להחזרה אחרי 40 שנה: תמונות מלבנון

13 תמונות שנלקחו ממשפחה בלבנון מעוניינות לחזור הביתה אחרי 40 שנים * יוני 1982 – המסע שהחל בצור ונמשך בעיירה חאלדה שמדרום לביירות, רוצה להסתיים באיתור בני המשפחה ובהשבת הצילומים * يبحث عن عائلة من بلدة خالدة عام 1982 في لبنان تعيد الصور لهم

תמונות משפחתיות מלבנון, מי מכיר? صور عائلية من لبنان مين يعلم؟

יולי 2021: מצאתי אצלי אלבום תמונות ישן ונשכח. היו בו צילומים שביצעתי במהלך מסע ללבנון ביוני 1982, בתחילת מבצע של"ג. באלבום היתה מעטפה עם תמונות שלקחתי מבית בעיירה חאלדה מדרום לביירות, בית שננטש על-ידי יושביו בשל הפצצות חיל האוויר על האיזור ונתפס על-ידי מיפקדה של צה"ל שפעלה ממנו.

בעלי הבית ודאי חזרו אליו אחרי שהכל נגמר. מכיוון שלבלוג הזה [המוקדש בעיקר לחקר קרבות מלחמת ששת הימים בחזית רמת הגולן] יש מדי פעם כניסות מלבנון, החלטתי לנסות את מזלי באיתור בני המשפחה ובהחזרת התמונות אחרי 40 שנה.

*************

יוני 1982 היו המילואים מס' 2 שלי אחרי ששנה קודם השתחררתי מצה"ל. הייתי כתב צבאי בבטאון חיל הים, "בין גלים", ואת השבוע הראשון של המלחמה עשיתי בלב ים, צמוד לחפ"ק שניהל את פעילות הסטי"לים מול חופי ביירות. הפעילות כללה בעיקר הפגזות מתותחי 76 מ"מ על יעדי מחבלים. זוכר את צהלות בקרי האש בכל פעם שפגז חדר דרך חלון בית מטווח של כארבעה קילומטר.

החפ"ק עבר כל יום בסירת גומי מהסטי"ל שבו היה לסטי"ל רענן שהגיע מחיפה. אחרי כמה ימים החלטתי לחזור הביתה.

עומד בירכתיים לקראת מעבר של חפ"ק הסטי"לים לסירת גומי, כעשרה קילומטר ממערב לחופי ביירות

צה"ל כבר תפס חצי מהעיר ביירות אחרי קרבות לאורך החוף ובמזרח לבנון, ימים של הפצצות והפגזות מאסיביות, דיונים על הפסקת אש וקרב סולטן יעקב, שממנו נעדר עד היום יהודה כץ, שלמד שנה מעליי בבית הספר היסודי.

אחרי סוף שבוע בבית, הגעתי ביום ראשון למיפקדת חיל הים והשתחררתי ממילואים. אבל המלחמה שלא חוויתי אותה מספיק בדרך הים, קרצה לי. למחרת עליתי שוב על מדים, עם תגי "כתב צבאי", לקחתי תרמיל מימי טירונות גולני הזכורים לטוב, הודעתי בבית שאני חוזר ללבנון – הפעם דרך היבשה, לנסות להרגיש קצת מלחמה. לקחתי את המצלמה הקטנה שלי, דפוקה עם עדשה עכורה.

הגעתי לטרמפיאדה ליד רכבת ארלוזורוב בת"א, הרמתי יד והרכב הראשון שהגיע אחרי עשר שניות בערך עצר. זה היה טנדר צבאי. לאן אתם מגיעים? לצור, אמר אחד מהם. נהדר, אמרתי וקפצתי מאחורה. עברנו בלי בעיה במעבר ראש הנקרה, שכוחות צבא רבים חלפו בו תחת עינה של המשטרה הצבאית, וכעבור שלוש שעות הגענו לצור.

הצומת שבה ירדתי עם השלט צור/ראש הנקרה

ידעתי שבצור נמצא קצין ששירת איתי בחיל הים, שנמצא בבניין חברת החשמל המקומית שהפך למימשל הצבאי הישראלי. הנהג עצר לי בכיכר אחת על כביש החוף של צור והצביע מערבה – לך 400 מטר ותגיע.

