יום תל פאחר של אורלנד

כך נולד ונכתב ספר הבלדות הנפלא "יום תל פאחר", שכתב המשורר יעקב אורלנד ויצא ב-1976 * "ופה מת אלכס, אלכס קרינסקי, ושם בתעלה הסמוכה / מצפון לביתן האבן, נפל סולוביץ. ועל יד הברושים / בראש התל, נפל מוסה, מוסה קליין, הנפלא באנשים / שקיים בגופו כל מה שהטיף לאחרים על 'רוח צוות'. / המפקד שפרץ חשוף-לגיהנום, לחפות על טוראיו באש צולבת

"יום תל פאחר" הוא יצירה משובחת של המשורר יעקב אורלנד. ספר מקאמות ובלדות שנכתבו על הקרב במלחמת ששת הימים על-ידי רב-אמן לשירה עברית נשגבת.

לא ברור אם הדחיפה לנושא באה מאורלנד או מגורם אחר. בכל אופן, יונה אפרת, שהיה מח"ט גולני במלחמת ששת הימים, ליווה והינחה את המשורר במשך חמש שנות עבודתו על הספר, ערך לו סיורים בשטח והפגיש אותו עם מפקדים ולוחמים מהקרב. בהקדמה לספר כתב אורלנד על אפרת – "ליווה בחרדת אהבה עמוקה, בהבנה, בעניין מתמיד ובציפייה דרוכה את הליכיו הממושכים של ניסיון ספרותי זה".

בתוכנית "חיים שכאלה" בערוץ הראשון ב-1985, שהוקדשה לאורלנד, סיפר יונה אפרת, כי התבקש על-ידי דובר צה"ל להסביר לאורלנד על מהלכי הקרב בתל פאחר. פגישתם הראשונה היתה בשדה התעופה בחיפה, משם טסו מעל איזור הקרב ולאחר מכן נחתו ברמת הגולן.

יונה אפרת [מימין] ויעקב אורלנד ב"חיים שכאלה" הערוץ הראשון 1985

באותה תוכנית סיפר אורלנד מה הביא אותו להתעסק דווקא בקרב תל פאחר: "אחרי מלחמת ששת הימים היתה לי הרגשה שאני מוכרח לכתוב משהו, ודווקא על יום התשעה ביוני. שאלו אותי – למה לא כתבת על גבעת התחמושת? זה ירושלים, מה זה יום תל פאחר? זה מקום בלתי נודע. אבל בקרב הזה שנפלו בו הרבה בחורים, ראיתי סמליות מיוחדת במקום הנעלם, שהמקום עצמו לא חשוב מבחינה גיאוגרפית, אבל שם ראיתי את נקודת המוצא, נקודת המכאוב, ונקודת השאלה ונקודת התשובה של קיומנו. ולכן קראתי לזה 'בלדה עם וריאציות על נושאים קיומיים'. אני לא היסטוריון של הקרב, הרי לא השתתפתי בו, אבל נתתי לדבר למאורעות עצמם, ושיתפתי את עצמי באותם מקומות ביניים ששם שימשתי לעניות דעתי פה לאותם בחורים שנפלו, או שנלחמו בגופם במערכה, ושאולי לא יכלו לומר את הדברים כפי שאני הרגשתי שיש לומר אותם".

על גב עטיפת הספר ציין אורלנד, כי נולד באוקראינה ב-1914, בתקופה שאחרי פוגרומים. בגיל שש נרצחו לנגד עיניו שמונה מבני משפחתו. הוא עלה עם הוריו לא"י ב-1921 והתגורר בכפר גלעדי. ההורים היו חברי גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. את קורות החיים האלה, כילד, ביקש לחבר לעיסוקו בקרב על הגנת המדינה, כפי שבא לידי ביטוי בכיבוש המוצב תל פאחר.

