דגל טורקיה מעל האון

ירח פארן מקיבוץ האון לקח על עצמו לטפח אנדרטה לזכר שני טייסים עותומנים, שהתרסקו מעל מצוקי הרמה בשנת 1914 והעניק לה חיים חדשים * הטורקים הגיעו בעקבותיו, חנכו את המקום המשופץ ב-2001 והציבו בו את דגלם * וגם: סיפורו של קיבוץ האון, שהחל את דרכו באופטימיות ושקע לדעיכה ולחוסר ודאות  

אנדרטת הטייסים 1914. דגלי טורקיה וישראל מעל האון

[צילום אתר "נלך"]

אין הרבה מקומות שבהם דגלי ישראל וטורקיה מתנופפים זה לצד זה. בטח לא בעשור האחרון כשיחסי שתי המדינות הידרדרו לשפל. קילומטר אחד ממזרח לקיבוץ האון מתרחשת התמונה הזו כבר שנים רבות: מצד אחד הכינרת, מצד שני מצוקי הגולן, ובתווך האובליסק הטורקי.

לא רבים מכירים את האנדרטה לזכר שני הטייסים הטורקים, מקום מיוחד שזכה לשלט הכוונה על כביש 92 ממזרח לכינרת, כ-500 מטר צפונית משער הכניסה לקיבוץ האון. אם תפנו בשלט מזרחה, תעלו על דרך עפר לבנה, שאחרי כמה מאות מטרים תביא אתכם לאנדרטה שהוקמה מתחת למצוקי האון והר נימרון [הר עין א-נימר]. באיזור הזה נהרגו בשנת 1914 שני טייסים עותומניים לאחר שמטוסם התרסק.

האנדרטה מוקפת בעיגול. מימין למעלה הכניסה לקיבוץ האון [צילום מצפון לכיוון דרום]

את המקום תיחזק וטיפח במסירות במשך שנים רבות ד"ר ירח פארן מקיבוץ האון, עד שנפטר לפני כשנה. עכשיו ממשיך את דרכו חתנו מעיין לשם, שבכל שבת לפני הצהריים מגיע לאנדרטה, מנקה, משקה את העצים ומסביר למטיילים שטורחים להגיע – אם מתוך סקרנות, אם בדרכם אל דרום הגולן ואם כסוג של אתנחתא על הדרך – את הסיפור הטראגי והמרתק מראשית ימי התעופה.

קיבוץ האון: לאט לאט הכל נגמר 

לפני האנדרטה הטורקית, כדאי להתעכב על סיפורו של הקיבוץ הסמוך, שיש לו פרק נכבד בהיסטוריית העימותים של ישראל מול הסורים. שדות האון המזרחיים הפכו לנקודות חיכוך לוהטות שיצרו תקריות רבות, ובשיאן תקרית ה-7 באפריל 1967, שבה הופלו שישה מיגים סורים ביום קרב שבו הופגזו הקיבוצים תל קציר, עין גב וגדות.

למרבה הפלא האון לא הופגז באותה תקרית. גם ממלחמת ששת הימים הוא יצא עם נזקים קלים בלבד – עשרה בתים נפגעו קל וחלקת בננות נשרפה.

תעלות מקשרות בהאון בימים שהסורים ישבו ממזרח [ארכיון הקיבוץ]

יעל פארן, בת 80, אלמנתו של ירח פארן, מספרת שבכל השנים הסורים כמעט שלא ירו על הקיבוץ. הדגש הוא על כמעט, כי במקרים בודדים כן בוצע ירי אל בתי הקיבוץ. כך למשל בספטמבר 1962, שבו ירו הסורים ממקלעים כבדים, בעקבות חריש בחלקות הבעייתיות שממזרח להאון.

היא מספרת שהבדיחה במשק היתה שהסורים תכננו שאחרי שיכבשו את הכינרת, האון יהיה כפר הנופש שלהם, אז לא פוגעים בו.

הפצצת מוצבי הסורים שמעל האון במלחמת ששת הימים

יעל, בת קיבוץ כפר בלום, הגיעה להאון ב-1957 בתקופה שהוא נראה כמו מחנה עבודה. "היו כאן רק צריפים בלי שירותים ובלי מקלחות, התנאים היו קשים מאוד". לאט לאט הלך האון ונבנה, הקים לעצמו את הענפים המסורתיים שיש בכל קיבוץ ו-100 חבריו היו שמחים בחלקם.

