"מציק לי שלא הלכתי עם המג"ד"

אלכס פורדי קיבל פקודה ממג"ד 12 להצטרף אליו בעלייה לתל פאחר, אבל בחר  לטפל בפצועים בשטח ולא ללכת עם סא"ל מוסה קליין * העניין הזה רודף אותו עד היום * וגם: סיפורו של החובש דני ברגר

אלכס פורדי 2017, עם צילום הקסדה שלו. כדור סורי שנורה אל טנק עזרא ברוש חדר אותה 

אלכס פורדי, טוראי אלכס פורדי, עדיין חי את הרגע שבו העז לא לבצע את פקודת מג"ד 12 בקרב תל פאחר. זה קרה בשלב מוקדם של הקרב, במהלך ההסתערות החזיתית של הכוחות הראשונים.

פורדי יליד טרנסילבניה, רומניה, בשנת 1947, עלה לארץ ב-1964 עם הוריו ועם אחיו הגדול ממנו בשנה. המשפחה התיישבה בעיירה אזור ואלכס למד י"ב בתיכון החשמונאים בבת-ים, בלי לדעת כמעט עברית. שנה לאחר מכן התנדב לצה"ל. למה התנדב? מאחר שאחיו שהתגייס לפניו שירת בהנדסה קרבית, אלכס היה פטור מהשירות. הוא לא ויתר, כתב מכתב בקשה והתקבל.

"שלחו אותי לגולני בגדוד 12", הוא מספר, "בהתחלה היה קשה מאוד, כי לא הייתי ספורטאי ולא היה לי כושר. ידעתי לנגן בכינור. אבל אחרי זה עברתי את המכשולים".

חבריו הקרובים היו יוסי לילו (לבני), אנטון לייבל [גם הם עולים מרומניה] ויואל זבדי. אחרי תקופת הטירונות נשלח לקורס חובשים בבה"ד 10, אבל הודח שבועיים לפני תום הקורס, לדבריו מאחר שדיבר בקושי עברית. הוא חזר לגדוד 12 כרובאי. המ"מ שלו בפלוגה א' היה גדי שרלין.

החברים של אלכס. פורדי [מימין] עם אנטון טוני לייבל והבזוקה, יואל זבדי [כורע] ויוסי לילו. 1967

באביב 1967 הוא היה עם חבריו בקו הגבול העירוני בירושלים, שם הכיר את קלרה, שלמדה באוניברסיטה, ועימה יתחתן כשנה וחצי אחר-כך. ביום העצמאות באותה שנה נשלח לקורס לעברית במחנה דוד, אבל תוך זמן קצר החלה תקופת הכוננות בצה"ל והוא נשלח חזרה לגדוד 12.

מהימים עד למלחמת ששת הימים הוא זוכר את הגדוד מחליף מדי יום שטחי כינוס בגליל העליון, את התאונה שבה נהרג רס"ל ליאון אימברן מהתפוצצות רימון באוטובוס, ואת התחושה הקשה שליוותה את חיילי הגדוד כשהסתמן שהם לא יילחמו במלחמה הזו.

ביום שישי ה-9 ביוני 1967 העירו אותם והעלו אותם על זחל"מים, בדרכם לקרבות כיבוש הרמה הסורית. "אני זוכר שעמדנו בקרית שמונה בשיירה ואחר כך התחלנו לעלות. נסענו ליד בריכות דגים וכל הפגזים של הסורים נפלו בתוך הבריכות. המראה הכי קשה היה שלושה אנשים שרופים ליד סוללה של תותח. זה מה שאני זוכר".

הוא לא זוכר פרטים רבים מהקרב – לא באיזה זחל"ם נסע, לא מי היו האנשים בזחל, מיקומים מדוייקים ועוד: "הרבה דברים נמחקו לי".

חורשת טל 1966. מימין: יואל זבדי [נהרג בקרב תל פאחר], אלכס פורדי ויוסי לילו

כמו שזה נראה, פורדי הגיע אל מתחת לתל פאחר בזחל"ם שבו היה המ"מ שלו, גדי שרלין, שבהמשך נפצע קשה מאוד.

