מרימונים לאבנים

מה לוקחים טירוני גולני מסיפור הגבורה של תל פאחר ואיזה ערכים ממנו הם יכולים ליישם כיום? (התשובה: לא ממש הרבה) * סיפור של מציאות הזויה וכמעט בלתי אפשרית להיות לוחמים בחטיבה 1 

המ"פ מול הטירונים, בא"ח גולני 2021

צלצלו מבא"ח 1 גולני וביקשו שאגיע לתת הרצאה על תל פאחר. שלחו רכב. נכנסנו לכביש 65 ואדי ערה, פנינו שמאלה לכפר קרע, הגענו לרגבים. נכנסנו לבסיס הטירונים, שנראה כמו עיירה קטנה ונחמדה. כבישים, מעגלי תנועה, מגורים ממוזגים, חדרי אוכל, שקם, חלביה, ארבעה מגרשי כדורסל, אודיטוריום, בנייני הדרכה, מרפאת שיניים, מכון כושר, ועוד.

נזכרנו מיד בטירונות שעברנו באוגוסט 1978 בבסיס בזק, השם ייקום דמו. כמעט שום דבר ממה שיש ברגבים לא היה לנו בזמנו. אפילו מגרש הכדורסל היחיד היה ללא סלים [ועם בלטות שבורות]. בבסיס הלגיון הירדני גדלנו בתנאים ירודים על ברכי רוח גולני הישנה. את סיפור קרב תל פאחר שמענו בסככה מוכת חום, כשאנחנו יגעים ועייפים.

43 שנים לאחר מכן נכנסנו לאולם ההרצאות בבא"ח 1. משב רוח קריר היכה בנו. באנו להשמיע על תל פאחר בפני כ-120 טירונים רעננים ומזומנים להקשיב, כולל סגל המפקדים עם הסרן המ"פ. שעתיים קודם הפלוגה חזרה לבסיסה מסיור בתל מוטילה ובתל פאחר, ללא לוחמי עבר שיסבירו בשטח עצמו. אולי מישהו שאמור היה להגיע ביטל ברגע האחרון. המ"מים לקחו על עצמם לספר.

התחלנו בהרצאה שכללה הסבר תמציתי על מלחמת ששת הימים – איך פרצה ומה היו ההישגים. ניכר בטירונים שמלבד המושג מלחמת ששת הימים, אין להם שום ידע קלוש מה היתה אותה מלחמה ומה קרה בה. היה מישהו שאפילו לא ידע שרצועת עזה היתה פעם בשליטת ישראל ושהיו בה יישובים ישראלים שפונו לפני כ-15 שנה ["גוש קטיף? שמעתי על זה משהו"]. לפחות אפשר היה לזהות בקהל את הדור הבא של מלח הארץ.

הכניסה לבא"ח גולני ליד קיבוץ רגבים

במשך כשעה סיפרנו על הקרב הגדול של חטיבת גולני במלחמת ששת הימים, ועל מה שאפשר ללמוד ממנו. הם הקשיבו בסקרנות לעלילות הקרב על תל פאחר, הופתעו לשמוע ששניים מבין 34 ההרוגים בקרב הזה היו מבא"ח 1: סגן מפקד הבסיס רס"ן צבי פז גולדה והמ"כ ששון קרקוקלי.

איך הסתנן בא"ח 1 לתל פאחר? הכל בשל יוזמה חצופה של גולדה, שהגיע לתל פאחר על דעת עצמו, מבלי ליידע את החטיבה, במטרה לסייע בסיום כיבוש המוצב. כאן מצא את מותו [ראו כאן סיפורו].

דיברנו גם על תל עזזיאת, כי הטירונים האלה שנמצאים בצבא כחצי שנה מיועדים לגדוד 51. הרצנו על המסך מפות, תרשימים ותמונות, הטירונים שאלו שאלות כלליות, המ"פ העניק תעודת הוקרה, החיילים מחאו כפיים וחזרנו שוב דרך סימטאות הכפר.

בחזרה הביתה חשבנו קצת – איזו חטיבת גולני יש היום? במה היא מזכירה את לוחמי גולני של 1967, אם בכלל? מה יקחו איתם הטירונים מסיפור תל פאחר?

