עולמם חרב עליהם

יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ב 2022 * איך התמודדו המשפחות השכולות עם נפילת יקיריהן? * והסיפור הכואב של משפחות עובדיה זנדני ויואל זבדי מחטיבת גולני, שנפלו במלחמת ששת הימים

אם אבלה על בנה בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, יום הזיכרון 1970 [צילום ישראל סאן]

תהילת הניצחון במלחמת ששת הימים, הטקסים והחגיגות, לא נגעו בכ-800 משפחות במדינת ישראל, שבניהן לא שבו משדות הקרב של יוני 1967. הן נותרו מרוסקות, בחלל ריק, ללא סעד נפשי, תמיכה וחיבוק, כנהוג היום.

איך נראים חייהן של משפחות, שהוטלו אל השכול והיגון? ליקטנו בקצרה מכתבות שהתפרסמו באתר נעמוש לאורך השנים, ולאחר מכן התמקדנו בכאבן של משפחות זנדני וזבדי.

אביבה, אחותו של מוריס איפרגן מגדוד 129, שנהרג בכיבוש קלע: "נפילתו של מוריס מוטטה את המשפחה. איבדנו את ההורים לגמרי. אמא ישנה שנה וחצי מתחת לשולחן על שמיכה. היא אמרה – אם הבן שלי לא ישן על מיטה, גם אני לא אשן על מיטה. היא חייתה שנה רק על קפה והורידה חצי ממשקלה. היא האשימה את כולם במותו. במיוחד את אבא שלי. היא אמרה לו – אתה הרגת אותו. אם היית נותן לו לנסוע לאוגנדה הוא לא היה נהרג. לא רק אותו, את כולנו היא האשימה. לי היא אמרה שבגלל שהדלקתי אש בשבת הוא נהרג. 17 שנה היא הלכה עם אותם בגדים, עד שהיתה בר מצוה של הבן שלי, ואז אמרתי לה – אמא, די, מספיק".

אולגה ולינה, אחיותיו של משה נחמיאס מגדוד 12, שנהרג בקרב תל פאחר: "היינו ילדות קטנות כשאחינו נפל, ושם בערך נעצרו החיים בבית. אי אפשר היה לעשות כלום, אי אפשר היה להפריע להורים ולשתף אותם במה שעובר עלינו. אמא היתה עצובה כל הזמן, אבא קיבל אחר כך סכרת, אבל היה צריך להיות חזק כדי לפרנס חמישה ילדים. אמא תמיד אהבה להתלבש יפה, לצאת ולטייל, ואחרי שזה קרה היא היתה אמא שונה לגמרי. לא היתה לנו בבית תמונה אחת של משה. היא לא נתנה לנו לשים תמונה שלו. אבא היה שם תמונה והיא היתה מוציאה. היא נשארה בבית, בחדר, תופרת, סורגת, לא רצתה לצאת יותר, לא היו לה חברות. אנחנו גדלנו ככה שהיא בפינה יושבת ולא עושה כלום, חוץ מלעזור קצת במשק או לבשל. זה הזיכרון שלנו ממנה לכל החיים. ההורים מתו צעירים יחסית, בשנות השישים שלהם. אבא נפטר שנתיים אחריה, הוא לא יכול לחיות בלעדיה".

דבורה, אשתו של עמי לב טוב מגדוד 377, שנהרג בכיבוש זעורה: "החיים מאז מותו לא השתנו עד היום הזה. זה לא יותר קל. אבא של עמי נפטר כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, ואמא של עמי פתאום נשארה בלי בעל ובלי בן. היו לי שלוש בנות קטנות ונשארתי בלי פרנסה, כי לא יכולתי להחזיק את המשק לבד, והתחלתי לחסל אותו. אני עוד החזקתי קצת את המשתלה, משרד הביטחון נתן קצת, למדתי הוראה, היתה לי משכורת של מורה ואכלתי את הכסף שנשאר לי מהמשק כשמכרתי את בעלי החיים שהיו לנו. נפער בנו חור, ששאב אותנו כל השנים. החיים פתאום התהפכו. זו טלטלה שעד עכשיו מטלטלת אותנו. זה עבר לבנות שלי וזה עובר הלאה. ממשפחה עם משק שמתפרנסת בכבוד ויפה, פתאום היינו משפחה אחרת, ואני זה לא אני. החיים הועפו לכיוון אחר לגמרי".

