גונן: גבול על חוט תיל

ההיסטוריה של קיבוץ גונן מול הסורים גדושה בתקריות וכוללת חלל שמקום קבורתו לא נודע, הרוג ופצוע קשה * ב-1957 יזמו החברים התקפה לילית על מוצב סורי כדי לתפוס שבויים ולפדות תמורתם פרות שנגנבו מהם * איך זה נגמר ומה זוכרת תקוה, אלמנתו של אסף פילר, הרועה שנרצח בתקרית שהפכה ל"הפגזת האלף" על קיבוצי העמק?

חברי קיבוץ גונן בעמדה 1963 [צילום ארכיון הקיבוץ]

לא מזמן, במסגרת סיור לאורך גבול הקו הירוק ישראל-סוריה, סיפר לנו איתן ישראלי סיפור מופלא על חברי משק גונן, שלילה אחד בתגובה לגניבת פרות על-ידי הסורים, ביצעו פשיטה על מוצב סורי. מה קרה שם ואיך זה נגמר, וגם על תקריות מפורסמות יותר בתולדות הקיבוץ, דיברנו בנושא עם חברי המשק הוותיקים, שחלק מהם מתקרב לגיל 90.

כמה מילים על הקיבוץ: גונן הוא חוליה חשובה בעיבוי קו הגבול מול הסורים. הימים שכל קיבוץ כזה היה שווה ערך לפלוגה והיו בו בין 50 ל-100 איש נושאי נשק, שתפקידם להגן על המקום.

ב-1951 הפרידו מדרדרה ועד להבות הבשן כתשעה קילומטר שלא היו מיושבים. באותה שנה עלה גונן על הקרקע במקומו הנוכחי, חירבת גורייבא, כהיאחזות-משלט של הנח"ל. הוא הוקם בקירבה רבה ללהבות, כשהגזרה שלו דרומה התמשכה לאורך כשלושה קילומטר מתחת למוצבי עורפיה ודרבשיה.

עדרי הבקר והצאן של הקיבוץ רעו קרוב מאוד לגבול, שסומן בזמנו על-ידי ארבעה חוטי תיל, או אפילו חוט אחד בלבד. ייתכן שבקטעים מסוימים גם זה לא היה, לאחר שנקרע על-ידי רועים סורים. גזרה זו היתה לעתים פרוצה, דבר שגרם לתקריות ולחילופי מהלומות בין הצדדים.

בדרך לעבודה בשדות של גונן. העוזי תמיד על הכתף [האוסף הציוני, פרויקט אונ' הרווארד]

קו הגבול בין דרבשיה לעורפיה היה בעייתי מתחילת העימות בין ישראל לסוריה. ישראל דרשה לסמן את קו הגבול, כדי למנוע תקריות ובנוסף התלוננה על שהסורים הקימו מוצבים במרחק קרוב לגבול, דבר שמתפרש כצעד של תוקפנות.

הסורים טענו כי האדמות באיזור זה שייכות לבעלים סורים ודרשו שיינתן להם לעבד את אדמותיהם עד למרחק של כשני קילומטר ממערב לגבול, תחת פיקוח ישראלי. בשורה התחתונה, שני הצדדים מעולם לא הגיעו להסכמות מהותיות. משנת 1953 חלה הסלמה ביטחונית לאורך הגבול, שהלכה והחמירה.

גונן הוקם בין גבול סוריה לביצת החולה. איזור שלא היו בו כמעט אדמות לעבד. אחרי שאוזרח ב-1953 התבסס על כמה דונמים של גינות בית, שבהם גידלו עגבניות ותירס. הפרנסה העיקרית היתה דיג בביצות. בנוסף היה עדר של כמה פרות חולבות, כמה תרנגולות, ברווזים, קצת צאן וקצת אדמות חקלאיות במקומות מרוחקים שניתנו בהשאלה.

אדמות גונן סמוך לגבול הסורי בשנות ה-60 [ארכיון גונן]

ביני יעקובי מראשוני גונן, שהגיע ב-1953 במסגרת הצופים י"ב [שירת במחזור הראשון של נח"ל מוצנח ב-1954], מספר: "ממוצב גונן שהיה כ-400 מטר ממזרח לשער הקיבוץ, התמשך חוט תיל דרומה עד לעץ בדרבשיה. זה היה קו הגבול. היינו רועים את הבקר שלנו בלי בעיות בדרך כלל. הסורים היו מסתכלים עלינו מלמעלה בשוויון נפש, אבל היו מקרים שירו לעברנו לשם שעשוע כאילו, והיו מקרים ששדדו או ניסו לשדוד את העדר, והיו תקריות ששרפו לנו שדות מרעה, וכשהיינו מנסים לכבות את האש היו יורים, והיו כמה מקרים של הפגזות מרגמה שגרמו לנזק ברכוש".