פעם חילקו צל"ש לחייל שנשכב על הגדרות בפריצה ליעד מבוצר [שירזי], או לקצין שהוביל את חייליו בתעלה תחת אש [סולוביץ]. היום משבחים חייל שתפס פלסטיני שזרק אבנים. כך היה לא מזמן כשמח"ט גולני שיבח את "חשיבתם היצירתית" של לוחמי גדוד 13 שביצעו מעצר בחברון. את המלחמה במיידי רימונים, החליפה מלחמה במיידי אבנים. עוד אחת מתוצאות מלחמת ששת הימים ההיא.

נעלם האויב שפעם היה צבא סדיר על מוצביו החפורים ועם שדות קרב קלאסיים. סוריה עסוקה במלחמה פנימית קשה עם מאות אלפי הרוגים. אין לה שום אינטרס בעימות מול ישראל. מצד שני, איש אינו יודע מה יילד המחר. צריך להחזיק צבא שיידע להילחם בעת הצורך. בינתיים משתמשים בחטיבות חי"ר לפעולות שיטור מול אזרחים, או אבטחת צמתים וגזרות. זה בעיקר שדה הקרב העכשווי של גולני.

על קירות הבא"ח תלויות כרזות מעצימות: להיות מקצועיים, להביא הישגים. לתת עבודה קשה והרבה זיעה. והעיקר "להיות תמיד במקום הראשון".

אבל לוחמים רבים בגולני מתוסכלים מהמצב. הסיסמאות האלה לא מדברות אליהם. הפעילות בנקודות חיכוך בשטחים הפכה ללא רצויה. הם משתוקקים ללחימה שעליה הם מאומנים: יעד מבוצר, אבל גם בשטח בנוי, ולגמרי לא בשכונות של פלסטינים נגד ילדים, נשים, נערים ומבוגרים. כל עימות מצולם ומתפרסם במטרה להציג התנהגות לא ראויה של חיילים. אלה מוצאים את עצמם לא פעם ללא גיבוי, לעיתים מוקרבים לריצוי דעת קהל, לתחושתם, על-ידי מערכת שחרדה לפגיעה בתדמיתה כ"צבא המוסרי בעולם".

טירוני גולני 2017 במסע לתל פאחר

הוראות הפתיחה באש עברו שינוי מהותי. כיום לוחם צה"ל יכול לירות רק באותה שנייה שבה נזרק עליו בקבוק תבערה. אם יירה שתי שניות לפני או אחרי, הוא יועמד למשפט ויצטרך עורך דין טוב שיעשה בשבילו שמיניות מול עשרה סרטונים שיוכיחו אחרת.

משפט ציני שפופולארי מאוד כיום אצל לוחמים: עדיף שאמא תבקר אותי בכלא מאשר שתבקר אותי בבית קברות. כלומר, עדיף שתקדים בשתי שניות את זה שעומד לזרוק עליך בקת"ב ותלך למאסר, מאשר שיקדימו אותך.

תל פאחר סיפור יפה, אבל איפה במשימות של גולני כיום בשטחים אפשר לממש ערכי לחימה כמו שנרשמו ב-9 ביוני 1967?

דבקות במשימה: אף לוחם כמעט לא מעוניין להיצמד למטרה שתכליתה בלימת המון פלסטיני זועם, שכמעט ואינו פוחד יותר. יוזמה: אפס מוטיבציה ליזום. הכי נכון – להיות פסיבי ולחכות שהמשמרת תסתיים. אלתור: מחפשים פטנטים כדי לברוח מעימות. במקום אלתור – ויתור. חתירה למגע: הפוך גוטה, הפוך. גבורה: בשביל מה להתאמץ, ועל מה? חרוף נפש: הצחקת אותם. רעות: בעיקר חיפוי בעדויות לטובת חברים שנקלעו לבלגן על שימוש בכוח לא סביר.

גם כשהם בגבול עזה, וסוף סוף יש פעילות יותר קרבית, עדיין ידיהם כבולות. מרגישים כמו ברווז במטווח. אם מזהים חמוש שמתקרב לגדר, הם רשאים לירות בו – אבל רגע, לא כל כך מהר. התצפיתנית צריכה לאשר. אם היא לא מזהה במיכשור שלה שהחשוד חמוש – אין אישור ירי. גם אם הבחור המתקרב זוהה במשקפת בשטח שהוא חמוש באקדח. מקרה שקרה לא מזמן, והוא לא היחיד.