איזור האון בצילום אוויר ממערב למזרח, קו החוף והחלקות הבעייתיות בשטחים המפורזים [ארכיון הקיבוץ]

כך עבר את התקופה שמצוקי הרמה התלולים הילכו עליו אימים באינספור תקריות סביב סוגיית השטחים המפורזים. "לא חיינו תחת אימה כמו ביתר הקיבוצים שעל הגבול", מספרת יעל, "ידענו בדרך כלל מתי הסורים יירו. זה היה קורה חצי שעה אחרי שהטרקטור היה מתחיל לחרוש. היינו מקבלים התראה מראש שהולכת להיות תקרית ושנהיה ליד המקלטים. ואז היתה מתפתחת תקרית ומקסימום המסגרייה שלנו היתה מקבלת קצת פגיעות".

יעל פארן עם ילדי המקלטים של קיבוץ האון [מתוך ספר הקיבוץ]

במלחמת ששת הימים היתה יעל אמא צעירה לשניים, שעבדה בבית הילדים. במשך כל ימי המלחמה השגיחה במקלט על הילדים. "המקלטים של אז היו במצב נוראי, לא היו שירותים ולא אפשרות לבשל, ולהיות כל הזמן מתחת לאדמה זה היה סיוט. שמענו היטב את ההפגזות".

האון בשנות ה-60 העליזות [ארכיון הקיבוץ]

את כיבוש הרמה בגזרת הכינרת היא זוכרת היטב. היה זה יום שבת ה-10 ביוני 1967 בשעות הצהריים, כשחטיבה 80 של הצנחנים הוטסה בכמה סבבים על-ידי הליקופטרים וכבשו את דרום הרמה הסורית ללא התנגדות.

יעל: "ההליקופטרים עברו מעלינו לכיוון הרמה וכולנו יצאנו מהמקלטים לכביש בהתרגשות גדולה והסתכלנו לשמיים. עמדתי עם שני הילדים שלי, אחת בת חמש ואחד בן שנתיים וחצי, וקצין מעין גב שעבר עם הרכב שלו צעק עלינו – תיכנסו מיד פנימה, כי אולי נשאר למעלה איזה סורי שיפגע בנו. אז חזרנו למקלט, אבל זה היה פנטסטי לראות את ההליקופטרים".

הליקופטרים עם לוחמי הצנחנים חולפים מעל האון בדרך לכיבוש דרום הרמה, 10.6.1967 [ארכיון צה"ל]

בסיום המלחמה עלתה יעל עם חברי האון אל רמת הגולן: "עוד היו ריחות וראינו טנקים סורים. ביקרנו גם בגזרת הצפון, היינו בתל פאחר, משם אני זוכרת יד של חייל סורי שקברו מבצבצת מהאדמה. עוד היו שם מצבורים של נשק. ביקרנו גם בכפר חרב והגענו אל העץ שתמיד ראינו מלמטה. לא האמנו עד כמה הסורים היו רואים אותנו".

בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים שגשג מעט הקיבוץ, אם כי נותר כל השנים יישוב קטן שלא הצליח לגדול מעבר לכ-120 חברים. ימי משבר הקיבוצים בסוף שנות ה-80 חרצו את גורלו.

"לאט לאט הכל נגמר", מספרת יעל. "אנשים עזבו, לא היה מי שיפעיל את הענפים, הקיבוץ צבר חובות, היינו צריכים למכור נכסים ולסגור ענפים. בריכות הדגים הלכו, הרפת הלכה, הלול הלך. נשארנו עם כפר הנופש, תחנת הדלק והבננות. כשרצינו להתחיל לבנות, היינו צריכים להתפרק מכל החובות שלנו, ואז מכרנו את כפר הנופש ואת תחנת הדלק. משקי עמק הירדן קנו את החובות שלנו מהבנק, והם כיום הנושה היחיד שלנו. מקהילה של 120 אנחנו היום בהאון 50 איש בקושי, רובם מבוגרים כמוני".