גונו בתחילת שנות ה-60. צילום ממערב למזרח. ממחיש את מיקומו של הקיבוץ בקפל קרקע שהשתדל להיות מוסתר מעיני הסורים. מעל הקיבוץ ניתן לראות את עץ האלה העבות שסימן את מיקום מוצב גונן [האוסף הציוני]

עמוס גלעד, מוותיקי גונן ומי ששימש מש"ק המודיעין של הקיבוץ, מציין שגונן נבנה מלכתחילה בשטח מת מבחינת הסורים: "המדרון יורד בצורה של מדרגות ושקערוריות, ובנו את הקיבוץ כך שהוא לא ייראה על-ידי הסורים [הערה: אחרי המלחמה התברר שזה לא כך]. שטחי המרעה שלנו היו למעשה עד קו הגבול, וכדי שחוט התיל יהיה ברור ומסודר שמנו אותו על חתיכות עץ אקליפטוס שתקענו בין הגדרות. הבעיה שהשכנים שלנו הסורים גנבו את גזרי האקליפטוס כדי לחמם לעצמם את הבתים. יום אחד אחרי שגנבו שוב, הלכתי לספור כמה הם גנבו כדי להתלונן בוועדת שביתת הנשק".

גונן, תחילת שנות ה-50. חברי הקיבוץ על קו הגבול שהתמשך מעץ האלה דרומה לכיוון דרבשיה. ברקע מאחור – להבות הבשן [מקור: ארכיון גונן, תודה למנהלת הארכיון אילנה ליפין]

ב-1955 שדדו הסורים 32 ראשי בקר שרעו ליד מעיין גונן. אחרי מספר ימים, בעקבות תלונת ישראל לאו"ם, החזירו 26 פרות בלבד כשישראל נאלצה לשלם לסורים 2,000 לירות עבור הוצאות המזון. בתחילת 1956 גנבו הסורים 42 ראשי בקר ובסוף אותה שנה נעלמו מעבר לגבול 36 ראשים נוספים. הסורים הכחישו קשר לגניבות ובצה"ל הודיעו לחברי גונן כי אין בידם להושיע.

מתחת למוצבים הסורים: הכבשים של משק גונן והרועים הצעירים ריקי יעקובי ושמואל רובינשטיין [צלם לא ידוע]

בעקבות כך התכנסה אסיפה חשאית של כ-50 חברים לדיון על דרכי תגובה. המא"ז אליהו לוין חתר לבצע פעולה של החברים, בעקבות תשובות בכירי פיקוד צפון כי לא ייכנסו בעקבות כך להרפתקה צבאית. חברים הציעו לשדוד פרות סוריות בתגובה, ואחרים הציעו פעולה נועזת יותר.

מספר לנו ביני יעקובי: "הפרות שלנו רעו קרוב למוצב דרבשיה, הרועים שלנו התקדמו אליהם כדי להחזיר אותם והצבא הסורי ירה עליהם. הרועים שלנו ניסו להשיב אש, אבל נסוגו לאט לאט, ותוך כדי כך ניסו להוריד את העדר. את אלה שלא הצליחו להוריד, הסורים לקחו. זה הצטרף למקרה קודם שבו לקחו לנו 13 פרות. בישיבת ועדת שביתת הנשק בעקבות אותו מקרה, האו"מניקים שישבו בעמדה בנוטרה אישרו שהסורים שדדו את העדר והכריחו אותם להחזיר לנו. הסורים החזירו לנו פחות חמש פרות, ואמרו שהפרות האלה מתו מרעב. הבדיחה של החבר'ה היתה שהפרות האלה מתו מהרעב של החיילים הסורים".

גבעונה צורי חברת קיבוץ גונן על המשמר [צילום גרטוד]

בעקבות הישנות המקרה וסירובם של הסורים להחזיר את הפרות שגנבו, הוחלט בקיבוץ שחייבים להגיב. המא"ז אליהו לוין נסע למיפקדת גוש ראש פינה ודרש שצה"ל יגיב.

מספר ביני: "בגוש ראש פינה צחקו עליו ואמרו לא נוכל לעזור לך, לא ניכנס למלחמה בשביל כמה פרות. אליהו כינס אסיפת קיבוץ סודית והציע תוכנית לתקיפת מוצב דרבשיה במטרה ללמד את הסורים לקח. התוכנית היתה: מעל שדה המרעה היה מוצבון סורי שהיה מאוייש בדרך כלל רק בשעות היום. כל בוקר היינו רואים בתצפית את החיילים הסורים נכנסים בשורה לתוך המוצב. הם היו למעשה מעל הרועים שלנו עד לשעות החשיכה ואז היו עוזבים.

"התוכנית היתה לעלות בלילה למוצב הזה, להתחבא בו וכשהסורים יגיעו בבוקר נתנפל עליהם, נתפוס אותם, נקשור אותם,  נוריד אותם ונתמקח עם הסורים שאם הם רוצים את החיילים שלהם שיחזירו את הפרות".