בין בלדה לבלדה, שבהם משולבים סיפורי לוחמים, או דמויות בדיוניות, ובין הגיגים שונים על עם ישראל ועל יהדות, שילב אורלנד שיחות קצרות שערך עם מרואייניו, ובהם יונה אפרת המח"ט, רובקה אליעז, מ"פ סיירת גולני; יעקב העליון, מפקד טנק שנפצע; דן שילון, כתב קול ישראל, שנכח בחלק מהקרב, ועוד.

אורלנד לא התייחס לכל אירועי הקרב ולכל הדמויות שבו. חלק מהתיאורים שלו אינם תואמים את הידוע לנו כיום על מה שקרה בקרב, אבל הוא תיאר מה שתיאר כפי הבנתו, תוך עיסוק בנושאים פילוסופיים וכל מיני משמעויות.

מהספר נותרו עותקים בודדים, שאפשר למצוא בשוק ספרים משומשים ברשת. ברשותנו היו צילומים מדפי הספר, אבל לפני כשנתיים זכינו לקבל אותו בשלמותו ממשפחת דוד-זאדה, ששכלה את הבן שלמה בתל פאחר. הספר זכה להקדשה של המח"ט יונה אפרת להורים השכולים רחל ומרדכי.

ההקדשה על "יום תל פאחר" של יונה אפרת להוריו של שלמה דוד-זאדה ז"ל

ספר "יום תל פאחר" יצא בהוצאת "מערכות" של משרד הביטחון ב-1976. איורים: יורם רוזוב.

להלן מספר קטעים מהספר בן 150 העמודים. העתקנו את הבלדות בדיוק כמו שהן מופיעות במקור.

1

היום ייכתב בספר הזכרונות החיים והמוות
את הקנה ואת הקליע, את הצריח ואת המרכב, את
הקסדה ואת הארבעת שריונאים
שנדלקו ונחרכו ונדבקו למתכת בעודם נעים.
אנא, מנורת-עם, לַהבי התייצבי נא
אל ירטטו פנייך בדמעה, קרבי נא,
הינשאי בשורות האבל, אחת מעל כולם,
והאירי בזיו קנייך כנף דִגלם.

היום נתנה תֹקף חילם ותכלית מעלליהם
ונשאל ונשיב מה מונח תחתם ומה פרוש מעליהם
וננוד ונאבל על השריפה ונִסעה ונזעם
ונאמר אשרינו שהלכו כאשר הלכו ביודעם
טעם האש והעצים וטעם השה לעולה
ונתנו הגוף וכוחו, ונתנו בינתם ואהבת הנפש כולה
ואת אשר היה כדאי למות למענו, בלי לשאול איך ומה
ובלי שעֵר הנפולת ובלי ראות אחרית התקומה.

היום התשעה ביוני, היום חושך, היום אור.
היום הבט נא השמיימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור.
היום כה יהיה זרעך.
היום קח נא את בנך, את יחידך.
ועד ייקום גוי אויביו באתמול ובמחר ובעכשיו –
נוע נוע, רכב ישראל ופרשיו.

2

[אורלנד מתאר את המפגש הראשון שלו עם יונה אפרת בשדה התעופה בחיפה]

איש ירד ממטוס ה"ססנה" הקטן, רצין-ארשת, מסגל המפקדים.
אלוף משנה אפור-שפם. בהיר שיער וכסוף צדעיים. קפדן למראה וגהוץ-מדים.
אלא שהיה בו משהו מעבר למעטה השרד, מִתָווֶך לרִשמי.
לפני-לפנים מאותו הקרב וכנף-הצנחנים שעל חזהו, מין משהו, שמי
שאין בו קצת זיקה לתוך אשר מתחת ללבוש
לא יבין זאת, לא יחוש.
עשרת הצעדים אשר הפרידנו בינותינו הספיקו לי –
כאשר יקרה לפעמים – לשחזר פתאום היסטוריה שלמה, הזעיקו לי
מראות מקום ועת מן המתוהם והמעומעם שבקרבי דמויות יקוד
מן החומש, מן השופטים ומשושלת הכבוד
של הכתרים לבית דוד, מחבר בני החשמונאי
ומזרעם המפואר, כהן ומלך – יונתן לבית ינאי.
הנה, שנו את המדים מעט וטלו את המטוס
ו…אין מנוס, כן, אין מנוס
מן הנחשול המסתער על דמיונך החגיגי,
על נהיית קדמוניות בוקעת בפתאום ובָרגעִי
לראות בו, במפקד הזה, את גוף האגדה,
את בן גרא, את שמשון, את אלעזר על סלע מצדה
את גילומם המסתורי וגלגולי נשמותיהם
של מצביאים מן הימים ההם.
….

