תחקיר הרמטכ"ל רבין

רב אלוף במיל' יצחק רבין בתחקיר מחלקת היסטוריה על מלחמת ששת הימים * על היערכות הצבא הסורי ברמת הגולן: "יש קליפה קשה, וכשמבקיעים אותה בעצם אחריה יש כמעט חלל ריק" * הרמטכ"ל מספר כי התנגד להתקפות על הרמה הסורית, שהוגבלו ל-7 קילומטר: "לא רציתי להגיע להקזת דם שלפי דעתי לא תיתן לנו הרבה. דדו הסכים איתי" 

1967, רב אלוף יצחק רבין ברמת הגולן [צילום: אילן ברונר, לע"מ]

בשנת 1969, כשנתיים אחרי מלחמת ששת הימים וכשנה וחצי אחרי שסיים את כהונתו כרמטכ"ל, נפגש רב אלוף במיל' יצחק רבין עם אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל לתחקיר על ההתנהלות בזמן המלחמה. רבין היה באותו זמן שגריר ישראל בארה"ב, והתחקיר נערך בזמן ביקור מולדת שערך והתקיים במלון שרתון בת"א בשתי פגישות, ב-7 בספטמבר וב-9 בספטמבר 1969.

מטעם מחלקת היסטוריה תחקרו את רבין אל"מ אברהם איילון (לנטש), שהיה אז ראש המחלקה, וסא"ל מרדכי שריג, שהיה ראש ענף מחקר במחלקת היסטוריה ובעברו כיהן כמזכיר הפיקוד העליון של צה"ל, תחת פיקודם של הרמטכ"לים צבי צור ורבין.

חילקנו את התחקיר לשניים. בחלק הראשון הבלטנו את מה שנראה כגולת הכותרת וכחידוש בהתנהלות של פיקוד צפון מול הצבא הסורי – ראו כאן. בחלק זה מובאים דבריו של רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, הקשורים לנושא החזית הסורית במלחמת 1967.

מקור: ארכיון צה"ל. בסוגריים בכחול – הערות הבלוג.

*********

יצחק רבין: …חשוב להקדים רקע כללי, כדי שייתן את התמונה מה היו ההערכות בתקופה שקדמה למהלך המצרי [הכנסת צבא לחצי האי סיני במאי 1967]. היינו בתקופה שבה הפעילות הצבאית נגדנו היתה מוגבלת. היא נישאה בראש ובראשונה על-ידי הגורמים הפלשתינאים. במידה שהיו תקריות גבול עם כוחות צבא של מדינה ערבית הן היו בעיקרן מאותרות לגזרה הסורית. פה ושם היו תקריות בעלות משמעות מקומית בלבד בגזרה הירדנית. הגזרה השקטה ביותר באותה התקופה היתה הגזרה המצרית. הייתי אומר שאחת הבעיות המרכזיות שהטרידה אותנו אז היתה כיצד להביא לצמצום הפעילות החבלנית מתוך הנחה שבמידה ובעיה זו תיפתר, בעצם לא קיימת משימה לצה"ל שיהיה חייב לעסוק בה לפי הנחיות הממשלה.

המטרד העיקרי והמרכזי נבע באותה תקופה מפעולות החבלנים ומכמה נסיונות הקשורים בהטיה ובמאבק על המפורזים. השאלה המרכזית, כאשר צריך היה לטפל בבעיה הסורית היתה באיזו מידה פעולה מוגבלת (ואלו היו המושגים של אותה תקופה) יכולה להביא להרתעה, ואף יותר מכך, בגזרה המצרית. כי ברור היה לכולנו שמלחמה של ממש לא תיתכן בלי המעורבות של הכוחות המצריים.

מבלי להיכנס לכל סקירת ההתפתחות, שאם אינני טועה כתבתי אותה בהקדמה לסיום ארבע השנים ולכן לא אתאר אותה, ואני משוכנע שהיא נכונה גם היום. זכור לי כי באפריל ובתחילת מאי היו ביקורים של מפקד חיל האוויר המצרי בסוריה, ושל ראש ממשלת מצרים בסוריה. עוד בתחילת מאי היה לנו את כל היסוד להניח, מתוך החומר המוסמך ביותר, שמצרים הודיעה באופן ברור לסורים שחוזה הגנה הדדי שנחתם בנובמבר 1966 בין מצרים וסוריה, תופס ומחייב את מצרים אך ורק במידה שמדובר במתקפה כללית. ההערכה שאם נעשה מתקפה כללית בגזרה הסורית זה יחייב את מצרים, לא היתה מוטלת בספק.