דליה, הבת של יוסף אילוז מגדוד 33 שנהרג באשמורה: "החיים בבית השתנו מקצה לקצה. אמא התקשתה לתפקד. כשנתיים לאחר מכן נישאה מחדש וילדה שלושה ילדים נוספים, אבל מצבה הלך והידרדר במשך השנים בשל הצער והיגון. היא חלתה בסוכרת, לחץ דם ובעיות בכליות. ב-2006 נפטרה. לקחו לנו את אבא וגם אמא לא נשארה. גם אני, בתור הבת הבכורה בגיל ההתבגרות, לקחתי קשה את מותו של אבא והפכתי לחרדתית. פעם בזמן הצפירה ביום הזיכרון, בזמן שעמדתי דום, איבדתי לפתע את ההכרה והתמוטטתי".

עדנה, אחותו של גדעון וייס מגדוד 129 שנהרג בכיבוש קלע: "מאז שגדעון נפל, הבית היה איום נורא. אבא לא התאושש, הוא נפטר אחרי שלוש שנים. היו לו רגשי אשם גדולים, לא יודעת למה. הוא כל הזמן אמר שלא יכול להיות שאבא יגיד קדיש על הבן שלו. די התפרקנו. אחותי כבר עזבה את הבית לקיבוץ להב, ואני נשארתי עם ההורים הבוגרים שלי. גדעון בהרבה מובנים היה עבורי סוג תחליף לאבא במעט הקשרים שהיו לנו, ואז פתאום אתה חוטף את הזפטה של החיים שלך".

ויקי, אחותו של אלי והבה מגדוד 129, שנהרג בכיבוש קלע: "מאותו יום השתנו החיים בבית. ההורים שלי היו על הפנים. אמא שלי היתה אישה כל כך רגישה והיה לה קשה. היינו מדברים איתה שלא תחשוב על זה הרבה, ולא תדבר, אבל אז קיבלנו מכה נוספת. אחרי כמה שנים נהרג אחי הבכור שלמה, שגר בצרפת, בתאונת דרכים. זאת היתה מכה אחרי מכה. אבא שלי היה איש עדין, לוקח ללב מהר ולא מראה. אחי פליקס היה חולה סרטן שנים רבות. כל הזמן היה מקווה ומתפלל שהוא לא ימות לפני אמא. הוא פחד שהיא לא תצטרך לעבור עוד הלוויה של ילד שלה".

משה, אחיו של דוד שירזי מגדוד 12, שנהרג בקרב תל פאחר: "היינו גרים בקומה שלישית, וכשקיבלנו את ההודעה על נפילת דוד, אמא שלי רצה לכיוון המרפסת וכבר היתה עם רגל אחת בחוץ, רצתה לזרוק את עצמה למטה. אבא שלי תפס אותה בשנייה האחרונה ומשך אותה, והיא התמוטטה. אחי הגדול היה בשוק, אחרי שקודם הוא צילצל לאבא להגיד לו שהכל בסדר עם דוד. ואז אחד השכנים צילצל לאבא שלי להגיד לו שיבוא. הביאו את אבא שלי הביתה בניידת משטרה, כולו ממוטט ומרוסק. אני רציתי להתגייס לגולני, אבל אמא שלי התמוטטה בעקבות נפילתו של דוד, היה מצב לא טוב בבית והיא פחדה עליי. עברנו תקופה קשה בבית".

אתי, אחותו של יעקב שוילי מגדוד 121, שנהרג ליד גבעת האם: "כולם דיברו שקרה משהו ליעקב, אבל אף אחד לא העז לספר לנו מהיראת כבוד לאבא. בסוף הגיעו שני מודיעים מהצבא עם איש בריאות. הם חיכו בחוץ כי אמא שלי הסתובבה בחצר. בסוף הוציאו את אחותי הקטנה סימה ואמרו לה שאח שלה נפצע ונמצא בבית חולים בטבריה. אחותי קיבלה שיגעון, לקחה מטאטא והתחילה לדפוק על הקירות, ואחי הקטן שהיה בבית חטף מזה מחלה. לאט לאט העבירו לאמא את המסר שאח שלי נפצע. אמא התחילה לצעוק ולבכות ורצתה שיקחו אותה אליו לבית החולים. בסוף התעלפה ולקחו אותה לבית חולים הדסה בתל-אביב. ההורים לא התאוששו. אמא לא היתה אמא. שנה שלמה היתה נוסעת לעפולה למקום שקברו אותם, עד שהעבירו אותו לקרית שאול. גם אבא התמוטט. הצער והסבל – אין לי מילים לתאר".