שמעתי בַּמַטֶה שהתעניינת בתל פאחר. כתבו די והותר
עליו בעיתונים. אבל לכתוב בשיר – זה כבר עניין אחר.
סימן שהנושא אינו "ברווז עיתונאות"
ויש לך זיקה אליו וכנראה – גם להיטות.
אם כך, אמרתי לעצמי, מוטב שאהיה אני מדריך
לאיש הזה, חורז החרוזים. אראה לו כל שיהא צריך
לראות בשביל הרגש, ותאמין לי יש שם די
אפילו להומרוסים מבלי לפגוע בזכויות שלך כדאי
שתקבל מושג מן האוויר על צירי הלחימה כולה
ועל פריסת הכוח בצפון בשעות הפעולה.
זה יקל עליך להבין איך תוכננו העניינים מראש
ואיך גם נשתבשו מעט – בתוקף הנסיבות – ואם רק ראש
לך על הכתפיים, תוכל לצייר כבר בנקל
את תוואי הסתערותנו על התל…
קדימה, אורי, אפשר לזוז. נדחקנו לתוכו
של המטוס הקל. המנוע הורעם בשיא כוחו
והמראנו –
והים נושק שמיים מעלינו.
עפים.
והמראות חולפים.
ועשרים וחמש דקות – ומגיעים
אל מסלול קצר ליד קונייטרה. הבוקר צח לאלוהים.
רב-סרן בקומנדקר ורב"ט ליד ההגה.
ובטרם עבר רגע
וכבר אנחנו דוהרים אל תוך העיר הלכודה
ועוצרים אצל בית המיפקדה הסורי, אותו בית מיפקדה
(צָלוק מכות של אש כולו ומפוייח פּיחֵי אימה
עם חלוניו כמו עיניים פעורות בתדהמה)
ממנו תודרכו הוראות-דמשק וממנו בוצעו וננקטו:
"אוקטולו! אדחקו! אטבחו! – הרגו, מחצו, שחטו!
מחר נשליך גופותיהם המזוהמות של הציונים אל הים!
וכבר שָנים שָלוש וגולני פה, חי וקיים.

טנק מושפל קנה, איור של יורם רוזוב מהספר "יום תל פאחר"

3

תל פאחר, צליל זר, שם בנעלם, תלולית של אגב אורחא
אלי, מה נסתרה הטופוגרפיה של עפרך
ועד כמה מאוימות הפתעותיה.
פעמים רבות חזרתי לכאן במשך השנים. שירכתי עצמי בתעלותיה
של עלילת הגיבורים הדוממה, אשר קפאה בסלע ובעץ,
בבונקרים המבוטנים, ברוח האלמוות-ואֵינקץ
המנשבת בשיחי הצברים ומן הבאר ומן התהום.
כמה מוזר שבמקום מקרי כל-כך מתמקדת בפתאום
סמליותו של עם וגורל דברי-ימיו.
יש אתרים של עמודי מלכות וכותרות אמן וקרני מזבח
שעוד הקטורת שם בניחוחה ועוד הריח
האלוהי מִתַמֵר במעלות-השיש
אבל כמו שמיים רחוקים וככוכבי כימא ועיש –
לנצח קיימים המרחקים הבלתי נכחדים של רוח האדם.
הם נמדדים בקיומנו ובעקבות הנפש והדם
אשר הותרנו בלא תפארת ובאין רואים.
הם הם האלוהים
שבתוכנו.
על יד השלט הקטן שבשער הכניסה שני קפלדים לאבוקות האש, לחות עינינו,
אל ניכלם.
אלו כנפות הרגש האילם
המפרפרות בהוויה לאין מנוח
כדי שלא נמצא לעד מקום וכדי שלא יותן לנו לשכוח
את זכר הדברים אשר נוצרו מבֹּהו.
מהם פחד הכיליון
ותקוות החיים אשר יבואו
שלושים ושלושה הרוגים ומאה ושלושה עשר פצועים בתעלות. על הבזלת.
ארבעת אלפי שנה וההיסטוריה אינה אוזלת.
תחמושת אינסופית יש לכליה לקיום העם הזה. פה בין שני האקליפטוסים
נפל אחד מבין שליחיו כאות-מזעיק להתרחשות אפוקליפטית
כמו ברק, כמו הקשת-בענן של טרם מבול,
לפני שייעבר הגבול
ותשתלח היד שנית על המעונה והמעולה והקדוש
שנתגלה בלב אנוש:
'בטרם יבוא החרסה, ביום א' סיון תשכ"ז, 9 ביוני 1967
נפל כאן מסתער (לעת ערב, בחמש ורבע)
בראש לוחמיו – משה קליין… מוסה'.

