הצבא הסורי ברמת הגולן התמוטט ונמלט מזרחה, לא לפני שהלוחמים בקו הראשון נתנו מלחמה ועשו חיים קשים לכוחות צה"ל * אלה המוצבים הסורים שהצטיינו בלחימה ובגבורה (וכאלה שקצת פחות)
מעשי גבורה, תושיה ודבקות במשימה אפיינו רבים מלוחמי צה"ל בחזית הסורית במלחמת ששת הימים. קרוב ל-50 צל"שים הוענקו ללוחמי פיקוד צפון בכיבוש הרמה, 20 מהם ניתנו בקרב על תל פאחר.
אומץ לב, גבורה ותושיה היו גם בצד השני. לכבוד ולתהילה זכו במיוחד לוחמי תל פאחר הסורים, ובראשם מפקד המוצב, שניהלו קרב הגנה עיקש. כמותם היו עוד, שלא מיהרו להניח את נשקם, לפשוט מדים ולנוס על נפשם.
גבורה זו בולטת על רקע מנוסת הצבא הסורי, כפי שתיאר אותה קצין המודיעין של חזית רמת הגולן: "מבוקר יום שישי ה-9 ביוני ועד ה-11 ביוני היו אדמת הגולן והשטחים שמסביב לה, והדרכים המובילות לדמשק, ללבנון, לחוראן ולאיזור אירביד שבירדן, עדים למחזה המביש הזה שהיה חרפה לעם. על הפשע הזה שלא היה דומה לו בתולדות האיזור ידון בית הדין של ההיסטוריה את המפלגה ומנהיגיה. זהו פשע שלא היה דומה לו בתולדות האיזור. התמונה המבישה הזאת שאי אפשר לתארה במילים פגעה בלבבות וגרמה לכל אחד מבני האומה הסורית פצע מדמם, כאב וצער. היתה זו תבוסה קשה ואחת התקופות האפלות בתולדותיה של סוריה". עד כאן דבריו.
את כתם הבריחה ללא קרב אין להדביק באופן גורף לכל הצבא הסורי ברמת הגולן של יוני 1967. לפחות עשרה מוצבים קדמיים נלחמו בעוז כנגד הכוחות הישראלים המסתערים. אליהם יש להוסיף סוללות נ"מ בגולן וברחבי סוריה, שהפילו 16 מטוסים ישראלים.
כתבה זו מדרגת את כושר לחימתם ועמידתם של המוצבים הסורים – מי פחות ומי יותר.
הדירוג בסדר עולה:
10) תל עזזיאת.
איך אומרים בדמשק? מהמוצב הזה ציפינו ליותר, להרבה יותר.
המעוז שתושבי צפון ישראל ראו בו מפלצת יורקת אש, נחשב בצה"ל לקשה ביותר, וכך גם התייחסו אליו. עשרה קבין של ארטילריה והפצצות מהאוויר ירדו על הרמה הסורית מתחילת מלחמת ששת הימים, ושישה או שבעה קבין ספג תל עזזיאת. אלפי פצצות מרגמה ותותחים, ירי מטנקים וגיחות אוויר עם עשרות טונות של נפלם הביאו אותו ביומה החמישי של המלחמה למצב של הלם ותשישות.
אומנם המוצב עצמו לא ניזוק כמעט בשל ביצוריו המאסיביים, אבל רוח הקרב הסורית שריחפה כל השנים מעל שדות שאר ישוב ודן נעלמה ב-9.6 כלא היתה. אל מול הסתערות נלהבת של לוחמי גולני מגדוד 51, ששטפו את התעלות וסיימו את העסק תוך 20 דקות, גילו חיילי תל עזזיאת חוסר רצון להילחם ורק חיכו שהכל ייגמר. כ-40 מהם לא זכו לחזור הביתה.
מבחינת הסורים, לפחות זה לא נגמר על האפס. לקראת סיום הקרב הם הצליחו בתחבולה להרוג את אחד מחיילי גדוד 51, אחרי שנופפו בדגל לבן מאחד הבונקרים. כשהחיילים הישראלים התקרבו, הסורים ירו מבפנים והרגו את החובש יוסף מנצור. זה היה אקורד הסיום של המוצב הגאה והחזק. לזכותו, נסיבות מקלות, אבל בקרב האמיתי הוא התגלה כנמר מנייר.9) נעמוש.
