.P, שהונחו בנקודות בולטות, כאשר לא תמיד ניתן היה לראות מנקודה מסוימת את הנקודה שלפניה או את הנקודה שאחריה. על גבי המפות שליוו את סימון הגבול, חוברו נקודות הגבול הללו, בקווים ישרים ויצרו גבול גיאומטרי.

פנחס רוטנברג, שחקר ותיכנן את ניצול מערכת הירדן/ירמוך, ונחשב בעיני הבריטים לבר סמכא בנושא, היה אחד היועצים המרכזיים שלהם בעת עבודת הוועדה שסימנה את הגבול מחדש. רוטנברג שיכנע אותם כי במהלך הסימון המפורט שעושה ועדת פולה/ניו קומב', חובה עליהם להכליל בתחום הריבוני של המנדט הבריטי את מי הכינרת ואת הירדן ומקורותיו, כיוון שזהו מקור המים העיקרי בפלשתינה.

השפעתו של רוטנברג על תוצאות עבודתה של ועדת פולה/ניו קומב' ניכרת היטב בקביעת מיקומו של הגבול לאורך הירדן והכינרת, ובהתעקשותה של בריטניה כי "הגבול הבינלאומי" יסומן בצורה שתבטיח את שליטתה הריבונית עליהם.

גשר בנות יעקב 1949 [האוסף הציוני]

בקטע הגבול מהבניאס לגשר בנות יעקב, נקבע בעצתו של רוטנברג שהגבול יעבור  בקו גובה 180, דבר שיאפשר בעתיד לחפור תעלת ניקוז בחלק המזרחי של אגם החולה כחלק מפרויקט הייבוש שלה אותו החל לתכנן.

מגשר בנות יעקב עד לשפך הירדן לכינרת, עבר הגבול כ-150 מטר מזרחית לערוץ הירדן ההררי, ולא במרכז הערוץ כפי שמקובל בדרך כלל, דבר שהותיר את הירדן בריבונות בריטית מלאה. משפך הירדן ועד עין גב נקבע כי הגבול יעבור תמיד במרחק של 10 מטר מקו המים וישאיר רצועת חוף ברוחב זה בריבונות בריטית. שוב היה זה בעצתו של רוטנברג, שבמסגרת תוכניותיו לניצול מי אגן הירדן/ירמוך, קיבל את ברכתם של הבריטים להקים את תחנת הכוח בנהריים.

לצורך זה, תיכנן רוטנברג להקים סכר במוצא הירדן מהכינרת (סכר דגניה) וחשש כי הסכר יגרום לעליית מפלס הכינרת. מחקריו הראו כי עליית המפלס גורמת בתחילה להצפת הגדה המזרחית של הכינרת, ובעיקר בקטע שבין שפך הירדן לעין גב, ורק לאחר מכן יוצפו שטחים בגדה המערבית של האגם. מסיבה זו נקבע בהסכם הגבולות תקדים ייחודי, לפיו רצועת חוף ברוחב 10 מטר תישאר בידי הבריטים תמיד, גם אם ישתנו מפלס הכינרת וקו החוף המזרחי שלה.

במסגרת עבודתה של ועדת פולה/ניו קומב', קיבלה הוועדה את הסמכות לערוך חילופי שטחים בין הצדדים, כדי שלא לפגוע בזכויות הבעלות עליהם. הבריטים ניצלו אפשרות זאת כדי להזיז את הגבול שסומן במרכז הכינרת, לצידה המזרחי ולהשיג שליטה ריבונית מלאה עליה. הדבר נעשה על-ידי דרישה לקבל מהצרפתים את שטחיו של בן חסותם עבאס אפנדי הבאהיי, המצויים בגדה המזרחית של הכינרת, בין עין גב למעגן, ותמורתם למסור להם את שטחיו של האמיר פאעור המצויים בצפון רמת הגולן.

כדי להכליל בתחום המנדט הבריטי את שטחיו של אעבס אפנדי, טיפס קו הגבול מעין גב לשפת המצוק של רמת הגולן בסוסיתא, עבר לאורך שפת המצוק מעל מזרח הכינרת והסתיים באל חמה שבערוץ הירמוך. חילוף שטחים זה, בתוספת לרצועת עשרת המטרים שבין השפך לעין גב, היקנה לבריטים ריבונות מלאה על הכינרת.

"השטחים המפורזים" בגבול ישראל סוריה

מלחמת העצמאות שבאה בעקבות "תוכנית החלוקה" של פלשתינה, הסתיימה בשורה של הסכמי שביתת נשק, שנחתמו בחודשים הראשונים של שנת 1949. ההסכמים הראשונים נחתמו עם מצרים, לבנון וירדן, וכבסיס לקביעת הגבולות בהסכמי שביתת הנשק הללו שימשו גבולות המנדט הבריטי בפלשתינה. סוריה נשארה המדינה הערבית היחידה שעימה לא הגיעה ישראל להסכם, עקב המחלוקת על מיקומו של קו שביתת הנשק.

סוריה טענה כי איננה מכירה בגבול בינלאומי שנחתם בין שתי מדינות זרות – בריטניה וצרפת, ודרשה שהשטחים שהחזיקה בתום הקרבות בתחומי המנדט הבריטי (באזור דן, בעמק החולה ובמזרח הכינרת) ייכללו בתחומה. ישראל טענה, כי קו שביתת הנשק צריך היה להיות חופף לגבול בינלאומי מוכר, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו קודם לכן עם מצרים ולבנון, בהם פינתה ישראל שטחים שכבשה בתחומן מעבר לגבול הבינלאומי.

בתיווכו של שליח האו"ם, ראלף באנץ', הושגה לבסוף פשרה. בהסכם שנחתם ב־20 ביולי 1949 נקבע שהסורים ייסוגו לגבול הבינלאומי מהשטחים שאותם החזיקו ממערב לו והשטחים שיפונו על ידם יהיו במעמד של "שטחים מפורזים". במתכוון לא צויין בהסכם מעמדם של "השטחים המפורזים" והריבונות עליהם, למעט הקביעה שמעמדם יוסדר בשיחות שלום לכשאלה יתקיימו.

על פי הפרשנות הסורית, על "השטחים המפורזים" שפונו על ידם, לא חלה ריבונות של אף אחד מהצדדים. הם נתונים לפיקוח האו"ם ואסור לעשות בהם כל שינוי אסטרטגי. על פי הפרשנות הישראלית, השטחים שפינו הסורים הינם בריבונות ישראלית (על סמך החלטת האו"ם על "תוכנית החלוקה" 1947, בה סומן הגבול הבינלאומי המוכר של תחום המנדט הבריטי) והפירוז החל עליהם הוא פירוז צבאי בלבד, האוסר להכניס כוחות צבא לתוכם.

הפרשנות השונה שניתנה על-ידי כל אחד מהצדדים למשמעותו של המושג "שטח מפורז", היא שאיפשרה להשיג את ההסכם. בפרשנות שונה זו (העמימות) ובעובדה שהסורים לא נסוגו עד הגבול הבינלאומי, אלא החזיקו בגדה המזרחית של הירדן ובחלק מהגדה המזרחית של הכינרת, היו טמונים זרעי המחלוקת והסכסוך אשר ליוו את יחסי הגבול בין ישראל לסוריה מחתימת ההסכם ועד מלחמת ששת הימים.

"המוביל הארצי" ותוכנית ההטיה הסורית

בראשית שנות החמישים החלו העבודות במוביל הארצי, שאמור היה להתחיל על-פי התכנון המקורי בגשר בנות יעקב, כדי לנצל את הפרש הגובה לצורך הזרמת מי הירדן דרומה, וכדי לייצר חשמל ע"י הזרמת חלק מהמים חזרה לכינרת. העבודות שהחלו נתקלו בהתנגדות סורית, בטענה שהן מתנהלות בתוך "שטח מפורז". מועצת הביטחון שדנה בעניין אישרה את המשך העבודות, אך בריה"מ החליטה לראשונה בתולדות האו"ם, לנצל את זכות הווטו שניתנה לחברות הקבועות במועצת הביטחון והטילה וטו על ההחלטה.

הנשיא האמריקני אייזנהאור, שלא רצה להתעמת עם הרוסים בנושא זה, דרש מישראל להפסיק את העבודות ושלח לאיזור את נציגו – ג'ונסטון, כדי שיכין תוכנית לחלוקה צודקת של המים באגן הירדן-ירמוך, שתהיה מקובלת על הצדדים. תוכניתו של ג'ונסטון שהוצגה לצדדים, נדחתה על-ידי סוריה ולבנון בטענה כי פירושה הכרה בישראל. לעומת זאת, ירדן וישראל קיבלו אותה וכתוצאה מכך זכו להשתתפות אמריקנית נדיבה במימון תוכניות המים שלהן – ירדן למימון תעלת הר'ור (כיום תעלת המלך עבדאללה), שנועדה להוליך את מי הירמוך לבקעת הירדן, וישראל למימון השינוי בתוכנית המקורית של המוביל הארצי, שבמקום להוליך את המים מגשר בנות יעקב בגרביטציה ולנצל את הפרשי הגובה לייצור חשמל, נאלצה לקבל תוכנית בה יישאבו המים מהכינרת במשאבות ענק, הצורכות חשמל רב. דחיית תוכנית ג'ונסטון על-ידי סוריה, השאירה את המחלוקת בשאלת השליטה בירדן הצפוני ובכינרת בעינה.