לכן כשהחלו הידיעות הראשונות על ריכוזי כוחות, ההסבר שניתן לכך היה בעקבות הידיעות שידענו שהזרימו גם הסורים וגם הרוסים למצרים על ריכוז עצום, שהיקף הריכוז איננו מצביע על פעולה מוגבלת… וההערכה הראשונה, אם כי בגדר של אי התחייבות לה, אבל ההערכה הסבירה ביותר שהיתה קיימת היתה שהמגמה פה לרכז כוחות כדי למנוע פעולה נגד סוריה. או יותר נכון לחזק מחדש כתוצאה מכך את מעמדו של נאצר, נאמר כ'אבא' של המדינות הערביות והמגן שלהן בפני פעילות ישראלית תוקפנית…

סא"ל איילון: יש לי שאלה – ממתי להתחיל את הרקע למלחמה?

רבין: הרקע לפי דעתי מתחיל ב-1964 בוועידת הפיסגה [הערבית]. כי זה היה המהלך הראשון ששינה את הסטטוס-קוו שהיה קיים מסוף 1956, תחילת 1957. כי אם נבדוק, זו הידרדרות אחת גדולה.

איילון: אני מאוד התלבטתי בזה.

הרקע למלחמת ששת הימים – המלחמה על מקורות המים 1964. טנק סורי [משמאל] שנפגע בנוחיילה מעלה עשן [צילום: דובר צה"ל]

רבין: אני לפחות בחרתי להתחיל בזה. כי עד אותו זמן בעצם לא היתה ועידת פיסגה, שבה נגעו ממשית לישראל. ושם היו שלוש החלטות לפי דעתי מאוד מאוד יסודיות: 1) הקמת המיפקדה הערבית המשותפת. כלומר, הליכה לתיאום צבאי שנתן דחיפה להתעצמות צבא ירדן, שאחרת לא היינו מגיעים לכך. 2) ההחלטות על עניין ההטיה שלהם [הטיית מקורות הירדן], שבעצם הביא להחרפת תקריות הגבול [עם סוריה]. מתקריות גבול רגילות למאבק על נושא שלא היה קיים בתחום המפורזים באופן רגיל. אני חושב שאז, פעם ראשונה הועלה עניין היישות הפלשתינאית ודחיפת הגורם הפלשתינאי לפעילות.

עכשיו יש פה שאלה בהקשר לדיון מטכ"ל של ה-17 לחודש [מאי 1967]. אחת הבעיות שהעסיקה אותי היתה מה יקרה אם יהיה רק ריכוז צבאי בדרום, והסורים באותה תקופה ינצלו את העובדה של כאילו כבילת חופש הפעולה הישראלי וידרבנו פעילות פח"ע בקנה מידה גדול, ואולי גם יעשו מעשים בתחום ההטיה ודברים דומים. כלומר, אמרתי אז שכתוצאה מחיזוק כוחותינו בדרום, אם וכאשר יהיה לנו חופש פעולה גם במקומות אחרים, הכוונה שלי היתה שחיזוק הכוחות בדרום מבטיח לנו שגם אם יוזמה סורית כזו תצמח, שלא נעמוד במצב שבגלל הריכוז במצרים זה כובל את ידינו לטפל באותן הבעיות המוגבלות, שהסורים עלולים ליזום.

איילון: זה חופש פעולה למעשה.

רבין: כשאמרתי חופש פעולה, התכוונתי באופן ברור לטפל בבעיות מקומיות, כלומר שלא יווצר מצב שפתאום בגזרה הסורית כתוצאה ממה שקרה בדרום, אין חיץ שיהיה אותו חיץ מוגבר. אותה תגובה במקרה שהם פותחים באש ארטילרית. אותם הרגלים צבאיים לטיפול בבעיות מקומיות, שנקבעו במערכת היחסים בינינו לבין הסורים…

איילון: אני יודע, עד כמה שאני זוכר, שלמעשה אתה היית בעד 'מקבת-צפון' [תקיפת הסורים בגזרה הצפונית]. לגבי מקבת-דרום פשוט לא היו כוחות. ואני חושב שאחד הדברים הגדולים שאני זוכר בכל אופן, זה כיצד כל פעם דדו ניסה למשוך את חטיבה 45 צפונה, ואתה אמרת לו – חטיבה 45 מול הגזרה הירדנית. והמציאות הוכיחה את זה.