צופיה פז, אשתו של צבי פז ("גולדה") מחטיבת גולני, שנהרג בקרב תל פאחר: "הבנות הקטנות שלי היו כל הזמן עם בכי נוראי. כל אוטו צבאי שהן ראו, הן ממש זרקו את עצמן על הרצפה ואמרו שהן ראו את אבא. גם אני הייתי שבר כלי. אז החלטנו, או החליטו בשבילי, שניסע לדרום אפריקה לאח של אבא שלי, טיפה להתאוורר. היינו שם חודשיים. הבנות חזרו איכשהו למסלול יותר נורמלי, אבל כל הזמן קיוו שאבא מחכה להן. כמובן שהיו להן המון שאלות ולא יכולתי לבלף אותן, וגם לא לתת תשובות שיגמרו אותן עוד יותר. לא יכולתי לומר להן אבא מת, הוא איננו, נגמר הסיפור. שתיהן היו ילדות מאוד נבונות, שאלו שאלות מאוד קשות ולך תסביר להן שהאדמה מכוסה ואין אוויר".

שלום, אחיו של יעקב אביטן מגדוד 12, שנהרג בכיבוש תל פאחר: "מאז שיעקב נפל, שבתות לא שבתות, חגים לא חגים. זה גמר במיוחד את אמא. קברו אותו בעפולה בקבר ארעי, ואמא כל יום היתה יוצאת מהבית בחמש בבוקר, נוסעת לעפולה וחוזרת בלילה מאוחר. כל יום היתה יושבת על יד הקבר שלו, ככה שנה שלמה עד שהעבירו אותו לבית הקברות בחיפה. גם זה בלי להודיע לנו. רק במקרה ידענו על זה".

זבדי וזנדני. נפגשים כל שנה ביום הזיכרון בהר הרצל. מימין: דוד פופוביץ', שהיה חברו הטוב של יואל זבדי; ורדה זנדני, אחותו של עובדיה

משפחת עובדיה זנדני: האבא החל לשתות, האמא שאלה למה היא לא במקום עובדיה

מיכל, אחותו של עובדיה זנדני מגדוד 13, שנהרג בפיצוץ בונקר תחמושת בבית המכס: "מהמשפחה שלי אני כנראה האחרונה שראיתי את עובדיה בפעם האחרונה. הייתי בת 16, למדתי בפנימייה בירושלים והלכנו כמה חברות לראות את המצעד בירושלים [מאי 1967]. אני יושבת ביציע על המדרגות מעץ ופתאום רואה את עובדיה מפטרל למטה עם נשק. הוא היה אז בטירונות. קראתי לו, רצתי אליו וחיבקתי ונישקתי אותו. זו היתה פעם אחרונה שראיתי אותו".

משפחת זנדני בתל פאחר, עם מג"ד 13 פנחס נוי אלוש בסיור משפחות שכולות ברמת הגולן. מימין לשמאל: אביבה, הדודה שמעה, המג"ד אלוש, האבא יחיא, מיכל, האמא זוהרה, יונתן, מרגלית, ורדה ואליאסף זנדני, שהיה חברו הטוב של עובדיה ונהרג במלחמת יו"כ

האח יונתן: "החג השני של פסח תשכ"ז היה הפעם האחרונה שעובדיה בא הביתה. כל יום שישי בצהריים הייתי נוסע באופניים לתחנת האוטובוס שהיתה מרוחקת כשני קילומטר מהבית שלנו [במושב ינון], ומחכה לו. הייתי אז בן 12 וחצי, ושבעה שבועות הוא לא חזר הביתה, ובעצם לא חזר יותר".

מיכל: "כשאחי נהרג באו אליי בפנימייה בירושלים ואמרו לי שאמא לא מרגישה טוב ואני צריכה לחזור הביתה. כל הדרך חשבתי מה קרה לאמא, למה היא לא מרגישה טוב ולמה אני צריכה לחזור בגלל זה הביתה. כבר אז היה לי חשד שמדובר בעובדיה. זה היה ביום שני בשבוע [ארבעה ימים אחרי שעובדיה ועשרה מחבריו נהרגו בפיצוץ], אני מגיעה למושב, יורדת מהרכב ורואה ים של אנשים מסביב לבית, על המדרכה, על המרפסת, אי אפשר לעבור. אני מתקדמת ושואלת – זה עובדיה או אמא? ומישהו אמר לי זה עובדיה. הייתי בהלם. היה בלגן גדול, היה אבל מאוד קשה, וכל הזמן המחשבה שאולי יש טעות, כי מעובדיה לא היה שום דבר מוחשי. לא ארון ולא הלוויה. שום דבר".