כאשר הופעל המוביל הארצי ביולי 1964 במתכונתו הנוכחית (שאיבה מהכינרת), פנתה סוריה לליגה הערבית בדרישה להתערבות כוחנית כנגד ישראל, שגוזלת ממנה את המים השייכים לה. הליגה הערבית שהתכנסה בקהיר בספטמבר 1964, דחתה את דרישתה של סוריה לפעול בכוח נגד ישראל ובמקום זאת עודדה אותה לבצע תוכנית הטיה משל עצמה, שתפחית במחצית את כמות מי הירדן הזורמים לכינרת.

1962, עבודות הפרויקט הלאומי המוביל הארצי [צילום: משה פרידן, לע"מ]

מדובר היה בתוכנית שאפתנית, שבה יוטה החצבני העליון אל הליטני והחצבני התחתון (הוואזני), יישאב אל הבניאס, שיוטה לרמה הסורית. התוכנית דיברה על בניית מערכת הולכה לאורך הרמה, שתוביל את המים מצפון הרמה לדרומה, אל אפיק הירמוך ליד הכפר מוחייבה שבקרבת אל חמה בתחום ירדן.

תחילתה של "המלחמה על המים"

תוכנית ההטיה הסורית, שהיתה אמורה לפגוע קשות בכינרת ובתפעולו של המוביל הארצי, היתה מבחינת ישראל חציית קו אדום שאיתו לא יכלה להשלים ואותו לא יכלה לקבל ללא תגובה הולמת שתביא להפסקת העבודות ולביטולן.

העבודות בתוואי ההטיה הסורי החלו במורדות המערביים של ג'בל רוס (הר דב) והעמידו את ישראל בפני דילמה – כיצד להגיב מבלי להיגרר למלחמה כוללת. מדובר היה בפעילות צבאית בתוך השטחים המפורזים, המפוקחים על-ידי משקיפי האו"ם וצריך היה לעשות זאת מבלי להיחשב לצד התוקפן בדיוני מועצת הביטחון.

בפני המטה הכללי עמדו כמה חלופות: הראשונה, שימוש בחיל האוויר כדי לפגוע בציוד הסורי. השנייה, פשיטה רגלית מעבר לגבול בנוסח פעולות התגמול של שנות החמישים, שבה ישמידו הכוחות את הכלים הסורים. השלישית, ירי ארטילרי שמידת הדיוק שלו מעמידה בספק את יעילותו, והרביעית, השמדת הציוד ההנדסי באמצעות ירי טנקים מבלי לעבור את הגבול.

נחל דן. ברקע משמאל ג'בל רוס [הר דב] שבמורדותיו המערביים החלה להיחפר תעלת ההטיה [האוסף הציוני]

הבחירה בחלופה האווירית טמנה בחובה פוטנציאל להתלקחות איזורית, ולכן לאורך תקופה ארוכה נמנעה ישראל מלנקוט בה. השימוש בחלופת הפשיטה הרגלית, אשר בה היה צה"ל מורגל באותה העת, היתה עלולה להציג את ישראל כתוקפנית וכמפרה את הסכם שביתת הנשק והיה קיים בה פוטנציאל להתלקחות רחבה יותר, שתביא להתערבות בינלאומית של מועצת הביטחון והמעצמות.

החלופה של שימוש בירי טנקים לצורך השמדת הציוד ההנדסי, היתה אומנם בעלת הסיכוי הנמוך ביותר לגרום להתלקחות כללית, אך מגרעותיה לא נסתרו מעיני מקבלי ההחלטות. הראשונה שבהן, חוסר האמון ביכולתו של השריון להשיג את התוצאות הרצויות, והשנייה, השיקול האם להכניס כלי לחימה כמו טנקים ותותחים לאזורים המפורזים, פעולה שללא עילה מתאימה, כמו צורך בהתגוננות כנגד תוקפנות גלויה, היתה מתפרשת ללא ספק כהפרת הסכם שביתת הנשק וכתוקפנות ישראלית.

הפיתרון שהוצע על-ידי מפקד גייסות השריון, אלוף טל, ועל-ידי אלוף פיקוד הצפון דדו, ואשר אומץ על-ידי הרמטכ"ל רבין, היה "התגמול המקביל". בבסיסו של פיתרון זה עמד הרעיון לנצל את תקריות הגבול בשטחים המפורזים, שהיו לשגרה מאז נחתם הסכם שביתת הנשק, כדי לפגוע במהלכן בציוד ההנדסי המבצע את עבודות ההטיה הסורית.

הכוונה היתה לנצל את ההתנהלות הסורית, שנמשכה לאורך כל השנים, בה היו הניסיונות הישראלים לעבד את השטחים המפורזים נתקלים בירי סורי, דבר שגרר תגובה ישראלית והפך לא פעם מתקרית גבול מקומית לאירוע בהיקף נרחב.

מגבלות הפירוז לא חלו על הצד הסורי של הגבול, ולכן הציבו הסורים במוצבי הגבול טנקים, תותחים ומרגמות כבדות, שאותם לא היססו להפעיל כנגד הטרקטורים הישראלים, שעסקו בעיבוד השטחים הללו וכנגד הישובים שסביבם. הנחת העבודה היתה כי ביצוע פעילות חקלאית או אחרת בשטח מפורז הסמוך לאיזור העבודות הסוריות, יביא לירי סורי שעליו תוכל ישראל להגיב כמתגוננת, מבלי להיחשב כתוקפנית. התגובה הישראלית תהיה תוך הסלמה מבוקרת ותוך שימוש בסוג נשק מקביל לזה שבו משתמשים הסורים. ירי של טנקים סוריים המצויים במוצבים הסמוכים לשטח המפורז, יאפשר להשיב בירי טנקים מצידנו, אותו אפשר יהיה להצדיק כצעד של התגוננות. ירי הטנקים ינוצל לא רק לפגיעה בטנקי האויב, אלא גם לפגיעה והשמדת הכלים ההנדסיים העובדים בתוואי הטיה.

מכיוון שלצורך פעילות שכזו נדרשה ישראל להכניס בהיחבא כלי נשק האסורים בהכנסה לשטחים המפורזים, לא היה מנוס מלנקוט בדרך של ייזום "תקריות גבול". כלומר, לגרום לאירוע להתרחש במקום מסוים ובעיתוי המתאים לנו, ולהשאיר בידי הסורים את ההחלטה האם ומתי לפתוח באש. בדרך זו לא תיחשב ישראל לתוקפנית בעיני משקיפי האו"ם. מסיבה זו אף הוגבל מספר הטנקים שהוכנסו לשטח, וברוב התקריות לקחו חלק שלושה או ארבעה טנקים בלבד.

לכל פעולה כזו עלולות היו להיות השלכות בינלאומיות, ולכן נדרש היה אישור של הממשלה או של ועדת השרים לענייני ביטחון לפני ביצועה. הפעלת חיל האוויר כמענה זמין ואפקטיבי ירדה מהפרק אחרי ניסיון אחד, שזכה לתגובה בינלאומית חריפה. לאחריה נשמרה הפעלת חיל האוויר רק לאירועים בהם הפגיזה הארטילריה הסורית יישובים אזרחיים ורק באישור ראש הממשלה.

תוצאות התקרית הראשונה שהתרחשה ב-3 בנובמבר 1964 בתל דן, לא ניבאו עתיד מזהיר לירי הטנקים. רעיון "התגמול המקביל" אומנם הוכח כנכון מבחינת משקיפי האו"ם, והטנקים הצטרפו לירי רק לאחר שהטנקים הסורים פתחו באש, אך צוותי הטנקים חסרי הניסיון ירו כמות רבה של תחמושת מבלי שפגעו במטרות המיועדות.

הלקחים המיידיים שהופקו מאירוע זה, יושמו כבר בתקרית הבאה שהתרחשה באותו מקום עשרה ימים מאוחר יותר. הטנקים היורים הורחקו זה מזה והורחקו מהמטרות ע"י הסגתם מקדמת תל דן לאיזור בית אוסישקין בקיבוץ דן. הדבר נעשה כדי שהתותחנים יוכלו לבצע תיקוני ירי, מבלי שרשף התותח יפריע.

טנק שרמן, שנות ה-60 [תצלום: ארכיון צה"ל]

בנוסף, בוצע תיאום כוונות קפדני ומפקדי הטנקים והתותחנים למדו לזהות את אפקט הפגיעות של סוגי התחמושת השונים, שנורו על-ידי כלי נשק אחרים שירו יחד איתם. התקריות הראשונות גם הבהירו למפקד הגייס כי יש לעדכן באופן יסודי את תורת תותחנות הטנקים ולהטמיע אותה באימוני יחידות השריון.

שני סוגי הטנקים שלקחו חלק בתקריות הללו היו כלים מיושנים מאוד. השרמן, שהיה טנק המערכה העיקרי של ארה"ב במלחמת העולם השנייה, והצנטוריון שהוכנס לשירות בסוף אותה מלחמה והיה לטנק המערכה הבריטי בשנות החמישים. הצורך להאריך את חייהם ולאפשר להם להתמודד בשדה הקרב שהשתנה בינתיים, הביא את התעשייה הצבאית בישראל להכניס בהם כמה שיפורים.