מגובה של כ-150 מטר, במרחק קילומטר מדרום-מזרח לגבעת האם, ראו מכאן היטב את כוחות צה"ל הראשונים שעלו לכיבוש הרמה. השליטה הטופוגרפית איפשרה טיווח מדויק, ואת הפגיעות הקשות בזחל"מי הכוחות הראשונים של צה"ל אפשר לייחס לירי המרגמות מנעמוש.
המוצב המחלקתי ניגף ללא קרב בפני תנועת הטנקים של גדוד 129, שחלפו על פניו בדרך לכפר קלע תוך ירי מקלעים. אבל אין טענות. ברגע שהטנקים הופיעו בעורפו הוא נותר חשוף וחסר הגנה.
בכל זאת, מספר חיילים שהסתתרו בתעלות ניצלו את העובדה ששטח המוצב לא נסרק על-ידי לוחמי החי"ר של חטיבה 8 [גדוד 121]. כעבור מספר שעות העזו לירות לעבר צוות רפואה שהתמקם בשטח המוצב, ובכך נחרץ גורלם. מספר חיילים מסיירת גולני שעברו במקום בדרכם לתל פאחר, הוקפצו לתעלות ותוך דקות חסל סדר נעמוש.
8) ראוויה.
בשטחי הגבול מעל גונן השקיפו הסורים מגובה מרשים של 500 ו-600 מטר על ישראל. אם היה לסורים יתרון טופוגרפי משמעותי בגזרה הצפונית, זה היה כאן. הם ישבו בקצה מתלול עם שיפועים בזוויות שטנקים יתקשו מאוד לטפס וחיילי חי"ר על ציודם צפויים לקרוס לפני הגיעם לפיסגה.
יתרון זה בראוויה לא נוצל על-ידי הסורים. די היה להפעיל בור נפץ אחד או שניים על הדרך הצרה היחידה, שהובילה לכיוון מוצב החוץ 8100 והתמשכה עד לעמדות התותחים והתול"רים, כדי לסכל את כיבוש המוצב. על גשרון צר אחד אכן התגלה מילכוד, אבל הוא לא פעל ולא הופעל.
על אף שחיל האוויר עבר גם כאן, הסורים יכולים להרגיש מאוכזבים מהקלות היחסית שבה קרס הקו בראוויה. לוחמי גדוד 17 חסרי נשימה וטנקי אם.איקס חורקי שיניים, שפכו לאגר בעלייה התלולה והצליחו במחיר של ארבעה הרוגים וכמה פצועים לסיים את היום על הפיסגה הסורית.
הסורים כאן נלחמו, ירו ארטילריה מדויקת, פגעו עם תותחי הנ"ט בכמה טנקים מגדוד 266, אבל יכלו להשיג הרבה יותר, כולל הדיפת ההתקפה החזיתית. טעם חזק של החמצה.
7) טנק חירבת סודה.
בחירבת סודה עשרה טנקים טי-34 – כך הודיע קמ"ן חטיבת גולני שעה קלה לפני שהכוחות יצאו לכיבוש תל עזזיאת ותל פאחר.
סודה היה המקום העמוס ביותר בשריון בגזרת הלחימה של גולני. מקום שעלול לסכן את הצלחת המבצע. חירבת סודה ממוקם בשטח שבו הוא יכול היה לתת הגנה גם כלפי רמת הבניאס, גם לתל עזזיאת וגם לתל פאחר. נראה כי עם תנועת השריון הישראלי מגבעת האם מזרחה ובהגיעו לדרך המוצבים הסורית, התאיידו מחירבת סודה מרבית הטנקים, ונותרו אחד או שניים. אחד זה בטוח, ולא טי-34, אלא טי-54 עם מנוע פועל, כפי שמצאו אותו לוחמי גדוד 51 שכבשו את המקום ללא קרב.