יוני זוכר שלשבעה בביתם הגיע מג"ד 13, סא"ל פנחס נוי אלוש. "בדיעבד נודע לנו שלפני שנכנס אלינו הביתה, הוא הסתובב במושב ובירר אם אנחנו משפחה שנרביץ לו. התושבים אמרו לו מה פתאום. אני זוכר שהוא סיפר לנו ששני חיילי הנדסה בדקו את הדרך לבונקר לפני שהחיילים נכנסו אליו, ולא מצאו שום דבר. הוא אמר שאנחנו יכולים להתנחם בעובדה שהם לא הספיקו לגסוס, ושהם נהרגו שבעים אחרי שאכלו ארוחת צהריים".

1962, כשהמשפחה היתה שלמה ומאושרת. הזנדנים בחתונת הבת אביבה. מימין: עובדיה, ורדה, האבא יחיא, הכלה אביבה. קיצונית משמאל האחות מיכל, האמא זוהרה כורעת בחזית הצילום

מיכל: "אמא שלי, זוהרה, היתה אישה מאוד חזקה. היא ניסתה להמשיך את החיים והעסקים כרגיל. המוות נגע בה קשה. היא הלכה עם שחורים תקופה מאוד ארוכה, כמובן ששמחות ואירועים היו מחוץ לתחום. היא דיברה המון על עובדיה, על הכאב ועל הצער, ולמה היא לא במקומו, אבל לא היה בכי, לא היתה התעלמות מאיתנו כילדים, והיא לא קידשה את האבל. היא לא הסתגרה.

"בוא לא נשכח שההורים שלי היו חקלאים, והחיים סחפו אותם לעבודה. היתה לנו רפת מאוד גדולה, וגידולי ירקות, וההורים כל הזמן היו בפעילות. לא היתה להם את הפריבילגיה לשבת ולבכות כל היום על מה שקרה ולהתנזר מהחיים לגמרי. חוץ מזה, הקהילה במושב שלנו היתה מאוד תומכת ומחבקת.

"הבית לא היה בית של אבל. הוא היה אפוף אבל. ניסינו לחיות את החיים כרגיל, לחזור למסלול, ובינתיים בשקט בשקט אבא שלי [יחיא] נכנס למשבר. הוא לקח את הדברים מאוד מאוד קשה, וכדי להפיג מעט את הכאב הוא התחיל לשתות. בהתחלה שתה בירה, ולאט לאט עלה מדרגה והגדיל את רמת האלכוהול, עד שאיבד את הבריאות שלו וריסק את הכבד והלבלב, ונפטר בגיל 71. אני קוראת לזה סוג של התאבדות.

"עוד לפני הטרגדיה עם עובדיה, היתה להורים שלי טרגדיה אחרת. היתה להם בת, מרים, בת חמישה חודשים. הם עלו לארץ בשנת 1949, הם היו במעברה בראש העין. חורף 1950 היה מאוד קשה והם חיו בתנאים ירודים. באו אנשים והציעו להוריי לקחת את מרים לבית תינוקות עד סוף החורף, ומאז אבדו עקבותיה. היא מחטופי ילדי תימן. תינוקת בריאה לחלוטין שנעלמה. אבל הכאב על עובדיה היה הרבה יותר חזק. לאבד בחור צעיר, עלם חמודות, זה הרבה יותר קשה מאשר להתאבל על תינוקת קטנה".

הצילום שמתחת צולם בבית העלמין בנהריה, שם נקברו 11 חיילי גדוד 13. לבקשת המשפחה, הועבר עובדיה אחרי שנה למנוחת עולמים בהר הרצל. הילד משמאל הוא האח יונתן, על ידו עומד אבא יחיא ועל ידו הסבא. האחות ורדה נשענת על השלט, האמא זוהרה עם ממחטה מליטה את פניה. הקרובה ביותר למצלמה – מיכל.

משפחת זנדני מעל קברו הזמני של עובדיה בבית העלמין הצבאי בנהריה

"אנחנו היינו משפחה מאוד צנועה. לא דרשנו ולא ביקשנו כלום ממשרד הביטחון, ואם לא אמרו לנו – לא ידענו את הזכויות שלנו, כמו מילגות ללימודים באוניברסיטה, בר מצוה של אחי, או שמגיעה לנו הסעה חינם לבית העלמין ביום הזיכרון. כל שנה אמא היתה נוסעת בשניים-שלושה אוטובוסים להר הרצל ובחזרה. לא ידענו לבקש, לא ידענו שיש זכויות בכלל, לא התעניינו בצד החומרי.