ראשון שופר השרמן, בו הוכנס בשנות החמישים תותח 75 מ"מ. תותח זה הוחלף בשנות השישים בחלק מהטנקים לתותח צרפתי בקוטר 105 מ"מ. מנוע הבנזין שלו הוחלף במנוע דיזל ומערכת ההסעה בעלת הזחל הצר הוחלפה במערכת זחלים רחבה יותר. בטנקי הצנטוריון הוחלף תותח ה-20 ליטראות לתותח דגם נאט"ו של 105 מ"מ, אך מנוע הבנזין ומערכת ההסעה הבלתי אמינה שלו, שטרם הוחלפו באותה עת, היו בעוכריו. על מד טווח ועל מערכות הכינון הממוחשבות הקיימות היום בטנקים, איש עדיין לא חלם.

צוותי הטנקים שהשתתפו ב"תקריות", היו בתחילה צוותים אקראיים ומתחלפים מתוך הפלוגות המבצעיות של גדוד 82 (צנטוריונים) וגדוד 52 (שרמנים). איני יודע ואיני יכול להעיד מה היה תהליך איוש צוותי הצנטוריונים בגדוד 82, אך בין צוותי השרמנים היתה בחצי השנה הראשונה של 1965 תחלופה רבה. אנשי הצוות הראשונים היו מפלוגתו הותיקה של בן שושן, אשר זכה בעצמו בצל"ש בתקרית תל דן השנייה ואליהם הצטרפו בהמשך אנשי צוות מהפלוגה המבצעית של לפידות. גם בתוך הצוותים היתה תחלופה רבה וחלק מאנשי הצוות לקחו חלק בתקרית אחת וחלקם במספר תקריות.

באפריל 1965 הועבר גדוד 52 (השרמנים) מחטיבה 7 לחטיבה 14. מפקד החטיבה היה מוסא פלד, שחזר מהשתלמות שריון מתקדמת בפורט נוקס בארה"ב. פלד, שהיה איש צבא מקצועי מאוד, מצא שפה משותפת עם טליק מפקד הגייס ועם דדו אלוף הפיקוד, ובמקביל לעיסוקיו בארגון החטיבה החדשה החל להיות מעורב בהפעלתם המבצעית של צוותי הטנקים בתקריות האש.

בגדוד 52 שהועבר תחת פיקודו, דרש פלד להפסיק את תחלופת הצוותים הלוקחים חלק ב"תקריות" הללו, והורה לייעד לכך ארבעה צוותים קבועים. בתחילה היו אלו צוותים מהפלוגה המבצעית של לפידות, אך כיוון שאנשיה היו בסוף שירותם הסדיר, החליפו אותם ביולי צוותים מהפלוגה של שילה ששון, שסיימה את אימון ההקמה והפכה למבצעית.

בבחירת הצוותים הושם דגש על איתור התותחנים הטובים ביותר. התותחן הראשון שנבחר היה יצחק קררו, שהתבלט ביכולותיו כבר בעת האימונים. שילה עצמו, שנודע בכינוי "עין הנץ", החל בתקופה זו ללוות את הצוותים ולשמש בתקריות כבקר אש המסייע מהקרקע בתיקוני הירי לתותחנים ולמפקדי הטנקים.

תוכנית ההטיה הסורית

שילוב החשיבה השריונאית של טליק, דדו ופלד, היה פורה מאוד והניב טכניקות ירי, ששיפרו את מהירות הפגיעה של הטנקים ואת יכולת בקרת האש של התותחנים והמפקדים. אחת הטכניקות שהוכנסה היתה "ירי בצמדים", כאשר "הצמד" הורכב מטנק שרמן וטנק צנטוריון, שהיו יורים יחד על אותה מטרה. השוני בסוגי הפגזים שירה כל טנק והשוני באפקט הפגיעה של כל אחד מהפגזים, אפשרו לתותחנים, למפקדי הטנקים ולמ"פ שהוצמד לכל "צמד" כזה כבקר אש קרקעי, לאתר את נקודת הפגיעה של כל טנק ולסייע בתיקוני האש הנדרשים.

הפעילות כנגד תוכנית ההטיה הסורית, שהחלה בנובמבר 1964, צברה תאוצה במהלך שנת 1965. בחודש מרץ נפגעו הכלים שעבדו במורדות הר דב, ובעקבות הפגיעה בהם הרחיקו הסורים את העבודות למרחק שנראה להם כאילו הוא מחוץ לטווח הירי של הטנקים – לאיזור בית המכס שמעל גשר בנות יעקב. למרות המרחק של כשישה ק"מ, נפגע בחודש מאי הציוד גם כאן.

משחקי החתול והעכבר נמשכו, ושוב הרחיקו הסורים את העבודות לאיזור קובת קרעה שמול גזרת כורזים, והפעם למרחק של כ-11 ק"מ. מרחק זה היה אז בקצה טווח הארטילריה של צה"ל, והוחלט לנסות לבצע "ירי עקיף" של טנקים, שיירו לטווחים הארוכים אליהם לא מיועד לירות תותח הטנק.

הניסוי הצליח ופותחה טכניקת ירי מתאימה, שהסתייעה בבקרת אש ממטוס פייפר שהיה באוויר. לאחר אימון צוותי הטנקים בנגב וביצוע הכנות לירי, שכללו רמפות משופעות מאדני עץ של פסי רכבת עבור הטנקים היורים על ציוד ההטיה, התחוללה ב-12 באוגוסט "תקרית" בהיקף נרחב  (מבצע מוקד). במהלך "התקרית" נפגעו כמה טנקים סורים שהיו במוצבי שפך הירדן, ונפגע ציוד ההנדסה הסורי שעבד במרחק של 11 ק"מ (טווח שטנקים מעולם לא ירו אליו קודם לכן).

היתה זו התקרית הראשונה בה נטלתי חלק. הפעם לא שיחק לנו המזל עד הסוף. במהלך התקרית [ראו כאן – הצלף והמג"ד] נפגע אחד מטנקי הצנטוריון בו שימש האלוף טל כתותחן וסא"ל אושרי, מג"ד 82, ששימש כאן כמפקד הטנק נפצע קשה מאוד בראשו.

"תקרית" ג'לבינה 1966 (חלקת ה-120 דונם)

לאחר התקרית הגדולה בכורזים באוגוסט 1965, האטו הסורים את קצב העבודה באיזור קובת קרעה. בסתיו של אותה שנה העבירו את כל הציוד לאיזור עבודות חדש ומרוחק הרבה יותר – לעין סופירה שממזרח לכינרת, במרחק של כ-19 ק"מ. מאחר שהעבודות בתוכנית ההטיה של סוריה נמשכו, היה זה רק עניין של זמן עד שתנסה ישראל פעם נוספת להפסיקן.

החורף הגיע ואיתו השאלה כיצד להגיב על המשך העבודות של הסורים, שהתנהלו במרחק רב כל כך. הפיתרון הזמין ביותר היה בהפעלת מטוסי חיל האוויר, אך בפני הצמרת המדינית/ביטחונית עמדה השאלה כיצד לעשות זאת מבלי שישראל תיחשב כתוקפן בעיני משקיפי האו"ם, שהיו מדווחים על הנעשה בשטח ישירות למועצת הביטחון.

גם הפעם החליטה הממשלה לקבל את המלצת צה"ל ולהשתמש להתנעת "התקרית" בעבודות שיבוצעו בשטח מפורז, שזכה לכינוי "חלקת 120 הדונם", ונמצא בשוליים המזרחיים של עמק החולה, מתחת למוצבי דרדרה, ג'לבינה ותל הילאל.

מניסיון העבר, כמעט כל כניסה לשטח זה היתה מתפתחת לתקרית נרחבת ולא פעם הופגזו במהלכה היישובים הסמוכים – חולתה, יסוד המעלה, גדות, משמר הירדן ואחרים. מכיוון שמדובר היה בחלקה בעייתית ועל מנת להימנע מהצורך להיכנס אליה כל פעם מחדש, הוחלט להכין את השטח לנטיעה של עצי אקליפטוס, דבר שיחסוך את הצורך בכניסה לשטח בעתיד. היה ברור כי פעילות זו לא תעבור בשקט ועל חיל האוויר הוטל לשתק את מקורות האש הסורית, במידה ותיפתח על הישובים, ותוך כדי כך לפגוע ולהשמיד את הציוד ההנדסי בתוואי ההטייה. בישיבת הממשלה שעסקה בנושא אמר ראש הממשלה אשכול: "בשביל האווירונים, עשרה ק"מ נוספים זה עניין של רגע או שניים".

מיקום חלקת 120 הדונם

"חלקת ה-120 דונם" היתה חלקה מאורכת שנפרשה מצידו המזרחי של כביש צר, שחיבר את גדות עם גונן ונסלל עם סיום ייבוש אגם החולה. במהלך סלילתו נהרגו מאש הסורים שבעה פועלים של מע"צ (מחלקת עבודות ציבוריות), ומכאן קיבל הכביש את שמו – "כביש מע"צ" או דרך הביטחון. הכביש שימש בעיקר לתנועה של חקלאים, שעסקו בעיבוד אדמות החולה. מכיוון שהיה קרוב מאוד למוצבים הסורים, ניטעו משני צדדיו שדרות עצי אקליפטוס, שנועדו להסתיר את תנועת החקלאים וכוחות הביטחון.