רבין: זה שוב פעם קשור לאותה תפיסה שקודם יש להבטיח הישגים, ולו גם מוגבלים, ואחר-כך להמשיך קדימה. במיוחד שלא רציתי להוריד את חטיבות 200 ו-14, כי בשביל שהן יתחילו בתוכנית יחד עם הכוח האווירי או בדירוג מסוים, הן היו צריכות להיות בדרום מצפה רמון ומערבה כבר בזמן תחילת הפעולה…

איילון: מכל הסימפוזיונים בכל הדרגים, המחשבה שלי אומרת שהמצרים היו תוקפים אותנו. זאת אומרת, אם היה עובר זמן הם היו תוקפים. כולם אומרים – לא דובים ולא יער, עובדה שלא מצאנו אף פקודה אחת כתובה שמדברת על התקפה ביבשה. מצאו פקודות על התקפות אוויריות, אבל ביבשה שום דבר. תסבירו לי איך ייתכן שב-6 לחודש [יוני] יש תוכנית סורית לתקוף? ואם יש תוכנית סורית לתקוף, מדוע שהמצרים לא יתקפו? לדעתי אם המצב היה מתמשך ואנחנו לא היינו תוקפים, הם היו תוקפים. הראיה היא שב-24 לחודש [מאי 1967] הסורים התחילו לתכנן התקפה ויש להם פקודות מבצע שמדברות במפורש. כתוב שחור על לבן – ב-6 לחודש לתקוף! אתה מכיר את התוכנית – הטעיה, הסחה בצפון וראש גשר.

גשר בנות יעקב, "ראש הגשר". ממנו תכננו הסורים לחצות בדרכם לתקוף את ישראל במלחמת ששת הימים [צלם לא ידוע]

רבין: קודם כל אני חושב שההוכחה שלא היתה תוכנית איננה הוכחה. לא הוכחה לכך שהיתה להם כוונה לתקוף ולא הוכחה לכך שהם לא היו תוקפים. כי כל ההתפתחות ביסודו של דבר אנחנו ראינו אותה. זו לא היתה פרי תוכנית שחשבו ב-א' איך להגיע ל-ת', אלא זו היתה התפתחות תוך כדי ביצוע. כי לו חשבו בשלב שהוציאו את שתי הדביזיות לחסום את המיצרים [טיראן], לא היו מכניסים רק שתי דביזיות. כלומר, אנחנו רואים את התפתחות התכנון שם כתוצאה מהצרכים והמגמות שנוצרו תוך כדי המצב. כלומר, אני לא חושב שנקודת המוצא היא קיום או אי קיום. כי אף אחד לא יכול להוכיח לי שב-17 לחודש היתה תוכנית לכיבוש המיצרים…

אם אתה רואה את כל כיוון ההתפתחות מה-15 למאי, שבעצם באותו שלב היתה כוונה מסוימת שהלכה והתפתחה תוך כדי הביצוע, באווירה הכללית ששררה, בהרגשת תחושת העוצמה שלהם, בהרגשת הניצחון, אני חושב שסביר להניח שזה היה מתפתח הלאה ולא היה נעצר ונגמר. והעובדה, אפילו אם נאצר בתאריך 1, 2, 3 או 4 ביוני לא חשב על זה, אין בזה שום ערובה מה הוא היה חושב ב-12 ביוני.

איילון: זה ליית מאן דפליג, אבל האם אתה חושב שהסורים לא היו בונים תוכנית, ויש הוכחות מתי הם התחילו, אם לא היה להם על מה להתבסס?

רבין: למה אני לא בונה על התוכנית של הסורים? אני לא רואה קשר. כי אתה יכול לומר שב-24 לחודש זה אחרי ההחלטה על סגירת המיצרים, כלומר המחשבה המצרית-סורית, או הרוסית, או תקרא לזה איך שתקרא לזה, הניחה שישראל תתקוף, ואם ישראל תתקוף בדרום כדי לסייע להם, הסורים צריכים לתקוף בצפון. אז אילו היית אומר את זה בתאריך שלפני חסימת המיצרים, טוב. אבל אם זה אחרי, אתה יכול לחבר את ההסבר הזה. לכן אני לא בונה את זה, לא על קיום תוכנית ולא על אי-קיום תוכנית. אני בונה את זה על איך בעצם העניין התפתח.