האון 2021

ספר לסיכום 70 שנות האון שהפיק וערך ירח פארן, והתפרסם סמוך לפטירתו, מנה את הענפים שהיו בהאון וחוסלו במשך השנים או נמכרו: גן ירק [עגבניות וחצילים], רפת, מספוא, גידולי שדה [כותנה], דיר כבשים וחזירים, לול, נגריה, בריכות דגים, כרם, תמרים, פרדס הדרים, תחנת דלק, מחצבת גרנוליט, מחצבת חול, כפר נופש עם חוות יענים.

מכל הענפים נותרו כיום רק הבננות, שמניבות כעשרה טון לשנה. בנוסף חוסלו שירותים רבים שניתנים לחברי המשק, כמו מכבסה, מחסן בגדים, סנדלרייה, מטבח וחדר אוכל. קיבוץ עזוב ועצוב.

את הספר חתם ירח פארן במילים – "ספר זה הינו הפרק האחרון לקיבוץ האון, וראשון ליישוב החדש האון".

עובדים בשדות האון לרגלי הרמה הסורית [מתוך ספר האון, 70 שנות הקיבוץ בעריכת ירח פארן]

בהאון שואפים ליצור קהילה צעירה, בניסיון להחזיר קצת עטרה ליושנה ולשמור על הצביון. הבעיה שרשות מקרקעי ישראל, שהקרקעות שייכות לו, רוצה למכור את אדמות הקיבוץ לכל המרבה במחיר.

יעל: "אנחנו חוששים שיגיעו עשירים ויבנו כאן בתים יפים, וזה יהיה עבורם מקום לבוא לכאן לנופש פעם בשנה, במקום לבנות בתים וליצור קהילה. 20 שנה שאנחנו נלחמים במינהל ולא בונים, ובינתיים אנשים נפטרים. גם תל קציר היה במצב שלנו, אבל היו להם אדמות משלהם, הם התחילו לבנות והיום יש שם גני ילדים ויש פעילות והם פורחים. אדמות האון אינן שלנו, אין לנו הון, היו לנו הרבה חובות, מישכנו את האדמות שלנו ובתמורה קיבלנו מהמינהל כסף כדי שתהיה קצת פנסיה לחברים ואנשים לא ימותו מרעב".

1914: טיסת הגבורה מאיסטנבול לקהיר דרך מזרח הכינרת

בשנת 1914 היתה התעופה העולמית בחיתוליה. המעצמות הגדולות דאז – צרפת, גרמניה, אנגליה וטורקיה, התחרו ביניהן בהישגים. בסוף 1913 נחת מטוס צרפתי בירושלים אחרי טיסה ארוכה ועורר את קנאתם של הטורקים. גם הם רצו להיכנס לרשימה המכובדת של גיבורי השמיים דאז.

טיסה ארוכה והצלחתה להגיע אל יעדה בשלום נחשבה אז לטופ. כך נרקמה תוכנית לטוס מאיסטנבול לקהיר ולאלכסנדריה.

1914, הטייסים העותומנים כחודש לפני המראתם לקהיר. מימין: נורי ביי, פתחי ביי, איסמעיל חקי ביי וסדיק ביי

מטוס של הצבא העותומני, ששמו היה "מוחפינטי מיליי" [העזרה הלאומית], יצא לדרכו לאחר טקס פרידה ממלכתי. טייסיו היו פתחי ביי וסדיק ביי. מטוס נוסף היה אמור לצאת בעקבותיהם כעבור כשלושה שבועות, מוטס על-ידי נורי ביי ואיסמעיל חקי ביי.

באותם ימים המטוסים היו דקים ושבריריים, עשויים מעץ ובד, עם כנפיים שהיו מחוברות עם בורג אחד. תא הטייס היה פתוח, המהירות המירבית היתה כ-100 קמ"ש וטווח הטיסה עד כ-300 ק"מ, כך שלצורך הטיסה הנוכחית למרחק של 2,370 ק"מ היה על האווירון לבצע נחיתות רבות לתדלוק ולטיפול טכני. את הטיפולים ביצע מכונאי שנסע ברכב בעקבות המטוס אל היעדים שבהם ינחת.