הכביש עבר את הירדן מצידו המערבי לצידו המזרחי על גשר ביילי ("גשר הפקק"), שהונח בקצה הדרומי של אגם החולה, מעל ערוץ הירדן שנחפר והועמק כחלק מפעולות הייבוש. הגשר היה חשוף לתצפית מהמוצבים הסוריים ג'לבינה ודוריג'את, ולמשקיפי האו"ם שישבו בג'לבינה.

ההכנות לתקרית החלו בראשית פברואר 1966 וכללו תצפיות על מוצבי ג'לבינה ותל הילאל, איתור ולימוד מיקומם של כלי הנשק השונים, בחירת מיקום לעמדות הטנקים וכלי הנשק האחרים, ועוד פעולות רבות אחרות.

במוצב תל הילאל אותרו עמדות הנק"ל ועמדת תול"ר אחת, אשר קרבתו המסוכנת לשטח העבודות הפכה אותו למטרה מועדפת. בג'לבינה, שהיה מוצב גדול הרבה יותר, אותרו בנוסף לעמדות הנק"ל שני טנקים ועמדת תול"ר נוספת. בתכנון עמדות הטנקים לפני התקרית, נלקחה בחשבון המגבלה של טנקי הצנטוריון, שאינם יכולים לעבור על גשר הפקק בגלל רוחבם ומשקלם. הוחלט להעביר על גשר הביילי שני טנקי שרמן, כדי להציבם בשדרת האקליפטוסים של כביש מע"צ ממזרח לירדן, ולמקם שני צנטוריונים בעמדות ממערב לירדן.

העברת טנקי השרמן על גשר הפקק לא היתה פשוטה, בגלל קרבתו למוצב ג'לבינה והיותו חשוף. הרעש של שרשראות הטנק על קורות העץ של הגשר וחריקת מבנה הברזל שלו, נראו לנו כבעיה הדורשת תשומת לב מיוחדת. כדי לבחון את עוצמת הרעש, תרגלנו מעבר כזה על גבי גשר ביילי במרכז הארץ. ראינו שנסיעה רצופה בהילוך ראשון ללא גז, גורמת להרבה פחות רעש מהמצופה.

הטנקים הועברו מספר לילות לפני מועד "התקרית", ובעת המעבר על הגשר הופעלו רעשי רקע במקומות אחרים, כדי שיסיטו ממנו את תשומת הלב. שני הטנקים שהועברו הוסתרו תחת רשתות הסוואה ממערב לכביש מע"ץ, על "דרך החביות" הוותיקה שחיברה בעבר את חולתה עם היאחזות הנח"ל באשמורה.

עמדות הטנקים נחפרו בשדרת האקליפטוסים המזרחית של "כביש מע"צ", שתעלת הניקוז המזרחית של מפעל ייבוש החולה הפרידה בינה לבין חלקת ה-120 דונם. חפירת העמדות חייבה לעקור מספר עצי אקליפטוס בשדרה זו, כדי שניתן יהיה להכין מחפורת שתאפשר לטנק לנוע בתוכה מהכביש, להוציא את התותח בין שני עצי אקליפטוס בשורה הקדמית – ולירות.

דרך מע"צ, כיום כביש 918

כמובן שהיה בכך סיכון גדול מכיוון שהמרווח בין האקליפטוסים בשורה הקדמית הגביל את יכולת הצידוד של הטנק ואת יכולת בחירת המטרות. מסיבה זו נחפרה עמדה אחת בזווית שתאפשר לאחד הטנקים לירות על התול"ר בתל הילאל, ועמדה שנייה בזווית שתאפשר לטנק האחר לירות על הטנק הצפוני במוצב ג'לבינה. הטנק בצידו הדרומי של מוצב ג'לבינה הושאר לטיפול הצנטוריונים.

כמו בכל "התקריות" היו מפקדי הטנקים קצינים. על טנק השרמן שנועד לטפל בתל הילאל פיקד ישראל גוטמן (גוצי) מקיבוץ מעגן. אני הייתי מפקד הטנק השני. התותחן בצוות שלי היה יצחק קררו (תותחן מעולה מהליגה של שלום כהן, שזכה לפרסום באותה תקופה). המ"פ שנועד לשמש כבקר קרקעי שלנו היה שילה ששון. את הזמן עד למועד "התקרית", העברנו בהמתנה תחת רשתות ההסוואה. מדי פעם ניגשנו לצפות על השטח מהעמדות הריקות.

מועד "התקרית" נקבע ל-13.2.1966. בסיור שערך דדו בעמדות הירי ביום שקדם לתקרית, הצבענו בפניו על בעיה שהציקה לנו ולא התאפשר לנו לבדוק אותה: האם הטנקים לא ישקעו בתוך העמדות שנחפרו באדמת החולה הרטובה?

הפיתרון שהציע אחד הקצינים שליוו אותו היה לרפד את קרקעית העמדות בגזעי האקליפטוסים שנעקרו, כדי שימנעו את השקיעה. הפיתרון התקבל וחלק מגזעי האקליפטוס שנעקרו הונחו על קרקעית העמדות. כמו בכל הלילות שקדמו לתקרית, אובטחו העמדות על-ידי חיילי גולני שביצעו מארבים באיזור.

מאחר שהוחלט לכוון את תחילתה של "התקרית" לשעות הבוקר המאוחרות, בהן השמש כבר אינה מסנוורת, כונסה בבוקרו של היום ועדת השרים לענייני ביטחון כדי לאשר את הפעולה ממש לפני תחילתה. בישיבה הסביר אשכול לנוכחים, כי קיימת סבירות גבוהה שעל ירי טנקים וארטילריה על מוצביהם, ירחיבו הסורים את מעגל התגובה ויירו על יישובים ישראלים. במקרה כזה, יפעל חיל האוויר נגד מקורות הירי, ובהזדמנות זו כדבריו – "האווירונים 'יטעו' ויגיעו לטרקטורים שעובדים בהטיה".

גשר הפקק לאחר מלחמת ששת הימים [מאלבום משפחת דורי]

בדיון שהתפתח בעקבות דבריו, אושרה הפעולה הקרקעית, אך לחיל האוויר אושר במקרה של ירי על יישובים לתקוף בשלב הראשון רק את מקורות הירי. לגבי פגיעה בציוד ההטיה, הוחלט כי יידרש אישור נוסף של ראש הממשלה.

קפה של בוקר הוכן מחוץ לטנקים, שרשתות ההסוואה עדיין לא הוסרו מהם. מזג האוויר היה נאה, אבל הקור של פברואר בסביבה הלחה של החולה היה חודר עצמות. שכבות הלבוש החורפי ובעיקר המעילים שלבשנו, סירבלו את אפשרות התנועה.

מעל המעילים חגרנו רתמות חילוץ (כמו של סנפלינג) עם ידית משיכה בצווארון. רתמות שפותחו כלקח מהתקרית באוגוסט, בה היה קושי לשלוף את סא"ל אושרי מהטנק לאחר שנפצע (הרתמה החיצונית הזו, התפורה היום בתוך סרבל הטנקיסטים, היתה הסיבה העיקרית להכנסת הסרבל עם הרצועות הפנימיות כלבוש חובה, לאחר שהסתבר בכמה אירועים, שרתמת החילוץ הנחגרת על הבגדים מסתבכת בכל דבר בולט בצריח, ומספר אנשי צוות נפצעו כתוצאה מכך).

המחלקה המיוחדת בגדוד 52 בשנת 1966. אבישי הדרי עומד מימין. במרכז עם כומתה המ"פ ששון שילה

בשעות הצהרים הוכנס טרקטור לחלקה, וממוצב ג'לבינה נשמע צרור ראשון של ירי מקלע כבד. קיבלנו הוראה לקפל רשתות הסוואה ולנוע לכיוון העמדות. נענו על דרך החביות, שנסללה עוד בשנות ה-50 על גבי חביות שהונחו על קרקעית האגם. הדרך הזו שבאה מכיוון חולתה, חצתה את כביש מע"צ והמשיכה מעל תעלת הניקוז המזרחית למוצב אשמורה (כיום חניון קק"ל).

הגענו עם הדרך לכביש מע"צ והתפצלנו. העמדה של גוצי היתה כ-200 מטר מצפון לדרך החוצה את כביש מע"צ, והעמדה שלי כ-100 מטר מדרום לה.

כשהתחלתי לרדת מהכביש לעמדה החפורה, הרגשתי כי הקרקע לא יציבה. חשבתי שזה בגלל גזעי העץ שהונחו בתוכה, אבל אז שמעתי את גוצי מזהיר אותי בקשר לא להיכנס לעמדה, כיוון שהוא נכנס לעמדה שלו ושקע בה למרות בולי העץ. מהדיווח שלו הסתבר כי ניסיונותיו להיחלץ לאחור, גרמו לו לשקוע עמוק יותר, והוא תקוע כל כך עמוק שלא יוכל להיחלץ בכוחות עצמו, ללא גרירה, ובוודאי שלא להגיע למצב של ירי. הספקתי לעצור בטרם שקעתי גם אני בעמדה. לאחר כמה ניסיונות הצלחתי להיחלץ לאחור.