"היה סיפור שלא אשכח: חבר של אחי, בחור מהמושב, שלמעשה היה מהמשפחה שלנו, הגיע אלינו לשבעה. הוא בכה והשתולל, צעק וזרק את הכומתה שלו, ואמר לאמא שלי – אני משביע אותך שאם קורה לי משהו אני רוצה להיקבר ליד עובדיה. ולימים, הבחור הזה, שקוראים לו אסף זנדני, נפל במלחמת יום כיפור במוצב בודפשט. וההורים שלו באו לאמא שלי וביקשו ממנה רשות לקבור אותו ליד עובדיה, כמו שהוא ביקש. אבל עובדיה קבור בהר הרצל בחלקת חללי ששת הימים. אז אמא שלי אמרה – זה מה שהוא ביקש, זה מה שיהיה! וקברו אותו ממש ליד אח שלי, בשורה נוספת ליד ששת הימים, לפי הבקשה שלו".

בנות משפחת זנדני אחרי מלחמת ששת הימים, בסיור בבניאס. מימין: מרגלית, הדודה שמעה, האמא זוהרה, מיכל, אביבה, ורדה וקצין בדרגת סגן מגדוד 13

משפחתו של יואל זבדי: האמא עברה תקופה קשה של דכאונות

יורם זבדי היה בן 15 כשאחיו הגדול שאותו העריץ, יואל בן ה-20, חייל בגדוד 12 של גולני, לא חזר מהקרב בתל פאחר.

מספר יורם: "ביום שישי בצהריים [9 ביוני 1967, היום שבו נהרג יואל] חזרתי מהתיכון ואמרתי לאמא שאני חושב שמשהו נורא קרה ליואל. היא נלחצה נורא וחשבה שאני יודע משהו. ביום ראשון המלחמה כבר נגמרה, והיתה עננה מאוד שחורה. לאמא היתה דודה שהיא מאוד היתה קשורה אליה, שגרה כמה רחובות מאיתנו, ואמא ואבא נקראו אליה, ובינתיים אני עם אחותי הקטנה גילי, וסבתא, חיכינו בבית. בדיעבד אני יודע שאנשים מקצין העיר הסתובבו ליד הבית שלנו יום שלם. הם כנראה לא ידעו איך להודיע לנו וביררו עם השכנים מתי אבא חוזר מהעבודה, ויצא שכל השכנים ברחוב הקטן שלנו סיפרו אחד לשני וידעו לפנינו מה קרה.

"אחרי כמה זמן, אמא ואבא הופיעו במורד הרחוב. אמא היתה שעונה על אבא, הם היו מאוד שפופים, וכשהם התקרבו סבתא שלי הבינה ופרצה בשאגה גדולה.

"היה לי חבר נעורים מאוד קרוב אליי, ובאותו יום ראשון אחר-הצהריים, אחרי שהעניין נודע, אני זוכר שישבנו על הספסל בגינה, והוא אמר – יורם, אני לא יכול להסתכל לך בעיניים.

1965, מבקרים את יואל בטירונות גולני. מימין האבא שלמה, הבן יורם, האמא מרים, יואל וגילי

"לאבא שלי היתה בת דודה קרובה, והוא שלח אליה אותי ואת אחותי גילי. אני זוכר שהם הכריחו אותנו לאכול כדורי בשר, עד היום אני לא יודע למה, ומאז לא נגעתי בכדורי בשר. כל אחד שפגשנו אמר לנו להיות גיבורים, ואמרו לנו את הקלישאה הזו שהזמן הוא הדבר הכי טוב שיש. אבל הזמן לא עשה כלום עבורי, ולא ריפא עד היום. הנושא עם אחי זעזע אותי, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה.

"לקח לאמא הרבה זמן לעכל מה שקרה. היא היתה בצבע לבן ימים שלמים. היא היתה בשוק. אחות שלה, רוחק'ה, שגרה בחולון, אהבה את יואל כאילו הוא בנה, ואני זוכר שאמא ניחמה אותה כאילו שזה הבן שלה.

"כשנסענו פעם ראשונה לקבר בעפולה, זה היה בשבילי חלום בלהות. בדרך הבנתי מה מחכה לי. אני זוכר את כביש הסרגל, שהתפללתי שלא ייגמר ולא נגיע. על יד הקבר היו מחזות קשים, מה שאמא שלי ואחותה עשו שם. גילי, שקטנה ממני בשש שנים, היתה צעירה מכדי שיקחו אותה לבית הקברות. לקח כמה שנים עד שהעלו אותה לקבר. בשנה הראשונה כשיואל היה קבור בעפולה, נסענו לקבר שלו באופן קבוע לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר.