פורדי: "ירדנו מהזחל"ם. זה היה לפני הגדרות, לפני העלייה לתל. קיבלנו פקודה לרדת ולעלות רגלית. התקדמנו קצת, הגענו למקום שהיו שם הרבה פצועים". הוא אינו זוכר מי היו הפצועים, מה היה אופי הפציעות ואיפה זה היה.

פורדי ניגש לחובש דני ברגר ולקח ממנו פריטים וציוד לטיפול בפצועים. ברגע שנפנה לטפל בהם שמע קול שפנה אליו – ג'ינג'י בוא אחריי.

היה זה המג"ד מוסא קליין, שניסה לאסוף כמה חיילים כדי לעלות אל המוצב.

פורדי: "המג"ד היה עם הקשר שלו ועם רץ מג"ד ואולי עוד שני חיילים, ואמר לי להצטרף אליהם. רציתי להסביר לו שיש הרבה פצועים וצריך שאעזור כאן. התחלתי להסביר לו, אבל הוא לא חיכה ולא הקשיב, הם עלו קדימה. לדעתי הוא חשב שהתל נכבש. אני לא זוכר מי היו הפצועים, היו שם איזה 6 או 7 פצועים. לא הכרתי אף אחד מהם והחלטתי להישאר ולטפל בהם".

בשלב הזה, לדבריו, הגיע חייל מהטנקים וביקש עזרה לפצועים. פורדי: "זה היה חייל של עזרא ברוש [מפקד מחלקת הטנקים המובילה], בחור שחרחר [נהג הטנק, ראובן דנגור], הוא ביקש מהר מהר שמישהו יבוא לעזור. דני אמר לי – תלך אתה. אני ואותו חייל רצנו מהר, לא זוכר שירו עלינו בזמן הריצה.

הטנק הפגוע מתחת לתל פאחר. פורדי הגיע אליו להעניק טיפול לפצועים

"הגענו אל הטנק, אמרו לי שאחד נהרג. עזרא היה פצוע קשה, ראיתי רגל עם הרבה דם, עודד גולן היה בהכרה, פצוע מרסיסים. טיפלתי בהם. הם אמרו לי תיכנס לטנק, תביא אקדח זיקוקים כדי שיבואו לחלץ אותנו. לא ידעתי איך להיכנס לטנק והם הסבירו לי. באותו שלב ירו עלינו גם מתל פאחר וגם מכיוון תל עזזיאת, או בורג' בביל.

"אחרי כמה זמן שעבר, רציתי לחזור ברגל ולהביא חילוץ. הצצתי מהזחל של הטנק לכיוון התל ואז קיבלתי כדור. הכדור חדר את הכובע פלדה ויצא, שרט אותי בראש. הרגשתי את הפגיעה, הורדתי את הקסדה, שמתי תחבושת אישית ועל זה שמתי כובע פלדה. אחרי זה עזרא ועודד התחילו להגיד שקר להם ושאביא שמיכות מהטנק ורצו גם מים. רציתי להוריד להם את הדברים מהטנק, אבל אז התחילו לירות עלינו. אחרי זה נכנסתי בסוף לטנק להביא את אקדח הזיקוקים, אבל כבר הגיעו לחלץ אותנו.

"הייתי איתם מתחת לטנק כמה שעות [קרוב לשלוש שעות], בזמן הזה קודם כל הרגעתי אותם, נתתי להם מים. עזרא ביקש תמונה של המשפחה מהארנק שלו. הוצאתי לו את הארנק ואז ראיתי את שם המשפחה שלו, זה הלך איתי כל השנים. אחרי 23 שנים היתה כתבה במקומון של בת ים על עזרא. חבר שלי לעבודה הביא לי את הכתבה, התקשרתי לכתב והוא עשה מפגש בינינו אצל עזרא בבית. היה מאוד נחמד לפגוש אותו. הבאתי את אשתי ואת הבת שלי, היה מאוד מרגש ומאז אנחנו בקשר".