ברשת הקשר אפשר היה לשמוע את הלחץ בחפ"ק שהתמקם לא רחוק מאיתנו, ובו ישבו רבין, דדו, טליק ומוסא פלד. שני הטנקים לא יכולים לירות מעמדותיהם והטרקטור העובד בשטח מתקרב לתל הילאל ומסתכן בפגיעה מהתול"ר. ידעתי שהמקום היחידי שבו יש פתח בין האקליפטוסים, שממנו אוכל לירות לכיוון תל הילאל, הוא הקטע החשוף שבו דרך החביות חוצה את תעלת הניקוז המזרחית.

הודעתי בקשר שאני מחליף עמדה ועובר לשם. הגעתי אל הדרך החוצה וראיתי שאנחנו חייבים להתקדם לכיוון התעלה המזרחית, כדי שנוכל לירות לכיוון תל הילאל, שעדיין היה מוסתר על-ידי העצים. היה לי ברור שבנקודה בה הוא ייחשף אלינו, אנחנו  לגמרי חשופים אליו בטווח קצר מאוד, והשאלה היא מי יהיה זריז יותר ויירה ראשון.

את מספר המטרים המועט על הדרך החשופה עשינו לאט ובמתח רב. ברגע שהתגלה התול"ר ירינו פגז ראשון, שאומנם לא פגע, אבל הפתיע את צוות התול"ר, שהיה מרוכז בטרקטור. פגז מהיר שירינו מייד אחריו התפוצץ על יד התול"ר ושיתק אותו, והפגז השלישי השלים את העבודה.

הירי מהדרך חשף אותנו חלקית לטנק הסורי, שהיה בחלק הצפוני של מוצב ג'לבינה. הטנק הזה ירה פגז שהחטיא אותנו, אבל לירות אל הטנק הזה לא יכולנו כיוון שהיה עץ שהפריע לצידוד. עשינו רוורס מהיר חזרה לכביש מע"צ כדי להתנתק מהטנק הסורי, אבל הסורים לא ויתרו והחלו להפגיז את המקום במרגמות כבדות. חלק מהפגזים פגעו בענפי האקליפטוסים והתפוצצו בגובה, דבר שהפך את ההפגזה למסוכנת הרבה יותר.

תקרית ה-120 דונם, 1966 ["על המשמר"]

אחד הפגזים פגע בעץ בקרבת הטנק. מעוצמת הפיצוץ התעקם מדף כיפת המפקד ונסגר עליי, כשאני עם חצי גוף בחוץ. נלכדתי לחוץ על-ידי המדף העקום של כיפת המפקד, מבלי יכולת לפתוח אותו ולהשתחרר. שכבות הבגדים והמעיל שלבשתי הצילו את צלעותיי ממעיכה מוחלטת. משענת כיסא התותחן עליה עמדתי, נשברה בעת הפיצוץ ונשארתי לכוד בפלג גופי העליון, כשרגליי באוויר בתוך הצריח ואני בקושי מצליח לנשום.

הצוות שנזרק בתוך הצריח מעוצמת הפיצוץ, התאושש וניסה לעזור לי. הטען-קשר ניסה להניח את רגליי על סל התותח, כדי שלא אהיה תלוי באוויר והתותחן צודד את התותח הצידה כדי לאפשר לנהג ולמקלען לפתוח את תאיהם ולצאת.

צידוד התותח סיבך את המצב עוד יותר. רתמת החילוץ של הטען-קשר נתפסה בצידוד והוא נפצע קשה בידו בעת שניסה לשחרר את הרתמה. גוצי, מפקד הטנק השני, שהגיע אלינו ברגל כדי לארגן את חילוץ הטנק השקוע שלו, הבחין בנעשה, טיפס על הטנק ובעזרת "מפתח הכיס" (שם היתולי למוט ברזל גדול וכבד ששימש למתיחת זחל הטנק) הצליח לשחרר קצת את המדף העקום ואני נפלתי לתוך הצריח, על התותחן והטען-קשר הפצוע.

לאחר שהתאוששתי ולקחתי טיפת אוויר התחלנו לטפל בטען-קשר הפצוע ובחילוצו מהטנק. ההפגזה לא פסקה לרגע. לאחר שפונה הטען-קשר, נשאר איתי גוצי בטנק כדי להחליפו. בינתיים, הצנטוריונים שהיו מעברו השני של הירדן, פגעו בטנק שהיה בחלק הדרומי של ג'לבינה, אבל לטנק בחלק הצפוני לא היתה להם זווית ירי.

בעזרת פטיש 5 קילו נאלצנו לשבור את מדף כיפת המפקד שיצא מכלל שימוש, כדי לפתוח אותו לגמרי. המקלע שהיה על הצריח וכל הזיווד החיצוני עפו מהטנק כתוצאה מפגיעת פגזי המרגמות, ומה שנשאר מבחוץ היו שכבות של פיח ופגיעות מרסיסים בכל מקום.

בעוד ההפגזה נמשכת, חזרנו לעמדה שהוכנה מראש, אשר רק ממנה ניתן היה לירות על הטנק בחלק הצפוני של ג'לבינה. חששנו שנשקע במחפורת אם ניכנס אליה, וכדי למנוע זאת החלטנו להכניס לעמדה גזעי עצים נוספים. מהר מאוד הסתבר לנו שזה כלל לא פשוט. מדובר בגזעים כבדים, שלא היו לנו כלים לחתוך אותם. בתחילה ניסינו גוצי ואני לגרור לבד את הגזעים, וכשלא הצלחנו, יצאו אנשי הצוות האחרים מהטנק ובכוחות משותפים גררנו כמה מהם לעמדה.

איזור התקרית בג'לבינה [מתוך מחקר גבי שריג, ארכיון הגולן]

התמונה של אנשי צוות טנק מנסים לגרור גזעי עץ כבדים תוך כדי הפגזה, היתה תמונה סוריאליסטית שלא תישכח. גזעי העצים שהצלחנו לגרור הונחו על גבי הקודמים, ולמרות זאת עדיין לא סמכתי עליהם וחששתי לשקוע.

ניסיתי להימנע מהשקיעה על-ידי נסיעה עם שרשרת אחת בתוך העמדה והשרשרת השנייה בחוץ. התקדמנו לשורת העצים הקדמית, כאשר הטנק נטוי בשיפוע חד ימינה. השרשרת הימנית על בולי העץ שבתוך העמדה והשרשרת השמאלית בחוץ. הזווית בה היה נטוי הטנק ומשקלו הרב של התותח הארוך בטנק ה-M-51, היקשו מאוד על המערכת ההידראולית להחזיק את התותח שלא ישקע ימינה.

כשעצרנו בעמדת הירי, אמר לי התותחן קררו בקשר הפנים: "אני לא יכול לירות, התותח בורח לי ימינה בגלל השיפוע".

ידעתי שזו האפשרות היחידה לירות ואמרתי לו להטות את התותח שמאלה מהמטרה, לתת לו לגלוש וללחוץ על מתג הירי בעת שצלב הטלסקופ של התותח הגולש ימינה, יהיה על המטרה.

הפגז הראשון פגע מימין ולכן אמרתי לו בפגז השני לירות קצת לפני שהצלב הגולש מגיע למטרה. הפגיעה היתה קרובה יותר, אך עדיין מימין למטרה. בפגז השלישי אמרתי לו להכפיל את המרחק מהצלב בעת הירי, ולמרות שהפקודה נשמעה כמעט הזויה, התוצאה המפתיעה היתה פגיעה.

עכשיו, כשמצא קררו את המרחק (הרב, צריך לומר) משמאל לצלב, בו עליו לירות כדי לפגוע, חזרנו על כך עוד פעמים מספר, עד שהטנק הסורי התלקח. השמחה ברשת הקשר בה עקבו אחרי הירי הבלתי שגרתי הזה היתה גדולה. לאחר שהטנק בער, המשכנו לירות באותה שיטה ובאותה זווית מטורפת שבה עמדנו, והשמדנו מטרות נוספות.

אש על ג'לבינה. מעריב 14 בפברואר 1966

התערבות האו"ם הפסיקה את הירי ונוכחות המטוסים הרתיעה כנראה את הסורים, שנמנעו מלירות על היישובים. אומנם המטרות בג'לבינה ותל הילאל נפגעו, אך המטרה להשמיד את הציוד ההנדסי שעבד בתוואי ההטיה הסורי על-ידי חיל האויר לא הושגה.

קולות הירי והפיצוצים נשמעו בכל אצבע הגליל. לאחר שפסקה האש יצאו תושבים רבים לצפות בשני הטנקים הסורים שהמשיכו לבעור ולהתפוצץ עוד שעות רבות.

עם רדת החשיכה חילצנו את הטנק של גוצי ששקע, ובמהלך הלילה העברנו את הטנקים חזרה למחנה פילון בראש פינה, שם היו מאוחסנים.

המסעדה העגולה כיום

למחרת אחר-הצהריים הגיע אלינו למחנה פילון שליח שנשלח על-ידי בעל המסעדה העגולה הנמצאת בקומה השנייה של תחנת "דלק" בצומת ראש פינה. הבחור הזמין אותנו לארוחת ערב שעורך לכבודנו בעל המסעדה.

