אדמה, מים, אש (חלק ג')

הירדן ההררי, גבעת הזמזם, אלמגור, תל מוטילה, שפך הירדן, נוקייב, אדמות הבאהים, הקרב על הדגים וכמה אבני גבול * חלק ג' של הסיור עם איתן ישראלי בנקודות החיכוך הבעייתיות בגבול ישראל-סוריה – האיזור הנפיץ של מזרח הכינרת

1949, מעל איזור השפך בגבול הכינרת. חייל צה"ל על משמרתו [האוסף הציוני]

זהו חלק ג' ואחרון בסיורים שקיימנו עם איתן ישראלי מקיבוץ עמיר, בנקודות החיכוך הבולטות בגבול ישראל-סוריה עד למלחמת ששת הימים.

צילום: מאיר שמיר

קו הגבול הבינלאומי, קו החזית בסיומה של מלחמת הקוממיות, הסכם שביתת הנשק, השטחים המפורזים, עיבוד הקרקעות החקלאיות, קיומן של אדמות מריבה, המלחמה על המים והתמוטטות הסכמי שביתת הנשק מ- 20.7.1949, נטועים בשורשי האיבה והדם הרע בין ישראל לסוריה.

איתן ישראלי מתמחה במשק המים של ישראל וגבולותיה של המדינה בכלל, ובגבולות ישראל סוריה ולבנון בפרט, בהתייחס למצב הגיאו-פוליטי האזורי.

חלק א' עסק בסקירה כללית וכלל סיור בתל דן, שם נובעים מעיינות הדן. כמו כן היה על התל מוצב צה"ל עם דרך פטרולים בעייתית, שהיו דומיננטיים בתקופת המלחמה על המים מ- 1962 ואילך. לקריאת חלק א' – לחצו כאן.

בחלק ב' סיירנו לאורך הגבול הבינלאומי ושטח המפורז המרכזי – קיבוץ גונן, מעיינות דבשה, דרבשייה, עין תינה, אתר דרדרה, גשר הפקק, גשר בנות יעקב ועבודות ההטיה הישראליות על הירדן ב-1953 מדרום לגשר בנות יעקב ומצד עטרת. לקריאת חלק ב' – לחצו כאן.

רשימה זו עוסקת באזורי העימות הדרומיים – אלמגור ולאחר מכן הגבול עם סוריה בים כינרת.

דרך הירדן ההררי: שרידי מפעל ההטיה וגשר הצינורות

אנחנו בקטע של דרך הירדן ההררי מצפון לדרום, שנמשכת לאורך כ-12 קילומטר עד מתחת ליישוב כרכום.

הירדן ההררי [צילום: דורון הורוביץ]

איתן ישראלי: "באיזור שמתחת לקיבוץ כפר הנשיא יש שרידים של מפעל ההטיה הישראלי. השרידים האלה מספרים על המשך העבודות, אחרי שישראל נאלצה להפסיק אותן ב-1953 באיזור שמדרום למיצד עתרת. אלה שרידי תעלת מים בחתך של המוביל הארצי, שנבנה מחוץ לשטח המפורז. גבול השטח המפורז הגיע לנחל ראש פינה, ואדי שעיון, בדיוק במקום שהנחל חוצה את הדרך ומשם גבול המפורז הלך במרחק 100 מטר ממערב לאפיק הירדן בשטח הישראלי, כשהגבול הבינלאומי היה מצד שני של הירדן, על שיפולי הגולן.

"לכן אפשר היה להמשיך בעבודות של מפעל ההטיה, מכיוון שהיה מחוץ לשטח המפורז. לסורים במקרה הזה לא היה מה להגיד. מצד שני, היה ברור לכולם שבלי מים ממקור הירדן שבמיצד עתרת זו עבודה פוליטית, שרק היא עשויה להביא את המפעל להשלמה.

"מי שנוסע על דרך הירדן ההררי, כדאי שישים לב שיש ירידה לגשר הצינורות. גשר הצינורות מכונה גם גשר כפר הנשיא, וממנו עולה הדרך לגולן.

גשר הצינורות מתחת לכפר הנשיא, צילום מתוואי הירדן ההררי [ארכיון גדות]

"הגשר נבנה לדעתי, במסגרת לקחי מלחמת יום כיפור, כדי להעצים את יכולת תנועת כוחות הצבא אל הגולן. למעשה כל הכבישים שאנחנו מכירים כיום מצומת גולני צפונה, נבנו במסגרת אותם לקחי מלחמה, כשאחת הבעיות הקשות בזמן מלחמת יום כיפור היתה להביא במהירות כוחות ממפרץ חיפה וכורדני אל החזית.