4

[…]

אנ'לא יודע מה קרה ולמה החליט פתאום לשנות כיוון
ולא לעקוף ימינה. זה בטח לא היה לשם גיוון
האסטרטגיה. אף פעם לא נדע איזה היסוסים מרים
היו לו. אולי חס על חיי הבחורים
שלו, שנפלו כזבובים צלויים סביב לרכב הפגוע ולוהֵב
בלי שהספיקו ליצור מגע ישיר עם האויב.
מה שלא יהיה הטעם, קיבלנו פקודה פתאום לבקוע כחוד-חנית
ולתקוף את היעד חזיתית.
הטנקים הנותרים שלנו פתחו בנהימות –
נגד, ואנחנו נכנסנו בזחל וברגל לטווח המקלעים והמרגמות
של האיזור. הגענו לגדר-תיל ראשונה, חד כיוונית
ולא גבוהה, אתה יודע. נרתענו קצת. בהצצה ראשונית
נדמה שזה לא-כלום. אבל חלפה בנו צמרמורת, יען כי
שם מעבר לגדר, כיסה עפר תמים על המוקשים האנטי-טנקים.
היו שם אלפים. ובתפזורת. בלי שום מידע של איפה והיכן.
והיו סוגים שונים. הכל למענך, רק בשבילך מוכן
וקפוץ והתפוצץ, לעזאזל, וסוף לעניינים.
אבל כשאתה רואה פתאום איזה סרן-טנקים אלמוני רץ מול הפנים
שלך, והוא קטן כזה, יבש וחד-מבט,
ואת סגן אהרון מן הגדוד שלך, סגן אהרון מיפעת,
אינך מכיר אותו? כשאתה רואה אותם רצים ומתנפלים
על הגדר, בלי להוריד אפילו את הבונגלורים מעל הזחלים,
וקוצי התיל ננעצים בהם, בעצם החזה שם פנימה,
והם קוראים לאחור: 'יאלה, חבר'ה, טפסו עלינו ו… קדימה!'.
אז מה היית עושה אתה? מה היית אומר לו? בטח
שהיית אומר לו: 'המפקד, תראה, אני 85 קילו ואנ'תופס יותר שטח,
אתה רזה ממני וזה תיל, אני עלול לרמוס אותך
אז אם לא אכפת לך – בוא נתחלף ואתה תטפס עליי עם כל החברה שאיתך'.
הוא הביט בי פתאום, הסרן המצומק הזה –
וזה בזמן שכבר נזל לו די דם מן החזה,
מן השלושה שטיפסו עליו קודם –
היסס רגע, אבל קם, עם חולצתו הקרועה וספוגה אודם
טיפס עליי, קפץ, ועוד הספיק לצעוק – 'תיזהר!' –
(כשהקפלד בולע את ראשו עד הסנטר) –
אל תרוצו כולכם ישר למעלה, יש שם עוד שתי גדרות!
קח שמאלה, סביב לחפירות,
תגיד לחבר'ה שיקחו שמאלה מצפון לתעלות ההן,
גם המג"ד יצא לשם, שמעת מה שאמרתי, יא שמן?!