טירון בגולני עובר הכשרה של שמונה חודשים, הופך ללוחם בקו, מתאמן בקיץ ובחורף, ואחרי כל אלה, כדי לירות בזמן סכנה הוא צריך 20 אישורים. הגולנצ'יק של היום הוא כלב שמירה בלי שיניים. כוח ההרתעה כמעט שאבד, והתסכול גדול.

בשנת 2021 השירות הקרבי האמיתי הוא לא גולני ולא צנחנים, אלא משמר הגבול. מג"ב מעורב כמעט מדי יום בהפגנות ובניסיונות פיגוע. יש לו ימ"מ, יש מסתערבים, ומי שמחפש שירות מעניין ומסוכן ימצא את זה רק במג"ב. רצוי מג"ב ירושלים.

כשמארגנים בגולני הרצאת מור"ק – תל פאחר, או הקרב על החרמון, קהל המאזינים הלוחמים יודעים שתל פאחר 2021 אינו בטווח הנראה לעין. ההרצאות הן רק בשביל הרוח. שתהיה גאה לדעת שאתה נצר לשושלת לוחמי החטיבה, שפעם כבשו את זה ואת זה ואת זה בגבורה עילאית. הלוחם של היום מוקסם מעלילות הוותיקים ומוכן ללכת בדרכיהם, רק שיקבל את ההזדמנות. אבל מה הסיכוי שלו לעשות משהו הרואי שידברו עליו בעוד 50 שנה?

איזו גולני תגיע למלחמה הבאה? חיילים שבתת-מודע חוששים לירות, חיילים עם ביטחון שיהיה קשה לשקם. כי ביטחון זה דבר שנבנה, ואין אותו כיום בשל כל אותן פעולות שיטור בשטחים שהחיילים אינם מאומנים להן וכל הזמן חוששים להסתבך. כל פעם שזה קורה, החטיבה נאלצת להתמודד עם גינויים ועניינים של טוהר הנשק. וכך צץ לו עוד סרטון שבו נראים לוחמים על נשקם וציודם נמלטים מפורעים פלסטינים. זו ברירת מחדל. עדיף להיות מבוזים ונלעגים, מאשר להיכנס לבית סוהר. לא בשביל זה הם ביקשו גולני בבקו"ם.

זה מה שחשבנו בצאתנו מרגבים כל הדרך הביתה. את הלך הרוח הזה, או ליתר דיוק מורת הרוח, אפשר היה להרגיש באוויר של הבא"ח. יש ודאי חיילים שחושבים אחרת. הם מרוצים וגאים לחבוש את הכומתה החומה 24/7. אבל בגולני של השנים האחרונות מנשבות רוחות אחרות, וכדאי לדעת.

———————————————————————————————————————————–

20 מחשבות על “מרימונים לאבנים

  1. מאמר נוקב אבל צריך לזכור שלא גולני ולא צה"ל קשר לעצמו את הידיים אלא מדיניות ממשלה רופסת מ 12 שנות נתניהו.
    נתניהו הרכרוכי משיקולים ואינטרסים זרים. הייתי רוצה לדעת את מספר חשבון הבנק של ביבי בפנמה.

    Liked by 1 person

    • אינני יודע מי אתה , מר דלאל , אך הסיום בתגובתך זיהם את האתר המכובד שלנו , נעמוש . אני , בשמם של אלו אשר לחמו בתל-פאחר, מבקש ממך להסיר את תגובתך , בגלל הרעל הפוליטי המיותר והבלתי עניני , שהיכנסת לשיח הצבאי , אודות טירוני גולני , לאן ?!
      איך בכלל העלית על דעתך שחשבון הבנק של ביבי בפנמה (אם בכלל ישנו כזה) , רלוונטי לדיון הזה ?!
      אודה לך , כאמור , באם תימחק את תגובתך ובכך תכבד אותי ואת חבריי אשר לחמו בתל-פאחר .
      תודה .
      חג סוכות שמח ושנה טובה .