"עשו עוד דרכים שעולות לגולן, כמו הדרך מעל גונן שעולה לוואסט. יש דרכים קטנות יותר ופחות בשימוש, שהולכות מאיזור עמק החולה אל הגולן.

"תוואי הירדן ההררי הוא ארוך ומפותל, ומכיוון שמפעל ההטיה הישראלי נמשך עד 1957, כאשר אז ישראל מתכננת את מפעל מח"ד [מפעל חולה דרום] ומבינה שאת הקונספט הזה של העבודות במיצד עתרת כבר לא תוכל להשלים, ובסופו של דבר גם הוא (מח"ד) לא התפתח לכלל ביצוע.

כינרות-חרמון מאמצע שנות ה-60. צילום אוויר מעל טבריה. ניתן לראות את גינוסר, כפר נחום, אלמגור ושפך הירדן [מקור: שאול אדם]

"ישראל חופרת ועובדת עד 1957 בתוואי הזה, כאשר נבנתה דרך טובה לנסיעה, שהפכה לדרך הפטרולים של האיזור הזה. דרך הירדן ההררי מגיעה לאיפה שהיום הישוב כרכום, ומשם אמורה היתה להגיע עד לפתח המוביל הארצי באיזור שמדרום למושב כחל כיום, בנקודת גובה 44 או משהו כזה.

"איפה שגשר הצינורות (חירבת רפיד) תוכנן סכר לוויסות המים שבאים מהחולה, במסגרת התכנון של פנחס רוטנברג, כדי לשמור כמויות מים לצורך ייצור מקסימום חשמל בנהריים או במוצא הירדן לכינרת.

"מאוד חשוב להדגיש שקו הגבול הבינלאומי נמצא כל הזמן ממזרח לירדן. זאת אומרת, כל הירדן הוא בשטח ארץ ישראל ומדינת ישראל, קו שביתת הנשק נמצא כ-150 מטר ממזרח לירדן, והדרך ממיצד עתרת ועד כרכום הוא שטח ישראלי.

גבעת הזמזם, אלמגור, תל מוטילה והשבט הבדואי

"בשנות ה-50 השטח הזה היה ללא דרכים, או יכולת לקיים מה שנקרא נוכחות ישראלית קבועה, אבל היו פטרולים שיצאו מאיזור פילון, שהיה הבסיס המרכזי באיזור, שם ישב גדוד 13 של גולני. הם היו עושים פטרולים וממשיכים לאיזור גבעת הזמזם מצפון-ממערב לכניסה מושב אלמגור כיום. ניתן לזהות גבעה זו באמצעות צבר הקנים הגדל בפסגתה.

האנדרטה לזכרם של שני חללי הנח"ל בכניסה למושב אלמגור, 1967 [צילום דוד הירשפלד]

"באיזור הזה השטח המפורז עושה דבר מעניין. הוא מתחיל בגשר הדודות ואז עושה הטיה אל גבעת מוצב הדמות [אנדרטת קרב מוטילה ובית הקברות של המושב] ומשם יורד בקו ישר אל שפך הירדן. נוצר משולש כמו שמוכר בגזרת אגם החולה/פרדס חורי, חירבת ירדה, נחל שעיון (ראש פינה), משולש שכלל את המושבה משמר הירדן. למעשה הקרב הגדול של תל מוטילה היה על גבול השטח המפורז, כאשר לא כולם בדקו בציציות איפה עובר בדיוק השטח המפורז, והקרב עצמו התנהל פעם בצד של ישראל ופעם בצד השטח המפורז, אבל הכל בשטח ישראל.

"מתחת לגבעת הזמזם, בכניסה למושב אלמגור, ניצבת אנדרטה לשני נח"לאים שנהרגו במיקוש ב-1963, כשירדו לפתוח קווי מים בחלקות החקלאות של אלמגור. שניים אחרים שהיו איתם לא נפגעו והזעיקו עזרה. כאמור, מעל האנדרטה נמצאת גבעת הזמזם, שעליה צמחייה של קנה, מה שמעיד שיש שם מי תהום קבועים. זה מקום שניתן לזהות בקלות בזכות הצמחייה.