5

[קטע המיוחס לסיפורו של דן שילון, כתב קול ישראל]

[…]
התל היה תמים כל כך, עם אקליפטוסים צעירים
זקופים על פסגתו, תל חף מחשדות וללא אשם.
אלכס קרינסקי ירד מן הרכב לראות מה קורה שם.
מדוע לא יורים: הסורים ברחו או משהו אירע?
היתה זאת מצידו פעולת התאבדות ברורה –
או שהוא כובש את התל לבדו, בלי בעיות ובלי בלגן,
או שאיננו חוזר משם… ואז יוברר שהתל מוגן
ומאויש, והמסקנה פשוטה ומובנת:
שאנחנו נמצאים על הכוונת.
אני זוכר שחיפש לו שניים מתנדבים לסיור זה.
וצריך היה להיוולד קדוש-מעונה או איש הוזה
בדמיונות, כדי לצאת אז חשופים לקראת התל.
אבל שניים, פלמונים כאלה, מעדות המזרח שלנו, בצעד נחוש ומחשמל
ניגשו מיד לאלכס והפטירו בבטחה:
'המפקד, אם צריך – צריך. אנחנו איתך'.
ויצאו איתו לדרך. היתה הרגשה ברורה
שלא נראה אותם עוד. איזו אמת ארורה
יש לפעמים באינטואיציה שלנו:
הם לא נראו עוד, הם לא חזרו. הראשונים לכל שבנו…

6

להיות עם

בדיזנגוף תורמים דם.
נעלמו האדישים והתלושים. נעלמו ה'עושים חיים' בקפה 'רוֹוַל'.
הסנוב והבטלן והשְׂכַר-נָבָל.
נוכלי-העסק הקטנים ותורנויות מלכות היופי והפסטיוול.
חֲרָשְתָנֵי בתי החרוזת וספקי הלהיטים עד להקיא.
ההשכלה הנשית הגבוהה, המהלכת על עקב איטלקי
עם שבועון האופנה בצבעים, עם התסרוקת הנזקפת,
עם שמירת הגזרה בין קפה לעוגת-קצפת.

היום אינו שלשום בדיזנגוף. היום תורמים דם.

הקאנטרי קלאב נעול. סלוני הקוקטייל ריקים.
יום שישי היום. תשעה ביוני. העניבות הוסרו והצווארים על הרמה נחנקים
אי-שם למעט חמצן, עם חסימת העורק השסוע.
רמת הגולן חוגגת את סופהשבוע
במלוא כוח הנעורים על עפרה. הדיסקוטקים נותרו לבדם.
היום אינו שלשום בדיזנגוף. היום תורמים דם.

בלי עקיפות פרוטקציה בזיונית.
בלי מרפקי יִחוּשׂ וזרוע בריונית.

היום אין לוקחים ונהנים.
היום נותנים.
עומדים בתור שוב, להיות עם.

עַם שימיו כימי מזבח. והוא דם הקורבן והוא הכֹּהֵן המַזֶה.
עַם שמת בו הנביא מכבר וטרם נולד בו החוזה.
שמגדליו באוויר וחומות-תפארתו באדמה והוא מתגעגע והוזה,
שכולו מדיח ונידח. נוכל ומוכלם, נרגן ומתבזה.
עַם חידות ופלאי-נס, עם קדומים.
הרודם בנצח ונעור רק לשישה ימים.
למיתוס שלו. לששת ימי המעשה.
לטעת גן בעדן, להבריח פתן וזאב, לשפוט בין העמים.
ולשוב להיות שֶׂה.
עַם זר ומפוזר בתוך עצמו ובלאומים.
עַם שהוא קיים, או מתחזה?