ירדתי מהטנדר שהמשיך צפונה, חייל יהודי עם תרמיל ובלי נשק, שמתי פעמיי מערבה כשאני חולף בינות לעשרות אזרחים לבנונים. לך תדע מי אזרח ומי מחבל. הגעתי למימשל. הקצין החבר שלי היה בדיוק בשטח, אמרו לי שהוא יחזור עוד כמה שעות. אמרתי בסדר, לא אחכה, אני הולך, אבל צריך נשק.

אזרחים מתגודדים בכניסה לבניין המימשל בצור

קצין בדרגת סגן לקח אותי לאיזה חדר נעול, פתח ואמר – תבחר. היו שם מאות כלי נשק – קלצ'ניקובים ורובים מסוגים שונים, אר.פי.ג'י, רימונים, אפודים, משקפות. מכל טוב.

בסוף לקחתי קלצ'ניקוב מרהיב עם קת אדמדמה וארבע מחסניות. יפה, אמר הקצין וציין – הקלצ' הזה אם אני לא טועה היה שייך לסגן מפקד המחבלים בצור. לא יודע איך הוא ידע. יצאתי מהבניין עם קלצ' דרוך ונצור, חולף שוב בין הלבנונים, הפעם הרגשתי בטוח הרבה יותר.

בגז'ין עם קלצ'ניקוב מפואר

חיכיתי לטרמפ. הגיע רכב של צה"ל ועצר לי. הגעתי איתו לצידון. המון מבנים הרוסים מהפצצות חיל האוויר ושיירות של אזרחים בכלי רכב עמוסים, עגלות עם חמורים, משפחות עם המון ציוד, בעיקר שמיכות, בני אדם שנתלשו מבתיהם לימי בלהות ארוכים.

צור. רופא צבאי נותן כוס מים לאמא לבנונית

אצבע על הדק המאג. בנגמ"ש עם כוח צנחנים בדרך לגז'ין

עליתי על עוד טרמפ. הפעם של צנחנים במילואים. המשכתי בנגמ"ש לג'זין שממזרח לצידון. ליד מקום כינוס של היחידה עמד בית של שש קומות שהופצץ. רציתי לעלות עליו ולצלם. אמרו לי להיזהר, אולי יש עוד מחבלים פצועים. נכנסתי לבניין, סרקתי את הקומות כמו שעשיתי בימיי בגולני, באימוני לחימה בשטח בנוי. פה ושם קצת יריתי, עד שהחבר'ה הצנחנים מלמטה צעקו שאפסיק, כי יש להם אוזן רגישה לירי קלצ' והאצבע שלהם קלה על ההדק.

בלילה נתנו לי שק שינה, ולפנות בוקר התעוררנו בגלל קצת ארטילריה של מחבלים שנחתה לא הרחק.

הכפר מיה ומיה ליד צידון. פינוי אמל"ח של מחבלים – אר.פי.ג'י, סאגרים, נק"ל

עוד צילום שלי מהעיירה גז'ין

רחוב בצידון שחיל האוויר עבר מעליו

משגר קטיושות שחוסל

חזרתי בטרמפ מג'זין לצידון, עליתי על רכב אחר, הגעתי לעיירה דאמור. כביש החוף, הכביש הראשי דרומה, היה פקוק על כל נתיביו, כולל צפון. הכיוון היה הפוך מביירות, שהופגזה והפכה לזירת הלחימה העיקרית. צה"ל השתלט על רובעים במזרח העיר והפגיז את החלק המערבי, שם התבצרו המחבלים. עשרות אלפי אזרחים נמלטו לדרום המדינה.

מביירות – עם הפנים דרומה. שיירות פליטים. משמאל למטה: חיילי צה"ל

קטע היסטורי מדרום לביירות. מסילת הרכבת שנבנתה ב-1940 וחיברה את לבנון עם ראש הנקרה בא"י

צילום מקומה 6 של בניין הרוס אל ביירות. למטה – מסילת הרכבת העתיקה. בשמיים – מטוס שחוזר מהצפון

צומת דאמור. עצר לי ג'יפ של מג"ד ארטילריה. נסענו צפונה. כעבור דקות הגענו לעיירה חאלדה, כעשרה קילומטר מדרום לביירות. נכנסנו לשכונת יוקרה שנראתה נטושה, הגענו לבית גדול שהפך למטה של הגדוד. לא סתם מטה – בחצר הבית עמד אחד מתותחי הגדוד, מוקף בסוללת עפר להסוואה – וירה אל ביירות.