גונן 1963. עדר הבקר במכלאה בקיבוץ [צילום: האוסף הציוני]

שלושה חברים עלו אל המוצבון הסורי לביצוע הפעולה: המא"ז אליהו לוין [לאווי], שהיה הוגה הרעיון, יואל אורן ויענקל'ה סנדרוב. לפי זכרונו של ביני, השלושה נעו בחשיכה למוצב הסורי בידיעה שהוא ריק. זו היתה טעות. הסורים דווקא כן היו שם באותו לילה וצעקו מין הדא? השלושה נעצרו על מקומם ולא ענו. הסורים פתחו באש, סנדור חטף כדור בכתף השמאלית והשלושה מיהרו לרדת. סנדור נלקח לבית החולים וחברי גונן סיפרו לרופאים שהוא נפצע מפליטת כדור.

קמ"ן גונן, עמוס גלעד, אומר שהוא זה שבדק את הנעשה באותו מוצב וראה שבלילה הוא מאויש חלקית. ביני מסכם את האפיזודה: "זאת לא היתה אמורה להיות פעולת נקם, אלא ניסיון לרכוש תמורה לסחר חליפין עם צבא סוריה – עדר פרות תמורת החזרת חיילים שבויים".

אנשי ועדת שביתת הנשק, שעלו למקום התקרית למחרת, גילו מחסניות של סטן וסימני דם. הם נזפו באנשי גונן שעלו לשם בלילה. הם לא ידעו שזו היתה למעשה התקפה מתוכננת.

יעקב מיגובסקי – החלל שמקום קבורת לא נודע

יעקב מיגובסקי

ההיסטוריה של קיבוץ גונן מול הסורים כוללת שני חברי משק שנהרגו. הראשון היה יעקב מיגובסקי, נחל"אי, עולה חדש מארגנטינה, חבר גרעין מענית, שתפקידו היה לפקח על עובדי דחק שעסקו בסיקול אבנים.

ב-18.10.1955 לפנות בוקר יצא מיגובסקי לצוד חזירים באיזור מעיין גונן, כשני ק"מ מדרום למשק. בבוקר התגלה כי לא חזר.

רועי הקיבוץ שחזרו מהמרעה לפנות בוקר סיפרו ששמעו כמה יריות, אבל לא ייחסו להן משמעות. בדו"ח של ועדת שביתת הנשק של ישראל, שנמסר לאו"ם, נאמר כי שלושה חיילים סורים שכבו במארב בין קני סוף ליד מעיין גונן, כשני ק"מ דרומית מהקיבוץ. הם ירו על מיגובסקי, פצעו אותו ולאחר מכן גררו אותו לשטח סוריה תוך שהוא נאבק בהם. בערב לאחר שמיגובסקי לא חזר החלו חיפושים. למחרת נמצא כתם דם ליד המעיין, שחלת רובה מרוסקת ומכתב אישי שנשלח אליו.

גששים עם כלבים הגיעו עד 100 מטר מערבית לקו הגבול וראו כי העקבות נמשכים מזרחה. כאן נפתחה עליהם אש ממוצב סורי. חילופי הירי נמשכו כשלוש שעות. גם משקיפי או"ם שהגיעו למקום לא הצליחו לבדוק את העניין עד תומו, מכיוון שהסורים ירו גם לעברם. נציג סוריה בוועדת שביתת הנשק סירב לאפשר לאו"ם לבדוק את העקבות בשטח סוריה. היה ברור שמיגובסקי נפצע ונחטף, אבל הסורים הכחישו כל קשר לאורך השנים.

1955, החיפושים אחרי יעקב מיגובסקי. מימין קצין קישור לאו"ם של צה"ל עם משקיף או"ם [ארכיון גונן]

קצין סורי שנשבה זמן לא רב לאחר מכן, סיפר על חייל ישראלי פצוע שטופל בבית החולים בקונייטרה, אבל הגרסה הסורית נותרה בעינה – לא יודעים דבר. הוריו של יעקב ושני אחיו השקיעו במשך השנים מאמצים רבים בחיפושים. אחרי מלחמת ששת הימים התגלה בקונייטרה יומן מבצעים, שבו נכתב בתאריך שבו מיגובסקי נעלם כי חייל יהודי שחצה את הגבול בכ-50 מטר נורה ונשקו נלקח.

בכתבה שהתפרסמה במעריב ב-2001 נאמר כי אחיו של יעקב הצליחו לאתר דרוזי מהכפר בוקעתא, שעבד ב-1955 באדמות באיזור, וזה סיפר להם כי הסורים ירו ביעקב, פצעו אותו ואחרי מאבק גררו אותו לשטחם, זרקו אותו לאחת החלקות ונתנו לו לדמם למוות. בהמשך הגיע בעל הקרקע וקבר את יעקב.

חפירות שנעשו במקומות שונים באיזור המעיין ועורפיה, כולל של יחידת אית"ן, לא העלו דבר. יעקב מיגובסקי נותר חלל שמקום קבורתו לא נודע. אבן לזכרו הוצבה בהר הרצל.