היום אינו שלשום בדיזנגוף -
לחיי העם הזה.

7

דף מהספר של יעקב אורלנד על תל פאחר

[…]

שמרו אותנו על כל מקרה, שמא ואם –
'תה בטח זוכר, לא ידעו בדיוק. 'מה יהיה עם הסורים?' שאלו.
יעלו עליהם, לא יעלו?
אז זהו-זה. חיכינו היה מתח, או-הו. כל רגע מוכנים לדרך.
ואז פתאום ביום שישי בצהריים בערך
קיבלנו פקודה לזוז, קפצנו לזחל"מים ו…קדימה.
התחיל אבק, ורעש. ונוצר פתאום חלל כזה, פה פנימה,
מתחת לחגורה, אתה יודע. זה תמיד כך בהתחלה,
כאילו בא שלשול, עם קצת בחילה,
אבל זה עובר מהר כשמתחילים העניינים
להתגלגל על-באמת וללבוש פנים.
עברנו על יד האקליפטוסים והברושים
של שאר ישוב, ודן ודפנה. האנשים
הביטו בנו, אחדים נופפו ידיים, אבל רק עמדו והביטו.
משהו מוזר ולא ברור בהבטה הזאת. כמו החליטו
שזאת ראייתם האחרונה. גם אחרי שנעלמו עוד הרגשתי די חזק
את מבטם חודר דרך האבק
כמו, איך קוראים לזה, מין קרן לייזר
ארוכה, אתה יודע – אבל דווקא זה היה לנו לעזר:
פתאום חשת אחריות, כלומר שיש טעם לדברים, כמו התחייבות אילמת שנתת
לעלות לשם, לתל עזזיאת, כדי שיהיה להם שקט פה למטה.
נו, זהו. עברו כמה רגעים ופנינו שמאלה מן הכביש ההוא המזופתן,
לכיוון מזרח. התקדמנו קצת, ובדיוק ליד הגשר על הדן –
כשעוד השביל חלק ובלי כל מכשולים –
טראך! חטפנו פגז לפני הגלגלים.
זה היה הראשון. מקדמה, כמו שאומרים.
נטינו הצידה, מישהו נפגע, לא פצעים חמורים
שפשוף שטחי מעל לברך,
ו… נו, נרגענו קצת, ליקקנו ת'שפתיים, הצצנו זה בזה – ושוב לדרך.
שוב פנינו שמאלה ליד הצברים ההם,
ועלינו מימין ל'אבו חנזירה', מה שקוראים גבעת האם.
היא נמצאת ממש לפני הגבול והיתה מוצב
אחרון שלנו, הכי קדמי בשטח. עשינו הערכת מצב
וצפינו על המתרחש.
היו הפגזות כל הזמן, אבל מצידנו לא נוצר עוד מגע-אש.
עוד היינו רחוקים כאילו,
אף שהיה כבר רגש מכרסם-כזה, שהעניינים התחילו.
טור-השריון שהיה איתנו כאן למעלה –
פנה דרומה לעבר נעמוש וסיר אדיב וקלע
אך כמה יחידות טנקים יצאו בדרך הטרשים
איתנו, עם החירניקים. נחלקנו שם לשני ראשים:
ראש אחד, העיקרי, חצה את דרך הפטרולים המקומי,
את קו המוצבים הסורי הקדמי.
את ערוץ ההטיה של מימי הבניאס, ומשם החל
להעפיל צפונה לתל פאחר, עד למרגלות התל.
הראש השני פנה תיכף שמאלה, על דרך הפטרולים והעסיק קצת
איזה 'כיס' קטן של טנקים סורים והמשיך לתל עזזיאת.
…אני מספר לך בפירוט כזה מה שקרה
כאילו הייתי אלוף פיקוד או מפקד גזרה
ואני בטוח שלא הכל מובן,
כבר סוף-סוף שש שנים וזה זר לך, ואני בסך הכל רק טוראי מחורבן
שלא הכיר את המערך כולו
ולא ידע מהחיים שלו.
כן, עכשיו נוח להצביע על מפת הקרב. הכל נראה פשוט וקל.
אבל אז היה אבק והרגש מבוהל
ונא כזה. והשפתיים יבשות כמו עץ
ואמרו שיש מוקשים בשטח. ומוקשים נוהגים להתפוצץ.
ולעזאזל, הקוצים האלה ושיח הצבר וסלעי הבזלת.