המסלול בגדול היה: קושטא [איסטנבול], ביירות, דמשק, ירושלים, קהיר, אלכסנדריה, וביניהם תחנות ביניים. לחיל התעופה העותומני היו באותם ימים פחות מעשרה מטוסים, מהם ארבעה ששימשו את בית הספר לטיסה. מדריכי הטיסה ברובם היו גרמנים.

הטייס הראשי למשימה, פתחי ביי, מבכירי הטייסים הטורקים, לקח על עצמו לבצע  את הטיסה הארוכה, שתאדיר את שמה של האימפריה העותומנית ותהווה מפגן כוח. פתחי וסדיק המריאו מקושטא ב-10 בפברואר 1914, חלפו על פני אסקישהיר, נחתו באפיון ובערב הגיעו לקוניה שברמת אנטליה.

הצלחת החלק הראשון של הטיסה התקבלה בקורת רוח. בכירי הצבא כבר החלו להרהר באפשרות להמשיך את הטיסה ממצרים להודו, כדי לחזק את היחסים עימה. בינתיים המשיך המטוס הקטן לתחנותיו הבאות – חלב, טרטוס, אדנה, חומס, ביירות ודמשק, כולל חציית הרי הטאורוס המתנשאים לגבהים של כשלושה וארבעה ק"מ, תענוג שכולל קור עז ודלילות חמצן.

היעד הבא אחרי דמשק היה אמור להיות ירושלים. ביום שישי ה-20 בפברואר 1914 הגיעה לעיר הקודש שמועה מקושטא, כי למחרת בערב ינחת האווירון המפורסם. העירייה מיהרה לנטות אוהלים, ההמון התאסף לפני שער יפו ולמחרת נהרו כ-6,000 איש אל "הבקעה", מקום הנחיתה המיועד, ובהם יהודים רבים, מוסלמים ונוצרים. היה זה יום חגיגי עם הפנינג גדול. הכל המתינו והמתינו, אבל האווירון לא הגיע. בשעות ערב התפזר הקהל באכזבה.

כיומיים לאחר מכן נודע כי המטוס הגיע בשלום לחלב שבסוריה, שם התקבל ברוב פאר על-ידי בכירי משרדי הממשלה. לאחר מכן המריא לביירות, אבל סמוך לעיר בגובה כ-500 מטר התפוצצה המכונה לאחר שפקק הבנזין עף. פתחי ניסה להחזיק את הפקק צמוד למקומו, אבל לא הצליח בגלל הפקק הלוהט. המטוס איבד גובה ונפל לתוך נהר. סדיק ביי נפל למים ופתחי ביי הספיק לקפוץ מהאווירון. הנזק לאווירון לא היה חמור. ז'נדרמים משו את המטוס ומהנדס חברת החשמל נקרא בבהילות לטפל בו. לאחר כמה ימים המריא הלאה.

ב-26.2 נחת המטוס בדמשק לחניית ביניים לצורך תדלוק, טיפול ומנוחה לטייסים. הסורים היו נלהבים למראה האווירון ומהכבוד שנפל בחלקם. במהלך קבלת פנים המונית ונרגשת נהרגו שלוש נשים. בירושלים התקבל מברק מביירות – הטיסה תנחת אצלכם ב-27.2, הטייסים ישהו בעיר שלושה ימים. ירושלים שוב לבשה חג וציפתה לנחיתה החגיגית.

ביום שישי ה-27.2.1914 המריא האווירון מדמשק בדרכו לירושלים. בעת שחלף בשמי מזרח הכינרת, באיזור אדמות א-סמרה [מצוקי האון], בשעה 08:15 בבוקר, נפל והתרסק. שני טייסיו נהרגו.

העיתון "מוריה" 2.3.1914

תושבי מזרח הכינרת שהתגוררו בסמוך, בעיקר הבאהים, ראו משהו שנופל מהשמיים, מיהרו אל מקום ההתרסקות ודיווחו לתחנת צמח, משם נשלחו מברקים לטבריה ולדמשק. מושל טבריה יצא מיד בספינה עם פקידיו לצמח ומשם נלקח לסמרה. גופות הטייסים נמצאו בין שברי האווירון.