      אהבתי

      • למר דוראון גם אני איני יודע מי אתה והאם נלחמת בתל פאחר וגם אם כן האם קיבלת מכל אחד ואחד מהלוחמים בתל פאחר יפוי כוח לדבר בשמם שאתה דורש בשמם שאמחק? או שאתה בהבל מקלדתך החלטת על זה ואם כך גם אני בשם כל לוחמי גולני ממלחמת יום הכיפור דורש ממך שתמחק את תגובתך הפוגענית, זכותי לחשוב שלנתנייהו חשבון בנק סודי במדינת עולם שלישי ושהוא מקבל כספים מגורמים בנלאומיים אינטרסנטים אחרת אני לא מבין מדוע הממשלה ברשותו פרקה את צה"ל לחתיכות ואיבדה את כושר ההרתעה. בגללו גולני נראים כמו סמרטוטי רצפה כשהפלשתנים תוקפים בלי פחד עם רוגטקות וזיקוקים. כואב הלב לראות את חיילי גולני נלחמים באזרחים חמושים באבנים, מזכיר לי את יהודי ארץ ישראל והמרד שלהם במנדט. אמור לי מדוע איים "מר ביטחון" לתקוף את אירן ודיבר גבוה גבוה ולא עשה כלום? אירן קרובה מאי פעם לנשק גרעיני והאדון היהיר נופש עם רעייתו בקצה עולם על חשבון נוכלים עטירי ממון. בתקופתו הוא דרדר את צה"ל לצבא חלש וחסר כושר הרתעה. לסיום אני דורש שתסיר את תגובתך החצופה ותכבד את לוחמי מלחמת יום כיפור בחטיבת גולני גדוד 51 גדוד 13 שלחמו על החרמון והחזירו לעם ישראל את העיניים של המדינה. חג שמח.

        אהבתי

  2. גם בשנות התשעים, במילואים ביהודה ושומרון, זה היה כך, כלומר אסור היה לירות שניה מוקדם מדי ואסור היה לירות שניה מאוחר מדי.
    גם אז זה היה סיבה לעצבים ולבדיחות אבל בינתיים למדנו שזה טוב לבטחון ישראל, ושכל הרוג פלסטיני מעודד עוד את הלוחמים נגדינו וגם גורם לתגובות שלהם שעולים לנו בדמים.

    הרסנו ההתנחלויות בעזה ונסוגנו משם, והחמאס עדיין יורה עלינו רקטות.
    גם אם נהרוס את כל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וניסוג לגבולות 1967, ברשות הפלסטינית עדיין יתעקשו על זכות השיבה שפירושה הסוף של ישראל כמדינה ליהודים.

    יש לזכור שבטחונינו הוא החשוב ושהמדינה צריכה להחזיק מעמד בים השנאה .

    אהבתי

  3. גולני נימצאים בסד שלא יכולים להשתחרר ממנו. ראיתי את התגובה של המח'ט והצטערתי בשבילו ובשביל דורות גיבורי גולני שהחטיבה הגיעה למצב שפעולה פשוטה של תפיסת מחבל לא חמוש בנשק חם זוכה לשבחים כאילו מי ישמע.
    המחבלים שזורקים בקבוקי תבערה וסלעים על אזרחים ביו"ש ועל חיילי צה"ל ראה המקרה של החייל בן יגאל ז'ל שכל המטרה שלהם להרוג צריכים לקבל כדור בראש ישר בלי שום נוהלי פתיחה מטופשים ופחדנים.

    אהבתי

  4. אגיב בשתי תגובות: וקודם כל תגובה לתגובה של דלאלל ולמה שכתב הדר -דור און: להדר כל הכבוד אתה אכן מייצג את כולנו אנו שהיינו באותו קרב נורא וכולנו אחים לדם – לא ניתן שאנשים כמו דלאלל יזהמו את זכר אותו קרב נורא בו נלחמנו נפצענו ואחינו נתנו את חייהם – ואני יחד איתך ובאמונה שכל הלוחמים בתל התעלות איתנו – דורש שיסירו מכאן את התגובה של דלאלל ואת התגובה על התגובה – שהוא כתב ויחסמו אותו מלכתוב כאן באתר שלנו ושל האחים שלנו שנישארו שם בני 19!