ההזמנה הפתיעה אותנו. בשעה היעודה ירדנו למסעדה עם המ"פ שילה ששון בטנדר הוויליס שלו. במסעדה קיבל אותנו בשמחה רבה בעל המקום והודיע לנו שהכין לכבודנו תבשיל מיוחד – ג'לבינה בתנור. היה טעים.

כעבור עשרה ימים זומן הצוות ללשכתו של מוסא פלד, שהיה בעת "התקרית" בחפ"ק שהתמקם לא רחוק מאיתנו. בטקס קצר בלשכה, קיבל כל אחד מאיתנו מעטפה ובה מכתב מודפס על נייר משרדי פשוט, המציין לשבח את פעילות הצוות בתקרית זו. שמחנו.

איש לא קרא עד אז לצוותי הטנקים, שלקחו חלק בתקריות "המחלקה המיוחדת". השם הזה דבק בנו בעקבות הצל"ש שהעניק לנו מוסא פלד לאחר תקרית ג'לבינה, ובו כתב: "ציון לשבח לצוות הטנק מהמחלקה המיוחדת בגדוד 52".

מקבלי הצל"ש על תקרית ג'לבינה

חשבון לא סגור: תקרית האון – 30.03.1966

המטרה העיקרית של תקרית ג'לבינה לא הושגה. הסורים נמנעו מהרחבת מעגל הירי אל היישובים שסביב איזור התקרית וחיל האוויר לא הופעל להשמדת ציוד ההטיה הסורי, כחלק מהתגובה על ירי כזה.

בפיקוד צפון חיכו לעיתוי המתאים כדי לחזור ולהתניע "תקרית", שתאפשר לחיל האוויר לפגוע בהטיה הסורית. לא היה צורך בהמתנה ממושכת. שורה רצופה של אירועים התרחשו בימים הבאים לכל אורך הגזרה, מהמפורז הצפוני ליד דן, דרך המפורז המרכזי מגונן עד אלמגור, ועד למפורז הדרומי באיזור האון/תל קציר. אירועים אלו כללו ירי על עובדים בשדות, מיקוש דרכים, חבלה בתשתיות חקלאיות, ירי על סירות דייג בכינרת וחדירת עדרים סורים.

ידיה של ועדת שביתת הנשק (ועש"ן) הישראלית-סורית מלאו עבודה. פקחי האו"ם התרוצצו מאירוע לאירוע מבלי יכולת להשקיט את השטח.

התגובות על אירועים אלו, דרשו העברת טנקים מהירה מסככת האחסנה במחנה פילון לגזרות השונות לאורך הגבול הסורי, דבר שהפך להיות מורכב ומסובך בעיקר בגלל קטע הכביש הצר והמפותל שבין צומת עמיעד לטבחה, שהיה אז ציר התנועה העיקרי לאצבע הגליל. מובילי הטנקים המיושנים של צה"ל התקשו להתמודד עם קטע הכביש הזה, ולכן הוחלט לקצר את טווחי ההובלה ולאחסן לצורך תגובה מהירה בשטחים המפורזים בעמק הירדן שני טנקי שרמן ושני טנקי צנטוריון נוספים במחנה נח"ל 902, ששכן בחצר כינרת.

ב-29 למרץ 1966 הסלים אירוע ירי ממוצבי חירבת ביטין ועמרת עז א-דין (היום מבוא חמה) לכיוון חלקה 53 המצויה בסמוך מאוד לקיבוץ האון, מצידו המזרחי של הכביש לעין גב. באירוע זה נפצע הטרקטוריסט שמואל שפי, חבר קיבוץ האון, ועל אירוע זה הוחלט להגיב בצורה חריפה על-ידי הפעלת טנקים.

להחלטה על התגובה החריפה היו מספר שיקולים. ראשית, היה זה שבוע לפני פסח וברקע פסטיבל עין גב המסורתי, המביא תנועה רבה של מבקרים בכביש לקיבוץ. תגובה חריפה תבטיח שקט לפרק זמן מסוים באיזור הבעייתי הזה, שבו הסורים משקיפים על הכביש ממרומי המצוק.

באדום: חלקות המריבה של קיבוץ האון

שנית, קיימת סבירות גבוהה שקירבת החלקה לקיבוץ האון, תרחיב את האש הסורית גם לתחומי המשק והדבר יאפשר התערבות של חיל האוויר, שיוכל באותה הזדמנות לפגוע גם בציוד ההנדסי העובד בתוואי ההטיה הסורי, הפעם בזירה קרובה הרבה יותר לאתר העבודות הסוריות.

את הימים שלפני התקרית עשינו במחנה פילון ליד ראש פינה, בכוננות ליציאה מיידית לגזרת חולתה, שהתחממה מאוד בעקבות "התקרית" בחלקת 120 דונם.

ב-29 לאפריל בשעות אחה"צ קיבלנו פקודה לעזוב הכל ולהוריד מיד שני צוותים לבסיס הנח"ל בחצר כינרת, כדי להכין שני טנקים לפעילות מיידית. נדחסנו כולנו בצפיפות רבה בארגז טנדר הוויליס של המ"פ שילה ששון, ולאחר שסגרנו את הברזנט האחורי (מחשש לעינא בישא של המשטרה הצבאית) יצאנו לדרך.

באחד הסיבובים בין צומת עמיעד לחוות ורד הגליל איבד הטנדר העמוס מעל המותר את אחיזתו בכביש והרגשנו כיצד הוא מתהפך "בסלאו מושן" ונעצר, כשהוא מונח על הגג. למזלנו, הצפיפות הרבה בארגז הטנדר וההתהפכות האיטית מנעו פגיעה רצינית. התגלגלנו אחד על השני והברזנט שנקשר על פתח ארגז הרכב מאחור שמר עלינו שלא נעוף החוצה. קומנדקר של החטיבה המרחבית, שהיה בדרכו לטבריה ונעצר לידינו לראות מה קרה, "גויס" להסיע אותנו לכינרת. הוויליס ההפוך נשאר לטיפולה של הסדנה בראש פינה.

הטנקים בחצר כינרת היו מזוודים ומחומשים, ונותר לנו רק לבצע בהם בדיקות תקינות, נשק, תיאומי כוונות וכד'. כיוון שהאיזור היה אחרי יום של חילופי יריות והאו"מניקים עדיין עברו מדי פעם בכביש, נאלצנו לחכות לחצות הלילה כדי להעמיס את הטנקים על המובילים.

לאחר שנחסמו כל הכבישים באיזור, הועברו הטנקים לקרבת קיבוץ האון. עמדות הירי של הטנקים נקבעו בגבעת תל קציר הישנה, המצויה בין תל קציר להאון. מכיוון שלא היה ברור כיצד תתפתח התקרית ואם נגיע למצב שניתן יהיה לעשות שימוש בטנקים, הם לא הוצבו בעמדות הירי, אלא במדרון אחורי בשטח מת, שאינו נצפה מכיוון מוצבי הרמה. ליד עמדות הירי שלנו, הוצב לראשונה גם זחל"ם נושא טילי נ"ט צרפתיים – SS11.

אבטחה של טרקטור משוריין בשדות האון [צלם לא ידוע]

תחילת החריש בחלקה 53 נקבע לשעה 11:00, על מנת ששמש הבוקר לא תסנוור – בעיקר כשמדובר היה בירי על מוצבים המצויים מזרחית לנו ובגובה רב. את שעות הבוקר ניצלנו – שילה ששון, איתן עומרי משער העמקים שהחליף את ישראל גוטמן (גוצי) כמפקד הטנק השני, שני התותחנים ואנוכי, לתצפית על המוצבים שמעלינו, בניסיון לאתר את עמדות הטנקים שהיו בהם. במוצב עמרת עז א-דין איתרנו בקלות טנק שעמד בתוך עמדה בנויה, כאילו לא ניסו כלל להסתירו או להסוותו. עמדות של טנקים אחרים לא זיהינו בשלב זה, למרות שסומנו במפות המודיעין של הפיקוד שהועברו לשילה ששון.

בשעות הבוקר המאוחרות, עוד בטרם הוכנס הטרקטור והחלה התקרית, אירעה התקלה הראשונה. סביב זחל"ם טילי הנ"ט התקבצה קבוצה של קצינים בכירים, שרצו לראות את "הפלא החדש". צפינו בהם ממקומנו וראינו מישהו על הזחל"ם מסביר להם משהו בהתלהבות רבה. את דבריו לא יכולנו לשמוע בגלל המרחק. בעוד הוא מדבר, הופעל לפתע אחד הטילים והתרומם בסיבוב מעגלי לגובה רב מעל הכינרת. ניתן היה לעקוב אחר מעופו, שהיה כמו כדור נותב. החרדה היכן יפול הטיל היתה גדולה, אך למרבה המזל הוא לא המשיך במעופו לטבריה, או לאחד הישובים בסביבה, אלא סיים את הסיבוב בנפילה למימי לכינרת.

האירוע הזה דרך את המערכת, למרות שלא היה ברור אם הסורים הבחינו בטיל או לא. קיפלנו במהירות את רשתות ההסוואה, אך עדיין לא עלינו לעמדות וחיכינו לראות האם יגיבו הסורים באש.