[לכתבה מפורטת על קורות טנק המ"מ ברוש – לחצו כאן]

אלכס מגיע לעזור: תרשים האירוע

תרשים: מצב לחימה מתחת לתל פאחר בשעה 15:25

בנינו תרשים כדי לתת תמונת מצב משוערת של האיזור, שממנו יצא אלכס פורדי לטפל בפצועי הטנק. השעה המשוערת היא 15:25. בדקות הללו שני הכוחות הראשונים מפלוגה א', שעלו לכיבוש תל פאחר, נמצאים בעיצומה של לחימה – על החלק הדרומי [ורדי] ועל החלק הצפוני [אלכס]. כוח שלישי [דני] נמצא בתחילת העלייה.

זחל"ם המג"ד מוסא קליין תקוע על הדרך האוגפת את המוצב, לאחר שלא הצליח להסתובב שמאלה בשל פגיעה במערכת ההיגוי זמן קצר קודם לכן. המג"ד פנה לעלות רגלית לכיוון המוצב, באיזור שבין החלק הצפוני לדרומי. כאן פגש בראובן דנגור, נהג הטנק שנפגע, שהגיע בריצה לקרוא לעזרה. המשולש החום-אדום הוא מקום המפגש המשוער.

בשטח שכבו נפגעים ראשונים מכוח אלכס וכנראה שגם מהטנקים. הם טופלו על-ידי החובש דני ברגר ואלכס פורדי. האחרון קיבל הוראה מהמג"ד להצטרף אליו, אבל תחת זאת בחר לרוץ עם דנגור בשטח חשוף כדי להעניק טיפול לפצועי טנק מ"מ 3 שנפגעו מתחת לגדרות המוצב. פורדי הגיע לטנק כרבע שעה אחרי שזה נפגע.

הערה: מספר הטנקים והזחל"מים בתרשים אינו מייצג אחד לאחד את המצב בשטח והוא להמחשה בלבד.

66 אחוזי נכות, כולל הלם קרב

בסיום הקרב פונה פורדי לטיפול בתאג"ד, משם הועבר בזחל"ם לתחנת פינוי של החטיבה בקיבוץ הגושרים, משם לבית החולים התת-קרקעי בקרית שמונה ומשם לבית החולים בנהריה. "הייתי בהכרה כל הזמן. הפציעה בראש לא היתה עמוקה, אבל נשארו קצת רסיסים. בבית החולים בנהריה הייתי יחד עם שמיל. אחרי כמה ימים הוא עזב מעצמו, ואותי שלחו לבית הבראה בעכו. ההורים שלי עוד לא ידעו מה קרה איתי".

כשבועיים אחרי שנפצע וחזר הביתה, נסע יום אחד לבקר קרובי משפחה בקרית מוצקין, ושם התעלף לפתע. "לקחו אותי לרמב"ם והתעוררתי רק אחרי שלושה שבועות. אחרי כמה ימים אמרו שאני בסדר, שוב שלחו אותי לבית הבראה ואחרי זה השתחררתי מצה"ל".

משרד הביטחון שלח אותו לקורס באלקטרוניקה ולאחר מכן סידרו לו עבודה בתדיראן. הוא התחתן ונולדו לו שני בנים ובת.

אלכס וקלרה פורדי במפגש על התל ב-2015

פורדי קיבל תחילה 30 אחוזי נכות, אבל אחרי שנתיים הורידו לו לעשרה אחוז. הוא תבע את משרד הביטחון ואחרי חוות דעת פסיכיאטריות, נקבעו לו 66 אחוז על אפילפסיה, הלם קרב וירידה בשמיעה. יצוין שבמלחמת ששת הימים נושא הלם קרב לא טופל ולא הוכר, אבל המאבק המשפטי של פורדי היה בסביבות שנת 2000.

"הפציעה שלי היא נוירולוגית", הוא מספר, "קיבלתי אפילפסיה ומאז נפלתי כמה פעמים, שברתי שיניים, פתחתי את השפה ועוד כמה דברים, וכל הזמן יש לי פחד שזה יחזור ואני אפול".

על הלם הקרב שלו הוא מספר: "יש תמונות שחוזרות אליי, כמו האנשים השרופים שראיתי בדרך לקרב. עוד דבר שמציק לי – למה לא הלכתי עם המג"ד. אני שואל את עצמי – איך נשארתי לטפל בפצועים ולא הלכתי עם המג"ד. הוא בא ורצה שאעלה איתו, ואיך זה שאמרתי לו שאני נשאר. הייתי צריך ללכת איתו, הוא המפקד. מצד שני, אם הייתי הולך איתו ,לא הייתי מדבר איתך. אני זוכר שהיו שם גם מ"כים בשם פנקס ואביטן. הם נהרגו אחר-כך".