    אהבתי

    • מר תגר יש לי כבוד רב לגולנציקים ובפרט ללוחמים על תל פאחר אבל אני מחזיק בדעתי שביבי אחראי לנסיגה בהרתעה של צהל והיותו צבא שיושב פאסיבי ולא יוזם, עסוק כל הזמן בחידוד נוהלי פתיחה בירי עד מצב שחיילים במצב שיש סכנה לחייהם פוחדים לירות. חג שמח.

      אהבתי

  5. ותגובתי השניה לדברים הקשים ששואל כאן שלמה מן : אכן, כל מילה בסלע – תרבות הכסתח, תרבות הפוליטיקה, הפיכת הצבא לכלי שמנוהל על ידי עורכי דין, פחדים של החיילים ולא משדה הקרב, צעקות "הידיים שלנו קשורות" שמהדהדות בתקשורת, כל סיפור עזריה, הוראות הצבא בתחילה לירות רק מתחת לקו החגורה, אחר כך לירות רק מתחת לברך, ועכשיו זה כבר ירי רק לקרסול…. ופקודה להוציא כדור נותן רק מגד ומעלה, – כל אלו ועוד הרבה מאפיינים אחרים מעלים באמת את הספק מה יעשו החיילים שלנו במלחמה הבאה? עד כמה התדרדרה המוטיבציה , האם בכלל יכול להתרחש בעתיד בו קרב שלם יוכרע על ידי החיילים הפשוטים אחרי שכל הקצינים נפגעו? מי יתן אז את הרשות? ואני חושב שזה חלק מהמשימה שלנו – לספר את סיפור קרב תל פאחר ולקרוא לחיילים להעז, לחתור למגע, להסתער, לירות ולנצח!

    אהבתי

  6. מאמר קשה ונוקב, אכן טירוני גולני של היום לא יקחו כלום מסיפור הגבורה של תל פאחר, העולם השתנה אנו כבר לא עומדים מול אויב עם צבא סדיר היושב במוצבים וביעדים מבוצרים, האויב שלנו נמצא במחסומים ברחוב ובסימטאות הערים, בין נשים, ילדים וחפים מפשע, וצריך לקחת בחשבון גם את עולם המדיה החברתית היום לכל ילד יש סמארטפון שמצלם ומתעד ועולה לרשתות,
    אז מה נעשה ? נבטל את צה"ל ונקים יחידות שיטור ?
    לוחמי גולני עושים מה שנדרש מהם באומץ ובגבורה גם אם זה נגד אבנים במקום רימונים, וגם אם זה נגד מפגע במחסום במקום במקום חייל אויב היושב ביעד מבוצר,

    אהבתי

  7. "הוראות הפתיחה באש עברו שינוי מהותי. כיום לוחם צה"ל יכול לירות רק באותה שנייה שבה נזרק עליו בקבוק תבערה. אם יירה שתי שניות לפני או אחרי, הוא יועמד למשפט ויצטרך עורך דין טוב שיעשה בשבילו שמיניות מול עשרה סרטונים שיוכיחו אחרת."

    כנראה שהבעיה נמצאת בפרקליטות .
    יש לתקן את הוראות הפתיחה באש.

    אהבתי

  8. לא יודע איפה נעמוש ומה עשיתם לו, אבל אוירת הנכאים בפוסט הזה מוגזמת ולא מתאימה לבלוג.
    לא נתעלם מכך שהלוחמים אכן עוסקים חלק ניכר מהזמן בפעולות שיטור, עם הוראות מסובכות לפתיחה באש. כנראה שרובנו גם נסכים שזה פוגע במוכנות היחידות הלוחמות למצבי לחימה אמיתיים.
    אבל מכאן ועד לטעון שלמורשת הקרב של תל פאחר אין שום רלוונטיות ללוחם הנוכחי בגולני זו הגזמה. בסוף גם גולני, ככל הנראה, ימצאו את עצמם בעתיד בלחימה דומה לתל פאחר בלבנון או בלחימה דומה לזו של ירושלים בששת הימים ברחובות עיר פלסטינית.
    "מה הסיכוי שלו לעשות משהו הרואי שידברו עליו בעוד 50 שנה?" זה באמת מה שנכתב? ממליץ לבדוק את סיפורי גולני ממלחמת לבנון השנייה או מצוק איתן.