מדמשק יצאה מיד משלחת של אנשי צבא, פלוגת חיילים, פקידים בכירים,  רופאים, רוקחים ומהנדסים. הגופות זוהו והועברו ברכבת לדמשק, שם נערכה להם הלוויה צבאית רבת משתתפים. השניים נקברו סמוך לקברו של סלאח א-דין. הטייס נורי ביי, שטס אחרי כמה ימים בעקבות חבריו, אמר בדברי ההספד: "העם העותומני איננו צריך להתאבל על מות המעופפים הגיבורים פתחי ביי וחברו סדיק. הם לא ידעו את שצופן להם הגורל".

ההלם, הצער והאובדן היו גדולים. בעיתון "מוריה" ניחמו את הקוראים: "אסונות כאלה וכיוצא באלה כבר קרו למעופפים מהוללים באירופה, ואינם מפחיתים מכבוד העפיפה התורקית מלוא הנימה, ואדרבא הם כבר מציינים את דרך הגבורה העשויה לבלי חת של העפיפה התורקית. גם מערכת המוריה מביעה בזה בשם חוג קוראיה את רגשי השתתפותה בהצער והאחול הכללי של הממלכה העותומנית".

פקידים עותומנים ליד שברי המטוס 1914

ההשערות לגבי נסיבות האסון היו תקלה טכנית [התפוצצות מכונת הבנזין], אבל בצבא העותומני העריכו כי פתחי קר הרוח היה מתגבר עליה. לפיכך קיבלו את הסברה כי הסיבה להתרסקות היתה שהאווירון נקלע לגלי השרקיה, אותה רוח מזרחית חזקה, שלא נלקחה כנראה בחשבון בתכנון נתיב הטיסה. כנפי העץ נשברו והמטוס צלל אל האדמה.

גיבור לאומי, פתחי ביי

המכונאי ג'מיל ביי, שליווה את האווירון מתחנה לתחנה בדרך היבשה, כתב את הערכתו: "האסון קרה להם בראש הר סמרה. במקום הזה מצויים ביותר גלגלי רוח – שינוי אוויר קיצוני שבין הבקעה העמוקה להר הזקוף. גלגל הרוח צרר את האווירון והפך אותו עוד במרומי האוויר וגם שבר אותו. האווירון נפל ארצה בעוד שהמכונה הוסיפה לעבוד הלאה, ועל זה מראה ומוכיחה האדמה המחורבה אשר במקום נפילת האווירון. גם החקירה המדיצינית שנעשתה בגופי המעופפים מראה לדעת ששום התפוצצות במכונה לא היתה, יען כי אין סימני שריפה בגופות. אופן הריסוק של הגופות מראה לדעת כי הם לא הקדימו לנפול קודם לאווירון, אלא הם היו מחוברים לו עד הרגע האחרון ונפלו עמו ביחד".

בעקבות האסון החליט הצבא הטורקי לתגמל את משפחות ההרוגים בעשר לירות טורקיות לחודש. עוד הוחלט על הקמת אנדרטת הנצחה, שלשמה נדרשו מפקדי הצבא לערוך מגבית. מפעל הנצחה נוסף היה מגבית לרכישת שני אווירונים חדשים שיישאו את שמם של פתחי וצדיק. אזרחי האימפריה העותמנית בארץ ישראל, לבנון, סוריה, מצרים וטורקיה התבקשו לתרום לכך. הם הפכו לגיבורים ברחבי האימפריה, נכתבו עליהם שירים וב-1934 הוסב שמה של אחת הערים על שמו של פתחי ביי.

הקמת האנדרטה באיזור האסון היתה חלק מצוואתם של הטייסים לפני שיצאו לדרך. הם ביקשו כי אם יאונה להם אסון, לקבור אותם במקום נפילתם ועל קברם תוצב מצבת נחושת שעליה יצויר האווירון העותומני וישורטט נתיב הטיסה. כאמור, הם נקברו לבסוף בדמשק. 25 חיילים בפיקודו של קצין בנו את האובליסק. על המצבה נחרתו בערבית פסוקים מהפרק הראשון בקוראן, לעילוי נשמות ההרוגים.