אלמגור 1963, קצינים ואזרחים צופים לעבר השטח הסורי לאחר התקרית שבה נהרגו שני חיילי נח"ל אבינעם אבנשטיין ואבי רייף [האוסף הציוני]

"גבעת הזמזם היתה המקום הכי מזרחי בגזרת קו העמדות הישראליות באיזור. על הגבעה היה מוצב פלוגתי של צה"ל, שהחזיק את עיקר החזית. יותר למטה היה מוצב השפך הישראלי. צריך להבין שתוואי שפך הירדן באותה תקופה זה לא הירדן של היום. לא היתה הדלתה המוכרת כיום.

"באיזור אלמגור התרחשה תקרית תל מוטילה המפורסמת, שהחלה לכאורה משום דבר. אני אומר לכאורה, כי צריך להבין את המציאות בשטח: במרחב שבין הכינרת לבין מושב אליפלט כיום, או על חורבות זנגריה שעליה קמו מעברת זנגריה ומושב אליפלט מאוחר יותר, חי, הסתובב ורעה שבט בדואי בשם ערב אל-שלמנה.

"כמו שאמרתי במקומות אחרים, כשנחתם הסכם שביתת הנשק, ישראל וסוריה נמצאות בניגוד אינטרסים. כל מדינה פועלת ליישם את האינטרסים שלה, ואין צדיק בסיפור הזה. לא לצד הזה ולא לצד הזה. כולם היו בניי.

שפך הירדן 1940. ניתן לראות את המבנים הארעים של השבט הבדואי ערב אל-שלמנה שחי בין הכינרת לאיזור שבט זנגריה בצפון. משמאל לשפך – תעלות המים ששימשו להשקיית שטחי חקלאות בבטיחה. נקודת האיחוז של המים היתה בירדן ההררי כשני קילומטר מצפון לגשר הדודות [צילום: זולטן קלוגר]

"אותו שבט רועה את העדרים שלו במרחב הזה של שיפולי חבל כורזים, שבעת ההיא אין בו בכלל התיישבות. צריך להבין כמה דברים ברקע: ישראל מתחילה ב-1951 לבצע את מפעל ניקוז החולה, ויש לה עכשיו אינטרס מובהק שכל מרחב השטחים שבין איזור העבודות בקרבת הגבול יהיה, בוא נגיד את זה בלשון לא יפה – 'נקי'.

"באיזור ימת החולה, גשר הפקק, איילת השחר ומשמר הירדן ישבו שבטי הכראדים למיניהם, שבסופו של דבר אחרי כמה ניסיונות מועברים ממקומם, חלק לסוריה וחלק לכפר שעב [סמוך לכרמיאל]. ישראל מעוניינת שיהיו כמה שפחות אלמנטים, שמבחינתה מפריעים, והשבט הזה ערב אל-שלמנה תקוע באיזו נקודה, במה שאמור להיות מפעל המים הארצי שיוביל מים דרומה.

איזור שפך הירדן במפת 1965

"תל מוטילה, קודם כל כדאי לתקן טעות במונחים. תל מוטילה זו כיום גבעת הצרכנייה של מושב אלמגור, ולא אתר ההנצחה. תל מוטילה עצמו היה גבוה בשמונה מטר וכשעשו את העבודות לבניית הצרכנייה 'גילחו' את הגבעה.

"הרקע לתקרית במאי 1951 הוא מעניין. מי שיקרא באינטרנט ימצא את הסיפור של המ"פ אריה טפר והמ"מ עמוס גל. כשהבדואים יצאו עם הפרות למרעה, נשלחו חיילים ממוצב הזמזם לגרש אותן, ואם על הדרך יצליחו להביא כמה פרות לקומזיץ – אדרבא. אני לא רוצה להיכנס לסוגיה הזו, אבל היה די מקובל בעת ההיא להביא בשר מהצד השני של הגבול. יש על זה הרבה עדויות.

אתר תל מוטילה, לזכר הימים ההם: גבי ברשי שהיה מ"פ בגדוד 21 בקרב ב-1951 [צילום: עמי אבן]

"התוצאה היתה שאותם בדואים פתחו באש על החיילים, שבאו לגרש אותם והתפתח קרב. באותו מוצב זמזם היה מקלען שפתח באש, ואריה טפר ועמוס גל סיפרו שנהרגו ארבעה מחיילינו. הגופות נשארו בשטח ולא פינו אותן, והתפתחה תקרית ממושכת, שבה הסורים הכניסו כוחות לשטח ישראל, למוצב הדמות. בסיום התקרית יש לצה"ל 41 הרוגים והסורים מגורשים חזרה לשטחם.