עד שהצוות הסורי נטש את הטנק שלו ונעלם, הספיק הטי-54 הזה לצלוף על שיירת גדוד 12 שנעה על דרך ההטיה בדרכה לכיבוש תל פאחר, לפגוע בזחל"מים ובטנקים, ולטעת את זרעי האנדרלמוסיה שצמחו במהירות ומיררו את חייו של גדוד 12 בקרב הזה.
6) תל הילאל.
המוצב הסורי היחיד שהופתע באמת. תכנון מעולה של המ"פ יואב חורין מגדוד 33, הביא את הפלוגה שלו אל תל הילאל באיגוף עמוק מצפון קרוב אל גדרות המוצב, ומשם טיפוס בשטח מת ופריצה מהירה מהחזית – לא מהעורף!
כשהסורים במוצב גילו את הכוח הישראלי, זה היה מאוחר מדי. הגדרות כבר נפרצו וקרבות פנים אל פנים התלקחו, כשהסורים משיבים מלחמה ככל יכולתם. מרביתם התרכזו בחלק הצפוני של המוצב, הצליחו להרוג ארבעה מחיילי הכוח התוקף, עד שנהרגו בעצמם או נלקחו בשבי (סה"כ שלושה שבויים).
תל הילאל יירשם כמוצב שנתן לחימה מכובדת בזמן הקצר שבו נחרץ גורלו.
5) עין פית.
מלבד סוללת המרגמות במורדות המערביים של הכפר היוקרתי [ששכן כקילומטר ממזרח לתל פאחר], התהווה בסמוך לה איזור לחימה מאולתר, כתוצאה מתקיפת תל פאחר על-ידי גדוד 12 מחטיבת גולני.

הסימון בלבן: איזור משוער של מיקום החיילים הסורים שיצרו התנגדות חזקה לכיוון תל פאחר ולאיזור הכניסה לכפר מדרום
חיילים סורים שנמלטו בעיקר מהחלק הדרומי של מוצב תל פאחר, מצאו מסתור בין המשוכות הקוצניות, צלפו משם על חיילי גדוד 12 ולפי עדויות הצליחו לפגוע בכמה מהם. בנוסף פגעו עם נ"ט בזחל"ם לוחמי סיירת גולני שנכנס לפאתי הכפר מדרום, בטנק מפלוגה ה' של גדוד 377, ירו אש נק"ל חזקה על זחל שניסה לחלץ את הסיירת ולאחר מכן על כוח הסיירת שהתמקם מול הכניסה לחלק הצפוני.
עם סיום כיבוש תל פאחר הגיעו טנקים ישראלים, זיהו את הירי מהסברס ובכמה צרורות מקלעים שיתקו את קן ההתנגדות, שנולד מאלתור של החיילים הסורים והאומץ שלהם להילחם מהנקודה הזו.
4) דרום זעורה.
מתקדמים בדירוג אל המוצבים המצטיינים במיוחד. קציני וחיילי החי"ר בדרום זעורה מגדוד 244, שראו בצהרי ה-9.6.67 את הטנקים של צה"ל מתחילים לעלות מזרחה דרך גור אל עסקר, לא האמינו ששלוש שעות אחר כך יצליחו הללו להגיע כל-כך רחוק למעלה, עד אליהם.
בסביבות השעה 15:00 צצו כמה שרמנים מגדוד 377 ושני זחל"מי חפ"ק חטיבה 8 על הדרך שמצפון למוצבי זעורה הדרומית והחלו להתקדם. היה דרוש אומץ מיוחד לעמוד מולם עם נשק נ"ט וקלצ'ניקובים במאמץ לסכל את ההתקפה, אבל הסורים בזעורה נלחמו, בעיקר עם האר.פי.ג'י שעשה כאן [גם כאן] את צעדיו הראשונים בשירות הצבא הסורי. שני אנשי צוות מ-377 נהרגו, סמג"ד נפצע, מספר טנקים נפגעו, אחד נשרף כליל.