"אבא שלי היה טיפוס מאוד סגור ולא הראה קשר רגשי. הוא לא דיבר הרבה על הנושא, ואני הייתי צעיר מכדי לשאול. מאוד העסיק אותי מה עבר על יואל בקרב, מה הוא חשב ומה הוא תיאר לעצמו. פעם ישבנו בארוחת צהריים ואמרתי להורים שמאוד מעסיק אותי ומאוד כואב לי מה שעבר על יואל כשהוא שכב שם על הסלעים, ואני נורא בכיתי אז. עברתי יום מאוד קשה.

יואל זבדי עם אמו מרים ואחיו הקטנים גילי ויורם

"לעומת אבא שלי, אמא עברה תקופה מאוד קשה של דכאונות מאוד מאוד קשים. היא עברה מבית חולים לחולי נפש אחד לשני. היינו מבלים בבית חולים גהה, ובאותה תקופה זו היתה סטיגמה של חולי נפש, והייתי מבויש. היינו הולכים הרבה לבקר אותה, ובין אשפוז אחד לשני היא היתה חוזרת הביתה שפופה ומלאת דיכאון, מכה את עצמה, תולשת שיערות. עבורי כנער בן 16 ו-17 זה זעזוע שאי אפשר לתאר. אני זוכר את ההליכה השפופה שלה, חיוורת כל הזמן, היתה מכה את עצמה, שרה כל מיני שירים, לא תיפקדה כאמא והמצב שלה הלך והידרדר. לפעמים הייתי מתפרץ עליה. פעם כל כך כעסתי עליה, שטרקתי דלת בחוזקה ושברתי את הזכוכית.

"מדי פעם היה מופיע צוות מאגף משפחות במשרד הביטחון, לראות מה קורה איתנו. אני לא יודע מה הם עשו עם אמא, אבל איתי ועם אחותי אף אחד לא דיבר. אף אחד לא בדק איך נער בן 15 מתמודד עם זה ומה קורה עם ילדה קטנה כשההורים לא מתפקדים.

"השיא הגיע כשאמא לקחה כדורי הרדמה וניסתה להתאבד. אחותי חזרה מבית ספר וגילתה אותה והלכה לשכנה. הזעיקו אמבולנס ולקחו אותה לבית חולים השרון, שם היא היתה יומיים מחוסרת הכרה. אחרי זה היא התעוררה והתאוששה, ואז לקחו אותה לבית חולים שלוותה, שם היא נפלה לידיים של פרופסור נוימן, שהחליט שאין מה לעשות, אלא רק לתת לה שוקים חשמליים. קראו לאבא שלי ולי, ואמרו לנו שהולכים לתת לה שוקים, ואחר כך היא עלולה לשכוח ולאבד את הזיכרון וצריך להיות מוכנים לזה.

"היא החלה לקבל סדרה של שוקים חשמליים, שפחות או יותר העמידו אותה חזרה על הרגליים. היא המשיכה בטיפולים אצלו, הוא היה בשבילה אלוהים. בין לבין היה לה אשפוז בגלל מחלת השחפת. הזיכרון שלה באמת נחלש, ומדי פעם היה צריך להזכיר לה כל מיני דברים. היא חזרה הביתה והמשיכה לתפקד. היא נהפכה למעין 'פלאט' ברגשות. כמו קרש. לא עצובה ולא שמחה. ככה עד מותה ב-1998 כשהיתה בת 77".

האחים: גילי (מימין), יורם ויואל זבדי בימים מאושרים

יורם חוזר לאזור שנת 1970: "התחיל העניין שלי עם צווי גיוס, ואמא אמרה שיורם לא ילבש מדים. היא באה איתי לבקו"ם בתל השומר, בשלב המיונים לפני הגיוס, והיתה הופכת שם שולחנות, כמו לביאה שלוקחים לה את הגורים. היא התפרצה שם בזעקות ואני הייתי בשוק ולא ידעתי מה לעשות עם זה. זה היה נורא נורא נורא לא נעים. צריך להבין אותה – בן אחד נהרג לה והפצע עוד טרי, ועכשיו הולכים לקחת לה את הבן השני.