    אהבתי

  9. מזדהה לחלוטין עם דברי הכותב, לצערי אני חווה את המצב הכאוב דרך הבן שלי שממשיך בגאוה רבה את מורשת של אבא (אני)וסבא, שמעתי שיחות שלו עם חברים בסופשים, איך תפסו את הערבי ההוא ואיך זיינו במכות את הערבי הזה וכל מיני תרגילים איך עושים את זה בסתר בשו שו .. מי שדופק יותר מכות לערבים הוא גבר גבר, לצערי זה המורשת קרב של גולני כיום ואני מניח גם של גבעתי,נח"ל, צנחנים או גדס"רים למיניהם. חד משמעית מערכת הביטחון צריכה להקים עוד כמה גדודי מג"ב שיתעסקו עם האוכלוסיה ולשחרר את לוחמי חי"ר למשימותיהם הקרביות שאליהם אומנו.
    המצב שחיילי גולני נקלעים לסיטואציות מביכות מול הפלסטינים לא מביאות כבוד רב לחטבה ומורידות מערכה. הם יגרמו לירידה דרסטית באחוז המתגייסים לגולני ואיכות החטיבה תרד.

    אהבתי

  10. אין מה לדאוג. לוחמי גולני כנראה ישתתפו בקרבות עקובים מדם שבהם יעשו מעשי גבורה לפחות כמו בתל פאחר. איך אני יודע? ובכן התשובה טמונה בתלונה שבמאמר על התעסוקה בשיטור בשטחים. החיילים לא יהיו מוכנים כפי שהיו יכולים להיות מוכנים לזירת לחימה אחרת ואז נזכר בתל פאחר וגם בסג'עייה. גם בקרב תל פאחר הגבורה הופיעה במלוא הדרה כי הקרב נוהל ביום ונעשו בו שגיאות רבות (ראו את המסקנות בספר "תל התעלות"). ואם בהאשמות עסקינן, ויהי בימי ממשלת השינוי ואנחנו עדין בשטחים וכך כבר 54 שנים. ולכותב המאמר, כנראה שלא תוזמן יותר לדבר לפני חיילי גולני.

    אהבתי

  11. צה"ל היום זה לא צה"ל של 67 ולא 73. גבורת תל פאחר אם תהיה בזמן הנוכחי היא תהיה גבורה מסוג אחר כמו שהזכירו מגיבים לפני. גולני חי על מורשות עבר ונשלח לתעסוקות שלא מותאמות לו, זה לא הגולני הטיפוסי שהכרנו. צריך להפנים את זה.

    אהבתי

  12. הכותב צודק בכל מילה והגיע הזמן שגולני יתאפסו על עצמם. לפני שנה במעלה עמוס חייל גולני לא פתח באש על ערבי שהתקרב עם בקבוק מוכן לזריקה ננזף על ידי המח"ט שגער בו שלא חתר למגע, ברור שלא חתר למגע עם כל הנוהלים הפחדנים של פתיחה באש. היום חייל גולני רוצה רק דבר אחד, לחזור בשלום לבסיסו בלי חקירות בלי בתי משפט ועורכי דין ועמייאת. עדיף לא לירות ולא להסתבך, מקסימום יודח מהחטיבה. מצפים שיחתרו למגע אבל קושרים להם את הידיים.