גם כשחטיבה 8 השלימה את כיבוש המתחם לקראת ערב, היו עדיין כ-30 חיילים סורים שהתבצרו כאן בתוך בונקר וסירבו לצאת. חייל סורי שבוי שנתפס על-ידי פלוגת החרמ"ש של 377 התבקש לקרוא לחבריו לצאת ולהיכנע, אבל הסורים סירבו וצעקו לחברם "בוגד". רק אחרי שעה ארוכה, בין היתר אחרי שטנק ירה לבונקר שלהם פגז או שניים, הם יצאו ונכנעו. כ-70 סורים נתפסו בזעורה לא לפני שנלחמו היטב ונתנו את המקסימום.
3) תל פאחר.
מהמקומות הבודדים במלחמת ששת הימים, ששמרו על כבודו של הצבא הסורי. המוצב הפלוגתי שהיה בקו ההגנה השני, היה אמור להשקיף ממזרח על קרב הגבורה של שכנו תל עזזיאת, אבל היוצרות התהפכו – הוא זה שמצא את עצמו מככב כגיבור הגולן הסורי 1967.
מפקד המוצב, מולאזם אל אחמד אל-עלי סיפר אחרי שובו משבי ישראל: "אינני רוצה לספר על קרב תל פאחר כקרב. זאת עשו העיתונים הערביים והזרים די והותר. ברצוני לדבר בגאווה על עמידתו האיתנה של החייל הסורי בקרב זה. הפלוגה שהיתה מוצבת בתל פאחר הצליחה לעצור את הכוחות המתקיפים, ושלוש פעמים אילצה אותם לסגת ולהיערך מחדש. הקרב נמשך עד השעה 20:00 למרות שהאויב כיתר את עמדתנו ולמרות שרוב הלוחמים נהרגו."מחובתי לציין בגאווה את גבורתו של חאג' אל-דין אל שיני, אשר הצליח להרוס מספר טנקים ומשוריינים של האויב, כשהוא עובר במהירות מחפירה לחפירה ומעביר תחמושת עד הרגע האחרון שלו. גם החייל עלי עיסא חאפ'ד גילה אומץ לב נדיר במינו. במו ידיו הוא הכניס רימון יד לתוך המיצדית (בלוקוס), שנכבשה בידי האויב, ואף תפס קצין ישראלי ולחם בו פנים אל פנים. לאחר קרב ארוך הצליח האויב לחסל את כוחותינו שנלחמו בתל פאחר, אולם כוחות מועטים אלו הצליחו להפיל חללים רבים מבין חיילי הרגלים של האויב ולהרוס את כליו. דרכנו לשבי היתה מלאה טנקים ומשוריינים הרוסים של האויב. מערכת תל פאחר תישאר סמל לגבורה ולעמידה איתנה". עד כאן דברי המפקד.
הסורים בתל פאחר נתנו קרב עיקש ונלחמו עד הרגע האחרון, תוך ניצול העובדה שגדוד 12 לא תקף במלוא כוחו, אלא בכוחות קטנים ולסירוגין. הסורים הצליחו לפגוע ברובו של גדוד 12, שלוחמיו חזרו לבסיסם במצב רוח עגום, למרות הניצחון. בין ההרוגים היה גם המג"ד שלהם.
2. קלע.
אף תרחיש לא הכין את מוצבי קלע לקרב פנים אל פנים מול שריון ישראלי.
הצבא הסורי היה ערוך ומסודר היטב בגזרה הזו, על כל מקרה שלא יבוא, אבל בצה"ל כלל לא התכוונו להתעמת עם שטח ההשמדה הזה, שבמרכזו צוואר הבקבוק של מחסום הקוביות. התוכנית של פיקוד צפון לחטיבה 8 היתה להגיע לזעורה, אבל כנראה שתותחן סורי בקלע שלחץ על ההדק בשלב די מוקדם, כאילו הזמין את גדוד השרמנים 129 לדו-קרב בצהרי יום. אמרת דו-קרב, אמרת בירו. קלינט איסטווד של 129 לא התכוון לפספס את קרב האקדוחנים שנקרה בדרכו. אנשיו של מג"ד 129 היו אלה שהובילו לשם, תוך סטייה מהתכנון, ובירו נסע אחריהם ודירבן בהתלהבות.