האובליסק המקורי והכינרת [ארכיון האון]

במבצע הזה היה מטוס נוסף, שטס כשלושה שבועות אחרי הראשון באותו מסלול. הטייס הראשי היה נורי ביי. ב-9 במרץ 1914 הוא המריא מדמשק בדרכו לירושלים. תחנת הביניים שלו היתה יפו. העיר כולה יצאה כדי לחגוג את המאורע ההיסטורי. הכל הצטופפו סמוך לאוהל הפחה המקומי.

בשעות אחר הצהריים נראה האווירון בשמיים לקול תשואות ההמון, אלא שהמקום שיועד לנחיתה נתפס על-ידי האנשים. רק אחרי שניים-שלושה יעפים, הואיל הקהל לפנות מעט מקום לנחיתה. ההמונים נשאו את שני הטייסים על הכתפיים לצלילי ההמנון הטורקי, שנוגן על-ידי תזמורת הגימנסיה העברית. שני הטייסים זכו לארוחת ערב מפוארת ולקבלות פנים חגיגיות.

למחרת המריא האווירון לירושלים לקול מצהלות התושבים, אלא שאחרי שתי דקות החל לפרפר ואז צנח לתוך הים. בעיתון "הצפירה" תואר האירוע: "נקל לשער את הבהלה שתקפה את הקהל שעמד וראה בעיניו את האסון. הצעקות והיללות החרישו את האוזניים. מאות ערבים מלומדי שחייה קפצו לתוך הים להציל את המעופפים האהובים, הבהילו תיכף עשרות סירות ורק אחרי עשרים רגע עלה הדבר למשות מן הים את שני המעופפים. אבל נורי ביי היה כבר בלי רוח חיים".

נורי לא הצליח להשתחרר מחגורת הבטיחות שהסתבכה, וטבע. הטייס השני ניצל. נורי נקבר בדמשק לצד חבריו שהתרסקו בסמרה, ושמו צורף לאנדרטה, שנחנכה ב-2 במאי 1914.

חיל האוויר העותומני לא ויתר על החלום להגיע למצרים בטיסה. ב-15 במאי אותה שנה יצאה טיסה נוספת לאלכסנדריה, גם היא נתקלה בקשיים רבים שגרמו להתרסקות האווירון. הטייסים ניצלו, חזרו לאיסטנבול וכעבור כמה ימים המריאו שוב במטוס אחר, הצליחו לנחות בירושלים, בפורט סעיד, בקהיר ולבסוף באלכסנדריה.

מפת איזור האון באמצע שנות ה-60, כולל ציון קבר הטייסים

האובליסק העותומני – הבייבי של ירח פארן 

חלפו שלוש שנים, צבאות צרפת ואנגליה כבשו את המזרח התיכון, האימפריה העותומנית ירדה מנכסיה והאובליסק שמתחת למצוקי סמרה נותר בשיממונו. ב-1949 עלה קיבוץ האון על הקרקע. האנדרטה הטורקית בלטה ממזרח ושימשה נקודת ציון בשטח. אפשר היה לבקר בה מבלי שהסורים יפתחו באש. פה ושם שימשה נקודת יציאה לאירועי א"ש לילה של בני נוער.

גם אחרי מלחמת ששת הימים היה הגל-עד לזכר הטייסים הטורקים נקודה שוממת וזנוחה בתוך שדות קוצים, עד שבא ירח פארן.

האובליסק לזכר הטייסים הטורקים בשנת 1967

פארן, יליד תל אביב, היה חבר האון מ-1955, מעמודי התווך של הקיבוץ לאורך כל השנים. איש חינוך, ישר דרך וצנוע. בשנת 1990 החל ללמוד לתואר ראשון ללימודי א"י בבית ברל. הדוקטורט שלו היה על ההיסטוריה של איתור נעדרים בצה"ל [יחידת אית"ן שבה שירת], במסגרת זו חיבר את הספר "עד שיחזור החייל האחרון".

במהלך לימודיו ביצע סקר נוף של איזור האון ודרום רמת הגולן, והחל להתעמק בסיפור האנדרטה. בשנת 1995 החל להנביט עצי אלון בסמוך אליה. את המים הביא מדי שבוע בעצמו בג'ריקנים. עבודת ההשקיה היתה קשה ומסורבלת. הוא פנה לשגרירות טורקיה בתל אביב בבקשת עזרה, ולא נענה. חברים טובים עזרו לו להניח צינור למקום.