"היא עשתה לצבא סקנדלים שאי אפשר לתאר. בסוף הצליחה להגיע להסכם שאעשה שירות מקוצר של שנה וחצי, ושיתנו לי לעשות מה שאני רוצה. היה לי חלום ללמוד רפואה, אז הלכתי ללמוד ואחרי זה דובר שאתגייס לשנה וחצי, וכך היה. במלחמת יום כיפור, הוריי דאגו שלא יגייסו אותי וליתר ביטחון דאגו להעלות אותי על מטוס אל-על לרומא. חתמתי לעתודה, וכשאמא שמעה את זה היא כמעט תלתה אותי. אבל כבר הייתי בן 20 ולא פחדתי ממנה יותר. סיימתי לימודי רפואה, הייתי בחיל רפואה, עברתי קורס קצינים והשלמה חילית, והסיכום היה שאשרת מחוץ לגבולות 67. שירתתי כמפקד המרפאה של בית הספר לשריון. הייתי שנה וחצי בסדיר ושנתיים בקבע, והשתחררתי בדרגת סרן.

"כל השנים אמא האשימה את אבא שיואל נפל. אבא היה אזרח עובד צה"ל, הוא עבד במחלקת הפרסום של משרד הביטחון ועשה ספרי הדרכה לצבא. מתוקף זאת הכיר קצינים בכירים בקריה, ובהם מאיר פעיל, רחבעם זאבי ואפילו אריק שרון. הוא גם היה קריקטוריסט, ואיורים שלו התפרסמו בעיתון 'במחנה'. הוא היה איש מאוד חביב וסימפטי, עם חוש הומור נדיר. כשלאחי היה קשה בגולני, אבא ניסה להוציא אותו משם, שיעבור אולי לעיתון במחנה, ולא הצליח. אחרי האסון אני זוכר שההורים רבו מאוד על הנושא. היו המון מריבות גם על איפה יקברו אותו. אמא רצתה בפ"ת, ואבא, בתור ימני קיצוני בדעותיו, רצה את הכבוד הכי גדול שאפשר לתת – לקבור את יואל בהר הרצל, וכך היה לבסוף.

"זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, אני זוכר שיום אחד צלצלו בדלת והופיע בחור בלונדיני עם עיניים כחולות, נכנס והתיישב על הספה הירוקה בסלון, פתח ואמר – 'בגללי יואל נפל'. אמא שלי שמעה את זה וישר העיפה אותו מהבית.

"ככה אני זוכר את הביקור של דני, שהיה המפקד של יואל בקרב הזה. שמואל מוראד [שהיה המ"מ של יואל] סיפר לי שגם הוא בא ביחד עם דני. הם הגיעו אלינו, כי המח"ט יונה אמר להם תלכו לבקר את משפחות החללים. מוראד סיפר לי שאמא שלי אמרה לו – אתה קצין? אז למה לא שמרת על הבן שלי? אחר-כך דני הגיע להר הרצל לקבר, וגם אז אמא שלי וגם אחותה העיפו אותו.

"הקשר עם דני חודש רק בטקס ה-40 שנה לקרב בתל פאחר, ואחר-כך נפגשתי איתו כשבאתי לביקור בארץ. הוא סיפר לי את כל הסיפור בפרטי פרטים, ואני חושב שהוא ניסה להוביל אותי לזה שאגיד לו שאני סולח לו, ולי זה היה נורא. כי העובדה הסופית היא שאחי מת והוא נשאר בחיים. זו הרגשה שאני חושב שהצלחתי להעביר לו בלי מילים.

"יואל היה בחור מאוד סגור, ולא ידענו שום דבר על החברים שלו. אחר-כך התברר שהיו לו הרבה חברים. כל פעם הייתי פוגש אותם על ההר. פופוביץ' היה חברו הכי טוב והכי קרוב, ולא שמענו עליו עד מלחמת יום כיפור. ב-1973 נולד בנו של פופוביץ', הוא קרא לו יואל ושלח לנו גלויה ובה סיפר לנו על כך. כך הוא הפך לחבר מאוד טוב של ההורים, שמאוד העריכו את המחווה. הם אימצו אותו כאילו הוא הבן שלהם. אמא היתה מאוהבת בו. אבא סיים את חייו בדיור מוגן לקשישים, פופוביץ' היה מבקר אותו לפעמים, וזה היה נוגע ללב. הוא די מילא את מקומו של יואל, ותמיד נרגש לספר איך יואל חבש אותו בפנים ואיך הרגיע אותו. זה סיפור ששמעתי כל כך הרבה פעמים, וכל פעם כשדוד מספר על זה הוא בוכה וחי את זה מחדש".