אשתו של אסף פילר: הכאב שהוא הפסיד את החיים מלווה אותי כל הזמן

אסף פילר

שלוש שנים לאחר מכן, ב-3 בדצמבר 1958, איבד קיבוץ גונן חבר נוסף בתקרית עם הסורים. אסף פילר יצא בשעת בוקר מוקדמת עם עדר הבקר שמנה כ-150 ראש, ועמו מספר רועים נוספים, חלק מהם חברי גרעין נוטרה. הבקר עשה את דרכו לכיוון שטחי המרעה שמדרום לקיבוץ, אל מעלה הרמה.

פילר בן 24, נשוי מזה שנה, הגיע ממשמר השרון, כדי לעזור לקיבוץ הצעיר גונן בתחילת דרכו, במסגרת עזרת הבנים של איחוד הקבוצות והקיבוצים. פילר ואשתו תקוה הגיעו כשלושה חודשים קודם והיו אמורים להיות בגונן שנה.

הפרות הגיעו סמוך לגבול, לא הרחק ממוצב דרבשיה, ולאחר מכן החלו להתפזר מזרחה. אסף ורועה נוסף שהיה איתו החלו לעלות בעקבות הפרות כדי להחזיר אותן, ואז נפתחה אש לעברם [שעה 12:15]. כעבור כמה דקות התברר שאסף נעלם ואינו עונה לקריאות.

חברי הקיבוץ שבדיוק עמדו להיכנס לארוחת הצהריים הוזעקו לסייע בחיפושים, לקחו מיד נשק ונסעו אל המקום. לאחר זמן קצר נמצאה גופתו של פילר בוואדי סמוך, בשטח ישראל. הסורים פתחו באש גם על המחפשים. חבר הקיבוץ דודיק, שמצא את אסף ההרוג, הרים אותו ונשא אותו משם תחת ירי. החברים נסוגו בקושי תחת אש מקלעים. בהגיעם לקיבוץ התברר שעדר הפרות שהושאר ללא השגחה שוב עלה לכיוון הגבול. החברים יצאו שוב להחזיר אותן, תחת אש כבדה.

מעריב 5.12.1958

לאחר שהסורים לא פסקו מלירות, הורה אלוף פיקוד צפון, יצחק רבין, לפתוח באש על מוצב דרבשיה משני תותחי 155 מ"מ סודיים, שעמדו מוסווים מתחת לצומת כ"ח. הפגיעות היו מדויקות והתקרית עלתה מדרגה. הסורים הנחיתו הפגזה כבדה על הקיבוצים חולתה, יסוד המעלה, גדות, שמיר, להבות ונוטרה, במה שזכה לכינוי "הפגזת האלף" – כאלף פגזים שנורו במשך שעה ארוכה אל היישובים הנ"ל וגרמו לנזקים גדולים ולפגיעות בחדרי אוכל, בתי הילדים, רפתות והאיזור המשקי.

גונן למרבה הפלא לא הופגזה באותה תקרית, אבל החברים קיבלו הוראה לרדת למקלטים, שם ישבו במשך כשעתיים כשהם שומעים את הדי הנפילות בלהבות הבשן.

באחד המקלטים ישבה תקוה, אשתו של אסף פילר. עם סיום ההפגזה הגיעו אליה יעל, אחות הקיבוץ, ודודיק שגילה את אסף וחילץ אותו, כדי לבשר לה על מותו.

תקוה זוכרת עד היום את הרגע הזה: "הייתי במקלט אחרי הצהריים וכשיצאתי ממנו בחשיכה אסף עוד לא הגיע, אבל לא דאגתי כי הרבה פעמים היה חוזר מאוחר. באותו זמן כל הקיבוץ כבר ידע שאסף נהרג, אני הייתי האחרונה לדעת. דודיק היה חולה באותו יום ולא יצא למרעה, אבל אחר כך השתתף בחיפושים. הוא ויעל ניגשו אליי ואמרו שאסף לא חי".

תקוה שימשה בקיבוץ באותה תקופה כאקונומית – האחראית על הזמנת מצרכים למטבח ואחראית על חדר האוכל והמטבח. את אסף הכירה במשמר השרון. הוא היה גדול ממנה בשנתיים וחצי. הוא שירת בצנחנים ביחידה 101, השתתף בפעולות תגמול ובקרב המיתלה במבצע קדש. אהב לטייל, במיוחד במדבר יהודה, לצייר, לשחק כדורגל ולשמוע מוסיקה.

חולתה 1958, בית הילדים למחרת "הפגזת האלף" [צילום: לע"מ]

הם נישאו בשנת 1957. כמה חודשים לאחר מכן נעשתה פנייה לחברי קיבוצים ברחבי הארץ להגיע לקיבוצים צעירים שנמצאים בגבולות ולעזור להם במשך שנה.