אני בונה את זה על אפשרות לקיים את המערך בסיני ואורך הנשימה שלהם, שהוא הרבה הרבה יותר ארוך משלנו. גם מבחינת ההתבססות, יכולת האחזקה שלהם, הכל. גם הזמן לא שיחק נגדם. גם הזמן, ההשתלהבות והרגשת הניצחון שנקבעה משלב לשלב, להעיז וללכת לשלב מאוחר יותר. שני הדברים האלה לפי דעתי לא מחזקים את כיוון המחשבה שבזה העניין נגמר.

איילון: אני הלכתי לזה וקיבלתי את אישורך לכך, כשהלכתי להרצות, באתי אליך עם המאמר של 'מערכות', שלפיו הלכתי ושם כיוון המחשבה היא שהם היו תוקפים.

רבין: אם היינו סוחבים את זה עוד חודשיים היינו נשברים. האם אפשר היה להחזיק את כל המערך המגויס עוד חודשיים? הרי אחרי שלושה שבועות כל הארץ רעשה.

אני רוצה לגעת בנושא ההתפתחות התכנונית של מלחמת ששת הימים, אבל לפני שאני אתחיל אני חושב שחשוב להתחיל ברקע: הרקע למלחמת ששת הימים לפי הערכתי מתחיל בהתפתחות, שמדי פעם ראינו בה הגעה לשלב מתקדם יותר מצידו של האויב, אולי מבלי שקודם לכן הוא התכוון לכך. אני אמרתי בפעם שעברה ללנטש [איילון] כי אני רואה את נקודת התפנית ביחסי ישראל-ערב, כפי שעוצבו בתום מבצע קדש, למעשה בוועידת הפיסגה [הערבית] הראשונה ב-15 לינואר 1964.

כי אז בעצם היתה היערכות ערבית ראשונית מאז תחילת 1957 או סוף 1956, התארגנות לקראת פעולות נגד ישראל. בעצם, מסוף 56' תחילת 57' כמעט ואיננו עדים לאיזושהי פעילות של ממש בתיאום הבין-ערבי פרט להתעצמות נפרדת של צבאות מדינות ערב, כל אחת לכשעצמה, פרט לדיבורים כלליים מבלי לנסות לממש אותם או בתוכנית או בתאריכים…

ואם נבחן מה קרה, מה המגמות שהתרוצצו במחנה הערבי, היה ברור כמובן שאין לדבר על מלחמה ערבית, כלל ערבית, נגד ישראל, בלי שמצרים ממלאת בה גם כינור ראשון וגם את תפקיד המנצח על התזמורת. אנחנו רואים מגמה מצרית להימנע ממלחמה מתחילת 1964 ועד איזשהו תאריך בקרבת ה-15 במאי 1967. אינני צריך לחזור פה על כל אמרותיו של נאצר, שזה עיתוי מלחמה שלא תביא סוריה בגלל איזשהו טרקטור או משהו דומה לזה.

שריג: לגבי שלב התכנונים ותקופת הכוננות, יש את השלב הזה של ירדן. הכניסה ב-30 במאי של חוסיין למשחק, ואולי כדאי משפט או שניים מה היתה עמדתך, ועל זה לא עמדת, לכל העניין של המכלול הסורי, למרות שדיברת על מלחמה בשתי חזיתות, אתה בכל זאת במשך כל הזמן בלמת את דדו בבחינת 'אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ'. כל הזמן אמרת לדדו – אל תתקרב לגבול, אל תרכז כוחות, אל תחמם גזרה. אז על הנקודה הזו אולי תאמר משהו.

רבין: גם פה וגם בירדן ראיתי את הבעיה המרכזית – המכה לצבא המצרי, כאשר הנחתי שזה יחייב אותנו לבלימה וספיגה בגזרות ירדן וסוריה.

לגבי הגזרה הסורית, אמרתי בהזדמנויות שונות שאופיה של הגזרה הסורית, היערכות הצבא הסורי, יוצרת מצב. יש קליפה קשה וכשאת הקליפה הזו מבקיעים, בעצם אחריה יש כמעט חלל ריק. כלומר, התפיסה היתה של היאחזות, מחטפים קדמיים שתוכננו גם בדרום, 'מקבת דרום', וגם 'מקבת צפון', שאם בעצם מבצעים אותם כמעט משיגים את כל המטרה בגזרה הסורית. כי אם ניתן לעשות אותם, ואם תהיה התמוטטות בצבא הסורי כתוצאה מכך, בעצם מושגת כל המטרה הסורית.