התגובה הסורית לא איחרה לבוא. עוד בטרם הוכנס הטרקטור לשטח, נחת מטח מדויק של פגזי מרגמה על האיזור המוסתר בו שהו הטנקים. עזבנו את המקום שבו היינו ועברנו לעמדות המתנה מוסתרות במקום אחר. מטח פגזי המרגמה ליווה אותנו גם למקום החדש, כאילו מישהו צופה בנו ומכוון את אש המרגמות. זה נראה מוזר, ושוב נאלצנו לשנות מקום ופגזי המרגמה רודפים אחרינו.

בחפ"ק הבינו שמישהו כנראה צופה בנו מאחור ומוסר לסורים על מיקומנו. "החשודים" המיידיים היו אנשי האו"ם, שלא פעם היו צופים על הגזרה מתצפית הנוף המצויה עד היום בשולי הכביש העולה מהמושבה כינרת, לא רחוק מצומת אלומות. רכב שנשלח לצומת אלומות מבסיס הנח"ל בחצר כינרת, דיווח כי בתצפית ליד הכביש עומד רכב וויליס של האו"ם ולידו או"מניק עם משקפת, שצופה על השטח ומדבר בקשר. לא עבר זמן רב ומשאית שנסעה במורד הכביש "איבדה לפתע" את הבלמים והתנגשה ברכב האו"ם. אש המרגמות פסקה.

משקיף או"ם צופה על איזור דרום הרמה

בשלב זה הוחלט להכניס את הטרקטור לעבודה. הסורים הגיבו בירי מרגמות לכיוון הטרקטור, במטרה למנוע את המשך העבודות. הטרקטור המשוריין נע בין נפילות הפגזים והמשיך בעבודה. בשעה 13:00 הוחלט להחליף את הטרקטוריסט והטרקטור, וטרקטור אחר נכנס לשטח. הפעם לא שיחק המזל ופגז מרגמה שהתפוצץ בסמוך לטרקטור, העיף את הדלת המשוריינת שלו ופצע את הטרקטוריסט חביב טולדנו, שחולץ ופונה לבית החולים. הטרקטור הפך למטרה נייחת וממוצב עמרת עז א-דין נורה פגז בכינון ישיר לכיוונו. זה היה האות בשבילנו לפתוח באש.

הפגיעות שלנו היו מדויקות ואף ראינו חלקים מהטנק הסורי מתעופפים באוויר, אבל הטנק לא התלקח. טליק נכנס לרשת הקשר שלנו ונתן הוראה להמשיך לירות על הטנק עד שיבער. ירינו מספר פגזים נוספים, שראינו אותם פוגעים בוודאות, אבל הטנק לא רצה להתלקח. עברנו למטרות אחרות וחילופי האש התגברו. לירי המרגמות הצטרפו תותחי 122 מ"מ, שהיו ממוקמים מעבר לקו הרכס. בשולי החלקה נפגע ועלה באש טנדר, ועליו מיכל סולר לתדלוק הטרקטור. הלהבות נראו למרחוק.

תקרית האון במעריב, 30.3.1966

ההסלמה הזו לא הפתיעה איש בחפ"ק, שהיה ממוקם לא רחוק מאיתנו. מטוסי חיל האוויר שסבבו בשמיים, חיכו שהתגברות ההפגזה הסורית תגיע ליישוב עצמו, דבר שיאפשר להם לשתק את האש הסורית על-ידי פגיעה בסוללות הארטילריה שהיו ממוקמות עמוק יותר בעורף המוצבים, ובאותה הזדמנות לפגוע בציוד ההנדסי הפועל בתוואי ההטיה הסורית, אבל זה לא קרה.

הסורים למדו כנראה את כללי המשחק שאנחנו קבענו לעצמנו לגבי הפעלת חיל האוויר, ולמרות הירי הכבד לחלקה 53 ולסביבתה נזהרו שלא לירות לתוך המשק. בתיווך האו"ם הושגה הפסקת אש ותושבי היישובים ששהו במקלטים משעות הבוקר יצאו לנשום אוויר. המטוסים חזרו לבסיסם כלעומת שבאו, ופעם שנייה בתוך חודש וחצי לא נסגר החשבון.

היתה לנו הרגשה של החמצה. מראה של טנק סורי בוער במרומי המצוק של מוצב עמרת עז א-דין [כתבה על המוצב עמרת – ראו כאן], היה בוודאי גורם להרגשת הקלה ביישובי עמק הירדן, כפי שחווינו כמה שבועות קודם לכן בג'לבינה. אבל למרות הפגיעות המדויקות, הטנק לא התלקח.

האכזבה היתה גם מנת חלקם של טליק ודדו, שהגיעו אלינו כשהוכרזה הפסקת האש וניסו להבין מה קרה. טליק רתח מזעם על שלא המשכנו לירות על הטנק ודדו ניסה להרגיע אותו ואמר לו שבפירוש ראו את הטנק נפגע פעם אחר פעם, ומשום-מה הוא לא התלקח.

סוף דבר: השאלה מדוע הטנק הסורי בעמרת עז א-דין לא התלקח, למרות הפגיעות המדוייקות שפגענו בו, לא נתנה לי מנוח. חודשים ספורים לאחר התקרית השתחררתי מהשירות הסדיר. לרמת הגולן הגעתי רק אחרי שנכבשה במלחמת ששת הימים. מלחמה זו סיימתי בבית החולים לאחר שנפצעתי בקרב על קלע, בצפון הרמה.

כשהשתחררתי מבית החולים והתאפשר לי לסייר ברמה, הגעתי למוצב הסורי עמרת עז א-דין ואז נפתרה התעלומה. הטנק הסורי שבו פגענו היה גרוטאה של טנק פנצר, ללא מנוע וללא מזקו"ם, שהוצב בתוך עמדה מבוטנת כטנק דמה, שנועד למשוך את תשומת הלב שלנו מתותח נ"ט, שהוצב בעמדה מוסווית לא רחוק ממנו והוא היה זה שירה על הטרקטורים.

לשבחם של הסורים ייאמר שהפעם הם הצליחו לעבוד עלינו.

————————————————————————————————————————————————-

19 מחשבות על “ג'לבינה בתנור

  1. כל הכבוד אבישי עבודה יפה של הטנק בפגיעה למרות תנאים קשים לביצוע.
    בתמונה רואים עשן מהפגיעה בטנק הסורי הגדלתי אותה לא ראיתי את הטנק אבל מסתמן שהסתתר מאחורי הבית מה שמראה את הניבזות הסורית להחביא טנקים מאחורי בתים ולירות על בתים של אזרחים שלוים בצד הישראלי.

    אהבתי

  2. אבישי החזרת אותי יותר משני יובלות לעולם אחר . ברשימה שכתבת לא הזכרת את המוקש שפגע בינוש ובחבורתו .
    בתקרית בתל קציר ניסו לפגוע בטנק סורי בקו הרכס ולא הצליחו לפגוע, והוא נסוג.

    אהבתי

  3. עבודות ההטיה בעין סופרה המקום נמצא מתחת למושב נטור קילומטר וחצי ממנו ובפתחת מיצר ואדי אל על, אפשר לראות עדין שרידי עבודה. רשימה יפה ומכובדת מאוד.

    אהבתי

  4. כתבה נהדרת. כבוד ללוחמים.
    הערות:
    1. לא ברור מדוע הממשלה אישרה את 2 התקריות הדרומיות, בהם מרחק תוואי ההטיה הסורה היה 10 עד 20 ק"מ. בתקריות נטלנו סיכון שיהרגו לנו חילים ואזרחים, אבל 2 תקריות אלו כלל לא הועילו. הרי אפילו אם הסורים היו משלימים את חפירת קטע הדרומי של תעלת ההטיה, ממילא הסורים לא יכלו להשתמש בקטע זה כי לא אפשרנו להם לחפור בחלק הצפוני של תעלת ההטיה.
    2. מדוע לא שלחנו מטוס לצלם את הביצורים הסורים ? אם היה צילום אויר יתכן שהיו מזהים נכון את טנק הדמה הסורי.

    אהבתי

  5. לכל חובבי ההיסטוריה . אלו כתבות מדויקות ומפורטות. ראויות לכל שבח. כך יש להנציח את ההיסטוריה. לאבישי ברכות.
    כמובן שיש לציין את תפקוד הילדים/ החיילים שבצעו את המשימות. יורם.

    Liked by 1 person

  6. כתבה טובה ממקור ראשון וזה מה שיפה.
    בתור אנין טעם אני מתעניין בצד הקולינרי של כתבה מה היה תבשיל הג'לבינה בתנור?

    אהבתי

  7. תבשיל ג'לבינה בתנור נשמע מצוין, אני מנחש שזה היה מקלובה עם בשר כבש. חוץ מזה ג'לבינה עולה באש תמיד טוב לראות, כפר מרצחים של מה"ל סורי. לא רבות ההזדמנויות שלצה"ל יצא לפגוע בכפרים סוריים כמו שהם עשו לנו.
    רוזן.

    אהבתי

  8. העיקר שדורות של ישראלים גדלו על המיתוס לפיו הסורים תקפו שוב ושוב חקלאים שלווים, כשמתברר שלא פעם מדובר היה תרגיל מתוחכם של מדינת ישראל שנועד לחמם את הגזררה ולהביא למטרה אחרת לגמרי. לא שזה פסול, מותר פה ושם לעשות תרגילים שכאלה, אבל צריך תמיד להפנים את העובדה שלא כל מה שרואים ומבינים בהתרחשות מסוימת זה באמת מה שקורה ונאמן למה שמספרים לנו.