"אסף הכיר את גונן מביקור שערך בו", מספרת תקוה. "המקום מצא חן בעיניו והוא החליט שנלך לשם. אני לא כל-כך התלהבתי. היינו צעירים שמותר להם לעשות טעויות. הרבה זמן חשבתי שזו היתה טעות לעבור, אבל מצד שני בזמן הקצר שהיינו כאן היה מאוד טוב, הכל היה חדש ואחר".

חיילי מג"ב מחפים באש מק"ב לכיוון הכפר דרבשיה בעיצומו של חילוץ אסף פילר ["העולם הזה"]

בתחילת דרכו עבד אסף בגונן במגוון עבודות, עד שלבסוף עבר לצוות רועי הבקר. "הגבולות היו די לא ברורים, או שברורים אבל לא התייחסו אליהם", מספרת תקוה.

על התקרית שבה נהרג היא מעדיפה לא להרחיב: "יש דברים שבוא נאמר אני לא רוצה לדעת. הקטע שהכי קשה לי להתמודד איתו הוא מה עבר אסף ברגע שפגע בו הכדור הראשון ועד שנפח את נשמתו. אני לא מסוגלת עד היום לשמוע. נכתבו על זה דברים ממש קשים, ובדברים האלה עיתונאים התבלטו. לפי דעתי אסף נהרג 300 מטר מהכביש [כיום כביש 918], זה היה בשטח ישראל, אבל לא היתה גדר והפרות התפזרו מעט בוואדי שמול נוטרה".

החלומות שנגדעו. אסף ותקוה פילר [מתוך כתבה ב"העולם הזה" 1958]

מיד לאחר שהתבשרה שנהרג, נסעה תקוה עם חבר המשק עמוס גלעד למשמר השרון, כדי להודיע להוריו ולשלוש אחיותיו של אסף על נפילתו.

אחת האחיות, שלומית בת ה-18, היתה בהדרכה בנוער העובד בנס ציונה, ולא ניתן היה לאתר אותה. למחרת כשנסעה באוטובוס ראתה את תמונת אחיה בעיתון שאותו קרא אחד הנוסעים. כך קיבלה את ההודעה על מותו של אסף. היא הצליחה למצוא מונית למשמר השרון והגיעה בדיוק עם תחילת ההלוויה.

תקוה: "הכי כואב לי שהוא נהרג בגיל 25 ולא הספיק הרבה בחיים. בחור נחמד מאוד, בן אדם שידע להבדיל בין תפל ועיקר. מותו השפיע עליי מאוד מאוד עד היום. נשארתי בגונן, התחתנתי אחרי זה והולדתי ארבעה ילדים, אבל הכאב שיש לי עליו שהוא הפסיד את החיים מלווה אותי כל הזמן. הגעגועים קיימים עד היום וזה רק הולך ומתחדד. כאב וצער שלא עוברים".

הגל-עד לזכרו של אסף פילר שהוצב שנה אחרי נפילתו לצד כביש מע"צ בזמנו

מצבת אסף פילר לצד כביש 918 [מתוך "ארץ זוכרת יושביה"]

פילר נהרג שנה אחרי רצח בצלאל בובריצקי, חבר משק גדות, שיצא בשבת בדצמבר 1957 לטיול עם חברתו אילנה באיזור הירדן ההררי [ראו כאן].

חודש וחצי לאחר רצח אסף, ב-23 בינואר 1959, אירע רצח נוסף של רועה: יעקב ניר מהקיבוץ השכן להבות הבשן. גם הוא רעה את העדר של המשק שלו. בפעם האחרונה ראו אותו חבריו משוחח עם שני חיילים סורים שירדו לעברו [ניר שלט בערבית]. תקרית זו הסתיימה בתלונה לאו"ם, ללא חילופי אש.

במלאת שנה לנפילתו של אסף פילר נחנכה אנדרטה לזכרו לצד כביש מע"צ, כ-300 מטר ממערב למקום שבו מצא את מותו. שנה לאחר מלחמת ששת הימים הוצבה אבן לזכרו במקום שבו נהרג.

עיתון דבר 12.12.1958

איך השפיע רצח של שני חברי גונן על הקיבוץ? על כך עונה ביני יעקובי: "שיהיה ברור שזה לא הזיז לנו שחבר'ה שלנו נהרגים. בשביל זה באנו. מי שלא חי אז בארץ, זה נראה לו היום מוזר. אשתי היתה בחורה צעירה שהיתה עולה עם העדר אל קו הגבול עם נשק, ואף אחד לא חשב שזה משהו מיוחד".

תקרית בולטת נוספת באיזור הקיבוץ היתה בסביבות 1964, לאחר שחיילי גולני עברו את הגבול והתגלו על-ידי הסורים. התפתחה תקרית, החיילים מילטו את עצמם במדרון חזרה לשטח ישראל, וכשהגיעו למטה הסתבר שאחד החיילים נעדר.