מאחר שבאותו שלב לפני שידעתי בבירור (כי הכל מדובר עוד בשלב התכנונים) מה תהיה התמונה בגזרה המצרית לא היה מקום להתחיל להסתבך בקרב הכי קשה בגזרה הסורית – בקרב ההבקעה. ביצוע שני החלקים, אפילו חלק אחד בלבד, חייב הזזת כוחות, שייתכן והיו דרושים לגזרה הירדנית. והיה ברור לי שהגזרה הירדנית גם בספיגה ובלימה, וגם במעבר למתקפה, עדיפה על הגזרה הסורית. אני זוכר, כל הזמן היה לי ויכוח עם דדו על חטיבה 45, האם היא תזוז ממנסורה [החטיבה היתה באיזור יקנעם] או לא. ולא נתתי לו אף פעם להזיז אותה.

שריג: הוא רצה למשוך אותה צפונה ואתה אמרת לו – פה תחזיק אותה, אל תזוז.

רבין: כי ראיתי אותה כעתודה לפעולה בגזרה הירדנית, בקטע הצפוני, והמציאות הוכיחה זאת…

עכשיו, תוך כדי המלחמה אני יכול להוכיח את הגישה שלי, אם אינני טועה זה היה יום רביעי ה-7 לחודש [יוני]. שאל אותי שר הביטחון, הוא אמר – אם אתה רוצה להתקדם קצת בגזרה הסורית, אבל לא להתקדם לעומק הגזרה, הוא נתן 7-5 ק"מ.

שריג: ב-7 ביוני אתה מדבר על התוכנית שניתן לקחת את הכל בתוך שטח הגבולות המנדטוריים?

רבין: לא, זה לא נכון, האישור שלו היה הרבה יותר רחב.

מוצב תל עזזיאת, אחד מיעדי פיקוד צפון במלחמת ששת הימים. רבין התנגד לקביעת טווח מוגבל לתקיפת הרמה

שריג: זה לא מופיע אצלי בכתובים.

רבין: ואז אני אמרתי כי אני לא רואה טעם להקיז דם על שיפור מוגבל, אם אין אפשרות ללכת יותר. אמרתי כי אני לא בטוח שבכוחות האלה אפשר. אבל לקבוע מראש מגמה – עד כאן ותו לא, אפילו אם התנאים מאפשרים, זה לא. אני זוכר שהיו כמה במטה הכללי שחשבו אחרת. אמרו – מה אכפת לך? יש אישור כזה, נתחיל ללכת ונראה אחר-כך מה יהיה. וקראתי לדדו, היתה לי שיחה איתו. ואני חושב שהוא הסכים איתי שאין טעם, אם מראש, לא בתוקף המציאות הצבאית, אנחנו מוגבלים רק לחדירה מוגבלת. זה היה ב-7 ביוני והיה מתוכנן לבוקר ה-8. כלומר, כדי לחזק את זה, אני זוכר שהיה לי אישור ללכת לדבר מוגבל מבחינת שר הביטחון.

כלומר, מבחינה פוליטית, ואמרתי שאם המדובר הוא רק בגירוד, להגיע לחצי המדרון, הערכתי ואמרתי שהיות ואנו לפחות במצב שהכוחות באיזור, לישובים יש מקלטים, ראינו במשך הזמן שההפגזות וההתקפות הסוריות אינן סכנה. כלומר, להגיע להקזת דם שלפי דעתי לא תיתן לנו הרבה, התנגדתי מאותה סיבה שהתנגדתי לכל מיני הצעות מחטפים, אם לא היה מדובר בשטח להגיע כמו ב'מקבת דרום' ו'מקבת צפון'. בין שתי ה'מקבות' אני תמיד העדפתי את הצפון ולא את הדרום.

שריג: לגבי הרמה הסורית, חשוב עניין העיתויים.