28 טנקים ישראלים החלו את המסע המייגע מגבעת האם למרומי הרמה הסורית, וככל שעלו ונקלעו להיתקלויות ולקלקולים, פחת מספרם. לפי ההערכות, לסורים בקלע היו בסך הכל חמישה או שישה טנקים. אלה מצאו את עצמם מול כוח עדיף, מה שדחף אותם לתת קרב הרואי. בלט במיוחד אס.יו-100 אחד שבחסות בתים ששימשו לו מסתור והגנה, צלף בדייקנות על הכוחות שעלו.
הטנק הזה בתוספת טי-34 אחד או שניים שהסתובבו בשטח עד שנפגעו, אחראי לפגיעות בפלוגה ו' שכבשה את מוצב הגבעה המערבית 8173, ולאחר מכן בטנקים שחצו את מחסום הקוביות. גם אלה שהצליחו להגיע אל פסגת קלע טעמו את נחת זרועו.
אל כל אלה יש להוסיף מספר לוחמי חי"ר אמיצים חמושים באר.פי.ג'י, שצצו מול השרמנים וירו בהם מקרוב. לשאפו מיוחד זכאים אנשי צוות הטי-34, שלפני שנטשו את הכלי שלהם, כנראה לאחר שנותרו ללא תחמושת, דאגו לפוצץ את התותח. לוחמים עם כבוד.
הקרב הוכרע לטובת גדוד 129 בזכות ההתמדה, העקשנות והדבקות. האס-יו 100 הגיבור החזיר את נשמתו לבורא, ומבחינה צבאית הלחימה הסורית בקלע ראויה להערכה רבה. בשעה 18:30 של אותו יום נותר הגדוד הישראלי עם שני טנקים כשירים בלבד.
1. ג'לבינה.
ג'לבינה? ג'לבינה!
המוצב הסורי שממזרח לגשר הפקק נחרד למראה חיילי צה"ל שחצו רגלית את הגבול ונעו לכיוונו באותו יום שישי 9.6 בסביבות השעה 10:00.
תל הילאל, דרדרה וג'לבינה, היו היעדים שתוכננו בפיקוד צפון לביצוע מהרגע להרגע עבור חיילי חי"ר במילואים, שחלקם היו חלודים וחלקם לא מאומנים. בעוד שתל הילאל הופתע והוכה לפני שהבין מה בכלל קורה, לחיילי ג'לבינה היו דקות ארוכות להיערך לנוכח הסתערות חיילי צה"ל.
בדרכו לכיבוש ג'לבינה עלה גדוד 33 על כתף דרדרה [מעט מצפון לג'לבינה] ונתקע שם כשהוא חשוף לצליפות מג'לבינה וסובל אבידות.
סיומו של יום הלחימה הראשון מצא שורה ארוכה של מוצבים סורים לכל אורך הקו, שירדו מהסד"כ: תל עזזיאת ותל פאחר, בורג' בביל וחירבת סודה, קלע ומחצית מזעורה, נעמוש ועוקדה, 8100 וראוויה, דרבשיה ועורפיה, תל הילאל ודרדרה. חלק נתנו קרב וחלק ננטשו. בשעות שבהן התמוטט הצבא הסורי וקונייטרה הופקרה לגורלה, החלה הבריחה הגדולה מרמת הגולן. אף מוצב סורי לא יילחם יותר מול ישראל.
אף אחד – חוץ מאחד.
חיילי ג'לבינה לא נטשו ולא ברחו. עם רדת החשיכה הם נצרו את האש ושמרו על דממה. בפיקוד חטמ"ר 3 הוטעו לחשוב שהמוצב נעזב. גדוד הצנחנים 65 שתקף בחצות הלילה הופתע להיתקל באש מקלעים משש עמדות. הצנחנים ביצעו בשעות הבאות כמה מעשי גבורה בדרך לחיסול העמדות ולהשתלטות על המוצב. המחיר: שני הרוגים וכמה פצועים.