ביני יעקובי: "חצי צה"ל עלה למצוא את הבחור שהיה פצוע והסתתר בסבך של פטל וקנים ליד מעיין גונן. הם ראו את התנועה שלו ואנחנו ראינו תנועה וירינו אחד על השני. ואז הגיע דיין, והיה מתוכנן לעלות באור יום צבא שלם עם תותחים וטנקים. ראינו אותם מתארגנים, הייתי בטוח שתהיה שם שחיטה, ואז הגיעה הודעה שהבחור זחל פצוע והגיע לדרך הפטרולים".

מלחמת ששת הימים: רצו שנגיע למוצב הסורי, נשים בונגלור טורפדו ונפעיל אותו

החבר אברהם בטיט על המשמר [צילום גרטוד]

כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-12 באפריל 1967, נורה ונפצע שולי צפריר, חבר קיבוץ גונן, בזמן שהתקרב כדי לבדוק את גדר הגבול. את צפריר ליוותה חוליה של חיילי צה"ל. הסורים חיבלו מדי פעם בגדר, כדי שהפרות יעברו לשטח הסורי. הם פתחו בירי על צפריר ועל החיילים, ואלה השיבו באש. במהלך נסיגתם פגע כדור בראשו של צפריר שנפצע קשה וחולץ תחת אש. הוא החלים והשתקם, וכיום הוא בן 81 מוותיקי גונן [לסיפור המלא ראו כאן].

במלחמת ששת הימים הופגז הקיבוץ ונגרמו פגיעות בכמה מבנים. 17 פרות, שלוש עגלות ופר גזעי נהרגו, נשרפו 3,500 דונם מרעה, נפערו כ-60 בורות ברחבי הקיבוץ כתוצאה מפגיעות פגזים ועוד.

ביני יעקובי, שהיה בזמנו החבר הדתי היחיד בקיבוץ – הוא ואשתו הפכו הורים לעשרה ילדים, בימים שבגונן הילדים ישנו עם ההורים – היה במלחמת ששת הימים חייל בהגנה המרחבית במוצב גונן: "ביום חמישי בערב [8.6.1967] תקענו בשופר ועשינו שהחיינו במקלט על זה שירושלים בידינו. כל ימי המלחמה ישנתי במוצב של גונן, ובלילה הזה הרשיתי לעצמי לישון במקלט עם המשפחה שלי.

ביני יעקובי בסוף שנות ה-60 [צילום: ערוץ 11]

"קמתי ביום שישי בבוקר, היה יום יפה, סוף סוף אין הפגזות ואין ריח של עשן. אני יוצא מהמקלט באופוריה שהמלחמה נגמרה, ואז ניגש אליי המא"ז [יגאל גיל] ואומר לי – יאללה תעלה על חגור, עולים לכבוש את סוריה. אמרתי לו – אתה השתגעת? אמר לי עולים על סוריה. עליתי למוצב, ראיתי שיירה של טנקים שמתקדמת לכיוון חורשת טל, שוב החלה אש תופת עלינו, ואז מפקד המוצב שלנו, קראו לו דן כהן מעין חרוד, מ"פ שבא לפקד על המוצב [מגדוד 34], אמר – אני צריך ארבעה לוחמים שיעלו ויילכו למוצב הבית. אני צריך מפקד קצין, קשר, מקלען וחבלן.

"אני הייתי בין הארבעה שהתנדבו, אני בתפקיד הקשר. המטרה היתה לגשת בהסתר, לרדת לנחל העמוק ולהגיע למוצב הבית. הם רצו שארבעתנו נגיע לגדר, נשים בונגלור טורפדו ונפעיל אותו, ואז לוחמים שאמורים לחפות עלינו יעלו ויכבשו את המוצב.

איזור גונן ומפת התקריות הגדולות לפני מלחמת ששת הימים

"התחלנו ללכת, ואז קיבלתי הודעה מהקשר של המ"פ הזה – תחזרו מיד. אמרתי לו – למה? סוף סוף עושים משהו. הייתי בטוח שארבעתנו ניהרג, אבל לא הייתי מוכן לוותר. אמר לי – פקודה מפיקוד צפון כי שולחים טנקים. ואז הגיעו טנקי אמ.איקס 13 והתחילו לטפס בהר. ההר היה תלול מדי ולא הצליחו להתקדם, ואז הביאו די-9 ענק של הצבא שדחף אותם למעלה עד ראוויה".

בדיווחים הרשמיים של צה"ל לא צוין דבר על היוזמה ההתקפית שבה היה ביני מעורב. מי שכבש את מוצבי איזור גונן היו לוחמי גדוד 17 וגדוד טנקי האמ.איקס 266 תחת פיקוד חטמ"ר 3.

כיבוש הרמה הסורית והשחרור מאיומי הגבול היו אנחת רווחה גדולה לגונן ולכל משקי הקו. שטחי המרעה הורחבו וגדלו, ואויב לא עמד יותר מעליהם בנשק שלוף. תמה תקופה.