    אהבתי

  13. ב-"ששת הימים" הזחל"ם שלנו בטעות כמעט נכנס לתופת הקרב על תל פאחר וגם הזחל"ם המשמש כאנדרטה למרגלות "גבעת האם" שירתתי בו אך במקרה לא עליתי איתו ביום המלחמה (משאיר הסיפור להזדמנות אחרת) אבל מלחמות ההתשה,1967, 1973 ומל. שלום הגליל השאירו אצלי ואצל רבים אחרים צלקות בנפש(ובגוף) ולכן כתבתי שיר זה ולתדהמתי הרבה ממכרי ובני גיל טוענים שכתבתי את השיר עליהם!!!!
    שפויי מלחמה (מאת דני דניאל)
    כבר עברו כ-50 שנה —
    וכעת אתייחס לזה בקטנה
    מלחמה בלי אלבומי ניצחון ושירי הלל
    מלחמה ארורה אותה אני מקלל
    קינה ארוכה במחזוריות על אוקטובר ויום הכיפורים
    טרגדיה של זכרונות והרבה הרבה סיפורים
    על קרבות הירואים ,של אלמונים וחברים
    אנדרטאות, אתרי הנצחה והרבה קברים.
    מבכים את חללינו ומאשימים במחדל
    אם את אופוריית 1967 או צמרת המימשל
    האם "הגברת הזקנה" או "בעל הרטייה"?
    או "גנרלינו", שטעו בשיקול ההטעיה?
    זה הפאן האחד מכל הסיפור
    שבו לא מעט החלקה ואיפור
    של מנהיגות מן האמת בורחת
    ודואגת למעטה של כיסוי תחת
    הפאן השני בעיני הוא החשוב
    שמלווה אותי מאז שוב ושוב
    המשפחה,ההורים,האחים/אחיות והילדים
    ולא נפקד מקום השכנים,החברים והידידים
    בעצם כולם עטופים בטרגדיה הנוראה
    שכמעט כמעט הגיע לממדי שואה
    כל אחד בדרכו הוא מתמודד ,מהרהר
    בסיפור שלו וככל שהזמן עובר.
    וגם אם לא נפגע גופנית
    וסוחב איתו יום יום רגשית נפשית.
    כאן בא הסיפור האישי
    המייצג פרט במלחמה במצבו הנפשי
    שחזר בשלום מהקרב לכאורה
    כמו ניצול יחיד מהחבורה

    לכאורה חי בשפיות בחיי היומיום
    אך בפנים,בתוכי נושא מטען איום
    לילות של חרדות וסיוט
    כל חלום הוא קרב הישרדות
    זיעה קרה עוטפת את גופך
    למה למה אין כאן חוק השיכחה?
    מחכה כי יפציע הבוקר
    קם מתעורר מהר כמו חטפתי שוקר.
    אלמנת צה"ל בשיחה גלויה וכנה
    שאלתני לא מזמן (לפני פחות משנה)
    "כיצד אתם חיים עדיין בשפיות?
    שפיות? לא עניתי כי אם חיות
    אני את עצמי יום יום מעודד
    בכאב, בסבל שעברתי מתמודד
    מפנים ואוצר בתוכי בלב כבד
    ובתרפיה עצמית כל הזמן עובד.
    נכון אני חי בכבוד וקצת ברווחה
    מוקף בילדים, נכדים ומשפחה
    כלפי חוץ ומול הבריות
    אמשיך לצחוק לדבר ולחיות.
    כי מאז תחילתה של האנושות
    אדם לאדם זאב ונוקשות
    של מלחמה,אסון טבע וטרגדיות
    ואלו מקצת לאדם עם צרות ובעיות.
    ובימים אלה של ימים נוראים
    אל הבורא עינינו נושאים
    אנא שלווה ושקט הבא עלינו
    למדינה ולכל עמנו
    ואני הפרט אשר עדיין עימי סוחב
    מאז הקרב מפנים ובתוכי תוחב.
    עד סוף ימי אזכור ואחשוב
    אלה שהלכו מאיתנו לבלי שוב
    לחקוקים בגלעד או לא נודע מקום קבורתם
    זכרם בליבנו ולעד נזכור אותם
    נכתב ערב יום כיפור (הכותב דני דניאל חובש קרבי בעברו) dani0944@walla.com

    אהבתי

  14. לא מבין על מה הטרוניות: מדינת ישראל שולטת על השטחים 54 שנה. המדיניות כל השנים, בכל הממשלות, היא לא לעשות דבר, להחזיק בקיים על אש קטנה, למנוע התלקחות גדולה, לא להחזיר וגם לא לספח. לא להקיא ולא לבלוע. לתוך זה שלחו את הצבא לשמור, לנהל, לאבטח. יכלו להקים כוח שיטור אזרחי של נניח 50,000 איש לעשות זאת. משיקולי כסף וכוח אדם בחרו בצבא כקבלן שיטור. הקבלן חייב לנהוג לפי החוק, הישראלי, הבינלאומי, המוסרי. לא יורים באזרחים, לא בילדים, לא בנשים, יורים רק בסכנת חיים ודאית. זה המצב, וככה חייב להיות. זה לא קשור לממשלה הקיימת, לא לקודמת, לא לימין ולא לשמאל. כולם באותה סירה. כרגע אין שום פתרון אחר. תתמודדו. הטרוניות של הכותב הן, תסלחו לי, ילדותיות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s