בשעות הבוקר מדרום לג'לבינה נרשם האירוע האחרון – ירי נ"ט סורי אל ג'יפ של פלוגת הסיור מחטמ"ר 3, שגבה עוד שני הרוגים. ליל לחימה קשה עבר על כוחות צה"ל בכיבוש המוצב העיקש. ג'לבינה הוכרע רק עם שחר ה-10 ביוני 1967.
אלה היו לוחמים בסדר גודל של פלוגה מוקטנת, שהחליטו להילחם עד הסוף. למען המולדת, או למען הכבוד, ועד טיפת הדם האחרונה. אין דרך אחרת להסביר מדוע לא ניצלו את החשיכה כדי למלט את עצמם, כמו שעשו יתר הסורים ברחבי הגולן, שמיהרו לכיוון כביש קונייטרה-דמשק.
לא ידוע אם לוחמי ג'לבינה זכו להוקרה בארצם על הקרב האחרון. ספק אם מישהו בסוריה העריך את משמעות לחימתם. לא רק זה: כעשרה חיילים סורים התגלו בהמשך היום באיזור, לאחר שהחליטו להיכנע ונופפו בגופיות לבנות. הם חוסלו לפי עדויות לוחמים מגדוד 65 בדם קר על-ידי חבריהם. סיום אכזרי, עצוב ומקומם ללוחמים האמיצים מג'לבינה.
————————————————————————————————————————
כתבה יפה. גם חשובה. וקצת הומור לא מזיק אף פעם.
אהבתיאהבתי
הייתי לפני 5 שנים בתל עזיזאת ושמעתי הסבר על הקרב, עוד לא הצלחתי להבין איך חיילי גולני הגיעו לתוך תל עזיזאת בלי שנשרט להם גם חייל אחד, זה מלמד על הסורים שהחליטו לא להלחם.
אהבתיאהבתי
לפני מס' חודשים יצר איתי קשר קצין שריון במילואים במל' ששת הימים וכיום תחקירן בנושא חיסול שבויים .ולצערי איני זוכר את שמו. תיארתי לפניו על יום שישי אחה"צ בציר כפר סאלד כאר זחל"מ שבו שירתתי כאיש חרמ"ש טיהר מוצב שבו עדיין היו חיילים סורים וקצין רפואה שטיפל בפצועים טנקיסטים ביקש מאיתנו לטהר את המוצב הסורי. לאחר שיריתי צרור לעבר 2 חיילים שהסתתרו מאחורי גל אבנים, נכנעו החיילים הסורים והרימו ידיים לכניעה. במקרה נעמד לידינו ג'פ ובו סגן אלוף, זעק לעברנו לא לקחת שבויים, לקח ממני את העוזי וירה בשני הנכנעים.
למרבה הפלא התחקירן חזר אחרי חצי שעה וסיפר לי כי הו הצליח למצוא מי הקצין שעשה זאת אך הוא נפטר ולכן יישאר הסיפור כמותו( הסתבר שבאותן שעות הסא"ל עלה לרמה עם ג'יפ בגפו להחליף קצין שהיה פצוע ….
אהבתיאהבתי
בכל צבא יש חילים אמיצים וגם חילים פחדנים.
הרבה תלוי במפקדים הזוטרים והאוירה בין הלוחמים המותקפים.
בתל-הילאל, התקיפה הישראלית החכמה (כל הכבוד למ"פ הישראלי) הפתיעה את החיילים הסורים שגילו את התוקפים רק כשהיו כבר בפנים המוצב. במצב זה יש מגינים שקופאים במקום מההלם אבל חייל מאומן אמור לירות אינסטינקטיבית אל התוקפים. אולי זה מה שקרה.
בקלע, עצוב לקרוא על המג"ד בירו, "קלינט איסטווד" , שדרבן את חיליו להיכנס לשטח הריגה. וגרוע עוד יותר, שאח"כ הוא המשיך להתקדם בצבא.
הארוע האחרון בג'לבינה, באשר הסורים לא ניצלו את הלילה כדי לברוח וירו גם בוקר אח"כ, הוא לא בדיוק אומץ אלא טיפשות מצידם. כשהמצב נואש, נכון לברוח, ולהצטרף ליחידה שלהם בעורף, בהנחה שזו תערוך התקפת נגד. הרי ללא חילים (שכבר נהרגו) אי אפשר לערוך התקפת נגד.