מהשעות שעשה עם הטנקיסטים הפצועים, הוא מספר, אין לו טראומות ולא צלקות. שנים רבות נמנע מלהגיע לתל פאחר, עד למפגש ביוזמת כתבת מעריב חן קוטס בר, שעשתה כתבה על קרב תל פאחר. "זו היתה פגישה אחרי 23 שנים עם כל החברים, ופעם ראשונה שהגעתי לתל פאחר מאז המלחמה. מאז אני מגיע לכל המפגשים על התל".

החובש דני ברגר: היו הרבה פצועים, חומרי החבישה נגמרו מהר

דני ברגר 1967

דני ברגר, מהסיפור של אלכס פורדי, היה חובש במחלקה של המ"מ שמואל מוראד בפלוגה א'. התגייס לצה"ל בנובמבר 1965.

על הטיפול בנפגעים בתל פאחר הוא מספר: "אחד הפצועים שטיפלתי בו בהתחלה היה מהשריונרים שנפגעו. הרגל נקטעה לו מהקרסול ומטה. עשינו לו חסימת עורקים ופינינו אותו [התיאור מתאים לעזרא ברוש, אבל נראה שהכוונה לפציעתו של המט"ק יעקב העליון]. פצוע מגדוד 12 שזכור לי שטיפלתי בו היה משה כהן. הוא קיבל כדור בלסת והלשון שלו החליקה פנימה, הוצאתי אותה וקיבעתי אותה עם סיכת ביטחון כמו שלמדנו והוא יצא מזה. מתי זה היה? תוך כדי הסתערות על התל. לא זוכר מתי ואיפה.

"טיפלתי בעוד פצועים, לא זוכר שמות. היו כל כך הרבה נפגעים ופצועים שמהר מאוד נגמרו לי חומרי החבישה. הביאו לי קצת חומרי חבישה ואז הצטרפתי לכוח שמיל. אספו אותי בזחל שלו.

"לפני כמה שנים היה מפגש בתל פאחר, כל כוח התקבץ ביחד ואני הייתי עם שמיל. הוא סיפר כל מיני דברים ואני זכרתי דברים מזווית אחרת. אמרתי לו את זה והוא אמר לי – תשמע, אחרי כל השנים האלה כל אחד זוכר אחרת.

פלוגה א' בגדוד 12 באימון חורף ב-1966. מימין: יגאל צינדר, דני ברגר, משה כהן ושלמה דחוח

"הזיכרון שלי מהאיגוף: הגענו לתל פאחר, היינו צריכים להתחבר לכוח של ורדי, היה קטע חשוף שרצנו אותו מהר. לפני זה נפגע לנו בחור בשם גדי שרלין [מ"מ], הוא חטף כדור בראש ועשינו כל מה שיכולנו. איכשהו הצלחנו לעצור את הדימום, אבל לא היו כמעט חומרי חבישה.

"הסיכום שלי מהקרב: אי אפשר להגיד שזה היה קרב מיותר, אבל בגלל טעות אנוש, הקרב הזה נהייה בשביל גולני כמו שגבעת התחמושת בשביל הצנחנים. חבל שהקרב היה ככה, הוא היה יכול להסתיים אחרת".

—————————————————————————————————————–

5 מחשבות על “"מציק לי שלא הלכתי עם המג"ד"

  1. אלקריף רפי.כעת שאני שומע את הסיפור של אלכס ודני ברגר.אני מבין שהייתי על אותו זחלם באיגוף עם דני ושמיל.משום שזכור לי הפציעה של גדי שירלין ואיך שהשארנו אותו על הזחל משום שחשבנו שהוא נהרג. ואיך שפרצנו למוצב הדרומי .והיינו חשופים ויירו עלי ו בזמן שרצנו לתעלות שהיו מעט רחוקות.שמיל טעה כח הזמן כשאמר שעשינו את האיגוף צמוד לגדרות

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s