————————————————————————————————–

25 מחשבות על “גונן: גבול על חוט תיל

  1. קראתי את הכתבה על התקריות בגונן וסביבתה. בקטע המצורף אין מילה נכונה אחת: תקרית בולטת נוספת באיזור הקיבוץ היתה בסביבות 1964, לאחר שחיילי גולני עברו את הגבול והתגלו על-ידי הסורים. התפתחה תקרית, החיילים מילטו את עצמם במדרון חזרה לשטח ישראל, וכשהגיעו למטה הסתבר שאחד החיילים נעדר.

    ביני יעקובי: "חצי צה"ל עלה למצוא את הבחור שהיה פצוע והסתתר בסבך של פטל וקנים ליד מעיין גונן. הם ראו את התנועה שלו ואנחנו ראינו תנועה וירינו אחד על השני. ואז הגיע דיין, והיה מתוכנן לעלות באור יום צבא שלם עם תותחים וטנקים. ראינו אותם מתארגנים, הייתי בטוח שתהיה שם שחיטה, ואז הגיעה הודעה שהבחור זחל פצוע והגיע לדרך הפטרולים".

    אהבתי

  2. גבורה של אנשים מזן אחר מתקופה אחרת,המדינה צריכה להצדיע להם,לצערי עוד מימי בגין ובהמשך נתנהיו עשו עליהום על הקבוצים שהגנו בגופם על הגבולות שלנו.מאחל בריאות ואריכות ימים לותיקים.

    Liked by 1 person

  3. למגיב הראשון היה גם היה הארוע המתואר
    גם הכחשותיו הרפות של דובר צה"ל לא כיסו על עובדה שהיתה הפרה חד משמעית מצד ישראל והסורים לא לחנם ירו.
    בדיקת עובדות אפשר לעשות לצערי רק בבתי הקברות עם גנרלי פקוד צפון ובראשם הפרובוקטור אריק שרון.

    אהבתי

    • לא כתבתי שהאירוע לא היה. להיפך, היה גם היה. רק שבתיאור בכתבה של האירוע אין מילה אחת נכונה, ובניגוד לחברי גונן, שלא היו באירוע עצמו, אני הייתי בו.

      אהבתי

  4. מרתק לקרוא. ברצוני להוסיף כי כמה ימים אחרי שהסורים תפסו את מנגובסקי צה"ל חטף 5 חיילים סורים ובהם קצין כקלף מיקוח להחזרת שבויי פרשת אורי אילן והחזרת מנגובסקי. בפעולה ראשונה ליד גשר בנות יעקוב השתתפה יחידה 101 ומאיר הר ציון ופעולה שניה היתה לא הרחק מגונן. כמה שבועות אחר זה התבצעה עסקת חילופי השבויים אבל ללא מנגבוסקי שהסורים הרגו אותו והתנערו ממנו. תודה רבה.

    אהבתי

    • למען הדיוק: 101 קמה באוגוסט 1953 ופורקה בינואר 1954, היחידה הזאת פעלה במשך פחות מארבעה חודשים, עד שאוחדה עם גדוד 890. אם היו מי שחטפו חיילים סורים ב-1955 ופיקד עליהם מאיר הר ציון, מן הסתם היו אלה אנשי גדוד 890 או סיירת צנחנים – שעליה פיקד ב-1955.

      אהבתי

  5. למיטב זיכרוני, מינגובסקי היה לפחות עד לפני כעשור מוגדר כנעדר ובטיפול היחידה לאיתור נעדרים. האם השתנה משהו מאז?

    אהבתי

  6. ליואב- מינגוסקי בודאות נרצח ע"י הסורים שהחליטו לשמור על עמימות, אולי בגלל שזו היתה יוזמה מקומית של מפקד מוצב אבל הסורים הכחישו, מי עוד מלבדם היה יכול לירות במינגובסקי בנקודה שבה נורה ליד המעיין שם החזירים והבקר היו מגיעים לשתות. הוא עדיין בטיפול אית"ן לפי מה שידוע לי.

    אהבתי

  7. אני מניח שיואב גלבר הוא אכן פרופ' גלבר. מומחה להיסטוריה צבאית בת ימינו. (במיוחד הקמת המדינה, מלחמת השחרור ואילך.)

    אהבתי

  8. הגעתי לגונן זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, האוירה היתה נרגשת וכולם עלו כל הזמן לגולן לראות כפרים ולקחת דברים קטנים למזכרת, קיבוץ מקסים עם אנשים נהדרים שסיכנו חייהם בעול שמירת הגבול, לצערי נאלצתי לעזוב ולעבור למקום אחר.

    אהבתי

  9. לשלמה מן שלום ותודות גדולות על העשייה וההתמדה.