גם אצלינו לא חסרה טפשות כזו. בסיני, ביום הראשון למלחמת יום כיפור, שלחו את הטנקים לחבור למעוזים לפי תכנית שתורגלה הרבה והתאימה ליום קרב אבל לא למלחמה. והתוצאה שבגזרה הצפונית בתעלת סואץ המצרים חיסלו את כל הטנקים של גדוד 9.
זה לא הספיק לגנרלים ה"חכמים" שלנו, ובבוקר היום השלישי שלחו שוב טנקים לשדה ההריגה בהתקפת הנגד הטיפשית. רק אח"כ הבינו שצריך לתקוף בחכמה ולשמור על הטנקים כי אין לנו מספיק.
אגב, לגבי ג'לבינה, במשפט האחרון , המילה "חבריהם" היא דו משמעית. אולי אפשר להבהיר שהכוונה ללוחמים ישראלים (ולא חבריהם הסורים) שחיסלו את השבוים. בושה וחרפה, וגם אסון לחילים שלנו שנופלים בשבי ומחוסלים בתגובה לברבריות הזו של חלק מהחילים שלנו.
אהבתיאהבתי
אריה "קלינט איסטווד" בירו היה מאותם קצינים בצה"ל שספגו ב-48' את המסורת של לוחמי מלחמת העולם השנייה, שבה תוקפים היישר קדימה, בלי הרבה תיחכום ומחשבה, מי שנופל נופל ומי שמגיע על הרגליים לסוף המסלול מנצח. למרבה הצער, צה"ל שילם בדם רב ובלא מעט תבוסות כואבות במלחמת העצמאות על שיטת הלחימה הזאת, של "קדימה הסתער" לתוך האש של האויב, ואירועים כאלה היו גם ב-56' וגם במלחמת ששת הימים וגם ביום כיפור (למשל, הקרב הלא מאוד חכם על מוצב החרמון, זוכרים?). נכון, יש פה הרבה אומץ, יש רוח לחימה, יש חתירה לניצחון בכל מחיר, יש את הגישה שאומרת שעם הסתערות חזיתית מהירה מכריעים קרב, אבל המחיר, המחיר… חכם הרבה יותר לעבוד לאט, עם רתקים, עם ריכוך היעד מרחוק, לא לדפוק את הראש בקיר. גם הקרב של חטיבה 8 לא היה חייב להתנהל עם הראש בקיר. גדוד 129 יכול היה לעצור ברגע שהתבררה הטעות בדרך, לנהל מרחוק קרב ריתוקים מול עמדות קלע, בזמן ששאר החטיבה עושה את האיגוף הנכון דרך זעורה. ועל ה"ראש בקיר" של תל פאחר נכתב למעשה כל הבלוג הזה. אם היה פה בקרב ההבקעה מפקד אוגדה מעורב ופעיל, שמנהל את העסק עם ראיה רחבה מרחוק, אולי כל זה היה קורה ככה, אבל למעשה נתנו פה עצמאות לכל מח"ט ומג"ד להחליט מה לעשות בגזרה הצרה שלו. אף אחד לא עצר את בירו, ואף אחד לא אמר למוסא קליין לא להסתער משטח המוות הנחות לתל פאחר. ככה לא מנהלים קרב הבקעה מערכתי. אז ניצחנו, אבל המחיר….
אהבתיאהבתי
לדעתי תל עזזייאת איבדו רצון להילחם אחרי שראו שתל פאחר מותקף ממזרח להם ואם לא די בכל זיהו שגם זעורה נכבשת, הם הבינו שנותרו בודדים במערכה ומותר להתפלא שלא הניפו דגל לבן מכתחילה והיו חוסכים מעצמם את הקרב שהבינו שהם הולכים להפסיד.
אהבתיאהבתי
בתל הילל היה גם כח "עתודה"
של גדוד 33 שהוטל לקרב על ידי המגד ותקף מכוון מזרח.
אהבתיאהבתי
דודיק גם אתם הייתם גיבורים בתל הילל. המסייעת…33
אהבתיאהבתי