בתוך הבית היו 20 אנשים. מישהו אמר לי שהתגוררה כאן משפחה מכוויית. הסלון היה מבורדק, במקרר שהיה מנותק מחשמל זחלו תולעים. הסתובבתי בבית ההדור והמבולגן. מגירות רבות היו הפוכות ותכולתן זרוקה. האנשים אספו חפצים שונים, כל אחד וערימת הביזה שלו.

חצר הבית בחאלדה: תותח עם הפנים צפונה לכיוון ביירות

חצר בית המשפחה בחאלדה שהפך לבית של גדוד הארטילריה – ולתותח המטווח על ביירות

על הרצפה באחד החדרים היה מוטל אלבום. כמה תמונות התפזרו ממנו והתפלשו באבק הנעליים של החיילים שדרכו עליהן ובשלולית מים. באלבום היתה מעטפה עם תמונות צבעוניות, כפי שקיבלו מחנות הצילום. פילם צבעוני של סאקורה. התבוננתי בתמונות: משפחה, גברים, אישה, חתן וכלה, תינוק עירום שהניחו עליו שפופרת טלפון, ארוחה משפחתית.

עד לפני שבוע היו פה חיים. עכשיו הבית בתוך תוהו ובוהו, שטח האדמה שלו הופקע עבור תותח שיורה על ביירות, והחדרים משמשים אכסניה לקצינים במילואים. הרמתי את המעטפה עם התמונות ושמתי בתרמיל.

אולי לא הייתי צריך לקחת. כשאני מנסה להיכנס לראש של הבחור בן ה-22 דאז, ההרגשה היתה שיותר משאני לוקח מזכרת מלבנון – אני מציל את התמונות מאבדון. זוכר שעברה בי המחשבה שאולי אחרי המבצע הזה יופשרו היחסים עם לבנון ואז נמצא את האנשים שבתמונות ונחזיר להם. עד היום [יולי 2021] זה לא קרה. לאחר שחזרתי מלבנון הביתה, הושמו התמונות באלבום עם צילומי המסע, ונשכחו.

הנה חלק מהצילומים מבית המשפחה הלבנונית בחאלדה – Khalde ,خلدة‎.

خلدة لبنان Family

אתם שם בלבנון: אם אתם מזהים את האנשים שבצילומים – צרו איתם קשר. אם הם יהיו מעוניינים – נמצא את הדרך להחזיר את התמונות אחרי 40 שנה.

يبحث عن عائلة من بلدة خالدة عام 1982 في لبنان تعيد الصور لهم

shlomo man – צרו קשר במייל بريد – maktesh@gmail.com

*************

כעבור מספר שעות עזבתי את הבית בחאלדה והמשכתי עם ג'יפ המג"ד צפונה, לביירות.

רחובות לא בטוחים למעבר צה"ל היו מסומנים עם חביות או מגודרים במחסומים. אסור היה לטעות. הגענו למיפקדת כוחות צה"ל שהתמקמה בבניין הקולג' הצרפתי לבנות, משם נפרסה תחתינו מערב ביירות. היו שם אמיר דרורי, אלוף פיקוד צפון, כמה אוגדונרים, מג"דים ובכירים מחיל הים שהכרתי מהשירות.

עצור גבול לפניך! צה"ל בביירות יוני 1982

בג'יפ מג"ד התותחנים ברחובות ביירות

אני משמאל מאחורה עם אנשי הג'יפ שלקחו אותי למסע דאמור-חאלדה-ביירות

תותחי צה"ל ומרגמות הפגיזו מסביבנו כל הזמן. מדי פעם עלתה פטריית עשן קטנה מתוך סבך השכונות של בירת לבנון האומללה. כמה עשרות מטרים מבניין החפ"ק התנהלו חיים כמעט כתקנם, כאילו דבר לא השתנה. יצאתי ברגל עם איש מילואים מהתותחנים לסייר ברחובות. נכנסנו לסופרמרקט, קנינו קצת מצרכים, קנה לנו גם פלאפל. שילם בכסף לבנוני.