    להלן כמה דיוקים בכתבה על קיבוץ גונן.
    1. קיבוץ גונן לא עלה להתיישבות חירבת גורייבא כפי שכתוב בראשית הכתבה אלה ליד המקום הקדוש למוסלמים א-שייח מחמוד שהנו מאקם (אתר מקודש). עד היום מצוין המקום על ידי מספר אלות אטלנטיות מרשימות על ידי קשירת סרטי בד צבעוניים מדי פעם, בצמוד לכביש 918 ומצפון לכניסה לקיבוץ גונן. ע'רבא הנו ואדי עורבים הנמצא מצפון לקיבוץ להבות הבשן (חיאם אל-וואליד בערבית טרום מלחמת הקוממיות).
    2. תמונה גונן בשנות ה- 60 – עץ האלה נמצא כ- 300-200 מטרים ממזרח לקו הגבול (כיום בתחום שיפוט מ.א. גולן). מוצב גונן נמצא ממערב לקו הגבול בשטח ישראל. כך כאשר נאמר שסימון הגבול אל עץ האלה, אינו מדייק לכאורה.
    3. תמונה גונן שנות ה- 50 – העצים ברקע הנם עצי האלות האטלנטיות של מאקם א-שייח מחמוד וניתן להבחין בתמונה בקיבוץ גונן משמאל להן ולא האלה כפי שכתוב. אנשי גונן צועדים, פחות או יותר, על תוואי דרך מע"צ בעתיד (כביש 918). כן כדאי לתקן (גם בהמשך לכתוב) שהמוצב הסורי ליד גונן הנו אל-ערייפייה ולא דרבשייה (הנמצא כשני ק"מ דרומה מעל עין דבשה/עין תינה).
    4. לגבי גניבות הבקר קוריוז – ב- 1957 (כמדומני) מתמנה חבר כנסת מטעם מפא"י להביא לשינוי בפקודת מס הכנסה שגניבות הבקר וההוצאות של קיבוץ גונן על תשלומים לסורים בהמצאות הושע"ן, יוכרו לצורכי מס הכנסה (פרוטקשן כבר אמרנו?).
    5. פעולת התגמול של הקיבוץ – "הפשיטה" לא הייתה על מוצב דרבשייה אלה על מוצב ערייפייה הצפוני שאכן היה, כנראה, מוצב יום קטן וצפה היטב על גונן לעומת המוצב הראשי הדרומי יותר. כאמור, מוצב דרבשייה היה דרומה יותר ואכן גם הוא הטריד מדי פעם באש את רועי קיבוץ גונן.
    6. אסף פילר זכרו לברכה, נהרג על ידי הסורים בואדי פארש הנשפך לואדי חמדל הנמצא מדרום. מעשה אנשי גונן להבאת אסף פילר ז"ל לקבורה, ראויים לכל הערכה והוקרה!!
    יפה ומכובד עשו אנשי קיבוץ גונן בהקמת ציון למקום נפילתו. יהי זכרו של אסף פילר, ברוך.

    כל אשר נכתב, נכתב מתוך הערכה והוקרה למפעל נעמוש. כן ירבו.

    אהבתי

  10. קצת הרחבה לגבי ביני וריקי יעקבי ועשרת ילדיהם (אחת מאומצת) -משפחה שהייתה נשואה לחיל האוויר תרתי משמע: 4 טייסים ו2 מהבנות נשואות לטייסים. משפחה למופת!

    אהבתי

    • על פי עדותו של חבר שגר בעבר בגונן: "כל בניו טייסים, אחד מהם תא"ל אבי יעקובי; שנים מחתניו טייסים, אחד מהם (נמרוד שפר) היה מועמד להיות מח"א; וכיום נכדו הוא מפקד טייסת."

      אהבתי

  11. תגובה לתגובות:
    1. ברבר ואני חברים טובים מהגן ועד היום.
    2. עם ישראלי אני חבר רק מגיל 17,. סובל חזק מהפציעה עד היום.
    3. לרן גודפריד – יחד איתנו התחילו לעלות טנקים, אך מהר מאוד פרסו שרשראות, ובדרך הקשה בה עלינו הטנקים לא יכלו לעלות ולא עלו.
    אני לא ראיתי אף חייל שבורח ומפקיר את נשקו, לפי התיאור שלך עלית כקילומטר צפונית לנחלים.
    4. השטח שטיפסנו דרכו עד היום חשוד במיקוש ומגודר.
    לקצין הנחל מנחל כינרת ב – 68- אין איזכור בשום מקום על לחימת הנחלאים עם גולני. הינו הגדוד הרביעי של גולני לכל דבר ולא הוקמנו בחופזה בימי ההמתנה למלחמת ששת הימים, אלא השתתפנו איתם באימוני הקייץ והחורף שקדמו. גם במוזיאון גולני שבצומת גולני הנחלים לא מוזכרים ומשום כך כשהתחלתי לארגן את שיחזור הקרב שלנו פניתי לשלמה מן שיצטרף אלינו, אך לא צלח בידו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s