רבין: לגבי הרמה הסורית, בשלב מסוים אושר מרווח התקדמות, שלא היה בה משום הבקעת המערך, או לפחות ניסיון להבקיע את המערך ולהחליט לאור תוצאות הקרב – האם יש אפשרות להתקדם הלאה. אם אינני טועה, ביום חמישי בערב, היתה החלטה מדינית – לא [לא תוקפים]. ובעצם אחרי השעה 23:00 בלילה ביום חמישי ניתנה גם על ידי, ואחר-כך לחיזוק על-ידי שר הביטחון לאלוף הפיקוד – שאין מלחמה. המלחמה נגמרה. ואז אמרתי עוד לדדו להחזיר אחורה את הכוחות שהיו כמעט בשטחי כינוס, פשוט לצמצם את הפגיעות הארטילריות. מה השיקולים ששינו את ההחלטה [של השר דיין], לא אני אומר.

ההערכה שלי, שניתנה ביום חמישי, היא שניתן כמאמץ עיקרי בצפון להגיע לעומק יותר גדול, עד אחרי עין פית, זעורה. בעיקר בצפון, ובמאמץ משני בדרום. אם אינני טועה, ואני כמעט בטוח שאני לא טועה, אמרתי אם הצבא הסורי יתמוטט, אז אפשר להגיע עם הכוחות המצויים עד קונייטרה.

שריג: פה בא החלק הראשון של השאלה שלי – האם עם ריכוז הכוחות שהיה לנו עד שנגמרה המערכה בזירה הדרומית, בזירה המצרית, יכולנו בתחילה לבצע אפילו 'מקבת צפון'. כבר השתמשנו בחצי חטיבה 8 והתחלנו להזיז בשלב יותר מאוחר כוחות נוספים, חטיבה 10 מבקעת הירדן, שאומנם הוזזה בשבת, כוח פיקוד דרום נוסף וחטיבה 55. אז השאלה היא – נניח שהיתה החלטה מדינית [לתקוף], האם היו כוחות לבצע?

רבין: היו כוחות יותר קטנים, זה נכון, והוודאות שבהשגת משימה היתה יותר קטנה, אבל אם אינני טועה ב-8 הגיעה חטיבה 45.

שריג: חטיבה 45 עלתה מהגזרה הירדנית לצפון ב-8 לחודש. חטיבה 8 התחילה להיות בכוננות לעלות למעלה ב-7 לחודש בבוקר, והתחילה לזוז. חלק מהחטיבה זז כבר ב-7 לחודש בערב משדה תימן. בשעה 13:45 ב-7 לחודש סגן הרמטכ"ל מורה לפיקוד הצפון להזיז את חטיבה 8. על המח"ט לטוס לפיקוד ולהתייצב לפני האלוף (זה מתוך קד"מ סגן הרמטכ"ל). באותו זמן בערב, אלברט [מח"ט 8] היה אצל חקה [יצחק חופי, רמ"ח מבצעים במטכ"ל] ואמר כי בשעה 18:00 הם מתדלקים בשדה תימן וב-22:00 מוכנים לתנועה. התנועה שלהם היתה בלילה בין ה-7 ל-8 לחודש.

רבין: עכשיו מה היה בחטיבה 37? כל גדוד השרמנים נשאר בצפון.

שריג: גדוד השרמנים נשאר בצפון, אבל מיפקדת החטיבה ויתר הגדודים נלחמו בזרוע המזרחית של השומרון.

רבין: עד מתי? תראה מתישהו הוצאה חטיבה 37 [מהשומרון לצפון] לפני חטיבה 45.

שריג: אין לי נתונים.

רבין: כי בעצם מה קרה? גם בשלב האחרון, חטיבה 37 באה לידי ביטוי מוגבל בשלב ההבקעה בזירה הסורית. ובעצם הפעולה העיקרית היתה על-ידי חטיבה 8. ופה היה לה בעיקר מה שהובא צפונה, זה גדוד טנקים וגדוד חרמ"ש.

שריג: כי סגן מפקד חטיבה 8 עם יתר הכוח עוד היה למטה [בזירה המצרית].

רבין: כלומר, אם תבחן טוב, תראה שגדוד השרמנים של חטיבה 37 בא לידי ביטוי מוגבל בלחימה על הרמה.

שריג: היתה פלוגה אחת שעלתה מול תל פאחר והתייצבה עם כוח החי"ר [גדוד 12].

רבין: זה נדמה לי היה הגש"פ.

שריג: לא, זה היה כוח של חטיבה 37.