"הניצחון נרשם רק אחרי חמישה ימים, כשרביעיית מטוסי ספיטפייר מרמת דוד הגיעה להציל את המולדת. על פי הוראת בן גוריון, שהיה בסיור בארה"ב בעת הקרב, היה אסור להפעיל את חיל האוויר, אבל איך אמר יואש צידון (צ'אטו) קצין סיוע אוויר – לא נורא אם יעוף צרור. שלושה מארבעת טייסי מח"ל היו דוברי אנגלית וטייס אחד ישראלי דובר עברית. טייס זה ירה צרור שפגע בעמדה המרכזית של הסורים, וזה שבר את ההתמודדות העיקשת שלהם והם נסוגו אל מעבר לירדן לשטחם.

"דבר", 7.5.1951

"תל מוטילה נכנס להיסטוריה של צה"ל כקרב מאוד בעייתי, שצה"ל ניסה להסתיר אותו לכאורה. הקרב הזה לא זכה ליחסי ציבור טובים ויש עליו עד היום דיונים נוקבים על התנהלות דרג המפקדים ובראשם גנדי, שהיה מג"ד 13 וישב במהלך הקרב בווילה מלצ'ט במערב הכינרת רחוק מהחזית. הוא קיבל צל"ש מהרמטכ"ל ידין, למרות שכלל לא היה בקרב. במשך שנים רבות טענו שבצה"ל ניסו להסתיר דברים וחיברו את זה לאירוע נוסף, שהיה בג'וערה, ליד עין השופט, שבו נהרג חייל מגדוד 12 במהלך תרגיל ונקבר בבית הקברות בעפולה ליד בית החולים.

"הייחוד של איזור תל מוטילה ואלמגור הוא שזה המקום היחיד לאורך הקו, שבו ישראל נמצאת בעליונות טופוגרפית על הסורים. לכן הוא מקום כל כך חיוני ואסטרטגי מבחינת היחסים עם הסורים. במקום הזה התחוללו כמה מהקרבות המעניינים מול הסורים, אחד מהם היה במסגרת המלחמה על המים, כאשר ישראל מייצרת מצב שעל יד מושב כרכום של היום, על ציר הירדן ההררי, חופרים מחפורות ומכניסים טנקים, שבכינון ארטילרי ירו עד לאיזור ההטיה הסורי, במקום שנקרא כיפת נשרים, במרחק כ-11 ק"מ [סיפור התקרית – ראו כאן].

"צריך להבין שלא היה צריך לפגוע בדיוק, כמו שהיה חשוב שהפגזים ייפלו במרחב. זה יצר אצל הסורים הבנה שבקטע הזה הם לא יוכלו לעבוד. בעקבות כך, הם הרחיקו את פרויקט ההטיה לעין סופירה, מחוץ לטווח הארטילרי, אבל שם צה"ל סוגר את הסיפור בתקיפה של מטוסי חיל האוויר בתחילת 1966.

"לגבי השם אלמגור, היה דיון גדול איך יקראו לשטח הזה. בסופו של דבר התקבלה הצעתו של זאב וילנאי – אל-מגור. שתי מילים שפירושן אל-פחד, מכיוון שזה היה איזור שמאוד קשה לחיות בו. לא היה מים והיה חם אימים, ולהוביל לשם אנשים שיסכימו לחיות בתנאים האלה זה מעשה שיכול להתבצע רק ברמה של מדינה.

אלמגור, קיץ 2013

"ואז עולה שם בשנת 1961 גרעין נח"ל. יצא לי להיות פעם בסיור באלמגור עם מישהו שהיה בקבוצת הנחל"אים הראשונה, עמוס אפשטיין מכפר עזה, שהיה מנכ"ל מקורות. כשהגענו לשם הוא ממש בכה מהתרגשות. הוא אמר – אתה לא יודע כמה אני מתרגש, שנתיים הייתי כאן במסגרת הנח"ל, זאת היתה הילדות שלי.

"המושב עלה ב-1965, וכל השטחים שלו היו מחוץ לשטחים המפורזים, בשטח ישראלי לגיטימי. ישראל היתה כאן על הצד הצודק והבסדר, מה שלא הפריע לסורים לפחות פעמיים לעשות שתי פעולות מיקוש, שבהן נהרגו אותם שני חיילי נח"ל ולאחר מכן שני עובדי קק"ל.