כל זאת כ-10 ימים מהיום שצה"ל פרץ ללבנון והחל לכתוש אותה. חיילי צה"ל עם קלצ'ניקובים עושים קניות בביירות. בימים ההם לבנון עוד קיבלה את צה"ל במלח ואורז. לא יחלוף זמן רב, והמחבלים יתאוששו ויחלו להכות במקומות כואבים. מטעני צד, ילדי האר.פי.ג'י, הפיגוע הקשה בבניין המימשל בצור [80 ישראלים הרוגים], הבניין שממנו לקחתי נשק.

סופרמרקט בביירות, בחזיתו קיר מגן שנבנה כנגד רסיסים וירי נק"ל

לוחמי פלנגות נוצריות מצטלמים בביירות

בשעות הצהריים של שבת 19.6.1982, אחרי כארבעה ימים בלבנון, עליתי בביירות על אוטובוס צבאי שנסע לתל אביב. בתרמיל שלי היו שלוש מחסניות ועוד אחת תקועה בקלצ'ניקוב. לחיילים רבים באוטובוס היו קלצ'ניקובים, רימונים, אר.פי.ג'י, שרשראות כדורים, שטיחים, תמונות וחפצי נוי. כולם היו מוסתרים וצרורים כמיטב היכולת.

במעבר ראש הנקרה עלה שוטר צבאי והודיע: כל מי שיש לו נשק ואמל"ח לא צה"ליים וכל מיני דברים – להוריד כאן. מי שלא ימסור – ייעצר.

החיילים באוטובוס התלחששו: לא לתת, הוא סתם אומר. אני ועוד חייל קמנו ומסרנו את הנשק. המ"צ הסתפק בזה ולא ערך חיפוש באוטובוס.

חזרתי הביתה עם רשמים מסיור מעניין ותמונות של המשפחה הלבנונית מחאלדה. לא משהו יקר-ערך, בסך הכל כמה תמונות. אולי למישהו שם זה חשוב, אולי הצלתי להם כמה זכרונות מימים רחוקים. עכשיו הגורל אותת: התמונות צריכות לנסות לחזור הביתה.

7 מחשבות על “להחזרה אחרי 40 שנה: תמונות מלבנון

  1. שלמה, מעניין כרגיל.
    כמה הערות:
    ג'זין היא עיירה יפהפיה, שבה התרחש הקרב הראשון במלחמה הזאת נגד הסורים (היה מעניין לחזור לשם יום אחד – בינתיים, אפשר רק עם גוגל סטריט וויו).
    למחרת כבשה אותה חטיבה את הכפר עין א-תינה, במה שידוע כ"קרב קמ"ט-קק"ש". אלה היו ככל הידוע לי קרבות השריון האחרונים בהיסטוריה העולמית.
    (העלית בטעות צילום אחד פעמיים, עם שני כיתובים שונים – צור וצידון).
    ולבסוף – מוזר שמישהו עוד מתייחס למלחמה הזאת כ"מבצע שלום הגליל"…
    אבנר

    אהבתי

  2. עצוב לראות את ההרס המטורף והלבנונים האומללים שנגזר עליהם לחיות במדינה לא יציבה שאירן וסוריה משתמשות בה כדי לתקוף את ישראל. מקוה שלפחות התמונות יחזרו לבעלי הבית.

    אהבתי

  3. 1200 הרוגים בבוץ הלבנוני, מלחמה אבודה של ווייטנם הישראלית. הדרך לביירות היתה רצופה כוונות רעות. מזימה של שרון ורפול שהובילו באף ראש ממשלה תמים. התמונות זרקו אותי לימי בעבדה ועליי.

    אהבתי

  4. מבט מעניין אל הטירלול הלא נורמלי שהיה אז, החל מיוני 1982. מה לעזאזל חשבה מדינת ישראל? מה חשב צה"ל? מה חשבו החיילים שטיילו ברחובות ביירות וצידון, מוקפים באזרחים מקומיים? (גם אני ביניהם). שהפסטורליה המזויפת הזאת תימשך? שפשוט נפגיז את ביירות ונקנה פלאפל בסופרמרקט וזה בסדר? לקח יותר מ-15 שנה ויותר מ-1,200 הרוגים כדי להתפכח לגמרי ולהבין, שרק כוח לא יכול לפתור שום דבר לנצח. ועוד נשארנו עם וואחד בונוס: חיזבאללה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s