רבין: לגופו של עניין, אתה צודק שהכוחות שעמדו לרשות פיקוד צפון בשלב של ה-8-7 לחודש היו מוגבלים בהשוואה למה שעמדו ב-9 לחודש.

שריג: ישנה פה שאלה בסיסית לגבי פיקוד הצפון דווקא. ידוע שאלוף פיקוד הצפון הציע לך עוד בתקופת הכוננות קידום התקפת האויב על-ידי השתלטות על שטח, שתביא להפניית הסורים מתחום החדירה לתחומי ישראל ללחימה בשטח שלהם.

רבין: נכון, זה בדיוק מה שהסברתי למה כל הזמן, וגם בשלב מתקדם, אני התנגדתי להיאחזות חלקית בחצי המדרון. זה היה לפני המלחמה וזה היה בזמן המלחמה. זה היה כשזה הוצע על-ידי אלוף פיקוד צפון וזה היה גם כאשר אושר מבחינה מדינית דבר מאוד מוגבל.

ה-10 ביוני 1967 במוצב פיקוד צפון הקדמי. משמאל: דוד אלעזר, משה דיין, לוי אשכול וחיים בר-לב על המפות [ארכיון צה"ל]

שריג: עכשיו יש לי פה שאלה שמתייחסת לעניין, שנראה לא ברור ב-8 לחודש. יום לפני שהיתה התקיפה בסוריה, בא מפקד חיל האוויר ודיווח שמאז שעות הבוקר המוקדמות עובר 'המכבש' על סוריה. זה היה הביטוי שהוא השתמש בו – 'המכבש'. אני יודע שחיל האוויר כבר היה פנוי למשימה הזו, בתאריך הזה. אבל מצד שני, איך זה מתיישב עם העניין הזה שהיתה החלטה לא לתקוף בסוריה ולהפעיל את חיל האוויר על סוריה?

רבין: אני חושב שפה, ואפילו אמרתי את זה בישיבת ממשלה, היה איזה 'קֶצֶר' בין ההחלטה שלי, כפי שאמרתי לא ללכת, ובין ההודעה לחיל האוויר.

שריג: המילה קֶצֶר הסבירה את הכל, לא נשארו ספקות. עכשיו אני רוצה להקריא לך בשביל התענוג: בשיחה עם אלוף הפיקוד בשעה 19:23 הדגיש הרמטכ"ל כי המאמץ העיקרי של צה"ל צריך להיות בחלק הצפוני של הרמה. שר הביטחון דרש להשתלב גם על החלק הדרומי. לא ברור מה משך הזמן שניתן לכך. כאן רציתי להראות לך שכל הזמן אתה לחצת בנקודה הזו של החלק הצפוני.

יש פה שאלה שאני לא יודע באיזו מידה כדאי לגעת בה – היתה איזו פעולת הטעיה שנעשתה על-ידי פיקוד הצפון, בלי כוח הטעיה מסוים, מוגדר לזה, וזה גרם למשבר לא פשוט לכוח השריון הסורי, שהיה ברור להם שאנחנו דרך העמק של מרג' עיון רצים לדמשק, ולכן התחילה בריחה של השריון [הסורי, מרמת הגולן]. פה במסמכים של אג"מ מבצעים אין זה לזה [הכוונה אין זכר לזה]. לא ניתנה פקודה, לא שום דבר. האם זו יוזמה פרטית של פיקוד הצפון?

רבין: לא, לפחות הוא [אלוף הפיקוד] דיבר איתי על זה.

סא"ל שריג: מפני שלדבר הזה היתה הצלחה בלתי רגילה בסופו של דבר, אבל אין על זה מסמכים.

רבין: מה היה השיקול? מאחר שהמאמץ העיקרי תמיד היה כנראה בצד הצפוני, הבעיה היתה איך לא להביא לריכוז כוחות מולו. מאחר שפה גם כן לא היתה לנו הפתעה, המתנו והמתנו והמתנו וגם ריכזנו כוחות לשם. הבעיה היתה – איך ליצור עוד הטעיה וזו יוזמה של פיקוד צפון של דדו. ועל זה דובר, כי זה היה באמצעי הפיקוד. לא הוקצו לזה כל אמצעים.

עד כאן תחקיר הרמטכ"ל יצחק רבין

עוד באותו נושא – תחקיר מחלקת היסטוריה עם אלוף דוד אלעזר [לחצו כאן לקריאה]

מחשבה אחת על “תחקיר הרמטכ"ל רבין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s