כמה חודשים לאחר מכן ביקר במקום הנספח הצבאי של טורקיה, התרשם מההשקעה ונתן קצת כסף לכיסוי ההוצאות. בכסף הזה החל ירח לבנות פודיום לרגלי האובליסק ושתל עצים נוספים, בין היתר שיחי בוגנוויליה בצבעי הדגל הטורקי, אדום-לבן.

ירח פארן עם השגריר הטורקי בישראל ואנשיו ליד האובליסק

בשנת 2002 הגיע לביקור מפתיע באנדרטה מפקד חיל האוויר הטורקי, שהתפלל במקום לזכר נשמות הטייסים. הוא שאל את ירח אם הוא ביצע את כל העבודות ולשם מה. ירח ענה שהוא פשוט נהנה להגיע לכאן, לסדר את העצים ולהשקות, ובנוסף סיפור האווירון הוא חלק מההיסטוריה של ארץ ישראל תחת השלטון העותומני.

לזכר הטייסים הטורקים

במקביל לפארן, פעל ישראלי נוסף למען האנדרטה הנשכחת: ד"ר דב גביש מהפקולטה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, שחקר את ראשית התעופה בא"י ושיכנע את הטורקים שסיפור האנדרטה שממזרח להאון חשוב פי כמה מכ-4,000 אנדרטאות עותומניות הפזורות ברחבי המזרח התיכון. השגריר הטורקי בישראל השתכנע.

זמן קצר לאחר מכן הוזמנו ירח ויעל פארן לביקור ממלכתי בטורקיה, התקבלו בכבוד רב ולאחר מכן החלה הממשלה הטורקית בפרויקט לחידוש האנדרטה. ביוני 2001 נחנכה האנדרטה המחודשת בטקס ממלכתי במסגרת פרויקט "כנפי הזהב", שבו שוחזרה הטיסה מ-1914.

איסטנבול 15.5.2001, טקס שיחזור הטיסה מ-1914

ההכנות ותהליך השיחזור נמשכו כשנתיים. חיל האוויר הטורקי סיפק מטוסים משוחזרים וגופים שונים תרמו כספים ונתנו חסות לפרויקט כולו, שעלותו הסתכמה בכ-600 אלף דולר. הטיסה המריאה מאיסטנבול ונחתה במספר תחנות ביניים מקוריות בטורקיה. המטוס הגיע לדמשק, משם המשיך לרבת עמון ולאחר מכן נחת בתל אביב. חיל האוויר הטורקי סירב לקחת סיכון שהמטוס יעבור מעל האנדרטה שממזרח לכינרת, בשל החשש מאותן שרקיות.

יקיר הטורקים. ירח פארן עם מפקד חיל האוויר הטורקי וקצינים בכירים באנדרטה שממזרח להאון

לטקס באנדרטה הגיעו 12 גנרלים טורקים, כמה טייסים טורקים ובכירים מחיל האוויר הישראלי. "חיל האוויר הטורקי הוא מהמובילים בעולם וחיל האוויר הישראלי גאה לסייע לו", אמר תא"ל כחול מצה"ל.

לכבוד האירוע הוצבה אבן בזלת שמספרת את הסיפור בעברית ובאנגלית וכן שני עיטים, שני פסלי אריות שחורים וסמל חיל האוויר הטורקי. ירח פארן רואיין בטלוויזיה הטורקית שהעבירה את האירוע בשידור ישיר.

יוני 2001, הטקס באנדרטה הטורקית המחודשת למרגלות מצוקי האון

יעל אומרת שאת כל איזור האנדרטה ירח עשה בידיים שלו. "הוא נתפס לזה בגלל הסיפור האנושי. בשביל הטורקים זו מורשת כמו שאצלנו זה טרומפלדור, למרות שאצלם לא מדובר בקרב, אלא בשני טייסים שצריכים לטוס מטורקיה למצרים, אבל באותם זמנים זה נחשב לאומץ לב".