"בגדול, הסורים, כמו בכל מקום חשוב לאורך הגבול, עשו את ההתנגדויות שלהם, אם בצורה של חדירות פידאיון ואם בצורה של תקריות יזומות. אגב, כאן לא היו חלקות מריבה מבחינת חריש ולא ידוע לי אם היו תקריות של טרקטורים שיצאו לעבודה.

שפך הירדן לכינרת, קיץ 1968. השפך קיבל מופע של דלתא כתוצאה מסחף רב מאוד מעמק החולה לאחר חורף גשום במיוחד. שקיעת הסחף (חרסית) יצרה את הפיתול. ניתן לראות שמפלס המים בכינרת גבוה ובקעת הבטיחה מוצפת. כן ניתן לראות את בית הבק והכפר עקב לחוף הכינרת [צילום אמנון רבינו]

למטה היו מוצבי השפך משני עברי הקו הבינלאומי. המוצב הסורי לא תמיד היה מאויש. אגב, משם יצאו הסורים ב-1958 ורצחו את אשת הנספח האווירי הבריטי שטיילה במקום. מוצב השפך הסורי היה מול מוצב השפך הישראלי לפני בית הבק. הוא נכבש במבצע עלי זית ב-1955 במסגרת 'ניקוי' כל המרחב שבין נוקייב לשפך".

הכינרת והסכם יחסי שכנות טובה

לסיפור הגבול בין ישראל לסוריה בגזרת הכינרת, אין כמו מצפה נוקייב כדי לתאר מכאן את מהלך העניינים.

מצפה נוקייב

איתן ישראלי: "בוורייאנט הראשון של הסכם ניוקומב-פולה, קו הגבול תוכנן לרדת מאיזור קונייטרה, בנחל אל-הווא [משושים] אל הכינרת ולחצות אותה לכל אורכה לצמח [סמח]. הבריטים התנגדו לזה. הם רצו את כל המים בירדן ובכינרת, בשטח המנדט שלהם. וכאן צריך להוריד את הכובע בפני פנחס רוטנברג, שרצה להקים את מפעל החשמל והבין שצריך לייצר לעצמו נפח מים גדול ככל האפשר. זו אחת הסיבות שקו הגבול הבינלאומי עובר ממזרח לירדן והכינרת, בואכה אל חמה, תוך דחיקת רגלי הסורים מהכינרת.

"צריך להוקיר תודה לבריטים שדאגו לזה שהגבול של פלשתינה יעבור עשרה מטרים ממזרח לכינרת, במטרה למנוע מהסורים לגעת במים.

איתן ישראלי במזרח הכינרת

"היה ברור שהגבול הזה של עשרה מטר יזוז, כי ירימו את מפלס פני המים בכינרת עם בניית סכר דגניה, ולכן נקבע שהגבול יהיה 'גבול נושם', על פי גובה המים. זה פטנט ייחודי בעולם. אני לא מכיר מקומות נוספים כאלה. אגב, יש תצלום אוויר משנת 1939 או 1940 של המושבה כינרת, שבה אפשר לראות שפני המים בכינרת מאוד מאוד נמוכים. זו דוגמה קלאסית איך הגבול נע לפי מפלס הכינרת.

"מצד שני, בהסכם שנקרא 'הסכם יחסי שכנות טובה', שנחתם ב-1926, נאמר שלסורים יש זכויות על מים בבניאס, בסדר גודל של 20 מיליון קו"ב, כ-20 אחוז מהשפיעה, ועוד 22 מיליון קו"ב בבטיחה שעל יד הכינרת. היתה נקודת הטיה, איחוז, מצפון לגשר הדודות כיום על דופן הגולן, ועשו שם תעלת מים גדולה. יש עדיין שריד אחרון של התעלה הזו. כשאתה נוסע לבטיחה בכביש עוקף כינרת, עובר על נחל זויתן או אל הווא, מצד ימין מצפון לדרום יש שם קטע של מעביר מים בצורה של תעלה. זה השריד האחרון של אותה תעלה שהביאה מים לבטיחה בגרביטציה.