יורם מספר כי על נסיבות נפילת אחיו ידע לראשונה מהסיפור שכתב אהרון מגד, ופורסם בעיתון 'במחנה' בספטמבר 1967. "ההורים לא רצו לקלוט את המשמעות העמוקה של מות יואל. גם כשנודע לנו איך זה קרה מאותה כתבה, זה לא חדר אליהם. הם לא היו מוכנים לשמוע מה עבר הבן שלהם. אני חייתי את הסיפור הזה של 'תסתום את החור באצבע', ובהם זה לא נגע. הם קיבלו את זה כאילו אתה מספר להם על מישהו אחר. הנושא הזה של נפילת יואל לא סגור אצלי עד היום, כל האכזריות הזו של איך שזה נגמר.

"יש לי על כך כאב נוראי וכעס נוראי, כולל כעס על המדינה. בשבילי זה היה אובדן נוראי, שבאיזושהי צורה אפשר היה למנוע. מלבד לדבר בשפה העברית שתקועה אצלי, אין לי שום קשר רגשי עם המדינה. מנסים להסביר לי שזה לא הגיוני מה שאני מדבר, אבל ההרגשה בבטן היא כזו, ואין לי לאן להוציא אותה. הסיפור של אחי יושב עליי 55 שנים, וככל שאני מתבגר יש לי רצון לא לשמוע על זה יותר. אני רוצה להתנתק מזה, ולא מצליח.

יואל דוב זבדי, בנו של יורם, בתל פאחר 2017

"חשבתי שהטקס שעשיתי ב-50 שנה למלחמה, כשעליתי ברגל את כל הדרך שיואל עשה לתל פאחר [ראו כאן], יגרום לי לסגור את הסיפור, אבל זה לא נסגר. אני מסתובב עם זה כל הזמן ואין לי שום יכולת להוציא את זה החוצה. אחי יכול היה להיות היום בן 75, ואיפה הוא ואיפה אני. זה חלק ממני ומהיישות שאני. כשהתחתנתי רציתי רק ילד, שאוכל לקרוא לו יואל, והוא יהיה יואל דוב זבדי על שם אחי. וכל כך שמחתי שהוא נולד. בחצי שנה הראשונה לא יכולתי לקרוא לו בשמו ולהוציא את השם 'יואל'. קראתי לו 'התינוק'".

באירוע שהתקיים ב-2017 בתל פאחר, במלאת 50 שנה לקרב, בני המשפחות השכולות הסתובבו עם שמותיהם על דש החולצה בציון ז"ל ליד שם החלל, בעוד שיורם השמיט את הז"ל משמו של יואל: "בשבילי יואל הוא לא ז"ל. הוא חי אצלי עד היום חזק מאוד. אני מרגיש אותו, אני רואה אותו, הוא נמצא איתי כל הזמן. מאוד קשה לי כשמציינים לידו ז"ל. באותו אירוע הייתי מאוד גאה שעל התל נמצא הבן שלי, יואל דוב זבדי. ככה יואל ממשיך לחיות בקרבנו".

———————————————————————————————————————-

8 מחשבות על “עולמם חרב עליהם

  1. "מלבד לדבר בשפה העברית שתקועה אצלי, אין לי שום קשר רגשי עם המדינה."

    ? ? ? ! ! !

    ”'איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל' (איוב לד, לה),
    וכתיב 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב' (שם מב, ז).
    אמר רבא: מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו“
    (בבלי, מסכת בבא בתרא – דף טז, עמוד ב).

    אהבתי

    • He spoke like that damagedloser he truly is. Spitting not only on the flag his brother fought & died for (despite his inability to adjust & daddy not being able to pull strings at HaKirya). Let us pray that he forgets HaLashon too.

      אהבתי

  2. שבוע טוב וחודש טוב.

    לדעתי שגוי הכיתוב מתחת לתמונה (שלא צויין מקורה, באלבום כלשהו בו נדפס עליה שצולמה "בסיור ברמה"ג עם תום הקרבות") האומר שצולמה "בתל פאחר".

    אהבתי

  3. כתבה ודברים לזכרם של גיבורים אלו שנפלו בקרבות הרמה הסורית ב-67 היום רמת הגולן. עמי לב טוב היה המ"פ שלי בקרבות זעורה.והבה אלי היה אתי בסדיר וגם איפרגן מוריס .בפלוגת הטנקים עם המ"פ אהוד אידלמן הי'ד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s