היא מספרת שהם שאלו את הטורקים למה הם לא טיפלו באנדרטה עד שירח החל בזה. "הם אמרו לנו – אתם יודעים כמה אנדרטאות יש באימפריה העותומנית? אבל ברגע שירח פנה אליהם הם נרתמו בשמחה. יש בארץ עוד שתי אנדרטאות עותומניות, ברמלה ובבאר שבע, אבל לכאן קשה יותר להגיע".

מוותיקות קיבוץ האון. יעל פארן

ירח פארן לא הסתפק באנדרטה הטורקית: הוא טיפח גם את עין שריר [בערבית – עין שורירה], מעיין קטן עם בריכה, כשני ק"מ מדרום-מזרח לאנדרטה, בעלייה לכיוון תאופיק. מקום שנבנה על-ידי הבאהים, שירח חשף אחרי שחפר שם כשלוש שנים עד לגילוי הבריכה.

לפני שנפטר בדצמבר 2020, בגיל 83, ביקש מבני משפחתו להמשיך לשמור ולטפח את אנדרטת הטייסים ואת עין שריר. למשימה נרתם חתנו מעיין לשם, שמתגורר בהאון עם אשתו אלה [בתו של ירח] וילדיו.

יעל פארן ומעיין לשם בהאון

מעיין מספר: "אני מגיע בשבתות לאנדרטה להשקות את העצים, מנקה אם צריך, יש ימים שאף אחד לא מגיע ואני לבד, ויש ימים שמגיעים אוטובוסים של מטיילים. מאוד מרגש אותם שאנשים מזמנם הפנוי, בלי תמורה, רק מתוך רצון טוב משמרים ומטפלים במקום הזה, מצד שני יש הרבה טרוניות – למה אתה מטפל באנדרטה של טורקים".

אובליסק הטייסים הטורקים

אנחנו שואלים מה הוא מסביר למטיילים על התרסקות המטוס. לשם: "כל מה שאני יודע על האירוע זה מירח. גם כשהם טסו עוד בטורקיה והיו צריכים לעלות מעל הרי הטאורוס, הם ציינו שזה היה מאוד קשה כי המטוס בקושי התרומם. הם הגיעו לכאן ואנחנו מכירים את משטר הרוחות במקום, רוחות שמנשבות חזק על הרמה ואז גולשות עם המצוקים לכיוון הכינרת. משבים שיכולים להגיע ל-100 קמ"ש ויותר בשרקיות הקשות. הם פשוט לא היו מוכנים לרוחות האלה, זה תפס אותם די בהפתעה והם כנראה איבדו שליטה על המטוס. זה היה מטוס קל משלד של עץ, הכנפיים נשברו והוא נפל".

האנדרטה מתחת לרמת הגולן. דגלי ישראל וטורקיה, וצמחייה בצבע תואם

—————————————————————————————————————–

7 מחשבות על “דגל טורקיה מעל האון

  1. לא יאמן מה שעשו להאון ותודה למועצת עמק הירדן היחידה שמחזיקה בשיניים את המשכו של הקיבוץ לפני שיפול טרף למלתעות המאפיה הון שלטון. כבוד למשפחת פראן על תחזוקץת המקום המיוחד.

    Liked by 1 person

  2. באמת סיפור מעניין ממדף ההיסטוריה של ארץ ישראל .כל הכבוד למשפחת פראן על המסירות והרצון לשמר את האתר גם אם הוא שייך לעמנו.

    אהבתי

  3. צריך לזכור ששיפוץ האנדרטה התחיל כשהיחסים עם הטורקים היו במצב מעולה, שארדואן ידע שישראל היא לא מדינה של רוצחים ולפני שאומר עלינו שאנחנו רוצחים שיסתכל קודם כל על הידיים של הטורקים שעשו רצח עם בארמנים.

    אהבתי

  4. האון קיבוץ נ]פלא עם אנשים נפלאים במקום אטרקטיבי על שפת כנרת, רק ניהול גרוע ומזל רע במיוחד גמרו את הקיבוץ, אין ספק בכלל שעוד עשור שנים עוד לפני שכל הותיקים ילכו לעולמם יקומו וילות מנקרות עינים והאון יהיה מקום אחר לגמרי כמו ארסוף, גם את חתיכת הכנרת יקחו איתם המליונרים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s