חופי צפון-מזרח הכינרת בצילום מ-1965 מאלמגור [צילום: משה מילנר]

"כן נקבע בהסכם שיש זכות לדייגים סורים לדוג באפיק הירדן וגם בכינרת. זה הסכם יחסי שכנות טובה. צריך להבין שהסכם יחסי שכנות טובה הוא משלים להסכם הבינלאומי. בשנת 1946 כשסוריה מקבלת עצמאות, היא מערערת על הסכם הגבול הבינלאומי. האו"ם דוחה את הדרישה הסורית לפתוח את ההסכם, והוא נשאר כמו שנחתם בשנות ה-20, אבל הסורים ממשיכים להתנגד לו.

"חשוב להגיד שהסכמי שביתת הנשק מדברים על ההסכם ועל קו הגבול הבינלאומי. ישנה דעה שמהאמור לעיל, הסכם שביתת הנשק כולל גם את ההסכמות שהיו בהסכם לשכנות טובה. קיים מסמך שהועש"ן [ועדת שביתת הנשק] בא בטענות שישראל עוצרת את זרימת המים לכינרת בעת העבודות לניקוז החולה, ואספקת המים לבטיחה תיפגע. נעשה ניסיון ונמצא שלא היתה פגיעה באספקת המים לבטיחה.

1955, מודדים של חיל ההנדסה הסורי סוקרים את איזור צפון הכינרת לקראת הקמת מוצבים. צולם על-ידי שבועון מצרי, פורסם ב"העולם הזה"

"אני מציין זאת מכיוון שבשני מקומות היו תחנות שאיבה של הסורים מהכינרת. האחד בכפר עקב והשני בכפר כורסי. התחנות האלה עבדו כל הזמן וישראל לא פגעה בהם. בדיווח של 'העולם הזה' על מבצע 'עלי זית', נכתב שיש קשר בין מה שקורה בגבול סוריה לבין מהלכי ישראל מול המצרים בגבול סיני. לפחות ממה ששמעתי על הנושא, ב-1955 יש עיסקת נשק של מצרים עם צ'כיה, וישראל מנסה למשוך את המצרים, שיש להם הסכמי ברית עם הסורים, לתקריות שיסתיימו במלחמה.

"כדאי לראות את הקשר שיש בין האירועים בדרום מול המצרים לבין התקריות שהיו בצפון. זה לא מונע מלהוריד את הכובע בפני הדייגים, השוטרים וחיילי צה"ל שהמשיכו לשמור על קו המים של ישראל ועל זכויותיה בכינרת, אבל אני מסתכל על המסגרת הכללית ומנסה להכניס למסגרת גורמים נוספים.

אדמות הבאהים קבעו את הגבול

"נוקייב הוא סיפור מעניין. התברר לי לפני כמה שנים טובות, שיש שלוש נקודות שהסורים מתייחסים לנוקייב: האחת – חורבות  נוקייב מצפון לעין גב, אחר כך יש את הכפר נוקייב, שנמצא מצפון למוצב נוקייב [אתר ההנצחה היום], שאלה פליטים של חירבת נוקייב, ויש את מוצב נוקייב, שהיה על הגבול ממש [כ-2.5 ק"מ מצפון לעין גב]. זו נקודה מעניינת שאתה חייב ללמוד, כאשר אתה צריך להגיע למו"מ כשאתה מוכן ומגיב.

"יש תמונה של אבן גבול 62. הגבול עושה תפנית של 90 מעלות מקו המים ועולה לשיפולי הגולן. יש תמונה יפה של עמוד הגבול 62 עם מבט לקיבוץ עין גב וקרן עין גב [תל ג'ארדה] וניתן לראות את האיזור המפורז שלאורך הכינרת מנוקייב ועד קיבוץ מעגן.

אבן גבול 62 במורדות הגולן מעל מוצב נוקייב – כיום התצפית והאנדרטה לחללי מבצע סנונית ב-1962. הכינרת, קיבוץ עין גב וחרוט קרן עין גב [צילום איתן ישראלי]

"מאבן גבול 61 הגבול עולה למעלה למורדות הגולן ויורד לאל חמה. ולמה זה ככה? הסיבה לכך היא שבסוף המאה ה-19 מגיעים הבאהים ומתיישבים בין היתר באיזור עמק הירדן וקידמת כינרת. פעם קראו ככה לאיזור שמעין עין גב ועד לעדסיה [בממלכת ירדן, קילומטר וחצי ממזרח לשער הגולן]. אפילו את האדמות של הדגניות הבאהים קנו.