    אהבתי

    • נכון. בתקריות רבות הסורים ירו כתוצאה של פרובוקציה ישראלית אבל:
      1. הפרובוקציה היתה לרוב כניסת טרקטור או רכב ישראלי לשטח מפורז. האם זה מצדיק ירי מצד הסורים? האם זה מצדיק הפגזה סורית על ישובים ישראלים?
      2. לא היה שטח מפורז בצפון מזרח הכנרת, אבל הסורים ירו על סירות ישראליות כי החליטו שזה שלהם למרות שאין מחלוקת שכל חופי הכינרת היו בתוך הגבול הבינלאומי של ישראל.
      3. בראשית שנות החמישים הסורים השתלטו בכוח על איזורים ישראלים ללא שטחים מפורזים: חמת גדר (מוצא הירמוך לירדן) ובצפון תל עזאזיאת שחציו היה בשטח ישראל. ישראל היתה חלשה אז, והשלימה עם זה.
      4. לפני מלחמת ששת הימים ב 1967, יצאו מסוריה חוליות מחבלים לחבל בישראל, זאת בעידוד פומבי של סוריה.
      5. הפרויקט הסורי של הטיית יובלי הירדן, עמד לגזול מישראל חלק ניכר מההקצבה לפי תכנית האו"ם (תכנית ג'ונסטון) , הקצבה שבראשית שנות החמישים אושר ע"י ועדה טכנית של הליגה הערבית אבל אח"כ הליגה נסגה מכך. כמו כן, המנהיג הערבי החשוב ביותר, נשיא מצריים נאצר הבטיח לאמריקאים בשנות השישים שהערבים לא יצרכו יותר מיים מאשר לפי תכנית ג'ונסטון, אך פרויקט ההטיה הסורי עמד להפר הבטחה זו.

      מול כל אלה, האם אתה עדיין חושב שהיינו אז לא בסדר?

      אהבתי

      • לא שפטתי כאן על "בסדר" או "לא בסדר", להפך. רק ציינתי, שהמיתוס הרווח על "הסורים האכזריים", ששוב ושוב ירו לעבר הקיבוצים השלווים – לא מדויק, מאחר ובפעמים רבות מדובר היה בפרובוקציה מכוונת של ישראל, שנועדה לצורך שונה לגמרי. למעשה, תושבי העמק שימשו פה כדמויות קרטון במטווח, וכניצבים בסרט שלא הם היו הכוכבים שלו. לשם הדיוק, כדאי לתקן את ספרי ההיסטוריה. לא פסול לעשות תרגילים שכאלה, אבל אי אפשר לגדל דורות על בסיס סיפור לא נכון, ולהמשיך לספר אותו שוב ושוב (למשל על ידי לא מעט מדריכים שעומדים עם מטיילים על רמת הגולן ומסבירים ש"מפה ירו הסורים שוב ושוב לעבר תושבי הקיבוצים בעמק", בלי להסביר למה למעשה ירו).

        אהבתי

  9. הסורים השאירו לנו שדות חרוכים. תבוסתם במלחמה היתה הכרח המציאות. כבוד לכוחות שלחמו במלחמה בלתי אפשרית וניצחו וגאלו את הקיבוצים מהסיוט של המיפלצת.

    אהבתי

  10. בראשית – ברכות לאבישי הדרי על הכתבה המרתקת, המחדשת והמשכילה. יפה עשה אבישי ששילב את הרקע ההיסטורי רקע שבסופו של יום יצר את הדברים והווייתם.
    כמה הערות וביאורים לרקע הדברים.
    1. האמירה המקובלת של כוונת ישראל להזרים את מי הירדן שיוטו לתעלה מאזור מצד עטרת (תעלת ההטיה) על ידי המפעל שהוחל בביצועו ב- 1953, צריך להיבחן על רקע של יעילות כדאיות כלכלית מעבר לביצוע העבודות של תחילת המפעל בשטח מפורז – הורדת המים ושאיבתם למוביל הארצי בנקודת גובה 44 מעפ"י. ההיגיון הוא להזרים ישירת את המים לנ.ג. 44 עם תוספת מאוגר המים שבכנרת. ואולי זו הייתה הכוונה? צחוק ההיסטוריה, ההתנגדות הבין לאומית "הצילה" את הכנרת מהמלחה מסיבית ואולי בלתי הפיכה (המוביל המלוח ה.מ.מ. נבנה כשנתיים-שלוש שנים אחרי הפעלת המוביל הארצי ביולי 1964).
    2. הכנסת טנקים לשטחים המפורזים על ידי ישראל –
    א. בתקריות השונות בתל דן לא הוכנסו טנקים לשטח מפורז. תל דן לא היה בשטח המפורז הצפוני.
    ב. בתקרית ג'לבינה כן הועברו טנקים דרך השטח המפורז המרכזי/צפוני עקב הצורך להגיע לגשר הפקק. הירי של טנקים מאזור תעלת הביטחון (תעלת הניקוז ככתוב), נעשה ממערב לתעלה, שטח שלא היה מפורז. ממזרח לתעלה כן שטח מפורז.
    ג. בתקרית האון ב- 1966 כבר כן הוכנסו טנקים לשטח המפורז.
    ד. חשוב לדעת במה כן הייתה הפרה של הסכם שביתת הנשק. בהסכם זה נקבעו שני קווים שכונו – קווי (או אזורי) הפחתת הכוחות. קווים אלו היו במרחק של 6-5 ק"מ מקו הגבול הבין לאומי משני צדדיו. באזורים אלו נקבע איזה כלי נשק אסור להכניס לשטחים אלו (אגב, דגם זה נקבע, קיים ומיושם משנת 1974 בגולן).פרק זה בהסכם לא קוים על ידי הסורים לאורך זמן כאשר ישראל מגיבה לכך בהכנסת כוחות לאזור זה בהתאם להחלטתה ולאינטרסים שלה.
    3. תקריות לאורך הגבול – התקריות לאורך הגבול עברו תהליך אבולוציוני שנע מפעילות משותפת של הוש"ן עד 1951 (תקריות אל חמה ותל מוטילה) ועד לסדרה של הפצצות וקרבות אוויר ששיאן היה באפריל 1967. סדרת תקריות מתפתחות אלו כללה את עיבוד חלקות חקלאיות בשטחים המפורזים (שגם זו סוגיה שכדאי להתעמק בה), פריצת דרך הפטרולים לאורך הגבול בראשית שנות ה- 60, סיכול כוונת ארצות ערב(?) ובעיקר סוריה, לגרוע את זכויותיה של ישראל במקורות הירדן והכנרת (מפעל ההטיה – המלחמה על המים).
    אבולוציה זו של הסכם שביתת הנשק, הוא ביטוי לאי יכולתו של הסכם זה להתקיים לאורך זמן (להחזיק מים), מבלי להגיע להסכם שלום כפי שמציין נכון אבישי הדרי.
    4. תקריות לאורך הגבול – ראוי לזכור את הפרדוקס של אותם ימים, פרדוקס שלא נפתר עד היום) – כוחותינו השיבו אש ראשונים.
    איתן ישראלי

    אהבתי

  11. בעניין טנק הדמה בעמרת עז א-דין פנינו ליהודה שפר, שהיה קצין מודיעין אוויר של פיקוד צפון ב-1967 והיה ממפענחי התצ"אות. הלה השיב כי בצילום אוויר טנק דמה הוא טנק לכל דבר. "דמה נאמן צורה". לכן יש קושי למפענח.

    סיפר שבסיני לאחר הנסיגות מתעלת סואץ היה קמ"ן אוגדה 162 שהיתה אחראית על מעברי הגידי והמיתלה. האוגדה תוגברה ב"גדוד טנקים" שהיו יצוקים מפיברגלס. הם מוקמו בקדמת המעברים (מערבית). המצרים נהגו לצלם אותם במטוסי סוחוי שטסו מעל התעלה. כשחיל האויר היה מזהה המראה מטייסת הצילום שפר היה מורה להפשיל באופן אקראי חלק מרשתות ההסוואה. כוח התעסוקה היה מגיע לאתר ברכב, משאיר קוליסים, עושה אבק, מסיר 5-10 רשתות הסוואה, מותח יתדות של האוהלים ההודים. כך היה מקיים רושם שהמקום חי. אותו דבר עשה הקמ"ן של הגזרה השכנה. שני "גדודי טנקים" זו תוספת כוח שבוודאי נלקחה בחשבון, בפרט כשהדמאים הם "נאמני צורה".

    ובחזרה לתקופת 1967: שפר מספר שלסורים היתה פלוגת טנקים דמה בחורשות שממערב למסעאדה, אבל במשך 4 שנים מ-1963 עד 1967 הטנקים האלה לא "טופלו" ולכן זוהו בוודאות כדמאים. בעמרת עז א-דין ה"טנק" היה בתוך מוצב מאויש ו"טופל", מה עוד שהתותח שלידו ירה, כך שהדמה נראה אמין ודווח כאמיתי. תארו לכם מה היה קורה לו המודיעין היה מדווח עליו כדמה ובקרב בששת הימים הוא היה יורה?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s