8

[אורלנד כותב לפי תיאורו של יעקב העליון, מפקד טנק שנפצע קשה]

[…]
פגז ראשון שיתק את שתי רגליו של דרימר, אך הוא ירה,
ניצל את כל קליעיו עד תום, בכאב, ביקוד ובמורא,
עד שקרס בארגמן-אפור, בזוהר מצדה ובית-דגון,
נקוב ככברה, כלֵה בעשן, אבל נוצץ בזיק הגאיון
אשר ניצת פתאום ככוח-סתרים בכל כליו של השריון
שלפניי, בנתיב הקץ-והקוצים שבו נסענו,
ו'נוע נוע בחורים!' – והלאה הלאה נענו.

…ופה מת אלכס, אלכס קרינסקי, ושם בתעלה הסמוכה
מצפון לביתן האבן, נפל סולוביץ. ועל יד הברושים
בראש התל, נפל מוסה, מוסה קליין, הנפלא באנשים,
שקיים בגופו כל מה שהטיף לאחרים על 'רוח צוות'.
המפקד שפרץ חשוף-לגיהנום, לחפות על טוראיו באש צולבת…
והלאה שם בתפנית התעלה, אתה רואה? בפתח המחסה שחטף פגז
נלחם ראובקה על חייו עם הקצין הסורי… ראובקה אליעז,
סרן הסיירת – – ופה על גב הבונקר, לבדו עם טרם תשע-עשרה שנותיו,
רבץ המום ומכותר רב"ט יצחק חמאווי והחזיק בחוט נשימותיו
של גינזבורג הפצוע, ולחש לו 'הירגע רעי, זה רק עוד מעט,
תיכף נינצל, בחור'… כשהדם והתקווה נוזלים-אוזלים לאט – –
ושמיל גולדברג — ועזרא… פה נקטעה רגלו — ואנ'לא זוכר… יש אימה
שאין לה שם, עת בפתאום משך מאתיים ועשר דקות של מלחמה
הופכים כל שמות רעיך הטובים
למושגי עבר ואלם, ולתלי עפר-ואבן עזובים…

———————————————————————————————————————

4 מחשבות על “יום תל פאחר של אורלנד

  1. אוסיף את השיר שהכי ריגש אותי מהספר (יכולתי לצטט חלקים ממנו בעל פה):

    אני מושר לך אלמוני, אני חידה לך.
    אני שירם של חיילי היחידה לך.
    אני קולם אשר נחנק ונתקרש
    בחצותו עימם במים ובאש.

    אני שעת בקשתם שאחרו לה.
    אני סימן שאלתם שלא ענו לה.
    אני האלם, והכאב, והטרוף,
    המנשבים בצעיף-האבל השקוף.

    אני צחוקך, רוך שערך, וחום-עיניך,
    אני הפרח הנושר מבין שיניך.
    אני זכרון נשיקתך, והבל-פיך
    על הפנים שלא יאמרו עוד: "אהבתיך".

    כשתקומי ותחשכנה רואותיך,
    כשתנומי, וריקות זרועותיך,
    אני אזרח כמו כוכב בדמעתך
    ואחבק את זרועותיך בשנתך.

    וכשישובו הלילות לזרום בנחת
    ותשכחי, כי הדמעה תמיד נשכחת,
    אני אדליק את נר-אימיך שכבה
    ואבעירך בו, עד כלות השעווה.

    אני ארדוף אותך, אשיג אותך, אשכון בך,
    וכמו צילך כן אלווך עד יום אחרון בך
    וכמו חתן-דמים מתחך חופתך –
    כי כן השבעתי לנעורייך, ולמתך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s