"המרכז של הבאהים היה באיזור עכו. לכן קו הגבול שעולה מנוקייב למעלה, אל כפר חרב, איזור עמראת עז א-דין והר נמרון ויורד לפתחת הירמוך, אבן גבול 71, הולך בהתאם לשטחים של הבאהים. השטחים האלה קבעו את גבולות מדינת ישראל עד 1967.

1949, שרידי החווה של הבאהים שמצפון לעין גב [מתוך הרשת]

"על יד עין גב היה ישוב באהי שהכינוי שלו היה 'החווה הפרסית'. אנשי עין גב ניהלו איתם מו"מ לקנות את השטחים האלה. שני בחורים צעירים, יוסי פוגל וטדי קולק, עשו את המו"מ והסיכום היה שקונים מהם את האדמות והם יקבלו אדמות אחרות באזור סנט ג'ין מצפון לעכו וממזרח למושב בוסתן הגליל. הבאהים קיבלו שטח לבית קברות שנמצא מתחת לסוסיתא [כקילומטר ממזרח לעין גב], זה בית קברות קטן וסגור, שמתוחזק יפה מאוד על ידי הבהאים.

קטע ממפה צה"לית עם סימון מוצבים ומחנות צבא סוריה בגזרת נוקייב והבטיחה. מודגש מיקומה של אבן גבול 62. ניתן להבחין בשלושת האתרים בשם נוקייב, ביישובים ומוצבים, בכורסי ובכפר עקב. בשני הכפרים היו מכוני שאיבה ששאבו מהכנרת עד יוני 1967 [מארכיון איתן ישראלי]

"יש תמונה של אבן גבול 69, שלא קיימת, בתאופיק אל פוקא [כשני ק"מ ממזרח לתל קציר]. יש טנק פנצר 4, שעדיין נמצא שם, בשטח שטוענים שהוא ממוקש. מתברר שבדיוק איפה שהיתה האבן הזו קיים בור ענק שנוצר מפצצת אוויר, והחיים לקחו את האבן, היא התאדתה ואיננה.

תאופיק אל פוקא. אבן גבול 69 שהיתה כאן נהרסה מפצצה מהאוויר. בעמדת תובה: טנק פנצר 4 פגוע ושרוף [צילום: איתן ישראלי]

"על ידה קיים חאן ממלוכי נהדר עם קשת נפלאה, ומשם היתה דרך שכונתה 'דארב אל עקבה', ציון של כיוון דרום, דרך שירדה מהגולן ובה עברו חלק מהכוחות הסורים שירדו לעמק הירדן ב-1948.

"אחר-כך מגיע הגבול לאבן גבול 71 בפתחת הירמוך, ושם הגבול הולך צפון מזרחה למפגש שלוש הגבולות באל חמה. קיים עד היום גשר ברזל ענק, ג'אסר א-בוטנה. העות'מנים והגרמנים בנו את קו הרכבת מחיפה לדרעא, פשוט להוריד את הכובע בפניהם.

"אני לא נכנס לקרבות ולתקריות שהיו לאורך הכינרת [על היסטוריית התקריות בגזרה זו – ראו כאן], אבל צריך לדעת את הקונספט שבה אנשים פעלו, ודיברנו על כך שזה שיורה לא נכנס לאיפה עובר הצד המפורז.

דיג בכינרת 1958 [צילום דוד אלדן]

"לסיכום, הסורים טענו שחלק קטן מהכינרת מגיע להם, והיה להם לכאורה על מה להסתמך. הם לא אמרו אנחנו נדוג עד טבריה. המאבק על הדיג היה מאוד יצרי, כי הצד המזרחי של הכינרת הוא איזור הדיג הטוב והאידיאלי ביותר של מושטים וסרדינים שעולים אל הבטיחה.

"בגדול, היתה מעין הסכמה בשתיקה שגם לסורים מותר לדוג על סמך הסכמי עבר, והם קבעו לעצמם גזרת מים של כ-200 מטר מהחוף, בדיוק כמו חלקות העיבוד.

"ישראל התעקשה להפגין ריבונות על המים האלה, והיא צודקת. יש לה חובה להגן על הזכויות שלה במרחב, וזה מייצר חיכוך. פעם הסורים פותחים באש ופעם אנחנו, ולפעמים יש תקלות כמו הספינה שנתקעה על שרטון, אבל הסורים באופן בסיסי המשיכו לדוג בכינרת עד למלחמת ששת הימים".

———————————————————————————————————————————